א    🔗

במידה שמתגברת הריאקציה ונחנקות השאיפות הריאליות, מתמלא חלל‑החיים מושגים מופשטים ועמומים, המוסיפים ומסבכם את השאלות המסובכות. מה שלבש תחילה צורות‑חיים ברורות ומוחשיות, הולך ועובר לתחום העבר. במקומו מתעוררים ומודגשים צרכים מדוּמים המוסקים מתוך עקרונות כללים מוטעים ומסורסים.

אחד העקרונות האלה הוא: “שאיפת האומה לשמירה עצמית”, שמרבים עכשיו להשתמש בו, כשם שהשתמשו לשעבר במונח הכללי והמעורפל לא פחות ממנו – “זכות האומה להגדרה עצמית”. אולם המונח האחרון אינו מטושטש אלא בתכנו, כלומר אינו מגדיר בבהירות אותן הצורות הממלכתיות והציבוריות, שיש בהן כדי להבטיח זכות זו לקבוצות לאומיות שונות. ואילו המונח הראשון במובנו המקובל אינו נכון ביסודו. וכל המשתמשים בו אין קרקע מתחת לרגליהם והם בונים תכניותיהם על חול.

“שאיפת האומה לשמירה עצמית” היא גילוי חלקי של חוק כללי: “שאיפת האנוֹשות לשמירה עצמית”, או, במלים אחרות, חוק שמירת המין האנושי. אבל חוק כזה אינו קיים במציאות. חוק זה אינו אלא הכללה מופשטת של תופעות אחרות, המביאות לידי שמירת האנוֹשות. בני-אדם מתיחסים באדישות גמורה למין האנוֹשי וגם ברוחם, גם בלבם אינם דואגים ואינם שואפים, שהמין האנושי יתקיים וימשיך קיומו. יחסם אליו הוא כיחסם לכל הקיים בעולם החיצוני, יחס המוגדר (מדעת או שלא מדעת) בהרגשת התועלת או הנזק הנגרמים על ידיו. בני-אדם השמידו ומשמידים תמיד זה את זה השמדה סיטונית או קמעונית, בין שהם מעלים יחידם לגרדום ובין שהם עושים מלחמות המוניות. אולם בני-אדם יש להם חוש מיני, יש להם רגש אהבה לילדים (בכברה הקדומה לאם בלבד, משפחה הבורגנית המודרנית גם לאב), ובשאיפתם לספק יצריהם האישיים מסייעים בני-אדם שלא מדעתם ואפילו בעל כרחם לפרייה ורבייה של האוכלוסיה ולשמירת המין האנושי. שמירה זו היא פרי חוקים טבעיים שונים ותלויה בהם. אין שמירה זו קיימת כשהיא לעצמה. מותר לו לתיאולוג או למטפיסיקן לשער, שקיים רצון עליון ל ההשגחה או של הטבע ובני-אדם הם כלי-שרת עוור בידי רצון זה; שהאלוהים או הטבע ברא בני-אדם ושומר עליהם לשום איזו מטרה מובנת או בלתי‑מובנת; ששאיפות בודדות של יחידים אינן אלא גילויים חלקיים של הרצון האלוהי או הקוסמי. אולם החוקר הריאלי הבוחן חיי בני-אדם ויחסיהם ההדדיים, לא ימצא כזאת בחיי בני-אדם; הוא ימצא אצלם שאיפות טבעיות שונות בעלות תכונה אינדיבידואלית, אבל לא שאיפת-מסתורין לשמירת המין האנושי. בני-אדם מתחתנים מתוך אהבה, לשם תועלת חומרית, מתוך רצון לאכול ארוחות טובות, מפני השעמום שלחיי רווקוּת ומטעמים רנים אחרים, מעמידים ולדות ומחנכים אותם ברצון או באונס. וסוף דבר – דור הולך ודור בא והמין האנושי לעולם עומד.

להבין זאת ולדעת, שחוק שמירת המין האנושי הוא לא חוק בפני עצמו, אלא הכללה מופשטת של תופעות-קבע אחרות בחיי-האדם, חשוב מאוד. ישנם מקרים, שהנימוקים המניעים את האדם להעמיד ולדות ולחנכם נחלשים מחמת פעולה נגדית של נימוקים אחרים, אישיים אף הם. בני-אדם הקריבו בניהם לאלים; פראים המיתו את עודף‑ילדיהם העירוני המודרני נמנע מנישואים מטעמים כלכליים. דבר זה גורם להפסקת גידול האוכלוסיה או להפחתתו בתוך קבוצה מסוימת, מה שמכריח תכופות את נציגיה לנקוט באמצעים. הנוקטים באמצעים אלה הכוונים מעשיהם לא מתוך עקרונות מופשטים, אלא מתוך נימוקים מעשיים מאוד. בעל-העבדים רוצה להגדיל מספר עבדיו; הפיאודלי – מספר הצמיתים עובדי-האדמה; הרכושני – לקיים חיל‑מילואים של פועלים; וכל הקבוצה אינה רוצה להתמעט בכמותה, הואיל והתמעטות זו מחלישה כוחה של הקבוצה כולה במלחמתה ובהתחרות בשכנותיה. האמצעים האלה אינם הטפת עיקרון מופשט של שמירת המין האנושי: אין ההטפה יכולה להצליח אלא אם כן היא שואפת לעורר בלב האדם רגש או רצון חי, שנרדם ברגע מסוים, מנסה להביא לידי הכרה או להפעיל חוש טבעי, שנחלש לפי שעה. אולם הרצון שלמור על המין האנושי חסר לגמרי בלב האדם. לשם שמירה כזו לא יקריב שמינית שבשמינית מנוחיותו, וכמובן לא יתחתן ולא יוליד בנים כדי להגדיל ולהאדיר את העיקרון הזה, אם אין לו עקרונות אחרים! לפיכך לא תועיל שום הטפה. והואיל וכאן פועלים נימוקים אישיים בלבד, הרי ההפעלה דינה להיות אף היא בשטח הנימוקים האישיים, כלומר צריך להשתדל להגביר יצאם של בני-אדם להוליד בנים ולחנכם, ולהחליש את הנימוקים המעכבים את הדבר. לאמצעים כאלה שייכים, למשל, " Lex trium vel quattuor liberorum " ברומי (פרס בעד שלושה או ארבעה ילדים), מס‑הרווקים באנגליה וכו'.

גם חוק השמירה העצמית של האומה אינו קיים. השאיפה לשמירה עצמית לאומית זרה הן לכל בן-האומה, הן לכל הקבוצה, כשם שזרה להם השאיפה לשמירת המין האנושי. חוק השמירה העצמית של האומה הוא הכללה מופשטת, פרי פעולת תופעות בודדות של החיים הקבוצתיים. זוהי הכללה, שאין לה שום ערך בפני עצמו, וכל המשתמשים בה רואים צל הרים כהרים.

כל בן‑אומה יורש את התכונות הפיסיות והנפשיות של אבותיו בלי כוונה תחילה, מדבר בלשון הלאומית לא לשם שמירה על הלשון, אלא משום שזו היתה לשון ילדותו. הוא חי בחוג בני‑גזעו, משום שזה נוח לו יותר, משום שיש להם הרגלים משותפים, לשון משותפת, מושגים משותפים, עתים גם דת משותפת. הוא מבקר בבית‑ספר לאומי, מפני שהוא קרוב יותר לרוחו. הוא משתמש בערכי תרבות לאומית, מפני שחבריה מצויים זה אצל זה, קרובים זה לזה קירבה נפשית. הנישואים בתוך הקבוצה הלאומית מולידים דור חדש, העובר אותו מעגל. האדם ברצונו לספק צרכיו הולך בקו ההתנגדות הקטנה ביותר, בקו השמירה על קבוצתו הלאומית ללא תכנית וללא מחשבה תחילה. הוא אינו נוקף אצבע לשם השמירה העצמית של האומה, ואין זו באה אלא כתוצאת החיים. לפיכך אינה קיימת ואינה יכולה להתקיים באלת שמירת האומה בתורת מטרה מוּכּרת של פעולות מסוימות. שאלה זו נמצאת מחוץ לשורת חיי המציאות, שבה אינן קיימות אלא שאלות‑חיים בלבד.

ב    🔗

העם היהודי במשך אלפי שנות קיומו לא דאג לעצם קיומו, הוא התקיים ונלחם, שיופחתו יסורי‑קיומו, שישבע חת ואושר בחיים. מושג-אושר זה היה שונה אצלו בתקופות שונות. בתקופת העצמאות המדינית ראה העם העברי את מקור אשרו בחיי‑אדמות; אחר‑כך – במלכות שדי. לא פעם אחת הובעה הדעה, שהפרושים ואחריהם החכמים האריכו את קיום האומה בהכשרתם אותה לקיום לאומי‑רוחני, חסר קרקע ויסוד חומרי. לא אריב עם בעלי-דנה זו. אולם אין כל ספק, שבפעולותיהם חשבו הפרושים והחכמים פחות מכל על אבדן האומה או על אריכות ימיה. מטרתם היחידה היתה לזכּות את העם באותם הערכים, שהיו חשובים לפי דעתם בחיים, כלומר למד את העם “לעשות רצון האלוהים”. אולם בשאלת השמירה העצמית הלאומית לא עסקו, כשם שלא עסקו בה אבותיהם, שקיימו חוקים דתיים ומצוות מעשיות. הדת הישראלית היא שעמדה לו להעם היהודי ולא נמחה מעל פני האדמה, אולם מטרת הדת היתה לא שמירת האומה, אלא לזכּוֹת את ישראל בחיי-אושר בעולם הזה ובעולם הבא. בכך סייעו ממילא, בלי כוונה תחילה, לשמירת האומה.

אחד‑העם, כפי שידוע לי, עורר ראשון את השאלה על השמירה העצמית הלאומית בצורתה המופשטת. הוא סבר, שקיימת או יכולה להתקיים השאלה, כיצד לשמור על האומה היהודית כעל טיפוס תרבותי בעיקר מכליה ומהתפוררות. ולשם כך הציע אמצעים שונים, כעין מרכז רוחני, איסוף הערכים התרבותיים וכו‘. אחד‑העם שכח, ששמירת אומה, כמטרה לפעולות ציבוריות מסוימות, היא צליל ריק, כמו התבוללות בתורת מטרה. שתיהן כאחת אינן יכולות להיות אלא תוצאה של תופעות‑חיים מסוימות מהתפתחות לפי חוקי-הוויה משלהן והמסייעות או לשמירה על קבוצה לאומית ידועה או לאבדנה. האומה מתיחסת לשתיהן כאחת באדישות גמורה. אין לה בנידון זה שום שאלות ואינה נוקטת בשום אמצעים כדי להאריך או לקצר את קיומה. בשבילה אינה קיימת השאלה, כיצד לשמור על הלשון או על ערכיה התרבותיים מכליה, אלא השאלה כיצד להמניע אחרים, שלא יכריחו את העם בכוח כפיה להשתמש בלשון‑נכר ולהיזון בערכים זרים, כלומר, ללכת בחיים בקו ההתנגדות הגדולה ביותר, לבזבז מרץ ולטשטש דמות עצמה. נקודת המרכז של השאלה הלאומית היא לא נקיטת אמצעים לשמירת האומה או ביטולה, אלא מציאת צורות ציבוריות, שיש בהם מינימום של טישטוש הצורה הלאומית. לא לשמירת האומה, אלא מבטיחות את מיטב ההגנה על חיי האומה והתפתחותה. היתה נקודת-ראייתם של בעלי-המחשבה בישראל עד הזמן האחרון, שמצאה ביטויה בשאיפה לצורות-אבטונומיה רחבות או לעצמאות טריטוריאלית, המשמשות לא מכשיר לשמירת האומה, אלא מבטיחות את מיטב ההגנה על חיי האומה והתפתחותה. מבחינה זו נגשו לכל שאלות החיים היהודיים, לשאלת הלשון, התרבות וכו’.

בזמן האחרון התחילו רבים מסתלקים מבחינה זו, היחידה, שהיא אפשרית ונכונה. התחילו מעוררים שאלות של שמירת הלשון וערכי-התרבות העתיקים ועל יצירת ערכים חדשים, שבשמירתם ראו עיקר המטרה של השאיפות הלאומית. וכשרואים שאלות שונות של החיים הלאומיים מנקודות-ראייה מוטעת, אין תימה, שרבים התסבוכוֹת וחילוקי‑הדעות, והשאלות שהוצגו על בסיס רעוע נשארות ללא פתרון.

מהבחינה, שקבענו למעלה, עלינו לגשת לפתירת כל השאלות הנוגעות לשטחים שונים של החיים הלאומיים. כלל, שקבע ביחס לחיים הלאומיים בשלמותם, נכון גם ביחס לחלקיהם. גם פה וגם שם המטרה היא לא השמירה על הערך הלאומי, אלא השימוש באותם הערכים, הנוחים ביותר בשביל הקבוצה הלאומית. והנוֹחים ביותר – חוץ מיוצאים מן הכלל, שהם מועטים – הם, כרגיל, אותם הערכים, שהקבוצה עצמה עיבדה אותם והם נעשו קנינה.

נקח לדוגמה את השאלת התרבות הלאומית.

ערכים לאומיים נתגבשו ומתגבשים בחיק הקבוצה הלאומית. לפיכך הם טבועים ברובם בחותם הקבוצה, שיצרה אותם לשם שימוש עצמי. מחוץ לשפע הערכים המרובים הטובים לכל חברה אנושית מחמת אפים האנושי-הכללי, כמו אמיתות מדעיות, שיכלולים טכניים, רבה צורות ציבוריות ויורידיות וכו‘, התרבות הרוחנית תמיד מותאמת מבחינה לאומית לצרכים הרוחניים והחומריים של הקבוצה אשר יצרה אותה, לטבעה הפיסי והנפשי, לאורח‑חייה, שהותווה על-ידי גורל- חייה המיוחד בעבר ההיסטורי. אם בלשון, למשל, משתקף המון תכונות לאומיות פסיכולוגיות ואפילו פיסיות סמויות מן העין של אותה קבוצה אשר יצרה אותה, הרי ברור לכל, שלשון זו היא מכשיר המעולה למגעם ומשאם של בני קבוצה זו. אומה וערכיה התרבותיים קשורים ודבוקים זה בזה. הם מותאמים זה לזה. לפיכך מקבל העם מכסימום של סיפוק, אם הוא משתמש בחייו בתרבות שלו. ולפיכך משתדלת האומה השואפת לסיפוק מכסימלי מתוך משקעות מינימליות ראשית – להגדיל תמיד אוצר ערכיה התרבותיים, ולשם כך היא לוקחת מאחרים את המתאים לצרכיה או היא יוצרתם בעצמה. היא מייסדת בתי-ספר, אוניברסיטות, מפיצה בעם ידיעות אנושיות כלליות, מפתחת טכניקה, יוצרת ספרות עממית, בונה תיאטרונים, בתי-נכות וכו’. כך נוהגת לא רומה בלבד, אלא כל חברה אנושית מאורגנת (למשל, ממלכה), שכן במידה שירבו בחברה ערכים תרבותיים, יגדל כוחה, יגברו חייה. שנית, האומה שואפת להשתמש בשטחי התרבות הקשורים באופי הלאומי בערכים התרבותיים משלה, או יותר נכון – ליהנות מחופש היצירה העצמאית לוחיות ברוח יצירה זו. לא בתרובת קיימת, העוברת בירושה הכתוב מדבר, לא בתכנה של תרבות זו. הדברים אמורים בחופש היצירה והשימוש ביצירת עצמו, ותהי מה שתהיה בעבר או בעתיד. לא לשמירה על תרבות לאומית שואפת האומה, אלא לחופש השימוש בה ותחופש שינוי ערכיה בהתאם לצרכים החדשים. שכן מה שהאומה יוצרת לעצמה קרוב יותר לרוחה ומה שכפוי עליה בכוח חיצוני, מספק פחות את צרכיה.

רוצה האדם בבגד משלו התפור לפי מידתו ולפי טעמו, שכן בגד כזה נוח לו מבגד זרים. אולם אין זאת אומרת, שהאדם שוקד על שמירת חליפתו. הוא מתייחס אליה באדישות גמורה, משליכה כשהיא מתרפטת ותופר חדשה לעצמו לפי טעם או מידה חדשים. חשוב בשבילו, שיוכל תמיד לתפור לבוש לעצמו לפי מידתו ולפי טעמו; אם במקרה ימצא חן בעיניו בגד מן המוכן או בגד זר, יקנה גם אותו והבגד יהלמו.

תרבות, כמכשיר של חיים קיבוציים, דינה להיות עשויה לפי מידת האומה, ותרבות של גוף זר אינה משביעה אותו רצון. כשערכים מתישנים, עוזבים אותם, יוצרים ערכים חדשים המתאימים יותר לקומה ולטעם שנשתנו בינתים, פעמים רוכשים ערכים מן המוכן, אם הם מתאימים. העיקר הוא, שתהא לה לאומה תמיד תרבות משלה.

זוהי אמת אלפא‑ביתית, אולם רגילים לשכוח אותה. אצלנו בוכים ומקוננים על אבדן ערכינו התרבותיים הישנים ועל סכנת אבדנם בעתיד. עד כמה שאבדה זו באה מתוך התפתחות פנימית, אין להצטער עליה. במשך מאת-השנים האחרונה חל מפנה כביר בחיינו החומריים ועמו נעלמו כל הערכים המיושנים, שמילאו את חלל הגיטו הישן. נעלמו ומוסיפים להעלם ערכים דתיים ומוסריים, צורות ספרותיות ישנות, שבהן נתלבשו היחסים הציבוריים ביהדות, האידיאלים הפוליטיים הקודמים.

אולם יש וערכים תרבותיים נעלמים תחת לחץ חיצוני. הואיל וסיבות דברותו של כל יחיד ויחיד בערכים התרבותיים של האומה נעוצות בעובדה, שהערכים האלה מתאימים לטבעו ומספקים צרכיו התרבותיים, הרי בו ברגע, שאי-הנוחיות הכרוכה בשימוש בערכים הלאומיים עולה על התועלת שבהם, העם מסתלק מהם. זה מתרחש, כרגיל, במקרים, שהאומה מפסידה את עצמאותה הציבורית ועליה להסתגל מבחינה ממלכתית וכלכלית לחיים זרים. זואי תופעה מעציבה. אולם במקרים כאלה לא יועילו שום דמעות ושום אמצעים. כיוון שבטל הבסיס היחידי, שעליו הושתתה התרבות, כיוון שפג כל טעם קיומה, שכל עיקר תכנה היה סיפוק צרכים אנושיים, אין התרבות יכולה להתקיים. בשום אמצעים מלאכותיים לא נצילנה. וכאן צפה השאלה לא על הצלת התרבות, אלא השאלה, כיצד לצייד את הקבוצה העממית בנכסים תרבותיים הכרחיים המתאימים לה. טרגיות המצב היא בזה, שקבוצה, ששמרה על הטיפוס הלאומי הפסיבי שלה צריכה להשתמש בערכי‑תרבות, שנוצרו על-ידי קבוצה אחרת הזרה לרוחה, ולפיכך אינם מספקים צרכיה. כאן מתחילה ההתמוטטות הפנימית של היחיד, המתרופף ומתדהה, האורה את עצמו במצוקה, מאפס-יכולת לפתח את כוחותיו, ולפיכך כל הקבוצה נחלשת. התשובה על כך היא אחת ויחידה: הרחקת הסיבות, שהביאו לידי מצב כזה, כלומר רכישת עצמאות כלכלית וממלכתית. לפתרון כזה שואפות כל האומות משוללות העצמאות.

ג    🔗

ישנם מומנטים בחיי אומה, שבעלי-ההכרה שבה טורחים להגביר את הרגש הלאומי על‑ידי הרמת ההכרה העצמית הלאומית והם נלחמים במגמות ההתבוללות. פעולה אקטיבית זו הנובעת ברוב המקרים ממקור הכרה, והספוגה שאיפת הלאמה של האלמנטים המתבוללים, כאילו עומדת למראית-עין ראשונה בסתירה לכלל האמור למעלה. רבים רואים פעולה זו כשאיפה לשמירה על הטיפוס הלאומי הפיסי או התרבותי, כמטרה עצמית מִתוך פחד מפני מות לאומי, כתריס בפני אפשרות אבדנה של האומה. ואילו למעשה מונחי ביסוד פעולה זוֹ מדעת או שלא מדעת נימוקים אחרים, ריאליים בהחלט.

חיי החברה האנושית הם מלחמה מתמדת, גלויה או סמויה. נלחמים זה בזה יחידים, מעמדות, ממלכות, אומות וקבוצות מאורגנות אחרות. לפיכך שואפת תמיד כל קבוצה להגביר כוחה, שכן בגדלו תלויה מידת הבטחון של חבריה. המלחמה על נכסי החיים במובנם הבלתי‑אמצעי והמלחמה על השלטון, זוהי תמצית החיים הציבוריים. והכוח הוא ל א בלבד במצבם האיכותי של בני החברה הנידונה, לא בלבד ברמתם הפיסית, השכלית והמוסרית, אלא אף במעמדם הכמותי. לשם מלחמה נחוץ צבא לא בלבד מרומן יפה, אלא אף גדול במספרו. כל מפלגה פוליטית או אגודה בעלת מטרה מסוימת שואפת להגדיל מספר חבריה ואוהדיה. כך נוהגות גם ממלכה, כנסיה, קבוצות אחרות. גידול כמותי – תנאי הכרחי לקיום כל גוף ציבורי. לפיכך שואפת כל קבוצה לגידול מספרי וכל אבדה בחומר אנושי הוא לרועץ לה. מדיניות-הכיבוש של הממלכות, השאיפה המתמדת לספח מדינות זרות אף במקרים, שהמדינות האלו אינן משמשות שוק למכירת סחורות או לצורת-ניצול אחרת, היא בעצם רדיפה אחרי אנשים. ממלכות מספחות ארצות המאוכלסות אזרחים, שהתפתחותם הכללית דומה לזו של שאר חלקי הממלכה. (פעמים גם גדולה ממנה) – לשם גידול כמותי בלבד. (סיפוח אלזס‑לוטרינגיה לפרוסיה ב- 1870). רדיפה אחרי גידול כמותי היא גם המדיניות של דלתות פתוחות למהגרים, המיסיות הקתוליות באירופה ובארצות המזרח, איסור ההגירה מעין החוק הרוסי המעניש כל הטפה להגירה וכו'.

האומה אינה יוצאת מכלל זה. כוח האומה הנלחמת באומות אחרות תלוי גם בכמותה, ככוחה של כל קבוצה ציבורית אחרת. אומות חזקות משתדלות לבלוע את החלשות מבחינה לאומית, כדי להגדיל כוחן על חשבון החלשים. ואף-על-פי שברוב המקרים פועלים חיכוכים הדדיים ונימוקים ממלכתיים שונים, הרי עתים ניכרת כאן בצורה גלויה המגמה לגידול כמותי. משל בולט עשויים לשמש יחסי הלאומים המתחרים באוסטריה ויחסי הפולנים המדוכאים ברוסיה אל היהודים. אלו ואלו רוצים בדרך הטמעה להגביר בין היהודים את האלמנט המחזק כוחם במלחמותיהם ההדדיות או במלחמתם באומה השלטת, אולם את היהודים רוצים הם לרכוש דוקא על-ידי טמיעה ולא על‑ידי הבטחת זכויות לאומיות.

לאומים חלשים קצרה, כמובן, ידם לבולל עמים זרים ולגדול גידול כמותי, לעומת זאת הם יכולים תמיד לנקוט – ואף נוקטים למעשה – באמצעים נגד צימצומם הכמותי, נגד החלשת כוחם, שנגרמה על-ידי בריחת בניהם למחנה זרים. סכום המצעים האלה הוא מה שנחשב בטעות לשאיפה לשמירה עצמית.

במידה שתהליך ההתבוללות מתקיים en masse , במידה שהוא נגרם על‑ידי הכרח כלכלי, יותר נכון על‑ידי תלוּת כלכלית, הוא כמעט בלתי ניכר ואינו מעורר פעולה שכנגד אלא במקרים נדירים מאוד, ואף זו לא מבחינה שמירה עצמית לאומית. קליטת ערכים תרבותיים זרים, כמה שהיא בלתי מועילה בהשוואה לחיים לאומיים‑חפשיים, הריהי מועילה באופן יחסי ליחידים, במידה שתהליך זה הוא רחב, מקיף שכבות‑עם רחבות, הדרגי, ללא נידנודים בולטים ובלי כפיה גסה מבחוץ – סכנתו מרובה להקיום הלאומי. קליטת לשון זרה ובתוכה גם מושגים זרים, רוחניים ומוסריים, מתהווה שלא מדעת ביהדות במידה זעומה. זהו פרי הסתגלות כללית וציבורית, פרי הלימוד בבית‑ספר זר, פרי חינוך על ברכי ספרות זרה ומגע תמידי עם לאומים חזקים יותר. ואם היהודים התנגדו מתחילה גם למגע כזה, גם לבית-הספר הזר, גם ללימוד הלשון הזרה, הרי עשו זאת מתוך נימוקים דתיים, אבל לא מתוך נימוקים לאומיים. עכשיו אינה ניכרת שום התנגדות לתהליך זה אפילו בין הלאומיים. אולם התהליך של ההתבוללות התרבותית אינו כל כך המוני‑הדרגי אצלנו, כפי שהוא חריף בחוגים מסוימים. האוכלוסיה היהודית אינה אחידה באזורי‑המדינה השונים. אינם דומים זה לזה התנאים הכלכליים, שבהם נתונות קבוצות יהודיות שונות. במקומות אחדים חיים היהודים בהמונים, מובדלים, במקומות אחרים הם מפוזרים בכמויות קטנות בין האוכלוסיה הזרה. יש הבדלים לפי מעמדות לפי רמת האינטליגנטיות, לפי סיבות רבות אחרות, קבועות ומקריות. והם שגרמו, שהמון‑העם הרחב הוא לאומי, שומר על פרצופו הלאומי מבחינה רוחנית ופיסית וכמה מחלקיו מסתגלים באופן בולט לתנאי‑חוץ. אין זה שינוי המוני הדרתי, אלא יציאה רדיקלית של אלמנטים בודדים מכנסת ישראל, ודוקא האלמנטים החזקים ביותר, כמו הבורגנות הגדולה והאינטליגנציה. והיהדות הלאומית השואפת להיות כוח כמותי ואיכותי, מבקשת שלא מדעת לעכב את “קצות העם” המתבוללים, להלאים אותם, להקנות להם את ערכיה התרבותיים, לעורר בלבם צרכים לאומיים ומלחמה לסיפוקם, - כללו של דבר, מתחילה מלחמה נגד “ההתבוללות”. אין זו מלחמה שלמירה על האומה, אלא מלחמה בבריחה מן המחנה, בהפחתת הצבא, בסרבני האומה, מלחמה לשלמות המחנה לשם הגנה לע האינטרסים שלה. זוהי ההשפעה המלאימה, שמשפיעה או מבקשת להשפיע היהדות המזרחית על יהדות המערב, יהודי תחום המושב – על היהודים שמחוץ לתחום, המוני העם – על האינטליגנציה והבורגנות הגדולה.

אמצעים להלאמת “קצות העם” לא היו מצליחים אלמלא סייע טבע הדברים עצמו. תהליך ההתבוללות ביהדות הוא תרבותי ביסודו. אם לא לקחת בחשבון את המספר הזעום של נישואי‑תערובות, אפשר להניח, שההתמזגות הפיסית כמעט שאינה קיימת. האלמנטים המתבוללים נשארים יהודים: הם אינם נטמעים, אלא קולטים צורות תרבותיות זרות. הם נשארים במצב של גוי, ספק חיה ספק בהמה: לפי טבעם ואפיים הם יהודים ולפי תכנם הם גרמנים, צרפתים וכו'. זוהי סתירה פנימית, שקל להתגבר עליה בשלבים הנמוכים של ההתפתחות הכלכלית, כשהענין נוגע לפת-לחם, לסיפוק הצרכים החיוניים ביותר. אולם הסתירה מורשת ביותר, כשבני-אדם נזקקים לצרכים נעלים, לנכסי‑תרבות, כאן מתבלט ביותר ההבדל בין הטבע הפנימי לבין ערכי‑התרבות הזרים, שהיהודים ניזונים בהם. מתגלה ריאקציה במידת-מה, געגועים לחיי‑רוח עצמיים, לשלמות נפשית ולהרמוניה פנימית. ומצב-רוח זה, כשהוא מזדווג עם הפעולה המלאמת של המוני‑העם הרחבים, יוצר תנועה לאומית-רומנטית. והואיל והתנועה הפונה לצד הערכים הלאומיים אינה משנה בעצם שום דבר, כלומר אינה פותרת את השאלה העיקרית של סיפוק הצרכים הלאומיים, הרי אינה אלא תנועה ארעית. החיים כופים בכוח שלטונם את בני-האדם להסתגל אליהם ולקבל מרותם. החזרה לערכים הלאומיים סופה להיות ספורט של חובבים. גימנזיסט יהודי המדבר רוסית יתחיל אמנם ללמוד את הלשון העברית, יגיע עד כדי קריאת עתונים ושיחות באגודה בעברית, אולם מבחינה תרבותית לא יהיה יותר יהודי, משיהיה יותר צרפתי מלימוד הלשון הצרפתית. עם כל געגועיו לערכים לאומיים, ידבר בבית-הדין או עם הרכב רוסית או גרמנית. הלשון תקרב אותו לעם היהודי, תתן לו אפשרות להכירו, לישא וליתן עמו – תתן לו מה שנותנת כל לשן זרה, ולא עוד. מאידך גם השלמות התרבותית של שכבות העם הרחבות, המשתדלות להחזיר את עוזבי המערכה, נפגמת במשך הזמן מחמת אותן הסיבות החיוניות. ובתנודה זיגזגית זו בין הלאמה ובין התבוללות יחלש לאט-לאט כוחה של התנועה הלאומית‑רומנטית. התנועה הלאומית עשויה להיות ארוכה ומתמדת, אם היא שואפת לצורות ציבוריות המבטיחות לאומה את היכולת להשתמש בערכיה התרבותיים, כלומר מבטיחה לה בסיעום הסופי עצמאות טריטוריאלית. נוסחתה בשביל האומה תהיה: שאיפה לאומית לחיים עצמאיים. למבוּללים מבחינה תרבותית או למבוּללים למחצה – חזרה לערכים לאומיים, כדי להשתמש בהם שימוש חפשי בחיים לאומיים, חפשיים, זוהי התנועה הלאומית של היהדות בימינו, ובזה – מקור הצלחתה.

“היהדות תהיה ציונית או שלא תהיה כלל” – אמר נורדוֹי. בלי צורות עצמאיות היהדות כטיפוס תרבותי תרד לטמיון. ולא זוהי כל הצרה. צרתנו בזה, שהיהודים שלא יתבוללו ויוסיפו להיות טיפוס לאומי-יהודי, ירגישו בלחץ צורות תרבותיות הזרות לרוחם. היהדות או שתהיה ציונית או שצפוי לה גורלו של פרומותיאוס הנצחי, שהנץ נוקר בכל יום נתח‑בשר מגופו והוא גם חיה לא יחיה גם מות לא ימות.

1908