הצִּדָּה / א"נ גנסין
I 🔗
בפעם הראשונה בא נחום חזר לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקטה, לרגלי סיבה אחת טפילה, שלפרקים היא עולה על לבו והוא חוזר ושוכחה מיד. לתמהונו, פגש אז שם את שכנתו השמנה, העלמה חנה הֵילֵיר, המשחקת תמיד בקול רם ולמקוטעים, שלא כדרך הטבע, ושם בא עמה גם בדברים בפעם הראשונה. אז דווקא לא שהה שם הרבה, כי היה לבו הפעם אל חלומותיו, והוא מיהר הביתה וכנפי אדרתו פזורות ולבו קודח והוא מחכה ליום מחר ואל העבודה הקבועה ואל החיים המלאים עניין, המתחילים לו בעיר הקטנה החדשה, אשר בחר לו לשבתו אחרי צאתו את וילנה. אולם למחרת דווקא היה יום עופרת עגום קצת ושמשות החלונות היו מזיעות והכתלים היו קודרים והתקרה נמוכה, והוא ישב עת רבה אל השולחן ולֶחיוֹ על כפוֹ ושפתיו בין שיניו, ופתאום ניעור וימצא לו תואנה, ויקח לו את שכנתו, ויחדיו הלכו לאותו הבית היפה אשר בקצה הרחוב השוקטה. בפעם הזאת מצא שם פנים חדשות לו לגמרי. בריחוק מקום קצת מהשולחן העגול ישב לו צעיר אחד עלֵז ישיבה שחֶציה תוּרכִּית ושתי ידיו היו מחליקות את ברכו הפשוטה באוויר והוא בעצמו מתנדנד פנים ואחור ומתלוצץ בהנאה והכול מצחקים לעומתו. אמנם שהה שם חגזר הפעם יותר; אבל מדי צאתו אל האולם היתה צהלת הצחוק שבחדר השני מפליאה אותו קצת, והיה מביט אל החלונות האפורים ונכנס ויושב שנית עם המסובים. לימים סר שמה שלישית בעטיוֹ של אותו צעיר גופא. הלה בא אליו בבוקר אחד ושהה אצלו קצת ופיטפט והתרועע לו והזמינוֹ ללכת אתו אל רוֹזה. באותה שעה היה חגזר יודע כבר, כי שׂיח לו ושׂיג עם בנו היחיד של אחד מגבירי העיר הקטנה. והוא לבש את אדרתו, וזכר את פני רוֹזה היפים ואת גיחוכם החיוור והזך לנוֹגה הערפל של המנורה הפורשת צל, וחשב עוד הפעם בלבו, כי יודע הוא כבר ברור למדי, שכל האנשים הללו גם יחד זרים לו לגמרי. אחר הדברים האלה סר שמה עוד פעמים אחדות וראה את אִידָה, הגימנאזיסטה החיוורה, המכינה תמיד את שיעוּריה בהתמדה, ואת מאניה, אחותה הבכירה ממנה, האֶקסטֶרנה המלאה אשר היתה באה ויוצאה לרגעים ומחפשת דבר-מה אגב איזוֹ נהיּמת-זימרה מקוטעה, ואת רוֹזה לא מצא שם, או שהיה מוצא אותה יפה ומשׂחקת בחדווה מלבּבת להלצותיו של אותו הצעיר העלֵז.
זה היה בתחילת האביב של אותה שנה, אשר אֵם האחיות הללו נפטרה ואביהן רבי שמחה-בֶּר הלך לו ה“נֶגבּה” לערוֹב את מערבו. בימים ההם ותיבת הנצרים הגדולה של חגזר, המלאה לה ספרים ו“כתבים” שונים, עומדת עדיין חבושה ליד פתח החדר, כמו שהביאהּ אתו מווילנה לפני שני שבועות, והוא בעצמוֹ היה עוד עסוק לפרקים בקביעת דירתו. כי אמֹר אמַר לכונן את מצבו בעיר הקטנה הזאת, בשביל שתהא לו הרווחה להגשים את מחשבותיו הרבות, אשר חשב על העבודות הספרותיות אשר לפניו, ואולי גם ללכת אחרי כן למדינת הים, כאשר חשב מאז. בקרוב נפתחה אותה תיבה והתחילו לו ימי העבודה. ארבעה תלמידים היו לו, והוא היה חוזר על בתיהם כל השעות שלפני הצהריים; ואחר חצוֹת היום היתה לו עבודה מרובה בבית. באותו קיץ היה הולך ונדפס באחד-העיתונים העבריים מאמרוֹ הגדול על הספרות היפה העברית עם שפעת ציטטים ממחברים שונים. מלבד זאת היה טרוד כל ימות הקיץ בייסוד אגודה ספרותית בעיר, אשר היתה משאת נפשו מאז, והיה ממהר גם בהכנת מאמרו השני, בשביל שיקבל אחרי כן את משכּורתו בעד שניהם יחד. וכבר החל לחשוב מחשבות גם על דבר לכתוֹ למועד תקופת הלימודים הבאה למדינת הים; אולם אחרי שקלא וטריא קטנה עם אותה מערכת בנוגע לעסקי ממונות, נתבּררה לו טעות אחת קטנה, שהכבידה קצת את לבו, והוא ניגש לבחר ראשי פרקים של שורת המאמרים הגדולה, אשר היתה את נפשו לכתוב על קורות הספרות במאה האחרונה, וידיו היו מלאות עבודה. בבוא אחרי כן הסתיו, והוא, כשהוא מרוכס באדרתו המסורבלה ונעוּל בערדליו הגבוהים, היה לש פעמים אחדות ביום את חרוֹסת הרפש של כיכר השוק, אז אמנם פגש את רוֹזה פעמים מספר בּרחוב, אלא שבכל פעם היה עובר על פניה ויוצא לה ידי חובתו בהרכנת ראש גרידא. רק פעם אחת אירע לו לעבור אתה יחד מרחוב אל רחוב ונודע לו באותה שעה מפיה, כי היא… אמנם לא שהיא יודעת היטב, אבל היא מכירה “כך” את כַּרְמֶל חברו, מי שהיה בכאן מורה לפני שנים אחדות. היא היתה בימים ההם שוהה אצל דודה אשר בכפר והיתה באה הביתה רק לעתים רחוקות, וכך עלתה לה שפגשה באותו כרמל פעמים אחדות. חגזר סיפּר לה, כי זה לו לכרמל שנתיים ימים ויותר לשבתוֹ בכרכי הים והוא אינו יודע מה אתו, וכי בפעם האחרונה ראהו בווילנה, בטרם צאתו את הארץ. באותו מעמד נודע לו עוד, כי אידה זוֹ הקטנה היתה תלמידתו של חברוֹ זה. ובערב היום ההוא היה חגזר יושב אל השולחן העגול, אשר באותו החדר היפה, שלא היה בו זה ימים רבים, ורוֹזה היתה עומדת אצלו, כשידה האחת נתונה על משענת כיסאו והשנית מוטלת על מפת-השולחן האדומה, ולנוגה ערפל של מנורה פוֹרשׂת צל היו מסתכלים שניהם אל פני עלם אמיצים וטהורים, אשר נשקפו אליהם מתוך אלבּום אחד יפה. פני חגזר, אשר בטרם שפתחה רוזה לפניהם את האלבום השתטחה עליהם בת-שחוק קלה, היו עכשיו מרוכזים-נלהבים, ועיניו לא זזו משתי העיניים הגדולות והבטוחות-תמימות, אשר נשקפו אליו מתוך התמונה שלפניו. הפנים הללו היו זרים לו כך ומוצצים כך את לבו, וצל צחוק הלעג, המזכיר דבר-מה וגוזר את הלב, זה הצל הדק, המרפרף ואובד מדי רגע בסתרי השפתיים הרעננות הללו, מרפרף באיזו ביטחת ניצחון חצופה ואובד מיד בעורמת חתוּל, באיזו כוונה ללגלג, צחוק זה הציק לנפשו, כקצֵה חלום שנשכח. אחרי כן חשב ומצא, כי התמונה הזאת נעשתה לפני שמונה שנים ועוד, ושמע את פטפוטיה של רוזה, אשר פיטפטה על כרמל זה, שהיה אוהב מאוד את אידה תלמידתו, הילדה הקטנה, שהיה מתקינהּ אז להכניסהּ אל הגימנאזיוּם, ועל התמונה הזאת, שלא אפשר כלל להכירנו על פיה, ועל מאניה אחותה, הבכירה מאידה לשתי שנים, אשר היתה תמיד, תמיד היתה מסתתרת מפניו, הה-חה. לסוף היתה דממה עצֵבה ובערה המנורה ורתח הסאמוֹבאר על כנוֹ הצהוב וקלחו הרותחים לתוך כוסות, וחגזר ישב דומם והסתכל אל מראה המנורה האחרת, זו שהצטַירה לו בשמשות השחורות והמגוהצות מחמת הלילה שברחוב. ובשעה העשירית בלילה היו ערדליו שוקעות בזו אחר זו בבצת הרחוב האפֵלה והזרה וגבו היה נטוי קצת קדימה, והוא חשב חליפות על החדר היפה ונוגהו המצל, ועל כרמל חברו ופניו הזָרים, ועל רוזה הפיקחית ועיניה הטובות, ועל החיים היפים ומגילתם הנָגוֹלה. זכר רגע גם את לחישת הסתרים הגרויה, אשר קלטה אוזנו בפרוזדור האפל, בהיכּנסו לשם עם דמדומי ערביים, לחישת הסתרים הזו, אשר היתה פותרת, כמדומה לו, שאלה בחשבון, ואת גניחת הייסורים החלשה, אשר רחשה אחריה, וחשב על מאניה המלאה ועיניה השחורות ועל אידה החלשה ופניה החיוורים. ובבואו הביתה, ניגש אל עבודתו בנהימת איזה זמר שובב.
מאז והלאה התחיל בא לשם תדיר. על פי רוב, בערב. רוזה היתה כפעם בפעם בוֹדדת באותה שעה בחדרה הכּהה והיתה מגיחה לקראתו מפינתה האפלה ומושיטה לו חרש את כפּה הקטנה והטובה ומעלה את הנוגה המצל במנורה היפה. אחרי כן היו הפּינות קודרות והפרחים הגבוהים מטושטשים, והשמשות שבינות לווילונות משחירות והשׂיחה שוֹקֵטה, תמימה וקולחת. שעה קלה לפני יציאתו משם היה קול צחוקו מצלצל אפילו ברמה מפרק לפרק. אותו הצעיר העלֵז לא היה נראה שם כמעט כל העת. אמנם סר לשם פעמים אחדות בחברת אחותו הבכירה והיו יושבים ומתלוצצים והולכים להם, וחגור נוכח אז לדעת, כי לשווא היו נראות לו הלצותיו בשכּבר הימים לשוֹרטות: אדרבה, הרי זה זהיר במאוד ואינו גרוע מכל הצעירים המצויים. על רוזה, שהיתה משתתפת אז בחידודים בתאווה קודחת מיוחדת, היה חושבה בהנאה, כי יש לה די רעל והלצותיה יוצאות חיות כל כך ומפרכּסות וקולעות. אלא שכל הדבר בכללו לא היה ניחא לו קצת והוא היה מלַווה את האורחים כפעם בפעם בהנאה יתירה ושוכחם מיד. אחרי כן היתה רוזה מרבה לדבר תמיד על כל אשר עלה על לבה: על עצמה, על מאניה, על אידה, על אביה, והיתה מדברת בחשק קודח ומתבלת את דבריה בצחוק שקט, עָרוי קצת במסתורים, ומבטת אל איש-שיחה בחיבה בטוחה. חגזר היה קם באותה שעה ומפשיל את ידיו לאחוריו אל תחת חוצני הפידזַ’ק שלו, ומציע צעד אחר צעד על פני מִדְרְכֵי המרבדים הרכים, ונהנה מכל חריקת נעל, שהיתה נספגת בתוך האטון, ומסיח את דעתו מזה. כשהיתה רוזה פוסקת, היה מתחיל חגזר מספר מילקוטו הוא, וכה היו משיחים וצוחקים ומזמרים חרש ולפעמים גם יוצאים לטייל קצת. לפרקים היתה באה החדרה גם מאניה, עלמה מלֵאה קצת, אשר פניה טהורים ועיניים לה קטנות ושחורות וחושדות-מלגלגות. היא היתה מניחה את ספרה הפתוח על השולחן לפניה ושמה את שתי ידיה מתחת סינורה השחור ויושבת על קצה הסוֹפה ושותקת בציפייה של גאווה. השיחה היתה נמשכת הלאה, אלא שחגזר היה ממשמש באותה שעה את קצה שׂפמו העפרורי ומקמט לפרקים את מצחו הגבוה. בימים הראשונים היתה מאניה יושבת לה ככה עת לא רבה ופורשת אל חדרה במרירוּת של גאווה נפגעה וחגזר היה מטייל אחרי כן בחדר ומזמזם קטעי נגינות שונות ונושך בלי-משׂים את שפתוֹ התחתונה; אולם קימעא קימעא התחילה הלה שוֹהה שם יותר ויותר ונשארת יושבת למולו ומעמידה פנים זֵדונים, ופניו הוא היו נעשים דומים באותה שעה לפנים של איש המתאמץ להשקיט את כאֵב שיניו הרוצע. בימים ההם וחגזר כבר יודע, כי גם אידה וגם מאניה שתיהן תקפה אותן מין חולשת העצבים למיום שמתה עליהן האם; אלא שאידה הדלה בשֶל זה מבוא אל הגימאזיום לזמן מה, כמצוות הרופא, ומאניה לא הסכימה בשום אופן להפסיק גם הפעם את הכנותיה להיכּנס אל מחלקת הגימנאזיום החמישית, אשר לא פעם ולא שתיים ניגשה אליהן עוד בילדותה והיתה נאלצת לחדול מהן כפעם בפעם משום איזה דבר. ולפיכך יש שהיה חגזר מַתחיל מדבר בחברתה על הלימודים הצנומים, האוכלים את בשר הילדים עם הגדולים ומוצצים ליחָם ולשדם בעודם ב“אביב ימי שחרותם”; אפס מאניה היתה בכל פעם מביטה עליו בתחילה בעיניים מורמות למחצה ומעט מעט היתה מכוֹננת לעומתו עוד יותר את פניה הזֵדונים, אשר גזרוּ את לבו ויעליבוהו, והיתה מנדנדת בשלווה, כביכול, את רגלה האחת על קצות אצבעותיה ומשתעלת לפרקים שיעול של כוונה, כאומרת: לא לי הדבר נוגע. ועם ההפסקה הראשונה היתה קמה ופורשת אל חדרה והשיחה היתה שבה לקדמותה.
אמנם התנהלה בימות החורף הזה עבודתו הספרותית של חגזר בכבדות רבה; אבל היו סיבות שונות לזה. את ראשי הפרקים של שורת המאמרים הגדולה, אשר התחיל לכתוב בראשית ימי הסתיו, הוכרח להפסיק באמצע מפני מאמר הביקורת הגדול, אשר אמר לכתוב על אחד הסיפורים החדשים, שנתפרסם בראשית החורף ההוא. במאמרו זה אמר להראות באצבע, סוף סוף, על כל אותם הדברים, המעסיקים עתה את מיטב צעירי העם, והספרות עוברת עליהם בשתיקה; אולם האגודה הספרותית החביבה עליו, אשר מצבה היה רופף מאוד בימים ההם, והתלמיד החמישי, אשר הוכרח לקחת לו בחורף הזה נוסף על קיצבת שיעוריו משכּבר, שללו ממנו כמעט את כל עיתותיו הפנויות, והוא הספיק רק לרשוֹם רשימות שונות, פחות או יותר מפורטות, בנוגע לתוכנו של המאמר ולא יותר. מלבד זאת נוספו במחברותיו קטעים שונים מהרהורי לבו בימים האחרונים, אשר אמר לסדרם, בבוא מועד, לשורה שלימה של מסות ספרותיות, והללו היו מעסיקים אותו לפעמים תכופות מאוד.
ולמועד האביב בא הביתה אחי מַכּרוֹתיו, מנהל ספרים בבית מסחר אחד שבאחת מערי הנגב, לבלות אתן שבועות אחדים, וחגזר היה נמצא יותר תדיר בבית ההוא, אשר נחה עליו עתה רוח אחרת קצת. התחילה מאניה עם פניה הזדוֹנים-חוֹגגים להתראות בחדרים לעיתים יותר תכופות ולקחה חלק גם בשיחות, בפנוֹתה בתחלת דיבּורה רק אל אחיה, ואחרי כן, מעט מעט, היתה מעיזה להביט גם בפני יתר המסובים. ואידה היתה באה גם היא והכר הצחור שלה בידה האחת וספרה הפתוח בידה השנית ושוכבת לה למחצה על הסוֹפה. היו באים מכרים ומכרות לפרקים תכופים והיו יושבים ושותים תה ומספרים וצוחקים ומשליכים קליפות אגוזים איש אל פני רעהו והולכים להם. רוזה היתה תמיד מתאוננת אחרי לכתם, באותות של ליאוּת נחמדה על פניה הענוגים ובתנועותיה הנאצלות, כי היתה עליה בימים האחרונים חברתם של אלו למשא כבד ואין היא מוצאה לה דברים עמהם כפעם בפעם. באושרה, כי שמואל אחיה לץ הוא לכשירצה – וישועתה באה, לכל הפחות, ממקום זה.
ושמואל, בחור מקושט כבן עשרים וחמש, הדומה בגודלו ובפניו הדלים והסחוטים לנער בן שש עזרה, היה מסתכל באותה שעה במשקפיו, וידיו הקטנות והרזות היו משפשפות אותם במטפחתו הצחורה, והיה עונה אחריה בביטול ערוּי קצת:
– משכילי העיר הנידחת!
ומאניה היתה מביטה עליו ומעקמת את שפתיה בביטחה יתירה וממַלטה:
– משכילים!
אחרי כן היה שמואל מרכיב את משקפיו על חוטמו ומרכין קצת את ראשו למעלה ומזכיר בהנאה צוהלת את ההלצה החריפה, אשר “תקע” לה ל“אותה הצהובה” או ל“זו הגדולה”, ושואל אם הרגישו בעקימת “שופרה”, רוזה היתה מעירה את הערתה, ומאניה היתה נעשית יותר חופשית בדבריה, ושמואל היה נזכר בינתיים בהלצה אחרת ומפסיק אותה, והכול היו משׂחקים ומדבּרים ומתלוצצים ומשוררים מעט ומבלים את העת.
ולאחר השבועות התחילו הטיולים העליזים בחורשה הנהדרה עם הסירות הצוהלות על פני הנהר היפה והמדורות הפּוֹאֶטיוֹת תחת כּיפּת שמי האַטלס
הקודרת והפרעת הדומייה הרוָיה ברחובות הנמות בחצות הלילה ולפני עלוֹת השחר. נספח אליהם עוד צעיר אחד אורח, מי שהיה חברוֹ של חגזר בשכבר הימים, ועתה בא לכאן למצוא לו הוראות רק למחיית ירחים אחדים. זה היה בחור עליז ובעל עיניים קטנות ושחורות ומערכת שיער שחורה אַ לַה גוֹגוֹל בראשוֹ. הבחור הזה היה משורר להם שירי עם שונים, שהיו מביאים אותם לידי גיחוך, וקורא להם מוֹנוֹלוֹגים טיפּוסיים של איכּרים, כשהם באים להעיד אצל בית דין, ושל מגידים, כשהם מטיפים מעל הבימה בבתי כנסיות, ושל שיכורים, כשהם באים לקחת מאת “חיְקה” יין בהקפה. אותה תקופת תמוז נחרתה עמוק עמוק בלבם של כל בני החבורה ותהי להם די למלאות בה גם ימים רבים וארוכים אחרי כן. ומשהתחילו, לאחרונה, קוּרים ארוכים ודקים זוחלים באוויר ועלים צהובים נושרים ומתפזרים בשדרות שבגנים, היה חגזר רומס על העלים הנושרים בפראוּת של חדווה ובקדחת של אנרגיה פורצת, וקומתו היתה מזדקפת, וחזהו מתרחב ונבלט ופניו ניעורים. עוד שבוע, עוד שני שבועות, והשמַים יתכסוּ קדרות, והרוחות תהיינה מייללות, והימים יהיו עגומים, והשמשות תהיינה מזדעזעות, ופחי הגגות יהיו מקשקשים – הידד! ומצב הרוח יהיה איתן, והמחשבה תהיה חופשית, והלב יהיה מֵקיר ומפכה, והעבודה תהיה חביבה וממלאה את הנפש ומרחיבה את הדעת… עוד שבוע, עוד שני שבועות, והלילות יהיו אפֵלים, ואוּרֵי הפנסים הבודדים רועדים, והגשמים מטפחים, והבּצה עמוקה – ובחדר היפה והחביב יהיה חם, ויהיה אור, ויהיה נעים, והיציע העטופה קטיפה אדומה תהיה רכה ומרוּוחה, ופני העלמות הענוגים יהיו יפים, ועיניהן הרוחשות תהיינה מלֵאות זוֹהר ועדנה, ופטפוטה הטוב של רוזה יהיה קולח בפינוק הלבב, וטענותיה הזדונות וזהירות של מאניה תהיינה משסעות אותו, ונפסקות באמצע, וחוזרות שוב ומתפרצות, ואידה הקטנה והחיוורה, אידה המביטה פלאים כל כך, אשר צמתה רכה ויפה כל כך, אידה זו לא תתרצה בשום אופן לשבת על ברכיו ולהניח את ראשה החביב על חזהו, עד אשר יתפשנה בקיבּורוֹתיה הרכּות והחמימות, וידוֹע יֵדע, כי לא ילדה הוא תופש בקיבּורותיה, והושיב יושיבנה בחוזקה. אז תיכּנע ותירגע על כזהו כרחל נאלמה, ושערותיה החביבות תהיינה חלקות כל כך ועשירות כל כך ומסורות לו ונשמעות לו לכל אשר יַטן.
אחרי כן בא הסתיו, וחגזר סר פעם אחת אל הבּיבּליותיקה, ואירע לידו סיפור אחד יפה מאוד, ולקח אותו בערב ובא אתו לשם ויקראהו באוזני העלמות עד תומו בלילה אחד. ולמוחרת בבוקר כבר הלכה אתו יחד רוזה אל הביבליותיקה לבחור ב“עוד איזה דבר יפה”, שיהיה להם למקרא בלילה הבא. והשמַים היו כבר קודרים, והרוחות היו מיַללות, והבּצה עמוקה, וטיפות הגשמים דוקרות ומטפחות ומרטיבות. בימים הראשונים היו קוראים רק שלושתם; אולם מעט מעט היתה גם אידה לאחת השומעות התדירות. היא היתה באה חיוורת, והכּר הצחור בידה, והיתה יושבת חרש באחת הפּינות ומשלבת את ידיה על חזה ומקשיבה דומם. מאניה היתה יושבת על קצה הסוֹפה ונשענת בזרועה על אדן החלון, ורוזה היתה סרוחה על משענת הנדנדה ומַפנה אותה בעצלתיים לעברים, ומעומק היציע האדומה היה קוֹלח קולו הצלוּל של חגזר וקורא להם בהטעמה ובמתינות רוגשת מתוך הספר אשר בידו. יש שהיתה מאניה שואלת דבר בזהירות ובמאמרים מרוסקים, והוא היה מבאר לה ברכרוכית-לב כבושה ובהשתדלות יתירה, או שהיתה רוזה מַשׂגת דבר מה, והוא היה משיב בתחילה בותרנוּת קלילה וחיישנית קצת ואחרי כן בכובד-ראש ההולך הלוֹך וגָבוֹר. וכשהיתה רוֹזה עומדת עת רבה על שלה, בלי דברים ברורים, רק בהחלטה בטוחה, הוא היה מתחיל חושב בפני עצמו, כי רוזה קוראה מדברי הספר את שֶׁלָּהּ, והיה בא לידי החלטה, כי היא הוגה מחשבות ולה יש רכוש נפש טמיר, המדבר מתוך גרונה, אותו רכוש הנפש, שישנו לכל האנשים אשר עברו גלים על ראשם. והיה זוכר פתאום את הצעיר העלֵז ואת הלצותיה הארסיות של רוֹזה, והיה דבר-מה מתחיל קוסס את לבו, והוא היה חושב במרירות, כי בכלל הלא נשמת האשה מגילה סתומה לו לגמרי – ולא עוד, אלא שככה יהיה הדבר לעולמים ואין לזה תקנה; משום שיִחוּסיו אל הנשים הרי הם במהותם שגיאה אחת גדולה, שאין לה כל תקנה. והיה זוכר רגע את שכנתו השמנה, אשר קיבּוֹרוֹתיה השמֵנות נתקלות תמיד בשלו, מדי לכתה אתו שכם אל שכם, והיו מתחילים מרפרפים בלבבו ונגוזים, כצללי הינשופים בלילות ירח קפואים, צללי מחשבות ארעיות וניצני הרגשות שנעלבו מימי היות לו שיח ושיג עם רוזה ואפילו עם מאניה זו. והיה מסתכל בפני רוזה הטהורים והנאצלים ולא היה מוצא בהם לכאורה כלום, אלא שהיה בטוח משום מה, כי יש שעיניה מזכירות לו רגע אחד את החתול האפור אשר לו, הרובץ תמיד על הקוֹמוֹדה האדומה אשר בחדרו. והיה נדמה לו אפילו, כי דווקא דבר זה מהנה אותו מאוד. ורוֹזה היתה בינתיים פוסקת מהניד את הנדנדה, ועיניה היו מזהירות, ולחייה היו מוורידות משהו, וקולה היה נפעם ונרעד מהתרגשות של הנאת הרוח, והוא היה ניעור פתאום ומתחיל סותר, גם כן בלי דברים ברורים, את טענותיה של זו, המטושטשות, והיה מתרגש ושואל מרגע לרגע:
– התָביני? התְביניני?
וכשהיתה רוזה מתעקשה גם לאחר זה, היה מתחיל פונה בדיבורו אל מאניה, ומאניה היתה מתאמצת בתחילה להביט ישר אל פניו ולשמוע פ ש ו ט, כמו שהיתה שומעה עד עתה, ולא היתה יכולה, והיתה מורידה עיניה והיתה לה תיכף חרטה על זה, והיתה מעמידה פנים זֵדונים ומתחילה מבּיטה ישר כלפי פניו, ואז היה לבו שלו מתחיל מהסס בו, והיה מרגיש את עצמו פתאום נואל במאוד ונלעג במאוד, והיה מתחיל נתקל בדבריו ופונה אל רוזה שוב, וזו מפסיקתהו, וחוזר חלילה.
וכשהיה שב הביתה בשעה מאוחרת בלילה, היה עולה על מיטתו ושב אל מחשבותיו ואל הרגשותיו של היום שעבר ואל חלומותיו ותקווֹתיו לימים הבאים לקראתו, והיה מייחל לתקופת החורף הבאה, מוכן ומזומן לגשת אל העבודה הרבה, אשר אמנם מזלזל הוא בה מעט בימים האחרונים, ואולם שלא באשמתו, כי אם באשמת מאורעות אותם הימים. הנה יִתּם לו היֶרח הזה, הוא ישׂכּוֹר לו דירה יותר הגונה, ויהיו לו תנאים יותר נוחים לעבודה, והכול יבוא על מקומו.
ככה עברה עליו תקופת הסתיו ההוא. וכשפוֹרשה שכבת השלג הצחורה הראשונה על פני הרחוב הרחבה והחופשית, ושריקת עורבים עליזה נשמעה מעל לגגות הנמוכים שהלבינו, יצאה רוזה בבוקר אחד יחד עם חגזר, כשהיא עטופה בטלית גדולה של צמר, ועברה אתו את הרחוב לרוחבה, ובאה אתו אל החצר אשר מנגד. שם נבח לקראתם כלב גדול אסור בשלשלת, וחרקה חזירה שמנה מאצל עגלת-קיץ אחת צולעה, אשר היתה מוטלת בטבּוּרה של החצר הלבנה, ויצאה לקראתם איכּרה אחת גבוהה ושזופה, אשר שרווּליה היו משולשלים וקצה סינורה, המבהיק מחמת זוהמה, תקוע באזורה ולשונה תועה ומפשפשת ומלקקת בין חניכי שיניה וגיהוקי חָזֶהָ הקשים מצלצלים ונודפים במליח ובבצלים שנתעכלו. רוזה קראה לה בשם אביה ודיברה אתה, והיא הביאה אותם אל “סְוֵיטְלִיצָה” אחת מרוּוחה ונמוכה קצת, אשר רהיטים בה הרבה ופשוטים, ורצפה לה לבנה ונקייה, ופרחים בה הרבה, ומיטה גבוהה עומדת בפינתה ומגדל גדול של כרים וכסתות על אותה מיטה, וגנראלים הרבה על סוסים דוהרים מכסים את כתליה, ודיוקנות קודרים משחירים את זוויוֹתיה, ועוד ביום ההוא קבע שם חגזר את דירתו. באותו ערב באה לשם רוזה עם ה“ילָדות” וישבו מעט, ושיבחוּ את הדירה, והתלוצצו עם האיכרה הגברת, אשר סרה לשם גם היא, וצחקו הרבה להערתה, אשר העירה בהיותה כבר אצל הפתח ושבה והראתה באצבע על המגדל הגדול של הכרים והכסתות אשר על המיטה, לאמור:
– וכאן אפשר יהיה לישון…
אחרי כן לקחו את חגזר והלכו עמו הביתה וישבו שם עד חצות וקראו ודיבּרו ושרו וטיילו ובילו את הלילה.
למחרת היום ההוא עגמו פני השמַים, והשלגים של אתמול נעשו דַיְסה אפורה, והרוחות התהוללו בתריסים, ונפשו של חגזר היתה, כאילו נכנפה אל תוכה, והוא ישב בבוקר עת רבה על המיטה שלו ורגליו משולבות תחתיו ושמאלו תומכת את ראשו. אחרי כן קם והעמיד את צווארונו של הפּידז’אק שלו המרוכס וטייל לאט לאט בחדרו, כששׂמאלו אוחזת בכנפי צווארונו שלא תיזחנה וימינו תומכת את שמאלו על חזהו. אחרי כן ישב על השולחן ולקח את העט וכיוון אותו כלפי הנייר וישב ככה עת רבה. אחרי כן התחיל מסלסל על פני הנייר החלק בזהירות אותיות יפות ועגולות, ופניו המרוכזים הלכו הלוך והתלהב, ונשימתו הסולדת הכלה הלוֹך ורעוֹד, ותנועותיו נעשו קודחות ונחפזות וקצת גרויות. במהירות של קדחת נמלאה שורה אחרי שורה ועמוד אחרי עמוד, וכל אותו יום לא מש כמעט ממקומו, עד אשר גמר פרק אחד גדול וחשוב במאמרו החדש. ואחרי אשר הציג כתם שחור במקום הנקודה והעביר תחת השורה האחרונה קו שחור, השליך את העט על השולחן באנחת רווחה, והרכין את ראשו לאחוריו, וּתְמכוֹ בשתי כפיו, ששילב על פדחתוֹ, ועצם את עיניו ויהי קופא ככה.
ובערב, בהיותו ממהר מבית אחד ממכיריו הביתה, לשוב אל עבודתו, כבר היה האוויר מזוקק וקצף חריף ושיירי שלג האפירו בפינות הגגות, ופאתי שמַים האדימו במרחק באודם קפוא וחוורוור, והוא הלך וצעד בצעדים איתנים על רגבי הרפש החדים שקפאו וזכר את מאניה הזדונה, שהיתה אתמול נוחה והתלוצצה בתוך כולם, וחשב על הדברים אשר כתב היום, ועל אותם אשר יכתוב בלילה, וליבּב אותו החורף, הבא עם שלגיו הרחוקים ומרכבותיו המחליקות וגגותיו הנוצצים וערביו הצורחים, ונכנס אל רוזה ומצא אותה כשהיא מטפלת בהכנת הכוסוֹת לתּה והיה מחכּך את כפיו בהנאה ובעט ברגלו בחוזקה וקרא בקול מצהלות רם:
– והנה גם חורף, רוֹזה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.