א 🔗
–אני אומר לך את האמת, ידידי – פנה אלי המאיור החדש, שרק תמול נכנס אלינו אל תוך החפירות – לא אכחד בפניך ידידי, שאני – – הייתי יכול באמת להישאר עוד בבית, זאת אומרת, בקסרקטין בעיר, מבלי לבוא אל החזית עוד חצי שנה. אלא – – שלא חפצתי להשאר שם. אמנם, איש חולה אני. ריאתי משוחפת למדי. ואבי, כפי שאתה יודע, רופא זקן ובעל השפעה גדולה למדי. אילו הייתי אומר מלה אחת ממאנת – הייתי נשאר עוד. ואפשר לא הייתי בא הנה לעולם. אלא שזה היה רצוני.
– המולדת. – אמרת כמנסה לנחש את טעם היכנסו אל החזית. – ריח-הגבורה הנודף לכם מכאן, מה?
– לעזאזל הריח והמולדת. אין אני פטריוט נלהב כלל. לא. נותן אני לך את כל ענין הגבורה והמולדת בעד כוס יין אחת.
– אלא מאי? – – חיים פה – – העצבים – – מישחק-העצבים. מה?
– צדקת, אך ניבאת ולא ידעת מה ניבאת. יש בחיי דבר, המגרה אותי מעודי, ומעולם לא זכיתי ליהנות ממנו. יודע אתה, מה זה?
– אין לי מושג ולא אבק-מושג.
– פנים מתים – ענה המאיור ברצינות. – פני מת. הרבה דברים ראיתי בחיי, אך דבר אחד זר לי לגמרי: מעולם לא ראיתי איש מת.
– איך זה?
– ככה, זה לא מקרה. בן יחיד אני, הורי אינם קאתולים, בני דת-קאלווין הם. ויודע אתה, שהקאלוויניסטים אינם מרשים להביט בפני המת לא לעצמם ולא לאחרים. ואמי שמרה עלי ביחוד, שלא אעבור על לאו זה. היא הקפידה על זה ביחוד מתוך חשש לבהלה, שלא אבהל פתאום., וככה יצא הדבר, שמעולם לא ראיתי איש מת.
– ועל בימת התיאטרון?
– שם ראיתי. אך זה לא כלום. הלא ידעתי, שמשחק הוא ושבעוד רגעים יקום וישתחוה לקהל המוחה כפים. אך איש מת באמת, זה ענין חשוב מאד ידידי. ומרגיש אני שראיית פני מת היתה מביאה שינוי גמור בחיי. צייר לעצמך: רואה אתה בן אדם, שלפני רגעים אחדים שתה, צחק והתפלסף עמך יחד – ופתאום אתה רואה אותו שוכב בלי תנועה, מדבר אתה אליו והוא – – הוא איננו עונה. איננו שומע, איננו זז ואיננו עונה. זה צריך להיות מצחיק – – צייר לעצמך.
– אני אין לי צורך בדבר לצייר לעצמי – – מצחיק? – לאו דוקא. אפשר מגוחך קצת – – אפשר – – אך לא מצחיק – – זכינו פה לראות לא אחד – – ושכחנו לצחוק, ידידי – –
– זהו הדבר. בזה אני רוצה סוף-סוף. לראות – ולהרגיש את הרושם הראשון. – – מתי תהיה התקפה מצד האויב?
שאלת טירון-באמת. שאלת איש תמים, שישב כל הזמן בקסרקטין ועכשיו בא הנה אל התיאטרון. ונוסף על אלה: מאיור. לא חייל פשוט – אלא מאיור. קצין גבוה. “מתי תהיה התקפה”.
– האויב שוכח תמיד להודיענו מראש את התקפתו, אדוני הנאור – עניתי לו רשמית מתוך אבק כעס לשאלה מתעללת כזו מפי קצין גבוה.
כבר היתה שעת חצות הליל ואנחנו הלכנו לישון.
ב. 🔗
זה ארבעה שבועות שלא היה שום קרב במערכה. כפאם בפעם בא מטר-מתכת חם, ברד של כדורים פתאומי – אך לידי מלחמה לא הגיע הדבר. גם אנחנו וגם האויב התכוננו. יעבור קצת השלג הגדול והרפש המייגע. ואחר כך.
וזה הרגיז את האדון המאיור המפונק. באמת אסון: זה ימים אחדים שהוא נמצא במערכה ותמול נכנס אלינו: אל פלוגת החלוץ, אל “השורה הראשונה” – ואף נסיון של מוות אין בינינו “לרפואה”.
המאיור התהלך כל היו מרוגש. ואנחנו לא ידענו מה זאת? פחד לא הרגשנו בו, ובכל זאת עשה רושם של איש מרוגש מאד. – עכשו, כשגילה לי את סודו, הבינותי את הענין. מתגעגע הוא קצת למתים.
כעבור רגעים אחדים ישַנו שנינו שינה עמוקה. הוא נרדם קודם. ואני שמעתיו עוד מגמגם וממלמל מתוך שינה. קשה היה להבין את דברי-החלום, אך מלים אחדות נזרקו מפיו, שאפשר היה לצרף אותן:
– רב זלמן בר – – יהודי מאמין – – במוות – – אין מוות – – אתה רמאי – – יהודי רמאי – – אתה חי – –
וצחק מתוך חלומו – –
ונרדמתי גם אנכי.
וכעבור זמן מה – והוא מעיר אותי:
– סליחה – – באמת: סליחה: – – אך – – יש לי בקשה אליך – –
– למצוותך אדוני!
– לא-לא, לא באופן רשמי ידידי. אתה הנך קצין מנוסה יותר ממני. אף על פי שחייב אתה בכבודי.
– לפקודתך אדוני הנאור! – צעקתי עליו מתוך כעס, על שהעיר אותי בחנם.
– אל נא תכעס. והנח לשטויות אלה. לא רשמית, יש לי בקשה אליך.
– בבקשה.
– אני נתתי אות-התקפה לסוללת התותחים שלנו.
– השתגעת?!
– ששש – – כבר נהיה, נתתי אות. – – מה אתה מתרגז? יש לי רשות לכך. – –
– אין לך רשות להשליך את נפשות כולנו לעזאזל.
– את כולנו? – מדוע זה כולנו? – שטות. אנחנו “נתכסה” פה ואתה שלח את חמשת האנשים אל המצפה, אל “המכסה” הראשון. רק הם יהיו בסכנה.
– זוהי – – זוהי – – זוהי – –
– יודע אני! – הפך פתאום האדון המאיור את קולו לרציני וחמור מאוד – ומה שעשיתי: עשיתי על אחריותי! – הבינות?! –
– הבינותי, אדוני הנאור! –
קמתי ושלחתי את חמשת אנשי אל המקום המצווה.
ומובן, שאחרי זה לא נרדמתי עוד. אות-התקפה זו פרוש: שלמחר בערב נתקוף את האויב. זאת אומרת: שמחר בערב תחרב המערכה הראשונה שלנו עם האנשים שבה כסדום ועמורה. עצם על עצם לא תשאר מהם.
נכנס חייל זקן. החייל הזקן שבכל הגדוד שלנו: רב זלמן בר. ובפיו בקשה נמרצה:
– אדוני הנאור, למחר בערב רוצה אני להיות ביחד עם הבנים שלי.
– כמה בנים לך?
– ארבעה.
– איפה הם?
– כולם פה: אצל אדוני הנאור.
– מה שמותיהם?
– שמותיהם אדוני הנאור, שונים – האחד שמו אברהם קיליני, השני: שלמה קאלוארי, השלישי: משה קאראס והרביעי נשאר עוד בשמו הישן: מיכאל כהן.
– ובכן: קיליני וקאלוארי וקאראס וכהן – אחים הם, בניך?
– כן, אדוני הנאור.
– השד ידע את כל זה. מובן, מסורת יהודית הונגארית. אם אביהם כהן, הרי הם קיליני, קאלוארי, קאראס וכהן. נו, תהלה לאל, שלכל הפחות אחד מהם נשאר כהן, – ולמה לך להיות למחר בערב עמהם ביחד?
– מחר בערב, אדוני הנאור, מחר בערב – – יואיל נא אדוני לדעת – – מחר בערב אצלנו חג – – פסח – – אומר הזקן מתוך בת-צחוק של בקשת סליחה.
– אהא: ה“סדר”. אם כן טוב. מדוע לא? את העונג הזה אפשר להתיר לכם, מדוע לא. – – –
וברגע זה, כאלו הכו אותי באגרוף על קדקדי ולבי קפץ ממקומו:
– תופת וזעם! – הן כולם נמצאים שם – – ב“מכסה” הראשון! – – לפני רגעים אחדים שלחתי אותם שמה – – פקודת האדון המאיור – – אך – לא בי האשם – הצטדקתי שלא כדין בפני החייל הפשוט – – באמת, לא בי האשם, מדוע לא אמרו לי שאחים הם – – – –
– אין דבר – – אין דבר – – גמגם הזקן בפנים חיוורים – – – לא חשוב אדוני הנאור – – לא חשוב – – אנחנו איננו פחדנים – – חייל זקן ומנוסה אנכי – – אדרבה: זה טוב מאד שהם כולם ביחד – – –
– במערכה הראשונה. בן-אדם! –
– ומה בכך? – – טוב – – גם אני אהיה עמהם – –
–רק אתה חסר להם שם! – זה אי-אפשר! –
הזקן פקח עלי עינים כמעט זולגות דמעות:
– אדוני הנאור – – אני מבקש מאד – – הן אדוני יודע, מה זאת “סדר”, אב זקן אני – – מעולם לא ערכתי את הסדר בלי בני – – – אני מתחנן – – השם יגמול לאדוני הנאור.
לבי התכוץ בי.
הזקן הרגיש בזה וניחם אותי בבת-צחוק:
– אין דבר. אדוני הנאור, בלילה כזה – – ליל פסח – – ליל שמורים – – יבטח-נא אדוני הנאור באלהים – בליל שמורים – – – אין סכנה – – האל היהודי – אני מבקש מאד –
– מאין אתה בא עכשו, בחצות הלילה? –
הזקן גמגם רגע, פנה אילך ואילך, בלע את רוקו אומר:
– סליחה – – אדוני הנאור – – משם – – הייתי אצלם. – – עד השעה השתים עשרה עמדתי פה על המשמר ואח"כ כששמעתי שנשלחו שמה – הלכתי לבקר אותם שם – –
זה אסור באיסור חמור, ללכת “שמה” בלי פקודה – אך לא יכלתי להתרגז על הזקן. – – אב לארבעה בנים – – ורוצה הוא לערוך עמהם יחד את הסדר – – ינסה נא מי-שהוא לעמוד בנסיון ולא להרשות לו. –
– טוב. לך לישון ולמחר תצא.
אך יצא הזקן – נתעורר המאיור משנתו וצחק ושפשף את ידיו בהנאה:
– נפלא. שמעתי. זה נפלא! – –
ג 🔗
וביום השני בערב, בערב פסח שנת תרע"ח, היתה מהומה בין שתי המערכות. קרבות לא היו בין שני האויבים – אך רבבות הכדורים המפוצצים את האבנים לקמח לבן ואת העצים לסמרטוטים, טרטרו עד כדי קריעת העצבים. הראש לא הרגיש כבר כלום: הראש היה מטומטם לגמרי. כעין איזו מועקה אטומה הקישה כקורנס קהה בתוך הקדקוד, ועל הרגלים אי-אפשר היה לעמוד בלי להשען אל הקיר. – –
ככה שעות אחדות. והאב עם ארבעת בניו – “שם”. ממוחי התחילו נוזלות דמעות אל גרוני.
ואחר כך – דממה.
השתמשתי בשעת-כושר זו ורצתי בנשימה אחרונה אל המיצפה.
בדרך הרגשתי, והנה רצים אחרי. – פניתי לאחור: המאיור בבת-צחוק.
כעס נורא תקף אותי. הבטתי ישר בעיניו ובחירוק שינים אמרתי לתוך פניו:
– לחנם. הם חיים!
– איך אתה יודע זאת?
לא מצאתי מלה בפי בשבילו. אך מתחת לשוני, מתוך גרוני הנחר הזדקרה מלה אחת כמו מעצמה:
– ליל שמורים! – –
ופניתי והוספתי למהר שמה. המאיור חשב, שמגמגם אני דבר מה בכעסי, לא הבין אף מלה. ורצנו שנינו בתוך בור-החפירות הארוך, המוביל בכעין מרתף פתוח למעלה, אל המיצפה.
כשעמדתי לפני דלת “המכסה” שלהם – כעין חולשה מוזרה ומתוקה תקפה אותי. מאחרי הדלת שומע אני קולות:
– בורא פרי הגפן – – –
פתחתי את הדלת וברגש של נקמה ונצחון נתתי להאדון המאיור להכנס: – בבקשה. –
ואך פתחנו את הדלת והנה חמשה קולות מזמרים, עליזים ומלאים כונה משתפכים כלפינו: – “שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך – – –!”
אי אפשר היה לא לפרוץ בצחוק. ויחד עמנו גם האב וארבעת בניו, אך מבלי להפסיק אפילו את הזמרה שלהם – – והשולחן הרעוע ערוך: סדין, מצות, יין, מרור, חרוסת – – הכל.
המאיור היה במבוכה שלמה. אך כדי שלא לגלות את חרפתו, צחק בעל כרחו. ופתאום רואה אני: הוא חוטף כוס יין, מרימה ורוצה לשתות – –
הזקן קפץ ממקומו כאילו נשכו נחש. חטף את הכוס המלאה מידי הקצין הרם ואמר:
– אדוני הנאור, זה אסור! זה כוסו של אליהו הנביא זכור לטוב!
העמיד את הכוס על מקומה, אחר כך מילא כוס אחרת, והעמידה על מקומה של זו. את היין שבתוך הראשונה שפך על הארץ, מילא אותה שנית והושיטה למאיור:
– בבקשה אדוני הנאור! אורחנו הנכבד הוא – –
אני הבינותי תיכף את הענין: כוסו של אליהו נעשתה “נסך”: ובכן: שפך אותה על הארץ. אך במקומה העמיד כוס אחרת ואת “כוס הנסך” הריקה מילא והושיטה למאיור. אחר כך הושיט גם לי כוס אחת מארבע הכוסות ואמר:
– לחיים, אדוני הנאור! – –
שתינו – ורק ברגע זה כאילו נפקחו עינינו: הלא כולם לבושים לבנים – –
המאיור הביט בהם בעינים תועות ופניו חוורו לאט לאט.
ורק ברגע זה ראיתי – ששכור הוא לגמרי. כמעט שנפל מעל רגליו. הוא הריק את כוסו כמעט בעל כרחו – רצה להעמיד את הכוס הריקה על השולחן, אלא שנפלה מידו – – הוא החליק את מצחו הלח – כאילו עכשיו יצא מן המרחץ – נע אילך ואילך, אחר כך נשען עלי ממש ובגמגום כהה אמר כשואל ואינו שואל כשהוא ממשמש בעיניו:
– מה זה? – – אמור נא – – מה? – – הם חיים? – – הם מתים? – – לא – – אני שכור בוודאי – – לא – – אני מבקש אותך, אמור: הם לבנים או לא לבנים – –? – או: טועה אני? – –
אני אמצתי אותו שלא יפול וכמרגיש בכעין סכנה מרחפת הרגעתי אותו:
– כן כן, אדוני הנאור, הם לבנים – – – אתה לא טועה – – הם לבנים – – –
– מה? – – מלמל המאיור – ומתחיל להקיא – – מה? – – לבנים באמת? – – אוי! – – מה זה? – – החזק בי רגע – אוי! – ומדוע הם לבנים? – הם מתים? –
האב הזקן ירד מעל “מטת-הסיבּה” שלו, נגש אל המאיור ובדברי כבושין של אב זקן לטף אותו:
–אדוני הנאור – – אל נא – – יתחזק נא – – הוא שתה קצת יותר מדי – – אין דבר – – זה לא יזיק – – נו, אדוני הנאור – – יתעודד נא – – למען השם – –
המאיור נפל מעל רגליו. הזקן לקח אותו ממש על זרועותיו:
– אי, אדוני הנאור – – זה לא יאה – – הכך עושים עם בעל הבית המכניס אותו בתור אורח ומכבד אותו בכוס יין? – – זה לא יפה – – אדוני הנאור והיקר – – בבקשה להתחזק – – אני נעלב ממש – – היין שלי הוא יין טוב – – של פסח – –
המאיור שכב בעינים עצומות ונשם נשימות כבדות בלי תנועה.
– אין דבר – אמר הזקן בקצת הקלה – אין דבר – – אי"ה יעבור – – אדוני הנאור לא יעזב את הגדוד שלנו – גחן והביט בפני המאיור – –
וברגע זה קרה דבר מוזר: המאיור פקח את עיניו קצת – – אחר כך פקח אותן לרוחה – – הביט לתוך עיני הזקן – – התפרץ בזעקה אדירה ובפחד מסמר את השער כשהוא חובק אותי:
– הצילני! – – הצילני! – – הוא חי! – – רב זלמן בר! – – הוא חי! – – הוא רמאי – – הוא לא מת – – הוא רק לבש תכריכין לרמות אותי! – – גרשהו מפני! – – או-או-או-או! –
ונעץ את צפרניו בגופי מתוך אימת מיתה משונה – –
סמרמרת חריפה עברה בדמי. וגם הזקן הבליט את עיניו הזקנות – –: המאיור אומר: “רב זלמן בר” – מאין הוא יודע את שמו היהודי? – – –
ואני נזכרתי תיכף את שיחתו ואת מלמולו מתוך החלום – – אמש – –
והמאיור התמתח על הקרקע מלא קומתו, ושוב פעם קלח מתוכו קלוח עז של יין מעורב דם ומרה, אחר כך נשמט בכל גופו – – ונשאר בלי תנועה – – –
כשבא הרופא, בדק אותו ומצא, שמת בשבץ הלב.
ד 🔗
למחרת שאלתי את החייל הזקן:
– הוא ידע אותך מכבר?
– מעולם לא ראיתי אותו בחיי לפני היכנסו אלינו שם.
– ומאין ידע את שמך היהודי?
הזקן משך בכתפיו:
– מי יודע?
אחר כך שקע בהרהורים, ומבלי להביט בפני אמר:
– מיסכן. – – אדוני הנאור יודע? – – אני יודע ממה הוא מת – – כוסו של אליהו הנביא דבר מסוכן הוא – – והוא עשה אותו “נסך”. מיסכן – – – לא בי האשם אדוני הנאור.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות