פעמיים בחיי זכיתי להיות קרוב אל “גבור” הטרגדיה ששמה רצח. והפעמיים בתל-אביב. בראשונה –אל הקרבן: כלפני שש-עשרה שנים. יום לפני הירצחה שוחחתי עם האשה בת החמש-שש-עשרה, שגילתה לי את תכסיסיה עם בעלה הצעיר, שהיא סונטת בו ונהנית מן הקנאה החולנית והצודקת שלו. למחרת ביתר אות לנתחים. – ובשניה –אל הרוצח עצמו: אחמד עאל המצרי הצעיר, שהחליט בלבו: או להטות אליו את לבה הנצור של המחוללת היפה לאילה קאלין, או למות.

א: רוצח מחפש קרבן    🔗

ידידי “הפרנק” הצעיר הציג לי בבית-קפה בתל-אביב צעיר יהודי ממצרים בשם יהודה. בחור בעל עינים שחורות וחולמות, מדבר רתת, כמעט מגמגם, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, תכופות ובמהירות. קולו מתאונן, כמעט בוכה – והוא מבקש ממני רפואה. חולה הוא מאוד: מאוהב “עד מוות”. והוא מספר לי את כל פרשת אהבתו הנוראה.במצרים, בקהיר הכיר את המרקדת הספרדית לאילה קאלין –אך היא צוחקת. כל הזמן צוחקת. יושבת עם גברים, שותה ומעשנת –וצוחקת.יודעת היא, שהוא, יהודה, אוהב אותה מאין כמוהו, לאין-דוגמא. הוא הציע לה לשאתה לאשה והכריח גם את הוריו , המתנגדים לה בכל תוקף, להסכים לנשואיו אתה –אם היא תתגייר. – אך היא אינה באה אפילו לכלל שיחה על התגיירותה. –כל הזמן צוחקת. –אך הוא בכל זאת נודע לו, במה אפשר לקחת את לבבה: בכסף. בסכום גדול. וכך החליט להשיג סכום גדול.ותוך כדי התאוננותו לי על לבו החולה, על נדודי השינה שלו, על חוסר התיאבון, על תיעובו לחיים בלעדיה, ומבקש ממני עצה, דרך, רפואה נפשית, משום כך אמרו לו: “סופר יודע דברים כאלה, הוא עוסק בכאלה” –תוך כדי שיחות אחדות וגלויות, כאובות ואומללות, מגלה הוא לי “סוד עצום”. הוא מוכרח לגלותו לי. אסור לו להסתיר ממני דבר. הוא בא הנה, לארץ ישראל, כדי לרצוח. שלא אגלה את הדבר. הן משום זה מתייעץ הוא עמי. אני צריך להיות ידידו האמיתי. סופר. מוכרח הוא לעשות דבר-מה, כדי להשיג את סכום-הכסף הגדול. על שאלתי, איך בא לידו רעיון זה דווקא? – ענה לי בפשטות: איזה “שליח פוליטי” (כך אומר: “שליח פוליטי”), מוסלמי אמר לו, אם יצליח לרצוח את זה ואת זה בפלסתינה –יקבל סכום גדול.סכום זה שנחוץ לו בשביל לאילה. – הוא נתן לו גם להוצאות הדרך. אך הוא אינו רוצה לרצוח יהודי. להיפך: רוצה הוא לרצוח לא יהודי. אמרו לו, שבעד רצח לא-יהודי משלמים יהודים הרבה יותר. כך אמרו לו. והוא מתייעץ אתי. מוכן הוא לרצוח את מי שאני רוצה, ובלבד שירצה בכסף את פני לאילה, בין כך אין הוא יכול לחיות בלעדיה. חייו אינם לא חיים ולא מוות.

אני לחנם בארתי לו, שבעד רצח לא-יהודי אין איש משלם פה. שמזה הוא לא ייבנה. ומובן, שבארתי לו, שכל הענין של רצח אינו כדאי. יתפסוהו ויתלוהו. ולאילה תעמוד בחדר בית-האסורים ותצחק לו. הוא ייתלה – והיא תצחק לו. –

לחנם דברתי. על זה בין כך לא יוותר. הוא בא לרצוח. ואם לא יצליח אלא לבלות אתה לא יותר מאשר שעות אחדות –די לו. יתלוהו אחר-כך. לא איכפת לו.

דבריו בכלל לא היו כל כך ברורים, כמו שאני מוסר אותם פה. אך זאת היתה תמציתם. עיניו היו אדומות מחוסר שינה, וכל הזמן היה מבוסם קצת. –והשתומם מאד, שאין אנו מעוניינים ברצח איש זה וזה, איש חשוב כל כך, שלו, ליהודה, ישנם מהלכים בביתו, אם ירצה. יש לו קשרים יוצאים מן הכלל אצל מי שאנו רוצים. ואם הם נותנים סכום הגון כל כך בעד ראשו של זה וזה משלנו – אנו על אחת כמה וכמה שצריכים להקריב סכום גדול בעד ראשו של נכבד זה וזה משלהם! ברור, כי הלא אנו היהודים עשירים מאד. כל הכסף לנו הוא!

בתחילה התפלאתי על בחור יהודי המדבר בסגנון זה הידוע. אך אחרי כן הבינותי: החינוך המצרי מבאר הרבה. ובכלל אין הוא פיקח יותר מדי. –ובכן, החליט. מה החליט? קודם כל החליט, שמוכרח הוא לרצוח. אני לא התייחסתי אליו ברצינות רבה. בחור הפכפך, משתכר בכוס אחרי כוס, בקבוק אחרי בקבוק –ומפטפט, וביחוד: בחור, המפקפק מאין לבחור לו את קרבנו – אם מעם זה או מעם זה –רוצח לגמרי לא מסוכן הוא. –התלוצצתי. אך הוא נשאר רציני מאד וברצינותו הדגיש, שלו אחת לגמרי, את מי ירצח, יהודי או לא-יהודי. בעד מי שיקבל יותר. הוא בין כך אינו כועס על הנרצח.אך חושב הוא, שאחד משניהם צריך למות, או הוא, או הקרבן. ומדוע זה יקר דמו של הקרבן יותר משלו?! הקרבן בין כך אינו אוהב כמוהו ואינו סובל יסורים כאלה –ואינו מקווה לבלות שעות אחדות עם לאילה! –והוא, יהודה מקוה לזה וסובל יסורים. –ימות ההוא –והוא, יהודה, ישיג לכל הפחות את תקות חייו הגדולה, הנפלאה, המתוקה –לא כן? –

ב: ההפתעה    🔗

לימים שוב הופיע אצלי יהודה, אך כעת – שבעתיים אומלל משהיה. –וסיפר לי ענין נורא: אחד מידידיו, בחור ערבי, מצרי היה פה בארץ ורצח יהודי חשוב וקיבל סכום כסף הגון. –

מובן, שתיכף ידעתי, שזה הוא עצמו ושהוא לא יהודי, אלא בחור ערבי אומלל, מאוהב עד כדי טירוף. ואם לפני כך לא היה פיקח ביותר, הרי כעת הופיע לפני כטיפש גמור, וגם מטורף במקצת. אך אני לא הסירותי את המסוה מעליו, נתתי לו לגמור את המעשיה, “בבחור הערבי” והוא המשיך. וסיפר לי את כל המעשה שלו עצמו. “אותו הבחור” הערבי, שאחמד עאל שמו אב “כמוהו” בחורה מרקדת – –

ופה בא כל סיפור שלו עצמו. ש“יהודה” סיפר לי לפני כן על עצמו. ובינתים שתה כל הזמן ולא הרגיש אף במלוא נימה, שמגלה הוא את סודו-שלו. –ובכן: "אחרי שאחמד עאל רצח את היהודי החשוב –מספר הוא לי –שב למצרים והציע לה את הכסף. בתחלה צחקה הבחורה –אך כשאחמד התפאר לפניה בגבורתו, שנסע בגללה לפלסתינה לרצוח, ושהסתכן לתליה ורצח בגללה – קמה, פסקה לצחוק, התרחקה ממנו צעדים אחדים בזוועה, אחר כך שאלה לשמו של הנרצח. אחמד אמר לה את השם – ועל זה פרצה בזעקת-זועה ונפלה אין-אונים. אחמד הביא רופא. וכשהשיבו אותה לאיתנה נודע, שהנרצח היה דודה, הרוצה להביא אותה לפלסתינה. זאת אומרת: היא יהודיה. ושמה לאה קאלינסקי. הרופא לא הבין כלום מכל הענין, אך אחמד ברח בינתיים.

–הוא ברח אלי – מוסיף הבחור לספר לי בשקר רפה וגלוי מאד – אחמד בא אלי להתייעץ, מה לעשות, משום שהיינו ידידים מזמן. אמרתי לו, שיש לי סופר ידיד בפלסתינה ואם יתן לי להוצאות הדרך, אסע ואשאל בעצתו. אך הוא לא רצה. אם הוא רצח את דודה – עליו למות. הוא ילך למשטרה ויגלה את המעשה. כך אמר. –אני בכל זאת סחטתי ממנו להומאות הדרך אליך. – אני אוהב מאד את ידידי אחמד – – הייתי רוצה בכל זאת שתתן לו איזו עצה – – או לכל הפחות – –שתכתוב מכתב –רוצה הוא לשלוח מכתב למרקדת – –שהוא –אחמד עאל –אינו רוצח סתם – ושהיא תדע, שבגללה עשה את זאת".

לא התאפקתי יותר ואמרתי לו: אתה הוא אחמד עאל –לא כן?

הוא הביט בי בלי כל הפתעה. הדבר היה כטבעי אצלו. ראיתי, שהוא עצמו כבר לא התאמץ לשקר לי בסיפורו, ואחרי שתיקה ארוכה אמר לי נכנע, מודה בשתיקה, בתבוסה:

–כעת תלך למשטרה ותמסור אותי. לא כן? אך זה מיותר לגמרי. אני עצמי אעשה זאת. הלא אינך חושב שאפשר לי לחיות יותר. ורק שאתה תכתוב לה מכתב: “לאילה, אחמד עאל אינו רוצח. אחמד עאל אוהב אותך ואת דודך. אחמד עאל ילך אחרי דודך לבקש ממנו סליחה. ואת הכסף שקיבל ימסור ליהודים להעמיד מצבה על קבר דודך.”

הוא הוציא פסת נייר חלק:

–אנא כתוב, אתה ידע לכתוב יפה. –אני מבקש.

התחלתי לכתוב. ובינתיים הרהרתי, איך ומה לעשות בו – –

אני כתבתי, והוא שתה, אחר כך ביקש סליחה לרגע ויצא לאחור.

כשגמרתי את השורות – הוא לא שב. חפשתיו בבית הכבוד. הוא לא היה שם. ברח. ימח שמו: ברח! התחייבתי בנפשי: נתתי לרוצח להמלט.

וכעת קורא אני בעתונות: הוא מסר את עצמו למשטרה במצרים והמשטרה מסרה אותו הנה למשפט.

ובעכו נגמרה הטראגדיה.

כן. אחמד עאל אינו רוצח. בחיי – לא. האמיני לו לאילה-לאה וסלחי לו. רוצח הוא הגורל, שעשה אותו למטורף, ואחר כך כשהצליח לעשותו לרוצח – הכניס לו אל תחת סכינו דווקא את דודך, לאילה-לאה! דווקא!