גבולי-ארצנו ואדמתה / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

א.    🔗

מתוך מוקדות הלהב ותמרות העשן של אימת-המלחמה כבר נשקפה תקות השלום נושא הגאולה, וכבר משמעה בת קול ההיסטוריה, הקוראת ומכרזת דרור לכל העמים. הולכת ומתקרבת שנת-היובל, יובל-העמים, והד-קדומים עולה ובוקע מתוך רעמי התותח ושאון הקרב; “וקראתם דרור בארץ לכל עמיה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם עם אל אחוזתו”. זוהי בשורת-הגאולה החדשה, שנשמעה מפי בחירי העמים, זוהי תקות-החלום של האנושיות השותתת דם. וגם העם עתיק-הימים, שהכריז ראשונה בארצו את שנת-היובל של חרות וגאולה, כבר נתבשר, שגאולתו הגיעה, ואחוזת ארצו, שנגזלה ממנו כאלפיים שנה, תשוב ותשום לו לנחלה לאומית. אנגליה ובעלות-בריתה כבר הבטיחו להשיב לגזול-העמים את ארץ מולדתו, וקרוב היום, שהדבר יובא לפני משפט העמים.

ואנו עומדים עכשיו לפני השאלה: ארץ ישראל מהי? מה הם תחומי הארץ, שאנו דורשים בתור אחוזתנו הלאומית, היכן הם הגבולים המפרידים בינה ובין שכנותיה מסביב? מה הם חבלי הארץ, הראויים וצריכים להקרא בשם ארץ-ישראל, שמהם תבנה מדינת היהודים המחודשת?

כשאנו מחפשים במפה המדינית של זמננו, אין אנו מוצאים שם ארץ-ישראל כל עיקר. הארץ הנקראת בפי העמים בשם “פלשתינה” אינה עכשיו מדינה בפני עצמה, המסוימת וקבוּעה בגבוליה, אלא חלק אורגני של הממלכה העותמנית. השליטים התורכים בחלקם את ממלכתם במטרה אדמיניסטרטיבית, אינם שמים לב למסורת העבר ולגבולים ההיסטוריים של הארצות הנכבשות. לפי החלוקה האדמיניסטרטיבית, שנתקבלה בתורכיה בשנת 1871 ונוהגת בה עד היום – נחלקת כל הממלכה לחבלים, הנקראים ויליות, והמושל העומד בראשן (בשם וַלי) תלוי בדעת מועצת הוזירים. כל וילית אף היא נחלקת לסנג’קים או פלכים, והמושל העומד בראשם (בשם מותצריף) תלוי בדעת הולי. יש סנג’קים אחדים יוצאים מן הכלל, הנקראים “סנג’קים עומדים ברשות עצמם” – הללו אינם נכנסים לכלל ויליות ומושלם אינו סר למשמעת ולי, אלא עומד תחת פקודתם הישרה של הוזירים. הסנג’ק הירושלמי, מגודל חשיבותו הדתית והמדינית, הוא ממין זה.

לפי חלוקה זו קרועה ארץ-ישראל לשלשה גזרים נפרדים זה מזה החלק המערבי-הצפוני של הארץ, שהיה ידוע לפנים בשם שומרון וגליל, מחובק לוילית בירות, שמאכזה מחוץ לארץ-ישראל. החלק המזרחי של הארץ, עבר הירדן, נכנס לתוך הוילית של דמשק, שנקראה גם וילית סוריה. שתי הויליות הללו חצין ארץ-ישראל וחצין חוץ-לארץ. החלק הדרומי-מערבי של הארץ, ארץ יהודה לפנים, הוא הסנג’ק הירושלמי, “העומד ברשות עצמו” ושאינו מחובר לשום חבל שהוא מחוץ לארץ. השם “פלסתין”, שהתורכים משתמשים בו לפעמים מתיחס לרוב רק לחבל ירושלים.

אנו רואים איפוא, שתחת שלטון תורכיה לא היתה לארצנו הנהגה מרכזית אחת וגבולים אדמיניסטרטיביים משלה. עם יציאתה של ארץ-ישראל מרשות התורכים וכניסתה לרשות בעליה הקודמים נעשית הארץ שוב חטיבה מדינית-אדמיניסטרטיבית אחת, מיוחדת ושלמה, ושאלת גבולי ארץ-ישראל נעשית לענין מדיני ולאומי אקטואלי רב-הערך.

שאלה זו יש לה כבר ספרות שלמה, אולם בירור הגבולים היה עד עכשיו ענין רק לחוקרי ההיסטוריה או לעוסקים בדיני מצוות התלויות בארץ. הראשונים הם, כמובן חוקרי הגויים, ואחרונים – חוקרינו היהודים. כמעט כל סופר הציב גבולות אחרים לארץ, כי לכל אחד היה קנה מדה משלו בפתרון השאלה, ומבחינה ידועה צדק כמעט כל אחד ואחד, כי בתולדותיה רבות ההרפתקאות והחליפות של מולדת העם העברי נשתנו גבולי הארץ לאין מספר, וכל חקירת הגבולים עד עכשיו היתה בעיקר מבחינה היסטורית הלבד.

מבחינה מדינית מודרנית היו דנים בשאלה זו העיקר רק הסופרים הצרפתים. זה מאות שנה שצרפת מביטה על סוריה כעל “צרפת המזרחית”; וסופרי צרפת היו נוטים, כמובן, להרחיב את גבולות סוריה עד כמה שאפשר. רבים היו מסיגים את גבולי סוריה הדרומית עד עכו וחיפה, והוציאו באופן כזה מרשותה של ארץ-ישראל (שהביטו עליה כעל ספירת-השפעה אנגלית) את כל ארץ הגליל – החבל היותר יהודי, היותר ארץ-ישראלי, לא רק לפני החורבן כי אם גם הרבה מאות שנה אחרי חורבן הבית השני ותבוסת בר-כוכבא. סופרים צרפתיים אחרים לא הודו לגמרי במציאותה של פלשתינה בתור חטיבה מיוחדת, וגבולי סוריה, לדעתם היו מתפשטים עד חצי-האי סיני.¹

ההסכמה הרשמית של ממשלת צרפת לדיקלרציה האנגלית בדבר מולדת היהודים ביטלה, כמובן, את טענות ה“גיאוגרפים”, שרצו לטשטש את התחומים בין ארץ-ישראל לסוריה. אין כל ספק שצרפת עודנה עומדת בתביעתה לרשת את סוריה. אך אין ארץ-ישראל נכנסת עוד לתחום תביעותיה. אולם עדיין השאלה במקומה עומדת: היכן מסתיימת סוריה והיכן מתחילה פלשתינה – ארץ היהודים?

בספרותנו נדונה שאלת הגבולים של ארץ-ישראל בעיקר מבחינה דתית, לשם בירור המצוות התלויות בארץ. ועוד בתלמוד נפלגו הדעות בענין זה. ואז כבר הבחינו בין כיבוש עולי מצרים לכיבוש עולי בבל². מן החוקרים המאוחרים עסקו בזה בעיקר הרב אשתורי הפרחי בספרו “כפתור ופרח” והרב יהוסף שווארץ, בעל “תבואות הארץ”. מבחינה לאומית-ישובית החלו היהודים לעסוק בשאלה זו רק בזמן האחרון, אחרי הולדת התנועה הציונית המדינית. אף כאן נולדו שתי שיטות מתנגדות זו לזו, שיטת “פלשתינה זוטרתא” ושיטת “פלשתינה רבתי”. המצמצמים קראו בשם ארץ-ישראל רק לחבל הארץ במערב הירדן, “מדן ועד באר שבע”. כל ההתישבות היהודית נצטמצמה למעשה בשטח זה, שאינו אלא חלק קטן של הארץ. עבר הירדן, נחלת שבטי ראובן וגד וחצי המנשה, שהיה נושב יהודים עובדי אדמה גם לאחר החורבן השני, כמעט שנחשב כחוץ לארץ. דרום הארץ, שהיה נמצא מקצתו תחת שלטון אנגליה (ידי אל-עריש), וסביבת עקבה, מרכז הצי המסחרי של שלמה ויהושפט, שהיתה נושבת יהודים עד שנות המאה השתים עשרה, היתה מציאותם בכלל ידועה רק ליחידי סגולה. מצד שני היו המרחיבים הקיצוניים מבית מדרשו של טריטש מכניסים לתוך כלל ארץ ישראל לא רק את “הארצות הסמוכות” באמת, כגון סוריה בצפון וסיני בדרום, אלא גם את אי קפריסין, ארם נהריים, ויש שהרחיקו ללכת עד אסיה הקטנה.

כל זמן שענין המדינה העבירת היה רק מעין “הלכתא למשיחא” ניתנה רשות לדמיון להשען על מאמר התלמוד: “עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות”. ולגבי הישוב במעשי היה אפילו רק מערב ארץ-ישראל שטח גדול למדי, לא לפי כוח תפיסת המתישבים. עכשיו מכיון שמדינת היהודים בארצנו היתה לשאלה אקטואלית ובירור הגבולין יצא מגדר ההלכה המפשטת ופרי הדמיון והיה לשאלה מדינית מעשית, עלינו לברר ולהגדיר את גבולי ארצנו בהתאם לאמת ההיסטורית לטבע הארץ ולתנאים המדיניים הישוביים של ימינו.

הטבע גופה הציבה לארצנו גבולות משלה, שלא נשתנו מיום שיש לנו ידיעה היסטורית כל שהיא על-דבר ארץ העברים או ארץ כנען. רק מעט ארצות יש להן עצמיות גיאוגרפית כל-כך בולטת, כזו של ארץ-ישראל. אץ כי ארצנו משמשת מעבר וגשר בין שני חלקי תבל – אסיה ואפריקה, – אין היא מתמזגת לגמרה עם הארצות שכינותיה. הרים ומדבריות וימים – סימני הגבול היותר טבעיים – מקיפים את הארץ מכל עבריה. המערב – “הים הגדול”, או ים התיכון, במזרח – מדבר סוריה או המדבר הגדול, המשתרע בין ארץ-ישראל ובין ארם-נהריים, מדרום – מדבר ערב ומדבר סיני, ומצפון – הרי לבנון ומול-הלבנון או החרמון. סימני טבע אלה מגבילים ומיחדים את ארץ-ישראל בתור חטיבה גיאוגרפית מופרשת ומובדלת מהארצות הסמוכות והשכנות, אולם הגבולים הללו אינם מסוימים ומוגדרים די צרכם. רק במערב הארץ יודעים אנו בדיוק את הקו המגביל את תחומי ארצנו – זהו חוף ים התיכון. אבל גם פה נתחלקו הדעות בדבר הנקודה הדרומית והצפונית של קו הגבול. עוד יותר רבה הערבוביה בקביעת קוי-הגבול בעבר במזרחי והצפוני, ובמקצת – גם בעבר הדרומי של הארץ.

קודם כל עלינו להבחין בין הגבולים היעודים, או כמו שקוראים להם לפעמים “הגבולים האידיאליים”, ובין הגבולים הריאליים או ההיסטוריים של התקופות השונות בדברי ימינו. לפי המסורת התנ“כית נתפשט גבול ארץ-ישראל בצפון עד “הנהר הגדול, נהר פרת”³ אחת הנקודות של גבול הצפון היתה “לבוא חמת”⁴. המרגלים עלו ותרו את הארץ “ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת”” (במדבר יג, כא.) בתוך גלילות הארץ, שנשארו לרשת אחרי כיבוש יהושע, נחשבה “ארץ הגבלי וכל הלבנון מזרח השמש מבעל גד תחת הר חרמון עד לבוא חמת” (יהושע יג, א-ה). דברים אלו נישנו בקצרה גם במקום אחר (שופטים נ, א-ג). חמת זו, שציינה איפוא את הגבול הצפוני של הארץ היעודה, היא, לדעת חוקרים אחדים, העיר אנטיוכייא שעל נהר אורונטוס (בערבעת אל עצי), לא רחוק ממפרץ אלכסנדריתא. לדעת אחרים – ודעה זו נראית יותר קרובה לאמת – הרי זו חמת העיר הסורית, הנקראת גם עכשיו בשם חמה (לפנים נקראה בשם יוני “עפיפניה”). באופן זה היה הגול הצפוני של הארץ נמשך מחמה עד נהר פרת, וכל ארץ לבנון ומול הלבנון וחלק של סוריה הצפונית היתה כלולה בתחומי הארץ היעודה. רק שלוש פעמים בתולדות היהודים התפשטו באמת גבולי הארץ עד מקום רחוק זה בצפון – עד “לבוא חמת”. זה היה בימי דוד, שלמה וירבעם בן נבט⁵. בזמנים אחרים לא היה השלטון היהודי מתפשט מעבר דמשק והרי הלבנון צפונה. אם נעבור מהעבר הרחוק להוֹוה, נראה שגם עכשיו אין להעלות על הדעת כי מדינת היהודים בימינו תכלול גם את העיר דמשק וגליל הלבנון ועיר החוף הראשית של סוריה, בירות. דמשק היא עיר ערבית גדולה ואחת מארבעת מרכזי האישלם. הישוב ביהודי בעיר זו הוא קטן. הערבים לא יתנו לעולם להעמיד את עיר משושם וגאותם תחת שלטון יהודי, ואין ספק שגם האנגלים, אפ אפילו הדבר יהיה תלוי לגמרי ברצונם, לא יסכימו לדבר.

חבל הלבנון היה שומר תמיד בעוז לב ובעקשנות מרובה על חופשתו וקוממיותו, וגם התורכים במשך כל ארבע מאות שנות שלטונם בארץ לא הצליחו להטיל מרותם על תושבי-ההרים אוהבי-הדרור אמיצי-הלב. ולמרות הסכסוכים הפנימיים ומריבות-הדמים בין העמים והשבטים השונים היושבים בלבנון, ביחוד בין הדרוזים והמרוניטים, לא עלה בידי הכובשים העותמנים לשעבד את הלבנון ולעקור את חירותו, ועד שפרצה המלחמה העולמית נהנה הישוב הלבנוני, שהוא ברובו נוצרי, משלטון-בית פנימי תחת חסותן של ממלכות אירופה ושלטונה העליון של תורכיה. בימי המלחמה ביטלו התורכים את השלטון האבטונומי של הלבנון, אך אין כל ספק, כי לאחר כריתת ברית-שלום ישובו הלבנונים לחיות תחת הנהגה עצמית, חפשים לגמרי משלטון זר, או חוסים בצל ממשלת צרפת או כל ממשלות אירופה כמקודם. בירות, שהיא עיר החוף הטבעית של הלבנון ושיושביה הם ברובם נוצרים, ודאי תחובר לחבל הלבנון, ומצפונה של ארץ-ישראל תברא מדינה אבטונומית, שיושביה הם לרוב סורים נוצרים. בירות, הלבנון ודמשק, אינם נכנסים איפוא, לתוך גבולי המדינה העברית המחודשת.

בתולדות עמנו בארצו היה הגבול הצפוני מתחלף ומשתנה פעמים אין-ספורות. בימי השבטים נפל צפון הארץ לנחלת אשר, זבולון, נפתלי וחצי שבט דן. אולם “אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון ואת אחלב ואת אכזיב ואת חלבה ואת אפיק ואת רחב, וישב אשר בקרב הכנעני יושבי הארץ, כי לא הורישו; נפתלי לא הוריש את יושבי בית-שמש ואת יושבי בית ענת, וישב בקרב הכנעני יושבי הארץ” (שופטים א, לא-לג). ואמנם כל חבל האץ שבין הכרמל והלבנון הידוע בשם פיניקיה, לא נכנע מעולם לשלטון היהודי, לא בימי הבית הראשון ואף לא בימי הבית השני, והערים הפנקיות הקדומות – צידון, צור ועכו, שנפלו בחלקו של אשר, לא היו מעולם יהודיות למעשה. רק דמטריוס הראשון שונאו של אלכסנדר בלס, הבטיח למסור את העיר עכו ומגרשיה ליונתן החשמונאי (חשמונאים א י 42), ואלכסנדר ינאי נלחם אחר כך על עכו ולא יכול הל. אולם אותן הסיבות ההיסטוריות שהפריעו בעד היהודים מהתבצר בארץ החוף הפיניקי – צפיפות הישוב הכנעני, עשירותו ומסחרו הגדול – כבר נכחדו ונעלמו, ומהתרבות הפניקית העשירה לא נשארו אלא גלי-עפר ושברי-אבנים וזכוכית. בזמננו אים חבל פניקיה שונה כלל משאר חלקי ארץ-ישראל, המיושבים למחצה, לשליש ולרביע, וערי צור ועכו אינן נבדלות במאום מיתר ערי הערביים הקטנות והדלות.

אין אנו יכולים מפני זה לקבוע את גבול-הארץ הצפוני לא לפי היעודים וההבטחות המסורתיים, ואף לא לפי מסקנות ההיסטוריה הגיאוגרפית. הגבול המיועד או האידיאלי הוא רחב יותר מדי, וההיסטורי הוא צר יותר מדי, ואינו הולם את תנאי המציאות בימינו.

קנה-המדה היחיד, שאנו יכולים לשים לנו לקו – הוא טבע הארץ וישובה. בצפון הארץ הישוב הוא הרבה יותר צפוף מאשר בדרומה, וכל מה שמתקרבים להרי הלבנון – צפיפות הישוב הולכת וגדולה, ובה במדה הולכות אפשריות ההתישבות וההתאחזות של המונים חדשים ומתמעטות.

נהר הליטני, או כמו שהערביים קוראים לו נהר קסימיה, הוא הקו המבדיל בים שני חלקי הארץ. מדרום הנהר – הטבע של הארץ וצפיפות ישובה יותר קרובות לאלה של הגליל, מצפון הנהר – לאלה של הלבנון. עכו וצור הן ערי-החוף הטבעיות של “פנים הארץ”, זהו הגליל התחתון והעליון, ובלא ה“הינטרלנד” של ארץ-ישראל אין להן כל ערך מסחרי ואפשרות של קיום. צידון, להיפך, קשורה יותר בחבל הלבנון, והרי היא נמצאת כבר מחוץ לגבולי ארצנו.

גבול צפון של ארץ ישראל צריך איפוא להיות הנהר קסימיה, בנטיתו הצפונית עד הקו שלושים ושלוש מדרגות ושלושים דקים של הרוחב הצפוני מעבר הצפוני של הר חרמון⁶; בעבר הירדן משמש הנהר פרפר, הנקרא עכשיו בשם נהא על עוג, מדרומה של דמשק, גבול טבעי בין חַוְרָן, שהיא שייכת לארץ-ישראל, ובין דמשק, שהיא מחוץ לארץ.

כשאנו עוברים לגבול המזרחי של ארצנו, אנו מוצאים אף כאן אי-התאמה בין הגבול היעוד ובין הגבול ההיסטורי, אולם פה אין ההבדל בין שני אלה כה גדול ורב, כמו בצפון הארץ. הגבול המזרחי של “הארץ היעודה” הוא לא נהר הירדן, כמו שסוברים רבים בטעות, אלא המדבר הסורי⁷, בקצה המזרחי של החבל הנקרא בשם “עבר הירדן”.

הדעה הנשמעת לפעמים אף בקרב ציוניים, שעבר הירדן אינו ארץ-ישראל – נשענת על אי-ידיעה גמורה בתולדות הארץ וטבעה. כידוע, קדמה התאחזותם של העברים בעבר הירדן מזרחה לכיבושם בעבר המערבי של הירדן. כשעברו העברים בפעם הראשונה את הירדן לרשת את ארץ כנען במערב, כבר היה החלק המזרחי בידיהם. הכיבוש העברי הראשון, הידוע לנו מסיפורי התנ“ך, הוא כיבוש “הארץ מידי שני מלכי האמורי אשר בעבר בירדן מנחל ארנון עד הר חרמון — כל ערי המישור וכל הגלעד וכל הבשן עד סלכה ואדרעי ערי ממלכת עוג בבשן” (דברים ג, ח-י). חוקרי זמננו נחלקים בדעתם על דבר אמתות הספורים של מלחמות סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. אבל כולם תמימי דעה עם המסורת התנ”כית שהיהודים נאחזו תחילה בעבר הירדן מזרחה. חבל מזרח הירדן קדם איפוא להיות ל“ארץ-ישראל” עוד לפני ארץ כנען, כלומר: החלק המערבי של פלשתינה. והתאחזות העברים בעבר הירדן לא היתה התאחזות זמנית, עראית עד כיבושו של החלק המערבי. אמנם מרכזי האומה נמצאו כולם במערב הארץ, ורוב האירועים ההיסטוריים שזכרונם נשתמר בספרותנו העתיקה – התנ"כית, התלמודית והיוונית – נתרחשו בחבלי הארץ שבין הירדן וים התיכון, ורישומו של עבר הירדן בדברי-ימינו לא היה ניכר ובולט כל כך, כזה של החלק המערבי. אולם מבחינת הישוב העברי לא היה שום הבדל בין שני חלקי הארץ. כל זמן שישב עמנו בארצו לא נפקד ישוב-היהודים בעבר בירדן. אין לנו ידיעות ברורות ונכונות על-דבר מספר היהודים, שהתנחלו בחלקים השונים של האץ, ואין אנו יכולים איפוא לדעת, היכן היה הישוב מרובה יותר – במזרח או המערב, אבל לענין שלפנינו מספקת הידיעה, שישוב היהודים בעבר הירדן לא פסק מימות משה ויהושע בן-נון עד החורבן. בתקופת-השופטים קמו בעבר הירדן שני שופטים לישראל – יאיר הגלעדי ויפתח הגלעדי, ומשם גם יצא אחד מגדולי נביאינו – אליהו התשבי, מתושבי גלעד. מששת ערי המקלט, שהקדישו בני ישראל לרוצח נפש בשגגה, היו חצין במערב הירדן, וחצין – בעבר בירדן מזרחה (יהושע ב, ז-ט).

גם כשהגלו היהודים מעבר הירדן בימי פקח בן רמליהו מלך ישראל על ידי תגלת-פלאסר אשורה, לא נכרתה משם שארית ישראל, ולאחרי שעבת-ציון באו היהודים ונאחזו שוב בעבר הירדן. והודה המכבי נלחם מלחמותיו נגד היוונים לא רק במערב הארץ, כי-אם גם במזרחה (חשמונאים א, ה), ואלכסנדר-ינאי הכניע את כל חלקי עבר הירדן לשלטונו, ובימיו נתאחדו שני עברי הירדן לממלכה אחת, כבימי דוד ושלמה. גם מלכי בית הורדוס משלו בארצות עבר הירדן, וכשהמשנה מחלקת את ארץ-ישראל לשלוש ארצות היא מונה תמיד יהודה, עבר-הירדן וגליל⁸. ובאמת ההבדל בין עבר-הירדן ובין מערב-הארץ אינו שונה מבחינה לאומית היסטורית מההבדל שבין יהודה וגליל. אין ארץ-ישראל בלא המישור המואבי, גלעד ובשן, כשם שאין ארץ-ישראל בלא יהודה, שומרון וגליל. כולם חלקי ארץ אחת – ארץ היהודים.

אמנם בימי מלכי בית הורדוס, לאחר שבאה הארץ תחת שלטון רומא, נשתנו ונחלפו גבולי הפרובינציות בעבר-הירדן, וחבלי גולן, ארגוב, גשור, חורן, גלעד וכ' עברו מדי פעם בפעם ממושל הורדוסי זה למשנהו, או העמדו תחת פקודת הפרוקוראטורים הרומיים שבסוריה – הכל לפי שרירות-לבם של קסרי רומא. אולם זה היה גורל הארץ כולה, במזרח הארץ כמו במערבה. רק ערים בודדות בעבר הירדן היו בעיקרן יווניות – הערים הידועות בשם דקפוליס, אך ערים כאלה היו גם במערב הארץ, כגון בית-שאן (שנקראה סקיתופוליס) שנחשבה אף היא מהדקפוליס, קיסריה ועוד. רוב מינינו ורוב בנינו של הישוב בעבר-הירדן, היחוד בגלעד, היה יהודי גם בימי שלטון רומא, וגם לאחר החורבן לא נשבת משם הישוּב העברי, ועוד בשנות המאה הי"ד נמצאו בסלכה ואדרעי קהלות יהודיות, כמו שמעיד הרב אשתורי הפרחי בספרו הידוע “כפתור ופרח”.

בניגוד לגבול הצפוני אין אנו מוצאים מעבר לגבול-המזרח של ארצנו מחיצת ישוב צפוף, הגודר את הדרך בעד התפשטותו של ישוב חדש. אולם תחת זה יש כאן מחיצה טבעית – מדבר שומם, המשתרע במרחק של מאות מיל עד ערבות ארם-נהרים. מדבר זה כמעט שהוא ריק מישוב, ורק בני ערב “שכוני האהלים”, אלה הבידוים הנודדים, תועים עם עדרי גמליהם במרחבי השממה, ובימות החמה, הם באים למקומות המיושבין שבעבר הירדן, ולפעמים הם מרחיקים ללכת ועוברים את בני הכפרים, ובתחילת ימי-החורף, כשבא רץ מן המדבר לבשר בוא הגשמים, הם מעתיקים אהליהם ושבים כסערה אל המדבר, ובדרך שובם הם בוזזים וששוסים, ופגיעתם אז רעה.

כל פעם שהארץ נמצאה תחת שלטון רפה-ידים, היו בני-מדבר אלה, שאינם מכירים בעול מלכות, שופכים את ממשלתם על בני התרבות, על הישוב המעורה בקרקע, והיו מטילים אימה על האכרים עובדי-האדמה, שודדים את עדריהם ושוסים גרניהם. הכפרים נאלצו באופן כזה לשלם מס-הגנה לשבטי הבידוים התקיפים, למען יגינו עליהם מחמס ושוד של בידוים אחרים. מס זה נקרא בשם “אחוה” (בערבית “חוה”), וכל כפר שהיה משלם מס-הגנה זה נקרא בשם “אחות”, כלומר אחות השבט הבידוי המגין עליה. עוד בימי הורדוס סבלו תושבי עבר-הירדן מתגרת ידי השודדים האלה, והמלך האדומי הושיב מפני כך על גבול המדבר יהודי-בבל, שהיו ידועים באומץ-לבם וגבורתם. כך עשתה גם הממשלה התורכית בשנות המאה התשע-עשרה והושיבה על גבול המדבר אכרים צ’רקסים, שהביאה מקבקז ומבולגריה.

במידה שגברה יד הבידוים והחמס והשוד גדל בעבר-הירדן – בה במדה נתרחב המדבר על חשבון הארץ המיושבת, כי מחוסר בטחון ומרוב פחד עזבו האכרים את כפריהם ולא עבדו את אדמתם, והארץ נהפכה לשממה. ולהיפך, במדה שנתבצר כוח השלטון המסודר, ופראי-המדבר נהדפו אחור, וחיי האכרים ורכושם הובטחו על-ידי צבא הממשלה – בה במדה הוּסגו גבולי המדבר מזרחה, ושטח הישוב בעבר-הירדן נתרבה ונתגדל. אי-אפשר מפני זה לקבוע בדיוק את קו הגבול המזרחי. כי מה שהיה מדבר תחת השלטון התורכי הרופף והרעוע – יוכל ליהפך לאץ פורחת תחת שלטון יותר מסודר, תקיף ותרבותי; כי הארץ הנקראת בשם מדבר סוריה אינה ארץ-ישימון, שאינה מוּכשרת כלל לישוב, אלא ארץ שחונה, אבל פוריה מטבעה ודורשת רק חריצות ועמל-ידים להוציא פריה. לפני אלפים שנה היה הישוב פה צפוף ורב, כפי שמעידות החורבות המרובות, הנפגשות פה בכל עבר ופנה.

לפני מאה שנה היה כמעט כל עבר-הירדן חרב ושומם, רק בהררי חורן ישבו הדרוזים אמיצי-הלב, שנדדו לשם מהרי הלבנון. תגבורת השלטון התורכי בזמן האחרון, ביחוד אחרי בנין מסילת-הברזל החג’אזית, העוברת לאורך עבר הירדן מדמשק למדינה, הועילה הרבה להרחבת הישוב וריבוי הארץ המעובדת. אך עוד רבה שם השפעת המדבר ובני-המדבר הפראים, ועוד רבה העזובה והשממה בארץ זו, שהתפארה בעשירותה ופריונה לפני שלושת אלפי שנה. ואין כל ספק, שהתאחזות היהודים בארץ-מולדתם הראשונה – כי פה, בעבר הירדן, נולדה האומה העברית – תחיה ותַפרה שוב ארצות גלעד ובשן, וגבול המדבר הנוכחי יעתק ויוסג עם ריבוי-הישוב והרחבת התרבות – מזרחה, ותחומי עבר הירדן יתרחבו ויתפשטו על חשבון השממה וערבת-המדבר.

הגבול הדרומי בעבר הירדן היה לפנים נחל ארנון⁹ – אך אין כל יסוד לחשוב גם היום את הארנון לגבול ארץ-ישראל. כשנאחזו היהודים בארץ-ישראל לפני שלושת אלפים שנה, ישבו המואבים בקצה הדרומי של עבר הירדן, ממזרח לים המלח, ונחל ארנון היה הגבול בין מואב ובין ישראל. מדרום מואב, בערבה, בין ים המלח ובין ים סוף, ישבו האדומים. מעמים אלה לא נשאר כל זכר ושריד. אדום נתערב בישראל, ועקבות מואב לא נודעו. החבל, ששני העמים תפסו באותו זמן, הוא חלק אורגני של ארץ-ישראל. מעבר הדרומי של נחל ארנון אין עוד מחיצת העמים הזרים, שקבעה אז גבול נחלת היהודים. לפי טבע הארץ אין כל הבדל בין עברי נחל ארנון, וכל ארץ מואב היא עכשיו מאוחדת בסנג’ק אחד, בסנג’ק הכרכי. הגבול הדרומי של ארצנו הוא עכשיו אותו גבול, שהיה בימי שלמה: מפרץ ים-סוף בערבה, או אילת העתיקה. על-ידי ים התיכון מחוברת ארץ-ישראל עם אירופה, עלי-ידי ים-סוף היא מחוברת את ארץ הודו. אילת היתה שתי פעמים תחנת הצי המסחרי של עם עברי¹⁰, ועד שנות המאה העשירית היתה אילת עיר מסחרית גדולה, כמו שמעיד הגיאוגרף הערבי שמש אל-דין מירושלים (985), וסחר הנגב עבר את חוף אילת לארצות הודו. יהודים נמצאו כאן עוד בשנות המאה הי“א והי”ב, בתקופת נוסעי-הצלב.

במערב הארץ היה מקודם הגבול הדרומי נמשך מרפיח, שנים עשר מיל מדרום עזה, עד עקבה. זה היה הגבול בין ממשלת תורכיה וממשלת מצרים ואנגליה. אולם הגבול של ארץ-ישראל נמשך הרבה יותר דרומה, בנחל מצרים או ודי אל עריש¹¹. עכשיו כשאנגליה כובשת את הארץ, נמחק מאליו הגבול הפוליטי הקודם, וגבול ארץ-ישראל ישוב להיות כמו שהיה בימי יהושע.

אף כאן, בדרום אין מחיצת ישוב זר מפריעה בעד הרחבת הגבולים של הארץ, ובמידה שהיהודים יצליחו להתגבר על מפריעי הטבע ולהפוך ארץ חרבה ושוממה לארץ נושבת – בה המדה יעתקו הגבולים גם כלפי דרום, וארץ-ישראל תתפשט נגבה על חשבון מדבר סיני, הריק עכשיו כמעט מאדם.

ניו-יורק אדר תרע"ח (“התורן” שנה ד' גליון 49–50).

 

ב.    🔗

שטח הארץ המשתרע בין התחומים האלה עוד לא נמדד באופן מדויק ומדעי. רק מערב הירדן נמדד כראוי ע“י החברה האנגלית “פלשתיין אכספלוריישון פונד” (ברובה בשנות 1871–7 ובמקצתה בשנות 1912–14). לפי המדידות הללו תופסת המחצית המערבית של א”י (מים התיכון עד הירדן ומנהר ליטני עד עקבה) שטח של 27.200 קילומטר מרובע (10.540 מיל אנגלי) חוץ מאל-עריש ששטחה מגיע עד 5000 קיל. מרובע.

את החלק המזרחי של הארץ כמעט שלא מדדו כלל. אם נחשוב את אורך השטח ממען עד החרמון (בערך 400 קילו'), ששלושת רבעים ממנו (מואב וגלעד) רחבם בערך כששים קיל‘, ורבע אחד (הבשן) כמאה קיל’, יצא לנו שטח של 28.000 קיל' בערך. סקירה שטחית על מפת א"י מראה שחבל עבר הירדן מזרחה הוא לא קטן מחבל עבר הירדן מערבה. זוהי גם דעת החברה האמריקאית “פלשתיין אכספלוריישן סוסייטי”, שעשתה הכנות למדידת עבר הירדן (יש חוקרים שחושים את שטח עבר הירדן לגדול יותר;וויקלי האנגלי קובע שטח של 42.300 קיל‘, סופאן הגרמני 53.000 קיל’).

על פי חוקי הקרקע המושלימים-התורכים, שכוחם יפה בא"י עד היום הזה, נחלקת האדמה בשטחים אלה לארבעה סוגים ראשיים:

1) מולכ – קרקעות שהם קנין פרטי מוחלט של בעליהם, וראשים הבעלים לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו;למכרם, למשכנם, לתתם במתנה, לנטוע בהם ולבנות עליהם או להפקירם ולהקדישם. קרקעות מסוג זה מעטים בא"י. רק מגרשי הבנים בערים ובכפרים והמקומות הסמוכים להם הם מסוג מולכ.

2) מירי (או אראצי מיריה) – קרקעות המדינה. לסוג זה שייכים כמעט כל שדות המזרע והמטע בא"י. זכות הקנין בגוף הקרקעות שייכת בסוג זה למדינה, ולבעלים-למעשה אין אלא הזכות המשפטית להשתמש בקרקע לפי תקנות החוק. זכות השימוש הזאת עוברת בירושה ונתונה גם למכירה. בעד זכות השימוש על הבעלים לשלם לבעל המשפטי – הממשלה – עושר (החלק העשירי של היבול), ואם עוברות שלוש שנים רצופות על הקרקע ללא עיבוד בלי סיבות מספיקות, פקעה זכותם של הבעלים על הקרקע, והאדמה עוברת לרשות הממשלה (נעשית “מחלול”). מלבד הגבלות אלו הרי המשתמש בקרקע הוא למעשה בעליה האמיתים, וזכות הקנין של המדינה אינה אלא פיקציה יורידית.

3) ווקופ – קרקעות-הקדש, שניתן או נודב למטרה של צדקה או דת. אדמת ווקף אינה נתונה להמכר, אלא בחילופין. אדמות ווקף נמצאות ברשות העדות הדתיות: המושלמיות, הנוצריות והיהודיות.

4) מווַת – כשמו כן הוא “מֵת”, קרקע של הפקר, שומם שאין לו בעלים, ש“קולו של אדם בעל קול רם”, כלשון החוק העותמני, “לא יגיע אליו”. ומי שהולך ומתישב על קרקע כזה קונה אותו בחזקה.

מספרים מדויקים, רשמיים או חצי-רשמיים, על כמות הסוגים השונים אין לפי שעה. במשטר התורכי לא היה קיים קַדַסטר קרקעי. ה“דֶפתרי-חאקאני” (ספר המלך) ששימש בתורכיה במקום ספר האחוזות היה מלא שיבושים כרשימות ה“נפוש אידַרה-סי” (משרד ספירת העם), וכל ידיעותינו בענין זה שאובות ממקורות בלתי רשמיים, ואינן אלא בבחינת אומדנות והערכות כלליות.

לסוג המוות שייך החלק הכי גדול של נגב יהודה – שטח למעלה מששת אלפים קילומטר מרובע. כמו כן חלק גדול ממחוז כֶרך (קיר-מואב). גם שטחי החולות שעל שפת הים התיכון חרַפיח עד בואך הירקון (מצפון ליפו) באורך של 100 וברוחב של 6–2 קילומטר, ועוד שטחים גדולים בהרי יהודה ובעמק הירדן משני עברי הנהר, שמידתם אין להגדיר בדיוק. לפי אומדנה של הממשלה האנגלית יש בא“י יותר מ-16 מיליון דונם אדמת הפקר, ז”א לא פחות מ-30% אחוזים של האדמה אין לה כלל בעלים.

האדמה הבעולה יש בה שלושה סוגים; 1) משקים זעירים של הפלחים, 2) אחוזות גדולות ובינוניות השייכות לאפנדים ונעבדות ברובן ע"י אריסים, 3) ג’יפטליק – אדמת הממשלה (לפנים קנינו הפרטי של השולטן) שמקצתה חכורה לאריסים.

לפי ידיעות “שלטון השטח הנכבש, דרום” (היינו, מערב א"י) מאוגוסט 1919 נמצאו ברשות הממשלה השטחים האלה (בדונמים):

נמצא שבידי הממשלה יש למעלה מ-990.000 דונם במערב א"י, מלבד שטחים גדולים בעבר הירדן, ורק חלק נעבד על ידי אריסים.

החלק הכי גדול של קרקעות הפרטיים בא“י אינם בידי המעבדים אותם כי אם בידי בעלי אחוזות עשירים (אפנדים), גדולים ובינונים. חוק הטאבו שיצא במחצית השניה של המאה שעברה ושלפיו נתחייב כל בעל קרקע לרשום בספר את חלקתו ולהוציא מאת הממשלה שטר קנין רשמי (טאבו סנדי בתורכית) הביא לידי כך שהרבה שטחים שהחזיקו בהם בידוים ופלחים נרשמו באמצעי רמאות ותקיפות שונים על שם אפנדים עשירים. לריכוז הקרקעות בידי האפנדיים סייע גם חוק המחלול. לרגל כובד המסים, דלות היבולים, מיעוט התושבים, חוסר הבטחון הוברו שטחים רבים ועברו לרשות הממשלה, וזו מכרה אותם במחירים נמוכים לאפנדים. יותר מכל השפיעה בנידון זה עניות הפלחים, המנוצלים ע”י נושכי הנשך. כרגיל אין הפלח יכול להתקיים במשך השנה בלי הלוואה הנפרעת מהיבול. אצל פלחים רבים אין היבול מספיק לפרעון חובותיהם, והם נשארים בחוסר כל, ונאלצים לפנות שוב למלוה בריבית. הריבית היא קצוצה, ומעלה מ020–30 אחוז לשנה. משנה לשנה הולך מצב הפלח ורע, וכשאין לאל ידו לשלם – נלקחת אדמתו ממנו. כפרים שלמים עברו האופן כזה לרשותם של אפנדים נושכים – לרוב נוצרים, מדמשק, בירות עכו, חיפה ויפו, שרכשו להם באופן כזה את הקרקעות הכי משובחים בעבר הירדן, גליל ויהודה.

לפי דו"ח רשמי של וילית דמשק, הכוללת את עבר הירדן, נמצאים ש0 60% של הקרקע בידי בעלי אחוזות גדולים, 15% – בידי בינוניים, 25% – בידי זעירים. על פי אוהגן נמצאים בידי הפלחים 15% מאדמות עבר הירדן, 20% בגליל, 50% ביהודה.

בסביבות עזה ובאר שבע ידועים 28 בעלי אחוזות גדולים, שברשותם נמצאים יותר משני מיליונים דונם. בסביבת ירושלים– חברון נמצאים 240.000 דונם בידי 26 בעלי אחוזות. במחוז יפו 162.000 בידי 445. בשכם וטול-כרם 121.000 בידי 5. בגנין 114.000 בידי 6. בחיפה 141.000 בידי 15. בנצרת 123.000 בידי 8. בעכו וצור 157.000 בידי 5. משפחת הבנקירים הידועה סורסוק (בירות ואלכסנדריה) שליטה בנפות שונות של הארץ על 230.000 דונם בערך. למשפחה הירושלמית אל-חוסייני 50.000 דונם. למשפחת עבד-אל-הדי בשכם=ג’נין 60.000 דונם וכיוצא באלה.

בעלי האחוזות אינם עסוקים בעצמם במשקם, כי אם מחכירים אותם לפלחים, המשלמים להם חומש מן היבול. נמצא שלמרות ריכוז הקרקע בידי בעלים מועטים אין כמעט משקים גדולים בארץ.

לפי הידיעות הרשמיות למחצה משנת 1909 נזרעים בשלושה מחוזים של פלך ירושלים: יפו, ירושלים ועזה – 1.188.828 דונם, וביחד עם החלק המעובד של מחוז חברון יצא בערך 1.400.000 דונם.

נטיעות (זיתים, גפנים, שקדים, תפוחי-זהב וכו') יש בפלך ירושלים על שטח של 290.000 דונם. כל שטח הפלחה והנטיעות הוא איפוא 1.690.000 דונם, ז"א 8,2% של כל אדמות הפלך. לפי ידיעות הרשמיות של המיניסטריון התורכי לחקלאות יוצא שבסנג’ק ירושלים מעובדים רק 5.28% של השטח.

לפי ידיעות תורכיות רשמיות משנת 1917 נעבד בפלחה בכל וילית בירות, שאליה שייכים גם שומרון וגליל, שטח של 3.566.690 דונם, מזה החלק הפלשתינאי של הוילית (פלכי שכם ועכו ושני המחוזים צור ומרג' עיון) בערך 40–30 אחוזים. אם נוסיף גם את השטח הנטוע יצא לנו שנעבד לכל היותר רק 16%, היינו פחות מהחלק השישי של כל שומרון וגליל.

בנוגע לעבר הירדן מזרחה יש לנו ידיעות רשמיות מדויקות מוילית דמשק:

לפי טבלא זו יש לשער שמשטח 27.100.000 דונם שבעבר הירדן שוממים לגמרי יותר מ-19.100.000 דונם, כ-4.000.000 דונם נחרשים ונזרעים, וכארבעת מיליון דונם משמשים מרעה, יערות וכדומה.

נמצא שבשני עברי הירדן נעבדים בערך 9.652.000 דונם, מיליונים אחדים משמשים מרעה ויותר מארבעים ושלושה מיליון דונם שוממים, מזה יותר כ-19.000.000 דונם בעבר בירדן, כ-17.500.000 דונם ביהודה (לרוב בנגב) ובערך 6.400.000 דונם בשומרון ובגליל (בעיקר בהרים, עמק הירדן ובחולה).

מפני שהארץ עוד לא נחקרה למדי אין לקבוע בדיוק כמה מן אדמות בור אלו ראויות לעיבוד, אבל אין ספק שחלק גדול מן הנשמות הללו עלול להיפך ע"י יגיע-האדם ואצמעי התרבות לארץ נושבת ולתת פירות.

אזור החוף מיפו עד קיסריה, שאורכו חמשים ורחבו 6–10 קילומטר, מצטיין בפריון יוצא מן הכלל. גם חוף הים מיפו ועד רפיח, המכוסה חולות, עשיר מאד במים ומוכשר למטעי הדר ונטיעות אחרות בהשקאה ובלי השקאה. אפילו חבל הארץ שבין רפיח ואל-עריש, שלכאורה הוא ישימון גמור, יש בו מים בעומק של מטרים אחדים ומסוגל לגדל מיני נטיעות הנגב עם מליוני הדונמים הפנויים שלו יש בו מקום לחקלאות חרבה ולנעיטות בעל, ביחוד השטחים הגדולים שמסביבת באר-שבע. לשם כך יש להתקין בארות, לאסוף מי-גשמים היורדים בעונה ידועה, כאשר עשו במקום הזה לפנים, או לחקות מעשי הצבא האנגלי שהעביר מים בצנורות מן הנילוס. עמק הירדן עם האקלים הטרופי שלו ואפשרויותיו המרובות להשקאה יכול לגדל קני סוכר, גידולי כותנה ונטיעות טרופיות אחרות. על הרי השומרון והגליל, שרבים מהם ערומים כעת, גדלו לפנים כרמים ויערות. יש לחדש את דרוג ההרים כאשר עשו לפנים. עמק החולה, שאף עכשיו הוא נותן המקומות אחדים, למרות שיטת העיבוד הגרועה, שלושה יבולים במשך השנה, ועמק השרון – לאחר יבוש ביצותיהם – יכולים להיפך בנקל לגן פורח רצוף.

בעבר הירדן מזרחה השטח הבלתי נעבד ביותר הוא סנג’ק כרך. הסביבה, בגלל מיעוט תושביה ופראיותם, עושה רושם של מדבר. ואולם באמת מבורכה היא בכוח פורה גדול. התרבויות החקלאיות מכל האקלימים מסוגלות להתפתח כאן ולשאת פירות. על יד הירדן וים-המלח, בעמק הכי נמוך בעולם – 1291 רגל מתחת פני הים – האקלים הוא סוב-טרופי כמו במצרים. לעומת זאת שפלת מואב משתרעת 4000 רגל מעל פני הים. היוצא מזה שכאן, בשטח לא גדול זה, יש אפשרות לגוון את החקלאות במידה שאין דומה לה בשאר חלקי העולם. בעמק אפשר לגדל כותנה, סוכר, אורז, קפה, אינדיגו, תמרים וכו‘. קצת למעלה מזה יסון הקרקע לטבק, פשתן, שומשומין, תפוחי זהב, רמונים, תאנים וכו’. עוד למעלה מזה יש מקום לחיטה, שעורה, זיתים, עצי-משי, אפרסקים, שקדים ושאר פירות.

מלבד הסיבות ההיסטוריות הכלליות, שגרמו לדלדולה ושממותה של הארץ, השפיע לרעה בעבר הירדן – ועודנו משפיע גם בימינו אלה – גורם שלישי נוסף: קרבת שבטי הבידוים מן המדבר במזרח ובדרום, מדבר סוריה ומדבר ערב. הללו מתנפלים מזמן לזמן על תושבי עבר הירדן, מחריבים את הכפרים, גוזלים את העדרים, קוצרים ומשמידים את הקמה. התושבים נאלצו לברוח ולהמלט על נפשותיהם – והארץ נשמה ונחרבה. נשארו רק אותן נקודות הישוביות שיש להן מבצרים טבעיים או שהן קרובות למרכזי הממשלה, כגון הגולן, הגלעד, חלק מן החורן והר הדרוזים. במקומות העזובים בעבר הירדן עוד נמצאים מקוי-מים ענקיים (על יד זיזא בעל 70.000 מטר מעוקב, על ידי קטרנא – בעל 36,000) ששימשו לפנים למטרות השקאה, ועכשיו הפכו שממה וחורבן.

גם ביהודה נשארו מימי קדם ברכות גדולות – בסביבות ירושלם, בית לחם וחברון. בנגב, במקום שאין עכשיו כל ישוב, נמצאים יחד עם שרידי ערים עתיקות (רחובות, עבדה, צפת) הרבה בארות ומקוי-מים, המעידים שלפנים שיגשגה פה חקלאות אינטנסיבית. רק שטחים ספורים, כגון הישימון המקיף את ים המלח ממערב, אינם מסוגלים לעיבוד כל עיקר.

רוב האדמה הנשמה והבלתי מיושבת עלולה לאחר השבחה והכשרה לשוב לתחיה ופריון, והזריע ולתת פירות ולהיות למחיה לאדם רב.

להתישבות המונית בא“י פנויים עדיין לא רק ארבע חמישיות של הקרקע אלא גם כמעט כל האוצרות הטבעיים שבארץ. ארץ-ישראל היא בלי ספק קודם כל ארץ חקלאית. במידה שהארץ נחקרה עד היום לא נודע כי ימצאו בה מכרות פחם וברזל, היסוד לתעשיה כבדה. ואולם רק בטעות אפשר לחשוב את א”י לארץ חקלאית בלבד. הארץ עשירה במינרלים שונים, והנהרות ברוכים בזרמי מים עצומים ומהם מוצא לכוח-חשמלי אשר ישמש מניע לתעשיות-העתיד במקום פחמים.

מלבד מעינות-הגפרית החמים שבטבריא, חמא (על הירמוק), גדרה _אוםקייס), מעין זרקא על חופי ים המלח ובמקומות אחרים בארץ, העתידים לשמש מעינות מרפא, יש בארץ מכרות ומינרלים: בדרום ים המלח ובערבה – מכרות-נחושת עתיקים שעוד היום מוצאים בהם שכבות המכילות 25–40% נחושת טהורה.

אספלת תמצא בסביבת חצביה, בצלע החרמון, וגם בים-המלח וחופי הדרום של הים. יש אספלת טהורה בעבר הירדן בסביבת זיזא ובמקומות אחרים.

פוספט נמצא בעבר הירדן ממזרח לסלט וגם במדבר יהודה.

אחד האוצרות הטבעיים הכי עשירים הא"י – ואולי אחד העשירים בעולם הוא ים-מלח. אגם זה הוא תופעה יחידה במינה בכדור הארץ. ארכו 76 קילומטר, רחבו הממוצע 14 קילומטר, פניו נמצאים 1280 רגל מתחת לגובה הים התיכון, ועומק מימיו מגיע עד 1308 רגל. ים המלח אוצר בתוכו קובעת ענקית של מינרלים ומלחים. לפי הערכת מומחים עולה כמות המלחים השונים בים המלח:

מלח יש בארץ בשפע, גם מחוץ לים המלח. בהרי סדום (בחוף הדרומי המערבי של ים המלח) יש הרי מלח שלמים. מכרות מלח נמצאים גם בסביבות אל-עריש. בהרי מלחמיה ובמקומות אחרים נמצא גפס, העתיד למלא תפקיד חשוב בתעשית הבנין. חמרים אחרים לתעשית הבנין כגון חומר-סִיד, חול ואבנים, יש בארץ למכביר. בגליל התחתון ובחורן יש אבני בזלת. לפי דעת החוקרים יש בקרקע א"י גם מעינות נפט. משערים שכל עמק הירדן וסביבת ים המלח הוא שדה נפט אחד גדול. הסטנדרט-אויל-קומפני האמריקאית החלה בקיץ 1914 לחפור מעין-נפט מדרום לחברון, אלא שהמלחמה עיכבה.

נהרות הארץ, ביחוד הירדן ואפיקיו במזרח, ונהר הליטני, מסוגלים לתת חצי מיליון כוחות-סוס, אם ישתמשו בזרמם ליצירת כוח חשמליץ כוח זה יספיק למאות בתי-חרושת ולמסילות ברזל בכל קצות הארץ.

מי הירדן ההולכים עכשיו לאיבוד בים המלח יכולים להשקות יותר ממיליון ורבע דונם ולהספיק כוח ומאור חשמלי לכל הארץ.

דלה א"י בנתיבות-מים פנימיות. נהרותיה צרים ולא עמוקים, ובמצבם כיום לא יוכלו אניות להלך בהם. אולם בסידורים ידועים אפשר בכל זאת להתקין את הכי גדולים שבתוכם למטרות של טרנספורט קל.

ערך יותר גדול בשביל תחבורת-ההובלה יש לשני האגמים ים כנרת וים המלח.

שונה הוא המצב לטובה ביחס לתחבורת עם החוץ. יש לא“י שני דרכי-מים: במערב–ים התיכון, בדרו–מפרץעקבה, המסוגל לקשר את א”י ישרות את ים הודו. יש צורך בהתקנת נמלים. עקבה עזובה לגמרי. אבל גם החופים ביפו, חיפה קיסריה, עכו וצור–אינם מסודרים. העבודה במקצוע זה טרם החלה אף במקצת.

                                                               ***

לישב ולעבד את השטחים העזובים והשוממים בערך 4/5 של כל הארץ, להפרות החולות, ליבש הביצות, להתקין השקאה, להשביח את אדמת העמקים המנוצלים ולהחזיר להרים את פריונם, להפוך את זרמי הנהרות והנחלים לכוח ומאור חשמלי, ולהשתמש במרץ המיוצר לעיבוד תוצרת הארץ ואוצרותיה הטבעיים, לפתח ולהשביח את אמצעי התחבורה, לבנות נמלים ומסילות ברזל חדשים–אלה הם התוחלת, היעוד והאפשרות של התישבות המוני ישראל בארצם.

תל-אביב תר"ף. (דו"ח של משלחת “פועלי-ציון” יפו, תרף, עמוד 26016, האדמה כרך ב', עמוד 224–218).