פרק 3

ג    🔗

בקרב בעלי המחשבה שבעמנו בזמן הזה אתה מוצא שתי שיטות יסודיות ביחס לצורה, ששאיפתנו להתחדשות לאוּמית צריכה לקבל.

השיטה הראשונה עומדת על בסיסה של עצמותנו הלאומית, כפי שהיא באה לידי גילוי בכל חיינו מתחילת בריאתה עד היום הזה. עם ישראל הוא בעל אופי מיוחד, שיש בו, כמובן, גם אורות וגם צללים, אלא שגם האורות גם הצללים מתאימים לעצם האופי. מובן, כי תנאים רצויים מביאים לידי תגבורת האורות ותנאים לא רצויים – לידי תגבורת הצללים. הגלות החשיכה את מאורנו וכמעט שכיבתה אותה כָלָה. היא הדביקה בנו נגעים נוראים בעמקם ובכיעורם, וביניהם היותר קשה והיותר מכוער – הפרזיטיות. התרופה האחת והיחידה לכל זה היא התשובה לארץ אבות ואל הטבע. שם נשוב לתחיה. חי טבע ועבודה וחופש ירפאו את נגעינו ויעירו את כוחותנו הנרדמים מתרדמתם. הצללים ימסו, כי אורנו הגנוז בנשמתנו הלאומית ישוב ויאיר כמי קדם ואולי – מי יודע? – אולי עוד יגדל כוחו עתה מכוחו בימי קדם. מובן, כי אסור לנו לרמות את עצמנו, להעלים עין ממגרעותינו וחלשותינו, כי עלינו להעריך את עצמנו בכל תוקף הדיוק והאמת. אולם הערכת עצמנו זו צריכה לבוא מתוך עצמנו. היא צריכה לגלות ולהראות את כל צללינו, אל כל ליקויינו, את כל נגעינו, מבלי שיוּר כל שהוא, ומבלי העלמה כל שהיא, – למען תהיה ההערכה אמיתית, יהיה חשבון נפשנו חשבון צודק ומדויק, אשר נוכל לסמוך עליו בבואנו לעשות לבנין עולמנו החדש. השיטה הזאת – כמובן, בגרעיניה היסודי – ימיה כימי הגלות, אלא שביטוי מתאים לרוח זמננו, ביטוי למעשה ולא רק להלכה, נתנו לה ראשונה חובבי-ציון הראשונים וביחוד ‘אחד-העם’.

אבל הנה באה השיטה השניה. היא נולדה מתוך השוואת אָפינו הלאומי לאפים של עמי אירופה, העומדים, כמו שנהוג לחשוב, על המדרגה העליונה של התרבות האנושית או ההולכים בדרך היחידה, המובילה ישר אל המדרגה העליונה של התרבות האנושית. ההשוואה הזאת היתה הולכת ונעשית בתוך הלבבות מאליה, במקצת מדעת ובעיקר שלא מדעת, מעת שהחלה לחדור לתוכנו ההשכלה האירופית. אולם את ביטויה היותר רדיקלי נתן לה מ"י ברדיצ’בסקי, אשר הניחה ליסוד בהערכת עצמנו ושאיפתנו לחיים חדשים. מתוך ההשוואה הזאת יצא, כי אפינו העלוב לקוי מתחילת ברייתו. עיקר הצרה היא היהדות העלובה, תרבותנו העלובה שלאחר מתן תורה. עם אפינו שלפני מתן תורה או בשעה שאבותינו עשו את הרע בעיני ה' עוד אפשר היה אולי איך שהוא להשלים. אין לנו איפוא דרך אחרת, אם שואפים אנחנו לחיים ראויים לשם חיים, אלא לשנות את אפינו שינוי מוחלט, לתת לאפינו את הצורה, שיש לאפים של עמי אירופה, או בכלל לאפים של עמים, שיכלו לחיות בעתם ולמות בהגיע עתם. אנחנו צריכים להיות אחרים. כך פסק ברדיצ’בסקי על פי ניצשה בתקופת הניצשיאניות שלו, אולם ההלכה נתקבלה, אם כצורתה או בשינויים ידועים, בקרב כל בעלי ההכרה העליונה שלנו. מכאן – (ביחוד, אצל ברנר, שקיבל את הצורה הזאת של הערכת עצמנו בתור צורה יחידה של הערכת עצמנו אמיתית) – מכאן הצורך להראות את כל אפסותו של אפינו היהודי, יותר ברור, היהדותי, לבטל את כל ישותנו ביטול מוחלט, מבלי להשאיר אף ניצוץ אחד של אור. והרצאה זו, שאנחנו עומדים בה, באה למלא, וביחוד לזרז את מי שיש לזרז למלא את הצורך הזה – ביטול מוחלט של היש שלנו, שברנר רואה בו הערכת עצמנו מתוך הכרה עליונה או ‘הערכה נכונה, אנושית, בלתי משוחדה’, ‘הערכה מנוקדת מבט גבוהה, גלוית עין, בעלת מידה עליונה’. לא אוכל, כמובן, לדעת בדיוּק את מהלך מחשבתו של ברנר בנידון דידן, אבל המוֹטיב היסודי של מחשבתו, היחס הנפשי שלו אל הענין הזה הם בקירוב כך.

השיטה הזאת היא בעצם בבחינת ‘שבור את החבית – ושמור את יינה!’ יותר נכון, בבחינת ‘כרות ראשו – ולא ימות!’ בעלי השיטה אינם רוצים בהתבוללות, בכליון האוּמה, ואולם הם רואים בשיטתם אופן הצלה, מכליון האומה, – ובפועל יכולה שיטתם רק לעזור להתבוללות, לכליון האומה. כי מה היא התבוללות, מה הוא כליון האוּמה – האומה שאין לה כוח מקיים אחר מלבד עצמותה – אם לא הריסת האופי הלאוּמי, הריסת העצמוּת הלאוּמית עד היסוד, שמתוך כך אין עוד שום קשר פנימי בין אישי האומה, אין עוד נשמה לאומית, וממילא הולך הגוף הלאומי ומתפרד לאטומיו, ההולכים ומצטרפים לצירופים אחרים? ומה היא השאיפה להיות לאחרים, לשנות את אפינו, אם לא שאיפה להריסת אפינו הלאוּמי, להריסת עצמותנו הלאומית עד היסוד?

האור המתעה בה מתוך טעות קטנה בחשבון: את הגרעון בהרגשת עצמותנו הלאומית חושבים להוספה בהכרת עצמנו, להוספה בהכרתנו בכלל. והדבר מובן. עצמות לאוּמית היא בכלל דבר הסמוי מן העין, וההבדל בין עצמוּיות לאומיות שונות הוא מן הדברים המסורים להרגשה, שאין להם הכרע, ולא מן הדברים שבהכרה, שאפשר לבררם בדרך ההגיון ולהוכיחם בהוכחות הגיוניות. וממילא גם פעולה המהרסת והמהפכת של עצמות זרה לעינה הנֶהָ גם היא מן הדברים הסמויים מן העין. ובפרט, אם נביא בחשבון, כי פה, בפעולה ההשפעה הזרה עלינו ובמלחמת עצמותנו הלאומית על קיומה, התנגשו שני כוחות, שאינם שווים, שאינם כמעט בגדר ההשוואה, לא בכמות ולא באיכות – העיקר, לא באיכות. מצד אחד – העצמות של עמי אירופה, שבאה לידי גילוי בתרבות ענקית, אדירה ונאורה, ועל ידי כך אתה רואה אותה כראות כוח ריאלי, ממשי, חי, – כל כך ריאלי, וכל כך חי, עד שהוא נותן מקום להאמין, כי מה שכובש לו את נפש היהודי והופכה משרשה הוא לא הבאתו את המושפע לידי התבטלות, כי אם ההכרה החיובית הברורה של המושפע, המחשה הרציונלית, עצם האמת האוביקטיבית. ומצד שני – עצמותו של ישראל סבא, של הנודד הנצחי, שאין לו בעולמו אלא עצמותו זו הערטילאית (בפרט, אחרי שגם קרומה הדק האחרון, הדת, הולך ונקרע ומתמזמז), המבקשת לה מקום לבוא לידי גילוי, – כלומר דבר לא ריאלי כלל, שאתה יכול להטיל ספק בהבדל הרדיקלי שבינו ובין עצמותם הכללית של עמי אירופה, אחרי אשר לעצם צרכו לבוא לידי גילוי הוא מוכרח לקחת הרבה מאותה התרבות גופה, אשר ברוחה הוא נלחם. וכך, בלי כל מלחמה, בחשאי ובבטחה, הולכים להם החיים שאנחנו נתונים בהם, שנפשנו חיה בהם, הנובעים בעיקרם ממקורות זרים לעצמותנו והמלאים אטומים של עצמות זרה, ומלחכים לאט לאט, אטום אחר אטום, מעצמותנו וסוחפים אותם הלאה ובמקומם הם משקיעים בנפשנו אטום אחר אטום מעצמות זרה. באופן כי השכבה הזרה נעשית בנפשו יותר ויותר עבה, והשכבה שלנו – יותר ויותר דקה, עד שלאחרונה גם היא הולכת ומתרסקת ומתמזמזת תחת כובד משאה של הזרה.

מובן כי עצמות זרה לא תירש לעולם ולא תוכל לרשת בנפשנו את מקומה של עצמותנו אנו, אבל להרוס ולהחריב את עצמותנו אנו די כוח לה. כך נולדה בקרבנו השלילה המבטלת הכל, השלילה העקרה, שאין לה לא שרשים ולא פרי (השלילה הגדולה התהומית, המחריבה ויוצרת יכולה להיות רק בת עצמות כבירה, חיה, טבעית). בשום אומה ולשון לא תמצא כל כך הרבה בעלי שלילה כמו בקרבנו בזמן הזה. מחשבה חפשית, הכרה עליונה הן בקרבנו כמעט שם נרדף לשלילת הכל, אבל ביחוד לשלילת הכל משלנו. קלים אנחנו מאחרים ומאבותינו בדורות הקודמים לשלול, לא מפני שאנחנו באמת מבינים יותר לעמקו של דבר, כי אם מפני שאנחנו מרגישים פחות, מפני שעצמותנו לקויה והרגשת עצמנו לקויה. גבורים אנחנו להתימר ברציונליות, בחופש המחשבה, אבל חופש זה דומה לגלגל מניע במוכנה, שהוסרה מעליו הרצועה המחברת, והוא מסתובב בחופש גמור ובמהירות רבה, – והמכונה תנוח, כמובן, על מקומה בשלום. התבטלות בפני אחרים – זהו בעיקר הכוח הפועל בקרבנו היום, התבטלות נפשית, תהומית, התבטלות שלפני ההכרה ובלתי מוכרה, הקשה מכל התבטלות מדעת שבעולם, התבטלות המביאה את בעליה לא רק לידי ביטול כל מה שיש לנו, כי אם, לעתים ידועות, מתוך ריאקציה פסיכולוגית ידועה, גם לידי ביטול מה שיש אצל אחרים. משתמשים בשם ‘היפנוז’ ביחס להשפעת היהדות עלינו, אולם באמת נאה השם היפנוז להשפעת התרבות הזרה עלינו. זהו באמת היפנוז משעבד את המוח ואת הלב ואת הרצון – את כל היש של היהודי, מבלי להשאיר כל אפשרות, והעיקר כל רצון להשתחרר ממנו.

מאמינים אמנם אצלנו באמונה שלימה, כי ההשכלה האירופית פועלת קודם כל על הכרתנו ודרך צנורות ההכרה – על הרגשתנו העצמית. היא – אומרים לנו – מאירה אור במחשבתנו, והאור פועל על ההרגשה או, כמו שאומרת המליצה, האור מניס את החושך, את האמונות הטפלות, את ההזיות וכו'. ואין שמים אל לב, כי אין אור טבעי מזיק לעצמות טבעית, להרגשה עצמית טבעית, כי עלוב האור ועלובה העצמות, שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אולם באמת הדבר הוא ממש להפך. התרבות האירופית פועלת קודם כל, כמעט מתחיל היהודי להתקרב אליה, בזהרה החיצוני, בתוקף גזרותיה העיוניות והפסיכולוגיות. היא מביאה את היהודי לידי התבטלות, הממיתה בקרבו כל כוח להתנגד וכל רצון להתנגד לשעבוד עצמותו, להילחם בעד שלימות עצמותו והתחדשותה.