מאמר ראשון 🔗
האם הוא מין אירוניה של המקרה? האם הוא מין הלצה אכזריה מאותן ההלצות התיאטרליות, שגם במת החיים משתמשת בהן לפעמים, כמו שמשתמשות בהן הבמות האחרות, כדי להגדיל את הרֹשם? – עוד לא חדלה מן העתונים שורת המאמרים אשר התחילו בם לכבוד יובל השבעים שלו לפני שלשה או ארבעה שבועות, והנה זה צף ועלה שמו עוד הפעם על עמודי הגליונות, ורק שהנוסח נשתנה קצת. הנה איזו טלגרמה בת עשר מלים, הנה איזה מאמר בן עשרים שורות, הנה איזה ציונים כתובים באותו הסגנון היבש והמיֻבּש והקר ולקוחים מתוך איזו אנציקלופדיה, ורק שמסביב לשמו הוסיפו עתה גם זר שחור – כי ד“ר קצנלסון זה מת בינתים. אני מסתכל וחוזר ומסתכל באותו הגליון של העתון, והדבר נראה לי זר כל-כך. רק אין זה כי הדברים האלה אינם מכֻוּנים כלל אלינו. יושב אני וכותב מעשה-מכונה טלגרמה של תנחומים לבני משפחתו. ופתאום והדבר נעשה לי ברור. קצנלסון איננו עוד. המחבר של „רמ”ח איברים ”לקט הפעם את אבריו עצמו והם ירקבו עתה באיזה קבר בבית-העולם הקר בפטרוגרד. המשורר של „בין אבני השדה ”נעשה בעצמו למין אבן דומם על-פני השדה…
ועתה הנה יבואו ויחזרו עוד הפעם על כל אותו חד-גדיא הידוע, שכבר יודע אותו אצלנו בּעל-פה כל תינוק ושכבר היה לי לזרא כל-כך. כל עוזר במערכת עתון יבוא עתה עם הידיעות הרבות שלו ויחשב אחד לאחד את כל ספרי המנוח ואת כל מאמריו, הכל כפי שמצא אותם בתוך עֶפרון-ברוקהויז שלו, אות „ק ”; אתמול לא ידע את שמו עוד או כמעט שלא ידע. כל כתבן תהיה לו עתה הזכות עליו לכתוב את ה „מסה ”או את ה „סטודיה ”שלו עם הנקודות ועם הקוים הידועים ועם איזו חקירה עמוקה ועם איזו מלה יהודית ונאה, שיוכל לקבוע אותה בו כמו מסמר. העיקר הוא המלה. למשל כך: „קצנלסון היה הריאליסטן של האידיאליות ”. העיקר הוא המלה. ואחר-כך ישלח כל נער את הטלגרמה שלו אל עתונו עם הנוסח הידוע, ואחר-כך יעשו לו את ההזכרה בכל בתי-הכנסיות שיש בהם מקהלה, ואחר-כך ידרשו את הדרשות הידועות, ואחר-כך ייסדו את המוסד על שם קצנלסון ואחר-כך יקבצו את הפרוטות – כמו שעשו עם פרוג, כמו שעשו עם שלום-עליכם, כמו שעשו עם פרץ… הלא הנוסח קבוע, הלא הדרך סלולה… וזה יהיה קצנלסון? וזה יהיה אותו קצנלסון שאני ידעתי? – ואני מחטט עתה באיזה גל של מכתבים ומוציא לי משם מכתב אחד. „יחיד אתה לי – כותב אלי באחד ממכתביו האחרונים – יחיד נשארת לי מכל אוהבי וידידי, שהיו לי בימי חרפי. אחד אחרי אחד הלכו להם. בַּקשט מת בזרועותי לפני עשתי-עשרה שנה, אחריו, לפני שנתים ימים, הלך הילפרין, עתה גם קַנטור איננו עוד. וכלם הלא היו אנשים מצוינים, יכולתי להתגאות על אהבתם. עתה נשארת לי אתה לבדך. אינני יודע כמה אוהבים לך מבלעדי – הן כמה שנים לא חיינו יחד, אבל ראה הזהרתיך, שמרני ידידי! פן אעזבך מחר, ואז תצעק ולא אענך… זקן אנכי, זקן ורפה-כֹח, מכתפותי ולמעלה עוד ארמוזד שולט בקרבי, ראשי עוד חושב מחשבות וימיני מושכת בעט-סופרים, אבל מכתפותי ומטה תקפני אהרימן. הפודגרה שמה בסד רגלי ובלבי קננה הצפרדע… את המות לא אירא, אבל לוּ הואיל אהרימן לתת לי ארכה שלש שנים – רק שלש שנים, למען אוכל לכלות את אשר החלותי. הלא ידעת, ידידי, כי כל ימי הייתי דומה לאשה מעֻבּרת, שכרסה בין שניה, אבל אין לה פנאי ללדת… ראשי היה תמיד מלא מחשבות, עד כי נכון היה בכל רגע להתפקע, אבל אנוס הייתי לרוץ כל היום בשוקים וברחובות בשביל אגורת-כסף וככר-לחם. קויתי תמיד: הנה יבואו ימי-הזקנה ויונח לי, ואז אעשה גם אנכי לביתי. אבל אנכי קלקלתי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, והנני אנוס גם היום לכתת את רגלי הכבדות על שלבי פטרוגרד. ורק עתה, כאשר תקפתני האינפליאנצה, מצאתי לי פנאי לכתוב לך ולהדאיב את נפשך בקינים והגה והי… סלח לי, יחידי! ”
רק אל שלש שנים התפלל, למען יוכל לכלות את אשר החל, והן לא נִתּנו לו, וגם הימים המועטים אשר נִתּנו לו עוד, לא לעבודתו יכול להשתמש בהם, אשר בה היתה תלויה כל נשמתו, כי-אם כתת גם בהם את רגליו הכבדות על שלבי פטרוגרד, לבַקר את חוליו, והיה רץ כל היום בשוקים וברחובות בשביל אגורת-כסף וככר-לחם… התוכלנה כל המליצות אשר ישמיעו אותנו עתה אחרי מותו למחות את העובדה הזאת? ואם בנתר יכבסו עתה את הכתם הזה היוכלו להשמידו? ולכן לא על קצנלסון אדבר פה בעצם ועל אשר היה לנוּ, לא אכתוב כלל אותה ה „סטודיה ”הידועה, המקֻבּלת עתה כל-כך, כדי לקבוע את האישיות שלו בתור נשמה פיוטית רכה מעבר מזה ובתור אדם מדעי, שאין דומה לו, מעבר מזה. לא אדַבּר אפילוּ על היותר נפלא ויותר גדול שבו, על קצנלסון בתור אדם. מי אשר לא ידע אותו, לא יבין את זה לעולם. עד כמה שהיה גדול בתור סופר, בתור חושב מחשבות, בתור חוקר – בתור אדם הן היה גדול מזה אלף אלפי פעמים. האדם שבו האפיל את כל אלה. מונח לפני איזה מכתב ממנוּ, שבו הוא כותב: „האֻמנם לא תחפוץ לבוא הנה ולהתראות אתי פנים?… חושב אנכי להדפיס ספור מחיי היהודים בספרד לפני הגרשם משם, אף כי לא כליתי אותו. בוא הֵנה וכתוב גם אתה, אמור ל…, אם אתה רואה אותו, כי יבוא גם הוא הֵנה… חֹמר רב יש לי בשבילו, אמור גם לביאליק ולכל היהודים שבאודיסה שיבואו הֵנה. אנכי אקבלם בסבר פנים יפות, ורק טֵה יאנסו לשתות בלי סוקר, ולפעמים יאנסו לשבת בחדר שלא הוסק תנורו. אבל לדברים כאלה מי ישים לב. מעט פואיזיה תמתיק את הטֵה ותחמם את הגוף ”. לא, על כל אלה לא אדַבּר פה. אני אדַבּר רק על ד"ר יהודה-ליבּ קצנלסון, עם הכנוי הספרותי בוקי בן יגלי ועל מה שאדם זה היה יכול להיות בשביל כל עם-היהודים – לוּ רק נתנו אותו להיות.
וזאת, אשר איזה רגש של בושה בפני קצנלסון עצמו מנע אותי מלהגידה כל הימים אשר היו עיניו פקוחות, אותה אגיד הפעם: אין אני יודע בין כל סופרינו עוד אחד, אשר היה יכול לתת לעמו המון אוצרות רבים ויקרים כמותו. רגילים אצלנו לומר אחרי מטתו של אדם: אבֵדה שאינה חוזרת. לצערי כבר נמחקה צורתה של מימרא זו, כצורתה של מטבע ישנה. אֵי אצלנוּ אדם מת שלא הכריזו עליו כך? ולכן אין המלים עושות רֹשם עוד. אולם אנכי הייתי רוצה, שמלים אלה תהיינה חדשות עוד לגמרי, כיום יציאתן מבית-הטביעה שלהן, כדי שיבין הקורא מה שאני חושב בזה. קצנלסון שני אי-אפשר עתה בשום אֹפן שיהיה לנוּ. משורר גדול כי ימות, והיתה לנו התקוה, כי באיזו עלית-קיר כבר יושב איש-צעיר לבן-פנים וחולם שם את חלומותיו ומנסה לתת לחלומותיו צורה, וכוכב זה יתגלה אלינו מהרה. אדם גדול ומצוין כי ילך ממנו, והיתה לנו הנחמה, כי הצרה הגדולה שלנו אשר אין דומה לה תרקע לנו בדממה על האבנים אישיות חדשה גדולה ומצוינה, ואפשר שתהא גדולה ומצוינה גם מן ההולכת לפניה, מאחרי שגם צרתנו הולכת הלוך וגדולה. אבל קצנלסון כי ימות – למה זה נַשלה את נפשנו? בשנת 1917 לא יעלה ולא יצמח עוד איש יהודי, שיהא בקי בכל חדרי-התורה, בבבלי וירושלמי וכל הפוסקים, ויחד עם זה תהיינה לו כל אותן הידיעות החיצוניות הנפלאות, שהביאו אדם כוִירְכוֹב להשתומם להן, וחוץ מהן יהיה לו אותו השכל הישר ואותה הלשון הנפלאה ואותו הכח להיות דורש דוקא את האמת ואותו הכשרון להרצות לפנינו את אשר עלה בידו באותה רוח-השורה, כדי לתת נשמה בכל הנאמר. לא, נס כזה, שתהיינה כל המדות האלה אצל אדם אחד בבת-אחת, אינו מתרחש שתי פעמים אצל אומה קטנה כמונו, ומה גם בימינו בשעה שה „למוד ”בכלל כבר הולך וגוסס!
וכמין צמרמֹרת אוחזת אותי, כשאני נזכר באותה השערוריה: כי אותם הכחות העצומים הלכו לטמיון ולא הוציאו מהם את התועלת, שהיו יכולים להוציא מהם וכי אומה כפוית טובה נתנה לאדם כזה להיות הולך במשך שלשים ורבעים שנה לבקר חולים 14שעה בכל יום, עלה וירֹד, עלה וירֹד על שלבי פטרוגרד – דבר אשר כותב-רצפטים אחר במקומו היה יכול גם הוא לעשותו – ונותרו לו רק שתים-שלש שעות בלילה בשביל עבודתו בעצם, בשביל מטרת חייו הקדושה. כמו לגאולה היה מחכה בכל פּעם אל היום, אשר היה יושב על המשמר בבית-החולים האלכסנדרוני, כי שם בחדרו שלו, כשלא היו לו מפריעים גדולים ביחוד, היה יכול לעבוד קצת ולכתוב. כמה פעמים ישבתי עמו באותו החדר הקטן, והוא בעינים מאירות דִבּר באזני על דברים לעשרות אשר כתב ועל דברים למאות אשר יכתוב ועל מחשבות לאלפים אשר עלו לפניו. מה יהיה עתה קץ כל הדברים האלה? מי יכתבם לנו עכשיו? – כמין צמרמֹרת אוחזת בי כשאני נזכר בזה.
ועתה הנה זה יבואו ודרשות ידרשו, ומוסדות ייסדו, ו „הוי ואבוי ”יזעקו, ו „חבל ”, יאמרו, „כי הבן הגדול של אומתנו איננו עוד ”, ועל התחיה ידברו ועל התנור הגדול אשר בו יאפו עם כאשר יאפה הלחם, והחלטות יחליטו ויאמרו, כי הנה בא מועד לעשות דבר – עתה, כשאין עוד לזה בעולמנו. איה היו עד כה? מה עשו עד כה? מה עשו בכלל, שהכחות הבונים אומה ועתידה של אומה באמת יהיו מובאים אל התכלית הדרושה כמשפט ולא יכלו נשמה עשירה וחיים עשירים לבטלה? – עתה הנה ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה ויאמרו: „ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל! ”
אחד היה אשר אהב את קצנלסון זה כנפשו והוקיר אותו יותר מנפשו, כי ידע את הכֹחות הנפלאים אשר היו טמונים באדם זה, והאחד הזה – ד"ר י.ל. קנטור היה שמו – כתב אלי פעם אחת: „הידעת את אשר הייתי עושה אילו הייתי אדם עשיר? לא, חלילה, לוז’ה הייתי מחזיק לי בתיאַטרון המאריני, ולא, חלילה, אפילו אותו לוקסוס הייתי מרשה לי להחזיק לי קולוניה בארצנו, אלא בית הייתי בונה ואת היציע האמצעית הייתי נותן לקצנלסון שלנו והייתי נוטל עלי את כל צרכיו –אלהים הוא היודע, כי לא רבים הם מנשוא – כדי שישב על התורה ועל העבודה יום ולילה ויכתוב לנו את כל זה, שהרבה כל-כך לדבר בו באזנינו. בטוח אני, כי באיזה זמן מן הזמנים היה גם שמי נוצץ באותיות זהב על-יד השם קצנלסון. ”
תרע"ז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.