(בשנת שלשת אלפים ושבע מאות ושלשים ואחת לבריאת עולם).
אני שבנא בן מתן, בן אליאב, הדור הרביעי לאבינו הזקן עמיהוד בן אלידע שהיה בימי יהודה המכבי, כותב המגלה הזאת, והיתה לך שמעון בני למשמרת עולם לדורותינו.
רק מאה ושלשים וארבע שנה עברו מאז נכתבה המגלה שלפניה ועד זמן הִכָּתב המגלה הזאת – ומה רבו החליפות והתמורות שהיו בתוכנו מאז ועד הנה! עיני עמיהוד אבינו הזקן ראו את ערש המלוכה החדשה בישראל, בהחל משפחת החשמונאים לעשות לה שם בעמנו, ועיני ראו את קברה, בהכּרת שמה מישראל; בימיו הכתה המשפחה הזאת שרש בארצנו, אשר הוציא גזע וישא ענף ויהי לעץ אדיר לכבוד ולתפארת, ובימי הנה נקטפו יונקותיו בידי עריצים ואחריתו עדי אֹבד, עתה שבנו ראינו מה נאמנו דברי זרבבל אבינו, כי לא בחיל ולא בכח תשוב המלוכה לנו כי אם ברוח ה' אשר תסמכנו, – כי רק ביד חזקה ולא ברוח ה' התאמרו מלכי החשמונאים האחרונים לכונן כסא כבודם, והנה גברו עליהם ידי זרים וימגרו לארץ כסאם, ותסב ממלכתם לעבד מושלים, להורדוס האדומי, השליט בארץ לא בחסד אלהים כי אם ברשעת עם נכר, עם רומא, הגוי המר והנמהר אשר פרש ידו על ארצנו לעשות בה כרצונו, ואחריתה מי ישורנה!
גם במות אנטיוכס המלך הרשע ומנילאוס כהן האון עוד לא שבתה הארץ מריבי עם מבית ומחוץ, ורבות רעות באו על צדיקינו וחסידנו ועל פליטת סופרינו. דמיטריוס אחי אנטיוכס עלה מרומא ויהרוג את אאוֹפטר וליזיאש גם יחד, ובכוננו כסאו בסוריה ראה ראשית לו לחדש את המלחמה בארצנו. אז שבו עזבו האחים החשמונאים את עיר הקדש, ויוסיפו לעשות חיל וצבא במקומות משגבם. עוד הפעם באה ירושלים ביד צר, ואחד הפושעים ההילנים אשר נגֹאלו זה מעט מן הכהונה, הוא אלקימוס בן אחות יוסי בן יועזר איש צרדה, היה לכהן גדול בהיכל ה'. הבוגד הזה גלה את אזן המלך, כי כל עוד יהודה המכבי חי לא יכּנעו היהודים מפניו. ויצו לשרי החילים, ויפרשו שחת רשתם על ראשי עמנו בירושלים, להכביד עליהם אכפם לגלות להם מחבואי יהודה המכבי ולהסגירהו אליהם. ויהי כעלות גדוד האויב על בית רציץ בן רגש, “אבי היהודים”, לאסרהו ולענותו, ויבחר מות מחיים וישלח יד בנפשו 1. כן כלה אלקימוס רעתו בששים איש מזקני ישראל ומוריו וסופריו, אשר הֻכה הוא ועדת מרעיו בסֻכת רציץ בימי חרפו 2. ויהי ביום המשפט, יום השבת, וירכב אלקימוס על סוסו לראות בעדת הצדיקים הנהוגים אל גיא ההרגה, ולפניהם העצים הערוכים לצליבתם. ובראותו את דודו הזקן, “החסיד שבכהונה” 3, ויתעלל בו ויאמר:“ראה דודי את הזוז אשר הרכיבני עליו אדני המלך, והביטה אל סוסך אשר ירכיבך עליו אלהיך!”
ויענהו יוסי בצדקתו: “אם כה ייטב למכעיסי ה', ואף כי לעושי רצונו!”.
ומי שקד לעשות רצונו יותר ממך?" – שאלהו אלקימוס בלעג.
“הפוך בדברים – ענה יוסי – ואז תבין לאחריתך: אם עושי רצונו לא ינקו ביום דין. מה איפוא הגמול הצפוי למכעיסיו”.
והדברים האלה נחתו כחצים שנונים בלב אלקימוס ויענוהו בלי חשך עד כי קצרה רוחו וישם קץ לחייו 4.
________
והחשמונאים התאזרו עז ויכונו לקראת האויב. ותטש המלחמה על יד בית זכריה 5. וחיל האויב רב מאד ולו פילים מלֻמדי מלחמה אשר מפניהם יחתו כל גבורי עם. וירא אלעזר בן מתתיהו, אחי יהודה, והנה אחד הפילים עדוי משי ורקמה, ויאמר בלבו: “אכן זה הפיל אשר ירכב עליו המלך”. וישלך נפשו מנגד ויבקיע בין גדודי האויב ויגזור על ימין ועל שמאל ויבוא עד הפיל וידקרהו בחרבו, למען תמצא ידו לרוכבו; אך בנפול הפיל דֻכא אלעזר תחתיו מכֹּבד משאו וימת 6. במלחמה הגדולה על יד העיר ליש 7 התאמץ יהודה המכבי במעט החיל אשר אתו להכות אחור את חיל האויב הרב והעצום, ויעש גבורות ותורה נוראות ימינו עד כי יגעה ידו, אז גבר האויב ויהודה נפל חלל על מרומי שדה 8, וגם עמיהוד אבינו הזקן היה בנופלים במלחמה הקשה ההיא.
ויקם יונתן, האח הצעיר תחתיו, ויהי מגן לעמו. ובהיות כל הדברים יגעים ויד האויב חזקה, הסתתר עם חילו בערבות הירדן, ואת נשי הנלחמים וטפם ורכושם שלח על יד יוחנן הבכור, להעבירם את הירדן ולהביאם אל שבט ערבי מבני נביות אנשי בריתו 9. ויהי בהיותם בדרך ויפלו עליהם בני עמרי היושבים במידבא, והם בעלי ברית האויב, ויהרגו את יוחנן ואת כל הנפש אשר אתו 10. ויוָתר ליונתן רק אח אחד ושמו שמעון, ויחדו אזרו חיל ויחרידו את האויב מקָצהו, ויתחזקו נגדו משך שמונה שנים. ועד כה וכה ותהפוכות סוריה היו להם לישועה גדולה, כי בהחליפה כלבוש מושליה החליפו קוי ה' כח, ובפרוע פרעות בארץ אויב היתה הרוָחה לארץ הקדש. ויונתן השכיל לכלכל מעשיו בתבונה וה' עמו. וירחיב גבול ארצו ויחזק מבצריה, ויבער עֹשׂי רשעה מקרבה ויהי כהן גדול ונשיא בעמו תשע שנים. והנה קם עליו חֹרש רעה מקרב שרי צבאות סוריה, וימשכהו בחבלי שוא לבוא אליו עם מתי מעט מאנשי חילו עירה עכו – והגבר החכם בעז נתפש במצודתו 11, ותהי אחריתו להכרית, וגם שני בניו נהרגו עמו 12.
אז קם שמעון, האח האחרון, לנשיא בישראל, והוא זקן בא בימים בעת ההיא. בימיו באה גאולה שלמה לעמו עד כי חדלו למנות מספר השנים למלכי סוריה כי אם לנשיאיהם ואחר כן למלכיהם מבית החשמונאים. וראשי העם כתבו אמנה ויחרתו הדברים על לוחות נחשת אשר חברו אל עמודים בחצר בית ה' לאות עולם; כי בזכור העם את חסדי החשמונאים הנאמנים, בחר כשמעון הכהן הגדול ובזרעו אחריו לתת בידם שבט מושלים עד יקום נביא אמת בישראל", לבשֵׂר בוא המלך המשיח לבית דוד 13. ויהי לו ארבעה בנים, ושלושה מהם נודעו בשמותם והם: יוחנן, יהודה, ומתתיהו, ומהם הכי נכבד שם יוחנן הבכור, אשר עשה גבורות במלחמה על יד עקרון עם קנדיביוס ההורקני, שר צבא אנטיוכס השביעי, אחי דימיטריוס – ועל כן נקרא שמו יוחנן-הורקַנוס. ויהי כראות אנטיוכס השביעי כי כשל כחו לכבוש את ארץ יהודה ביד חזקה, וישת אל המרמה פניו, ויקם על שמעון את הרעה מקרב ביתו, ויסת בו את תלמי בן אבוב חתנו, המושל בשמו ביריחו וסביבותיה, להכרית את בית חותנו למען יירש הוא ממשלתו אחריו. ויהי כעבוֹר שמעון בארץ, בשנה השמינית לממשלתו, לדרוש בשלום העם ולבקר מעשי שופטיו כפעם בפעם, וישחרהו חתנו באהבה לסור אליו. ויבוא אליו עם אשתו ובניו הצעירים, וכטוב לבם במשתה אשר עשה להם, קם תלמי עליהם ויהרגם 14. רק את חותנתו, אשת שמעון, השאיר בחיים, להיות בידו לערבון. ואחר כן שלח מלאכים חרש להמית גם את יוחנן, אשר ישב במקום משמרתו בגזר, אך השמועה על דבר הרצח הקדימה לבוא, ויכוֹן יוחנן-הורקנוס לקראת אנשי הדמים, ובבואם אליו שלם להם כפעלם – ואז חש בא ירושלימה.
העם התאבל מאד על מות שמעון נשיאם, ויבחרו ביוחנן-הורקנוס למלא מקום אביו. אך בטרם ישב לכסא שקד לעשות נקמות בגיסו הרוצח, אשר בראותו כי הופרה עצת רשעתו וישָׂגב במגדל דגון אשר למבצר יריחו, וישלח צירים למלך סוריה לחוש לעזרתו. ויוחנן-הורקנוס שת מצור על המבצר. ויהי בהשתערו עליו להשחיתו ויעל תלמי את אמו על ראש המגדל, ויער בהורקנוס כי אם לא יסור מעליו וענה אותה לעיניו והשליכה אליו מעל המגדל. האשה החשמונאית העתירה אל בנה לאמץ לבבו ולעשות נקמות ברוצח אביו ואֶחיו; אבל חמלת הבן על אמו גברה על תאות נקמתו, ויסר משם בנפש מרה. ויהי בעלות הורקנוס מעל העיר וימת תלמי את חותנו ויברח וימלט, ומאומה לא נשא בכל הדם אשר שפכו ידיו 15.
בן עשרים ותשע שנה היה הורקנוס לכהן ונשיא, ושלשים ואחת שנה משל ביהודה. הוא הגדיל לעשות בימיו, בבצעו מחשבות אבותיו שהיו מלפניו. הוא הוציא את עמו מתחת עול המלכים הסורים, בחזקת יד הרומאים, אשר זכרו לו את בריתם עם שמעון אביו, ויסירו את סוריה מגבירה על יהודה. את בני הכניע כלה ויאלצם להגיר ולבוא בברית ה'. ועל הכותים הכביד ידו, ויחרב את שכם ויהרוס את מקדשם על הר גריזים ואת העיר שמרון החרים ויאַבד כל זכר לה. אחרי כן שם פניו אל בני הנכר יושבי בית שאָן ועמק יזרעאל עם כל הערים אשר בחבל ארץ הכרמל, ויאלצם לעשות כמעשה האדומים ולהיות לעם אחד עם היהודים או לעזוב כלה את הארץ 16.
בנוח לו מסביב שם לבו להגדיל תפארת העיר ירושלים בבניני הוד אשר בנה בה. על גבעה נשאה, מערבה להר הבית, בקצה העיר העליונה, עיר ציון, צפונה מזרחה, במקום שעמד היכל המלך שלמה מלפנים, הוקם ארמון נהדר, בנוי לתלפיות, מעון למושלים החשמונאים. על הכר הנרחב המשתרע מן הארמון עד עמק החרוץ, הוא גיא עושי הגבינות 17, המפריד בין הר ציון להר הבית הוקמו טורי עמודות שיש מעשה חרשים כלם, ועליהם גג נטוי למסך, הוא האילם 18, מקום המועדה לאספות העם. ולקצה הכר גשר נטוי לעבור בו מעל לעמק אל השער המערבי בקצה העֲזָרה אשר למקדש ה'. ובנין גדול ונשא נבנה במרומי עיר ציון לבית המועצה, ובו מחלקה לארכיון, הוא אֹצר הכתבים העתיקים אשר לממלכת יהודה. בימיו נוסדו גם הסנהדרין, הגדולה בת שבעים ואחד איש והקטנה בת עשרים ושלשה מחכמי ישראל וסופריו. הם הגדילו כבוד התורה בלמודיה, גם שמו סדרים בחיי העם לכל המעשה אשר יעשה בקדש ובחול.
אך מקרה אחד קרה את הורקנוס באחרית ימיו ובגללו הרס את אשר בנה. וזה הדבר: עוד בדור אשר היה מלפניו החלו אנשי הדעת בישראל להפרד לפלגות. רובם נתנו נפשם לתורה המסורה, כפי אשר הבינום המורים הסופרים שנקבעו מימי עזרא והלאה, ונקראו בשם פרושים; אך נמצאו גם רבים קטני אמנה, ממרומי העם, אשר רק בזה נפלאו מההילנים שהיו מלפניהם, כי לא כפרו בתורת משה ולא בגדו בעמם, אך הקלו בדברי סופרים ויבחרו בחיי שעה מחיי עולם – הם נקראו בשם צדוקים, על שם צדוק, תלמיד אנטיגנוס איש סבו 19. ועוד היתה מפלגה שלישית, אשר אנשיה נזֹרו כלה מאחיהם, ויבחרו להתבודד במועדיהם הרחק מתשואות קריה ויושבי בה – הם נקראו בשם אסיים. המפלגה האחרונה היתה המעטה, והראשונה המרֻבה מכלם. אמנם כבד לראשי אלופי ישראל, אשר דברים להם תמיד עם מושלי עמים קרובים ורחוקים, לחיות תמיד על פי דרכי הפרושים ולשמור כל גדריהם וסיגיהם מבלי גרוע מהם כמלוא השערה. זאת ידעו גם הפרושים, ועל כן התירו הרבה דברים לאלה “הקרובים למלכות” 20. אבל אשר יתכן לנשיא העומד בראש עמו בהליכות עולם, לא נכון לכהן גדול העומד לפני ה' לשרתו בקדש, – ויהי הדבר רע בעיני זקני הפרושים, חכמי הסנהדריה, נשיאי הדת בישראל. אף נמצאו נרגנים להפריד את האלוף הזה מן הכהונה על ידי שם רע אשר הוציאו עליו. ויהי היום, כשוב הורקנוס ממלחמה אשר עשה בעבר הירדן, ויעש משתה גדול לכל חכמיו ושריו. וכטוב לב כלם ביין קרא הורקנוס לאמר: “מי בכם אשר ימצא דֹפי במעשי, יוכיח נא על פני דרכי, ואם אָון בידי ארחיקהו!”. לדברים האלה קם אחד הזקנים, יהודה בן גדידה שמו. ויקרא: “רב לך כתר מלכות, והנח כתר כהונה לזרעו של אהרן!” 21 ויפלא דבר הזקן מהורקנוס, כי הלא גם הוא היה מזרע אהרן, ממשמרת יהויריב 22– והנה נגלה לו, כי הוציאו עליו קול, כי אמו היתה שבויה בימי אנטיוכס, ונולד איפוא מ“אסורי כהונה”. ויבקש הדבר ולא נמצא – ויהי הקצף על כל החכמים הפרושים, וירחיקם מהסנהדריה ומכל משמרות הממשלה ויושב צדוקים תחתיהם, – ובזה הרחיק לב עמו מעליו ומעל משפחתו וירב המכשלה בקרב הארץ לדורותיו אחריו.
להורקנוס היו חמשה בנים. ויהי כאשר קרבו ימיו למות 23, וינחל את כהונתו ליהודה הוא אריסתובל בנו הבכור ואת הממשלה נתן ביד אשתו. וכעלות אריסתובל לכסא ויהדוף את אמו מלפניו ויתננה עם שלשת אחיו הצעירים אל בית הכלא. רק את אנטיגנוס אחיו השאיר עמו, לחלק אתו את הממשלה, כי אותו אהב מכל אחיו. הוא היה למלך ביהודה – ויהי הדבר למֹרת רוח לחסידי עמו, אשר חכו לראות כתר המלוכה רק על ראש המלך המשיח אשר יקום להם מבית דוד. גם הקריב אליו את הצדוקים שכם אחד על אביו. בשנה הראשונה למלכו יצא עם אחיו למלחמה על בני יטור והשבטים החונים על גבול ארצו צפונה מזרחה. אך בעודנו עושה חיל ומצליח דרכו, תקפתהו מחלה עזה ותאלצהו לשוב ירושלימה. ואנטיגנוס כלה מעשהו, ויכניע את היטורים ויאכפם לבוא בברית ה'. וכקרוב ימי הגשמים שב גם הוא ירושלימה, ויבוא בה ביד רמה ועטור בפאר נצחון. ותקנא בו אשת אריסתובל ותשלח מדנים בין אחים, ותט לבב בעלה לשלוח מרצחי חרש להמית את אנטיגנוס. אחר כך נחם אריסתובל מאד על מעשהו, ומכשול לבו ומוסר כליותיו הכבידו חליו לאין מרפא, וימת 24, כתום השנה הראשונה למלמותו. וימלוך יונתן, הוא אלכסנדר-ינאי, אחיו השני, תחתיו.
בן עשרים ושלש שנה היה במלכו ושם אשתו שלומית, אחות שמעון בן שטח 25, ועל פי גיסו, ראש הפרושים, נדחו הצדוקים אחד אחד ממקומותם בסנהדריה, ויבואו זקני הפרושים תחתם. ואלכסנדר ינאי עשה חיל ויגר מלחמות את העמים הקרובים. ויהי בשנה העשירית למלכו, כשובו ביד רמה ממלחמתו בעיר עזה לחג את חג הסכות בירושלים, ויעל על המזבח ויעבוד עבודת הכהונה הגדולה כמשפט. אך בנסך המים עבר חק הפרושים, ויחר אף כל העם עליו וישליכו אתרוגיהם 26בפניו ויחרפוהו וישביעוהו קלון מכבוד. וחמת המלך תקפתהו, ויקרא אליו את שכירי חילו מבני הנכר, והמה חשו באו בחצרות בית ה' ויכו בעם מכה רבה. 27 ותהי מלחמה ארוכה בינו עם הצדוקים העומדים לימנינו ובין הפרושים אהובי רוב העם. וכן עברו כל ימיו במלחמות וקרבות מבית ומחוץ. אמנם הרחיב גבולות הארץ בספחו לה ערי חבל הים; אבל נפש העם נקעה מעליו, גם כי שחרם לשלום לא אבו עוד סלוח לו הדם הרב אשר שפכו ידיו. במלחמתו האחרונה בארצות עבר הירדן חלה את חליו אשר ימות בו, ויצו אל ביתו, וימלא יד שלומית אשתו לעשות שלום להפרושים ולעצור בעמו תחתיו. וימת בן ארבעים ותשע שנה, בשנת העשרים ושבע למלכותו 28.
שלומית היא אלכסנדרה אשתו היתה אשה טובה ויראת ה', ותשע שנות מלכותה היו שנות מנוחה וברכה ושלות השקט לארץ ויושבי בה. בצלה חסו הפרושים ויגבירו לתורה, ותקנות הרבה נתקנו בידי ראשיהם, שמעון בן שטח וחברו יהודה בן טבאי. ולה היו שני בנים: הבכור יוחנן הוא הורקנוס היה איש ישר הולך בתומו, ותשימו המלכה לכהן גדול, והשני אריסתובל, היה איש נלבב אזור בגבורה. הוא היה מגן להצדוקים כאשר קשתה עליהם יד הפרושים בהנקמם בם על כל התלאה אשר מצאתם בימי אלכסנדר ינאי. ויהי כאשר קרבו ימי המלכה למות, וידע אריסתובל כי עתה תהיה המלוכה לאחיו הבכור, ויעזוב את ירושלים ויאסוף אליו חיל מהצדוקים, ויכבוש ערים ומבצרים. ובשמוע הפרושים את אשר אריסתובל עושה להסב אליו את המלוכה, ויתפשו את אשתו ואת בניו ויתנום במשמר לערבון.
כאשר מתה המלכה 29פרץ ריב בין אחים, ותטש המלחמה על בקעת יריחו, וינגף הורקנוס מפני אחיו וינס ירושלימה, ואריסתובל עלה על העיר וילכדה. אז נכנע הורקנוס מפניו, ויתרצו האחים בחלקם הכתרים ביניהם: הורקנוס החזיק בכהונה הגדולה ואריסתובל ישב לכסא המלוכה. ויקימו את דברי הברית בשבועת האָלה ויחזקו הקשר בהתחתנם יחדו, בנשוא אלכסנדר בן אריסתובל את אלכסנדרה בת הורקנוס לו לאשה.
כשלש שנים ארכו ימי השלום – והנה קם איש ערום כֹּסה מזמות ויעורר מדנים להפריד בין אחים ולהשיב אותם ואת עמם עד דכא למען הגדיל כבוד ביתי! הוא אנטיפטר בן אנטיפס מן האדומים אשר התיהדו בימי הורקנוס הראשון. האיש הזה התרועע אל הורקנוס השני, ויחרחר ריב ויצת בלבו אש קנאות וחמה עזה על אחיו הצעיר אשר גזל ממנו את ממלכת ירשתו. ויהי לו ליועץ בליעל להפר ברית ולחלל שבועה ולברוח עמו יחדו אל אריטס מלך בני נביות יושבי סלע-ערב, אשר נאות להיות להם לעזרה, להוריד את אריסתובל מכסאו ולהושיב את הורקנוס תחתיו, כי אז ישיב לו את הערים אשר קרעו אבותיו החשמונאים מעל גבולו. ואריטס מלך מושל בעֹז וממלכתו השתרעה מדמשק ועד ים סוף. ויעל בחיל חמשים אלף איש על ארץ יהודה, וינגף אריסתובל לפניו וינס עם שארית חילו ירושלימה, ויתבצר בחומותיה 30ותבוא העיר במצור 31.
וממשלת רומה היתה בעלת ברית למושלי יהודה. עוד מימי שמעון בן מתתיהו ואחריו בימי הורקנוס הראשון הוקם דבר הברית ועל פיה הוסרה סוריה מגבירה על יהודה. ויהי כי ארכו ימי המצור, וישלחו שני האחים מלאכיהם לסקוירוס ציר פומפיוס שר צבא רומה החונה בסוריה, ויביאו לפניו משפטם. ותיטב בעיניו מנחת אריסתובל ממנחת הורקנוס ויֵצדק את הראשון בריבו. ויצו על אריטס לעלות מעל ירושלים ולצאת מיהודה – ומיראתו את הרומאים עשה אריטס כדברו. ויהי בשובו אחור לעבור את הירדן, והורקנוס ואנטיפטר עמו, וידבק אריסתובל את חילם ויכם מכה רבה. אך אנטיפטר לא אמר נואש, ויעש מזמות להטות אליו לבב סקוירוס, עד כי כבוא פומפיוס לסוריה דבר עליו טובות לפני המושל הכביר ויט לבבו אחריו. אמנם חש אריסתובל לקנות לבבו בתשורה יקרה אשר לקח מבית ה‘: גפן אדרת אשר היא ושריגיה ואשכולותיה זהב טהור 32. אבל פומפיוס ראה ויבן כי ריב האחים יהיה לו סגולה להגדיל כבוד שמו, ויקח את התשורה וישלחה לפניו רומאה, ועל שני האחים פקד לבוא אליו דמשקה ולהגיש לפניו עצומותיהם. ויהי כבואם לפניו ויכר את הורקנוס על פני אחיו ויבחר לתת הממלכה בידיו הרפות, למען יקל לו לבצע מעשהו בה לעת מצוא ולהרים נס רומה על הרי יהודה. ואת נפש אריסתובל האריך בתוחלת ממשכה עד כי הבין למזמתו ויעזבהו בחמת רוחו. אז עלה פומפיוס על ארץ יהודה ויבוא עד ירושלים, ואנשי הורקנוס פתחו לפניו שערי העיר. ואריסתובל חש עם הנאמנים בבריתו וישגב במבצרי הר הבית, ויהרוס את הגשר המאַחד אותו עם העיר. שלשה ירחים צר פומפיוס על הר בית ה’ עד אשר נבקעה החומה תחתיה 33. והרומאים פרצו אל המקדש בחמה שפוכה, ויערכו שם מטבח נורא, ויבתקו בחרבותם גם את הכהנים אשר לא משו ממשמרתם ולא חדלו מעבודת קדשם עד אשר נשפך דמם על דם זבחיהם. ויהי מספר הנופלים בחצרות בית ה' ביום ההוא שנים עשר אלף איש. ופומפיוס פרץ אל קדש הקדשים, וישתומם לראות כי אין שם כל פסל וסמל ותמונה ותבנית לאלהי ישראל – ואז נגלה כבוד היהודים לעיני הגוים, כי אך שקר נחלו להם אויביהם, בהאמינם לדבת אנטיוכס הרשע, כי עובדים הם לראש חמור. וישב פומפיוס ידו מהמקדש ולא נגע בכליו, אף לא שלח ידו בהון הרב הנמצא באֹצר הבית – ויהי לנס.
אך גאון ישראל נשבת מאז והלאה וממלכתו נעקרה. להורקנוס נתן רק שם כהן גדול ונשיא עמו 34, ועל העם הושם מס כבד מנשוא, גבולות הארץ הֻסגו, כל הערים אשר לכדו החשמונאים מלפנים לֻקחו ממנה, אלה הושבו לבעליהן, אלה הושמו לערי חפש ואלה נספחו על ממשלת נציב רומא בסוריה. את אנשי אריסתובל שם פומפיוס לקושרים, ויעש בראשיהם משפט מות ויתרם נהג בשבי, גם את אריסתובל ושני בניו, אלכסנדר ואנטיגנוס, ושתי בנותיו הוביל אחריו לפאר בם מרכבת כבודו בבואו בפאר נצחון רומאה 35.
לא ארכו הימים ואלכסנדר בן אריסתובל, חתן הורקנוס, הצליח לברוח מרומה ולשוב לארצו. ויעש לו חיל רב ויעל על ירושלים ביד חזקה, והורקנוס ואנטיפטר לא עצרו כח לעמוד נגדו וינוסו מפניו. ויהי אלכסנדר למלך ביהודה 36, וישגב חומות ירושלים ויחזק את מבצר אלכסנדריון אשר בהר אפרים, ותהי הממלכה נכונה בידו. אבל אנטיפטר בתחבולותיו העלה עליו את גביניוס, נציב רומה בסוריה, אשר הכה את חילו במלחמה, ואלכסנדר נסג מפניו ויתבצר באלכסנדריון. וגביניוס צר על המבצר ימים הרבה עד אשר נבקע לפניו ואלכסנדר נפל בידו, ויואל לחרוץ עליו משפט מות; אך תחנוני אמו ודמעותיה הרכו את לבו, וישלחהו שבי רומאה. כזה היה גם גורל אריסתובל אביו בברחו עם אנטיגנוס בנו השני מרומה, ובבואו אל ארצו שמח העם לקראתו, בתקותו כי בו תמצא ידו לפרוק מעליו את העול אשר שמה עליו רומה פתאם. אך לא עצר כח לענוד מפני חיל רומה, ואריסתובל ואנטיגנוס הובאו שנית לארץ שביָם 37. עד כה וכה יצא אלכסנדר לחפשי בחמלת פומפיוס עליו, וכשובו ארצה יהודה התאזר עז וישב ויהי למלך בעמו – ועוד הפעם נגף לפני סקויריס ויֻכה מכה רבה 38. ובכל אלה היתה יד אנטיפטר, בסכסכו את הדברים לקנות לו אהבת הרומאים, והיה מהם עז לו וברצונם תרום קרנו.
כשד משדי באו שרי צבאות רומה כפעם בפעם להכביד ידם על עם יהודה. כרסוס עלה על ירושלים ויקח כּפר רב ואחר כן שדד את אֹצר בית ה' 39. אך בעלותו משם על הפרתים היתה תבוסתו שלמה, כי נפל חלל במלחמה 40וצבאות חיו נסו משם מנוסת חרב. אז התעורר אחד מגבורי ישראל, פיתוליוס שמו, ויאסוף את בני עמו להכרית את שאריתם. ותגבר עליו יד קַסיוס אשר מלא מקום כרסוס, ועל פי אנטיפטר אשר היה להרומאים למשען עז, נעשה בפיתוליוס משפט מות ושלשים אלף בני יהודה נמכרו לעבדי עולם 41.
בריב האיתנים מושלי רומה היתה לעם יהודה תקוה להחלץ מרעה, כי חפץ יוליוס קיסר להדיח את פומפיוס משאֵתו בסוריה, ויוצא את אריסתובל לחפשי וימנהו בין שרי צבאו ויתן בידו שני לגיונות להעלותם אל ארצו ולתגר מלחמה עם פומפיוס עוכר נפשו ועמו. אך אוהבי פומפיוס ואנטיפטר התנכלו לו בטרם יצא מרומה השקוהו סף רעל וימת 42. בעת ההיא כלה פומפיוס חמתו באלכסנדר בנו הבכור – כי בעצת אנטיפטר נתפש ויובא לפני פומפיוס לאנטוכיה, ושם נעשה בו משפט מות. – ואשת אריסתובל ואנטיגנוס בנה הצעיר ושתי בנותיה החישו מפלט להם אל תלמי מושל כוחלית 43 אשר במורד הר הלבנון צפונה. ופיליפיון בן תלמי נשא את בתה הבכירה לאשה. ויקנא בו אביו וימיתהו ויקחנה לו 44. כה הורד גאון החשמונאים בצר להם, ויהי המעט כי נשאה אחת בנותיהם לאחד הערלים, כי עוד התמכרה לתועבה ותהי לאשה לחמיה, אבי בעלה ורוצחהו נפש!
ואלכסנדרה בת הורקנוס שבה אל בית אביה, אחרי מות בעלה אלכסנדר בן אריסתובל, ואִתּה שני ילדיה אשר ילדה לו: בתה מרים, בת שבע שנים, ובנה אריסתובל, בן שנתים מים בעת ההיא. אל שני הילדים האלה היו עיני כל העם נשואות, כי הם הפלטה הנשארה לבית החשמונאים, גואליהם מלפנים, אחרי אשר נפשות בית אריסתובל עוו דרכן, בהתחתנן בבני הנכר. ואלכסנדרה השכילה להגדיל אהבת העם לילדיה, בחנכה אותם על פי דרכו, ברוח הפרושים הנסוכה עליו. על כן בהגיע התור ללמד את מרים לשון יונית, כמשפט למרומי העם הקרובים למלכות, בקשה לה מורה עברי מיושבי אלכסנדריה שהם ראשי המדברים בשפת יון ויודעי חכמת חכמיה, ובעצת בני חנניה בן חוניו הכהן הגדול לבית ה' אשר בנה בעיר השמש 45, נתּנה המשרה הזאת על שכמי.ואנכי אשר זה כבר נכספה גם כלתה נפשי לעזוב את מצרים, אשר בה ישבו אבותי מימי אנטיוכס הרביעי, ולהסתופף בחצרות ה' בעיר הקדש בירושלים, שמחתי במקרה הזה, ואהי אֹמן את מרים בת אלכסנדרה, ואחר כן גם את אריסתובל בנה כאשר גדל. אמנם דבקה נפשי בילדים ההם, הנאהבים והנעימים, אשר כיפים ותפארתם כן רב טובם וחין ערכם; אבל לא ישרה בעיני דרך אמם, אשר גם במות בעלה לא חדלה מהתערב בעניני המדינות, ותלמד לשונה דבר שקר, ותעש חנף לאנטיפטר הערום, ותשת בחלקות לו, בעוד אשר בסתר התקוטטה תמיד בהורקנוס אביה התם, המשליך יהבו על “העבד האדומי”, אשר השיא מות על חמיה ובעלה, שהם אחיו וחתנו. אכן כנגע נראה גם לי האיש הזה בבית החשמונאים, אבל גם מחשבות אלכסנדרה לא נכחדו ממני – כי חכתה לימים אשר יגדלו ילדיה, והיו לכלי חפץ בידה לבצע מזמותיה בם – ובהביני אל דרכי האיש הזה והאשה הזאת, חשבתי ומצאתי כי לוּ שקל ישקלו אל לבי ואדאג לאחרית הילדים, כי מי יודע מה יהיה להם!
והאיש אנטיפטר הלך וגדל, כי היה פומפיוס לו לצור מעוז, וגם הוא היה זרוע לו, בשלחו אליו חיל יהודה לעזרה במלחמתו עם יוליוס קיסר. אבל כמעט נפל פומפיוס ברעה, השכיל אנטיפטר לשית ידו עם יוליוס ולקנות כליותיו ולבו, ויהי גם הוא לו מֹשך חסד. לשוא העתיר אנטיגנוס, הבן האחד הנשאר לבית אריסתובל, אל הקיסר, לזכור לו חסדי אריסתובל אביו ואלכסנדר אחיו, אשר כלו גם שניהם מתגרת יד פומפיוס אויבו בנפש; לשוא עוררהו על אנטיפטר והורקנוס, אשר היתה ידם עם פומפיוס במלחמתו עמו – כי ידע אנטיפטר למשוך לבב יוליוס קיסר אחריו, ועל פיהו הכירה רומה את הורקנוס לכהן גדול ונשיא ביהודה, ואותו – לאב ומושל בארץ 46. ואת הממשלה הזאת הנתונה לו עתה בכח הרומאים, חזק לו ולביתו, בתתה אותה בידי בניו, וישם את פזאל בנו האחד לנציב בירושלים ואת הורדוס בנו השני לנציב במדינת הגליל.
ובגליל התגודדו בעת ההיא הרבה מהנשארים מחיל אריסתובל, אשר מאנו להכנע לפני הורקנוס ואנטיפטר הרודה על ידו, ויחכו ליום אשר יצלח לעמם לנער מעליו את הממשלה התלויה ברצון רומה. ובשנאתם לעמי הנכר המתחזקים לשבת בערי הגבול, נטשו עליהם לפעמים ויפרעו פרעות בתוכם למען יקוצו מפניהם ויעלו מן הארץ. על הקנאים ההם סמכה חמת הורדוס, ויעש לו חיל ויתפשם במחבואיהם ויכריעם כצאן טבחה וישמידם מקרב הארץ. ובהודע הדבר בירושלים חרה אף העם והזקנים העומדים בראשו – כי לא נשמע כזאת ביהודה לעשות משפט מות באנשים מבלי חקור דינם ומבלי העמידם לדין לפני הנשיא והסנהדריה כחוק. ויתאוננו כלם מרה על הורקנוס, אשר נתן את הארץ והעם בידי המשפחה האדומית לעשות בהם כטוב בעיניהם. ואלמנות ההרוגים ואמותיהם השכולות לא נתנו דמי לו מדי עלותו בית ה', ותצעקנה אליו בחזקה לעשות משפטן ודינן ברוצח נפשות בעליהן ובניהן. מפני צעקת כל העם נִחת הנשיא חסר הלב וימלא יד הסנהדריה להועיד את הורדוס למשפט. ואנטיפטר שלח בסתר ציר ממהר להודיע הדבר לנציב רומה בסוריה, ולהורדוס בנו יעץ לבוא ירושלימה בלוית מבחר אנשי צבאו ולעמוד לפני השופטים לבלי חת. ויעש הורדוס כעצת אביו. ויהי בהקרא הורקנוס לשבת ראש במשפט אשר יעשה לאיש הדמים, והנה הגיעוהו דברים מאת נציב סוריה לאמר: “אתה תערב לי את האיש הזה!”. והורדוס בא בגאות עז לפני הזקנים היושבים על מדין, והוא לבוש ארגמן, חרבו על מתניו וגבורי חילו עמו. למראהו חתו השופטים כלם וידֹמו יחדו. והנה קם שמעיה הזקן, נשיא הסנהדריה, ויוכיחם על מרך לבבם ויגר להם חזות קשה, כי אם יכירו פני האיש הזה במשפט, והיתה ידו גם בם להרוג אותם ולכלותם לעת תמצא ידו. אז התעוררו כלם בחמה ויהיו נכונים לחרוץ על הורדוס משפט מות. זאת ראה הורקנוס ויירא ויצר לו מאד – ועל פיהו נדחה המשפט ליום מחר, ובעצתו עזב הורדוס את העיר עוד בלילה ההוא, ויברח דמשקה אל נציב סוריה, אשר קדמהו באהבה וכבוד וישימהו לפקיד ומושל בארם, היא סוריה התחתונה 47. שם אסף לו חיל רב ויאבה לעלות על ירושלים ולהנקם בזקני הסנהדריה וגם בהורקנוס, על אשר נועז להשפיל כבודו ולהעמידו במשפט; אך אביו ואחיו מנעוהו מבוא בדמים, כי עוד לא בא מועד.
ואנטיפטר ובניו הרחיבו ממשלתם בארץ הקדש, ורבים משרי יהודה העידו בהורקנוס כי עוד מעט והדיחוהו כלה מפניהם והיתה להם המלוכה. זאת ראה גם הורקנוס, אך כבר עבר המועד, אף אבדה ממנו עצה מרפיון ידים. ואחד השרים הקרובים לו ושמו מַליך, איש נכבד בעמו ורב עלילה קנא קנאתו, ובהיות אנטיפטר על המשתה אשר עשה הורקנוס, שם מות במטעמים אשר הובאו לפניו, ויאכל אנטיפטר מהם וימת 48. ומליך התחפש ויבך על מותו להונות את בני אנטיפטר ולא ישאו עליו אשמה. אבל הורדוס הבין למזמתו, ויהי למועד אשר יעד לו, ויצו עליו אנשי חילו הרומאים וימיתוהו. והורקנוס התעלף בשמעו את דבר הרצח הזה. אך מיראתו את הורדוס התכחש לאוהבו המת ויצדיק עליו דינו.
והעם התאבל על מות מליך, ורבים קמו ויהיו זרוע לאחיו, לגרש את האדומים מקרב הארץ. אך פזאל החזיק מעמד מפניהם עד בוא הורדוס עם חיל הרומאים אשר לקח עמו מסוריה, ויכניע שאון קמים ויכריעם תחתיו.
אז קם אנטיגנוס בן אריסתובל, ובעזרת בעל אחותו, תלמי מושל כוחלית, עשה לו חיל ויעל על ארץ יהודה לכבשה. ויחרד הורקנוס מאד, פן תגבר יד אנטיגנוס על הורדוס והיתה גם אחריתו להכרית. על כן שמח לשמועה כי נכהו הורדוס מכה רבה ויניסהו מגבול יהודה 49. ובשוב הורדוס ירושלימה ביד רמה, יצא הוא וביתו לקראתו, וישם זר נצחון על ראשו ויעטרהו כבוד והדר נגדה נא לכל עמו, ואלכסנדרה גם היא שמחה לקראתו ותעש לכבודו משתה גדול.
על המשתה ההוא ראה הורדוס בפעם הראשונה את מרים בת אלכסנדרה, נכדת הורקנוס.–
בת חמש עשרה שנה היתה מרים בעת ההיא, ודמיונה כפרח נעים אשר זה מעט החל להתפתח ממסגרותיו. מבנה גוה רם ובריא לפי ערך שנותיה, פניה קטנים ועגולים, אפה ישר ונחיריו דקים, לחייה שושנים פורחות בשלג ובהן גומות החן הנשקפות לעין מדי תפתח סגור שפתיה הקטנות והאדומות כחוט השני; עיניה תכלת כרקיע השמים ומפיקות נגה וחֹם כשמש בצאתה. מצחה זך וישר ועורו דק ורך עד כי נראו בו לשני קצותיו העורקים הדקים המשתרגים כחוטי תכלת מבעד לרקותיה, ושערותיה כזהב טהור קלועות וסובבות לראשה, כמו שת לו הטבע עטרת פז, בשושו משוש על מבחר יצוריו בתבל. כמשבצות זהב לאבני חן כן היה הגו היפה הזה מעון לנפש עדינה ורוח נדיבה. היא היתה דבקה באלוהיה ואוהבת את עמה אהבה תמה ונאמנה, כמו יצקו החשמונאיםהראשונים עליה מרוחם לעשותה פרי ישוה להם. על כן זרה לה רוח אמה, המתהפכת מסבות בתחבולותיה וכל חפצה רק להשתרר ולהיות שלטת בארץ. לעמת זה הוקירה מאד את אביה, ואת קדושים נמנה בעיניה, כי הערה למות נפשו בעד עמו וארצו, אף נדה מאד להורקנוס אביה הזקן, אשר לא יצלח לעצור בעמו מרפיון ידים, ובגלל זאת מצאו “האדומים” יד להם לקחת להם ממשלתו ולעשות בה כרצונם. את פני הורדוס לא ראתה מעודה, אך שנאתהו בנפש על פי הדברים אשר לקחו אזניה מפי אמה ולפעמים גם מפי אביה הזקן, ומדי דברה בו זכרה לו חרפת מולדתו ותקראהו בשם “עַמִיוּדוֹס” 50 – השם אשר כנהו בן אנטיגנוס בן אריסתובל בדברו עליו רעות לפני יוליוס קיסר לאמר: חצי-יהודי.
הורדוס היה בן עשרים ותשע שנה בעת ההיא, וחזוּתו כלה הוכיחה על תערובת מולדתו, כי בו התבוללו דמי יעקב ועשו, ישראל ואדום יחד. הוא היה בעל קומה ממֻצעת, איתן במבנהו והדוּר במראהו. עור בשרו כהה, פניו ארוכים מעט, אפו עקול, שפתיו מלאות, שער ראשו וזקנו חוּם כערמונים, ובהתעורר לבבו ברגשת עזו, ירחבו נחיריו, יתקמט מצחו ברום גבותיו, ועיניו האמוצות מאזרות זקות ומבריקות כגפרית בוערה. הוא איש כביר כח ולב, רגשותיו עצומות לבלי חק, גם אהבתו גם שנאתו לא ידעו גבול; אך למד לשלוט ברוחו ולטמון עשתנותיו בחֻבו, וכגרמיו כן חפצו כמטיל ברזל לבלי שוב מפני כל עד עשותו ועד הקימו מזמות לבו. תכונתו זו קבל מהרומאים, אשר למד אל דרכיהם בהיותו אמון אצלם בימי חרפו. – בעודנו ילד נבא עליו אחד האסיים ושמו מנחם, כי עתיד הוא להיות מושל בארץ ועליו יציץ נזר מלוכה. בנבואה הזאת האמין אנטיפטר אמונה אֹמן, ולבעבור זאת עזב את ארצו ומולדתו ויבוא לשבת בירושלים ולמצוא נתיבותיו בבית החשמונאים, למען תמצא ידו להרסו ולהבָּנות מחרבנו. והיא אשר הוסיפה אמץ בלבב הורדוס בראותו כי דבר הנביא האסיי קרוב לבוא, עוד מעט וכסא יהודה נכון לפניו כשחר נכון מוצאו. אך לבו ידע כי כל עוד יש נצר משרש החשמונאים לא יעזוב העם חסדו ואמתּו מבית גואליו מלפנים, ועל כן יעץ מזמה להתחתן בהורקנוס, למען יקרא שם המשפחה גם עליו וסרה קנאת העם בו ובביתו וחדלה לעולם.
מחשבה כזאת עלתה גם על לב אלכסנדרה, בדעתה כי רפו ידי אביה ולא תעצורנה כח להחזיק בממשלה עד אשר יגדל אריסתובל בנה, וידים אמיצות פשוטות אליה להוציאה מידיו, ידי הורדוס האדומי מעבר מזה וידי אנטיגונס גיסה מעבר מזה. ומאשר גדלה איבתה לאנטיגנוס משנאתה את הורדוס, גמרה אֹמר למשוך אליה את הגבור האדומי בחבלי אדם, בעבותות אהבה – כי אמנם היתה אשה יפה מאד בעודה במבחר שנותיה, ונפשה קותה לה כי על נקלה תמשכהו ברשתה. ובקראה את הורדוס לבוא אל המשתה אשר עשתה, שתה עליה עדייה ותתהדר לפניו מאד למען יתאוה יפיה. אבל אשר לא פללה בא לה! כי נמשכו עיני הורדוס אחרי מרים בתה, התמה והנעימה, ואשר הואיל בראשונה לעשות בחשבון, אותה בקש עתה לעשות בלב ונפש – כי העלמה הזאת, רבת החן וכלילת היֹפי, עוררה בו אהבה רבה, ויחשק בה בכל עז חושיו, ובסערת רגשותיו השתער על הורקנוס אביה הזקן לתת לו את שאלתו וליסד את האגדה הזאת לטובת כלם.
ומרים התפלאה לתכונה הרבה אשר היתה מאת אמה לקבלת פני הורדוס, ובראותה כי מרבה היא להתיפות במבחר עדייה ותמרוקיה, זעף עליה לבה, כי הבינה למזמותיה – והחשד הזה עוד חזק בקרבה בראותה בעיניה את “העבד האדומי”, אשר שמעה שמעו זה כמה. זאת הפעם ראתה עינה פני איש חיל, גבר חכם בעז ומושל כביר, אשר יפי ואֹמץ בו התאחדו, ולולא הסכינה לשמוע חרפתו כל הימים כי עתה סלחה לאמה על חפץ לבבה – כי לבה כבר ראה חכמה, כבר ידעה להכיר את הכח הנעלם המושך לבב הנשים לגבורי החיל, כגפן סורחת כרוכה אחרי עץ עבות להיות לה למבטח עז – ומה השתוממה לשמוע כי לא אל אמה כי אם אליה הוא נושא את נפשו! אמנם נעתרה אמה כל נקלה לדברי הורקנוס אביה. ותֵּאות לתת להורדוס את בתו תמורתה; אבל לא כן היה עם לבב מרים – כי בבוא אליה אִמה ואביה הזקן להגיד לה את אשר עם לבבם, הכּירה בלחות צלמות וכמעט יצאה נפשה בדברם. וכשוב אליה רוחה התרגזה אליהם מאד ותדבר קשות בחמת רוחה ותשם ותשאף יחד. לשוא הרבו לדבר על לבה בספרם לה תהלת הורדוס וגבורות ישע ימינו – כי החזיקה בדברים אשר הסכינה לשמוע מפיהם בכל עת, ותוכיחם על פניהם, כי את האיש אשר חרפו תמיד בשם “עבד אדומי”, שהוא רק “חצי יהודי”, ואשר מאת אביו היתה שומה להוציא אביה אל הורג, אותו יחפצו להרכיב עתה אלוף לראשה, למען החזיק בגאונם ולעֹז בהוָתם! כאלה וכאלה דברה הנערה רתת בחֹם לבה ובכיה תמרורים, עד כי חדל הזקן ממנה ויאנח וישב אחור; אבל אִמה לא הרפתה ממנה בכל זאת, ותעתר עליה אמריה ותוכיח בדברים כי לא לבת מלכים ללכת אחרי לבבה, ועליה לשמור ולעשות ככל הנחוץ לטובת מולדתה ועמה. גם דתה דורשת כזאת מידה, כי לא לאמונה יגבר הורדוס בארץ, ואשר משכלת תדע למשול ברוח בעלה לשמור עליו לבל יחלל קדש ולא יהפוך לבב עמו לבגוד באלהי אבותיו.
לדברים האלה הנאמרים בדעת נעניתי גם אני, ואהיה להם לעזר לא מעט, ואורנה ואגיד למרים ככל אשר עם לבבי, עד אשר נעתרה לנו בבכי ותחנונים, כי היה לבה חרד מאד מיראתה את האיש אשר בחיקו יוטל גורלה. – ואז הודענו הדברים להורדוס ותחי רוחו. ובאהבתו את מרים מאד גרש מפניה את האשה הראשונה אשר לקח לו בנעוריו מבנות עמו, ויארש לו את מרים כדת 51, ואת חתונתה יעדו לעת ימלאו ימיה.
בהוסר האגדה הזאת היה הורקנוס להורדוס לישועה גדולה. כי בעת ההיא קמו שלשה אבירי רומה וינקמו דמי יוליוס קיסר מידי רוצחי נפשו ויחלקו הממשלה ביניהם, ואחד בהם, הוא מרקוס אנטוניוס, שם משטרו בארץ הקדם. ויבואו לפניו מלאכים מנכבדי ירושלים ויתאוננו רע באזניו על “האחים האדומים”, כי בחזקם לקחו להם קרנים להשתרר על העם בשם הורקנוס ולרדות בו למורת רוחו. אך הורקנוס הכזיבם על פניהם ויהלל את האחים כי להם חכמה עם גבורה, והרדוס הרבה לו מתנות וימצא חן בעיניו. אז גרש אנטוניוס את המלאכים מלפניו וירבה כבוד האחים וישימם לנציבים בארץ 52. ואצילי ירושלים הוסיפו עוד שלוח מלאכים רבים ונכבדים לגלות אליו ריבם, ואף אנטוניוס חרה בם וישלח בהם חיל רוכביו ויהיו להם למרמס.
פתאם באה סופה על הורדוס והורקנוס גם יחד ותשערם ממקומם, – כי התקוממו הפרתים על רומה ויכו צבאותיה אחור ויפשטו על ארם ויכבשוה. ואנטוניוס לא שת לבו לזה, כי נאחז בחבלי אהבתו לקליאופטרה מלכת מצרים, אשר צוד צדתהו כצפור ברוב יפיה ובעצמת קסמיה. וישמע זאת ליזַניאס בן תלמי הכוֹחליתי, ויבוא לפני פקורים בן מלך הפרתים ויחל פניו במנחה להציל את ארץ יהודה מיד הרומאים, להכרית ממנה את האדומים בעלי בריתם ולהוריד את הורקנוס מכסאו ולהושיב תחתיו את אנטיגנוס דודו. ויעלו הפרתים על הארץ, ואנטיגנוס נספח עליהם בחיל גדול ויגיע עד ירושלים, ורבים מיושביה שתו ידם עמו ויפתחו לפניו שעריה. העיר נכבשה 53והורקנוס והאחים האדומים שגבו בהיכל החשמונאים ובמעוזי הר הבית. ושר צבא הפרתים חשב מזמה לתפשם חיים, וידבר על לבם ללכת אל מחנהו
ולדבר שלום בפקוריס בן המלך ולהטות לבבו אליהם. וישמעו הורקנוס ופזאל לעצתו ויצאו אל המחנה; שם נתפשו שניהם ויאָרסו בכבלי ברזל ויובאו אל בור השבי. פזאל בחר מות מחיים וירוצץ את גלגלתו בקיר בית כלאו, והורקנוס נפל ביד אנטיגנוס בן אחיו, אשר כלה חמתו בו וישך בשניו את אזנו לעשותו בעל מוּם, למען אשר לא יצלח עוד לכהונה, ואחר כן נתנהו בידי הפרתים אשר הוליכוהו שבי אל ארצם. רק הורדוס נצל מכף שואפיו, ויהי בלילה ויקח את אמו ואחותו ואת מרים ארושתו ואת אלכסנדרה אמה, וימלט אל מבצר מסדה אשר על שפת ים המלח. שם עזבן למשמר ביד יוסף אחיו והוא ברח ארצה ערב לבקש עזרה מעם המלך מַלוּך, ידיד אביהו מלפנים. אבל מלך ערב הובישהו משברו ויגרשהו מעל פניו. אז שם הורדוס פעמיו מצרימה ויבוא לאכסנדריה. וקליאופטרה מלכת הארץ קדמה פניו בכבוד ותשחרהו להמנות בשרי צבאיה, אבל הוא בגבה אפו לא שעה אליה, ובשמעו כי אנטוניוס יושב ברומה ירד באניה לבוא גם הוא שמה.
________
ואנטיגנוס היה למלך וכהן גדול ביהודה ויבטח בלבו כי לעד יכון כסאו. אבל לבב חכמי העם וזקניו רחק ממנו – כי לא אבוּ סלוח לו רשעתו אשר עשה להורקנוס דודו, גם זכרו לו חרפת אחותו, כי בת מלכים וכהנים מבית החשמונאים חללה כבוד אבותיה ותהי לאשה למושל נכרי ועובד אלילים. ויהי אנטיגנוס עוין את החכמים הפרושים, ושנאתו אשר כסה במשאון נגלתה לפעמים בקהל רב. פעם אחת יצא מבית המקדש ככלותו עבודתו בהיכל ה', וכל העם יצא לכבודו אחריו. ויהי בדרך ויראו את שמעיה ואבטליון הולכים בפאת הרחוב, ויעזבו את מלכם וכהנם וילכו אחרי מוריהם אלה, שהם ראשי הסנהדריה. וימאנו החכמים בכבוד הזה, לבלתי הכעיס את המלך, ולכפר פניו נטו גם הם ללכת אחריו עד בואו אל היכלו; אבל הוא שמר הדבר בלבו. ויהי בגשתם אליו להפרד ממנו ולברכהו לשלום, ויקרא להם בלעגי שפה: “לכו לשלום, בני עממים!” – זאת דבר למען הזכיר להם חרפת מולדתם, כי שניהם בני גרים היו, מצאצאי סנחריב מלך אשור 54. על זה השיבו המה: “טוב היות בני עממים ולרדוף שלום כאהרון הכהן, מהיות בן אהרון ושונא שלום כעממים” 55. על זדונות כאלה הוסיפו החכמים להתרחק מעליו, אבל הוא לא שת לבו להם – כי היו עיניו נשואות אל מבצר מסדה, ויער כחו ולבבו להבקיעהו אליו ולהוריד עז מבטחו.
מבצר מסדה נוסד על ידי יונתן בן מתתיהו, והוא בנוי על ראש הר סלע המתנשא על שפת ים המלח, וסביביו בקעות עמוקות מאד, ורק משעול אחד לו, המטה עקלקלותיו מסביב להר עד הגיעו אל מרום קצו. על יד המצודה ישתרע מישור גדול ורחב אשר אדמתו פוריה מאד, והוא מלא שדות וכרמים וכל פרי עץ למינהו, וכל אֹכל ומשקה האצור באסמיו לא יבאש ולא ירקב לעולם. שם גם בורות חצובים למקוה מי הגשם, די הרוות המוני אדם ובהמה רבה. אל המבצר ההוא הניס הורדוס את הנפשות הקרובות לו, ואת יוסף אחיו הפקיד עליו ועליהן, וחיל שמונה מאות איש אתו. וגם אני נספחתי על המחנה ההוא, כי על בית אלכסנדרה נחשבתי, וילדיה דבקו בי ויכבדוני כאב להם.
בשבתי שם הכרתי דעת את משפחת הורדוס, את שני אחיו הנותרים ואמו ואחותו. קפרון אמו היתה אשה כבודה לפי ערכה, קרובה ושאֵרת בשר לשרמלה הגדול בעשירי ישראל יושבי אנטוכיה. כמֹהָ כיוסף בנה הצעיר היו רחוקים מתהפוכות ולשון שקר. לעמת זה היה פרוֹרס בנה הגדול ושלומית בתה הצעירה והיחידה ערומים כנחשים ורעים ואכזרים כחיתו טרף. אמנם את פרורס ראינו רק לעיתים רחוקות, כי הוא ישב על נחלותיו בארץ אדום; אך שלומית היתה יושבת בית הורדוס, והיא נשואת בעל לאחד מקרוביה ושמו גם הוא יוסף, ובהיותה אשת מדנים וכעש בחר בעלה לנוע ולנוד עם הורדוס מהשאר עמה במסדה. ותהי רוח רעה בין הנשים האלה, כי אלכסנדרה וקפרון התגאו והתפארו אשה על אחותה מדי דברן יחד, ושלומית התעברה על ריבן ותרב לסכסך אותן אשה ברעותה, ועל מרים חרה אפה, בקנאתה ביפיה והדר גאונה, ותכעיסנה תמיד למען הרעימה. אך מרים השכילה למשול ברוחה, ובראותה אותה כצנינים בצדיה ותרחק מעליה דרכה.
ואנטיגנוס ידע כי כל עוד ינוח שבט האדומים על גורל משפחתו לא יוכל לשבת על כסאו לבטח, כי היה יהיה הורדוס לו למוקש, בהחשבו גם הוא על בית חשמונאים. וישלח מלאכים בסתר אל אלכסנדרה לדבר על לבה ולפתותה, לעזוב עם צאצאיה את מצודת משגבה ולשוב ירושלימה, אף נתן תקוה בלבה כי יקח את מרים אחר כבוד להושיבה עמו לכסא. ולב אלכסנדרה נפתה על הכבוד הצפוי לה ממנו, וכמעט סלחה לו את הרעה אשר עשה לאביב, ותנסה דבר אל מרים להטות לבבה אחרי אנטיגנוס שארה הקרוב לה. אבל מרים רגזה תחתיה למשמע אזנה, אך עצרה ברוחה בדעתה את נפש אמה, ותשב אמריה לה כיֹשר לבה, כי אמנם לא מאהבה מתנה ידה להורדוס; אך יהי אשר יהיה, אחת נשבעה לשמור לו אמונתו ולא תמר. אולם לו גם היתה חפשיה לנפשה, לא נקלה עוד מזאת לתת ידה או אף לדבר שלום באיש אשר הרים ידו באביה הזקן, שהוא גם עצמו ובשרו, לעשות מעשים אשר לא יעשו.
כראות אנטיגנוס כי בדרך שלום לא יצלח להניא לב מרים מאחרי הורדוס, גמר אמר להשתער על מסדה בחזקה. אבל לשוא הריק כחו, כי לא יכל לה. ויהי כי ארכו ימי המצור והמים אזלו מן הבורות, ויצמא העם מאד, וילונו על הורדוס וביתו כי בשלו באה עליהם הרעה הזאת. וכראות יוסף כי רבו המתאוננים בעיר, ויתן אל לבו לקחת מחצית החיל עמו ולהבקיע לו דרך בין מחנה האויב, ואז אבוא אנכי עם יתר החיל ועם כל נפשות ביתו אחריו, ויחדו נסע ונלך ארצה ערב. אבל שוא היתה תקותו – כי הֻכה עם חיל החלוץ מכה נצחת וישב על עקביו במפח נפש. בעת הרעה ההיא הראתה מרים נפלאות בנדבת לבבה, כי כל ימיה פנו בדאגה ועזרתה לרעבים ולצמאים, לחולים ולנגפים, ותתן להם מחסורם מאוסמי המצודה ויקביה, ותחבש לעצבותם. ויהי שמהה לברכה בפי כל, כי נדבות פיה גברו גם על נדבות ידה – והיא שעמדה לה ולכל נפשות בית הורדוס כי לא חשו אנשי העיר להסגירן אל אנטיגנוס, עד אשר נלאו הכיל – כי גדל הצמא מנשוא.
הרעה הגיעה עד הנפש ולב העם הולך וסוער, גם ידי אנשי החיל רפו ופניהם נזעמו. אז העירותי את לב יוסף, כי אם נוסיף להחזיק במעזנו, ובגדו בנו אנשינו וסגרונו בידי צר. ותהי העצה היעֻצה לנסות עוד הפעם כחנו וגבורתנו במלחמה. אבל כמעט ירדנו אל העמק ונגיע עד קצה המחנה, ורבים מאנשי חילנו הפכו פניהם וישיתו ידם עם אויבינו אשר הקיפונו מסביב, ואנטיגנוס ורוכביו שות שתו אל הכבוּדה אשר מאחרינו, לכבוש את הנשים ולשבותן שבי. במהומת המלחמה נפצעתי ואפול ארצה, ואנטיגנוס שלח ידו לאחוז במרים ולהעלותה על סוסו. עוד מרים
מתאמצת בשארית כחה להשתמט מפניו, ופתאם נשמעה תרועת מלחמה מעבר השני, ועד ארגיעה נפזר חיל האויב כגלגל לפני סופה, ופני הורדוס נראו ברכבו על סוס אביר וחרבו שלופה בידו, ואתו חיל גדול ורב אשר כסה פני כל העמק. ואנטיגנוס עזב טרפו ויריץ את סוסו כאילה שלוחה, ויברח וימלט על נפשו.
________
בגפו בא הורדוס לרומה ובגאון מלוכה יצא ממנה אחרי שבתו בה רק שבעה ימים. כי דבר אנטוניוס עליו טובות לפני אוקטבינוס רעהו ויחדו הציגוהו לפני זקני העם, ויוכיחו לדעת את הטוב הצפון לרומה אם יהיה ידידם, הגבור המשכיל הזה, מושל ביהודה. וישמחו כלם בו מאד ויקראו לו “יחי המלך!”, ויכתירוהו בהיכל הקפיטוליום ויכתבו הדברים בספר זכרוֹן. ואת אנטיגנוס נתנו לחרם, על אשר התחזק בעזרת הפרתים אויביהם מאז 56.
אז חש הורדוס לעלות על ארץ ממלכתו, ושרמלה קרובו ואוהבו פתח לפניו את אוצרו ויתן לו כסף וזהב די עשות חיל וצבא מבני הנכר ומאנשי הגליל אשר נספחו על דגלו 57; ותהי ראשית דרכו אל המבצר מסדה לראות את שלום ביתו, ולאָשרו היה בואו אלינו דבר בעתו. עוד ביום ההוא זורמו עבות שחקים ויהי גשם גדול ומטר סוחף, וכל הבורות במסדה מלאו מים. וישובו כלם אל המבצר שמחים וטובי לב, וגם אותי ואת יתר הפצועים העלו בשלום ההרה. ומרים חלתה מן הבלהות אשר בעתוה ביום ההוא, אך עד מהרה שבה לאיתנה לעליצות לב הורדוס אשר אהבה בנפשו, ולשמחת אמו ואחותו אשר השלמו לה וגם לאמה בימי טובה אלה. גם אני נרפאתי מן המכות אשר הֻכיתי, ויוסף הגיד עלי תהלתי לפני אחיו, וישחרני הורדוס בכבוד להמנות בשרי חילו ולצבוא על ירושלים לכבשה. אך אנכי מאנתי להרים יד ברצח על אחי ועמי, ואשיב פניו בתודה ואומר לו, כי טוב לי לעמוד על משמרתי, משמרת מנוחה ושלום, מהגדיל שמי בגבורה על מרומי שדה.
אחר הדברים האלה ברך הורדוס את כלנו ויצא בראש חילו לעלות על ירושלים ולכונן בה כסאו כיד הרומאים הטובה עליו. אבל לא על נקלה הצליח להדוף את אנטיגנוס מפניו – כי היתה יד העם עם מלכם החשמונאי, וידי הרומאים מלאו עבודה במלחמותיהם את הפרתים בסוריה. גם השכיל אנטיגנוס לקנות בכסף את שרי צבאות רומה, ותהי עזרתם להורדוס לאכזב. וכראות הורדוס כי כל הדברים יגעים, וירא ראשית לו להוציא את נפשות ביתו ממבצר מסדה ויושיבן לבטח על נחלותיו בשמרון, אשר נבנתה מחרבותיה בימי פומפיוס על יד גביניוס, נציב רומה בסוריה. ואת יוסף וחילו העביר ארצה אדום, והוא שם פעמיו אל אנטוניוס החונה על נהר פרת, ויהי לו לעזר במלחמותיו. ובחכמתו וגבורתו הוסיף לקנות לבב הרומאים ולמשוך אליו חסדם, עד כי שלח אנטוניוס עמו את סוסיוס שר צבאו וחיל גדול עמו להלחם בירושלים עד רדתה ולהמליך בתוכה את הורדוס ידיד הרומאים הנאמן בבריתם.
בעלות הורדוס עם חיל הרומאים התקוממה לו כל ארץ ידידה. ויוסף אחיו נפל במלחמתו עם אנטיגנוס על יד העיר יריחו. ותהי ראשית מעשהו לנקום נקמת אחיו מאת יושבי הערים אשר בסביבות המקום ההוא. ואחר כן פרץ עם חילו כנחל איתן על פני כל הארץ ויכבשנה ביד חזקה, ואז עלה על ירושלים ויביאנה במצור. ובדעתו כי לא על נקלה תפול העיר בידו, השאיר את סוסיוס וחילו לצור עליה מסביב, והוא שות שת שמרונה, לחֹג חג חתונתו עם מרים משאת נפשו. ליום ההוא קותה גם נפש מרים, לא מאהבתה את הורדוס כי אם בתקותה, כי בהקרא שם משפחתה על הורדוס יכירוהו בני עמה לטובה וישפתו שלום לו, אז תשקוט הארץ ולא ישפכו עוד דמי אחים בקרבה למורת רוחה. על ראש שמחתנו נקרה אלינו מנחם האסיי, אשר בא מקצה ים המלח מערבה, המקום אשר אוו האסיים לשבתם מאז 58. והורדוס זכר לו את נבואותו בעודנו נער, וישאלהו באזני כלנו עד כמה יארכו ימי מלכותו, – וימאן מנחם להשיבהו דבר. אז החל הורדוס למנות לפניו מספר השנים. עד שלשים ושבע שנה נענה לו המתנבא הזה, ואז בטח לב הורדוס כי יארכו ימי מלכותו עד זקנה ושֹבה 59.
ויהי כי הקיפו ימי המשתה והשמחה, וישב הורדוס אל חילו, ולרגליו הלך צבאו ורב עד מאת אלף איש. ואחרי שני ירחים 60 נבקעה העיר לפניהם מפאת צפון, ממקום אשר פרץ פומפיוס לפני עשרים ותשע שנה. העם הנצוּר בעיר נלחם כאריות, אך לב חכמיו חלק בעת ההיא: שמעיה ואבטליון יעצו להדיח את אנטוניוס משאתו, כי כן רצון ה', ובבא בן בוטא, מקרובי אנטיגנוס, הקשה אליהם להחזיק בידי המלך החשמונאי, ובניו מלאו אחריו ויתנו אמץ בלב העם לעמוד לימין מלכם. אבל יד הרומאים גברה, ובחמת אפם ערכו מטבח נורא בעיר ובהר הבית, ורק מרים עמדה בפרץ בהפילה תחנתה לפני בעלה, והוא לא יכל להשיב פניה. וברב כפר הצליח הורדוס להשיב חמתם מהשחית. ולב אנטיגנוס נפל בקרבו ויפול לרגלי סוסיוס ויתחנן על נפשו. אבל סוסיוס בעט בו בשאט בנפש ויקראהו בשם אנטיגונה, שם אשה, לאמר: כי רך לבבו כאשה מצרה – ויאסרהו בנחשתים וישלחהו אל אנטוניוס אנטוכיאה. והורדוס העתיר לאנטוניוס לכלות חמתו באיש חרמו, ויצו אנטוניוס, ויפשטו בגדי אנטיגנוס מעליו, ויאסרוהו אל עץ וידושו בשרו בשוטים כעבד נפשע, ואחר כן המיתוהו מות נבל, בהסירם את ראשו בקרדום. זאת אחרית המלך האחרון לבית החשמונאים! והימים אשר היה אנטיגנוס מלך וכהן גדול בעמו שלש שנים וחצי.
כעלות הורדוס על כסא מלכותו גלה רשעתו בקהל רב, וגם תחנוני מרים לא הועילו עוד להניח רוחו. וישם משמרות על שערי העיר לתפוש את כל היוצא ממנה, ויעש משפטים באוהבי אנטיגנוס וארבעים וחמשה איש ממרומי העם הגיר על ידי חרב ואת כל רכושם החרים לו 61. אז זכר לזקני הסנהדריה את הרעה אשר חשבו לעשות לו לפני שתים עשרה שנה, בעמדו לפניהם לדין על הרצח אשר עשה באנשי הגליל. ויעש בהם נקמות, ורק את שמעיה ואבטליון החיה, בדעתו כי יעצו עליו טובה, להדוף את אנטיגונוס מפניו 62. ואת עיני בבא בן בוטא עוֵר 63, אך בניו נצולו מידו, כי הסתירם שר צבאו קוסטובר האדומי, מפניו. וכנוח לו מסביב החל לבנות הנהרסות ולפאר את העיר בידי חרוצים. ואז עזבנו את שמרון ונבוא ירושלימה מקץ החדש הששי, כתום קיץ. ועד אשר ישלם בנין הארמון החדש אשר בנה הורדוס בקצה העיר מערבה, ישבנו יחדו בהיכל החשמונאים, אשר היה עתה נחלה לאלכסנדרה ואריסתובל בנה.
________
הגיע ירח איתנים64, והעם אשר הסכין זה מאַת שנה לראות את החשמונאים מכַהנים פאר במקדש ה', ראה למורת רוחו איש פלומי וכהן, אשר היה מוצאו מבבל ומושבו במצרים, עומד תחתם לשרת בקדש, הוא חנמאל המצרי 65, אשר העלהו הורדוס ירושלימה וישימו לכהן הראש. גם זכר העם את מוריו וזקניו, חכמי הסנהדריה, אשר הרבו תמיד לשמח נפשו בחג הסכות בשמחת בית השואבה, ואשר רבים מהם נספו זה מקרוב מיד הורדוס בלא משפט, ויהיו כלם נוגים ממועד הבא. ובהודע למרים מרת נפשם גמרה אֹמר לשלם נחומים לעמה ברוח נדיבתה, – ובדברים כאלה מהר הורדוס למלא משאלותיה ויתן לה את כל חפצה. ותועץ עמי כדת מה לעשות, ואורנה פרשת החג, ואהיה לעזר לה בכל אות נפשי להרבות כבודו ולהגדיל שמחת העם במועד ההוא.
בארבעת הימים אשר בין צום העשירי לחג הסכות הוקמו חמשה עשר עמודים גבוהים בעזרת הנשים פנימה, במקום אשר יועדו כל העם לשמוח בשמחת החג, והעמודים מעלפים מקלעות עלי זית וכפות תמרים, ורצפה קטנה בראש כל אחד מהם, (חמשים ושבעה סלמות מֻצבים ארצה וראשיהם מגיעים אל הרצפות, ארבעה ארבעה לכל עמוד, חוץ מהעמוד התיכון, אשר לו רק סלם אחד רחב ויפה מכלם. וחמשים וששה נערים, פרחי כהונה, יפי תֹאר ויפי מראה, הוכנו לדבר, לעלות ולרדת קל מהרה בסלמות הזקופים. והמעשה אשר יִעשה בהם היה סוד כמוס, לא ידעהו איש זולת הכהן הגדול ושני ראשי הסנהדריה וראש הממונים, מחזיקי המשטר בהר הבית. והעם היושב בירושלים ורבבות האֹרחים באי מועד, להראות את פני ה', השתוממו אל המראה, ויתגודדו שמה כל העת ההיא. כלם ידעו כי אוצר שמן לרוב מאֹד הובא מהיכל החשמונאים אל לשכת בית השמנים אשר בעזרת הנשים מערבה דרומה 66, כלם חשבו וישערו שער ואיש לא ידע פשר דבר.
ויהי בערב החג, לעת הצהרים, וכבוּדה רבה יצאה מהיכל החשמונאים ותעבור על פני הגשר העולה אל הר בית ה‘. ועבדי ההיכל נשאו ארבע עשרה מנורות גדולות, וארבעה ספלים לארבעת הקנים העולים מכל אחת, ומנורה אחת גדולה מכלן ולה רק ספל אחד גדול מאד, והוא מלא קשָׂוֹת לפתילות הרבות המוּשמות בו, והמנורות והספלים זהב טהור, וחמשים וששה כדי כסף בני שלשים לוג וכד אחד זהב הובאו אחריהם. המנורות הוצגו בראשי העמודים והכדים נאספו אל אחת הלשכות אשר לאֹצר בית ה’. אז ידעו כל העם כי מאת המלכה מרים היא שוּמה, להוסיף אורה ויקר על האוּרים הרבים אשר בהם הסכינו להאיר את הר הבית בשמחת בית השואבה, וישמחו על זה מאד.
כפנות היום הראשון לחג הסכות והכהנים כלו להקריב את קרבן התמיד, מנחת הערב, כסה המון אדם רב את הר הבית ואת החצר הפנימית, את החיל והחומה וכל עזרת הנשים עד חומת עזרת ישראל. הנשים עלו על מעקה הגנות הסובבים לאמצע החומה פנימה, והאנשים עמדו מתחת. ומשרתי הקדש הדליקו את האוּרים, ולהקות משוררים ומנגנים בכל כלי שיר החלו להשמיע זמרותיהם בכל עבר ופנה, והנה אורה ושמחה וששון ויקר בקריה העליזה ועל כל מקראיה. וקול מצהלות העם ברעה נשמע מהר הבית, בעלות פרחי הכהונה על הסלמות מעלה מעלה להגיע אל המנורות; ידם האחת נושאת כד השמן להריקו אל הספלים, והשנית מנופפה את האבוקה להדליק את הפתילות. עוד רגע אחד וכל המנורות האירו ממעל באור יקרות עד כי מלאו חצרות העיר ממנו 67, וכל הרואים פצחו רנה ויצהלו בראשי הומיות.
“הם כל בשר!” – נשמע פתאם בקרב העזרה, כי ריח באו הורדוס ומרים וכל בית המלוכה ויעמדו על הבמה הערוכה אל מול העמוד התיכון, ובתוכם נראה נער אדמוני עם יפה עינים, הדור ונעים כמלאך אלהים ושערות ראשו ככתם פז, והוא לבוש משי ורקמה וחגור אפוד בד כפרחי הכהונה. הנער התקרב אל הסלב המֻצב על הבמה וחיש מהר עלה על שלביו, באחזו בידיו את כד הזהב ואת האבוקה, ויגיע אל ראש המנורה התיכונה, ועד ארגיעה עלתה להבה שלהבת שחֻברה לה מכל הפתילות הדולקות בספל ההוא, והאור הלך וגדל עד כי גדל מאד.
וכל העם התלחשו יחד: “בן מי הוא זה הנער הנחמד הפורח כשושנה בין פרחי הכהונה אשר כגילו?”
והיודעים ענו לאמר: “הלא זה אריסתובל בן אלכסנדרה, נכד הורקנוס המלך והכהן, השבוי בארץ הפרתים”.
“הוא איננו שבוי עוד – ענה איש אחד אשר ממוצא שפתיו נכר כי מעולי בבל הוא – כי קרא המלך פרעטים לו דרור, והנהו יושב בשלוה בעיר נהרדעא בקרב אחיו אשר שמוהו עליהם לנשיא וראש”.
דבריו נאמנו מאד – כי כן בשר הורקנוס את אלכסנדרה והורדוס באגרת שלומים אשר הגיעה ממנו אליהם זה מקרוב.
ופרחי הכהונה ירדו מן הסלמות, וגם אריסתובל ירד מסלמו וישב אל הבמה ויֵשב על יד אלכסנדרה אמו.
“התבוננו נא! – קרא אחד העומדים בקרבת הבמה – התבוננו נא אל מראה הנער הנחמד הזה ולמרים אחותו המלכה, כי הם כמים הפנים לפנים! שניהם כתֹאר פני הכרובים בעלי הכנפים; יפים הם כלבנה המאירה עלינו עתה במלוּאה, ברים כחמה ברקיע השמים, ונגה להם ויפעה להם עד כי כל רואיהם יכירום כי בני מלכים המה, זרע ברך ה'!”.
“לא לחנם יתגעגע הורקנוס הזקן על שארית משפחתו – קרא האֹרח הבבלי – כי ילדי חן כאלה עטרות תפארה הם לראש בית אבותם”.
“כל עוד יש שריד לבית החשמונאים – ענה השלישי – עוד יש תקוה כי גם הכהונה גם המלוכה תשוב אליהם כמקדם”.
מי יתן וזכינו לראות זאת בעינינו, וידענו כי פקד ה' את עמו וישב לו כבודו מלפנים!".
לדברים האלה אשר הגיעו לאזנינו נהרו פני אלכסנדרה, ומרים הורידה ראשה ועיניה מלאו דמעה. ושלומית אחות הורדוס אחזה בכנף מעילו ותמשכנה להעירהו על דבר; אך הוא לא שעה אליה – כי גם בלעדיה הטה אֹזן לשמוע ולהקשיב ולשמור הדברים בלבו. – ברגע הזה נדמו המשׂוחחים והמשוררים גם יחד – כי הנה יצאו הלוים משתי הלשכות הפתוחות מתחת עזרת ישראל לעזרת הנשים ובידיהם כנורות ונבלים ומצלתים וחצוצרות וכל כלי שיר, ועל כלם החליל הנעים המנצח עליהם, אשר בו יחלו זמירותיהם ובו יכלו. הלוים התיצבו במערכות על חמש עשרה המעלות העולות לעזרת ישראל, וקול שירה וזמרה נשמע מהמקהלה הגדולה הזאת, היא שירת ההיכל, שיר-המעלות הראשון 68.
רוח כהה לבשה את העם לנגינת העצב הערוכה לשיר הזה, שבּו התאונן עם ישראל על אויביו אשר הקיפוהו מסביב בשובו מגלות בבל, עת שלחו בו חצי לשונם בשפת שקר, בלשון רמיה, ומדי דברו לשלום קמו עליו חפצי קרבות ויהיו למלחמה. עוד דומה מסביב, וכל שמחי לב נאנחים לשמע הנגינה – והנה שב החליל לראשית נגינתו הנעימה, המלאה נחמה בישועת ה‘, עת שרו הלוים לאמר: “בצרתה לי קראתי ויענני”. וכמעט נדמה הקול ועדת חסידים ואנשי מעשה יצאו מקרב העם, איש ואבוקתו בידו, ויצהלו כלם בהודות לה’ כי טוב “כי לעולם חסדו”, ויחלו לרקד ולפזז בשירות ותשבחות לצור ישראל וגואלו: "אלה יצאו במעגלה במחולות מחנים; אלה כרכרו שנים שנים בשום איש ידו על שכם רעהו, ואלה רקדו לבדם בשעשעם עיני העם באבוקות האורה אשר אספו להם איש איש לנפשו במספר ארבעה או שמונה 69, וישכלו ידיהם להשליך את האחת למעלה ולקבל את השניה בנפלה מטה, “ולזרוק את זו ולקבל את זו” בידים מהירות עד כי נדמו האבוקות לגלגלי אש הסובבים על מקומם הלוך וסבוב בלי חָשׂך. וזמירות הקדש היו הלך ורב ונגינות המחולות הלכו וגברו, וכל העם צהל קולו מיָם. ההמון רקע ברגליו על הרצפה והנשים מעל הגגות מחאו כף עד כי "כל אשר לא ראה את השמחה הזאת לא ראה שמחה מימיו 70.
באחת הפנות, הרחק מהחכמים והזקנים המרקדים לאור המנורה והאבוקות, נראה איש דל ורזה לבוּש בד עב כעובדים שכירי יום, איש עני ואביון אשר פניו קמטו מעמל החיים – וגם הוא שש ועלז בשמחת עמו והנהו צוהל בראש כלם, בקראו בקול אדיר וחזק:
"אם אני כאן, הכל כאן,
ואם אין אני כאן – מי כאן?"
לקול דבריו אלה עקש הורדוס שפתיו ויפן אלי ויאמר: “מי הוא הדל הגאה הזה?”
מבלי דעת מה להשיב ירדתי מעל הבמה ואקרב אל המקום ההוא, ואחקור ואדרוש עד אשר נודע לי כי הוא הלל הבבלי, אשר מאהבתו ללמודי התורה ומאין לו לשלם את הפרוטות, חק השומר בית מדרש שמעיה ואבטליון בביאה, עלה וישכב על פי הארֻבּה לשמוע משם תורתם. בלילה ההוא ירד שלג רב ויכסהו כלו, והוא לא קם ולא זע ממקומו עד כי קפאו כל יצוריו משכבת השלג אשר עליו, וברוב עמל השיבוהו לחיים 71, ואז נודע כי הוא אחד מטובי תלמידיהם. הוא גם יודע לשונות הרבה ואין חקר לתבונתו 72, וכחכמתו כן רבה ענותו, מתינותו וסבלותו 73.
הגדתי הדברים להורדוס ויצו להביאו לפניו. וכבואו אמר המלך אליו: "מדוע אתה ככה דל ומראך כגל עצמות? "
– ומה יתרון לאדם בעשותו פימה עלי כסל? – ענהו הלל – הלא בזה אך יכין שאר לתולעתו אחריו, כי “מרבה בשר – מרבה רמה” 74.
"שמעתי אומרים עליך כי איש חכם אתה – ולמה זה לא תבקש לך ענין ומעשה אשר יתן לך עשׁר ונכסים וכבוד? "
– ומה יסכנו לי כל אלה? “מרבה נכסים – מרבה דאגה” 75 ו“נגיד שמא – אבד שמה” 76. אין טוב כי אם לעסוק בתורה, כי “מרבה תורה – מרבה חיים” 77.
“ואם חפץ חיים אתה, איך לא תדאג ליום מחר”
באלוהים שמתי מבטחי ו“ברוך ה' יום יום” 78
"הן בפיך אמרת כי בורח אתה מן הכבוד ואיכה תתנשא לאמר: “אני ואפסי עוד”?
– ומתי אמרתי כזאת?
"הלא כן קראת: “אם אני כאן הכל כאן”.
– לדבר הזה יסלח לי אדני המלך, כי לא נתת לבך למצוא חידתי הגלויה. חלילה לי
מהגד עלי כזאת, כי “כשאני לעצמי – מה אני?” 79 כי אם על יוצר הכל אשר מידו הכל. בשם הזה הלא נקראהו בחג הזה 80, ואותו אזכירה בתוך אַחי עליזי שמחנו, למען דעת כי כבוד ה' נמצא בתוכנו, וממנו הכבוד והתפארת למקום הזה הנקדש בשמו. יזכרו נא זאת ויגילו ברעדה, בדעתם כי המקום אשר המה עומדים בזה קדוש הוא והיה גם מחניהם קדוש 81.
השיחה הזאת תמה כשוב הלוים לתת קולם בשיר למעלות 82. והלל ברך את המלך ויפטר מפניו וישב אל מקומו.
ככלות הלוים לשיר קם הורדוס וביתו וירדו מעל הבמה ויכוננו צעדיהם לשוב אל נויהם. ההמון פנה לפניהם דרך; אחדים מהם קראו “יחי המלך!” ואחרים הסו אותם ויקראו בקול גדול: “תחי מרים המלכה החשמונאית! יחי אריסתובל העתיד לכהונה גדולה ויהי בית החשמונאים ומלכותם לעד!”.
שית גאוה עטתה לה אלכסנדרה בצאתה עם קפרון אֵם הורדוס; פני שלומית נהפכו לירקון, ומרים נבוכה מאד בלכתה לימין הורדוס, המדבר אליה במנוחה על אֹדות החג הנהדר בקדש, אך עיניו נדמו לי כגפרית בוערה ומהן פחד לבי. ואריסתובל היה שש ועלז, כי חנכוהו בלילה הזה לעבודת הקדש, ובשמעו כי נכון אני עוד לשוב להר הבית, חלה פני כלנו לתתו לשוב עמי ולהתעלס בשמחת העם. ואלכסנדרה נאוֹתה לו, אך מרים מאנה בזה, ואנכי בינותי הגיגה ואגיא גם אני את הנער מהלוך עמדי. שלחתי אותם עד הגשר ואז ברכתי את כלם לשלום ואשוב למקום הקדש ואחפש את הלל, בכלות נפשי לשוב ולדבר עמו, ואמצאהו במקום אשר היה שם בתחלה. בדברנו יחדו נודע לי לשמחת לבבי כי אך עצמי ובשרי הוא, כי גם הוא מבית דוד. מוצאו, ובדבריו הנעימים קנה כליותיו ולבי עד כי דבקה נפשי אחריו, ואדר נדר לקחת תורה מפיהו. והוא שש על זה מאד ויעוררני לבל אדחה למודי למועד מועדים, וישמיעני חקו לאמר: “אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה” 83.
עברה חצות לילה ושמחת העם הגיעה למרום קצהּ, בהגיע הלוים אל השיר השלשה עשר, בזמרם בקול: “כהניה אלביש ישע וחסדיה רנן ירננו” 84. ושני כהנים נראו מעל ראשי הלוים העומדים על המעלות, ויתיצבו בשער עליון, שער ניקנור, מזה אחד ומזה אֹחד, וחצוצרות כסף בידיהם, ויעמדו הכן על משמרתם עד כלות הלוים לשיר ועד קרוא הגבר. אז תקעו והריעו ותקעו – והנה נראה כהן שלישי ובידו צלוחית זהב ומאחריהם עמדו כל הכהנים העומדים לשרת בקדש. הלוים והעם התחלקו לשני מחנו ויפתחו הדרך בינותם, והכהנים החלו לרדת מן המעלות. בהגיעם למעלה העשירית שבו עמדו והכהנים תקעו והריעו ותקעו, וכן עשו בהגיעם אל העזרה. משם החלו הכהנים לעבור בסך, אחריהם הלוים בשירם ובזמרם, אחריהם כל ראשי העם וחכמיו וזקניו ואחריהם כל העם. בהגיעם אל שער המזרח הפכו כלם פניהם מערבה, אל מול המקדש וההיכל, והלוים נתנו בשיר קולם לאמר:
כָּל גּוֹיֵי אֶרֶץ אַךְ יַעֲבֹדוּ
לִפְסִילִים אִלְּמִים עֵץ וָאָבֶן,
לָהֶם יִתְפַּלְלוּ אַף יִסְגֹדוּ,
כִּי הֶבֶל הֵם לֹא לִבָּם יָבֶן;
אַךְ אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד יָהּ –
אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ!
גַּם אֲבוֹתֵינוּ סִלְּפוּ דֶרֶך
וּכְטוֹב לָהֶם אֵל זָר אָהָבוּ.
לִצְבָא שָׁמַים כָּרְעוּ בֶרֶךְ,
וְאֶת אֵל מוֹשִיעָם אָז עָזָבוּ;
אַך אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד יָהּ –
אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ!
הָיוּ עִתִּים וְגַם אֲנַחְנוּ
עָזַבְנוּ טוֹב וּבְרָע בָּחַרְנוּ,
שֵׁם אֱלהֵינוּ חָהּ שָׁכַחְנוּ
וּמצְוֹת פִּיהוּ לֹא שָמַרְנוּ;
אוּלם עַתָּה נַעֲבֹד יָהּ
אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ.
וכל העם ענו לקולם ויזמרו יחד לשם ה' בשוררם קול אחר:
85 אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ
עֵינֵינוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ הִנֵּנוּ!
והלוים שנו וישלשו והעם אחריהם עד אשר האירו פני שחר. אז החלו לרדת בהדרת קדש מהר בית ה' עד הגיעם אל מעין מי השלח. שם שרו הלוים במקהלה: “ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה”. והכהן מלא את הצלחית מים, ואז החלו כלם לשוב ההרה ויעלו בהמון חגג בדרך העולה אל שער המים. בהגיעם אל השער תקעו והריעו ותקעו, ואז קדשו המים בכלי לנסכם עם היין בעת נטילת ארבעת המינים כמשפט 86.
כמעשה הזה נעשה כל שבעת ימי החג, והעם שבע שמחות ותגל נפשו באלהי ישעו. אך פני הורדוס ומשפחתו לא נראו עוד על הבמה הערוכה להם. גם אריסתובל נעצר מבוא שמה. לשוא בכה הנער ויתחנן לתתו לראות השמחת החג – כי חזקה עליו כקודת מרים, אשר מנעתהו מן הענג הזה למרות רוח אלכסנדרה אמה – מטעם כמוס עמה.
הדברים אשר הגיעו לאזני הורדוס בהיותו על הבמה ובשובו משם הביתה לא שבו ריקם – כי מאז והלאה יסד לו עדת שוטרי חרש, אשר פרשו שחת רשתם על כל המתאוננים בעם, הנוטים אחרי החשמונאים, מלכיהם מלפנים, – ובלי דין ומשפט נכחדו מן הארץ ורכושם היה חרם לאוצר המלך. ובהודע מעשהו זה למרים התגעשה מאד כי חרה לה, ותדבר עמו משפטים. אבל הוא הקשה עליה מראשית דרכה ויען אותה קשות, ויצו עליה מהתערב עוד בעניני המלוכה, פן תנחם באחריתה. “הן לבי ונפשי לך הם, באהבתי אותך מאד – אמר לה בשפת אמת, כי אמנם אהבה כנפשו – גם כל הוני ועשרי לך הוא, להשליכו בין עניי עמך כאַות נפשך, גם כבוד מלכותי אחלק אתך באמת ובתמים; אך רסן הממשלה לא אַנח לעולם, וכל אשר יערב לבבו להחזיק בו, לא ינקה מידי כל עוד נפשי בי!”.
בדברים באלה הזהיר גם את אלכסנדרה, בבואה לפניו בבקשתה לתת את הכהונה הגדולה ביד אריסתובל בנה, וישיבנה ריקם מלפניו.
קשי הורדוס בעניני המלוכה דכא כחלל רוח מרים. היא הכירה את האיש הזה כי אין מעצור לרוחו ולא ישוב מפני כל. כל תחבולותיה ומויצותיה גם כח יפיה ועצמת אהבתו לה היו כקש לפני רוח המושל העריץ הזה, אשר בכל הנוגע בדברי המרינה שם לבו כאבן וערפו כנחושה. בחפצו הכביר הציב גבול עולם בין אהבה והממשלה, לבל תגע האחת בשנית כמלוא השערה. באהבתו את מרים לבלי חק התרפס לפניה כעבד נכנע ויהי הדום לרגליה, ולהגה אחד כי יצא מפיה בדבר הממשלה התחפש לבו ויהי כסלע מקוק וכעין הקרח הנורא. גם זאת ראתה מרים, כי המעט לו אשר לא ישא פניה, כי עוד יקשה תמיד לעשות ההפך מכל אשר שאלה, ודבריה איפוא לא ייטיבו כי אם ירעו. ההפך מכל שאלה, ודבריה איפוא לא ייטיבו כי אם ירעו. זאת שמה אל לבה ותבך במסתרים נפשה – כי הנה נכזבה גם תוחלתה האחת: להיות להועיל לעמה בהיותה לאשה לאיש הזה, נבצרה ממנה מזמה למשול ברוחו ולהטותו אל אשר תחפוץ, והיא איפוא רק שפחה נחרפת לעבד מושלים הרודה באף עמה. ותהי בעיניה כמו כפתוה לפני ארי ויתנוה בידי לא תוכל קום. ובכל זאת לא אבדה תומתה, ותשמר חסדה ואמונתה לבעלה זה אשר זרה לה רוחו, כי אחת נשבעה לו לפני ה', ושבועתה זו קדש היא, לא תחללנה כל עוד נשמת שדי תחייה.
לא כן אלכסנדרה אִמה; היא לא נתנה דמי לה, ובראותה כי אין תקוה להבנות ממרים ולבצע מחשבותיה על ידה, חבלה מזמה להשלים חפצה בלעדיה. ותשלח דברים בסתר אל קליאופטרה מלכת מצרים, ותרב אליה תחנונים, לדבר על לב אנטוניוס אוהבה, להסב את הכהונה הגדולה לאריסתובל בנה, כי מורשת אבות היא לו, ואך בעשק ובגזל נתן הורדוס נחלתו לאחר. וקליאופטרה אשת המזמות נמצאה דרושה לחפצה, לא מחמלה על אלכסנדרה ובנה כי אם באַותה לסכסך את אנטיניוס בהורדוס ולהעלות עליו חמתו – כי אז יהיה נקל לה לרשת את ארצו ולספחה על ממלכתה. בעצם העת ההיא בא אחד מידידי אנטוניוס, דַליוּס שמו, עירה ירושלים, ויסר אל בית הורדוס לשאול לשלומו, וישתומם למראה מרים רעיתו, כי לא ראה כמוה ליופי. ותשחרהו אלכסנדרה בכבוד לבקרה במעונה, ובבואו אליה הציגה לפניו את אריסתובל בנה. ודליוס הביט אל יפי הנער ואל ספיר גזרתו וישב ויתפלא בו – כי נדמה לו כמו רואה הוא לפניו את מרים המלכה לבושה בגדי גבר! ויהלל את שניהם בפניה, כי לא נמצא כמהם בכל הארץ, וידבר נכבדות באמם היפה, כי אליה נדמו גם יחד. ותבך אלכסנדרה בדברו, ותגל לפניו נגעי לבבה, כי כצר נחשב הורדוס חתנה לנער הזה, אשר על פי מולדתו ואתה לו המלוכה והוא מונע ממנו גם את הכהונה, שגם היא נחלת אבותיו בעלי ברית רומה מאז מעולם. ותהי עצת דליוס לה, לתת על ידו תמונות בנה ובתה, להראותן לפני אנטוניוס, אשר כל יופי יקח לבבו וכל מחמד עינים ישבהו שבי. ואלכסנדרה אצה לעשות כדברו, ובשמעה ממנו כי פניו מועדות אלכסנדריאה, כי שם יושב אנטוניוס בהתעלסו באהבים עם קליאופטריה ידידות נפשו, הגידה לו כי כבר נסתה דבר אל המלכה הזאת, ולבה בטוח בה כי גם תחוש לעזרתה ומשניהם תבוא תשועתה ולא תאחר.
הדברים האלה נשארו לסוד כמוס, לא ידעם איש זולתם.
________
פתאם נמצא הורדוס ללא בקשוהו – כי התעורר לחמלה על הורקנוס הזקן, אשר התעוהו אויביו מארצו ומולדתו ובית אבותיו וצאצאי מעיו. ויכתוב אליו אגרת מלאה אהבה ותודה על כל הטוב והחסד אשר עשה לאנטיפטר אביו, ויעתר לו לעזוב ארץ שבותו ולשוב אל כל מחמדי נפשו, והיה לו לאב וליועץ, וחלק עמו את הממלכה אשר נכונה עתה בידו. ואלכסנדרה ומרים ידעו כי דבר בליעל צוק בזה, – כי בימים ההם הֻכו הרומאים מכה נצחת במלחמה עם הפרתים, ומה נקל עתה לפרעטס מלכם לעלות כשאה על סוריה ולשלוח ידו בארץ יהודה, למגר לארץ כסא הורדוס ידיד הרומאים ולהושיב תחתיו את הורקנוס החשמונאי הנמצא בארצו! ועל כן מהר הורדוס לקדם את הרעה אשר נגד פניו, וישלח דבריו ביד שרמלה קרובו, גם נשא משאת מאת פניו למלך הפרתים, לתת להורקנוס לעזוב את מקומו ולשוב אל ארצו ומשפחתו. והורקנוס האמין להורדוס בכל לבבו, כי הלא חתן בתו ובעל נכדתו הוא כעת – ולא שמע לעצת אוהביו ומכבדיו בבבל, אשר העתירו לו להשאר בקרבם ולראות בטובה ולבלות שארית ימיו במנוחה ושלוה. וימהר וישב אל ארצו, ובבואו ירושלימה 87קדמהו הורדוס באהבה רבה, ויכבדהו כאב לו נגד כל העם, ויושיבהו ראש גם בביתו גם בסוד המועצה. והזקן שמח מאד על כל אלה ותתענג בדשן נפשו.
והורדוס הוסיף לתת אותותיו אותות כי הוא שש להטיב עם בית החשמונאים אשר על משפחתם הנהו נחשב – כי נשא את ראש אריסתובל ביום הולדת אותו, בהמלא לו שבע עשרה שנה, וישימהו לכהן גדול 88, ואת חנמאל המצרי העביר מפניו בלי דין ומשפט. גם בפעם הזאת ידעו אלכסנדרה ומרים שרש דבר נמצא בזה – כי הגיעו להורדוס דברים מאת אנטוניוס, לשלוח לו את הנער אריסתובל וישם עיניו עליו. ויירא הורדוס פן יגדיל אנטוניוס חסדו עם הנער והשיב לו את מלוכת אבותיו! על כן הערים עצה וישימו לכהן גדול – למען הרחיקהו מעל אנטוניוס. אז התעוררה אלכסנדרה אל החפץ, לסכל עצת הורדוס ולברוח עם בנה מצרימה אל קליאופטרה אשת חסדה. ולבל יודע להורדוס דבר צאתם, צותה לעבדיה להכין לה שני ארונות מתים ולהניחם במקום סתר. ויהי בלילה ותתגנב שמה עם בנה בלאט, וישכבו בארונות, והעבדים התחפשו וישאום על כתף להביאם אל חוף יפו, ששם עמדה אניה הכן לרדת עמם מצרימה, אך עוד בלילה ההוא נשמע קול צעדי העבדים על רצפת אבן, ואחר כן על רצפת עץ, ופתאם עמדו מלכת, והארונות נפתחו – לעיני הורדוס ומרים והורקנוס הזקן! כי נגלה סודה להורדוס על פי מרגליו אשר ארבו לה, וכמעט נחבאו האשה ובנה בארונותיהם הרחקו עבדיה מהם, ועבדי הורדוס באו תחתם וישאום בדרך ישרה אל מעון הורדוס ויעמידום בחדר משכיתו.
האם והבן קמו עמדו נכלמים ובושים, כבשת גנב כי ימצא. והורדוס מלא פיהו תוכחות, ויקט באלכסנדרה המבקשת רעתו תחת רדפו טוב והחותרת בחשך כסאו לבלע גם את בתה בעד בנה אשר כמוה הלא יאהבהו גם הוא ועל כן משכהו חסד. – ויבך אריסתובל בדברו, ויחל פניו לסלוח לו, כי לא במרד ובמעל עשה זאת, אך חזקה עליו פקודת אמו ולא יכל למרות רוחה. ואלכסנדרה נשבעה לו לאמונה, כי לא עלה על לבה לעשות רעה לו ולבתה, אך שבעה רגז לבלי הכיל, בראותה כי כשבוית חרב היא יושבת בבית אבותיה – כי הקיפוה מרגליו חרש, השומרים עקבותיה וכל צעדיה יספורו, ולו היה לבבו תמים עמה, כי עתה היתה בריתה נאמנת לו ותאהבהו כבן בטנה. ומרים והורקנוס העתירו לו להסר כעס מלבו. ויעתר להם הורדוס ויעש שלום עם אלכסנדרה וישק לאריסתובל, ועד מהרה נשכח הכל, בשובם זה לזה בלבב שלם, ואיש לא זכר עוד את הדברים שהיו ביניהם בגלוי ובסתר עד כה. –
עוד הפעם עבר קיץ, הגיע החדש השביעי המרֻבה בימי הקדש, והעם זכה לראות את אריסתובל נכד הורקנוס החשמונאי משרת לפני ה' בכהונה הגדולה 89 ותרב שמחתו מאד. אך בימי הזכרון, ימי התרועה, וביום הכפורים, יום ענות כל אדם נפשו, כלאו רוחם מהביעה בקהל רב, עד אשר באו ימי שמחתם ומועדם בחג הסכות, כעלות העלם היפה על המזבח להקריב קרבן ולהסך נסך, והוא נחמד למראה והדוּר בבגדי הכהונה, וציץ הזהב, נזר הקדש, על מצחו, והוא עושה הכל בידים אמונות כזקן ורגיל בעבודת האלהים – אז לא היה קץ לגילת העם ועליצותו. רבים מהם בכו מרוב שמחה, בצאת חטר מגזע החשמונאים לפרוח בחצרות קדשם, והריחו ביראת ה' כאבות אבותיו מלפנים; רבים נשאו אליו כפים, כי דמו לראות מחזה אלהים, בהופיע עליהם מלאך שלום מאת ה' מן השמים לקחת זבחיהם לרצון, וכלם הריעו ויצהלו לקראתו ככלותו עבודת ה', בעמדו בראש כל הכהנים וכפיו פרושות על פני העם לברכהו כמשפט. בצאתו מן הקדש ברכוהו כלם בקול גדול וילכו אחריו ברגש וישלחוהו עד היכל אבותיו בכבוד ותפארת.
אך מכלם הכי גדלה גילת אלכסנדרה ומרים בשובן עמו אל היכל החשמונאים. גם הורדוס ומשפחתו עלצו בו ויחדו בשמחה את פניו.
כן עבר החג הזה בששון וענג ובשלום אין קץ. ולמחרת החג יצאו כלם מהיכלם בירושלים, לעבור ולבוא אל יריחו לבלות ימי הגשמים בהיכלי תענוגיהם שמה.
________ 🔗
רבות חמודות לארץ קדשנו כנפיה היפים שהם תפארתנו ומשוש לבבנו. מבורכת ה' היא כל הבקעה שבה עובר הירדן, מים כנרת עד יריחו, אך נפת יריחו עולה על כלן 90. מקומה בערבה, בשפלה; סביבותיה הרי מתר המתנשאים זה על זה כמסגרת עז למראות הצובאות בעמק שוה זה, הוא ככר הירדן, ששם צוה ה' את הבריה פלג אלהים מלא מים יוצא מבין ההרים כנהר היוצא מעדן להשקות את האדמה הזאת ולהפריאה עד להפליא. נחל עדנים זה הנקרא מי יריחו 91 יוצא ממעין הנאדר בקדש, אשר מימיו רפא אלישע הנביא בשם ה' 92, ואל כל אשר יגיעו המים האלה יפרח, יציץ ציץ וישא פרי למכביר. שקמות השפלה גדולות ועבות כארזי אל 93, כמוהן כן גדלו ורחבו זיתיה, תאניה ורמוניה וכל עציה הנושאים מבחר כל פרי למינהו, ועל כלם הכי נהדרו יערי התמרים אשר מסביב ליריחו, ועל כן נקראה “עיר התמרים” 94. והאדמה נושאת כל תנובות שדי למיניהן; עמקיה מלאים פרחים עם כל ראשי בשמים, בהם הכי נכבדה שושנת המקום, “שושנת יריחו”, המרהבת עין בהודה ומשיבת נפש בריחה הנפלא 95. שם שריגי הגפנים מתלכדים בעצי תות 96 להקל להם משא אשכלותיהם; שם יטיפו מטעיה עסיס והדבש יזל כמים ארצה; שם יאסף הצרי לרוב מאד ועל הכל נפלא הכפר הזה במטע הפנג היקר, הגדל רק בו, ממנו יאסף שמן האפרסמון היחיד במינו, ואשר על ריחו הנודף למרחוק נקרא הככר בשם יריחו 97.
מאחרי העיר דרומה יתהפך המחזה כלו ויהי לחרדת אלהים. שם נמצא ים המלח, הוא עמק השׂדים מלפנים, קבר ארבע הערים אשר הפכן ה' באפו. כמות הבולע כל היקום כן הוא הים הזה לכל תכונתו. מראהו כבדיל מֻצק ועל פניו צלמות. בו ישתפך הירדן בשאון זרמתו ועד מהרה יאָלם דומיה, יעלם מני עין ולא יכירנו עוד מקומו. כל חיתי שדה ועוף השמים נדדו ממנו, כי קללת אלהים רובצת עליו וסביביו נשערה מאד. אין כל ציץ ופרח, גם כל צמח וירק דשא לא ימצא סביבותיו 98. גם ההרים אשר יסבוהו לוטים בערפל מאֵד העולה ממנו, לא ישאו כל פרי, כל טרפי צמחים יבשים, והעצים האמללים הנראים עליהם למעצבה יגדלו, פרחם כאבק יעלה ופרים הוא תפוחי בדם, גפני עמורה, אשר תוכם נהר ומלא עפר ואפר 99.
קציני מצרים היו מביאים את חנוטי מתיהם על ראש שמחתם – למען תראינה עיניהם את המות וידעו לראות חיים ולהתענג על כל טוב. קציני יהודה השכילו מהם – כי בחרו להם מעון בככר הזה, אשר בו החיים והמות, מראות העדן והשאול נכח פניהם יתיצבו בכל חליפותיהם וחיל תמורותיהם. כי ישימו פניהם צפונה, וראו את ככר הירדן בכל נעימותיו וחמדותיו, ואם דרומה יפנו, וראו את חבל הארץ אשר אֵררה ה', והתבוננו אל גאון הירדן היורד שאולה ולא יעלה – והבינו לאחריתם. ומלכי יהודה חמדו את המקום הזה לשבתם בימי החרף, וימלאוהו גנות ופרדסים וברֵכות מים וכל שכיות החמדה, ויבנו עליו היכלי משושם ויפארום מדור לדור גם בנו שם מבצרים ומגדלים, לשמור את הדרך העולה מאנטוכיה לירושלים – כי מעבר ההוא נחשבה יריחו כמֵפתח לכל ארץ הקדש 100. את המבצר הראשון בנה יונתן החשמונאי, ושמעון אחיו אשר משל אחריו הקים בתוכו מגדל עוז, הוא מגדל דגון, אשר בו נפל חלל מיד תלמי חתנו בבגדו בו. אחריו נבנו מגדלי תירס וטורוס 101, והורדוס הוסיף עליהם עור מגדל רביעי, ויקראהו בשם קפרון, לשם כבוד אמו 102.
________ 🔗
כבוא כל בית הורקנוס והורדוס למחרת החג שמה, יצאו כל אנשי העיר לקראתם ויקדמו פניהם בברכה ובזמירות הריעו להם. ביותר צהלו לקראת אריסתובל, העלם הנחמד, אשר כרובם כן ראוהו בימי החג בשרתו לפני ה' בהיכל הקדש, וכלם הביטו אחריו עד בוא האֹרחים אל נוה תפארתם. שם כבר היה הכל נכון לפניהם – כי מאתמול בערב קדמה אלכסנדרה לבוא והעבדים והשפחות ערכו את השלחן בכל טוב כיד המלך. הורקנוס ישב ראש, ומשני עבריו הורדוס ומרים, אחריהם אלכסנדרה וקפרון אמותם, ואחריהן אריסתובל ושלומית –כי יוסף בעלה נשאר בירושלים למלא מקום הורדוס בממשלה – וליד אריסתובל פנו לי מקום לשבתי, ואחרינו שרי החיל מבני יהודה ילידי ארצות הגוים: ליסמכוס, גדיאס ודוסתאי; סופרי המלך: נקולי הדמשקי ותלמי אחיו, ושרי הצבא מעמי הנכר: סופיניוס, אנדרומָכוס וגמלוס – הם אלה אשר נקראו “גרי שלחן מלכים” 103, וכל יתר השרים והשרות העומדים לשרת לפני המלך והמלכה ורואי פניהם יום יום. כטוב לב גלנו ביין החלונו להשתעשע בשיחות ערֵבות ובזכרונות נעימים, איש כרוחו וטעמו. הורקנוס ספר לנו הליכות אחינו בבבל, הורדוס השמיע מנהגי הרומאים ברומה קרית תפארתם, ואנכי זכרתי דרכי אחינו באלכסנדרה, – כי אצלם השלמה אמונת ישראל לחכמת יון ויפיפיות יפה נכנסה באהלי שֵם לתת להם לוית חן; ספרתי על אדות הבסיליקה 104, זה בית הכנסת הגדול באלכסנדריה, הבנוי על שני טורי עמודי שיש הסובבים אותו לארבעת עבריו, ובו שבעים ואחד כסאות זהב לזקני השופטים, ומושבות מיוחדים לחברות האמוים בעלי המלאכה, מקום כל חברה לפי מלאכתה – למען אשר ימצא כל חָרש עני את לחם חקו לפי עבודתו, בהכירו את בני אומנתו 105.
"האמת הדבר – שאל אריסתובל בשחוק – כי בבית הכנסת ההוא יש מנורת שמן גדולה ורחבה עד כי יעבור בה השמש בסירת-דוגה להגיע אל הפתילה להדליקה? האמת גם זאת, כי מאחרי הבימה ישב השמש על סוס חבוש לרכבה, ובהקרא איש לעלות לתורה יריץ השמש את סוסו כאילה שלוחה עד הגיעו אל האיש ההוא; שם ירכיב גם אותו עליו למען יגיע הקרוא אל הבימה בעתו?
הדבר יצא מפיהו וכל השומעים מלאו שחֹק פיהם. ואנכי הוכחתיו בדברים, כי לא נאוה לכהן גדול להתלוצץ במקום אשר קדוש יאמר לו, ואחר השיבותי לאמר:
“גם באין ים שמן למאור וסוס אביר למרכב, גדול כבוד הבית ההוא והעם רב מאד בתוכו, עד כי לא ישמע קול המתפלל בעמדו לפני התבה ודבריו לא יגיעו לאזני העומדים במרחק. ולזאת קבעו תקנה, כי בעמדו על הברכה יניף חזן בית הכנסת ידו בסודר, למען יראה כל העם וידע לענות אמן בעתו” 106.
“והלא זו אמן 107 יתומה”! – קרא הורקנוס בצדקתו – אחרי שעונים אותה על פי מראה עיניהם ולא למשמע אזניהם".
ואנכי התאמצתי להצדיק את אחינו האלכסנדרינים; אבל כל דברי לא הניחו את רוח הזקן עד אשר השיחנו אריסתובל לדבר אחר, בהשיבו אמרים לאמר:
"לא לי לחות דעה ולהכריע אם האמן יתומה היא או לא; אנכי רק זאת אדע: כי קוראיה שם יתומים הם בנפשם, באין אמם לנגדם, באין להם חלק ונחלה בארץ קדשנו ותפארתנו, אשר בה בחר ה' לשכן שמו בתוכה. כל עשרם וגדולתם בעיני כאפס וכאין – כי אל עקרבים המה יושבים בהיותם על אדמת זרים, בארץ נכריה; כל חכמתם לא תועיל להשקיט להם מימי רע, הנשקפים להם מחמת אויביהם ומנאציהם, אשר עוד מעט ואמרו עליהם כאבותיהם: “הן עם ישראל רב ועצום – הבה נתחכמה לו!”; גם דתם ומנהגי אמונתם יפיגו טעמם בארץ לא להם, ודמיונם בעיני כשתילי הפנג, יליד אדמתנו, אשר לשוא עמלו כל מלכי עמים לנטוע בארצם, כי יבש שרשם ותחדל יונקתם 108.
“צדקת מאד, בני! – אמר הורקנוס – זאת מבשרי חזיתי בשבתי בארץ בבל. הן לא חסרתי שם כל, גם אהבה גם כבוד נחלתי בתוך אחי יושבי הארץ ההיא – וכל זה לא שוה לי, כי כלתה נפשי לארץ מולדתי ולירושלים עיר חמדתי – וטוב לי יום אחד בקרית מועדנו מאלף בערי הנכר אשר חזו עיני”.
“לא כראותכם אראה זאת אני – ענה הורדוס חלקו – הן יתר הרבה מכם חזו עיני ברומה, במצרים וסוריה, ואשר עם לבבי לא אכחד. בעיני יחלקו בני האדם לשנים: לעשירי ארץ ולעניי עם. אלה יראו חיים וישבעו טוב ואלה יראו רעה וישבעו עמל; העשירים אזרחי עולם הם, כי ימצאו מנוחתם ושלותם בכל מקום אשר יבחרו, והעני לא ידע מנוחה וכל ארץ מתקוממה לו עד בואו אלי קבר – כי גם לרעהו ישנא רש ואף כי לאנשים נכרים אשר זרה להם רוחו! וגם אתה, אלופי ומיודעי הזקן – הוסיף אמריו בשומו אל הורקנוס פניו – לולא כלתה נפשך לצאצאיך אלה, אזי נשארת על מקומך בשלום וירושלים וכל ארץ הקדש לא עלתה עוד על לבבך”.
“בדבר הזה לא צדקת, גיסי ומלכי – ענה אריסתובל – כי אהבת ארץ מולדת עולה על אהבת משפחה ושלום בית. ומי כמוך יודע זאת, כי כעלות צר ואויב לרשת משכנות לא לו, יעזוב האדם את ביתו ומשפחתו וכל מחמדי עיניו, וברוח נכון ילך לקראת המות, לתת נפשו כפר ארצו ומולדתו. ואם כזאת יעשו כל בני עם ועם באשר הם שם, מה לנו איפוא לעשות בעד ארץ חמדתנו, בעד עיר קדשנו ובעד מקדש אלהינו כבוד ה' עליו חופף והוא תהלתנו ותפארתנו!”.
הדברים האלה לא נעמו לי ולמרים, כי הזכירו להורדוס איך נלחמו היהודים גם אליו בהחשבו להם כצר. והורדוס בחנהו בעפעפיו ויאמר:
“רֹאה אני מדבריך כי איש חיל אתה ורוח גבורה מתנוססת בך. ואולי שגיתי בשומי אותך לכהן גדול בעמך – כי כאשר אחזה לי אני, הנה יכירך מקומך בצבא החיל, ורוחך תנחה אותך לעשות גבורות במלחמה בעד ארצך ועירך ומקדשך אשר אהבת סלה”.
ופני אריסתובל התאדמו ועיניו האירו בהשיבו אמריו לאמר:
“אמנם לא יבצר ממני לעשות עבודתי בבית ה' ולעשות גם חיל במלחמת ארצי לעת תדרשני. ואתה הלא ידעת אם לא שמעת דבר גבורות אבותי וחין ערכם, כי היו כהנים גדולים וגבורי מלחמה כאחד. ובנפשי אחוש כי באשורם תאחז רגלי ולעת מצוא בי חפץ לא נופל אהיה מהם”.
“שש אני לשמוע כזאת מפיך – אמר הורדוס במאור עינים אשר שמח לבב מרים ואלכסנדרה – והנני לשיתך בין אבירי חילי, והייתי לך לאב ולמורה, והתיחשת בצבא במלחמה לאות ולמופת בעמנו”.
מאד אכף לך אדני ומלכי – ענה אריסתובל בתודה – והיה בטוח כי אהיה תלמיד מקשיב וראוי למורה גדול ונכבד כמוך".
“בך בטחתי ולא אבוש; אך נכלה נא שיחתנו כעת – כי הנה נשיאנו הזקן מתנמנם ונפשו שואלת מנוחה”.
כן כלה הורדוס אמריו בהראותו על הורקנוס, אשר הוריך ראשו ויעצום עיניו לרגעים בנפול תנומה על עפעפיו. ואז קמנו כלנו מן השלחן, ומרים ואלכסנדרה תמכו בידי הורקנוס להביאו אל חדר משכבו, וכן עשו גם הורדוס ושלומית לקפרון אמם. ואני נדרשתי לחפץ אריסתובל, אשר שחרני לצאת עמו לשוח בגן הגדול אשר על יד הארמון, וגם שלומית נלותה עלינו ונלך שלשתנו יחדו.
________ 🔗
בעברנו על פני מגדל דגון העזוב מאדם, זכר אריסתובל את ההגדה השמורה בפי אנשי המקום על אֹדות המגדל ההוא ואשר גם בני משפחתו מאמינים בה: כי מגדל דגון נורא הוא על כל סביביו, כי בו תרחפנה רוחות שמעון השמונאי ואשתו ובניו אשר הֹרגו ביד תלמי בן אבוב, קרובם המרצח, ומאשר גועו בלא עתם אבדה מהם מנוחתם בקבר, ולפעמים עוברות רוחותיהם כצללים לעיני הבא אל המגדל, וכל הרואה אותן לא ימלא עוד שנתו, כי מות ימות. ובהיות לב אריסתובל רחוק מהאמין בדברי תפל אלה, פצר בי לבוא עמו אל המגדל ולעלות אל המצפה הגבוה מאד, לראות משם את המקום ואת כל סביבותיו. ואנכי נאוֹתי לו ונבוא שלשתנו אל תוכו, וגעל בלול המדרגות הסובבות לעמודים מעלה מעלה ונגיע מרום קצו. שם רצפת אבן עגולה וסביבה. מעקה אבני גזית מונחות על עמודי שיש קטנים כאמה וחצי גבהם מעל פני הרצפה. עמדנו שם ולבנו פחד ורחב – כי כספר נגלה לפנינו כל הארץ מסביב. מצפון נראה לנו כל ככר הירדן עד ים כנרת, והוא כיריעה מרקמה כל מראות הטבע בשלל צבעיו; ממזרח שמש – כל עבר הירדן עד ערי מואב ועד הערבה; מפאת דרום – ים המלח וכל ארץ אדום עד הרי שעיר, ומפאת מערב – האח, ראתה עינינו! זו העיר ירושלים הקדושה, חמדת נפשו ומשוש גילנו! עיני אריסתובל אורו כשמש, פניו אדמו כתולע ולבו הולם פעם מרגשת קרב. גם אני נפעמתי מאד ממראה עיני, ומפי נעתקו מלים. ושלומית עמדה ותתבונן בנו בשחוק נסתר עד עבור סערת רוחנו, ותשאלנו להגיד לה על מה זה חרדנו את כל החרדה הזאת? הלא יחדיו היינו במבצר מסדה, הגבוה מן המגדל הזה פי שבע, כי מקומו במרום הר נשפה המעלה לשמים שיאו, והשמחה מה זו עשה? ואריסתובל הואיל באר לה במה נשגב המקום הזה ובמה כחו גדול כי הרעיש כה לבבנו – והנה נשמע קול הורדוס הקורא אלי מתחת לרדת אליו.
בלי חמדה ירדתי מן המגדל, ובקרבי אליו אחזני בידי ויוליכני אל מגדל קפרון הנבנה על פיהו, ויורני את כל מוצאיו ומובאיו. אחר כן יצא עמי משם, ובדרך הליכתו שאלני על דבר המקדש אשר בנה חוניו הרביעי במצרים, בעיר השמש, בארץ גֹשן. ואגיד לו תכלית הבנין המפֹאר ההוא אשר חזו עיני מנעורי – כי רק מחוץ שונה הוא מהיכל קדשנו בהר הבית, בעוד אשר בתוכו הוא כמעט דומה לו לכל תכניתו ותכונותו 109, ויגל הורדוס את אזני, כי יש עם לבבו לפאר מקום מקדשנו ולהקים בנין חדש על תלו אשר יהיה נאה ומרום מראשון. ותהי עצתי לו אמונה, לבל יעשה דבר בטרם ישאל את חכמי הסנהדריה הגדולה, ורק על פיהם יקים דברו, ואז יודוהו אחינו כלם והיה שמו לברכה בקרב עמנו עד עולם.
פתאם הגיע לאזנינו קול רעש גדול כפרץ חומה נופלת תחתיה, והקול בא מן המקום אשר מגדל דגון עומד עליו! מהרנו לרוץ שמה בבהלה– כי הלא אריסתובל ושלומית היו שם ומי יודע מה היה להם!
גם אלכסנדרה ומרים חרדו לקול הרעש ותחפזנה לצאת מן הארמון לדעת מה זאת. גם השרים והעבדים מהרו איש מקצהו אל המקום ההוא. אך בטרם נגיע שמה יצאו אלינו אריסתובל ושלומית, ופני שניהם לבנים כשלג מחרדת אלינו אריסתובל ושלומית, ופני שניהם לבנים כשלג מחרדת אלהים אשר נפלה עליהם. וכקרבם אלינו קדמתנו שלומית בדברים לאמר!
"מאת אריסתובל היתה זאת, כי נהרס חלק מן המעקה ויפול מראש המגדל ארצה, ויהי כפשע בינינו ובין המות. אכן נס גדול היה כי נצלנו! אנכי לא פללתי כי הכהן הגדול הזה עודנו כילד קטן אשר לא יבין דעת – והנער נער!
אנחנו השתוממנו למשמע אזנינו ואלכסנדרה ומרים ספקו כפיהן, ותקוטנה בי על אשר נתתי לאריסתובל לבוא אל המגדל, אשר בקרבו צופה אסון וכל באיו לא ישובון.
בהחל שלומית לספר את אשר קרה, רזם אריסתובל אלי, ואנכי הבינותי מה ירזמון עיניו, ואשחר פני אמו ואחותו לתתו להלוך עמי מעט עד תשוב נפשו למנוחה.
וזה הדבר אשר ספר לי בהרחיקנו מעליהם דרכנו:
כאשר נשארו לבדם על ראש המצפה, החלה שלומית לשיר שיר עגבים וללבבהו בעיניה, אחר כן נסתה אליו דברי אהבה ותהי דוברת הות נפשה, אך הוא לא שת אליה לבו – כי היתה נפשו מלאה מהדר ההיכל הקדוש הנשקף לו מהר המוריה. אז החשתה עיניה אחרי שושנה צומחת בבקיע החֹמה מתחת למעקה חוצה. ותפן אליו ותבקשהו לקטוף לה את השושנה ההיא, וימאן לעשות בקשתה. אז החלה להתלוצץ בו ולהכלימו בדברים, כי לא נאה לעלם, השואף להמנות בצבא המלך, להיות חרד וחרף כמוהו. הלעז הזה כבד עליו מנשוא, – וישם נפשו בכפו וירכב על המעקה וישח מלוא קומתו מטה, ובעוד ידו האחת אחזת באחד העמודים פנימה, שלח את ידו השניה להגיע אל השושנה – והנה יד שולמית אֹחזת ברגלו, כמו חפצה היא להחזיק בו; אבל תחת שהיה לה למשוך את הרגל אליה, התאמצה בכל גופה לדחפה מעל המעקה חוצה! עוד רגע אחד והעלם נהדף ממקומו ועצמותיו נפזרו לפי שאֹל מטה. אל לאָשרו לא עזבהו לבו ברגע ההוא, ויבעט ברגלו בגוף הדוחף אותה עד כי נפלה שלומית אחורנית, ובהטותו בכח ידו אל העמוד האָחוּז, התעופף חיש קל בכל גופו מעל המעקה פנימה. מעצמת הדחיפה ההיא נפל על הרצפה, והעמוד וכל צלע המעקה נהרסו ממקומם ויפלו ברעם וברעש ארצה. ועתה הנה האשה הזאת הופכת הדברים, בשומה אשם נפשו, כי משובתו התעתהו לקטוף את השושנה, וכי בהתאמצה להחזיק בו מעט בה ויפילנה אחור!
ואנכי נעויתי משמוע. אמנם ידעתי את שלומית ואת רֹע לבבה; ובכל זאת כבד עלי להאמין בדברי אריסתובל. ואולי באמת התעהו דמיונו לחשוב עליה דבר אשר לא יתכן. על כן יעצתי להסתיר הדברים, לבלתי עורר מדנים בין הנשים, אשר גם בלעדי זאת חלק לבבן ורק רוח הורדוס היא תקבצן ותעצרן מבוא בריב. בדברים האלה שבנו אל המקום אשר עמדו כלם יחד. ואריסתובל שמע לעצתי ויכפר פני שלומית בדברו אליה ידידות ובהצדיקו אותה ממנו. ותיישר דרכו בעיני הורדוס ויהללהו בפנינו, ולתת עֹנג לנפשות כלנו נדבה רוחו אותו ללמדהו קרבות ולהורות לו תחבלות הגשישה כמנהג גבורי יון ורומה.
בראשונה נסה להאבק עמו, ויורהו להעמיד במרחב רגליו למען יוכל להחזיק מעמד; ובכל זאת הפילהו בכל פעם על נקלה. וגם בתנופת אבני מעמסה לא יכל אריסתובל להתחרות עמו – כי היה הורדוס לכח אמיץ ממנו. אך במרוצתם יחדו גבר אריסתובל עליו לעינינו, כי היה קל ברגליו ממנו. והורדוס הרגיל בדבר מאן להכיר גם זאת, בגזרו אֹמר כי רק במרוצה קצרה יעצור כח להקדימהו, לא כן במרוצה ארוכה, הדורשת דעת חוקים וכללים ידועים, הנקנים לאדם רק על פי הלמוּד וההרגל. ויבקשהו אריסתובל לבחנהו גם בזאת. ומרים ואלכסנדרה אמרו לחשׂוך המרוצה לעת אחרת, כי הלא כבר עיפה נפש שניהם מהמסות אשר נסו עד כה. וישאלון הורדוס בשחוק: "האף בעת לחם שערים יאספו אנשי החיל ידיהם למען ינוח חיל האויב ויחליף כח? " – ובשחקו זה עורר עוד יותר את חשק אריסתובל, ויפצר באמו ואחותו עד אשר נעתרו לו בדבר הזה. וייעדו מקום המרוצה בין השקמים אשר בשפלה מרחק שלשה ריס לאֹרך המסלה עד הברכה העליונה אשר למי יריחו. הם הפנו לרוץ, ואנכי הקדמתי לבוא לפניהם אל מקום המוּעדה, בבחוֹר בי הורדוס להיות לשופט בינותם.
ואלכסנדרה ומרים נשארו על מקומן לחכות עד שובנו אליהן.
כל הדרך ההיא מהר אריסתובל לרוץ ארח והורדוס רץ מאחוריו, אך בקרבם אל מחוז חפצם שוה הורדוס רגליו כאילות ויקפוץ וידהר כארי וכנמר, ועד מהרה עבר את אריסתובל ויקדים לבוא אל קצה הברכה. גם לא יעף ולא נלאה מאומה, בעוד אשר אריסתובל, בהגיעו אחריו, היה עיף ויגע, זעה רבה כסתהו ורוחו קצרה עד מחנק נפש. למענו ישבנו יחד להרגיע על יצוע הדשא על יד מי המנוחות אשר בברכה. בעת ההיא התרחצו שם אחדים מפקידי חיל הורדוס, הגבורים מבני העמים, בני גליה השומרים לראשו, והם שטים יחדו כבני אַוזה ומשחקים על פני מים כעל יבשת ארץ, ובראותם את מלכם נדמו יחד. אך הוא הניח להם ביד ויצום לשוב למשחקם ולהשתעשע על פי דרכם.
“גם זה שעשוע טוב ונחוץ לבני חיל מלֻמדי מלחמה – אמר הורדוס בפנותו אל אריסתובל – ולולא עיפה נפשך ממרוצתך, כי עתה יעצתיך לקחת מהם לקח טוב”.
“כבר למדתי זאת דיי, וקל אני על פני מים כגבוריך אלה” – ענה אריסתובל.
דבריו נאמנו מאד, – כי אמנם למד ממני גם את זאת בברכה הגדולה אשר בגן המלך בירושלים דרומה בין מעין השלוח ובין עין רוגל.
“לו ידעתי כי לא תשיבו פני – אמר אריסתובל אלינו – אזי בקשתיכם לתתי לרדת המימה לרחוץ, להשיב נפשי ולחלץ עצמותי – כי אמנם עיף אני מאד ממרוצתי הרבה”.
“אבל יראתי פן תדאגנה הנשים לנו בהתמהמהנו פה עד שובך עמנו אליהן” – אמר הורדוס.
“שובו איפוא אתם להרגיע לבבן, ואנכי אשאר פה וטבלתי במים והיה זה לי למשיב נפש, ועד מהרה אשוב גם אני”.
אנכי מאנתי לתת לו את שאלתו, כי היה לבי חרד בקרבי מבלי דעת על מה, והורדוס גם הוא נראה כפוֹסח על שתי הסעיפים. אבל העלם שנה ושלש בקשתו ויפצר בנו עד בוש – ויעתר לו המלך, אך צוהו למהר ולהחיש מעשהו. ואל הפקידים קרא: “שימו עיניכם על אחי המלכה, ואל תחטאו בילד אם יקר לכם חסדי!”.
ובצותו עוד הפעם את אריסתובל לשוב עד מהרה אלינו קם ממקומו, ואקום גם אני אחריו, ובלכתנו פנה אלי ויאמר:
“אכן עודנו כילד, רך ויחיד לפני אמו; אך רוח גבורה נוססת בו וחנוכו בצבא יאמצהו והיה לגבור חיל”.
“האמת אגיד לך, אדני ומלכי – אמרתי לו – כי בעיני לא טוב הדבר אשר אתם חפצים לעשות בו. לא טוב לאיש לאחוז החבל בשני ראשיו ולא יתכן לכהן גדול להיות גם איש מלחמה, כי עבודת ה' תבקש שלום ותרדפהו, ועבודת הצבא דורשת דמים וקרבות תחפוץ”.
“והלא גם אבותיו מלפנים, אשר בהם ישראל יתפאר היו כהנים וגבורים כאחד” – אמר הורדוס לתמו.
"זה היה בעתותי הרעה, בקום האויב להרע לנו בקדש ולהעבירנו על דת אבותינו, ובכל העם לא נמצא איש אשר רוח בו לעשות חיל במלחמה ולעמוד מפני הצר הצורר אותם. אז קמו הכהנים החשמונאים לחזק ידים רפות ולאמץ לבב נדכאים בשם ה', כדבר אחד חכמינו: “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”.
"ומי מהם השכיל לאמר כדבר הטוב הזה?
זה החכם הבבלי, אשר עמד לפניך על הבמה בשנת העברה, בהיותו בהר הבית בשמחת בית השואבה".
“ומאין למדת דעת דרכיו?”
“מאז הכרתיו קרבתיו והרבה דברים טובים שמעתי ממנו, אשר יסכנו לכל אדם לדעתם”.
“ולמה זה סר צל החשמונאים מעליהם מזמן מות שלומית המלכה והלאה?” – הוסיף הורדוס לשאלני.
“כי סרו מדרך השלום והי יד איש באחיהו, ותהי יד ה' בכלם יחדו ותזנח משלום נפשם. כי אל גמולות ה' והוא משלם לאיש כפעלו וכמדתו”.
“הגם על זאת שמעת דבר טוב מפי החכם המסכן ההוא?”
“כדבריך אדני כן הוא – עניתי – פעם אחת ראה גלגלת צפה על פני המים ויאמר לה: על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון” –
פתאם נשמע לנו כקול צעקה מאחרינו, ונדם תחתינו וגם אזנינו להקשיב קשב, אבל לא שמענו מאומה בלתי אם משק מי הברכה ומצהלות אנשי החיל המתרוצצים בהם כדרכם.
“אין דבר” – אמר הורדוס, אך פניו חורו בדברו וקולו רעד בשאלו אותי לאמר:
“ולפי זה הלא תמֹרו גם לי במדה אחת עם החשמונאים, כי קרעתי מהם את ממלכתם ואקחנה לי”.
“לא אדני ומלכי – עניתי בנטותי מפניו במענה פי – לא ידון רוחנו כדברים כאלה. הן גם באנשים כערכנו אמר החכם ההוא: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”, ואף כי בעניני המלוכה, שבהם המשפט לאלהים המושיב מלכים לכסא” –
ברגע הזה נשמע לי עוד הפעם קול פחדים מברכת המים, קול ענות חלושה אשר מפניו נמס לבנו. ונפן ונרוץ אל מול הברכה. ונרא מרחוק והנה פקידי החיל מתרוצצים במי שחו ומתאבקים יחדו, ובטרם נקרב אליהם ירדו שנים מהם במצולת מים, ורק האחד נשאר על מקומו, ובהעיפי עיני בו נדמה לי כי הוא רומז בעיניו אל הורדוס ופניו כמו התעֲותו משחוק נסתר.
הבטנו כה וכה ואריסתובל איננו!
פחד קראני ורעדה. מחשבה נוראה עלתה על דעתי, אך לא מלאני לבי להגות בה, ואחרי שובי נחמתי: אין זאת כי אם שוכב הנער בבין חציר לתת מרגוע לנפשו, וצללי ערב הנה נטו, על כן לא נראהו.
עוד עיני משוטטות בסביבות הברכַה, ופתאם נראתה לי דמות אשה מתחבאת בין השיחים.
התבוננתי אלה מרחוק, והנה היא שלומית, אחות הורדוס!
“אנה פנה הנער?” – קרא המלך אל איש החיל העומד בברכה.
“הוא ירד המימה וינסה כחו לשׂחות – ענה איש החיל – ובטרם יגיע אלינו צפו המים על ראשו וישקע תחתיו. והנה חברי מחפשים אותו להצילהו מרעתו”.
“אוי לי כי נדמיתי!” – קראתי בלב נמוג ופלצות בעתתני.
שני האנשים אשר ירדו במצולה שבו עלו וידיהם נושאות משא כבד, גוית אדם, והשלישי גם הוא נלוה עמם ויחדו נשאו משאם אל היבשה ויניחוהו על החוף.
בני אריסתובל נהפכו לירקון ושפתיו לתכלת וכל בשרו היה לקפאון.
הנחתיו ידי הרועדת על לבו – והוא כאבן דומם!
“אללי לי – שאגתי מנהמת לבי – מת הילד! הנער מת! בני זה טפחתי ורביתי נוע ואיננו! אנא, הצילו מלטו נפשו, תהי נא ידכם עמדי לעזרני, אולי עוד נשיב אליו רוחו”!.
ברב כח גללנוהו, הפכנוהו על צדיו, טלטלנוהו טלטלה ועטינוהו עטה – הכל לשוא! המות כבר אחז טרפו ולא יפליט, שאול בלעה ולא תשיב עוד!
“הוי על בן זה אמצתי לי! – קוננתי מרה ואגז משער ראשי – אוי לאמך זו ילדתך, לאחותך אוהבתך כאישון עינה, לאביך הזקן כל תקותו בך! מי אכזר כי יודיעם! מי יאמין לשמועה ומי יבין פשר דבר! הרים כסונו! גבעות נפלו עלינו!”
לקול שאגתי הנשמעה עד למרחוק לשו באו אנשים מכל עבר. ותגדל הצעקה ויסב המספר במסלות הגן והיער, עד אלכסנדרה ומרים הגיע, העומדות יד דרך ומשתוממות יחדו, למה בוששנו לבוא, מדוע אחרו פעמינו לשוב אליהן!
והורדוס צוה ויניחו את המת בסירת דוגה, ויכסוהו בבגדיו. והאנשים נטלוהו וישאוהו במסלה ההולכת הארמונה. עודם בחצי הדרך ואלכסנדרה ומרים כבר רצו אחריהם כמשֻגעות, והורקנוס הזקן וכל אנשי בית הורדוס יצאו לקראתם דחופים ומבהלים, וכל העם מרר בבכי: “הוי כי בא שמשנו, מת כהננו ושרנו! הוי פרח נעים ואמלל, הוי צבי תפארתנו, איכה היית לציץ נובל ותקות עמך האבדת!”.
אך בוא באו שלשת פקידי החיל עם משאם ויעמידו את סירת הדוגה על יד השער, והורדוס רץ הארמונה וכרגע שב משם וחרבו שלופה בידו ויפול על שלשתם וימיתם – על אשר לא שקדו על דבריו ולא שמרו את הנער כמצותו. ומרים התעלפה, והזקן עמד משמים ורטט החזיקהו, ובעוד הורדוס ואנשיו עסוקים במרים לשאתה הארמונה ולהשיב אליה רוחה, התאפקה אלכסנדרה פתאם ותטני הצדה, וכאב מארץ השמיעה אלי קולה לאמר:
“אך במרמה המית עבדיו הנאמנים – לבל יוכלו העיד בפניו כי כמצותו עשו ופקודתו שמרה רוחם”…
“מה זה תדברי, גבירתי השכולה!” – קראתי אליה ברעדה – “אכן השתוללה האם האֻמללה משאת פתאם כי באה” – אמרתי לנפשי בהיביטי אליה בחמלה רבה ועיני הורידו כנחל דמעה.
“לא, ידידי, לאידי והותי לא אבדה בינתי – לחשה האשה בעינים מזרות זועה – בעיני ראיתיו היום בצהרים מתלחש עם שלשה אנשי החיל אשר הביאה אחותו אליו המסדרונה. הוי לבן המת ולבת החיה! אכן נוראה המשפחה הזאת לכלנו ואחריתנו מי ישורנה!”.
אז זכרתי את כל הדברים אשר נקרו ויאתיו ביום הזה; זכרתי את השיחה במשתה הצהרים, את המקרה על מגדל דגון, את המסות הגדולות אשר נסה הורדוס את העלם לכלות כחו, את המסלה אשר בר לו למרוצתו, את הגבול אשר שם לו על יד הברכה, את שחוק איש החיל בקרצו להורדוס בעיניו ואת שלומית אשר שרכה דרכה בעת ההיא במקום ההוא; זכרתי כי גם את הכהונה הגדולה נתן להעלם ולא ברצוננו, זכרתי הכל – ואדע כי אמנם צדקה האֵם השכולה בדברה! אך החשיתי ממנה לבלתי הגדיל הרעה, אף התאמצתי להסיר החשד הנורא הזה מלבבה; אבל לב אֵם יחזה נכחה ולעולם כל משפט צדקו. כל אמרי היו ללא הועיל, אך נאותה לי להסתיר הדברים בלבה עד עת מצוא, פן יבֻלע למרים בגללם, וכבתה גחלתה הנשארה.
והורדוס הרבה למראה עין לספוד את אריסתובל ולבכותו, ויצו לחנוט גויתו, וירבה לו רקוחים ובשׂמים ויקברהו בכבוד גדול כיד המלך; אך אתו קבר גם את שלום ביתו ומנוחתו עד עולם. –
ומרים מאנה להשאר עוד במקום אשר ראה במות אחיה היחיד. והורדוס שקד לעשות רצונה, וישובו כלם אבלים ועצובי רוח ירושלמיה. משם שלחה אלכסנדרה דבריה בסתר אל קליאופטרה מלכת מצרים, ותספר לה את אחרית בנה יחידה, כי המיתהו הורדוס בידי רשע. וקליאופטרה הגידה הדברים לאנטוניוס, ופתאם נקרא הורדוס למועד חדש האביב לבוא לודקיאה. לעמוד לפניו למשפט על הרצח אשר עשו ידיו. ויחרד הורדוס מאד, ויקח עמו דברים וגם מנחות ותשורות הרבה, אולי יצלח לכפר פני אדוניו ומושלו עז. ובדעתו כי מאת אלכסנדרה – ואולי גם ממרים – היתה זאת לו, הפקיד את שתיהן ביד יוסף גיסו, בעל שלומית אחותו, בצותו אותו לעיניהן למצור אותן כאישון עינו ולשמרן מכל רע. ובסתר צוהו על אדותיהן, כי אם ימצא אנטוניוס עונו בו ויעש בו משפט מות, לא ינקה אותן ביום רע, והמית את שתיהן גם יחד. אך צוה להסתיר דבר פקודתו לבלתי נלותו לאיש עד עולם.
________ 🔗
מאז שבנו ירושלימה החלותי להוקיר רגלי מבית המלוכה, כי היה בואי שמה למזכרת אֵבל ויגון למרים ולאלכסנדרה וגם לי, בהפקד מקום תלמידי הנחמד, אשר גדל על ברכי ויהי משוש גילי והדר כבודי נגדה נא לכל עמנו אשר חפץ ביקרו וישש לראותו מכהן פאר בהיכל קדשנו. גם קצרה רוחי מראות ברעה המוצאת את המשפחה החשמונאית מיד המשפחה האדומית, הרעה והחטאה, אשר סבבתה בכחש ותארוג עליה קוריה, כתולעה השמה קנה בשושנה פורחת, להובישה, להשבית מטהרה ולהכחידה מני ארץ. אז השלמתי אדיר כל חפצי ואקים לי בית נאמן, בקחתי לי אשה בת טובים, בת הלל הזקן, היא אמך האהובה אשר למדתי דעת אותה מאז החלותי לפקוד נוהו ולקחת תורה מפיהו. ואחל לעשות לביתי, ואקן לי בית ונחלה בכפר בית-פגי אשר במורד הר הזיתים לרגלי העיר ירושלים, ואשב שם עם חותני, אשר אמצתיהו כאב לי ואנחם בבתו זו אשתי אחרי אריסתובל תלמידי האֻמלל. אך לפעמים זכרתי את אחותו ואמו האבלות ואפקדן לעתים ברחמים גדולים ובידידות אֹמן – ומהן ומהקרובים להן נודע לי כל המוצאות אותן אחרי כן.
בת עשרים ושלש שנה היתה מרים בעת ההיא, והיא אֵם מינקת לילד היולד לה; אך מראֶהָ היה כבת שמונה עשרה, ויפיה גדל שבעתים ושבעה – כי מלאו יצוריה כגן רוה וכתמר פורחת, ועצב רוחה על מות אחיה שת עליה לוית חן להגדיל נעימות פניה, כערפל רק המכסה פני שמש בחם קיץ. כל חייה ומעיניה נתונים היו לבנה אישון עינה, הנקרא על שם אלכסנדר אביה אשר הומת בילדותה, ובו נחמה מעט אחרי אחיה אשר גוע גם הוא בעצם תמו. אהבתה העזה לאריסתובל מחמל נפשה חזקה אמונתה באלהי השמים, אשר כל דרכיו משפט – כי חיי עולם נטע נוצר ביציר כפיו, ונפש תמה לא תכלה עם בית חמרה ולא יאבד נצחה ותוחלתה מאלהי עולם. ויהיו כל דרכיה אמונה ומעשיה עבודת צדקה ואהבת חסד ואמת. גם בהורדוס לא אבדה תקות לרפוא משובתו ולהציבהו על דרך טוב – כי אמנם חדל לרדוף באף את שארית חכמי הסנהדריה ופליטת סופריה. אך גבול שׂם בינו ובינם: כי ישיחו בחקי ה' וילמדו לעם דרכיהם לאמונה ככל אות נפשם, רק בעניני המדינה לא יתערבו ודבר לא יהיה להם עם עסקי מלכותו. אלכסנדרה אמה שמרה דברה ולא גלתה סודה לה על אודות הורדוס ואשמתו במות אריסתובל, ועל כן התעצבה מרים בראותה את אמה שומרת עברתה לבית הורדוס. רק באחת הכירה צדקתה – בשנאתה את שלומית, כי אמנם היתה האשה הזאת כרוח רעה שלטת בבית ההוא, לגרות מדון ולהשבית שלום ממנו. גם עם בעלה התקוטטה שלומית תמיד ותעצב רוחו בכל עת, עד כי נבאשה בו מאד, ולולא היתה יראת הורדוס נכח פניו, אזי נער ממנה חצנו וישליכנה מעל פניו בשאט בנפש, כהתנער איש מרמש נבזה, מתולעה זוחלת.
יוסף היה אז כבן שלשים וחמש, הדוּר במראהו ובמעלות רוחו, כי היה טוב לבב ובעל נפש, איש תבונות ואוהב חכמה ודעת. ושלומית היתה צעירה ממנו לימים. אך רעתה יסרַתָּה ותשלח רזון בעצמיה, ותתן לה פנים חורים, ותחת עיניה כמשקע כהה העמוק תחתיו מן הלחיים, הבולטות אל מול האף העב ושוקעות למאד בצדי הפה הרחב. רק בעיניה דמתה אל הורדוס אחיה, כי גם הן היו אמוצות ומתלקחות לעת אפה ומבריקות כגפרית בוערה. ואת האחות היחידה הזאת אהב הורדוס כנפשו! אכן בזה נפלאה המשפחה האדומית מן החשמונאית, והיא שעמדה לאחת לדכא את השנית – כי חלק לב אנשי בית החשמונאים מימי אלכסנדר ינאי והלאה ואיש את אחיו צד למדחפות, בעוד אשר אנשי בית אנטיפטר היו לב אחד כנפש אחת. רק יוסף נבדל מהם, כי היתה רוח אחרת עמו, וקטטות אשתו הוסיפו להרחיק דרכו מעליה ומעל כל בית אביה.
ומרים ראתה בעמל יוסף וצרת נפשו מחמת שלומית אשתו המבישה, ותגד לו מאד, ותקרבהו בידידות ותדבר אתו טובות, ותהי לו נדבת פיה לנחָמה גדולה. אמנם נזהרה מרים מאד מהתערב בריב לא לה, ומדי פתח פיהו להתאונן לפניה על זדון ורֹע לבבה, גברה צדקתה על תועבת נפשה, ותתאמץ להצדיק לפניו את שלומית ולהפוך בזכותה, למען השקיט הריב ולא יפרע שלום בית. ושלומית ראתה את בעלה מדבר שלום וידידות עם מרים היפה, ותצת כאש חמתה. אך לא נועזה למשוך עליה חשד ולנבל שם כבודה, ותשמור את הדבר בלבה.
פעם אחת לעת הערב ישבה מרים כדרכה בגן העדנים אשר מאחרי הארמון דרומה. השמש שלחה קרניה האחרונות על ראשי העצים ועל מגדלי חומת ציון המזהירים מנגה נגדה מפאת מערב. מאחרי הגן נשמע קול רננות העובדים בעלי המלאכה בשובם אל נויהם, ומרים העמיקה לחשוב ולהגות בהקות החיים וגורל בני האדם לכל מקריהם וחיל תמוריהם, ותבוא בה הרוח ותחל לשיר לאטה בהלך נפשה. ושפחתה הכושית ידעה מועדה ותחש ותביא לה מן הסכה את כנורה, אשר לא פרטה עליו זה כמה. ואצבעות מרים התעופפו ביעף על מיתריו, אשר ענו לה בנעימה לקול צללו שפתיה בזמרה משכיל שיר
הָעֹשֶר והָאֹשֶר:
טִירַת עֻזוֹ הַנֶּהְדֶּרֶת
בְּיֵקַר חֹסֶן, רַב תִּפְאֶרֶת
כָּלִיל הִשְׁלִיךְ חִישׁ העשֶׁר;
וּבְמִרְכֶּבֶת פָּז וָכֶתֶם
הַמְּעֻלֶּפֶת שְׁבוֹ וָלֶשֶׁם
יָצָא לַחֲפֹשׁ אֶת הָאֹשֶר.
עֵת רָאוּהוּ עוֹבְרֵי דֶרֶךְ
בְּחֶרְדַת כָּבוֹד כָּרְעוּ בֶרֶךְ
אַף השְׁתַּחוּ עַל אַפָּים;
דִּבְרֵי חֹנֶף לוֹ דִבֵּרוּ,
פִּרְחֵי חֶמֶד לוֹ פִזֵרוּ
עַל כָּל מִדְרַךְ הָרַגְלָיִם.
אַך הוּא זָעֵף לֹא יָנוּחַ,
יסַּע הָלְאָה בַּחֲמַת רוּחַ
וּמֵעוֹטְרָיו יָסֵב עָיִן.
"מָה לִּי יִתְּנו הַבְלֵי תֵבֵל,
תְּהִלַּת שֶׁקֶר, פֶּרַח נֹבֵל,
אִם הָאשֶׁר בָּמוֹ אָין?
יָמִים רַבִּים, הָהּ עָמַלְתִּי,
יַרְחֵי עָמָל לִי הָנְחַלְתִּי,
וּקְצוֹת אֶרֶץ רַגְלַי נָעוּ
בּסוֹד עַלִּיזִים בִּקַּשְׁתִּיהוּ,
בְּהֵיכְלֵי-עֹנֶג חִפַּשְׂתִּיהוּ
אַך עִקּבוֹתָיו לֹא נוֹדָעוּ!
כֹּה העֹשֶר בְּמַר עַצֶּבֶת
נָסַע, נָסַע בַּמִּרְכֶּבֶת
לִנאוֹת רֹעִים עַד הִגִּיע;
שָׁם מֵאֹהֶל רֹעֵה עֵדֶר
קָטֹן, דַּל וַחֲסַר כָּל הֶדֶר
אוֹר קִפָּאוֹן לוֹ הוֹפִיעַ!
אֶל-הַשֻׁלְחָן אֲדוֹן הַבַּית,
בָּנָיו סָבִיב שְׁתִילֵי זַית,
גַּם רַעְיָתוֹ יְפַת-עֵינָיִם
יַחְדּו יֵשְׁבוּ יֹאכְלוּ לָמוֹ
ארוּחַת יָרָק, פְּרִי גַנָּמוֹ, –
מַרְאֵה עֹנִי, אַך מַה נָּעִים!
בֵּין הַיּוֹשְׁבִים עֵין העֹשֶר
רָאֲתָה פֶתַע אֵת הָאֹשֶר
ומִשְׁתָאֶה לוֹ הִבִיעַ:
"מַה זֶה, הָהּ, פֹּה תַחַז עֵינִי?
הֲפּה בַסֵּתֶר, בֵּין בְּנֵי-עּנִי
אוּרְךָ, אֹשֶר, בְּהוּד יוּפִיעַ?
כָּמָּה שָׁנִים לָך שָׁאַפְתִּי
אַחֲרֵי צִלְּךָ רַק רָדַפְתִּי,
אַךְ לּא הוֹעִיל כּל עֲמָלִי;–
עַתָּה כִּי ראַתךָ עֵינִי,
עתַּה אַל-נָא תעַזְבֵנֵי.
וְאִתִּי בֹאָה אֶל הֵיכְלִי!"
–"אֶל הֵיכָלְךָ לֹא אָסוּרָה,
בְְּבָתֵּי מִדּוֹת לֹא אָגוּרה,
וְרוֹדְפֵי בֶצַע לֹא ירְאוּנִי;
באָהֳלֵי דַלּים יוֹשְבֵי סֵתֶר
בּמְקוֹם יִגְווּ תֹם וְישֶׁר
שָׁם כָּל מְשַׁחֲרֵי יִמְצָאוּני.–
עַתָּה שׁוּבָה, הוֹן חפֵשָׁה,
אוֹצְרוֹת חשֶׁךְ לָךְ כַּנֵסָה,
אַךְ מִמֶּנִי אָנָּא חֶרֶף…"
וְאַךְ הָאֹשֶר זֹאת הִבִּיעַ
בְּבוּז וָלַעַג רֹאשׁ הֵנִיעַ
וּלְהָעֹשֶר פָּנָה עֹרֶף.– –
ויוסף אשר התהלך בין עצי הגן לרוח היום, קרב אל המקום אשר ישבה מרים ויעמוד לפניה ויתענג על נעם נגינתה. וככלותה לשיר מלא פיו תהלת שירתה ויתן צדק לרעיון הנאמן הכלול בה, כי אמנם רחוק ממצוא אשר בצל העשר וטוב לשבת בשלוה באהלי עוני מבוע רגז בהיכלי חמדה. והנה נגשה שלומית אליהם פתאם ותבט אל יוסף בחרפה ובוז, ואחר שמה פניה במרים ותאמר בלעג שנון:
"חדשה היתה בארץ – כי מלכת ארץ תקוץ בעטרת בעלוז ותקנא באביוני אדם הרעבים ללחם.
ומרים ידעה כי אך תאנה היא מבקשת לגרות מדון, ותען ותאמר:
"הלא כן יאמר משל קדמוני: “טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב”.
ויוסף ענה חלקו לאמר:
“אמנם יש תפוחים יפים ותוכם רקב – כי תאכלם התולעת”.
"ושלומית הבינה כי אליה ירמזון מליו, ותהפוך בדברים ותאמר:
“ולתפוח כזה אתמשלה גם אני – בהיות לי בעל כמוך”.
"כדבריך כן הוא, רעיתי – ענה יוסף – אך לא אל מראהו נמשלת כי אם אל תוכו " –
“ובכן תבקש לך אלופי פרי ישוה לך, אשר תאוה הוא לעינים – אף תמצאנו, כאשר עיני ראות”…
וחמת יוסף תקפתהו לבלי הכיל, אך מרים קדמתהו ותקם ממקומה ותאמר:
“סגלה אחת היתה לך, אחות הורדוס, כי לא צפון היה משכל לבך, וגם אותה תאַבדי בענין רע, כי קנאתך אש תאכלך, כל ימיך פונים בעברתך וכרשעתך – כסלתך. ואולם לכי לך בדרך זו בחרת, זרעי לך רשע, קצרי עולה ואכלי פרי כחש; אך אל תעיזי להראות עוד את פני עד שוב הורדוס ויוכיח בין שנינו”.
בדברים האלה עזבה את שניהם ותלך בחמת רוח דרך המשעול הפונה אל מעונה.
________
הדבר אשר הביעה שלומית בפיה למען הכעיס את מרים ולמען תרחיק דרכה מעל יוסף בבקשה להסיר ממנה לזות שפתיה – הדבר הזה העלה רק חמת מרים עליה; אבל לא פעל על לבה להרחיק ממנה את אישה החף מפשע, כי עוד הוסיפה לקרבהו בחמלתה עליו, בדעתה מה רבו מכאֹביו מן האשה הזאת אשר גם באהבתה רבה רעתה מנשוא. האשה הצנועה באמת ובתמים שאננה היא מפחד גבר, כי תֻמתה היא משגבה ובהיות לבה רחוק מכל מחשבה זרה לא תביט און גם באיש הדובר אתה. – אך על יוסף הראה החשד הזה פעלו להפך – כי נתן מראה ודמות להרהורים נעלמים אשר אם עלו לפעמים על לבו, שבוּ התחבאו עד ארגיעה ולא הכירם עוד מקומם, ועתה מלאו כל חדרי לבבו ולא נתנו עוד דמי לו. הוא החל לערוך את שתי הנשים זו לעמת זו, והנה עולה מרים על שלומית בגופה ובנפשה כאור על חשך, כטוב על הרע, כיתרון החיים מן המות ותענוגי עדן ממצרי שאֹל. מאז ידע את שלומית לא ידע שלו, ויקט מאד בפניו על אשר נואל בחפזו לרדוף אחרי הכבוד, כי בגללו לקח מוקש לנפשו ויפול ברשת אשה רעה המרה ממות. ולולא יראתו את הורדוס כי עתה שלחה מעל פניו בשאט נפש, ויבחר לשבת בסתר המדרגה ולראות מנוחה כי טוב, מגוּר בהיכל המלוכה ולראות עמל כל הימים. ומאז ידע את מרים ידע כי מלאך שמים מתהלך עלי אדמות בדמות האשה היקרה הזאת – וגם היא לא תאֻשר במעון כבודה ותקנא בנאות השלום אשר לאביוני אדם! כי כן שמע מפיה במשא אשר נשאה על דבר העֹשר והאֹשר. ובזכרו אכזריות הורדוס בפקודתו על אֹדותיה, נוכח לראות כי לב האיש הזה כלבב שלומית אחותו במאזנים ישאו יחד, ובכן לא רק חפץ אחד לו ולמרים כי גם גורל אחד לשניהם, יחדו יביטו צר מעון בנאות חמס אלה, ונפשם מבקשת את השלום והמנוחה הנעדרים להם בבית הזה, המלא זבחי ריב. – המחשבות האלה מלאו כליותיו ולבו, ושנאתו לשלומית ואהבתו למרים גדלו ורבו בו עד כי נלאה הכיל, ויצפה ליום אשר יתן לו עז ותעצומות לדבר עם מרים כלבבו.
והיום ההוא בוא בא – כי פתאם יצא הקול, נפוצה השמועה על דברת הורדוס, כי הומת מידי אנטוניוס, – ותגדל המבוכה בבית המלוכה. והעת הזאת מצא יוסף דרושה לחפצו, וישלח להגיד למרים להיות נכונה לו לקבלהו בחדר משכיתה, כי דבר נחוץ לו אליה.
כבואו אל חדרה הגיד לה את השמועה על דבר מות הורדוס. ותתחלחל האשה מאד, אבל עוד יותר גדלה חרדתה, בשמעה מפיהו את אשר פקד המלך לעשות לה ולאמה. וזה לה האות – כי טרם יצא הורדוס לדרכו החליף משמרות החיל בארמון המלוכה. וירחיק ממנו את כל גדודי היהודים הנמצאים בצבא חילו, ויפקד תחתם גדודי השכירים מבני הנכר, ויצום לסור רק למשמעת יוסף גיסו, כי הוא לבדו המושל בשמו, אפס זולתי.
האות נכון הוא כנכון היום והדברים נאמנים מאד; אבל לוּ חפץ יוסף לעשות כדבר הורדוס, אזי כבר בצע אמרתו מבלי קדם פניה ומבלי גלות אזנה מאומה! זאת הכירה מרים גם באבוֹד עשתנותיה מחרדת לבב, ותבן אל יוסף כי עוד דבר לאט עמו, ותעמוד דומם לשמוע מה ידבר.
ויוסף לא נתן עוד מעצור לרוחו ויגד לה את כל לבו; כי יקרו לו חייה באהבתו אותה כנפשו, וכי עתה, באין עוד פחד הורדוס לנגד עיניו, נכון הוא לגרש את שלומית מעל פניו, ואם חפצה היא בו יהשיב לה עטרת אבותיה והיה לה לעבד עולם.
ומרים התנודדה מאד למשמע אזניה, אך חכמתה עמדה לה לעצור ברוחה. ותכלכל דרכה בתבונה, ותבקשהו לשלוח ולקרוא אליה את אלכסנדרה אמה, הבריאה בעניני המדינות ויודעת הליכות עולם, ויחדו ימתיקו סוד וידעו את אשר יעשו.
עוד היא מדברת ואלכסנדרה באה – כי כבר שמעה גם היא על דבר מות הורדוס, ובשמעה את פקודתו על אֹדותיהן נתכה כאש חמתה ותשׂם ותשאף יחד. ומרים התאמצה לתת מרגוע לנפשה, ותעלים ממנה את דברי יוסף האחרונים, אך שאלה עצתה מה לעשות עתה לעצור את המלוכה בעד בנה הקטן. ותהי עצת אלכסנדרה לה אמונה, לבקש ולמצוא משען עז בממשלה הרומאית, אשר בידה גורל ארצן, כי אם יעשו דבר בלעדיה, וחרה לאנטוניוס וחבל את כל מעשי ידיהן.
עודם משוחחים ומשתעים יחד וקול שחוק פרוע נשמע מאחרי הדלת, אשר נפתחה פתאם לפני שלומית, והנה היא עומדת ומבטת בם בגאוה ובוז וקוראת אליהם בלעגי שפה לאמר:
“יקשתי לכם וגם נלכדתם יחד – כי הנה הורדוס אחי אשר שמחתם על מותו שוב ישוב עוד היום אליכם. עוד מעט ובא אל היכלו האדון אשר אינכם מבקשים וכעלילותיכם ישפטכם!”
זאת דברה ותפן ותלך. ומרים ואלכסנדרה נשארו משתאות ומשתוממות על מקומן. וחמת יוסף עלתה עד להשחית, וישלוף את חרבו וירדוף אחרי שלומית להכותה נפש. אך היא קדמה פניו ותכריעהו – כי כמעט יצא מחדר מרים ואנשי החיל כתרוהו ויגזלו חרבו מידו ויוליכוהו ויביאוהו אל חדר הכלא, ויעמדו עליו למשמר – כי כן פקד אותם שר צבא הורדוס, קוסטובר האדומי, אשר בא לפני מלכו לבשר דבר בואו, בשמעו מפי אחות המלך כי קשר נמצא בארמונו ועליו לקדם פני הרעה ולהשקיעהו בעוד מועד.
מטעם שלומית הושם משמר גם על מרים ואלכסנדרה, לבלתי תת להן לצאת מחדריהן.
ואלכסנדרה בחמת אפה גלתה למרים את הסוד הנורא אשר העלימה ממנה עד כה; כי מאת הורדוס היתה שומה להמית את אריסתובל מחמל נפשן, וכי כבר גילתה ריבה אל קליאופטרה ועל כן נקרא הורדוס לבוא אל אנטוניוס ולעמוד לפניו למשפט ומרים נעותה משמוע ולבבה נע בקרבה כנוע עצי יער מרוח סעה ומסער. היא לא יכלה להאמין כי כה עפלה נפש בעלה עד כי נשאהו לבבו להשיא מות אחיה האהוב, הנער התמים הנקי כילד מכל דבר חטא ועון, ולספוד עליו אחר כן ולמרר בבכי כהמר אב רחום על בנו יחידו. אבל גם עליה ועל אמה הלא יצא דבר מלפניו להמיתן אם יומת הוא מידי אנטוניוס – ועתה מי יודע מה יהיה לאמה ולה בשובו בדרכו, בדעתו את אשר עוללה לו אלכסנדרה אמה בהבאישה ריחו לפני קליאופטרה! מי יודע העלילות אשר תשים להן שלומית המרשעת, אחרי שמעה את הדברים אשר נדבר יוסף אליהן ביום הזה!
________
והורדוס ידע את נפש אנטוניוס כי כף אחת מלאה זהב תכריע כל משפטי צדקו, ויביא אתו הון עתק די קנות לבבו. ואנטוניוס הוציא לצדק דינו; רק לכפר גם פני קליאופטרה פקד עליו לתת לה את נפת יריחו הברוכה, אשר חשקה נפשה בה מאז. והורדוס לא נועז להשיב פניו ויעש את חפצו. ויעטרהו אנטוניוס כבוד והדר, גם מלא ידו לעשות במשפחתו כטוב בעיניו למען יכון לעולם כסאו.
ויהי בשובו ירושלימה ותפגשהו שלומית אחותו, ותגל את אזנו כי בגד בו יוסף בעלה ויֵתנה אהבים עם מרים, ויחד עם אלכסנדרה קשרו קשר לבקש להם מעוז מרומה ולמגר לארץ כסאו. וימלא הורדוס חמה ובקנאתו הגדולה עשה ביוסף משפט מות, ויפרוץ אל מעון מרים ויאסור את אלכסנדרה לעיניה וכמעט כלה חמתו גם במרים. אך היא בתֻמתה הצדיקה נפשה, ואהבתו הרבה היתה לה כחומה למלט נפשה משחיתות שלומית אויבתה. וכעבור סערת רוחו דברה על לבו להשיב חמתו מאמה האמללה אשר אך טוב יעצה בבוא השמועה על דבר מותו: כי יבקשו חסות רומה למען תשאר המלוכה לאלכסנדר בנם הקטן, יורש העצר. והורדוס נשא פניה ויוצא את אלכסנדרה לחפשי, ולמען הרחיק מעליה דרכיה צוה להעתיק משכנו אל הארמון החדש שר בנה לתלפיות בין שער הפנה ושער הגיא מלפנים, על יד חומת ירושלים מערבה, ואת ארמון החשמונאים השאיר בידי הורקנוס ואלכסנדרה. ומרים העתירה לו להרחיק מעליה את שלומית וגם את קפרון אמו, כי כל הימים אשר יגורו יחדו לא יונח להם מריב משפחה ותזנח משלום נפשם. ויאוֹת לה הורדוס גם בדבר הזה, ויתן את שלומית לאשה לשר צבאו, קוסטובר האדומי, וישימהו לפקיד ומושל באדום ועזה – רק את קפרון אמו השאיר בביתו. אמנם היתה רוח רעה שלוחה מאז בין שתי האמות, בהתיחשן לתולדותן זו לעמת זו ובהתפארן תמיד אשה על רעותה; אך עתה, בשבת אלכסנדרה בהיכלה בלבד, וברחוק ממנה שלומית אויבתה תועבת נפשה, קותה לה מרים לראות מנוחה ולמצוא מרגוע לנפשה.
אבל ימי מנוחתה לא ארכו – כי כעבור שנה אחת בחלה נפש שלומית בבעלה החדש, ותביא דבתו רעה אל הורדוס, כי בעקבה התהלך קוסטובר אתו, בהחביאו עמו את בני בבא, הקרובים למשפחה החשמונאית. ויצו המלך ויתפשו את בני בבא ואת קוסטובר מגנם ואת כל אוהביו אשר ידעו סודו ולא גלוהו, ויעש בהם שפטים וימתם 110. ושלומית נשארה בבית אחיה כנעוריה, על אף מרים ועל חמתה – כי כן היה רצון הורדוס, להיות היא אורבת לה ושומרת כל צעדיה.
________
וקליאופטרה מלכת מצרים שלחה את אנטוניוס אוהבה עד נהר פרת, לערוך שם מלחמה את מלך ארם, ובדרך שובה באה ארצה יהודה להשכיר את נפת יריחו להורדוס בכסף מלא. והורדוס קדם פניה בכבוד גדול מיראתו אותה מאד. וקליאופטרה שתה לו בחלקות, ובדעתה כחה הרב לצוד נפשות ביפיה, נסתה לגור גם אותו בחרמה. והורדוס הבין למזמתה כי מסבות תתהפך בתחבולותיה להעיר עליו קנאת אנטוניוס, וישכיל פיהו להשמט מפניה. ויספר לה תהלת מרים ויפיה וחין ערכה ותם דרכיה ואהבתה הנאמנת לו.
“לא נכחד עצמה ממני – ענתה קליאופטרה במצאה לה מקום להבעיר כמו אש קנאתו – כי אמנם יפה-פה היא מאד; אבל כי תתם דרכיה וכי תשמר אהבתה לך, בזאת לא אוכל להאמין. ולו היתה כדבריך, אזי לא שלחה תמונתה לאנטוניוס למשוך עליה עיניו ולקנות לבבו לה”.
– ומאים תדעי זאת? – קרא הורדוס בחמה וכמעט נשאהו לבו להתנפל עליה ולטרוף נפשה באפו.
“על זה יש לי אות אמת אשר גם אתה לא תכזיבתו” – ענתה אשת הזמה ולבה עלץ בקרבה על מפלת הארי הנה ותפתח את מלתחתה ותוציא ממנה את תמונת מרים ותַּראנה להורדוס.
– ואיך באה התמונה לידך? – הוסיף הורדוס לשאול וקולו חרד מעברת זעם.
"הדבר נודע לי בעתו, בבוא לפני האיש אשר על ידו נשלחה התמונה לאנטוניוס. ואנכי השכלתי לסכל עצת אשתך, ואקח את התמונה מיד האיש ההוא, ואצו עליו מהגיד דבר לאנטוניוס, כי בנפשו יהיה. וכן נשארה התמונה אתי, ואנטוניוס איננו יודע עד מה מהטוב הרב הצפון לו מרעיתך התמימה "…
אחרי עשותה מזמתה הרעה השאירה לו את התמונה למזכרת עון מרים אשתו, ותשב אל ארצה.
והורדוס בא ירושלימה מלא רעל וכאב נעכר. ויפרוץ אל חדר מרים בחרב שלופה, והיא חובקת אז את אריסתובל בנה השני אשר ילדה לו ותקראהו על שם אחיה האהוב.
“הכוני לקראת המות! – הרעים עליה בקולו – כי הנה נמצאת, אשה מבישה! נתפשת ברוב עוניך, וערמתך לא תעמוד לך עוד להוליכני שולל ולהוכיח אלי צדקתך”.
– ומה עון מצאת בי כי כה סמכה עלי חמתך? – שאלה מרים ונפשה נבהלה מאד.
“שאלי את לבך ויגידך. אכן צדקה אחותי ממך! עתה אאמין כי גם יוסף העוית דרכך בבגדך בי. ויהי המעט לך כי שטית אל מאהבך מקרוב ותבקשי לך גם אוהבים מרחוק, ותשלחי תמונתך אל אנטוניוס לצודו בחרמך. הנה היא אתי; התבונני אליה ואם יש עז בנפשך התכחשי לה ואמרי כי לא תמונתך היא ולא ממך היתה שלוחה מנחה לאנטוניוס לבקש אהבתו!”.
ומרים הביטה אל התמונה ותרגז תחתיה, ותמהר אל חדר משיכתה והורדוס אחריה. שם נמצאה תמונתה תלויה על הקיר לימין הורדוס בעלה כמאז. זאת ראתה ותחי רוחה, ותפן אל הורדוס במנוחת לבב ותאמר:
– התמונה השנית היתה ביד אמי, כי רק שתים נעשו אז מידי הציָר היוני על פי פקודתך. אמנם קצרה דעתי מהבין איך הגיעה לידך. אנכי רק זאת אראה, כי מתאנה אתה לי להשכין לעפר כבודי…
“שימי בעפר פיך ודמי, אשה כבדת עון! הלא שמעת אם לא כבדו אזניך כלבבך, כי התמונה הזאת, השנית, שלוחה היתה לאנטוניוס שר צבא רומה; אך קנאת קליאופטרה הצילה כבוד שמי – כי עצרה אותה אִתּה, מיראתה פן יט לבב אנטוניוס אחריך, צרתה, ובהראותי עתה את פניה זכרה את דבר התמונה ותשיבנה לי”.
אז זכרה מרים כי דברים היו לאלכסנדרה אמה עם קליאופטרה ועם דליוס ידיד אנטוניוס, בהתאמצה להנחיל את הכהונה לאריסתובל. גם התפארה אז לפניה בעצה אשר מצאה להטות לבב אנטוניוס אליה. האמנם היתה ידה בזה לחלל כבוד הבת בעד כבוד הבן? הדבר ברור כשמש בצהרים – ומה לה לעשות עתה? אם תכסה הדבר מהורדוס, אז יחול העון עליה, ובקנאתו אותה הלא יכלה זעמו בה וגם משפחתה לא תנצל מידו, – ואם תגלהו לו, אזי תציל כבודה מחרפת עולם ועוד תצלח להשיב חמתו גם מעל אמה. זאת שמה אל לבה ותבחר דבריה עם הורדוס להסיר כעש אמה. ותגל לו מחשבתה על אֹדות אִמה ותבקשהו לסור עמה עוד ביום ההוא אל מעונה, לשאול את פיה ולחקרה ולדעת ממנה פשר דבר.
צדקת מרים ישרה דרכה, ובתומתה ותבונתה הצליחה תמיד להפץ עברות אפו ולאסור את הארי הזה בנפשו. גם בפעם הזאת הניחה את רוחו כמעט, ועוד ביום ההוא הלכו שניהם יחדו אל אלכסנדרה וידרשו ממנה לעיני הורקנוס הזקן להגיד להם, מדוע עשתה כזאת ומה ראתה על ככה לתת כבוד בתה לכלמה ולשלוח את תמונתה לאיש נכרי וזר, הנודע לשמצה בדרכו זמה. ואלכסנדרה נתנה תודה, כי השא השיא אותה השר דליוס בהיותו לפני שלש שנים בירושלים, בעוד לבה מלא רגז וכעש על הורדוס, על אשר מאן לתת את הכהונה הגדולה לאריסתובל בנה. ובמסרה לו את תמונת הנער נפתתה לו להפקיד בידו גם את תמונת מרים בתה. כשמוע הורקנוס זאת ויחר לו מאד וידבר אתה קשות, ומרים רבתה ריב חרפתה ותצא ממנה בחרי אף, וחמת האב והבת הניחה את חמת הורדוס ויתאפק ולא דבר אליה מאומה.
אבל אלכסנדרה ידעה את הורדוס ואת לבבו הקשה, ותדע כי לעולם ישמור עברתו לה ונקה לא ינקה – ותבקש עצות ותחבלות להנצל מידו.
________
וקליאופטרה האויבת את הורדוס מצאה יד לסכסך אותו במלוּך מלך נביות, ובעלותו עליו למלחמה שלחה חיל וצבא לעזרת בני נביות, ויֻכה חיל הורדוס מכה רבה, ובעודו נרדף עד צואר מחיל האויב רעשה הארץ וכל עמק השרון היה למעי מפלה 111, ואנשים לאלפים "נעשו בתיהם קבריהם 112. הדבר הזה אמץ לבב מלוּך להכביד ידו על ארץ הקדש. העת הזאת מצאה אלכסנדרה דרושה לחפצה – ותבא לפני הורקנוס אביה ותספר לו את כל המוצאות את ביתו מידי המשפחה האדומית, ותגל את אזנו כי רק בגלל זאת פתהו הורדוס לשוב אליו מבבל, כי הוא ירא את הפרתים בהיות ידם רוממה. וזה לו האות: כי בראשונה אמר לחלק עמו את המלוכה ועתה השיבהו אחור וישליכהו מעל פניו ככלי אין חפץ בו, – ומי יודע את אשר יעשה לו עוד בהיות לאל ידו! ועל כן אין טוב לו כי אם להמלט אל מלך נביות והוא יהיה מגן לו, ואם לא למענו יעשה נא זאת למענה – כי שמורה לה עברתו והוא נכון לכלות בה חמתו לעת מצוא. בדברים כאלה וכאלה הציקה לאביה יום יום ולא נתנה לו מנוח עד כי נעתר לה הזקן בתומתו. ויכתוב דברים בספר אל מלוּך ויודיעוהו כי יש את נפשו לבוא אליו. ויתן את האגרת על יד דוסא ידידו אשר גדל בביתו, והוא קרוב ליוסף בעל שלומית אשר הומת על פי הורדוס; בו בטח לב הורקנוס כי יהיה ציר נאמן לשולחו. אבל דוסא בגד בו בחפצו לקחת רצון מיד הורדוס, וימסור לו את האגרת. ויודהו הורדוס על ככה ויצוהו להביא את הדברים למלך נביות ולהמציא לו את תשובתו אשר ישיב לו בכתובים. ומלוּך שמח על דברי הורקנוס וישב אליו דבר, כי הנה ארצו לפניו ולפני כל הנספחים עליו, לשבת בה כטוב בעיניו, והנהו שולח לו סוסים ועבדים, אשר יחכו לו על שפת ים המלח להביאהו אל ארצו.
בין כה וכה הורדוס אזר חיל וגבורה במלחמתו עם מלוך, ויך אויבו אחור ויכניעהו לפניו – והנה צרה חדשה ומתלאה רבה! כי פרץ ריב ומדון בין שני האיתנם, שרי רומה המושלים בעוז עולם, בין אנטוניוס השליט בארצות הקדם ואוקטבינוס השליט בארצות המערב. ואנטוניוס הנלכד במצודי קליאופטרה באהבתו אותה מאד לא שם לבו אל צבאות חילו לתת עליהם מוראו וגבורתו. ויהי בהתנגש שני המחנות במלחמת הים על יד אקטיוס 113אשר על חוף הים בארץ יון, נשתה גבורת אנטוניוס וינס מנוסת חרב בדרך הים מצרימה, וכל חילו עבר אל אויבו עז ותהיינה כל ארצות הקדם נחלה לאוקטבינוס. המהפכה הגדולה הזאת הפילה אימתה על הורדוס, כי הוא היה אוהב לאנטוניוס מעודו, וגם במלחמה ההיא שלח מזון וצדה לצבאות חילו. ויירא ויצר לו מאד מפני אוקטבינוס המושל הכביר, פן יזכור לו בריתו עם אנטוניוס ונתן נקמתו בו, והורידהו מעל כסאו, והשיב את ממלכתו לבית החשמונאים, מלכי יהודה מלפנים.
אז קרא הורדוס עצרה, ויצו להסנהדריה הגדולה להאסף לשבת תחכמוני, כי דבר לו אליה.
בעת ההיא רבה העזובה בסנהדריה. שמעיה ואבטליון מתו, ובני בתירה, קרובי הורדוס, מלאו מקומם. ויהי הדבר הזה למכשול ולפוקה ללמודי ה', כי גם בהם חדלה התורה להיות לאַמת המדה, להעריך על פיה את חכמיה ומוריה, כי אם אשר יבחר בו המלך הוא ישב ראש, ותהי התורה נעדרת 114, והלכות פשוטות הלכו ונשתכחו בבית המדרש 115. ורק חכם אחד נמצא אז אשר שב והזכירן, בהיות תורת שמעיה ואבטליון ערוכה ושמורה אצלו – הוא חותני הלל הבבלי 116.
________
בהגיע עת המועדה, בקר הורדוס את הורקנוס בהיכלו, וישחר פניו ללכת עמו אל לשכת הגזית, מקום מושב הסנהדריה הגדולה 117. וישמח הורקנוס לקראתו, כי זה כבר לא נכבד להקרא אל שבת תחכמוני, ויקם וילך עמו יחדו. הדבר הזה היה לפלא בעיני אלכסנדרה, ותשלח לשאול את פי מרים, אולי לקחה אזנה שמץ מנהו, אבל גם היא לא ידעה מזה מאומה. ותחרדנה שתי הנשים מבלי הדעת, ותשלחנה ציר ממהר אלי להבהילני אל מקום מושב הסנהדריה, לראות מה זאת, וגם הן עלו בהר הבית ותחכינה שם לדעת פשר הדבר.
בהגיע הורדוס עם הורקנוס אל לשכת הגזית, פנו להורקנוס מקום לשבת ראש. והורדוס עמד על רגליו לפני החכמים יושבי על מדין, וישאל את פיהם לאמר:
מה משפט האיש הבוגד במלכו ובעמו, ובעוד הם נלחמים על נפשם מפני הצר הצורר עליהם, שת הוא ידו עם האויב ויקח עמו דברים בסתר לבוא אליו ולחסות בצלו?"
“בן מות הוא – ענו החכמים ברובם – אם נגלה עונו כי כזאת עשה”.
“דמו בראשו” – ענה גם הורקנוס בהתעוררו רגע מתנומתו, כי זקן בן שמונים שנה היה בעת ההיא ולרגעים התנמנם משיבו.
"יקום אפוא יוחנן בן יונתן, הוא הורקנוס בן אלכסנדר ינאי החשמונאי, ויעמוד לפני שופטיו! – קרא הורדוס – כי הוא הבוגד והפושע, אשר חפץ לעבור את עמו וארצו, ויקח דברים עם מלוּך מלך נביות בעודו נלחם עמנו על גבול ארצנו. הנה העדים אשר הביאו דברי הורקנוס אליו, הנה האגרת אשר השיב לו המלך על ידם, והנה העבדים השבויים אשר חכו לו עם סוסיהם על שפת ים המלח להעבירו שמה!
ובדברו הניח לפניהם את האגרת החתומה בשם מלך נביות, ויצו לדוסא ולרעהו להביא את העבדים השבויים ולהגיד לפני השופטים את כל אשר ידעו.
אז נבהלו כל זקני הסנהדריה, חרדו מכסאותם בהלקח איש השיבה מקרבם לעמוד לפניהם למשפט. אבל האגרת והעדים ענו עונו בו, והורדוס המלך וגדוד אנשי חילו עומדים עליהם מזוינים, והורקנוס נשען על ידי השמשים העומדים על משמרתם, כי כשלו ברכיו מחרדת פתאם ובפיהו אין מלים להשיב על תוכחות. החכמים לא יכלו עוד להשיב דברם אחור, כי “כבר נגזרה גזרה”. 118 –ובמקום ההוא אשר הציל הורקנוס את הורדוס לפני חמש עשרה שנה, בעמדו למשפט הסנהדריה על הדם אשר שפך בארץ הגליל, במקום ההוא נשפט הורקנוס, שהיה מלך וכהן גדול בעמו, על ידי הורדוס עבדו מלפנים! וכן באו דברי שמעיה הזקן, אשר נבא אז לחבריו, כי ימים יבואו והאיש הזה כלה יעשה את כלם.
כברק מעופף עברה השמועה מלשכת הגזית אל כל קצות העיר, ומקול רעמה נחפזו כל יושביה וירוצו להמוניהם אל הר הבית, אך לפרוץ אל מקום המשפט לא יכלו – כי גדודי חיל המלך עמדו חמושים לשני עברי המסלה היורדת מהר הבית עד הגלגלתּה 119, מקום ההרגה לחיבי מיתה. ויגדל הבכי והמספד בהר הבית, אך קול יללת אלכסנדרה עלה על כלם, והמון נשים מקוננות סבוה, כלן יורדות בבכי ומתופפות על לבבהן. ומרים התעלפה בזרעותי וכל העומדים סביבינו נלאו ברוב עצותיהם להשיב אליה רוחה.
ועבדי המלך סבו את הורקנוס ויוציאוהו מחוץ לחומה, ואנשי החיל פנו לפניהם את הדרך בעופפם על פניהם את חרבותיהם השלופות, וכן הובא הורקנוס אל מקום ההרגה. שם כרכו על צוארו חבל דק עטוף מטפחת רכה 120, ושני העדים 121משכו את החבל איש מקצהו. “תהי מיתתי כפרה על כל עונותי” – לחשו שפתי הזקן בסור אליו מר המות ועד מהרה יצאה נפשו, וגויתו השלכה אל בור ככל הרוגי בית דין 122, לא בכו ולא ספדו עליו במקום ההוא. לעמת זה גדל הבכי והמספד בכל רחובות העיר. "הוי אדון והוי הוֹדוֹ! קוננו עליו מרה, כי נגדע קרן ישראל ובית החשמונאים נהרס עד היסוד בו.
בעצם העת ההיא אשר הוּצא הורקנוס למות, קרב הורדוס עם גדודו אל המקום אשר עמדה מרים נשענה על ידי בהתעוררה מעלוף נפשה, ובראותה אותו צנחה לארץ ותתעלף שנית. ויצו הורדוס להעלותה על מרכבתו ועלי פקד לשבת על ידה ולהביאה אל מעונה ולחכות לו עד שובו הארמונה, כי דבר לו אלי.
בהביאי את מרים אל מעונה השכיבוה אמהותיה במטה כי חלתה ותפול למשכב. ואנכי חכיתי להורדוס עד בואו, ונפשי כלתה לדעת מה הדבר אשר יגיד לי. ויהי בבואו אל היכלו ויקראני אל חדר משכיתו, וידבר אלי דברים טובים, דברים נחומים, ויורני ויאמר לי כי לא בו האשם במות הורקנוס כי אם בזקני הסנהדריה 123, אשר לא הכירו פנים במשפט. ואף גם זאת – כי בפיהו ובשפתיו דן הורקנוס דינו לנפשו, באמרו בפני כל כי האיש אשר עשה כזה “דמו בראשו”, והוא וחילו מלאו רק אחרי דברם. ולוּ חפץ במות הורקנוס, כי עתה נקל היה לו לפגוע בו בלעדיהם, כי זה משפט המלוכה. אמנם צר לו מאד על מות הזקן אשר היה אוהבו ואיש חסדו מנעוריו, אך אולתו סלפה דרכו ואת אשר נעשה אין להשיב עוד. ואולם לתת מרגוע לנפש מרים ואלכסנדרה וכל המתאבלים עליו, ולהשקיט לב העם ההולך וסוער בקרב חוצות, גמא אֹמר להעביר את ראשי הסנהדריה ממשמרתם ולהושיב תחתיהם את חותני, האיש הצדיק אשר תמיד היתה תהלתו בפי, ולחבר היושב על ידו הפלא איש חסיד לו, את מנחם האסיי, אשר תהלתו מודעת בכל הארץ. ועתה הנהו הולך אל האי רודוס, להַראות את פני אוקטבינוס המושל החדש, ואת פרורס אחיו קרא אליו לעצור בעמו בשמו. ובדאגתו למרים ואלכסנדרה, פן ימצא העם תֹאנה למרוד בו ולהושיבן לכסא תחתיו, והיו תוצאותיו מלחמה ושפך דמים לרוב – נמלך עליו לבו להעבירן אל מבצר אלכסנדריון; שם תעצרנה עד שובו מדרכו. ובדעתו כי שלם לבבי עמהן ורבה אמונתן בי, הנהו דורש מעמי לעזוב את ביתי ולבוא לשבת עמהן כל ימי העצרן במבצר ההוא. והיתה שבתי אתן למשיבת נפשן, וכי בטח לבו כי אצלח להשיב לבב מרים אליו, עד כי בשובו אליה לא תזכרנה עוד הראשונות, והיתה בריתו עמה חיים ושלום ואהבת עולם.
ואנכי לא נועזתי למרות פיהו, כי מי יקשה אליו וישלם? ואעזוב את אשתי הבוכיה על מר נפשי, ואטוש את נחלתי למֹרת רוחי. אך זאת היתה נחמתנו, כי הורמה קרן אבינו להיות לנשיא בעמו, לשבת ראש בסנהדריה הגדולה.
והורדוס יצא לדרכו מבלי הראות את פני מרים, וכשובה לאיתנה, ובהודע לה דבר פקודתו החדשה, לעצור אותה ואת אמה כשבויות חרב באחד המבצרים אשר אוה למושב להן, התנשאה כלביאה, ובזעם אפה הואילה לעורר את כל העם להתקומם על “העבד האדומי”, אשר עשה כלה למשפחתה ועודנו מסתולל בה ובאמה לדכאן תחת רגליו. רבות יגעתי להשיב חמתה מהשחית, בהביני אותה לדעת, כי גדול כח הורדוס בחיל גוים אשר אסף תחת דגלו, והם מלאים את כל מגדלי חומת העיר ושומרים אל הארמון ועל כל העם מסביב. ובאהבתה את עמה מנפשה התאפקה גם בפעם הזאת, ותט שכמה לסבול, ובערב הובאה אליה אלכסנדרה אמה האבלה והשוממה, נהוגה בידי שר צבא יטורי ושמו שוּמי, אשר על ידו הפקיד הורדוס אותנו להביאנו אל המבצר. ועוד בלילה ההוא עברנו במרכבות המלך וגדוד רוכבים שומרים לראשנו, וליום המחרת הגענו אל אלכסנדריון ונשב בארמון הבנוי בו לתלפיות.
________
המקום אשר בחר הורדוס לשבתן היה די הכאות לבב שתי הנשים, בהזכירו להן ימים מקדם והעתים אשר עברו על בביתן מאז החלה המשפחה האדמונית לחתור חתירותיה תחתיו ולהרסהו עד היסוד בו. ידי אלכסנדר ינאי יסדו את המבצר הזה בראש הרי אפרים, ואלכסנדר נכדו, חתן הורקנוס הזקן, בעל אלכסנדרה ואבי מרים, התבצר בו מפני גביניוס שר צבא רומה, אשר שסהו בו אנטיפטר אבי הורדוס. מן המבצר הזה לקח אלכסנדר בשבי ועל פי אנטיפטר הובא לפני פומפיוס אשר נתן נקמתו בו ויגירהו על ידי חרב. כל עבר ופנה הזכיר לאלכסנדרה שבתה עם בעלה, בעודנו מלך ביהודה, במקום הזה. ובזכרה למרים את כל מחמדיה מלפנים, ירדה בשיחה על נדודיה ומרודיה מאז ועד הנה, ותשב ותזכור את כל אשר עוללו "העבדים האדומים למשפחתה, אשר הרבו לסכסך אותם איש ברעהו למען תמצא ידם לכלם, וערמתם ואכזריותם עמדו להם לכלותם איש איש בקצהו. כן מת אריסתובל חמיה מסף רעל אשר השקוהו אוהבי אנטיפטר ברומה; כן נלכד אלכסנדר בעלה ברשת אשר טמן לו האיש ההוא ויפול בחרב אויב באנטוכיה. ואת אשר החל האב הנה יגמור הבן העולה עליו ברשעתו. הוא שת קציר למשפחתה ויכרת לה שם ושאר זקן וילד יחדו: את אנטיגנוס גיסה הסגיר אל אנטוניוס, אשר המיר כבודו בקלון וימיתהו מות נבל כעבד נפשע; את עיני בבא בן בוטא עור ואת כל בניו השמיד, לא השאיר מהם עד אחד; את אריסתובל בנה היחיד טבע במים ואת הורקנוס אביה איש השיבה המית בחנק – ומי יודע דבר מה יקרנה עוד! כי איש הדמים הזה לא ינוח ולא ישקוט עד הקימו מזמת לבו להכרית כל שריד מבית החשמונאים למען תהיה ממלכתם נכונה בידו.
כאלה וכאלה דברה אלכסנדרה באזנינו בעזבה עליה שיחה. ומרים ידעה מאד כי גם אמה לא נקתה מסכסוכי ביתה, ובמזמותיה זו חשבה עזרה הרבה למשחית; ובכל זאת לא יכלה לכחד אמרי נואש, כי עצמה משובת הורדוס, גדלה אכזריותו עד אין חקר, ובעד כל מחשבה אשר עלתה או יכלה לעלות על לבב אמה, לקח נקמתו בעצמה ובשרה, בנפשות היקרים לה, אשר נתנם כצאן לטבח. גם אהבתו אותה במה נחשבה היא? הלא גם היא רק פרי אהבתו לנפשו, ולולא זאת כי עתה לא נתנהו לבבו להפקיד עליה את יוסף גיסו להמיתה, בלכתו אז לעמוד למשפט לפני אנטוניוס – ומי יודע אם גם עתה, בלכתו לעמוד לדין לפני אוקטבינוס, לא צוה עליה כזאת, בהפקידו אותה בידי שוּמי, השר היטוּרי, אשר גם הוא מוצאו מעם נכר כמהו! לחקור לדעת זאת נוסדו שתי הנשים לנסות דבר אל השר הזה, ותשחרנה אותי לבקש קרבתו ולקרבהו גם אליהן לעת תמצא ידי.
במעלליו התנכר שוּמי כי נאמן הוא להורדוס מלכו וכי דבר לאט עמו על אֹדותיהן – כי הרחיק דרכו מעליהן, ומדי נפגש אתן חלק להן את הכבוד הראוי לנשי המלוכה, אבל לא דבר עמהן מטוב ועד רע. אולם אשר כבד מהן נקל היה לי – כי מעט מעט נודענו איש אל רעהו, ותנעם עלינו חברתנו, ונבקר איש אחיהו במעונותינו. ובסורו אלי החל להכיר ולהוקיר את המלכה ואת אמה, אשר שתיהן האירו אליו פניהן ותשתינה בחלקות לו – ומי גבר לא ייטב לבו בחברת אשת חן תומכת כבוד, אשר בה יפי והוד נפגשו, חסד וגדולה נשקו? לא ארכו הימים ושומי בקש ומצא לו מהלכים בין שתי הנשים, כי קצה נפשו בחייו הבודדים במבצר ההוא, ותערב עליו שיחתן עוד כי לאחרונה היתה שבתו אתן בכל עת, ולבו נמלא חמלה וידידות אֹמן למרים, המלכה העדינה, עד כי היה נכון להשליך נפשו מנגד ולהקריב בעדה לחת חייו. אולם בהיות לבו נאמן גם עם מלכו, לא חדל להלל את הורדוס בפניה.
פעם אחת בשבתם לבדם הגיד לה בהתגלות לבו כי רבה אהבת המלך אותה עד אין חקר, עד כי עוברת היא את גבול החיים ומגיעה עד מעבר לשערי שאֹל. ובראותו כי מרים מכבידה לבבה וממאנת להאמין בדבריו, נלחץ לאחרונה לתת לה אות אמת על פי הסוד הכמוס עמו – הוא הדבר אשר יצא לו מפי הורדוס: כי בעצם היום אשר תגיע אליו השמועה על דבר מותו, ימית את המלכה הנאהבה והנעימה, למען תשארנה נפשותיהם קשורות יחד גם אחרי מותם.
“הגם בנפש אמי נקשרה כה נפשו, עד כי צוה להמית גם אותה?” – העמיקה מרים שאָלה.
הדבר הזה לא שם איש החיל אל לבו התמים, ובשאול אותו מרים על ככה לא מצא מענה. אף אמנם נפקחו עיניו לראות כי צדקה מרים ממנו, ודבר בליעל יצוק בפקודה הזאת, והיטב חרה לו על הורדוס, אשר סבבהו בכחש ויסיתהו לתועבה לרצח נפשות חנם! – מחשבותיו אלה לא נעלמו מעיני מרים בהתבוננה בו, וברגזה תחתיה על רשעת בעלה, העבד האדומי, היתה נחמתה ביֹשר לב שומרה, השר היטוּרי, כי יסכל עצת הורדוס, ותחת עשות פקודתו להמית אותה ואת אמה אחר מותו, יהיה הוא למגן להן ולא יעזבן לראות שחת.
כוס מלאה מסך תכילהו עד למעלה משפתה ולא ישפל ממנו ארצה, ונוסף עליו נטף אחד וחלף ועבר על שפתה עם כל העודף העולה על מדתה. גם לסבלות מרים בא הקץ; פקודת הורדוס האחרונה עברה גבולה, ולב החשמונאים התעורר בה וינער כגור אריות.
"קץ לתהפוכות רע! – קראה אלינו אחרי צאת שומי מלפניה – העבד האדומי לא יוסיף עוד להוליכני שולל בדרך לבו. מהיום הזה והלאה איננו עוד בעלי, כי כנכרי יחשב לי, כאויבי בנפש. מי יתן מוּתוֹ בידי הרומאים משובו עוד לראות פני! ולולא יקרו לי דמי עמי מחיי, אזי קראתי עליו חמס בשערים, ונמצאו לי גואלים כברים מקרב אֵחי, והצלתי נפשי מידו. אכן מאהבתי את עמי אשא בשרי בשני, בצר לי על דמי אחי אחריש אתאפק; אבל בעלי לא יהיה עוד – תעב אתעבנו בפניו ויעבור עלי מה!
________
לא ארכו הימים ושומי בא אלינו ויבשר את מרים לאמר:
“הכוני גבירתי לקראת אֹרחיך, הבאים אליך לחות בשמחה את פניך!”
– ומי הם אלה? – שאלה מרים ותתפלא.
“הם: קפרון חמותך ופרורס ושלומית גיסיך”.
– הואילה נא אדני להגיד להם כי דבר אין לי עמהם. ישובו נא בדרך באו ולא יבואו לראות פני, כי תועבה הם לי.
“מה זה תדברי, גבירתי המלכה? – קרא שומי ויחרד – הלא שמעת מי הם: האחד הוא אחי הורדוס, הממלא מקומו בממלכה, ואתו אמו ואחותו! אמנם לא לי להוכיחך מלים ולהורותך את אשר תעשי; אבל אם כזאת אגיד להם אני בפי, וחיבתי את ראשי למלך!”.
– צדקת ממני – ענתה מרים בשימה דבריו אל לבה – הביאם איפוא הנה ואל תגיד להם מאומה.
השר היטורי השתחוה ויצא. ואלכסנדרה נגשה אל מרים ותאמר: “האמנם יש עם לבבך להרגיז את הנחשים הצפעונים האלה, אשר אין להם לחש? אנא בתי, חדלי נא מזה אם יקרה נפשך בעיניך!”
“נפשי בכף עריצים אשר הזילוה מאד ויגיעוה עד העפר, ואם אתכחש להם כעצתך ונקלֹתי עוד מזאת והייתי בעיני כמהם. אבל אחת אמרתי: היה לא תהיה עוד כזאת. קץ לתהפוכות רע! תעב אתעבם בפניהם, והיתה זאת נחמתי על כל הכעשים אשר הכעיסוני עד כה”.
לדברים האלה חרדה אלכסנדרה מאד, ותפן אלי ותרבה אלי תחנונים לדבר על לב מרים להשיב אפה, ולשית עצות בנפשה להתחפש לפני האנשים הרעים האלה – פן יבלע לה לכלנו. אבל אנכי, בדעתי את נפש מרים, הצדקתיה בלבי, כי אמנם אויביה בנפש המה, וכאשר תכנע לפניהם כן תמצא ידם לה וכן יוסיפו לחמוס עליה מזמות להשחיתה, ועם עדת חנף כאלה טובה איבה גלויה משנאה מסתרת. על כן החרשתי ממנה ואתן לה לעשות כאשר יורנה לבבה.
ואלכסנדרה הוסיפה להעתיר עליה דבריה ללא הועיל, עד אשר נפתחה הדלת במלוא רחבה, והאורחים באו ואחריהם שומי, שר המבצר והחיל אשר בו. אנכי ואלכסנדרה קמנו לפניהם ונגש אליהם צעדים אחדים ונכף להם כמעט, למען השלום. ומרים לא קמה ולא זעה ממקומה ועפעפיה הישרו נגדם מבלי דבר מאומה.
בעמדי על מקומי התבוננתי רגע בפניהם, כי לא ראיתים זה כמה. קפרון שמנה עשתה מאד עד כי כֻסו פניה בחלבה ונדמו לפני הלבָנה במלוּאה, ומפלי בשר רב נערמו על צואריה עד געל נפש. מרוב חלבה ושמנה כבדה עליה לשאוף רוח, ונשמת אפה נשמעה למרחוק, והיא כלה מכֻסה משי ורקמה וזהב, ופנינים ואבני חפץ וזֵעה רבה. שלומית דלה ורזה מבראשונה; עיניה הוסיפו להשקע בחוריהן, והמשקע הכהה אשר מתחתיהן העמיק רדת עד כי נראו שמוּרותיהן כעגילי תכלת כהה ועכורה. ואת פרורס ידעתי אך מעט, וחזות פניה נדמה לי כשועל ערום מתחפש והולך על שתים.
“מה חפצכם בביתי?” – שאלַתָּם מרים במנוחה מבלי קום ממקומה ומבלי בקש אותם לשבת אִתּה.
האֹרחים שמעו כן תּמהו איש אל רעהו, ופרורס התעורר ראשונה, ויבט בפניה ויאמר:
“הנה סרנו אל בית הורדוס, לדעת שלום בניו”.
“הבנים בני, והבית וכל אשר בו לי הוא – ענתה מרים – הלא ידעתם אם לא שמעתם את שם המבצר הזה, הנקרא על שם אבותי מלכי הארץ הזאת”.
עיני קפרון התגלו, כמו הואילו לצאת מחוריהן, ואנכי הבלגתי על געל נפשי ואבקש אותה לשבת ולנוח. אני אחזתי בכסא מעבר מזה, ואלכסנדרה מהרה ותאחז בו מעבר השני, ויחדו הגשנוהו אליה. והאשה הכבדה צנחה עליו ונשמת אפה כנופח באש פחם. ושומי הושיט שני כסאות לפרורס ולשלומית, אך הם הודו לו דומם ויעמדו תחתם כבתחלה.
“אכן נודע הדבר! – אמרה שלומית בחמת עכשוב – מרים בת מלכים היא ועל כן מרומים תשכון; על כן בחרה שבת במרום הרים, במבצר יסדו לה אבותיה מלפנים. – ובכל זאת אדמה, כי לו היה הכל כחפצה, אזי לא הכירה פה מקומה, – כי נאה לבת מלכים לשבת בעיר המלוכה, בקריה העליזה, משבת בקיר חומה, במצודת סלעים אשר קן היא לבני נשר או משמר לילדי פשע”.
“אם לא תדעי לך, אשה טובת טעם, יכֹלה אני לספר באזניך מעשה ילדות: מעשה שהיה בבת מלך שנשבתה בין השֵדים, היוצאים מעמקי השאול לשחק בבני האדם! והשחוק מהוֹלל מאד ומהוּל בדמעת עשוקים… אך למה אדאיב את נפשך בספורי עצב, ואתּ אשה ענוגה ורכת לבב מאד, כי הלא ידעתיך מאז” –
“בת מלכים אַתּ! – קרא פרורס – ואיה ממלכתם עתה? הטרם תדעי כי אבדה ממשלת החשמונאים ונכרתה מקרב הארץ, עקב אשר היתה יד איש ברעהו. ולולא הורדוס אחי אשר במשפט העמיד ארץ, כי עתה נחלה לבני נביות” –
"אשריה וטוב לה! – אמרה מרים בשחוק – כי נצולה מבני נביות ותהי נחלה לבני אדום "…
“מרים!” – קראה אלכסנדרה ותבט אליה בתחנונים.
“אם חפצה אַתּ לבוא עד חקר משפחתי – קראה קפרון בגאוה – שאלי את יושבי אנטוכיה ויגידו לך על אדות שרמלה קרובי העשיר, כי קטנו עבה ממתני כל מלכי יהודה גם יחד”.
“לדבר הזה סלחי לי, מחתּנתי הכבוּדה – השיבה אלכסנדרה בגאון ויראָה יחד – הן תמיד תתפארי עלינו בעֹשר קרובך, שהוא כל יחוסך וכבודך – ומי היו אבותיו עשהו בו? הלא הכל עשה רמיה, כל חולק עם גנב, כל בוצע בצע בעֹשק ובגזל יעשה חיל ויצבור כעפר הון. לא בזאת יתהלל המתהלל בתוכנו, כי אם בעשות טוב, בהרבות חסד וצדקה, במצוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, באלה יעשה לו שם עולם אשר לא יכרת, כשם אשר עשו להם אבותי החשמונאים מאז העולם, נוסף על גבורתם ואֹמץ זרועם ולבבם בצאתם לישע עמם וארצם. אם לזאת תשימי לב, תכירי כבוד מולדתי ואפים ארץ – תשתחוי לי, כי בי תכָּבדי גם אתּ גם כל הנספח על משפחתי. ולדבר הזה אל נא יחר אפך וסלחי לי כגדל חסדך!”
"אכן רבות פעלו החשמונאים האחרונים לעמם ולארצם וגם – “לנפשם!” – הביעה שלומית בפיה; אך פרורס הִסה אותה בקראו:
“קץ לדברי רוח! לא להתוכח באנו הלום כי אם לראות את אשת הורדוס ובניו. והנה אותה ואת אמה כבר שבעו עינינו לראות אף נמלאו אזנינו משמוע – ועתה הננו לראות את הילדים אשר חנן אלהים את אחי… יביאום איפוא לפנינו, נחזה בם ונשוב לדרכנו”.
“אחת אמרתי – ענתה מרים ממקום מושבה – הבנים בָּני, ואין את נפשי להראותם לאלה אשר ראות אותם למרת רוחי הוא”.
“הידעת כי מושל עליון אני בארץ על פי המלך אשר מפניו גוים יחרדו? – קרא פרורס בגאון מושלים – אם לא תעשי פקודתי כרגע, אקרא לאנשי החיל שומרי המבצר ופתחו הם הדלתות לפני, ועשיתי בך ובילדיך ככל אשר אחפוץ”.
“לדבר הזה יסלח נא לי, אדני המשנה! – אמר שוּמי בהשתחותו לו – החיל חילי, והגבירה היושבת בזה היא מלכת הארץ, אשר הפקיד המלך הגדול על ידי לעמוד לפניה לשרתה – ולא אתן לנגוע בה או לעשות פה דבר אשר לא כרוחה”.
“היודע אתה את מי תוכח מלים?” – קרא פרורס וחמתו בערה בו.
“אכן יודע אני כי משנה למלך אתה בארץ יהודה על פי הורדוס אדני ומלכי; אבל פה במבצר הזה יושבת אשתו המלכה בשם כבודו, ואנכי והחיל אשר על ידי נתונים לה לעשות פקודתה. פה אין גדול ממנה בלתי אם המלך היושב על כסאו, אפס זולתו”.
“חי ראשי כי בנפשך דברת את הדבר הזה!”
“לו יהי כדבריך; אני פי מלך אשמור, ואם יחשוב זאת לעון לי, ישפטני כלבבו”.
“אנכי לא אחכה עד שוב אחי מדרכו, כי בלבדי אדין דינך וכעלילותיך אשפטך. הלא האשה הזאת אסירה היא פה מטעם המלך, ואנכי אחיו הבכור המושל בשמו, והנה גם אמו ואחותו הנצבות בזה. אין זאת כי אם קשר קשרתם יחד, ועלי למהר ולהשקיע את המרד בראשיתו, – עוד אחת מעט וחיל כל הארץ אלי אאסוף, והרסתי את הקן הזה והשמדתי את כל אשר בו, ובך אעשה שפטים וגמולך בראשך אשיב”.
“אני פה מלך אשמור ושאתך לא תבעתני”.
“צאו מזה אנשי דמים ומרמה, עוללי עלילות ברשע!” – הרעימה מרים עליהם בקולה ועיניה ברקים רבו להפיצם.
“סלח נא אדני, גם אתן גבירותי סלחנה לי – אמר שומי בהשתחויָתו אל האֹרחים – הואילו נא לעזוב את המלכה, כי כן צותה ועלי לשמור פקודתה מטעם המלך”.
“נצא איפוא מזה! – קראה שלומית לאמה ולאחיה ופניה כסו בירקון בעלה הנבל – ועוד נשוב נתראה פנים וידעו את תנואתנו”.
ופרורס ושלומית תמכו את אמן בידיהם ויקימוה ממושבה וינהלוה עד הדלתות אשר נפתחו בידי שומי המשתחוה לפניהם בהדרת כבוד. ומרחוק עוד נשמע קול נחרת קפרון כמפוח נחר, מנשמת רוח אפה אשר כבדה עליה בשממה ובשאפה יחד.
“נקיתי הפעם! – קראה מרים בצאת האורחים נכלמים מלפניה – הניחותי חמתי במשפחה הרעה הזאת על כל המכאֹבים אשר נשאתי ממנה עד כה. ידעתי כי תקח נקמתי ממני לעת תמצא ידה. מי יתן ונשבר גאון זדונה ונפל הורדוס חלל בדרך זו הלך ולא ישוב עוד! אולם גם כי ישוב יהפוך ידו בי, לא ימשול עוד בנפשי, כי תעב אתעבנו ויעבור עלי מה!”.
“צר לי מאד כי נמשכתי גם אני בריב הזה, ובחפזי נפתלתי עם פרת הבשן הלוקחת לה קרנים בעֹשר שרמלה קרובה – אמרה אלכסנדרה בדאכה – חמסי עליך, בתי, כי הגדלת עליהם בפיך ותמלאי פניהם קלון, ואם שוב ישוב העריץ מדרכו, מי יודע מה יהיה לי!”
ומרים הביטה אל אמה במנוד ראש, אך לא ענתה דבר. ותפן אל שומי אשר שב הביתה אחרי שלחו את האורחים מעל פניה, ותאחז ידו בידידות ותשלם תודות לו על היותו למגן לה מפני צורריה השאטים אותה בנפש. אך הוא ענה בישרו ותמו כי רק חובתו עשה, בהיותו שומרה וצלה על יד ימינה – כי כן היתה מצות הורדוס ופקודתו שמרה רוחו.
________
תקות מרים לא באה. הורדוס לא נענש מאת אוקטבינוס על אשר היה לבבו שלם עם אנטוניוס – כי עוד נחל כבוד ממנו, בהתחפשו לפניו לאיש אמונים השומר בריתו לאנשי חסדו. ובהניח הורדוס לרגליו את עטרת מלכותו, לתתה לאשר יבחר, שב אוקטבינוס וישימנה על ראשו, כי בו בחר לקרבהו באהבה ולתת מהודו עליו. וישב לו את נפת יריחו אשר קרע אנטוניוס מעל גבולו ויתננה לקליאופטרה אהובת נפשו. גם את הערים אשר נקרעו מעל ארץ יהודה בימי פומפיוס שב ויספחן אל גבולו. גם שמע לעצתו בעלותו אל ארץ מצרים, להשמר מאשה הרעה, מקליאופטרה המלכה, אשר צדה למדחפות את נפש אנטוניוס. וכראות קליאופטרה כי כל תחבולותיה לא תעמודנה לה למשוך את הקיסר הצעיר ברשתה, ותקץ בחייה ותשלח יד בנפשה. והורדוס שב לארצו שבע רצון וכבוד, וידא כעל כנפי רוח אל מבצר אלכסנדריון, לחדות בשמחה את פני מרים רעיתו משאת נפשו, והנה מפח נפש! כי עמדה מרים לפניו דוּמם, לא שאלה לשלומו ולא שמחה בישועתו, ובקרבו אליה לחבקה באהבה חלצה נפשה ותסתר פנים ממנו. אז זכר את הדברים אשר נקרו ויאתיו לדאבון לבבה לפני צאתו לדרכו, ויתנחם ויאמר בלבו: " אך זעף אשה הוא ואשאנו; עוד מעט ובטל משכים יחלוף". וכאשר ספר לו שר המבצר את הדברים אשר נפלו בין המלכה ומשפחתו, נתן צדק למרים, ויהלל את שומי בשפתיו, בהתפארו עליה כי כחפצו יעשה בה. אחר כן צוה ויעבירו את כל בית המלוכה ירושלימה, והוא עבר לפניהם. ויהי בקרבו אל העיר הבירה ויצאו אחיו ואחותו לקראתו ויספרו לו הדברים בלשון אחרת. אז רעמו פניו והיטב חרה לו עז פני מרים ועל גבה אף אלכסנדרה בעוד אמו לנגדן. ויצו את חתנתו להשאר בהיכלו למען תראה למורת רוחה את הדר כבוד אמו, ונקטה בפניה והשפילה גאותה ולא תרחיב עוד עליה בפיה, והעד העיד בה להשיב לב בתה עליו, פן תעלה עליהן חמתו ויבֻלע לשתיהן גם יחד.
אבל לב אשה חזק מסלע, כי לא בחזקת היד יוקח. והורדוס המושל האדיר, המעתיק הרים בכחו וכל מבצר משחק לו, נלאה אל מרים ולא יכל לה. שבועות עברו, ירחים נקפו, ואף מרים לא שב ממנו וחמתה לא שככה. היא היתה צופיה הליכות הבית כמקדם; קשורה בנפש לילדיה שבעתים על כל אהבתה אליהם מבראשונה; לעיני אחרים היתה גם לו גם למשפחתו כמלפנים, לא מנעתם מכבוד ולא גרעה מהם שיחה הערב – אבל כמעט נשארו לבדם והנה נהפכה כלה ותהי רוח אחרת עמה, ותתנכר אליהם ותהי כאבן דומם, כנציב קרח, או כחטר גאווה, מחצבת רהב. פעמים רבות השתאה הורדוס את האשה הזאת ולבו השתומם בתוכו: הזאת היא מרים הטובה והנעימה, הענוה והנכנעה, אשר מעודה לא מרתה את פיו ולא עצבה את רוחו, אשר על כל הכעשים אשר הכעיסה הוא בגאות עזו, היו לה רק אנחות ודמעות או בקשות ותחנונים? איכה נהפכה כחמר חתם, תעטוף שית גאוה, תביט אליו מגבוה, ואל כל שארי בשרו כעל עבדים מקנת כספה, תשביעם בחרפה או תעמוד תתבונן בהם בלעג שאנן; לשונה כתער מלֻטש ועיניה איך רמו ועפעפיה מה נשאו! לשוא התרפס לפניה וירבה אליה תחנונים, לשוא התקצף ויַפיל עליה אימים – כי תחנוניו העלו חמתה וזעם אפו היה לה לשחוק מרנין לבב. ואף גם זאת – כי כאשר נפלאה דרכה ממנו כן נפלאה אהבתו לה, וכאשר רחקה מעליו כן קרב כתנור לבו. גם כל עמל שלומית אחותו עלה בתהו; לריק כלתה כחה להבאיש את מרים בעיניו בעוללה עליה עלילות חדשות לבקרים – כי בדעתו איבתה לה לא שם אליה לבו, ובהצדיקו את מרים ממנה עוד הוסיפה אהבתו אֹמץ ותכל נפשו אליה עד בלתי נשוא.
כן התענה הורדוס ירחים הרבה בתוחלתו הממֻשכה וכל עצה אבדה ממנו להשיב את מרים מחרון אפה ולהפר כעסה עמו. ויהי כאשר נלאה ברוב עצותיו, ובראותו כי גם יד אלכסנדרה קצרה מהשיב עליו לב בתה, ותקצר רוחו, וישלח לקרוא לי, ויפצר בי לדבר על לב מרים רעיתו לפתוח שפתיה עמו ולהגיד לו על מה סמכה עליו חמתה, אולי יוכל לרצותה ולכפר פניה. ואנכי לא יכולתי להשיב פניו, ואבוא אל מרים וארבה דברי עמה ואוכיחה ואערכה לעיניה כי אם יש לה חפץ בחיים, ואם יקרו לה בניה, הנה עתה העת להתנות עמו דברים, אשר על פיהם ייטב לה מאז. ואורנה לדרוש ממנו להסיר לבב עיקש, להרחיק מעליו את אחיו ואחותו, ועקב זה תשלם את אמו ולא תמנענה עוד מכבוד. גם תדרוש ממנו לשנות דרכו בממלכה, לנהגה על פי רוח העם ותורתו, וחדלו המתאוננים בעם על המנהגים הזרים, מנהגי יון ורומה, אשר החל לקבע בעיר הקדש למורת רוחם. ולחפץ הזה יקרב אליו את חותני, נשיא הסנהדריה, “האוהב את הבריות ומקרבן לתורה” 124, והיה לו המורה לצדקה למלאך טוב אשר לב טהור יברא לו להטיב דרכו ומעלליו.
“מי יתן טהור מטמא!” – נאנחה מרים בדעתה לבבו העקוב, ובכל זאת נענתה לי ותמלא את ידי לשים את הדברים האלה לפניו. אך ראשית כל דרכה ממנו להקריב משפטם לפני חכמי התורה ומוריה, כי רק בהגידה באזני אנשים כאלה את כל לבבה יפוג כעסה ותשב חמתה, והיתה פעולתם הראשונה בבית המלוכה, לקרב לבותם ולעשות שלום ביניהם. אז יסכן הורדוס עמם ובם תבואתהו טובה כדברי וייטב גם לה בגללו.
שמתי את הדברים לפני הורדוס ויהי לו לרצון; אך בדבר אחד הקשה אלי – כי מאן לשמוע תוכחתה בפני אחרים. ובהגידי לו תהלת חותני כי הוא אוהב כל אדם וענו מכל האדם, זכר צדקתו ואמונתו וישאלני, אם זה הוא האיש המאמין בגמול האדם בעולם הזה, כי כמעלליו יושב לו? “כן הוא” – אמרתי ואשנה לו את דברי חותני הנשיא על אדות הגלגלת שצפה על פני המים, אשר בראותו אותה אמר לה: “על דאטפת אטפוך”.
והורדוס החל ללכת בחדר הנה והנה, ופניו הביעו רגשת לבבו פתאם קרב וישאל:
“הלא לפי זה אם הגה איש רעהו מדרך החיים, אין לו איפוא כי אם לבער אחרי כל גואליו וקרוביו, לבל ימצא עוד איש אשר יקח נקמתו ממנו!”
ואנכי בנותי הגיגו, ואזכור כי אמנם כן עשה העריץ הזה לבית החשמונאים.
– לא כן, אדני המלך! – השיבותי לתמי – כל עשה רצח בזדון לא ינקה לעולם. כי גואל אחד יש לכל בני האדם, המשלם על יתר לשופך דמם, ובאין איש אשר ישיב לרשע במפעלו, ישית הוא ידו עליו, ונתן לו לב רַגז ומוסר כליות אשר כצפעוני יפריש. ומוכרו זה הנעלם מעין כל קשה לו מכל גמול וענש אשר יוכל להשיגהו בידי אדם – כי לעולם לא יעזבהו ולא יחדל ממנו עד רדתו ביגון שאולה.
לדברי אלה חרד הורדוס תחתיו ופניו נפלו מאד – אך עד ארגיעה התעודד וישאלני: "היודע אתה את בבא בן בוטא? העודנו חי? ואיה מקום מושבו?
על שלש שאלותיו עניתי הן, ובלבי הבינותי כי נחם הוא ברגע הזה על הרעה אשר עשה לו ולמשפחתו וחפץ הוא להטיב עמו באחריתו. ועל כן בדרשו ממני להוליכהו אל מקום משכן המורה האמלל אשר נקר את עיניו, נמצאתי לו. ויתחפש הורדוס וישנה בגדיו לבל תכירהו עין, ויסע וילך עמי עד רדתו אל עמק החרוץ ועד הגיענו אל מעון המורה העוֵר. הוא גר באֹהל דל, ונשים רחמניות מדלת העם גרי העמק האכילוהו והשקוהו ותתננה לו די מחסורו כפי אשר השיגה ידן. להן היה יקר שם כבוד החכם הזה על פי הדבר אשר קרה בתוכן בראשית בואו לשבת שם. כי איש אחד מבני בבל עלה ירושלימה וישא לו אשה וישב עמה בעמק ההוא. ויהי הוא מדבר כשדית, והיא לא שמעה את לשונו ולא הבינה בדבריו, ועל זה חרה לו ויתקוטט בה תמיד. והאשה התמה נשאה חרפה, השיגה כלמות, ותתאמץ לעשות רצון בעלה ולא יכולה. ויהי היום ויצו אותה להביא לו שני אבטיחים, אשר בארמית נקראים הם בשם “בוציני”, ותלך ותביא לו שני נרות גדולים, שגם הם נקראים בלשון כשׁדים בשם זה. ויקצוף האיש כדרכו ויקרא בחמתו: לכי ושברי אותם על “ריש בבא”, לאמר: על ראש. ותלך האשה אל בבא בן בוטא ותמצאהו בשבתו לדין, ותקח נרותיה ותנפצם על ראשו. ויבהל הזקן העור וישאל: מה זאת? ותען האשה בתומתה: " כן צוני בעלי". ובהודע לו פשר דבר קם על רגליו וישא עליה כפיו ויאמר: “הן את שני נרותיך נפצת על ראשי בהיות רצון בעלך קדוש לך, לכן יתן ה' לך שני בנים אשר יהיו למאורות גדולים בישראל!” 125. –
"השלום לך, זקן? " – שאלהו הורדוס בשנותו קולו.
– שלום! – ענה העור מבלי שאול אותו מי הוא.
"זכור את אשר עשה לך העבד האדומי! – הן את בניך הרג וגם את עיניך נקר, ואתה מחשה? "
– ומה בצע בזכרי את אשר עולל לי? הן מֵתי לא יחיו ואור עיני לא ישוב עוד לעולם.
“קללהו איפוא קללה נמרצת! קרא אל ה' ויקח נקמתך ממנו!”
– אם כזאת אעשה וחטאתי לאלהים, כי כן אמר החכם מכל אדם: גם במרעך מלך אל תקלל.
“אבל הוא איננו מלך, כי בעשק ובגזל עלה על כסא החשמונאים”.
– די לי אם עשיר הוא, כאמור: “ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר”, או נשיא כאמור: “ונשיא בעמך לא תֹאר”.
“הלא זה בעושה מעשהו עמו, לא כן הורדוס – כי הולך הוא בחקות הגוים”.
– ובכל זאת לא אקללהו, כי “נהם ככפיר אימת מלך, מתעברו חטא נפשו”.
“ומי זה ילך וילשין אותך אליו?”
– גם על זה אמר החכם: “כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר”.
לדברים האלה לא יכל עוד להתאפק, ויגד לו כי הוא זה, ויאמר:
“לו ידעתי אז כי כה נזהרים חכמי התורה ברוחם, אזי לא נחפזתי אז להמיתם. ועתה מה אעשה איפוא לכפר פני ה' על הרעה אשר עשיתי?”
– אתה כבית מאורי עולם – השיב אמריו לו – בקש לך ועשה דבר אשר יהיה לאור עולם 126.
כצאתנו משם אחזני הורדוס בידו ויאמר לי:
“הפעם ראיתי כי חכמת אלהים בקרב המורים תלין, ואם יצלחו להשיב אלי לבב מרים – והייתי להם עד עולם. לך והביאה אלי ביום מחר את חותנך הנשיא, וגם את בבא בן בוטא, הקרוב למרים, וגם כבודך יַחד עמהם, ולפני שלשתכם תגיד מרים עצומותיה. בטוח אני בכם כי תצקו עליה מרוחכם ושמתם פקודתה שלום, ושבה והיתה לי כבימי נעוריה, אז אכף לכם מאד ותברככם נפשי”.
________
ביום השני בבקר השכם נועדנו יחדו אל ארמון המלך, והורדוס ומרים נגשו לפנינו ויתוכחו יחד. מרים גלתה אלינו ריבה, ותספר את כל המוצאות אותה ואת ביתה מידי הורדוס ומשפחתו. והורדוס הצדיק נפשו ויתפתל באמרי נואש, ועל כל דבר אשמה אשר שמה עליו מצא לו מענה על פי דרכו. ויהיו כל הדברים יגעים עד אשר קם חותני ממקומו, וידבר על לב מרים להעתר אל בעלה ולשפות שלום לו, כי יש סבות ומקרים השולטים באדם לעשות את אשר יעשה, ועל כן הוא אֹמר תמיד: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”. ולהורדוס נתן עצתו להרפות מאף ולעזוב חמה ולשמור את הכלל: " מה דסני לך – לחברך לא תעביד!" 127 כי זה עיקר התורה אשר חיים היא למוצאיה.
“צדקת מורי החכם בכלל הגדול אשר נתת לי – ענתה מרים בשחוק מר – כי אמנם זה כל ישע וכל חפץ בעלי: להגיעני למקומו, לא בעולם הזה – כי מעודו הרחיקני לבלי תת לי להתערב עמו בעניני הממלכה, אך בעולם האחר, בעולם הבא… ולא רק לי בלבד יניח מקום אצלו, כי גם לאמי האמללה, אשר שכול ואלמון כתומם יחד באו לה מידי אנשים הידועים לי בשמותם”…
אנכי והורדוס הבינונו לדבריה, אך להלל ולבבא היו כדברי הספר החתום, וידרשו להגיד להם מה ירמזון מליה.
“זה שתי פעמים – אמרה מרים בהביטה ישר אל פני בעלה אשר השתנו מאד ברגע הזה – זה שתי פעמים צוה את משרתיו עושי רצונו להמית אותי ואת אמי ברגע אשר תגיע אליהם השמועה על דבר מותו. בפעם הראשונה הפקידנו בידי יוסף גיסו, בלכתו לעמוד למשפט לפני אנטוניוס על מות אריסתובל אחי, אשר טבעוהו עבדיו בברֵכה אשר למי יריחו” –
“ובפעם השניה?” – שאל הורדוס ברגז ועיניו הפיצו את האש הירוקה המתלקחת בהן לעת אפו.
“בפעם השנית – השיבה מרים במנוחה – צוה עלינו כזאת בהפקידו אותנו בידי שוּמי, השר היטוּרי” –
לדבר הזה קפץ הורדוס ממקומו כמו נשכהו נחש בעקביו.
“ובכן גלה לך שומי את סודי? – הרעים עליה בקולו – האיש הזה אשר מצאתיו נאמן לפני כל הימים, הוא בגד בי ויגל לך תעלומות לבי? איש כזה לא יחיב ראשו על חנם! אין זאת כי אם שלמת לו בנפשך תחת נפשו… אכן צדקה שלומית אחותי ממני! – הוסיף לשאג בחרקו שן – ועל כן בעט האיש הזה במשפחתי בשאט בנפש, ובבוא אמי ואחי ואחותי לפני פלגשו זו קנא לה קנאה גדולה ויזרם כמו דוה “צאו” אמר להם! אכן נודע הדבר!”
– עַמִיוּדַיוֹס! – נהמה מרים ברגזה תחתיה מן החרפה אשר נשא עליה העריץ הזה על שקר.
ברגע הזה ספק הורדוס את כפיו ועדת אנשי חיל פרצו החדרה.
“סגרו את הארורה בחדר הזה – קרא אליהם בקול עז – ושמרוה עד אחרץ משפטה! ואתם שובו לכם לאהליכם – קרא אלינו – כי לא מלאכי שלום דרושים לי עתה כי אם מלאכי מות אשר יחישו לעשות פקודתי”.
פתאם פנה אלי ויקרא: וגם אתה, המורה לצדקה, הלא היית עמה במבצר אלכסנדריון – הכח שמעת לפקודתי? הכן שמרת את אשתי לבל תעשה מדחה? תפשוהי אנשי חילי ושימו עליו משמר בחדר השני עד אשר אפרש מה יעשה לו!"
________
כן נהפכו הדברים רגע אחד בעבור על הורדוס רוח קנאה. סערתו חמה יצאה ותתקפהו, ומלאכי השלום נפוצו מעליו, נזֹרו כמֹץ לפני רוח. ואנכי נעצרתי בחדר הנשען אל חדר משכיתו, משם שמעתי פקודתו אל פרורס אחיו לשום משמר גם על חדר אלכסנדרה ולהבהיל את שוּמי היטורי ולהעמידהו לפניו למשפט. ובהשארו לבדו בחדרו הנה והנה כארי בכלוב וינהם לרגעים כנהמת ים ופתאם נתן בבכי קולו ושאגותיו מים נתכו. “הנה הסערה עוברת – חשבתי עם לבבי – עוד מעט ותקום לדממה, אז ישיב אל לבו, יכיר עותתו ויבוש מפחזותו”. עודני מתנחם במחשבתי זו והנה נשמע קול דופק לאט על דלת חדרו. והורדוס התעורר וישאל: “מי זה בא?”
– אנכי פוֹליוס עבדך, המוסך לך את יין משתך.
“ומה חפצך עתה?”
– דבר לי אליך, המלך!
הדלת נפתחה והעבד בא ויפול לפניו ארצה ויקרא:
– לא אוכל לכסות מאדוני המלך את סודי הכמוס עמי זה יום תמים. הנה יש אתי אבקת רֹכל, אשר סגֻלתה לעורר בלב גבר אהבה עזה להאשה אשר הכינה זאת לו, – והיא שמורה אתי למסכה ביין משתך, למען תשתה ממנה ותרב אהבתך להמלכה רעיתך.
“הוי נבל! – קרא הורדוס באחזו בערף העבד – החסר אהבה אני לאשה הסוררה הזאת, כי תאמר עוד להגדילה ולהרבות מכאֹבי לבבי האנוש? אם יש לך סם כזה, לך השקה אותה ממנו, אולי תאהבני מעתה וסרה קנאתי ושב ורפא לי!”
כן קרא אל העבד בטלטלו אותו בידו החזקה ובהכותו אותו מכת בלתי סרה.
– הוי אדני ומלכי! – התחנן אליו המֻכה בהאנקו מעצמת מכאֹביו – אבל הסם הזה לא לי הוא, כי נתון הוא על ידי מאתמול. ואנכי לא נגעתי בו, כי חלילה לעבדך מעשות כזאת, חלילה לי! יום תמים עצרתיו אתי מבלי דעת מה אעשה. בראשונה חפצתי לזרותו על פני רוח ולהעלים סודי, אך אחרי שובי נחמתי, באמרי עם לבבי: אם כזאת אעשה וחטאתי למלכי כל הימים – כי מי יודע מה שרש דבר נמצא בו? אולי סם מות הוא, ואם לא יודע לאדני הדבר בעתו, מי יודע אם לא ימצא איש אחר אשר יעשה זאת למען הבצע, והביא על המלך ועלינו רעה לא נדע שחרה.
“ומי נתן את הסם על ידך?”
– הנה גם צרור הכסף והנה גם רביד הזהב הנתון לי, למען קנות לבבי, למען אפֻתה לעשות את אשר לא אוכלה.
"יהי לך אשר לך ואני הנני להוסיף לך כהנה וכהנה; אך הגידה לי קשט אמרי אמת: מי נתן לך את כל אלה?
– אל נא יחר לאדני המלך, כי בנפשי נשבעתי להעלים דבר, ואיככה אוכל לעבור על שבועה ולחטיא את בשרי?
“הוי כסיל ובער! – קרא הורדוס באחזו בו שנית בידו החזקה – אם לא תגיד לי כרגע ושחקתיך לעפר והדקותי אותך כאבק הזה הבאת אתך”.
– אנכי אגיד; אך אל נא ימהר אדני לקצוף על האשה אשר נתנה לי! כי מי יודע אולי הוא באמת סם אהבה, כדבריה.
“אל תאריך עוד נפשי, כי בנפשך הוא!”
– אבל יראתי מאד פן אעלה עלי חמתה ונגזרתי. הן אתה הורדוס המלך, המושל בארץ, והיא מרים המלכה, השלטת בעמה, ומי יעמוד לפני חרונה!".
“מרים!!!” – צעק הורדוס ויספוק את כפיו וימרט משער ראשו.
"הן כל שמעה אזני – נשמע קול שלומית, בבואה אל המלך החדרה – ועתה הנה הבוגד היטוּרי מובא הארמונה. נבחנהו נא בזאת! נשקהו כוס יין מהול באבק הזה, אז נראה איך יפול דבר: אם סם מות הוא – וידענו כי מתנקשת מרים בנפשך להורידך דוּמה בדמי ימיך.
עצת שלומית נעשתה. ושומי שתה את כוס התרעלה, ועד מהרה התעותו פניו מן הצירים והחבלים אשר אחזוהו ויפרפרוהו עד צאת נפשו.
אז התנשא הורדוס כאריה משחית ועל פני כל הארמון נשמע רעם קולו:
“וזאת עשתה לי בת התפת בעצם היום ההוא אשר קראתי למיודעיה על פי שאלתה לעשות שלום לי! שלום רפאים, שוכני קבר! – קרא בזעם אפו – עתה הנני אליה! על אף כל אוהביה אכלה חמתי בה, אני אני אשים קברה וכלה אעשה לה!”
וקול רעש גדול אדיר וחזק יצא מארמון המלוכה, ויתנשא על כנפי רוח וישם את ירושלים כמרקחה. המונים המונים נדחקו על הככר אשר לפני הארמון, וחיל רב נאסף ויחן לפניהם, וימלא את מגדלי החומה המקפת את העיר מסביב, ויחזק משמר על גבעות ירושלים ועל כל מקראיה, ויעמוד הכן לבצור רוח העם ביד חזקה אם יעוז בנפשו לעשות דבר נגד רצון מושלו עז למרות עיני כבודו.
________
והורדוס צוה לענות נפשי ולהוציא מפי מלים על אדות מרים והליכותיה עם שומי היטורי במבצר אלכסנדריון. ואנכי הגדתי לפניו בתם לבבי את כל אשר ידעתי. ספרתי כי היטב חרה למרים על אשר נעצרה במבצר כשבוית חרב, ותזכר למלך את כל מעלליו הראשונים, ובהודע לה מפי שומי סוד הפקודה הנסתרה, כשל כח סבלה. הואלתי עוד להגיד עצומותי ולהוכיח על מרים צדקתה ובר לבבה, אבל הורדוס גער בי בחרות אפו ולא נתתי להביע רוחי, וכן נאלמתי לדאבון לבבי. המלך שלחני לחפשי, אך לא גרשני מנגד עיניו. ובראותי כי צרה קרובה, ואשלח איש עתי להגיד בביתי כי נקרא לי דרור אבל לא אוכל לעזוב את הארמון בטרם אדע אחרית מרים מה היא – וכן נשארתי שם בנפש מרה. ראיתי רעות רבות, שמעתי עלילות ברשע וידי קצרה מהושיע את מרים התמה ולהציל משחת נפשה. וסריסי המלך הבהילו את מנחם האסיי ועדת תלמידיו לבוא הארמונה לשבת על מדין ולגמור משפט מרים עוד ביום ההוא.
שנאה עזה היתה שמורה בלבב האסיים לבית החשמונאים מדור לדור. כי המה מהחסידים הראשונים אשר עמדו אל דגל מתתיהו הכהן ויהודה המכבי, וישליכו נפשם מנגד במלחמות הרבה ההיו להם עם הסוּרים מחוץ וההילנים מבית עד אשר טהרו את הארץ מהם. ועצת השלום עם העמים מסביב והברית אשר כרתו המושלים החשמונאים עם רומה לפנים נחשבו בעיניהם לחטאה – כי התנשאו לעלות לכסא בטרם יבוא המלך המשיח להביא לעולם ישועת עולמים, ועוד לקחו להם גם את הכהונה, ויהי מטה אהרן בכפם לשבט מושלים! כן רחקו ממלכי החשמונאים מדור לדור, וברבות הימים רחקו גם מעל העם המחזיק בידי המלכים – הכהנים האלה, ויבחרו שבת בודדים במועדיהם על שפת ים המלח, הרחק משאון עמם והמונו. אך בהקרא מנחם על פי הורדוס להיות אב בית-דין בסנהדריה הגדולה, נהרו לו רבים מבני עדתו ויהיו לאגדה אחת עם המלך הנותן להם עז ותעצומות.
לפני עדת האנשים האלה, שיצאו “ממדה למדה”, בהקראם “לעבודת המלך” 128, הוצגה מרים למשפט. והורדוס שם אשם נפשה ויטפול עליה עונות לא ידעה שחרם, ויזכור לה דבר התמונה אשר נשלחה לאנטוניוס, וידידותה עם יוסף גיסו ובריתה עם שומי היטורי, והאחרון הכביד – הוא הסם אשר נתנה לעבד המלך לשום מות בשקוּיוֹ. ומרים ראתה כי כלה ונחרצה נתכת עליה מן העריץ הזה ומשפחתו הארורה, ויבז בעיניה לבקש לה רוַח והצלה ולהצטדק לפני עדת חנף ממוקשי עם, הנכונים להטות משפט למען קחת רצון ממלכם ומאחיו ואחותו הרודים על ידו. ותעד גאון וגבה, ותנשא בעברת אפה, ותשפוך על הורדוס זעמה, ותמנה לו את כל פשעיו, ותספור לו את כל נפשות ביתה אשר הוריד הוא ומשפחתו שאולה בערמתם ובקנאתם ואש עברתם, ותגדל עליהם בפיה ותשפילם עד העפר, עד כי נלאה הורדוס כלכל ויצא משם בחרי אף. אז חדלה מרים מדבר עוד, ותצו את שופטיה להחיש מעשיהם ולהוציא עליה משפטם החרוץ – כי מאסה חייה ושואלת היא את נפשה למות.
חפצה נתנו לה ודינה נגמר להרג.
היא שמעה גזר דינה במנוחת לבב, ותודה לשופטיה הקוראים לה דרור מידי איש אשר היה לה לתועבה ומחיי עמל וכעש אשר השביעוה בחרפה. אבל כמעט נודע הדבר מעבר לדלת, והנה נשמע קול בכי עבדי המלכה הטובה ויללת שפחותיה ואמהותיה וכל שריה ושרותיה רֹאי פניה, ואיש לא הפריעם מהוציא כל רוחם – כי כן היה דבר המלך על ידי שלומית אחותו, למען הכאות לב מרים ולמען תגדל ענות נפשה לכל משמע אזניה. ויגדל הבכי והמספד, עד שער החצר הגיע, עד ההמון הנאסף על פני הככר. והזעקה הקיפה את כל העיר ותגעש ותרעש מקצהָ ועד קצהָ ותהי חרדת אלהים.
והורדוס ישב משנים בחדרו. כל חושיו בו התעוררו ויחמרו בשאון, רגשות קנאה ואהבה, נקמה וחמלה התרוצצו בקרבו, ומכלן הכי גברה התקוה, כי בהגמר דין מרים לרעה, תחרד מפני המות הצפוי לה, אז ירך לבבה ותתחנן אליו לסלוח לה כגדל חסדו ולפדות נפשה מיד שאֹל. אבל תוחלתו נכזבה – וכשוב מרים אל חדרה בקשה רק להביא אליה את ילדיה וגם לתת לעבדיה ושפחותיה ולכל רואי פניה לבוא אליה לקחת ממנה ברכה לפני מותה – כחוק לכל אסירי עני המטים להרג, לעשות כל חפץ לבבם בדבר הזה.
בקשתה נעשתה; לכלם נתּן המשפט לבוא אל המלכה אחרי בכותה לרויה על צוארי ילדיה התמימים אשר לא ידעו מה לה ואחרי שלחה אותם מעל פניה – חוץ מאלכסנדרה אמה, כי הקשה המלך לבו וימאן תת לה שאלתה.
לא ארכה העת ודלת חדרה הגדול, חדר המשתה לקרואים ובאי מועד, נפתחה לפנינו, ואֹמנתה הזקנה יצאה אלינו בעינים אדומות מבכי, כי היא עמדה אצלה ועל ידה נשענה המלכה בעטוף לבה, בברכה את ילדיה בפעם האחרונה. ובקול גֹנח מנהמת לב בקשה אותנו בלאט בשם “הילדה” – כן הסכינה לקרוא את מרים מעודה, כי על כפים נשאתהּ בעודה בילדותה – למנוע קולנו מבכי בבואה להפרד מעלינו, פן ירך לבבה ולא תעצור כח ללכת במנוחה לקראת המות כראוי לבת החשמונאית. “הנה זה מעט שפכה לבה בהתודוֹתה לפני ה' – יללה הזקנה – עתה באה אל חדר הבגדים לרחץ פניה. ולהחליף שמלותיה. עוד מעט ותצא אליכם. לכן התאפקו נא ועשו כבקשתה!”
היא שבה אל מרים ואנחנו התאמצנו לעצור ברוחנו וברב כח התאפקנו, לעשות כדבר המלכה; אבל אין שלטון ללבב והעינים נגרו מאין הפוגות.
ומרים יצאה אלינו לבושה לבנים כביום הכפורים. אין עדי ויקר נראה עליה, אך שערה הצהוב והארוך מסב קלע כצפת על ראשה, וצאורה הלבן כמגדל השן גלוי כֻּלו – כמו הכינתהו לפי חרב. אחריה באה אֹמנתה הזקנה ובידיה ארגז גלוי ובו גליון כתוב פנים ואחור.
כלנו כרענו על ברכינו בהשתחותנו לה.
“התאזרו וקומו” – אמרה לנו באַמצה לבה לבל ירעוד קולה בדברה.
חשנו לעשות חפצה, ונקד ונעמד איש אל מקומו ולבנו העיק תחתיו לבלי הכיל.
“הנני הולכת בדרך כל הארץ, – הוסיפה אמרה לנו – באֹרח לא אשוב אהלוך… ועתה אל ירך לבכם בהפרדי מעליכם! כי שׂשה אני לקראת המות אשר יפדני מכל צרותי הגלויות והנסתרות… הנה פקדתיכם לשלום; כח יקרותי וחמודותי נתונות לכם לזכרון… יעדתי לכל אחד ואחת חלקם בהן כרשום בידי בגליון הזה; אותו ערכתי מכבר, בדעתי אחרית דבר מראשיתו… ולך מורי מה אתן? קראה בנשאה אלי עיניה יונים – ידעתי נגע לבבך… כי אמנם כאדם שגית, ביעצך אותי גם אתה לתת ידי אל האיש אשר מפניו פחד לבי… אל נא תשתוחח עליך נפשך! הן אתה חשבת לטובה, והאלהים מצא את עוני וייסרני למשפט כיום הזה… הא לך הטבעת הזאת! בה קדשני רוצח נפשי בארשו אותי לו לעיניך, והיתה לך לעדה על צדקת נפשי, כי לא חללתיה מעודי ולא השבַּתי מטהרה… האלהים יודע תומתי כי נקיה אני מכל העונות אשר טפלו עלי אויבי שקר” –
בעד החלונים נראה גדוד פרשים מעמי הנכר, המתיצב בחצר הארמון בשתי מערכות, זו לעמת זו, ממעון המלכה ועד השער, ושליחי בית דין נוהגים מרכבה שחורה הולכים וקרבים אל המבוא. מרעש הרוכבים החמושים ודהרות אביריהם ומשאון המרכבה בעברה על רצפת החצר התעוררה מרים, ותתחזק ותקרא:
"שלום לכם, ידידי! שלום לעמי היקר לי מאד!…שלום לעיר המלוכה ולארץ הקדושה! יתן ה' והחרב הנטושה עלי לא תטוש גם עליה מיד רשעים זו שדוּה!… שלום לכלכם והיו ברכה!
בקראה כה הושיטה לנו שתי ידיה הרכות והלבנות, ואנחנו כלנו נפלנו על ברכינו ונשק אותן באהבה רבה ונרטיבן בדמעותינו החמות. עוד פעם אחת הביטה אלינו בעיניה יונים, אז התחזקה ותפן ותצא מאת פנינו.
בצעדי און עלתה על המרכבה השחורה הרתומה לסוסים עטופים שחורים והנהוגה לאִטה בידי השליחים בין מערכות הרוכבים אשר התאחדו מאחריה עד צאתה אל השער הפתוח. שם הוכן לה מפגע רע – שם עמדה אלכסנדרה על יד שלומית הארורה ועיניהן נפגשו יחד.
אבל אשמה את בנפשך, בתי האמללה, בתתך כתף סוררת לאישך המלך האדיר אשר אהבך סלה!" – אמרה אליה אלכסנדרה בפנים חורים ושפתים רועדות.
חרדת קולה נתן מופת כי לא מלבה הוציאה מלים – כי כן צֻותה מאת המשפחה הרעה, בהפילה עליה אימים ברוב רשעתה, למען ענות נפש האם ובתה ולהוסיף יגון על מכאֹבן.
מרים לא השיבה דבר, אך הביטה אליה במנוד ראש, על מֹרך לבבה ויראתה את המות אשר ממנו לא תנצל עוד…
אלכסנדרה הושבה אל מקומה בחדר כלאה, ושלומית הואילה לצאת אחרי מרים לראות בה נקמתה ולחזות במפלתה. אבל כל הנשים העומדות עלי דרך ידעו כי היא הרוח המשחית אשר השיא מות על המלכה ומידה נגזרה, ותתנה עליה בקולן ותחרפנה אותה בחמת רוחן ותקללנה קללות נמרצות עד כי נבהלה האשה הרשעה מפניהן ותסג לאחור ותשב הארמונה.
המרכבה נעה ממקומה ותחל לעבור לאטה בין חלוצי הצבא העומדים לשני עברי הדרך מזה ומזה, ופתאם קם שאון בקרב העם הרב הנאסף, ואלפי ידים חמושות באבני קלע התנשאו לעמת אנשי החיל. המרכבה נעצרה; עוד רגע אחד ומלחמה גדולה נטשה על פני כל הככר ודמים בדמים נגעו. והנה קמה מרים ממקומה ותתן קולה קול עז בקראה אל העם לאמר:
“שמעו אלי אחי בני עמי וישמע אליכם אלהים! לוּ בקשתי תשועת אדם, כי עתה קראתי לכם בעודי עמכם, בטרם יגיעו ימי הרעה אשר הקריבו לשחת נפשי. אך האלהים עִד לי כי יקרה לי נפשכם מחיי, ובשם קדשו אשביעכם לעצור ברוחכם ולהשקט במכונכם! מאת ה' היתה זאת ואדם מה כי יבין דרכו! לכן אחי ואחיותי האהובים לי מנפשי, אחת אשאל מכם אותה אבקש! השקטו נא ואל תפרעו, תנוני למות במנוחה והיה זה חסדכם עמי כרב רחמיכם והיתה זאת נחמתי!”
"השמש יצאה מבין העבים ותשלח קרניה על ככר המלך ותשפוך אורה על פני המלכה הנהדרה, ומנגה נגדה הזהירה מקלעת שערותיה על ראשה ככתם פז. לשמע דבריה אספו כלם ידיהם, וכאיש אחד כרעו כלם על ברכיהם וכפיהם נשואות אליה לתת לה ברכה. ועיני מרים מלאו דמעה – אך עד ארגיעה שבה התאמצה ותפרש גם היא כפיה, ופניה הזהירו באור יקרות בקראה אליהם בקולה הנעים לאמר:
“שלום לכם אחי ואחיותי! שלום שלום לרחוק ולקרוב! היו ברכה ותהי נא מיתתי כפרת כלכם!”
זאת דברה ותשב על מקומה. וקול בכי גדול נשמע מסביב, יללת עם כלו – גם אנשי החיל, בני הנכר, בכו לקולם – כי נגע המחזה עד הנפש.
בהגיעם לרגלי גבעת גֻלגתה שבו עמדו. שם נגשה עדת נשים יקרות, ממבחר בנות ירושלים, להשקות את המלכה כוס יין מהול בלבונה – כי כן המשפט לכל המטים להרג, לערוך להם המשקה הזה למען תטרף דעתם ותפוג תוגתם 129. ותמאן מרים לשתות ותען ותאמר: “אמותה נא ברוח נכון, כי נכון לבי עם אלהי צורי, וישועתו תשגבני!”.
________
וזאת לפנים בישראל, בהגמר דין אדם למות, היה איש אחד עומד על פתח בית המשפט ודגל גבוה בידו, ורוכב על סוס עובר מאחרי האיש ההולך למות, ועיניו מֻסבות אל הדגל – אולי יבוא אחד לפני השופטים להיות למליץ על הנשפט ולהגיד עליו יושרו, ונתנו אות להאיש העומד על הפתח, והניף את דגלו תנופה, וראה זאת הרוכב ועבר חיש קל והריץ דברו אל השליחים, והשיבו את האיש הנפשע ושבו לחקור דינו, אולי יזכה הפעם במשפט 130. גם בלכת מרים למות, נשארו השופטים על מקומם, ורוכבים הוצבו לכל אֹרך הדרך; אך במקום הדגל על פתח בית המשפט הורם נס מאחרי המרכבה – כי כן היה חפץ הורדוס, באין עוד ישועה צפויה מאת השופטים שומרי דבר המלך לעשותו, כי אם מאת מרים בלבדה –
בעד החלון נשקף הורדוס מחדר הורתו, אשר חלתה מכאב לב, ועיניו נשואות אל הככר, צופיות יד דרך שער גינת אשר לחומת העיר צפונה, אולי יבוא המבשר להגיד כי השיבה מרים אל לבה והיא נכונה להתרפס ולבקש סליחתו, וצוה המלך והשיבוה בדרך זו הלכה והביאוה לפניו – ושב ורפא לו. היום פנה לערוב וצללי ערב נטו על רחובות העיר, ורוח הורדוס הלכה ורפתה, ויצוריו כצל כלם. עודנו עומד לפני החלון בעינים כלות, ולבו סחרחר ורוחו נכאה מאד – ופתאם קם שאון בקרב היכלו וקול צעקה נשמע בין השרים והעבדיו הקרובים לו: “הנהו גוע, הוא קורא להמלך, עוד מעט ואיננו!” ויחרד הורדוס ויקפוץ אל האולם. שם נודע לו כי פוליוס העבד נפל פתאם ארצה, והנהו מתהפך בציריו, כי חבלים באו לו, כמראה אשר נראה בשוּמי היטורי! וימהר הורדוס ויבוא אל מקום מפלת העבד. ועיני פוליוס יצאו מחֹריהן בהביטו אל הורדוס. “גמול אלהים! המלכה הצדיקה, ואני וש… הרש…” כן בטא בשפתיו ולא יסף, כי אחזהו השבץ ויתפרפר עד צאת נפשו.
“על דאטפת אטפוך!” – לחשו שפתי הורדוס בראותו את מות הנבל, ופתאם התעורר ויקרא: “השיבו את המלכה כרגע!”. “חושו, רוצו, נבלים, אם חפצי חיים אתם!” – הוסיף לצעוק בקול קורע לבב, עד כי נבהלה קפרון אמו לתשכח את חליה ותרץ אליו בעבי גביה, ושלומית גם היא חרדה אליו ופניה הלבינו מאד למראה העבד המת, אך עיניה הפיצו את האש הירוקה, כעיני חיה רעה הרובצת על טרפה.
הרצים יצאו דחופים ומבהלים בדבר המלך, רוכב ברוכב נגעו ויחדו חשו עטו על סוסיהם כנשרים קלים, להגיע ולבוא אל מקום ההרגה.
בהגיעם שמה הספיקו לראות גלגלת אשה אחוזה בשערותיה הצהובות ביד איש-חיל רומאי, והיא מוּרמה למעלה, וממנה דם נוטף ויורד על הסדן, וכל העם כורע על ברכיו ויורד בבכי רבות מבנות ירושלים מתעלפות בעטוף לבן, גם אנשי החיל, בני הנכר, כורעים ומשתחוים אל עבר פני הבמה, ששם גופת אשה לבושה לבנים מונחה לארכה, אשה אשר נגלתה לעיניהם באמץ לבה כגבורים אשר מעולם, אנשי השם. ידיה לא אֻסרו ורגליה לא לעבותים הגשו – כי בכל חפץ לבבה עלתה על הבמה וברוח נכון צעדה אלי מות, ובראותה את ההורג הממונה על זה עומד מרעיד ונוטה לנפול, פטרה אותו מלפניה, וברוח חן ותחנונים פנתה אל אנשי החיל, לבור מתוכם איש כביר כח ידים ולב, אשר יכּנה בחרב פעם אחת ולא ישנה לה ולא ירבה מכאביה חנם. ובהמצא לה איש כזה מקרב מחנה הרומאים, פשטה צוארה על הסדן –
כן מתה מרים הטובה והישרה, הנאוה והמענגה, אשר רבות נשאה, רבות סבלה בחייה עד כי כשל כח סבלה ותבחר מות נפשה, ששה כי מצאה קבר.
עבריה היתה בחייה, חשמונאית במותה!
________
נפש הורדוס קצרה בתוחלתו הממשכה, עד כי לא יכל עוד להשאר בחדרי היכלו, ורגליו נשאוהו אל השער. שם רץ הנה והנה עד אשר החלו הרוכבים לשוב, כלם חפויי ראש ועוברים על פניו דומם, מבלי דבר דבר. אז ידע המלך כי מרים איננה עוד בארץ החיים, עברה אל מקום אשר תקצר ידו מהגיע אליה, ועד נצח לא יחזנה עוד.
“אי שמים! – קונן הורדוס במרירות – מרים איננה ואני אנה אני בא! אנא עבדי וידידי הנאמנים, חוסו נא עלי והשיבו לי את מרים רעיתי תמתי האמללה בנשים! השיבו לי את מרים וקחו ממני ממלכתי כפרה, כי מה חפץ בכסא כבודי – ונזרי אין עמדי! הוי כי שֻׁדדה אדרתי, נפלה עטרתי, באה שמשי, אור חיי נדעך וסביבי חשך וצלמות!”
“שובי אלי, מרים, ואשובה אליך! - ילל וייריד בשיחו, ברוצו כמשגע בכל חדרי מעונה – שובי שובי צפירת תפארתי ואל תיראי, כי הנה מלכך בא לך, להיות הדום לרגליך ולנשק פעמיך!”
משם חלף עבר אל הגן הגדול ואל היער הנחמד אשר נטעו על יד הארמון. וילך ויתע בכל משעוליהם, הלך ובקש, הלך וקרֹא, הלך וצעק: “מרים! מרים!”
לשוא בקש ויחנן קולו, לשוא קרא ויצעק מכּאֵב לב, כי אין שומע ואין עונה, אין קול ואין קשב. מרים חלצה ממנו, נמלטה כצפּור מפּח וכצבי מיד; היא הלכה למנוחות ותחדל רגז, והוא נשאר לאנחות וכאבו נעכר ומכתו אנושה, לא תרפא עוד.
“על דאטפת אטפוך!” – שנן לו דברי מורנו הגדול, בזכרו את הגמול הצפון מאת האלהים לרשע המאריך ברעתו, והדברים נחתו בלבבו כחצים שנונים, כרעל ההוא אשר שם קץ לחיי שומי ופוליוס גם יחד.
כן התהלך קודר ביגונו הנורא ובמוסר כליותיו אשר עִנהו בלי חשך – ומכל אנשי משפחתו, מכל שריו ועבדיו ורואי פניו וגרי ביתו אבדה עצה, נסתרה מזמה לרפא מחץ מכתו, לחדש בקרבו רוח נכון ולהשיב לו ששון ישעו. וכן כלתה נפשו למרים מחמד עיניו עד כי תעה לבבו, השתוללה בינתו, ובהלך נפשו דמה לראותה נכח פניו, ועפעפיו הישירו לנגדו את רעיתו הנחמדה בכלות אליה שארו ולבבו. הוא לא קרב אל השלחן עד אשר הכינו אצלו כסא לשבתה, ולא נגעה ידו באֹכל עד אשר ערכו המטעמים גם לפני מרים משאת נפשו, ויתרפק עליה מדי דברו בה, וישאף צלה, ויתנה אהבים לה, ויכבד מקום מושבה וינשק כסא כבודה בשפתים דולקים ולב נמס.
וכן התענה במפח נפשו ומצוקת לבבו עד כי חלה ויאנש, ותתקפהו קדחת עצומה אשר אחזה בו ולא הרפתה ממנו ימים רבים.ותהי עצת הרופאים פה אחד להרחיקו מהיכלו בעיר הבירה ולהעבירהו אל נאות שדי אשר בקרבת העיר שמרון. –
למחרת היום ההוא אשר שם קץ לחיי מרים ותלאותיה בחלד, יצאה אלכסנדרה לחפשי, ותשב אל מעון אבותיה בהיכל החשמונאים. שם התאבלה האם השכולה, ותבך בלי הפוגות על מות בתה מחמל נפשה, ותזכור את כל אשר עוללה המשפחה האדומית לכל נפשות ביתה, ותשם את לבה את גורל נכדיה, הפלטה הנשארה לה מבתה האמללה, שארית משפחתה בארץ, והם נתונים עתה בידי שלומית הרשעה והאכזרית! זאת זכרה ותדאג מאד לאחריתם, כי מי יודע מה יהיה להם!
מחשבותיה אלה הוגו אותה מאד, עד כי התעורר בלבה רגש נקם וחמה עזה. ותבוא עם נעלמים, ותתיעץ עם קושרי קשר, וכאלה היו רבים עמה, כי מרה נפש כל העם על הורדוס ומשפחתו, ומחלתו הארוכה נתנה עז בלבבם, וימרדו בו ביד רמה. ויכו את פרורס ואת חילו אחור ויצורו על ארמון המלך, בדרשם בשם אלכסנדרה, מלכת הארץ מלפנים, להשיב לה את נכדיה, העתידים למלוך אחריה.
ריח הדם השפוך בעיר המלוכה הגיע לאף הורדוס השוכב חולה בשומרון, ואיש הדמים שב ויחי… פתאם התגבר על מחלתו, וירד ממטתו ויתנער כאריה משחית, ויעל כשאה על ירושלים ויערוך מטבח לכל אוהבי בית החשמונאים, המורדים והפושעים בו. ואת אלכסנדרה תפש חיה ויעש בה משפט מות.
שני ירחים עוד לא עברו מאז כסתה אדמת גלגלתה את דמי מרים המלכה, והאדמה ההיא שבה רותה מדמי אלכסנדרה אמה אשר נשפכו במקום ההוא.
כן אבד שריד לבית החשמונאים, לא נשארו כי אם הילדים אשר ילדה מרים להורדוס, והם זרע תערובת: תערובת צדק ורשע, חמלה ואכזריות, מלוכה ועבדות. על דורם גמרו חכמים אמר: כל האומר “מבית חשמונאים מוצאי”, עבד עבדים הוא 131.
ומנחם האסיי ועדת תלמידיו יצאו מארמון המלך ופניהם לא נראו עוד בסוד הסנהדריה ואף לא בעיר וסביבותיה – כי נפל פחד העם עליהם, פן יכירום רואיהם כי המה עזרו למשחית, במשפט אשר חרצו למרים המלכה, ונפל עליהם כל העם מקצה וקרעום חיים. גם בהורדוס נבאשו מאד, על אשר אצו לעשות פקודתו, על אפו ועל חמתו. ויהי כי נפקד מקום מנחם בסנהדריה, ויבקשו החכמים וימצאו לחותני חבר טוב כראוי לו, הוא שמאי הזקן, גבר חכם בעז וחרד על דת קדש; איש אשר עשה תורתו קבע ויהיו מעשיו מרֻבים מדבריו. גם הוא אֹהב אדם כהלל חותני, ותמיד דברו בפיהו: "לקבל את כל אדם בסבר פנים יפות 132. אך בקנאתו לה' ולעמו יקשה לבבו ולא ישא פני כל, ובדעתו את אשר עשו “העבדים האדומים” לבית המלוכה, הנהו נזהר מעשות נפשות לא לנו ומהרבות גרים בישראל 133. שני המאורות אלה, הלל ושמאי, יאירו עלינו אור חדש, אור ה' אשר עליהם יזרח. וזה הדבר הטוב הנמצא בימינו – כי במדה שהורד גאון עמנו בממלכת ארצו, אשר נהפכה לאיש זר, לעבד מושלים, הנה יעלה מרום באמונת אלהיו, בהיות לו מורים חכמים, נשיאי ה'. אשר רב כחם להגדיל תורה ולהאדירה.
________
ראובן בני יקירי! הנני עורך לך דברי בעודך ילד; עיניך לא תחזינה ולבך עוד לא יבין לדעת תהפוכות חלד, עמל בני האדם עם כל שאונם והמונם, אשר ששונם ויגונם אחוזים יחדו ובאים עליהם חליפות זה אחר זה עד בוא חליפתם המה. קרא את דברי כאשר תגדל, וראית מהם את אחרית המשפחה החשמונאית, אחרי ראותך ראשיתה במגלה שלפניה, ואולי תראה אתה את אחרית המשפחה האדומית אשר עיני ראו ראשיתה. יתן ה' ולא תבוא דאגת מרים אשר הביעה לנו בהפרדה מאתנו, וחרב הרומאי אשר עופפה על המלכה העבריה ותכריתנה, לא תעוף גם על הממלכה העברית לשית קציר לה ולהכחידנה!
שמר לך את הטבעת הרצופה בזה והיתה לאות עולם בתוכנו, כי כזהב הטהור הזה כן טהורה וזכה היתה בנפשה ובלבבה האשה אשר נשאה אותה על ידה. טבעת-קדושין זו קֹדש היא לי – כי בה קשורים זכרונות שתי נפשות יקרות, נפשות אח ואחות, מרים המלכה ואריסתובל הכהן הגדול, אשר אנכי הייתי אומנם ומדריכם מילדותם ולהם הקדשתי מבחר ימי ושנותי בעוד בחיים חיתם – תהי נא קדש גם לך לזרעך אחריך!
תמו דברי אביך
שבנא.
________
-
החשמונאים ІІ י“ד מ”ו. ↩
-
הקוצה צר 151 ↩
-
חגיגה כ'. ↩
-
בראשית רבה ס"ה. ↩
-
תקצ"ו. ↩
-
חשמונאים І מ“ה – מ”ח. ↩
-
ת"ר. ↩
-
שם ט' י"ח, ↩
-
ת"ר. ↩
-
שם ט' ל"ה. ↩
-
תש"ז ↩
-
שםי“ג כ”ד ↩
-
שם י“ד מ”ה. ↩
-
תרכ"ה ↩
-
יוסיפון קדמוניות ІІІХ ז'. ↩
-
תרל“ז –תרנ”א. ↩
-
Tyropaon ↩
-
Xistos ↩
-
אבות דר“ג פ”ה. ↩
-
סוטה מ"ט; ↩
-
קידושים פ"ו. ↩
-
חשמונאים Іב‘ א’. ↩
-
תרנ"ד ↩
-
תרנ"ח ↩
-
ברכות מ"ח. ↩
-
ומא כ"ו; ↩
-
תרפ"ח. ↩
-
תרפ"ח. ↩
-
תרצ"א ↩
-
תרצ"ד. ↩
-
סוטה מ"ט. ↩
-
מדות פ"ג ח'; יוסיפון קדמוניות VІХ. ↩
-
סיון תרצ"ז. ↩
-
Etnarch ↩
-
תרצ"ט. ↩
-
תש"ב. ↩
-
תש"ד. ↩
-
תש"ה. ↩
-
תש"ו ↩
-
תש"ז. ↩
-
תש"ח. ↩
-
תשי"א ↩
-
Chalcis ↩
-
יוסיפון קדמוניותVІХז‘ , ד’. ↩
-
Heliopolis. ↩
-
תשי"ג. ↩
-
תשי"?? [ההערה לא קריאה במקור המודפס – הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
-
תשי"ז. ↩
-
תשי"ח ↩
-
Emioudaios ↩
-
תשי"ח. ↩
-
תשי"ט. ↩
-
תש"ך. ↩
-
גִיטין נ"ז. ↩
-
יומַא ע"א. ↩
-
תש"ך. ↩
-
יוסיפון,מלחמות І י"ג, ה'. ↩
-
. 17, VPlinius.Hist.nature. ↩
-
יוסיפון קדמוניותVХ י‘ ה’. ↩
-
סיון תשכ"ג. ↩
-
יוסיפון קדמוניות ХVז‘ י’. ↩
-
שםVІХ ט‘ ד’. ↩
-
בבא בתרא ד'. ↩
-
תשכ"ד. ↩
-
פרה פ"ג ה'. ↩
-
מדות פ"ב ↩
-
סוכה פ"ה ג'. ↩
-
תהילים ק"ך. ↩
-
סוכה נ"ג. ↩
-
שם פ"ה א'. ↩
-
יומא ל"ה; ↩
-
מסכת סופרים פ' ט"ז. ↩
-
שבת ל' – ל"א. ↩
-
אבות פ"ב ז'. ↩
-
שם. ↩
-
שם פ“א י”ג. ↩
-
אבות ז' פ"ב. ↩
-
ביצה ט"ז. ↩
-
אבות פ“א י”ד. ↩
-
תוס' סוכה ↩
-
ירושלמי סוכה פ"ה ד'. ↩
-
תהילים קכ"א. ↩
-
אבות שם. ↩
-
תהילים קל"ב. ↩
-
כוכה פ"ה ד'. ↩
-
שם. ↩
-
תשכ"ד. ↩
-
תשכ"ה. ↩
-
תשכ"ו. ↩
-
ילקוט יהושע ח'. ↩
-
יהושע ט"ז א'. ↩
-
מ“ב ב' כ”א. ↩
-
פסחים נ"ז. ↩
-
דברים ל"ד ג' ועוד. ↩
-
בן סיראכ“ד ט”ו. ↩
-
Maulbeerbaume. . ↩
-
ברכות מ"ג. ↩
-
Volney I.239. ↩
-
דברים ל“ב, ל”ב; יוסיפון מלחמות VІ 8, 4. ↩
-
מדרש רבה במדבר ט"ו. ↩
-
763, Strabo ХVІ ↩
-
יוסיפון, מלחמות І 21,4. ↩
-
ירושלמי קידושין פ"ד ח'. ↩
-
Basilica. ↩
-
סוכה נ"א; ↩
-
סוכה שם. ↩
-
ברכות מ"ז. ↩
-
יוסיפון קדמוניות V Х4 ,2. ↩
-
יוסיפון,מלחמותІІІV10,3. ↩
-
יוסיפון קדמוניותVХ7,8. ↩
-
באביב תשכ"ט. ↩
-
ויקרא רבה פ‘ כ’. ↩
-
תשכ"ט. ↩
-
סוכה כ'. ↩
-
פסחים ס"ו. ↩
-
שם. ↩
-
מדות פ"ה ד'. ↩
-
סנהדרין מ"ד. ↩
-
Golgatha ↩
-
סנהדרין פ"ז ג'. ↩
-
דברים י"ז ז'. ↩
-
סנהדרין פ"ו ח'. ↩
-
יוסיפון קדמוניותVХ6,8. ↩
-
אבות י"ב. ↩
-
נדרים ט"ו. ↩
-
בבא בתרא ד'. ↩
-
שבת ל"א. ↩
-
חגיגה ט"ז וירושלמי שם. ↩
-
סנהדרין מ"ג. ↩
-
שם פ"ו משנה א'. ↩
-
קידושין ע'. ↩
-
אבות פ“א ט”ו. ↩
-
שבת ל"א. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.