מאמר ראשון    🔗

ב“מוֹשׁקילי חזיר” יצא י.ד. ברקוביץ ברוֹך-עלומיו אֶל דרך-המלך של הספרות העברית. היה זה סיפור קצר, כולו אומר בגרוּת סגנוֹנית ופיכחוֹן הסתכלותי, על נער יהודי אחד, בריא – אך קשה-תפיסה ב“עברי” ו“חומש”. מאכזריוּת-אב, קשיחוּת-מלמדים ולעג-חברים, היה הנער הזה בורח אל רחוב-הגויים, ולבסוף, מתוך כעס-נקם, יצא לשמד.

מושקי בדרמה    🔗

אותו טיפּוּס, מוֹשׁקיל-חזיר, לא הירפּה ממחשבות-מחבּרוֹ. הוא חי וטוּפּח במעבּדתו היצירתית, ומקץ שנים הופיע שנית באַחד חיבּוּרי-ברקוביץ, הפעם לא בסיפּור קצר כי-אם בדרמה, “אותו ואת בנו”; וּמוֹשקילי-חזיר (כך כינויו בפי היהודים, והגויים קוראים לו מוֹאיסיי פיאֶראפּוֹטוֹב) לא עוד קוטל-חזירים – זו מלאכתו הראשונה בצעירוּתוֹ, כשלקח לו “שיקסה” לאשה – אֶלא בעל בעמיו, עם-הגויים. עכשיו הוא איכּר אמיד, ולו בן, בערך באותו הגיל שהיה אביו אז, כאשר כרת עצמו לחלוטין מעדת-היהודים. שם הבן – יעקוֹבּ.

וזאת הערת-המחבר בתחתית לוח-ה“נפשות”: המחזה מתרחש בכפר, ברוסיה הלבנה, בימי המהפכה ומלחמת-האזרחים בארץ. המערכה הראשונה: ערב יום-הכּיפּוּרים, כפנות היום. המערכה השנית: למחר, בּבוֹקר יום-הכּיפּוּרים. המערכה השלישית: אותו יום, לפנות ערב, בזמן תפילת-נעילה".

עת מהומה    🔗

עת מהומה היא. ה“אדוּמים” מחרימים רכוש. נתערערו קשרי-מיסחר. רכבות פסקו מנסוע. קלגסים “לבנים” וסתם כנופיות-שודדים פושטים בערים, עיירות וכפרים, ועושים בהם שׁמוֹת. אלה ואלה פורעים ביהודים, ומסיתים את עם-הארץ לשוד ורצח ביהודים בכל מושבותיהם. לעת יום-הכיפורים נגעה הרעה אל עדת-היהודים במוראוואנקה. מאיר-באֶר ורחצי, אב יהודי ובתו, מוצאים מחסה בבית-מוֹשקי – מתחבאים במרתפו. בהיוודע לפורעים כי רק שׁתי נפשות מן היהודים בבית-מוֹשקי (ולא – כפי שנתפשטה שמועה – עשרים בחורים נושאי-רובים), הם פורצים אל הבית. מוֹשקי אינו חת מפניהם – מוכן היה להגן על אורחיו בחירוף-נפש; אֶלא שהאב יצא ממחבואו והסגיר את עצמו, והבת הוּצאה מפינת-הסתר על ידי אַחד-הפורעים.

עלילה ונפשות    🔗

העלילה היטב מהודקת ומעובדת: בתוך הצער והשוֹאה יש גם מומנטים של הומור. לא כאן המקום למסור את חלקי בנין-המחזה ואיך הם משתלבים יחד.

הנפשות חטובות באמנות רבה: מוֹשקי עצמו, אשר בשנות-עמידה שלו נתעורר בו חשק-הלימוד היהודי, ובעקשנות כבש לו קריאה רוסית, והוא שסוע בין זכר התאכזרות-היהודים אליו בימי-נעוריו – דבר המביאהו לידי זעם עד היום – ובין בוּז לערלים המטומטמים שבתוכם הוא חי; אשתו אַבדוֹטיה, גויה תמימה המכבדת את בעלה ויוצאת מגדרה אפילו להתקין לו מטעמים כאורח-היהודים; בנם יעקוֹבּ, צעיר אשר תערובת-הגזעים שבו לא עלתה יפה, וכל תשוקתו להיות מקובל על בני-הגויים כחד מן חבריא, לבל יזכירו לו חטאת- מוצאו; טאניה, אשת יעקוֹבּ נוצרית צעירה מן העיר, נפש עדינה ומשׂכּלת, שמוֹשקי שידך אותה לבנו, שלא בטובתו של זה, כי הוא רצה באיכרית בת-איכרים; אליוֹשקה הגיבן, רועה-הפרות אשר למוֹשקי; מאיר-בּאֶר היהודי ובתו רחצי – אפילו אותן הנפשות המופיעות במחזה רק לרגעים מועטים, – כולן מאוּפיינות בתכלית, ודיבוריהן הולמים את טבען ואת חלקן בעלילה.

גזע-אֵל עתיק בּיד עובדי-אלילים    🔗

המוטיב יעקב ועשיו (כלומר, הבדל בין היהודי ובין הגוי, כמשתקף, למשל, בפזמון עממי בניסוח ביאליק: “עשו משכּים לבית המרזח… יעקב, משכּים לבית-התפילה… עשו חוזר לביתו בלילה – אוי לה לאשתו מאגרוף יד-בעלה… יעקב חוזר בערב אל נווֹ, אשתו וילדיו משמחים לבבו…”), במחזה-ברקוביץ ניתן לו ביטוי דווקא במלל של גוי, פּיאטאק השיכור, סגן-כומר מלשעבר. והרי משׂיחת פּיאטאק לפני מושקי וכלתו אשת-בנו, טאניה – בהיות פּיאטאק מפוכח כלשהו מן היי"ש וכולו נרעש מדבר עינוּי יהודים וצליבתם (בין הקרבנות – מאיר-בּאֶר ובתו) בידי הפורעים:

(…נפתחת הדלת בחשאי ופיאטאק מכניס את ראשו בזהירות, רואה את מוֹשקי, נכנס).

פּיאטאק: העודך חי, מוֹשקה? ואני מתּי, כולי מתּי!.. (יושב לצד השולחן). אָח, עוּניתי מאוד! תם כּוֹחי! (מוריד ראשו לארץ, מניעו הנה והנה). מאוֹרע איוֹם עבר עלינו, מאוֹרע גדוֹל… (טאניה יוצאת מקיטוֹנה בעינים אדוּמות מבּכי…פיאטאק נושא אליה את עיניו). הגם אַתּ פה, ילדתי?

טאניה (בלחש): נוּ? מה?

פּיאטאק: מה תשאלי, ילדתי? עינוהו עד מוות, צלבוּהו, עובדי-האלילים..

טאניה: הוי, אֵם קדושה!.. אֵיפה?

פּיאטאק (משפיל קולו, כמגלה סוד): על גולגלתּא… שם על הגבעה, אצל היער…

טאניה: אֶת שניהם?

פיאטאק: אֶת שניהם יחד, עם עוד עשרה מיקירי עמם. אָמרו: שנים-עשר קדושים מסרו את נפשם. שנים-עשר היה מספּרם…

טאניה: מה נורא!… ואתה היית באותו מעמד?

פּיאטאק: לא, ילדתי. איך יכולתי להיות שם? רגלי הכואבות לא עצרו כוח לשׂאת את כל זאת… פרשׁתי לקרן-זווית, ביקשתי להרגיע את מחשבותי. וכך נרדמתי… עתה אייחל לנס… עתה צריך להתרחש נס… {טאניה מביטה בו בתּמהון-לבב. אחר-כך היא פונה ועוברת בלאט אל החלון. פּיאטאק הופך ראשו אל מושקי). מוֹשקה! חיים אנחנו בזמן רב-העלילה! נפלאות גדולות מימים עתיקים חוזרות ונשנות לעינינו… הלכתי כה לבדי לפנות היום ואמרתי אל לבי: גם לפני תשע-עשרה מאות שנה היה כדבר הזה… בחוצות ירושלים עיר-הקודש סוֹבב לתוּמוֹ איש נקלה ורש, בן בלי שם ובלי בית.. ועת צלבו שם מלמעלה את ישו אדוננו ומוֹסדי תבל רגזו, שכב זה מלמטה באחד הפחתים הוזה-שיכּוֹר ונימנם לחוֹם השמש (קם, מביט אל מוֹשקי, נד לו בראשו). יודע אני, מוֹשקה, אֵבל כבד זה לך. גם אני הייתי מתאבּל עמך, אך אינני מסוּגל לכך. איך אוכל להתאבּל, ואני עצמי דמות האֵבל אני – עלה-סתיו נוֹבל, נידף לכל רוח… לא כן אַתּה. אַתּה – אַלוֹן עתּיק, אשר העמיק שרשיו בארץ! כולכם כּאַלוֹנים העתּיקים. רוח-סערה כי תעבור על ראשיכם, ועלה קול המייתכם השמימה: הוּ-אוּ-אוּ-אוּ!…

(מחריש רגע, נשען על מקלו). ומה נהדרים אתם במוֹתכם! אני אָמוּת בפינת-סתר, מאחוֹרי הגדר הדחוּייה, עם בקבוק ריק בכיסי; אשכּב למעצבה, אתכווץ כתולעת – ואֵינני… ואתם מוּבלים למוות, כחתנים לחופתם, בכבוֹד ובהדר. עובדי-אלילים רצים בהמוֹן ללווֹתכם וקוראים אחריכם: “יהודה נפלה בשבי! יהודה נפלה בשבי!”… (יושב ממולו, מחריש רגע). ולמה צריך היית להמיר דתך, מוֹשקה, – הנה אֶת הדבר הזה לא אַבין… מה ראית ומה מצאת בנו? בּמה המירוֹת את גזעך הקדוֹש, גזע-אלוהים?… שמע לקולי, חזור בך! האנגלי קורא לך לשוב אל ארץ-קדשך – חזור בך! (דומיה) ורק צר לי, כי משכת אחריך אל ביתך את הילדה הזאת… ( מראה על טניה). למה הריעוֹת לה? נפש נוצרית ענוּגה כזאת, יתוֹמה רכה… (טאניה גועה בבכי ליד החלון. פּיאטאק משתתק, קם ממקומו וניגש אליה… שניהם עומדים זה בצד זה, מחרישים בבדידותם. אחר-כך מדבר פּיאטאק באנחה אל נפשו). אָח! השמש שוקעת בלהבים!… אָח! חמת יאֶהוֹואַ בוערת באש!… את בניו הוציאו לטבח, ולא נותר איש אשר ישיר לו שיר-כּבוֹד בערב הקדוֹש הזה!…

האב ובנו    🔗

עוד פּיאטאק מדבר, ולפתע זינק מוֹשקי החוצה, לבקש את בנו יצא. מצאוֹ וסחבוֹ הביתה. מצחו של יעקוֹבּ חבוש. אמר כי זה לו מבעיטת-סוס. לבה של טאניה הגיד לה, היכן היה בעלה…

(להלן, בקיצורים, המשך-המעמד. פּיאטאק הלך באשר הלך, וגם אַבדוֹטיה, אשת-מוֹשקי, איננה שם; מן הסתם יצאה אל גוֹיוֹת מן הסביבה לתנות את מר-גורלה, שאנשי-הכנופיה, אשר באו לבקש את היהודים המתחבאים בביתם, שדדו את פחי-הנפט, שהיו שמורים במחסן-החצר, וגם את בהמוֹתיהם גזלו).

מוֹשקי (בפנים אפוֹרים ובברק-זכוכית בעיניים, דוחף את בנו אל הספסל אשר לפני השולחן): אַהא!… הנה הבאתיך הביתה!… אל בית אָביך!..

טאניה (ליד הדלת): אָבי! מה אתה אומר לעשות?

מוֹשקי (נפנה אליה) :ואַתּ, זרה, צאי לך מזה, צאי לך! פה צריכים להישאר רק שניים – האב ובנו, האב ובנו..

טאניה (רצה אליו): אַל-נא, אָבי, אַל-נא, חביבי! אַל תעשה לו מאומה! מוטב שתניח לי!… (מושכת את מוֹשקי הצדה). הניחה לי! אני אדבר אתו! (מתייצבת כנגד בעלה, פּוֹכרת כפיה). נוּ, יעקוֹבּ, הטוב המעשה אשר עשית? הטוב היה בעיניך?.. מה עשית, איש אומלל?… מה עשית, איש שפל-רוח?… (מושכת אותו בזרועו, צועקת). על בּרכּיך כּרע! כּרע לפני אביך! על ברכּיך!… (נחלשת פתאום, מחננת את קולה). בּי, יעקוֹבּ! בּי, יקירי! הראֵני אות לטובה! לוּ פעם אחת בחיי!…(כורעה לפניו על ברכּיה, מחבקת רגליו). הראֵני אות לטובה, יאשינקה, קום פּייס את אביך!… הבה נפייסנו שנינו, הבה נבטיחהו, כי תיטיב את דרכך, כי לא יהיה עוד כדבר הזה!…

“יהודייה!”    🔗

יעקוֹבּ: דבקה בי… ( דוחה אותה ברגלו ), סוּרי אַתּ… יהודייה! ( טאניה קמה מעל הארץ).

מוֹשקי (שעמד מן הצד, כמתנודד על רגליו, ניגש אל טאניה ברוֹך ובגיחוך מוזר על שׂפתיו הניחרות): השמעתּ את אשר אמר? ועתה לכי-נא מזה! לכי-נא… יהודייה טיפּשה שכמותך! (טאניה רצה החוצה, כולה נדהמת, ידיה על ראשה. מוֹשקי מבריח אחריה את הדלת. חוזר).

יעקוֹבּ (קופץ ממקומו, הולך לקראתו): למה תכלאֵני פה? תנני לצאת, אני אומר לך!

מוֹשקי (מושך אותו שוב אל הספסל מוֹשיבוֹ בדוּמייה, יושב אף הוא ממוּלוֹ, מביט בו בברק-הזכוכית אשר בעיניו ): ומי אתה?… היא, נוצריה בת נוצרים – יהודיה. ומי אתה?

יעקוֹבּ: פראבוֹסלאבי!

מוֹשקי: ומי אני? מי הוליד אותך?

יעקוֹבּ: לא ענייני הוא… ואתה הרף ממני!

מוֹשקי: כך, לא עניינך הוא… וירושתו של מי חילקתּ עתּה?

(מרמז מוֹשקי על חשד, כי זה בנו הוא אשר הביא את הפורעים אל הבית, הפקיר לפניהם את רכוש-האב, וגרם למותם של יהודי ובתו).

יעקוֹבּ: כל ימיך שתית את דם עמנו… יהודיך החריבו את ארצנו… ועליך לשלם! החריבו את ארצנו…ועליך לשלם!

מוֹשקי: כך… ומי ציווה אותך לדבר כן – אַקים? ¹ (בגועל-נפש). ריח של יי"ש נודף ממך, איכּרוֹן… נדמה כי שתית לשכרה, לאַמץ את לבך הרך…

יעקוֹבּ (קם מעל הספסל): תנני לצאת! מה לי ולך?.. תנני לצאת! מתגרה אתה ברעה!… כל הכפר ניצב לימיני!

מוֹשקי (מושיבו): שב! ( מניע ראש ). כל הכפר ניצב לימינך!… והיום בבוקר עדיין דימיתי אחרת. דימיתי, כי אפשר עוד לעשותך אחר…

יעקוֹבּ: לעשותני מה? יהודי?… ( צוחק צחוק צרוד ).

מוֹשקי: לא, לא יהודי. אֶת שנעשה אין להשיב… איש! איש חפצתי! לא חזיר מתגוֹלל ברפש, לא כלב שוטה – איש!… חפצתי ללמדך, כי תהיה נאֶה, ישר, טהוֹר…איש!

יסוריו של בן-תערובת    🔗

יעקוֹבּ: למה קמת עלי לעֶנותני? ומי אתה לי? לא אָב – אויב אתה לי, אוֹיבי בנפש!.. קיבלת עליך את אמונתנו – ואתה שונא אותנו… קידשת אותי בכנסייתנו – וקראת לי שם יהודי… גידלתּני בּכּפר – ולא נתתּני להתרעוֹת עם ילדי האכּרים… תמיד חירפתני, תמיד הלקיתני… מענה אתה אותי, עוֹכר נפשי, מענה אתה אותי!… ( מתייפח). כולכם מענים אותי! למן מי קטנוּתי – רק יהודי; רק יהודי!…נערי הכפר התקלסו בי תמיד, התעלליו בי, ציוו עלי להתפשט ערוֹם והביטו בי… עתה אני משיב לך כגמולך – על הכּוֹל, על הכּוֹל… (מציץ בו במשטמה עמוקה). ולמה לא נפחת את נפשך הארוּרה שם, בין יהודיך, בטרם באת אֵלינו?!..

מוֹשקי (קם): נוּ, דייך, איכּרוֹן..(ניגש אליו). הנה, אֶת הדבר הזה תאמר לי… הלא אתה שלחת אל ביתי את חבר-הרוצחים? אתה?

יעקוֹבּ (מתּחילה כאילו נבעת): אני? ואם אני – מה בּכך?

מוֹשקי (בקול מדוּכּא יותר ויותר). ואתמול גם במוּראוואנקה היית?

יעקוֹבּ: ואם הייתי – מה בּכך?

מוֹשקי: והשתוללת שם עם שאָר פריצי-חיוֹת? הכית בּיהודים, הלא?…(יעקוֹבּ מסב פניו ממנו. מחריש). וזאת – בעיטת סוס היא, הלא? סוס בעט בך?…(קורע מעל ראשו את התחבושת על מצחו של יעקוֹבּ מבהיק פצע אדוֹם, אלכסוֹני שנקרש דמו. מוֹשקי לוחש בקול ניחר). אות אדוֹם, אות-דם… מי עשה זאת? היהודים? היהודים שׂמו לך אות?… לבנו של מוֹשקילי-חזיר?… להפורע בהם פרעות?… לא, לא! לא איש! יד אלוהים, יד אלוהים עשתה זאת!.. כמו לאותו האָח, האָח… אשר בספר הקדוש, בספר היהודי… יד אלוהים!… ובזה אתה אומר לחיות? להתהלך על-פני הארץ?… לא! לא תהיה כזאת! שרש שארשך! שרש אשרשך מגזע-אלוהים.. אותו ואת בנו, אותו ואת בנו!

יעקוֹבּ (בחרדת מוות): לאן? הרף ממני! (נאבק עמו). אַבּא! אַבּא; מה תאמר לעשות לי?… הרף ממני! לאן אתה סוחבני?

מוֹשקי( מושכו אחריו, מוציא את צרור המפתחות מכיסו, לוחש בקול ניחר): אֶל המרתף! אֶל המרתף! שם במקום שהיו היהודים!… שרש אשרשך, שרש אשרשך בעצם ידי!.. אותו ואת בנו, אותו ואת בנו…

ומוֹשקי השליך את בנו אֶל המרתף, ואת דלת-המרתף נעל. לא שעה אל צעקוֹת-יעקוֹב, איומיו, תחינותיו; ובשארית-הנפט שמצא בבית, הצית את הבית כולו על עצמו ועל בנו. הבית נמלא להבות ותמרות-עשן. אַבדוֹטיה, טאניה ופיאטאק אשר באו בבהלה למראֶה עב-העשן ולשונות האֵש, הפורצים חוּצה ודפקוּ על דלתות וחלונות מתוך זעקוֹת-שׁבר, עוד הספיקו לראות בעד חלון אחד, איך מוֹשקי, בטרם כּרעוֹ ונפלוֹ אפוּף-שלהבת, חובק אֶל לבּוֹ את המחזור, שהניח מאחוריו היהודי מאיר-בּאֶר – סימן שברגע האחרון שב מוֹשקילי-חזיר כליל אֶל אלוהי-ישראל.

צדק דראמתי    🔗

ישוֹער, כי שקספּיר כתב את “הסוחר מוונציה”, כדי להצחיק את האספסוּף, באי-תיאטרוֹנוֹ, על מישבתּוֹ של יהודי; ומוּצג היהודי באותו המחזה כמלווה-בריבית עוֹלקן הזומם לחתּוֹך נתח-בשר מן הגוף החי של אַנטוֹניוֹ הנוצרי, ככתוב בשטר-חוב, כשהלה אֵינו יכול לעמוד בפרעון-החוב. תקדים היה לנגד עיניו של שקספּיר: “היהודי ממאלטה” מאת כּריסטוֹפּר מארלוֹ. אלא שהמחזה של מארלוֹ מביא את האמוּנוֹת הטפלוֹת על-אודות היהודים לידי אבסוּרד, על ידי שהיהודי שם מצוּייר כשׂטן-לעילא, הממציא אמצאות פאנטאסטיוֹת של תרמית, בגידה ורצח, שהן בהחלט בלתי-אפשריוֹת במציאות; ודרך-אגב, מוּשׂמים שם ללעג הזנוּנים ותאוות-הממון של כּמרים ונזירים – ואצל שקספיר הדברים בנידון זה יותר פשוטים.

אף על פי כן, בבוא שקספיר לדובב את שפתי שיילוק היהודי מתוך רגשותיו שלו, כפה עליו חושו הדראמתי שינהג צדק כלפי שיילוֹק; וכמעט שהמחזאי נעשה פרקליט לכל היהודים הנרדפים, הזוקפים קומתם לעשות נקמות ברודפיהם.

הנה המעמד שבו מדבר סאלארינוֹ, ידיד אַנטוֹניוֹ, אל שיילוק, לאחר שנתפשטה שמועה כי ספינותיו של אנטוֹניוֹ נטרפו בים:

סאלארינוֹ: מובטחני, אם ימוּט מפּרוֹע השטר, הן לא תקח את בשׂרו, מה יועיל זה?

שיילוק: לשמש פיתּיוֹן לדגים, – ואם לא יאכיל זה שום דבר אחר, הלא את נקמתי יאכיל. הוא שׂמני לחרפּה, והפריעני מהרוויח חצי-מיליון, צחק על הפסדי, לעג לרווחַי, שׂם את אוּמתי לבוז, הכשיל משאַי-ומתּנַי, צינן את ידידי, הרתיח את אוֹיבי. ומה נימוּקוֹ? שאני יהודי. (וכאן באה פרשת-עצוּמותיו של שיילוק בתורת בן-אדם ויהודי, והפסוקים מפורסמים). האם אין ליהודי עיניים? האם אין ליהודי ידיים, איברים, שיעורי-גוף, חוּשים, יצרים? ניזון מאותו המזון, נפגע על ידי אותם כלי-הזיין, חשׂוּף לאותן המחלות, נרפא על ידי אותם האמצעים, מחוּמם ומקוֹרר באותם החורף והקיץ כמו הנוצרי? אם תדקרונו – לא נדמוֹם? אם תדגדגוּנוּ – לא נצחק? אם תרעילוּנוּ – לא נמות? ואם תעוולוּנוּ – לא ננקוֹם? אם אנו דומים לכם בכל השאָר, נהיה מידמים לכם גם בזאת. אם יהודי יעוול נוצרי, מה ישיתהו לדכּא? נקמה. אם נוצרי יעוול יהודי, מה יהיה סבלוּ לפי הדוּגמה הנוצרית? הלא נקמה! הרישעוּת שאתם לימדתוּני, אותה אבצע; ויוּחמר הדין, אָכן, היטב אֵיטיב הלימוּד.

ברקוביץ ודאי רוחש אהדה לבעל-הגוף, מוֹשקי, בּוּר מנעוּריו, שהתחיל רוכש לו השׂכּלה בהיותו כבן-ארבעים – ויותר מאשר לעצמו, השתוקק אֶל השׂכּלה לבנו. ולא זרים לנפש-ברקוביץ המוֹטיב “יעקב ועשו” ומורת-רוחו של מוֹשׁקי מן האכרים הנבערים, הנוֹחים לפרוֹע ולרצוֹח.

אף על פי כן, בתורת מחזאי, הבין גם לחתחתּי-נשמתוֹ של הבן העכוּר, יעקוֹבּ, כמוּבא לעיל תחת כותרת-המישנה ייסוריו של בּן-תערוֹבת.

– – להוֹרוֹתנו כוֹחה של כּנוּת אָמנוּתית, שמטבעה ובלא-מתכוונים, יתר-צדק בה מאשר ברגש הדוּק מסוֹרת ומוֹרשה.

 

מאמר שני    🔗

ה“טאֶנאֶמאֶנט” – בית מגורים בן חמש קומות (וקומת הקרקע והמרתף לא נחשבים במניין) מארבע עד שש דירות לקומה; כלפי חוץ, בית אֶל בית נשען, בלא שום רווח ביניהם – רק מאָחור יש חלקות-חצר, ומן עמודים, גבוהים כמעט כמו הבניין עצמו, נמשכים אל החלונות חבלים כפולים, מסתובבים על גלגלים קטנים מזה ומזה, ועליהם מתנפנפים הכותנות והחיתולים המכובסים; נוֹחיות בשר-ודם – רק אחת לכל השכנים שבקומה; סדרי-המדרגות נפתלים וצרים; בתוך הדירות גאז לבישול וגם למאור, אך לחימום צורך היה להעלות דלי-פחמים, קנוי מ“איש-פחם” ששכר לו פינת-מרתף פונה לרחוב לצורך זה, ולקירור – קוּבּ-קרח מ“איש-קרח” שבמרתף.

זה היה בית-המגורים הטיפוסי להמוני-המשפחות שהיגרו, בשלוש-עשרה השנים הראשונות למאה העשרים, מתחום המושב היהודי של ממלכת-הצאר אל “ארץ הזהב”, ונצטופפו ב“איסט סאַיד” של ניו יורק.

פרנסתם – מרוֹכלוּת קטנה (פירוֹת וירקות, או שיירי-מלבושים מעל עגלת-יד לצד-המדרכה.) וחנויות זעירות, ובעיקר – מענף-המחט לסעיפיו, האחד גוזר השני תופר, השלישי עושה חורי-כפתורים, הרביעי מגהץ – הכל בּ“בתי-מלאכה של זיעה”; כך-גם גברים גם עלמוֹת, רובם יהודים, וזעיר-פה זעיר-פה גם בנים ובנות של הסלאווים והאיטלקים.

תנועות ובידור    🔗

והרחוב היהודי אז תוסס מתנועות שונות – סוציאליסטים, אנארכיסטים, צמחונים טולסטוֹיאניים, מהם שהביאו “תורתם” אתם מעבר לים. ושם גם תבלין של “אינטליגנציה”, אשר לשעבר “הלכה אל העם” להשׂכּיל את האיכר הרוסי, וכאן מצאה כר-פעולה באידיש, גם בנאום וגם בכתיבה בשביל העתונים האידיים.

הבידור העליון של העובדים והעובדות היה אָז התיאטרון האידי. היה זה תורם של ה“גיבּורים” הנערצים (מה שנקרא כיום “כוכבים”), טאָמאַשעפסקי, קעסלער, אַדלער – גיבור-גיבור ותיאטרונו וחסידיו. ספּק עיקרי של מחזות בשביל אלה היה יעקב גאָרדין.

בספר “הראשונים כבני-אדם” מספר י. ד. ברקוביץ מה היו נסיונותיו של שלום-עליכם לחדור אל התיאטרון האידי בזמן ההוא. דומה, על אותו הרקע ובשביל אותו התיאטרון נכתב מלכתחילה מחזה-ברקוביץ, “בארצות הרחוקות”. נקח-נא מלל-מעט על זה המחזה במישנה-היצירה העברי שלוֹ בידי המחבר.

אורח מן המולדת הישנה    🔗

משפחת צ’יאֶרניאַק (האב – נפתלי, והאם – חיאֶנה-מלכה) נמצאת זה כתריסר שנים באמריקה. כלומר, ב“איסט סאַיד” שבניו-יורק. בני-המהגרים מהרה סיגלו להם, או ניתנו להם על ידי מכרים, שמות שנשמעו להם אמריקניים יותר; ככה, נהפך הבן הגדול, פייביל, לפיליפּ, הצעירה בתיה היתה לבּאֶסי, חיים האַימי ייקרא, ושרה – סיידי.

אל דירת הצ’יאֶרניאַקים הוּבא על ידי פקיד של “הכנסת-אורחים” אַנטוֹן, בן למשפחת איכּרים, שכנים שלהם מלשעבר בכפר קוזלוב שברוסיה הלבנה. לאחר שעלה הכפר כולו באֵש, נשלח אנטון, בתורת הגדול והאחראי במשפחתו (אביו ר"ל שתיין היה) כדי להרוויח די הקים רכושם מחדש. לא תמיד היו יעקב ועשו צהובּים זה לזה – יש ששׂררו יחסי שכנות טובה ביניהם. ואל מי ישלחו האיכרים את בנם אם לא לשכן היהודי? ולהם אין כתובת אחרת. ובבית אין אז בלתי-אם חיאֶנה-מלכה, והאַימי וסיידי, הילדים הקטנים. קיבלה האשה את ה“שייגץ” הצעיר בסבר פנים יפות. אף הוא סיפר כי אמא שלו, האיכּרה שלחה לחיאֶנה-מלכה מתנה, שק של גריסי-שעורים, אלא שנגנב השק בדרך. ביקשה לשלוח גם תריסר ביצים, אלא שאבא שלו חשש פן תטבענה בים או תתמסמסנה בטילטול.

שב נפתלי מפרנסת-רוכלים שלו (עגלת-יד עם תפוחים). לאחר שהוגד לו מי האורח – הן הניחהו “שרץ קטן”, – שש עליו מאוד. היה כולו נלהב מכתפיו הרחבות של זה. בעל-כתפיים כזה לא יאבד באמריקה. אנטון, כיוון שנשאר בדירת-המשפחה ללון בימים הראשונים, נתרגלו הם לו והוא להם, והיה לבן-בית שם. מצא לו פרנסה, תחילה כשוטף-כלים במסעדה יהודית ואחרי-כן כמלצר באותו המקום, והפיק רצון מלפני מעבידו. וגם אֵם-המשפחה שׂבעה נחת ממנו: הוא המעלה פחמים בחורף וקרח בקיץ, ובכל עת הוא עומד הכן לשרת למיטיביו. ובלב באֶסי, הבת הבוגרת התחילה מקננת חיבה מיוחדת לזה הצעיר התם והחזק. מעוֹדדת לחיבה זו היתה רייטשל (רחל), העובדת עם באֶסי בבית-מלאכה אחד; ולרייטשל חבר איטלקי, המוכן אפילו להתגייר בשבילה. פעם, באֵין איש בבית חוץ מאנטון ובאֶסי, והיא מדברת אליו טובות – לפתע, בלי שום הירהור על כך מראש, נדחף לחבק אותה; נבהל ונתבייש ממה שעשה, וחשב זאת לחטאה גדולה.

וכבר קבעה רייטשל חברתה זימון-ארבעה, היא והאיטלקי שלה ובּאֶסי ואַנטון, ללכת יחד אל הראינוע. אלא שהתערב בדבר פייביל (פיליפ), האח הגדול העובד ביום ולומד בלילות הנדסה ב“קוּפּאֶר יוּניוֹן”, ומשך את אנטון אתו אל קירקס.

חגיגת המהפכה    🔗

כשפרצה המהפכה (זו של קאֶראֶנסקי) ברוסיה, והוּדח הצאר ממלוכה, שתו אבי-המשפחה נפתלי עם אנטון “לחיים” לכבוד המאורע הגדול. התחיל נפתלי מדבר על שיבת כל המשפחה לרוסיה החופשית הסוציאליסטית. נפתלי בדיבור בעלמא, אך אַנטון – בתכלית-רצינות. אמר אנטון כי גמר בלבו לשוב הביתה, ובלא דיחוי. נפתלי מכבר חשד שיש לידידו זה אהובה בכפר-מולדתו, כי כמה פעמים דיבר נפתלי על לבו שימצא לו כאן צעירה מבנות-עמו, ישא אותה לאשה, ויהיה אזרח ובעל-בית באמריקה, ואנטון תמיד השיב: “אי-אפשר, אי אפשר”.

אנטון מגלה סודו    🔗

והנה, נתגלה כי אנטון יש לו אשה בקוזלוב!

ולמה לא סיפר על כך עד כה? מסביר אנטוֹן: “…קשה לנו לבאר דבר כתיקוּנוֹ… מתחילה כשבאתי באנייה, הנה אתם לא שאַלתם, ואני לא סיפרתי…שאַלתם לאבא, שאַלתם לאמא – וסיפרתי. לא שאַלתם לאשה – ולא סיפרתי. אחר-כך, כנראה, שוב לא היה נוח לדבּר… אין זאת כי-אם בּוֹשתי…הכּוֹל בשל טבע האיכּר אשר לנו…לא הגיע לידנו”. עוד סיפר עכשיו כי אשתו היא בתו של חוואֶדקי הרועה. (ומן המחזה):

חיאֶנה-מלכה (מתוך התענינות יתירה): מה תשמענה אָזני? האומנם בתו של חוואֶדקי? הלא זה אביון היה, לא מנעלים לרגליו!

אַנטוֹן: נשׂאתיה ערוּמה, כמוֹת שהיא. בשביל קלסתר-פניה. משמע שבעלת-צורה היא.

נפתלי: הלא אינך שוטה כלל!

אַנטון: (מגחך, מביט על רגליו, נראה כחוֹכך בדבר-מה. אחר-כך הוא מרים לאט את ראשו ובעיניו ברק-ערמה): והבחור הקטן. מיסטר פּנתלי, אף הוא דומה לה, אף הוא בעל-צורה…

נפתלי: (תוהה): הבחוּר הקטן? איזה בחוּר?

אנטון: בחוּרי. בחוּר קטן יש לי, נער במשמע.

נפתלי: הא? (נותן עיניו בחיאֶנה-מלכה): וכי משוגע הוא? או חסר-דיעה?… מאַין לך בחור?

אנטון: אמנם ממנה, מן האשה… עזבתיו פעוט כזה. (מראה בידו לארץ)… בן שתי שנים, לפי חשבוננו… כבר התחיל ללכת ברגליו הקטנות… פעוט כזה עזבתיו. (יצוּרי-פניו רועדים). קשה היתה הפרידה… פעוט כזה… אהוב וחביב… (דמעות מתחילות נושרות מעיניו). קשה היה לשתוק… כל העת התגעגעתי פה… (מכסה את פניו באגרופיו, סר הצידה, גועה בבכייה).

סוף המעשה: נפתלי מביע קנאתו בפּרוֹקוֹפּ השיכור, שלעת-זיקנתו זכה לנכד; והוא פוֹנה אֶל פייביל ובּאֶסי, ספק מתוך לגלוג ספק מתוך כובד-ראש: “אלא מה? כלום מכּם נזכה ליהנות מעט נחת?… אי ריקנים! אל ייזכר שמכם לטובה”. (בּאֶסי, כתפיה רועדות מבכי עצור).

הנחמה    🔗

ופייביל מנחם את אביו: “אבא, למה נפלו פניך? למה הפסקת את הריבולוציה באמצע? הלא הכּוֹל טוב ויפה; אַנטוֹן ילך לקוזלוב, ואנחנו ניכּנס ונלך לארץ-ישראל!… ובכן, אבא? הנקח מעט יי”ש? (מוזג לעצמו את כוסו ושר בנחת): ברוך אלוֹהינו שבראָנו לכבוֹדוֹ! ברוך אלוֹהינו"…

בנווה-עשירים    🔗

“מירה” הוא מחזה טרקליני, אף הוא מקומו בניו-יורק, וזמנו – ימי השפע שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

נתן ודויד פּרייס הם שני אחים, שותפים למיסחר-פרוות גדול. והעלילה מתארעת בביתם. נעשות הכנות לקבלת פני מירה, אשת דויד, המגיעה עם בנם, גאָרטשיק (גרישאַ) שמו, מרוסיה. עם פתיחת המחזה נמצאת בבית רק מבשלת חדשה, מרת פראדקין, אשה פקחית, התופסת מייד כי לא דויד הוא האחראי למיסחר ולקיום-הבית, כי-אם אחיו הבכור-הרווק, נתן.

נכנסת פלוֹראֶנס, אשה צעירה, מציגה עצמה כידידת המשפחה, ומתנהגת כאילו הבית שלה הוא, למוֹרת-רוחה של מרת פראדקין. רואה פלוֹראֶנס פרווה יקרה מונחת על מיטה, ומייד היא לובשת אותה, וממאנת לפשוט אותה, למרות הפצרת המבשלת, היודעת כי זו מתנה שהובאה במיוחד בשביל אשת-דויד. כשהאחים חוזרים הביתה, מתברר לצופה-המחזה כי פלוֹראֶנס היא אלמנה מתהוללת, “פילגש” של דויד. בשום אופן אין נתן ודויד מצליחים לשדלה שתלך-לה. עדיין היא נמצאת שם כשמגיעים מירה עם בנה במכונית, נהוגה בידי וילי, הנהג הפרטי של האחים.

לשאלת מירה, “מי היא האשה הצעירה הזאת?” עונה נתן, בחפצו לחפּוֹת על דויד, כי זוהי ארוסתו שלו. וזה תמיד דרכו של האח הבכור, לקבל על עצמו את הצרות והסיבוכים הנולדים מתוך התנהגותו השרירוּתית של האח הצעיר.

עד מהרה עומדת מירה על טבעה של פלוֹראֶנס, והיא תמהה על כך, שנתן בחר בשכזו להיות לו לאשה. לבסוף מגלה לה פלוֹראֶנס בעצמה מה יחסים יש בינה ובין דויד, והיא תובעת לעצמה חזקה על דויד בתורת בעל שלה, אם לא לפי החוק, הרי לפי הרגש. סוף-סוף, מתוך כניעה לסחטנותה של פלוֹראֶנס, איך-שהוא נפטרים האחים ממנה, והמשפחה יכולה לשׂוחח בענייניה שלה. לאחר שעה קלה פורש נתן כדי להניח את הכעל והאשה עם בנם לבדם.

שואל דויד, למה לא כתבה מירה מכתב אל אחיה וגיסה במשך כל השנים מאז נפרדו ממנה. מתחננת היא שלא ישאל זאת. כשדויד מתעקש לדעת הכול, היא מספרת סיפור-דווי, איך בעת פרעות הציל קצין-צבא אחד אותה ואת בנה הקטן ממוות, ואותו הקצין המר לה יותר ממוות. היא ראתה עצמה מחוּללת, ולא חפצה לפגוש עוד את בעלה. רק משגדל בנה, הרגישה כי מחובתה לתת לו אָב, על כן התקשרה אתם במכתבים, וכשהזמינוה, באה עם הנער. כשמוֹע דויד את עוּנוֹתה על ידי הקצין, מתעוררת בו קנאה, שמא מרצונה התמסרה לאותו מציל שלה, והוא מטיח בפניה מלות-גנאי. ומיד הוא מתחרט על כך, כי נתחדשה ותקפה עליו אהבתו לה, והוא פושט אליה ידיו: “מירוֹטשקה!”

מירה (כאינה מרגישה בו): וכמה גס, כמה נבער היית בייסרך אותי על עלבון-נפשי!… לא העליתי כלל על דעתי כי כבר פקעה זכותך מעלי – גם מצידך, גם מצידי… כי באתי לכאן לא למענך ולא למעני, כי-אם למען ילדי, לתת בלבו את הרגשת השמחה, כי יש לו אָב… וסיפרתי לך את סודי המכאיב רק למענו – שלא יעמוד הדבר כקיר מבדיל בינינו ובינך. כי הוא יודע הכול, הוא התענה עמי בכל אשר עוּניתי, אף כי מחריש הוא מתוך אנינות-הדעת ויפי-הנפש… ואתה – תחילה העלבת את ילדך בקלות-ראשך ומוֹרך-לבך, ועתה… (קמה, רועדת) עתה התנהגת עם אמו כחייל גס, כאותו החייל אשר רמס את חיי!…

דויד (תופסה בידיה, מושיבה על מקומה, כורע לפניה): כל ימי אצטער על זה, כל ימי אצטער… (בוכה).

מירה (משתמטת מידיו). לא, לא! צערך יעבור קל-מהרה, קל כל-כך, כאשר החלפת אותי באחרת, כאשר אמרת להחליף את האחרת שוב בי…

מהתלה אשר ביקורת בה    🔗

המערכון “מי נביא וידע” הוא מהתלה עליזה, הנותנת הצצה מחיים הפנימיים של יהודי-אמריקה, שהם דבקים באמונות טפלות שביהשות, ודעת תורה מזניחים. שניים נוטלים חלק במערכון זה: הרצלי שפיל, חזן צעיר, וסיידי, נערה פנקסאית, שבמעון-הוריה שכר החזן חדר לשבועות אחדים; כי באותה שכונה יעבור לפני התיבה בימים הנוראים.

היא נכנסה לתומה לשאול “שלה” בהלכה “דתית” אחת, שכן אין היא מבחינה בין חזן לרב. מייד היא מוצאת חן בעיניו, הוא מהדק הירמולקה לראשו לחזק סמכוּתוֹ, ופוסק הדין על דרך שתיתן לה פתיחה לעזוב את חתנה – רוקח המשרת בבית-מרקחת של אחרים – ולהידבק בו, בחזן… הוא מתקדם אתה במהירות מפליאה, אפילו עד כדי למנוֹת כמה מעות יהיו להם לכשיאַחדו חסכונותיהם. אלא שפסק-דינו שלו גופו, נהפך לרועץ לדבר-השתדכוּתוֹ אליה. ואידך, קרא בספר המחזות שבכתבי ברקוביץ.

יפה המערכון להצגה במסיבּוֹת-חג של בית-ספר תיכון, בין בכיתות גבוהות ובין בכיתות נמוכות.

מה בין סגנוֹן לסגנוּן    🔗

הייתי אצל י. ד. ברקוביץ שבוע לפני לכתו. הוא היה חולה, אבל לא במיטה. לבדו היה אז בבית (לאחר דקות מיספר, נכנסה תמרה בתו). פתח לי את הדלת, התיישב בכוּרסה לעומתי ודיבר. דבריו נסבּו על ההבדל בן סגנוֹן (וא"ו חלוּמה) וסגנוּן (וא"ו שרוּקה). הסגנוֹן הוא חטיבה מטבעו ונשמתו של סופר; הסגנוּן הוא טלית חיצונית שסופר מתעטף בה להתגנדר בפני הבריות; והזכיר כמה סופרים לדוגמה. עצם שיחת ברקוביץ היתה מופת לסגנוֹן צלוּל, מאוּפּק – עברית כשרה לעניינה, עשירה מבּפנים, ואין עשירותה מכריזה על עצמה. לא עלה בדעתי כי כל-כך מהרה יסתלק.

משום קשיי-תחבורה לא הספקתי להגיע אל בית-הקברות הישן בתל-אביב עד שהתחילו מלווי-ארונו מתפזרים, ולא היה לפני אלא גבשוּש-עפר מסומן-שמו בכתיבת-יד, ועליו צרור צנום של פרחים מרטיבים.

תמהני    🔗

תמהני אם התיאטרון העברי, בצורתו הנוכחית, מסוגל וראוי להציג את מחזות-ברקוביץ; כי מדוּבּקים במפורסמות-במוֹתיו שלושה שׂטנים: השיגרה – זה השיעבוד להרגלים שקנה התיאטרון לעצמו עד ואין-יכולת להשתחרר מהם, כמו ספינה נוֹשנה שדבקים בה כל זני רכּיכוֹת ורקבּוּביוֹת; החיקוי לאָרחות ברוֹדוויי והוֹליבוּד; הגוזמה – לא מדברים כי-אם רוֹננים, צוֹרחים, מרעישים: למשל, יהודיה זקנה מבּאבּרוֹיסק או קוֹלוֹמיי, לפי מושגי השחקניות שלנו, הכרח לה שתדבר בקוֹלניוּת צרוּדה, צוֹרמנית – ואנו הן הכּרנו סבתוֹת יהוּדיוֹת שדיבּוּרן בּרוֹך ובנחת.

הוסף לכך, הזילזוּל בהיגוי ודיקדוק – כמה מן השחקנים שלנו מבחינים בין צירה לסגוֹל? כמה מהם יודעים דיני וא"ו החיבור או דיני דגושות ורפות?

וברקוביץ – שואף-השלמות הסגנוֹנית, הנזהר מחסר ויתיר, המקפיד על קוצו של יו"ד – ברור כי דרכיהם לא דרכו ולא סגנוֹנוֹ סגנוֹנם.

יבוא יום, והבערוּת תבוֹער, והגוּזמה תיגזם, והחיקוּי יימחק – אזי ימצאו מחזות-ברקוביץ מקום ההוגן להם על במות-ישׂחק בארצנו.