ספר שלישי בס"ד    🔗

בתי חנה גדלה והיתה ילדה חכמה. אפשר אספר עוד עליה להלן. בזמן ההוא באה ספינה מהודו המזרחית והיו בה הרבה אבני שוהם. ונפלה בידי המל מדֶנֵמַרק, שהיה בגליקשטט, ובכיס כל ספן היו כמה וכמה אבני שוהם. ומבני ישראל נסעו לגליקשטט וקנו אבני שוהם והרויחו יפה. ולאחדים מהם נודע כי בנורבֶגֶן יש סכום רב של אבני שוהם. ולפיכך עשו בעוה“ר יחדיו עצה רעה ועשו ביניהם חברות… בידי אזרח אחד מנורבגיה היו אבנים טובות שקנה אותן בזול, וחברי הגנבים האלה באו לנורבגיה וחקרו ודרשו לאזרח שבידו היו אבני השוהם, וסרו לביתו והתודעו אליו עד שנודע להם איפה טמון אוצרו וגנבו ממנו את הכל. האזרח הכניס אותם בביתו בתור אורחים. ולמחרת בהשכמה יצאו מהבית ושכרו להם סירה ובקשו להמלט. אבל האלהים לא רצה באלה. האזרח קם למחרת ושאל על דבר שני האורחים; השיב עבד הבית: בהשכמה יצאו מן הבית. בלב האזרח נפל חשד, ומהר אל האוצר ולא מצא שם כלום, והבין מיד כי זה עשו לו שני האורחים; והוא מהר אל הים ושאל את הספנים אם לא ראו שני יהודים נוסעים מפה? והם ענו: כן, הספן פלוני הוליך אותם מכאן לפני שעה. והוא שכר ספינה עם ארבעה מלחים ורדפו אחריהם ובזמן קצר מצאו את הסירה עם הגנבים. כאשר ראו הגנבים שרודפים אחריהם, השליכו את כל האוצר הימה. בקצור, האזרח תפש אותם והיו מוכרחים לחזור עמו העירה. הגנבים צעקו: למה אתה רודף אותנו, הלא אנשים ישרים אנחנו, אצלנו אין כלום משלך, ואנחנו עוד נתלונן עליך על העלבון. אבל בעשרת הדברות שלנו כתוב: לא תגנוב, והמקום ב”ה לא עזר להם, והם הוחזרו העירה. אמנם הם כפרו בַּכֹּל, אבל אחרי שהפשיטו אותם ערומים ועשו להם ענויים גדולים, התודו שהם גנבו את האוצר, וכאשר ראו שרודפים אחריהם השליכו את הכל הימה, בחשבם שאם יחפשו אצלם ולא ימצאו דבר ישחררו אותם. אבל כאמור האלהים לא רצה בכך, ושניהם נדונו לתליה. גנב אחד תיכף קבל עליו את אמונת הנוצרים [ועי“ז יצא חפשי]. אבל השני שהיה כל ימיו נאמן לדתו, וגם אביו ואמו היו יהודים שומרי מצוה מוונדסביק, לא רצה להמיר את דתו וקִדֵש את השם ברבים. אנכי הכרתי אותו ואת הוריו בתור אנשים ישרים, וכנראה חברו פתהו לדבר הרע הזה ובודאי נשמתו של המומת מצאה מנוחה בגן עדן, כי קנה את עולם הבא ממש בשעה אחת. מפני כבוד משפחתו איני רוצה להזכיר את שמו, אבל בהמבורג יודעים את כל המעשה הזה. המקום ברוך הוא בודאי יקבל את קדוש השם שלו למסר נפשו בעד המקום ברוך הוא, אף על פי שהיה יכול לעשות מה שעשה חברו, אלא שקיים בעצמו “בכל נפשך” אפילו נוטל את נפשך, ובודאי שמיתתו היתה כפרה על כל עוונותיו. יהי נא הדבר הזה לכל אחד למופת ולא יתן עצמו להתפתות מהיצר הרע בשביל הממון העלוב. ולא די לזכור שצריך לאהוב את המקום ברוך הוא בכל נפשו ובשעה שמגיע לזה למסור את הנפש על קדושת המקום ב”ה, זהו בודאי דבר טוב, וכל אחד מישראל צריך לזכור את זאת ולקיים, כמו שאמר ר' עקיבא ע“ה: מתי יבוא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו¹? אבל כתוב גם “בכל מאדך”, זאת אומרת: בכל ממונך, והכונה לא רק שיתנו נדבות רבות שבזה עובדים את השי”ת והדבר הזה הוא חביב לפני המקום ב“ה, אבל לפי דל שכלי, כמו שהאדם צריך למסור נפשו להשי”ת כך הוא צריך למסור גם ממונו, כי יש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו,² וזוהי הכונה “בכל נפשך ובכל מאדך”, שלא יתעה גם אחר יצר הממון המביא לידי סכנת נפשות, כי לא רק הגוף תלוי בממון, אלא גם הנשמה, כמו האדם, שהקב“ה מוסר בידו ממון וממַנה אותו לגבאי,³ והוא איננו יודע איך להשתמש באוצר המופקד תחת ידו, והיצר הרע איננו מניח לו למסור את ממונו ברוחים גדולים בימי חייו, רוחים שאין להם שיעור וערך [כלומר בצדקה ובגמילות חסדים שאדם אוכל פירותיהן בעוה”ז והקרן קיימת לעוה“ב]: בעיניו יותר יפה שיעבוד להוסיף עשירות גדולה מאשר לקחת חלק לעצמו, אעפ”י שכתוב “אדם קרוב לעצמו”.⁴ ועוד הבל יותר גדול מזה שאנו רואים בעולם, כי גם אלה העשירים שאין להם בנים וקופצים ידם מתת לעניים ואביונים, ואעפ“י שיודעים הם שיש להם עושר רב, הנם תמיד שרויים בדאגה ואינם רוצים להפחית ממונם, ולעולם אינם מסתפקים ועליהם נאמר: אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו.⁵ על האנשים הללו אמר גם שלמה המלך עליו השלום, כמו שכתוב: “יש אחד ואין שני וגם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו”.⁶ זה נאמר על העשירים שיש להם בנים ושאין להם בנים. ומה נאמר על ה”דלפנים" העלובים, או על אלה שהיו מלפנים עשירים וירדו מנכסיהם. אם הם עושים לפעמים [עול] בשביל מעות… ה“דלפון” חושב: אקח נא מהעשיר את ממונו. הן כל כך הרבה יש לו ולי אין כלום, ואנכי הלא אדם אני כמותו. גם אני חפץ לחיות. הלא השי“ת ברא את שנינו והאביון, שירד מנכסיו, חושב: לפנים היה לי הרבה ממון, והנה אבד ממני, ואני צריך להשיג שוב ממון ביושר ושלא ביושר. השי”ת ירחם עליהם וידריכם מדרך רעה לדרך טובה, שלא ימירו את הקיים בעובר ושיקבלו הכל באהבה, כמו שכתוב שהמקום ב“ה זה ישפיל וזה ירים.⁷ ומזה ישכיל כל אחד, וביחוד בעלי משא ומתן, שלא יהיו תמיד עסוקים במשא ומתן ושוכחים מה שכתוב בתורה הקדושה, ועל זה נאמר: “רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום”,⁸ הי”א – ראשי תיבות: הלל, יוסף, אליעזר. כי לעתיד לבוא יביא הקב“ה למשפט את העניים וישאלם למה לא עסקו בתורה? והעני עונה: רבש”ע, הלא אתה יודע שהייתי עני וצריך הייתי לעמול לפרנס את עצמי, את אשתי ובני – אומר לו הקב“ה, וכי היית יותר עני מהלל, שמצינו שהיה משלם פרוטות לשומר בית המדרש לתת לו להכנס, ופעם בערב שבת כשלא היה לו מה לשלם, עלה ושכב על יד ארובת הגג לשמוע משם דברי תורה [וכל האגדה על אדות זה]. ולפיכך בית דין של מעלה מחייב את העניים; כי ידוע הוא שהלל היה תלמיד חכם גדול ואם היה רוצה ליהנות בעוה”ז מתורתו ולקבל מתנות מאדם היו ממלאים ביתו כסף וזהב, כי הלל היה הגדול שבתנאים. אבל הוא לא רצה אלא ללימוד תורה, והיה בוטח בהקב“ה, ולפיכך הלל מחייב עניים. אח”כ מכניסים רשע שהיה מתענג בעוה“ז ורועה זונות. שואלים אותו בבית דין של מעלה: למה עשית כזאת? והוא עונה: איש צעיר הייתי, יפה תאר, ונשים חמדו אותי והייתי אנוס לעשות רצונן. על זה עונים לו: וכי היית יותר יפה מיוסף הצדיק? וכי אנשים חמדו אותך יותר מאשר חמדה אשת פוטיפר את יוסף… והוא כבש את יצרו… ובכן יוסף הצדיק מחייב רשעים. – למה אכתוב בזה הרבה וכבר כתבו חז”ל בספרי מוסר הכל. אחרי כן מכניסים לדין את העשירים המפוטמים השמנים, שכלו ימיהם באכילה גסה ובשתיה ממיטב המשקאות ולא שמו לב למצות ה‘. ושואלים אותם: למה לא עסקתם בתורה? ולא קיימתם את המצות? והם עונים: עסקים רבים היו לנו ולא היה לנו פנאי לעסוק בתורה ובמצות. אז שואלים אותם: וכי הייתם יותר עשירים מר’ אליעזר בן חרסום שהיו לו כמה עיירות וכמה ספינות ואעפי"כ היה עוסק תמיד בתורה. ובכן ר' אליעזר בן חרסום מחייב עשירים. – מזה אנו רואים שכל התירוצים שלנו אינם מספיקים בעולם הבא, ויותר טוב בשבילנו לקיים מה שנאמר: “תמים תהיה עם ה' אלהיך.”⁹

עכשיו נשוב לעניננו: אני שכבתי במטת יולדת בלדתי את בני מרדכי סג“ל. מי יתן שתהיה שיבתו כך מאושרה, כמו שהיתה ילדותו. אבל כבר הכל נחתם בראש על ידי הבורא ב”ה. כנראה כבר כתבתי בספר השני על דבר הגאולה שאליה קוינו, ושחמי זצ“ל שלח לנו שתי חביות וחשב שזה יהיה צידה לדרך מסעו לארץ ישראל יחד עם כל ישראל, אבל כשנוכח שמזה לא יצא כלום, עקר את דירתו מהאמל ונתישב עם חמותי בק”ק הילדסהיים. שם היתה קהלה חשובה הגונה וחסידה, והיא רחוקה רק ה' פרסאות מהאמל. אחרי שישבו שם איזה זמן, ובעלי זצ“ל אהב מאד את הוריו וכבד אותם, בקש ממני ואמר: גליקל שלי! נסע נא להילדסהיים ונבקר את אבי ואמי, הלא זה יותר מי”ב שנה שלא ראית אותם. הדבר מצא חן בעיני, וביחד עם השפחה והמשרתת ושלשת הילדים נסענו להילדסהיים. בני ר' מרדכי סג“ל היה עוד יונק, לא מלאה לו עוד שנה. המשרת שנסע עמנו נקרא בשם שמואל, והיה צעיר יפה, וקראו לו שמואל היפה. גם היה לנו עוד משרת צעיר והילדים קראו לו שמואל השמן. חמי וחמותי זצ”ל שמחו מאד עלינו, כי בעלי זצ“ל היה בן זקונים, ות”ל אנחנו הצלחנו במסחרנו ולקחנו עמנו דברים שנחשבים לכבוד בהילדסהיים. שלשה שבועות ישבנו שם ואחר כך שבנו הביתה לחיים ולשלום. חמי זצ“ל נתן לנו במתנה כלי ששויו לערך כ' ר”ט, לא כמו הבנים בזמן הזה, המבקשים לפשוט מהוריהם את העור עם השערות, ואינם שואלים אם אפשר להם למלא חפצם או לא. ובכן שבנו לביתנו ומצאנו את בנינו בריאים. חמי זצ“ל ישב איזו שנים בהילדסהיים ובמשך איזו ארבע חמש שנים הוציא כעשרת אלפים ר”ט, אף על פי שלא היו פזרנים, בכל זאת היו להם הוצאות גדולות, וכאשר ראו שאין תכלית בשבילם לשבת בהילדסהיים נסעו משם להנובר, והתישבו אצל גיסי הקצין ר' ליפמן בביתו, ושם מתו שניהם בשם טוב ובשיבה טובה.

הבכורה שלי בתי צפורה ת“י היתה קרובה לי”ב שנה. ר' ליב בנו של ר' אנשל שישב באמשטרדם הציע בשבילה שדוך עם חתני קאשמאן בנו של ר' אלי' קליף זצ“ל,¹⁰ ומאחר שבעלי זצ”ל היה נוסע פעמים בשנה לאמשטרדם, לכן הקדים הפעם ונסע שמה ששה שבועות קודם וכתב להשדכן, כי גם הוא יבוא שמה. ובאותו זמן היתה מלחמה, ור' אליהו קליף היה מוכרח לעקור דירתו ולעבור עם משפחתו לאמשטרדם. כשהגיע בעלי זצ“ל שמה תיכף יצא הקול כי בעלי רוצה לעשות שדוך עם ר' אליהו קליף, זה היה ביום שבא הדואר והאנשים קראו את המכתבים בבורסא, והרבה אנשים לא רצו להאמין בזה והתערבו ביניהם בהרבה מעות, זה אומר כה וזה אומר כה, כי ר' אליהו קליף היה קצין גדול ויצא לו שם שהוא עשיר ביותר ממאת אלף ר”ט, וכן היה באמת; ובעלי זצ“ל היה עוד צעיר לימים, ורק התחלנו לעלות על במת החיים, וביתנו היה מלא ילדים קטנים. אבל מה שהקב”ה גוזר כל מוכרח להיות, ועוד ארבעים יום קודם יציאת הולד כבר הוכרז בשמים: בת פלוני לפלוני.¹¹ ובכן השתדך בעלי זצ“ל עם הקצין ר' אליהו קליף, בעלי זצ”ל התחייב לתת נדוניא כ“ב מאות ר”ט בכסף הולנדי, ואת זמן הנשואים קבעו בעוד שנה וחצי והחתונה תהיה בקליף. בעלי זצ“ל יתן מאה ר”ט לסיוע להוצאות החתונה. כשבא זמן החתונה נסענו יחד לקליף אני ובעלי זצ“ל וילד יונק היה לי והכלה בתי צפורה שתחיה, ר' מאיר מקלויז שהוא עתה אב”ד דק“ק פרידבורג והמשרת שלנו, שמואל היפה, והמשרתת, וכך נסענו בפמליא גדולה לחתונה. מאלטונה ישבנו תוך ספינה בחברותא עם מרדכי כהן ומאיר איליוש ואהרן טודילכי. איזו נסיעה של שמחה היתה אי אפשר לתאר. וכך באנו בשלום ובשמחה ועונג לאמשטרדם, אבל זה היה עוד שלשה שבועות לפני החתונה. אנחנו היינו אצל ר' ליב המבורגר הנזכר לעיל, בכל שבוע הוצאנו יותר משנים עשר דוקאטים, אבל לא שמנו לב לזה, כי במשך שלשה שבועות שישבנו באמשטרדם לפני החתונה הרויח בעלי זצ”ל חצי הנדוניא. ארבעה ימים קודם החתונה נסענו בתופים ובמחולות ובחבורה שני מנינים לקליף ושם קבלו את פנינו בכבוד ובאנו לתוך בית שהיה ממש כדירת מלוכה, מסודר בכלים נאים כמו אצל שרים. כל היום לא היתה לנו מנוחה מפני התקיפים, השרים והשרות, שבאו לראות את הכלה; ובאמת בתי תחיה היתה יפה מאד, אין דומה לה בעולם. ההכנות היו גדולות מאד לחתונה ובאותו זמן היה בקליף הפרינץ.¹² בזמן ההוא עוד חי הפרינץ הזקן (קורפרינץ) וזה היה עוד צעיר בן י“ג שנה לערך, אבל כעבור זמן קצר מת הקורפרינץ¹³ והלז נעשה לקורפרינץ במקומו. גם היה שם הפרינץ מוריץ¹⁴ ושאר שרים ונכבדים. כלם בקשו להיות בעת החופה. מחותני ר' אליהו קליף, כנראה, ידע קודם שיבואו אורחים נכבדים כאלה וביום החתונה תיכף לאחר החופה ערכו כבודים שונים ומנות ופירות מארצות רחוקות. אפשר כבר לשער איזו מהומה היתה אז. ומחותני ע”ה וכל האנשים היו טרודים להפיק רצון מאת האורחים הגדולים הללו, ולא היה פנאי למחותני ע“ה ולבעלי זצ”ל למנות את כסף הנדוניא והניחוהו שניהם בתוך כיס וחתמו בכוונה שימנו אחר החתונה. כאשר הכניסו את החתן ואת הכלה שכחו מתוך המהומה הגדולה לכתוב את הכתובה. ומה אפשר היה לעשות? כל האנשים החשובים וה“קרונפרינץ” עמדו כאן בחפצם לראות את סדר הקדושין. אז צוה האב“ד ר' מאיר¹⁵ שהחתן יציג מצדו ערב קבלן ויקבל קנין שתיכף אחרי החופה יכתוב כתובה לכלתו והאב”ד קרא את הכתובה מתוך ספר. וכל גמרו סדר הקדושים, ואחרי כן הכניסו את כל האורחים החשובים והמחותנים לתוך אולם שהיו קירותיו מצופים בעור מוזהב, ושם עמד שלחן גדול ערוך בכל מיני מעדני מלך וכבדו את החשובים לפי כבודם. בני ר' מרדכי היה אז לערך בן ה' שנים, ילד יפה ממנו לא היה בעולם, וגם הלבשנוהו בגדים יפים. כל אלה האנשים החשובים כאילו רצו לבלוע אותו. ובפרט הפרינץ יר“ה, תמיד אחזו בידו. אחרי שאכלו ושתו הוציאו את השלחנות ונכנסו אנשים במסכות ועשו כל מיני דברים מבַדחים, וערכו מחול המות,¹⁶ שהצליח יפה. במשתה השתתפו גם חשובי הפורטוגיזים וביניהם אחד ששם משפחתו מוקאטו… אצלו היה שעון קטן של זהב משֻבץ באבני חן, מחירו כת”ק ר"ט. מחותני דרש מאת מוקאטו זה את השעון ברצותו לתתו במתנה לפרינץ, אבל אחד מידידיו אמר: אם היה כאן הפרינץ העליון אז כדאי היה לעשות כדבר הזה, אבל כמו שהזכרתי מת הקורפרינץ בזמן קרוב אחר זה והפרינץ הצעיר ירש את מקומו. בכל פעם שהיה מחותני ר' אליהו נפגש עם הידיד הזה, היה מוכיח לו על זה. ובאמת אם היה מחותני נותן לו אז במתנה את השעון, לא היה שוכח את זאת לעולם. כי שרים גדולים כאלה אינם שוכחים דברים כאלה, אבל הצועק על מה שעבר וכו'.

הפרינץ הצעיר והנסיך מוריץ וכל האורחים החשובים עזבו את האולם ונפרדו מתוך עונג ושמחה. לכבוד כזה לא זכה יהודי במשך מאה שנה. והחתונה נגמרה בששון ובשמחה.

נסעתי לאֶמריך לבקר את קברה של אחותי הנדל ע“ה. כמה צער ושברון לה היה לי ידוע לפני המקום ב”ה. וביחוד גדול הצער שצעירה יפה כזו בלויה בקבר. היא היתה רק כ“ה שנים. אבל מוכרחים אנו להכנע מפני רצונו של המקום ב”ה. היא השאירה אחריה בן אחד ובת אחת. הבן היה בחור חשוב ולמדן, אבל בעוונותינו הרבים מת בבחרותו וידידים וזרים התאבלו עליו מאד.

יום אחד לאחר החתונה נסענו בחזרה מדושני עונג ושוב הגענו לאמשטרדם וישבנו שם עוד כארבעה עשר ימים ובעלי זצ“ל עשה שם קצת מסחר. מאמסטרדם נסענו לדוֹלְפְזִיל. משם צריך לנסוע בים שנקרא דוֹלַארט. האיש היותר חזק, שאיננו רגיל במסעי הים, אי אפשר לו שלא יהיה שם נגוע במחלת הים, כי שם הגלים מסתובבים בחזקה, והאניה מתנודדת מאד. כשבאנו אל תוך הספינה השארנו את הילדים בתוך התא ואנכי עם בעלי שכרנו מהספן חדר קטן שנוכל להיות שם לבד. בקיר החלון היה אשנב, שאפשר היה לפתחו ולסגרו ולראות משם מה שנעשה בתא. בחדר הקטן ששכרנו היו שני ספסלים שעליהם אפשר היה לשכב, ובעלי אמר לי: שכבי נא גליקל על ספסל אחד ואנכי אכסה אותך היטב, ואל תתנועעי אנה ואנה, אז לא תנזקי ממחלת הים. אנכי לא נתנסיתי בזה, אבל בעלי זצ”ל עבר כמה וכמה פעמים את הדולארט והיה מנוסה בזה. שמעתי בקול בעלי ושכבתי במנוחה, אבל שמעתי את קול המשרתת שלי ובכית הילד היונק שלי ובשעה זו היה רוח חזק, הספינה התנודדה וכל אלה שהיו בספינה חלו במחלת הים ומבחילה היו מוכרחים להקיא, ובאמת אין מחלה כזו בעולם, גם מחלת המות גרועה מזו. כל זמן ששכבתי במנוחה לא הרגשתי כלום, אבל המשרתת שלי חלתה ולא יכלה לקום והילד שלי היה על ידה, ואפשר שגם הילד היה חולה והתחיל לבכות ולילל. ואנכי כאֵם לא יכולתי לשמוע את קול בכיו, וקמתי ממשכבי ולקחתי את הילד אלי והשכבתיו על יד שַדי, אבל פתאום תקפתני המחלה וחשבתי שכבר בא קצי, והתחלתי לקרוא וידוי, כמו שיכולתי, כי ידעתי בעל פה. בעלי זצ“ל שכב על משכבו, הוא ידע כי המחלה אינה מסוכנת, וכאשר יעמידו כף רגל על היבשה תחלוף המחלה. ובעת שאנכי התודיתי והתפללתי להמקום ב”ה שכב בעלי זצ“ל וצחק. ואנכי שמעתי קול צחקו וחשבתי: הנה אני שוכבת נוטה למות, ובעלי זצ”ל שוכב לו וצוחק… אם אמנם הייתי בשעה ההיא ברוגז אבל לא יכולתי באותו הזמן לריב עם בעלי זצ“ל, כי נטל ממני כח הדבור ואנכי הייתי מוכרחה לשכב חולה בערך חצי שעה עד שהגענו אל היבשה. כאשר יצאנו מהספינה עברה מחלתנו מאתנו. היה לילה כשהגענו לדולפזיל ולא מצאנו בית מלון וגם לא בית אחד של יהודי, ומזג האויר היה רע מאד והיינו במצב של יאוש וחשבנו לשכב כל הלילה ברחוב, ועוד למחר יש לנו תענית “זכור ברית”, אחרי שכל היום ישבנו בספינה חולים ועיפים ולא אכלנו כלום ולא נעים לנו לשכב ברחוב מבלי לאכול ומבלי לשתות. סוף סוף הלך בעלי אל יהודי אחד שאחיו היה חתנו של חיים פירשט ע”ה [מהמבורג] ובקש ממנו שיתן לנו ללון בביתו. ובעל הבית ענה תיכף: בשם ה‘, בואו אלי, הנה ביתי פתוח לפניכם, מטה מוצעת אוכל להציע לכם, אבל להאכילכם אין במה, כי השעה מאוחרת, ואשתי אינה בבית, היא נסעה לעמדין. ובכן שמח בעלי זצ"ל, כי מצא לינת לילה ובא ובִשֵׂר לנו השמחה והביא אותנו אל תוך הבית. אמנם לאכול שם לא מצאנו, היה לנו קצת לחם וחלקנו בין הילדים, אבל אנכי הודיתי לה’ כי מצאתי מטה מוצעת, ווזה היה יפה בעיני מכל מיני מאכלים. למחרת ל“זכור ברית” קמנו בהשכמה ונסענו לעמדין. שם התארחנו אצל ר' אברהם משטטהאגן, שהיה קרוב לבעלי זצ“ל. אביו של אברהם עמדין, ר' משה קראמיר משטטהאגן היה דודו של בעלי זצ”ל. ובכן היינו בימי ראש השנה בעמדין והיה לנו יום טוב באמת, ושכחנו מה שעבר עלינו בספינה, כי ר' אברהם היה אדם חשוב, ומלבד שכבד אותנו וחלק לנו כבוד גדול, עוד ישבו על שלחנו עוד ו' “פלעטין”¹⁷ והוא נתן להם לאכול ולשתות כמו שנתן לנו. אני יכולה להעיד שנדיבות כזו לא ראיתי אצל שום עשיר. במוצאי ראש השנה נסענו יחדיו מעמדין ובבקר באנו לויטמונד. שם שכרנו ספינה עד המבורג. במרחק של יום נסיעה מויטמונד יש מקום¹⁸ ואַנגירואוד. שם צריכים בעלי הספינות לעמוד, לשלם מכס ולהטעין סחורה, וגם להנפש ולהחליף כח. כשבאנו לואנגירואוד, אמר לנו השופט: אנה אתם רוצים לנסוע מכאן? אמרנו לו: להמבורג. אמר השופט: השמרו והזהרו! כי כל הים מלא ספינות של שודדי-הים והם גוזלים כל מה שמוצאים, והנה הזמן הוא סמוך ליום כפור ולספן שלמנו כבר עשרה ר“ט ועלינו היה לוַתר על זה ולשוב לויטמונד, והתארחנו אצל בריינלי שהיתה גם כן שני בשני עם בעלי זצ”ל והתיעצנו איך נוכל לשום דרכנו הלאה אחרי שבים יש פחד שודדי הים וביבשה הנך פוגש על כל צעד ב“רֵקים” (חיילים). האלמנה בריינלי היתה מהמבורג בתו של ר' ליה אלטנה ע“ה, והיתה אשה חכמה וחסודה, קרובתה של בעלי זצ”ל, ותמיד היינו בידידות והיא עשתה כל מה שהיה אפשר לעזרנו בדבר הנסיעה. לסוף החלטנו כי לאחר יום כפור נסע ביבשה ובעלי זצ“ל יסע מקודם לאוריך ונקבל תעודת-הדרך מהגנרל בוּדיץ, שהיה שר גדול בחצרות מלכים שונים ואהוב על הכל. ועם התעודה שלו אפשר לנסוע בלי חשש. וליתר בטחון יבקש מאיר אוריך מהגנרל לשלוח עמנו אופיצר אחד חרוץ לשם שמירה. ובכן נסע בעלי בערב יום כפור לאוריך וחזר משם [באותו יום] וישבנו לאכול. והכל סדר כחפצו, גם קוֹרפוֹראל נתן לנו לשמירה, שילַונו עד המבורג, איש חיל וישר. תיכף לאחר יום כפור בקשנו לשכור לנו עגלה עד אלטנבורג. ואני צריכים היינו לשלם כמעט כמחיר העגלה והסוסים, כי העגלונים יראו פן יחמסו מהם את הסוסים בדרך. ובעלי זצ”ל היה שרוי בדאגה רבה, כמו שאפשר לשער, והייתי צריכה לפשוט ממני את שמלת הדרך הטובה ולשים עלי שמלה ישנה וקרועה; ור' מאיר, שהיה אז אצלנו, אמר לבעלי זצ“ל: ר' חיים, מדוע אתה כל כך עצוב? ולמה אתה מלביש את רעיתך כל כך לא יפה? ענה בעלי זצ”ל: ה' יודע שאני אינני דואג לעצמי וגם לא לממון שיש אצלי, אך ורק לנשים – לאשתי ולמשרתת. על זה ענה ר' מאיר: בשביל זה אינך צריך לדאוג, ועוד הוסיף בבדיחה: ר' חיים, אתה טועה בנדון אשתך, גם אם לא תלביש אותה קרעים לא יקפצו עליה. בעלי זצ“ל רגז על הבדיחה של ר' מאיר. ובכן בחצות הלילה יצאנו מויטמונד ובריינה וכל אנשי ויטמונד ליוו אותנו רחוק הרבה מהעיר וברכו אותנו; ובאנו בשלום לאולדנבורג. ועוד אני מקוה לרשום מה שסבלנו בברמרפורד¹⁹ ושאר המקומות, אבל בעזרת הקורפורל הנאמן והתעודה, וביחוד בעזרת ה', הגענו לאֶלֶנבורג. כל העיר שם היתה מלאה אנשי צבא ושוב פעם באנו בצרה, כי העגלון לא רצה לנסוע הלאה אפילו אם יתנו לו כל הון דעלמא, ובעלי זצ”ל הלך שתי פרסאות לכפר ושכר עגלה בדמים יקרים.

יצאנו מאלנבורג ולעת ערב הגענו בשלום אל הכפר ונשארנו שם ללון וחשבנו לקחת שם עגלה ולנסוע הלאה; והנה ישבנו בלילה על יד המדורה, ובעל הבית שלנו ושאר אנשי הכפר ישבו הם שם והריחו טבק ושוחחו על דבר מקומות שונים, והנה בא כפרי אחד וספר על דבר הדוכס מהנובר ואמר: אדוננו שלח גם הוא שנים עשר אלף איש להולנד. הדבר הזה שמח את לב בעלי זצ“ל, בשמעו שהוא במדינת הנובר, כי הדוכסים מלינבורג מדקדקים מאד, שהחיילים יתנהגו עם התושבים בשלום ולא יגרמו להם שום נזק לא בנפש ולא בממון. שאל בעלי זצ”ל: כמה רחוקה היא הנובר מהכפר הזה? ענה הכפרי: שמונה פרסאות, ובעלי זצ“ל עשה עם הכפרי חשבון שאפשר לו להגיע לפני סוכות להנובר, אם רק יצא לדרך מחר. בעלי זצ”ל שכר תיכף עגלה ועוד בלילה נסענו משם, ובעלי זצ“ל שמח מאד על המקרה כי הוא עם אשתו ובניו יוכלו לכבד מצות כבוד אב ואם. אחרי כל הצרות והטלטולים והדאגות הגענו להנובר, וחמי זצ”ל יצא לקראתנו כמלאך, כאליהו הנביא, מטה בידו וזקנו הלבן והיפה מגיע עד חגורתו ולחייו אדומות. בקצור, מי שירצה לצייר איש זקן יפה ונהדר לא יוכל לתאר יותר יפה ממה שהיה חמי זצ“ל. עד כמה היתה לנו נחת רוח בראותנו פניו ועד כמה התענגנו כלנו בימי החג הראשונים של סוכות אין לתאר. אבל אף על פי שחמי וחמותי ע”ה רצו מאד שנשאר אצלם עד סוף החג, אבל העסקים שלנו לא הרשו לנו לעשות כדבר הזה, והסברנו להם בדברים של טעם. ובכן נסענו משם, ויותר מזה לא ראינו איש את אחיו בעולם הזה. השם יתברך יזכה אותי, כאשר יקחני מהעולם הזה להכניסני במחיצתם בגן עדן. אף על פי שרצינו לשלוח את הקורפורל מעלינו ולשלם לו ביד רחבה, אבל הוא בקש מאתנו לקחת אותו להמבורג, כי הוא שמע כל ימיו הרבה על דבר העיר הזאת, ואף פעם לא קרה לו להיות שם, ולכן אחרי שהתנהג עמנו כל כך יפה כל הדרך, לא היה יכול בעלי להשיב את פניו, ובאנו בשלום בערב יום טוב להמבורג, ותהלה לאל מצאנו את כל המשפחה בחיים ושלום. אולם הנסיעה מביתי עד שובי לביתי עלתה יותר מת' ר“ט, אך לא שמנו לב לזה כי ת”ל נמצאנו בעסקים גדולים, וברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמתו מאתנו ועזרנו עד כה. בס"ד, אחרי טלטול רב, שבנו לביתנו.

יהודי אחד ר' משה שישב איזה זמן בהֶלְמְשׁטַט, נדמה לי שזהו בערך חמש פרסאות מהילדסהיים. שם היה בית מדרש גבוה (אוניברסיטה) ולפיכך היה שם רע ליהודים,²⁰ ומשה הלמשטט גורש משם. אחר כך הוא נסע לפּוֹמְרֶן והתישב בשטֶטִין בקבלו שם זכות ישיבה והשיג קיומים (זכויות) גדולים וגם זכות יציקת מטבע, שרק לו ניתנה הרשות להמציא מטבעות לשטֶטִין, ובו תלוי עד כמה יהיה מחיר המרק. מצד הממשלה נמנה על איזה קומיסר, ואולם למשה זה לא היה כל כך הרבה כסף בשביל עסק גדול כזה. ולכן כתב לבעלי זצ“ל ושלח לו את זכויותיו, אולי ירצה בעלי זצ”ל להספיק לו כסף, ואז יהיה גם הוא שותף ביציקת המטבעות ובמסחר באבנים טובות. שטטין היה מקום חשוב, ובודאי זה מאה שנה שנאסר ליהודים לשבת בה, ובכל זאת היו יהודים באים שמה לעתים קרובות, כי שם היה אפשר לקנות בזול מרגליות ואבנים טובות וגם היה אפשר למכור שם אבנים טובות. ובעלי זצ“ל עשה חשבון כי בשלישים²¹ שיצקו בשטטין, אפשר להרויח הרבה, ואם ייצקו מאה אלף שלישים אפשר יהיה להחליף אותם במטבעות ליננבורג וברנדנבורג, ולכן כתב לו בעלי זצ”ל, שאם הוא רוצה להתנהג ביושר ובצדק, נכון בעלי זצ“ל לעשות שותפות עמו. קודם שבא משה זה לשבת בשטטין ישב איזה שנים בברלין ושם נשאר חייב הרבה מעות. ובעוה”ר לא ידענו מזה כלום. אמנם ידענו שאיננו עשיר, אבל ראינו שהוא יושב במקום חשוב ויש לו קיומים חשובים, וכל המדינה פתוחה לפניו, שהוא ועוד עשרה היו יכולים להגיע שם לתכלית רבה. אבל לצערנו הגדול נגלה לנו עצם מצבו רק כאשר עבר המועד, כמו שנספר להלן. בני נתן סג“ל היה בזמן ההוא בחור בן ט”ו שנה ואותו שלחנו לשטטין שישגיח שם על כל הנעשה שם. ובכן התחלנו לשלוח לו כסף בסכומים גדולים, והוא תיכף שלח לבית היציקה והחזיר לנו מטבעות שלישיות, שאותן יכולנו למכור, כי היה אז זמן אספת הסוחרים, ולקבל רוחים הגונים פעם ב' למאה, פעם יתר ופעם קצת פחות כפי מצב השער. קבלנו גם איזה צרורות מרגליות וגם בזה הרוחנו כהוגן. קצת קודם לזה ילדתי את בתי אסתר. זה היה בערך שנה קודם. התחילו לדבר שדוכים לבני נתן, וביניהם עם היתומה בת הקצין בת ר' אלי' באַלין. גם הציעו את בת הקצין ר' שמואל אופינהיים.²² והשדוך הזה כמעט נגמר, אבל מהשמים נתעכב הדבר. אנחנו משני הצדדים היינו צריכים לשלוח את הנדוניא לפרנקפורט. ביד גיסי החביב מו“ה איציק סג”ל [שישב בפרנקפורט] היו תמיד אבנים טובות שלנו על סך כמה אלפים ר“ט [ואבי החתן חשב לשלוח אליו מכתב שישליש שם הנדוניא]. ור' שמואל מצדו שלח שמה הנדוניא. אבל בזמן ההוא היתה גאות מי הנהרות והמכתב של ר' איציק נעצר בדרך יותר מי”ד ימים אחר הזמן הקבוע. ובתוך כך דחקו השדכנים לגמור עם היתומה [באלין]. ובעלי חשב: הנה מאחי ר' איציק אין מכתב, ובודאי שר' שמואל חזר מהענין הזה. ובתוך כך יתבטל גם השדוך עם היתומה. ולכן החלטנו לגמור את השדוך עם היתומה. אמה של היתומה התחיבה להכניס ד' אלפים ר“ט ודמי הקנס נשלש למז”ט ואנו התחיבנו לתת לבננו כ“ד מאות ר”ט. שמונה ימים אחר כך קבלנו מכתב מגיסי ר' איציק זצ“ל שהמעות [מצד ר' שמואל] כבר הגיעו ובעלי זצ”ל ישלח תיכף ומיד בלי איחור כח והרשאה [להשלשת הנדוניא], אבל זה היה כבר לאחר זמן. בעלי זצ“ל כתב לאחיו והצטדק כי אחרי שעבר הזמן י”ד יום, חשב שר' שמואל שִנה את דעתו, ואחרי שהשדוך [עם היתומה] הוא שדוך הגון לא רצה לדחות אותו מפני ספק ספיקא. והוא מברך את הקצין ר' שמואל שימצא זווג טוב בשביל בתו. ואולם על זה בא אחר כך מכתב מגיסי ר' איציק מלא כעס ודברים חריפים שאיני רוצה להעלותם כאן על הכתב. אך דבר שכבר עבר אין לשנות. אנחנו היינו מרוצים מאוד מהשדוך שנעשה, כי היה באמת שדוך הגון מאד. כי המחותן ר' אליהו ז“ל היה איש נכבד מאד בעיני בני ברית ושאינם בני ברית, וכמה שנים היה פרנס בקהלתנו עד יום מותו, וד' אלפים ר”ט מזומן הוא גם כן נדוניא יפה, ואם ה' יצליח ביד הזוג הם יכולים לעלות מעלה מעלה, כמו הקצין ר' שמואל שעלה מדי יום ויום רק למעלה. הכל היה טוב. אבל המקום ב“ה מחלק את מתנותיו וחסדיו למי שמצא חן בעיניו, ואנו איננו רשאים להרהר אחרי מדותיו וצריכים להודות לה' על הכל. ואחרי שבני נתן נעשה לחתן שלחנו אחריו לשטטין שיבוא הביתה ויגיש מתנה להכלה. והדבר הזה נעשה בתוך סעודה יפה. וההתחלה היתה ב”ה בתוך שמחה גדולה מצדי צדדים. וי"ד יום אחר כך חזר בני לשטטין ואנחנו המשכנו לסחור עם ר' משה הֶלמשטט. אבל הוא היה אדם כוזב. ולא היה יכול למשול ביצרו כשיש כסף בידו, בין אם הם שלו ובין אם הם של אחרים, אם רק הכסף נמצא בידו הריהו עושה בו כמו בשלו, כמו שנודע לנו אחר כך – ה' ירחמנו.

הצרה הראשונה היתה שבדה מלבו על הקומיסר או הגזבר, כי טעה באלף ר“ט והלז לא הודה בדבר והתחיל המשפט בינו ובין הגזבר, משפט שעלה בדמים מרובים. הוא [משה] היה שמֵן, מפוטם וגאותן. ותמיד היו תחת ידו עשרת אלפים עד י”ב אלפים ר“ט, ולא נתן חשבון לנפשו שהמעות אינן שלו ושהוא יצטרך פעם להשיב אותם, כמו שצריך לחשוב תמיד איש ישר, המקבל כסף בהלואה. אבל הוא חשב, אחרי שהרבה מעות נמצאות תחת ידו, הוא רוצה להתענג בחיים, הכין לו מרכבה עם שני סוסים מן הטובים שאפשר למצוא בשטטין ושנים שלשה משרתים ומשרתות, וחי כאחד השרים. והרוָחים לא היו כל כך גדולים. כמו שאמרתי, קודם שבא לשטטין הוא ישב בברלין. ומפני החובות והמריבות היה צריך לעקור דירתו משם אבל הגאותן הזה, אחרי שמעותיו של ר' חיים האמל הטוב היו בידו, לא היה יכול לעצור ברוחו, ואולי חשב: צריך אנכי להראות לשונאי בברלין איזה איש גדול אנכי! ורתם את מרכבתו ולקח עמו שנים שלשה אלפים ר”ט במטבעות שלישיות. הוא כתב לנו כי ברצונו להחליף בברלין את השלישיות בדוקאטים ומשם ישלח לנו דוקאטים על ידי הדואר, דבר שהוא כל כך שכיח, וזה יעלה יותר בזול מאשר לשלוח בשלישיות. כל זה היה טוב ויפה, אבל כשבא ר' משה הלמשטט לברלין התחיל לצלצל במעות שבידו, נודע הדבר לבעלי חובות יהודים ואינם יהודים, והושיבו את ר' משה הטוב שלנו במאסר ועלה לו בח“י מאות ר”ט, ובזה אבד כספו של ר' חיים האמיל הטוב. משה הלמשטט חזר אח“כ לשטטין ולא שלח לר' חיים האמיל לא דוקאטים ולא שלישיות. בזמן ההוא היה תחת ידו יותר מי”ב אלפים ר“ט משלנו. לסוף קבלנו עוד שני אלפים ר”ט בשלישיות והוא כתב שנוסיף לשלוח לו כסף, ואם לא, תעמוד יציקת המטבע ריקה. בני נתן סג“ל, אף על פי שראה שהעסק הוא רע מאד, אבל לא היה יכול לכתוב מזה מאומה, כי כל מכתביו היו נפתחים ונקראים. אולם לסוף מסר על ידי סוחרים, שבעלי זצ”ל ימהר לבוא לשטטין. בזמן ההוא בא יששכר כהן מקורלנד, ואף על פי שהמעשה ביששכר היה צריך לבוא קודם מפני שכבר עברו עשר שנים מעת שבאנו עמו בעסקים, ובכל זאת אדחה את הדבר הזה לזמן אחר, ואז אכתוב עליו ביחוד. אין הבדל בזה אם להקדים או לאחר. ובכן אמר בעלי זצ“ל ליששכר: תסע עמי לשטטין, צריך לראות מה קרה שם, והם באו לשטטין ובקשו לעשות חשבון עם ר' משה הלמשטאט, אבל הוא דחה מיום ליום, ונתן לבעלי קצת חילופים (שטרות) על המבורג וקצת מרגליות וזהב. בקצור, בעלי לא רצה לשהות עוד בשטטין ודרש לעשות עמו חשבון וכאשר נעשה החשבון נמצאה מגרעת בסך ה' אלפים ות”ק ר“ט. אפשר להבין כמה גדול היה הצער של בעלי זצ”ל. אז אמר ר' משה לבעלי זצ“ל: רואה אנכי, אחא, כי איני מרוצה מהחשבון, ואינני מטיל עליך אשם בזה. אמנם מעלתי בכסף שלך. אל תדאג, אתן לך שטרות שבטרם תעבור שנה ומחצה אשלם לך הכל. עֲלֵה עמי אל בית המדרש שלי. הם עלו שניהם לבית המדרש שהיה בביתו והוא הוציא ספר תורה מתוך ארון הקודש ונשבע בכל האותיות הקדושות ובשאר דברים שאיני רוצה להזכירם לשוא, שישלם לבעלי את השטרות בזמנם. כי יש לו במה לשלם. אלא שיש עכשיו עכובים. וכך דבר עוד דברים שאינם ראויים לעלות על הנייר. אעפ”י שהדברים לא היו נעימים לאוזן בעלי זצ“ל ויששכר היה מלא רוגז ודרש שיגישו את הדבר לערכאות, אבל בעלי זצ”ל לא רצה בדבר הזה, בידעו כי מדינת שוויידין היא מדינה קשה,²³ ובעלי זצ“ל שב בלב מלא יגון עם השטרות והביא לי את הבשורה הזאת. אמנם הוא לא חפץ לגלות לי את האסון, כי בזמן ההוא הייתי מעוברת עם בני ליב, אך אי אפשר היה להסתיר ממני את הדבר, ואנכי נחליתי. ואפשר לשער כמה היה צר לנו כי בעוד י”ד יום היינו צריכים לפרוע שטר של ט“ו מאות ר”ט בפרג ועוד לסוחר אחד אלף ר“ט, ובני נתן נעשה לחתן ובעוד חצי שנה היתה צריכה להיות החתונה וזה עלה לנו יותר משלושת אלפים ר”ט. ואנחנו עוד היינו, אפשר לאמר. אנשים צעירים, רק בת אחת הספקנו להשיא, וביתנו עוד מלא ילדים – ה' ישמרם. ומאד היינו דואגים לשמור על שמנו הטוב שלא יחולל, והיינו מוכרחים עוד הכל לשמור בסוד. מפני הצער הזה הייתי חולה, אבל לפני אחרים אמרתי כי זהו מפני ההריון. אולם אש תוקד בקרבי. בעלי זצ“ל היה מנחם אותי ואנכי הייתי מנחמת אותו כמה שיכולנו, וזה היה קרוב לימי היריד שבפרנקפורט דמיין, ובעלי היה מוכרח להיות שם, כמו שהיה נוהג תמיד לנסוע שמה, ביום ה' הוא שב משטטין ותיכף ביום ו' הוא צריך שוב לנסוע לפרנקפורט, וכך נפרד ממנו ברוח נכאה. בטרם נסעו בקשתי בשם ה' את יששכר שיסע עם בעלי זצ”ל, כי הוא היה כל כך שבור ברוחו ולא חפצתי שיסע יחידי, אבל יששכר הראה אז רשעותו שלא הסכים לנסוע אלא אם בעלי יבטיח לו שני אחוזים מכל מה שיקנה וימכור. ומה אפשר היה לעשות? אסור היה לי לתת לבעלי זצ“ל לנסוע יחידי והיינו מוכרחים להסכים לדרישותיו של יששכר. בעלי זצ”ל דבר עמי ובקש ממני בשם ה' שאסיר מלבי את כל הענין, כי זהו דבר שאין לשנות. ואנכי הייתי מוכרחת לתת לו תקיעת כף שאשתדל לשכוח את כל אלה. ובעלי זצ"ל הבטיחנו גם כן שלא לחשוב עוד על אדות זה. ידענו מתחילה שכל השטרות ערכם מעט מאד, ומכלם רק אחד נשתלם, ועל דבר שטרות אחרים הוא כפר, שאין החתימה שלו.

ובכן נסע בעלי בערב ש“ק להארבורג ושהה בם ביום השבת ובמוצאי שבת ישב במרכבת הדאר לנסוע הלאה. משם שלח לי מכתב ארוך מלא דברי תנחומים, כי נהיה שמחים בחלקנו והשי”ת ימלא את חסרוננו ממקום אחר, וכך היה. ובעלי זצ“ל בא לפרנקפורט והיריד שם היה מוצלח מאד, שלא היה לו כזה כל ימיו. הרוחנו באותו היריד כמה אלפים והודינו לה' שלא הסיר מאתנו חסדו ואמתו ובכל זמן זימן רפואה למכה. חשבתי באותה שעה שאין בעולם מסובל יותר בדאגות וצער ממני, ולא עלה על לבי כי יסורים מלא העולם כלו, וכל אחד מוצא את שלו, כמו שקרה לפילוסוף אחד שהתהלך ברחוב, פגש בידידו ושאל לשלומו. זה הודה לו ואמר” ידידי היקר! רע לי מאד, אני מסובל בצרות מכל יושבי תבל. אמר לו הפילוסוף: אם אתה רוצה בוא ועלה על הגג ונראה משם את כל בתי העיר ואספר לך על דבר הצרות שיש לכל בית ובית. ואם תרצה תבחר לך אחת מהן ואת שלך תשלח ממך, אפשר שאז תמצא יותר קורת רוח. הפילוסוף עלה עמו הגגה וספר לידידו כי בבית זה יש צרה כזו ובבית השני צרה אחרת וכו'. ואז אמר האיש: רואה אני כי בכל בית דאגות וצרות כמו שלי, ואפשר עוד יותר. מוטב שאשאיר לעצמי את הצרות שלי. כך הוא דרכו של אדם: כל אחד חושב שרק הוא סובל, ולכן אין טוב לו לאדם אלא להיות אֶרך-רוח. אם הקב"ה ירצה, הוא יכול מיד לשנות הכל לטובה.

באותו זמן חלה אבי זצ“ל בפודגרה, שהצעידה אותו למות. גופו היה הולך וצבה, ויותר מרביעית שנה היה מוטל על ערש דוי. בכל לילה ולילה ישבנו עמו עד חצות. חשבנו כי עוד מעט יבוא קצו, והמקום ברוך הוא יוציא אותו מהעולם הזמני אל העולם הנצחי. פעם אחת ישבנו בלילה, בעלי זצ”ל, אנכי ואמי. היתה שעה מאוחרת בלילה, ואנכי הייתי בחדשים האחרונים של הריוני, ואמי יעצה שאנכי עם בעלי נשוב הביתה. אחרי ששכבנו בבית כשעה, בא אחד מבית אבי ז“ל ודפק בדלת וקרא לבעלי זצ”ל שימהר ללכת לבית אבי ז“ל. דברים כאלה קרו לנו כמה פעמים, ולפיכך לא רצה בעלי זצ”ל שאנכי אלך עמו ופתה אותי שאשאר בבית, ואם חס ושלום יהיה בי צורך, ישלח אחרי. אנכי נתתי עצמי להתפתות ונשארתי במטה, ותיכף ישנתי שנת תרדמה. כשבא בעלי זצ“ל לבית אבי באותו הרגע יצאה נשמתו. זה היה בחצות הלילה. בעלי זצ”ל לא רצה שיעוררו אותי: אין דבר אם יגידו לי אחרי שתים, שלש שעות; אבל בעת שישנתי שמעתי בדלת דפיקה חזקה, כאילו כל הבית עומד לנפול. תיכף קפצתי ממטתי ושאלתי מי דופק? אבל אין קול ואין עונה, אז שמתי עלי את שמלתי ורצתי לבית אבי, ושם מצאתי כמו שכתבתי. אפשר לשער כמה היתה רוחי שבורה ומה גדול צער כלנו, אבל מה הועיל כל זה? אבי היקר אבד מאתנו, אבל הוא יצא מהעולם בשם טוב ובשיבה טובה בכ"ד טבת ושבק חיים לנו ולכל חי.

הרבה זמן הייתי שרויה בצער, עד שהמקום ברוך הוא ריחם עלי ולאחר שלשים ילדתי בן ששמו ליב. לידתו היתה בסימן רע, כי כאשר בא לעולם שכב כ“ד שעות ונאנח, והמילדות חשבו שהוא לא יחיה, אבל הקב”ה רצה והילד הבריא בכל יום וגדל והתנחמתי בו תחת אבי היקר, ושמחתי מאד עליו. אמי האהובה נשארה עם שלשה יתומים. אבי זצ“ל השאיר כתובה ט”ז מאות ר“ט ולכל יתום י”ד מאות ר“ט. ליתומים היה יותר מעות, אבל הפסידו יותר מאלף ר”ט. אפשר שעל זה עוד אכתוב להלן. בעלי זצ“ל וגיסי ר' יוסף סג”ל לא רצו לקבל ירושה, אף על פי שלכל אחד היה שטר חצי זכר, והשאירו הכל לאמי וליתומים. ובעלי זצ“ל וגיסי ר' יוסף סג”ל שדכו את אחי ר' וולף שנה אחת אחרי מות אבי זצ“ל עם בת ר' יעקב ליכטנשטט, שהיה מפורסם לאיש חשוב מאד, ועד יום מותו היה פרנס המדינה ומופלג בעשירות. רק לבסוף היתה לו מחלוקת עם בנו חורגו ר' אברהם ונעשה עד סוף ימיו יורד מנכסיו. גיסי ר' יוסף סג”ל נסע עם אחי ר' וואלף לתנאים, ובעלי זצ“ל נסע עמו בעת היריד שבלייפציג לחתונתו יחד עם יששכר שהיה באותו הזמן משרת אצלנו. גיסי ר' יוסף ובעלי זצ”ל נסעו על חשבון עצמם ולא לקחו מאמי שום פרוטה להוצאות. כאשר בא ר' יוסף סג“ל עם החתן מהתנאים, היה מספר פלאים מהסעודה שהכל עלה יפה, כי באותו זמן היה ר' יעקב ליכטנשטט ע”ה עומד עדיין במעלתו הגבוהה. ובעלי זצ"ל נסע עם החתן אל החתונה שנערכה בכל הכבוד. משם שב בעלי הביתה, ואחי עם אשתו נשארו שם זמן-מה.

בעת שאבי זצ“ל מת היה כספו שקוע באבנים טובות, ובעלי זצ”ל ור' יוסף סג“ל טרחו ועשו הכרזה ומכרו הכל, כדי שתוכל אמי להשיא את היתומים. אחרי זמן קצר שדכה את אחותי מוטה בלייפציג עם בן הקצין מוהר”ר מאדיל דיין,²⁴ והחתונה היתה בהמבורג. ידוע ומפורסם שר' מאדיל דיין היה איש חשוב ומפורסם, ואשתו פעסלי צנועה, אשר אין דוגמתה בכל העולם, בודאי מזמן האמהות שרה, רבקה, רחל ולאה לא היתה אשה דומה לה בצדקה וחסידות, ובפרט שהיא היתה אשת-חיל ונהלה את המשא-ומתן, ופרנסה ברֶוח את בעלה ובניה. כך היה בשבתה בוינה וכן בשבתה בברלין. הקצין מוהר“ר מאדיל היה תמיד איש שוכב במטה, ולא ידע כמעט לעשות משא ומתן, אבל הוא ע”ה היה חכם מחוכם. כל העולם ידעו לספר על חכמתו והיה חשוב מאד גם אצל הקורפירסט יר“ה מבראניבורג, שאמר פעם אחת: אם לאיש הזה היו רגלים כמו ראשו, אז לא היה דומה לו בעולם. הוא והיא מתו בברלין מתוך עושר וכבוד. נפלאה היתה צואתה שהיא ע”ה צותה לביתה, אבל אינני צריכה לכתוב את כל אלה. מי שירצה יוכל לקרוא אותה אצל בניה שבודאי לא אִבְּדו אותה.

והנה נשארה אחותי האחרונה רבקה ואותה שדכו שדוך הגון עם בנו של גיסי ר' ליב בון, שהיה ע“ה איש חשוב ופרנס כמה שנים במדינה וגם עשיר גדול. ר' ליב בא עם בנו שמואל סג”ל לכאן ונעשתה החתונה בכבוד ומתוך ששון ושמחה נגמרה. [בזמן החתונה] אי אפשר היה להכיר שאמי האהובה היא אלמנה עלובה, כי הכל נעשה בכבוד ובהידור, כאילו היה אבי זצ“ל בחיים, ולא נשאר אחד מיקירי הקהלה שלא בא לכבד אותנו. לאחר החתונה נסע גיסי ר' ליב סג”ל לביתו ובטרם עבור חצי שנה הלך בדרך כל אדם מתוך עשירות ובשם טוב. אבל אחר כך נסע גיסי ר' שמואל בון עם אחותי לבון לשבת שם על נחלת אביו זצ“ל וישב שם ועשה הרבה טובות לכל הפונים אליו. ומינו אותו גם לפרנס במקום אביו ז”ל. אבל שנות מספר אחר כך התפרצה מלחמה בין מלך צרפת יר“ה, והקיסר יר”ה, והולנד (1688), והעיר בון נפלה בידי הצרפתים, וביתו של גיסי עם שאר הבתים נשרפו ונשדדו ואבד כל אשר לו ואי אפשר היה לו לשבת שם עוד ובא להמבורג. והרבה יש מה לכתוב איך הוטב אחר כך מצבו ושוב ירד. הוא היה איש צדיק וגדול ביראת אלהים. השי“ת יגאל אותנו וכ”י²⁵ מכל צרותיהם. חלק מבניו שהשיא היו במצב ירוד. השי"ת ברחמיו וברוב חסדיו ירחם שוב עליהם. על זה נאמר: איש לא יחשוב את עצמו מאושר עד יום מותו, כמו שאספר לכם מעשה שהיה: לפָנים היה מלך אדיר, קרֶזוס²⁶ שמו, שבביתו היה פילוסוף אחד ושמו סוֹלוֹן. בעיני המלך היה חשוב מאד הפילוסוף, שהיה באמת חכם גדול. פעם התלבש המלך קרֶזוס בבגדי מלכות וצוה שכל משרתי החצר יתיצבו לפניו בכל הוד והדר, וגם צוה להניח לפניו כל אוצרותיו זהב וכסף ואבנים יקרות, וקראו גם את הפילוסוף סולון שיבוא לפני המלך. כבוא סולון אל המלך קרזוס וכרע והשתחוה לפניו, כנהוג, אמר המלך לפילוסוף: סולון יקירי, הנה עיניך הרואות את כל העושר והכבוד שיש לי, האם ראית מימיך איש מאֻשר כמוני? ענה הפילוסוף: אדוני המלך, ראיתי את הכל, אבל אינני יכול לחשוב אותך למאושר כמו אותו האזרח מאתונה שהיו לו עשרה בנים וחנך אותם יפה והיה איש עשיר ושדך את בניו בכבוד עם אנשים גדולים, ובניו היו נאמנים מאד למולדת ועבדו בשבילה בכל נפשם, ובכן האזרח ההוא של אתונא ראה לא רק עושר גדול של עצמו, אלא שראה גם את בניו בכבוד ועושר עד זקנה ושיבה, וכך הוא מת מאושר, ואותו אני חושב למאושר יותר ממך. אמנם אין מלך עשיר ונכבד כמוך, אבל הוד מלכותך צעיר הוא עדיין, ואין איש יודע מה יהיה בסופך, אפשר שיקום עליך מלך אחר, נסיך אחר, ויכבוש את מלכותך ויגרש אותך ואת אנשיך… כעס המלך ודחה בשרביט הזהב את סולון וצוה שלא יעז לבוא עוד לחצר המלך… שנים אחדות עברו על קרזוס בכבוד ובעושר ולא זכר את הפילוסוף הטוב והחכם. כעבור איזה זמן נלחם המלך עם מלך אחר, והמלך קרזוס נפל בשבי, ונדון לשרפה. והמון רב בא לראות במחזה הדמים איך ישרפו את המלך הגדול קרזוס. ואנשי הצבא הוליכו את קרזוס לשרפה ועברו על יד חלון המלך המנצח; ואז צעק קרזוס בקול גדול: הוי, סולון, סולון! המלך המנצח צוה להביאו לפניו ושאל אותו מה פירוש המלות “סולון, סולון”? וקרזוס ספר לו מה שאמר לו הפילוסוף סולון, כי אין אדם יכול לחשוב את עצמו למאושר כל זמן שלא מת. המלך המנצח חשב: הלא אפשר שגם הוא יהיה במצב דומה לזה של קרזוס עכשיו, וצוה לשחרר את קרזוס ולהשיבו למלכותו.

אמי תחיה השיאה את כל בניה בעושר וכבוד. כשמת אבי היתה אמי תחיה לערך מ“ד שנים, ואף על פי שהציעו לפניה שידוכים טובים לא רצתה להיות עוד לאיש, ואפילו אם הוא עשיר גדול, והתפרנסה בצמצום במעט הכסף אשר היה לה וישבה בתוך ביתה הקטן. היתה לה משרתת וחיתה לה בשלוה ובנעימות. ויש לבקש מאת האלהים, שאם הוא מעניש את האשה ולוקח מממנה את בעל נעוריה, יתן לכל הפחות דעה בלבה לחיות כמו שחיתה אמי ולעשות הרבה טובות כמו שעשתה בהונה המעט ולסבול בארך רוח מה שהשי”ת מזמין לנו. הרבה יש מה לכתוב על אדות זה, השי“ת יתן שתוכל להתנהג ככה עד ביאת משיחנו. נחת-הרוח שיש לנו, בניה ונכדיה, ממנה אי אפשר לתאר, יתן לה השי”ת בריאות עד מאה שנה.

אחרי כך שדכנו את בתי חנה שתחיה עם בנו של גיסי מוהר“ר ר' אברהם סג”ל זצ“ל. אם השדוך הזה מצא חן בעיני או לא מצא, אבל מהשם יתברך יצא הדבר כי חמותי ע”ה רצתה בזה. בזמן ההוא היה קרוב היריד של פרנקפורט דמיין ונסע בעלי זצ“ל לשם עם ר' יוחנן ור' מנדל ור' ליב גוסלר. וכאשר נגמר היריד היו צריכים לנסוע משם לליפציג וכשבאו לפולדה חלה ר' יוחנן וכעבור ד' ה' ימים מת. בעלי זצ”ל ור' מנדל ור' ליב גוסלר רצו להשאר אצלו, אבל ר' יוחנן החסיד והחשוב ע“ה לא רצה בזה, והם נסעו ללייפציג. בנו ר' אהרן נשאר אצל אביו שנסע עמו לפרנקפורט. אבל בטרם שבא ללייפציג הגיעה להם הבשורה הרעה שר' יוחנן ע”ה מת. אפשר לשער כמה נבהלו האנשים מהבשורה הזאת. וכשבאו ללייפציג חלה ר' מנדיל בן מוהר“ר מיכל שפייאר מק”ק פ“פ ואחרי כ”ח ימים גם הוא מת בעוה“ר. הבהלה והמהומה שקמו אז בלייפציג אפשר בנקל לשער. כל הבשורות הללו הגיעו אלינו להמבורג. לא די שראו בעיניהם את הצרה, שהצעיר הישר הזה, שעוד לא מלאו לו כ”ד שנים, פתאום הלך לעולמו – היה חותנו ר' משה בר“ן שהיה גם כן בלייפציג לא ידע איך להביאו לקבר ישראל, כי בלייפציג היה הדבר הזה מסוכן מאד. בקצור, בעמל ובשתדלנות ובממון רב השיגו שיסיעו את המת משם והביאו אותו לדֶסיוא, שהיא הקהלה היותר קרובה ללייפציג (ו' פרסאות). זה עלה יותר מאלף ר”ט, וברכו את ה' שהצליחו להוציאו מלייפציג, ובתוך כך חלה גם בעלי זצ“ל ור' ליב גוסלר בלייפציג. ובעצם חָלְיָם נסעו מלייפציג להלברשטט. עם בעלי זצ”ל היה משה שנויטהאן ויששכר. כשהגיעו להלברשטט עוד היה בעלי זצ“ל חולה, שכמעט נתיאשו ממנו. ויששכר כתב אלי ונחם אותי שלא אתבהל, שאין החולה מסוכן. והוא הכריח את בעלי שבעצם ידו יחתום על המכתב, שתהיה חתימתו לעדות, אבל צריך היה לראות את החתימה… אי אפשר היה להכיר בה אפילו אות אחת. אפשר לשער כמה התעצבתי אנכי ובני מהבשורה הזאת. את המכתב קבלתי ביום הראשון של חג השבועות. כל “בעלי הבתים” שבו מלייפציג לחג השבועות, ורק בעלי לא בא וגם לא הביאו מכתב ממנו. כל “בעלי הבתים” בשובם באו אלי וניחמו אותי שהכל יהיה טוב, אבל מה יועיל כל זה? אפשר לשער איזה יום טוב היה לי החג הזה. אבל ביום טוב אי אפשר היה לעשות כלום. ובאסרו חג שלחתי תיכף את בני ר' מרדכי סג”ל ואת יעקב, בנו של ר' חיים פאלאק וחוה, להלברשטט לראות אם בעלי זצ“ל ישנו עוד בחיים. בתוך כך, יזכור לי ה' לטובה, צמתי, ועשיתי שאר הדברים עם תשובה, תפלה וצדקה כמה שיכולתי. והקב”ה רחם עלי ושלח עזרתו לבעלי זצ“ל ונרפא קצת מחליו ושכר לו עגלה. הוא היה אצל איציק קירכהן בהלברשטט ונתן לו מטה, למען יוכל לשכב בעגלה, ועוד עגלה בשביל המלווים אותו. בעגלה שלו ישב הוא ורק עוד אחד שהשגיח עליו. ובכן שב בעלי זצ”ל לביתי חולה, אבל כלנו הודינו לה' אל עליון שנתן [אותו] לנו ולא לעפרא. המקום ב"ה הוסיף על שנותיו עוד ו' שנים והספיק להשיא עוד שני בנים, כמו שאספר להלן.

אולם שכחתי לספר קודם על מותו של חמי זצ“ל, שקרה הרבה קודם לזה, ג' שנים ויותר. כשחלה חמי זצ”ל בחליו אשר מת בו, כתבו אז לבעלי זצ“ל: “הנה אביך חולה”, והוא פנה מכל עסקיו ונסע בעצמו להנוביר לבקר את אביו בחליו ושהה שם בודאי ג' שבועות. חמי זצ”ל שהיה בן שמונים, וכחותיו הלכו וכלו, חשב כי מיד שיראה את פני בעלי זצ“ל ימות, כי בעלי זצ”ל היה בן זקוניו, אבל אחרי שישב בנו ר' חיים אצלו ג' שבועות, והמקום ב“ה לא רצה עדיין לקחתו אליו, אמר לו חמי זצ”ל: בני, קראתי לך לבוא הנה, כי חשבתי שתהיה בשעת פטירתי, אבל אתה בעל משא ומתן גדול וג' שבועות שָהִית אצלי, את חובך מלאת כראוי; אנכי מפקיד את עצמי ביד ה‘, ואתה סע לביתך. בעלי פקפק בדבר, הוא רצה להשאר שם עוד, אבל אביו גזר עליו שישוב לביתו; גם שאר בניו שהיו אצלו שבו גם כן איש לביתו, ובטרם הגיע בעלי זצ“ל לביתו קרה כדבר הזה: נגד המטה שעליה שכבתי עמדה מטה קטנה שבה שכבו ילדי: בתי חנה ובתי מוטה, שהיתה קרובה לי”א שנים. אנכי קמתי למחרת ל“שומרים לבקר” והלכתי לבית הכנסת. והנה באה בתי חנה בבהלה ומרוב פחד לא יכלה לדבר. שאלתיה: מה לך, חנה? על מה נבהלת ככה? והילדה בחרדה ענתה: הוי אֵלי! הקיצותי וחפצתי לראות אם אמא עדיין שוכבת, והנה ראיתי איש זקן שוכב במטה עם זָקן ארוך. נבהלתי מאד וקפצתי מתוך המטה ורצתי מעל המדרגות, וכשהסבותי פני הרים הזקן את ראשו והביט אחרי. שבתי מבית הכנסת הביתה ושמעתי כי בני הבית מתלחשים שם. שאלתי אותם מה קרה? והן לא ענו לי דבר. ב’ ימים אחר כך שב בעלי הביתה ובעוד ח' ימים הגיע מכתב שאביו ר' יוסף הצדיק מת.²⁷ הצער והבכי של בעלי זצ“ל אין לתאר. לאחר ה”שבעה" שכר עשרה רבנים והקציע להם חדר מיוחד למנין וללמוד שם יום ולילה. ובעלי זצ“ל לא יצא כל השנה חוץ לביתו, בפחדו פן יבטל קדיש אחד. י”ב שבועות לאחר מיתת חמי זצ“ל נסע גיסי מוהר”ר איציק זצ“ל לוויסיל והשיא שם את בנו ר' שמואל. משם נסע “על קבר אבות” להנוביר, וכל האחים באו שם להנוביר וכתבו לבעלי זצ”ל שיבוא תיכף גם הוא שמה. למחרת קם בהשכמה ונסע והארבורג ועמו כמה אנשים, שהספיקו לו למנין ועד שבא להנוביר לא הפסיד אפילו קדיש אחד, אעפ“י שזה עלה לו בדמים מרובים. כשבא להנוביר קרא את הצוואה. וחידוש גדול היה לראות איזו צוואה היתה זאת ביראה ובחכמה. שם ספרו על דבר מיתת חמי זצ”ל שהיה בדעה צלולה ומת ממש בנשיקה, כמו שמתו כל בניו החסידים. העזבון שנשאר מחמי זצ“ל חלקו ביניהם לפי הצוואה ואיש לא פצה פה לערער. בעלי זצ”ל היה בהנוביר רק ח' ימים ונחם את אמו האהובה כמו שיכול. ורצה לקחתה עמו להמבורג, אבל האשה החסודה לא הסכימה לזה. היא לא רצתה לפרוש מבעלה הצדיק והחסיד בחייו ובמותו. ב' שנים אחר זה מתה גם היא ובאה לקבורה אצל חמי. היא היתה בת שמונים. בקצור, זה היה זווג מבורך וחביב שאין דוגמתו. השי“ת ירחם עלינו בזכותם, שנבלה את שנות הזקנה שלנו בטוב ובנעימים. אבל הקב”ה חשב אחרת… אחר כך נסע בעלי לאמשטרדם ושם הציעו לפניו שדוך עם חתני ר' משה קרומבאך, ובעלי נחפז יותר מדי להסכים לשדוך הזה, כמו שיסופר להלן. את הקנס השלישו בקליף (קליווא) אצל מחותני ר' אליהו קליף,²⁸ כי היה לו כח והרשאה מאת מחותני הקצין ר' אברהם קרומבאך.²⁹ אבל קודם שבאו הכתבים של בעלי זצ“ל, שבתי אסתר תי' היתה לכלה, באו אלי מכתבים מצדי צדדים שהזהירו אותנו להשמר שלא לעשות את השדוך הזה, כי לנער הזה כמה וכמה חסרונות. אבל למחרת קבלתי מכתב מבעלי זצ”ל, שהוא כבר השליש את הקנס ותיכף הוא חוזר לביתו. אפשר כבר לתאר כמה היתה רוחי עגומה. אבל לא יכולתי לעשות כלום עד ששב בעלי זצ“ל לביתו. בשבוע השני בא בעלי לביתי וחשב שאנכי אקבל את פניו בשמחה רבה ונשמחה יחד בשדוך הזה. אבל במקום זה פגשתי אותו בעצבות גדולה וכמעט שלא יכולתי לפתוח את פי. בעלי זצ”ל היה יכול להבין שיש דברים בגו, אך לא רצינו להפריע את האושר שנפגשנו יחד, וימים אחדים לא הגדנו איש לאחיו כלום על השדוך. בינתים קבל בעלי זצ“ל גם כן מכתב מידידו הנאמן שכתב לו, שהגיעה אליו השמועה שאנו רוצים לעשות את השדוך הזה והוא מזהיר אותנו שלא לגמור את השדוך קודם שנראה את החתן. בעלי זצ”ל נבהל מאד ואמר לי: גליקל, גם אַתְּ, כנראה, יודעת מה שהוא מהדבר הזה, כי הכרתי זאת מתוך עצבותך. אז הראיתי לבעלי זצ“ל כל המכתבים שקבלתי לפני בואו לביתו. בעלי נבהל והייתי בצער גדול, כי כתבו לו רק טובות ולא הודיעו על חסרונות של החתן, ולא ידענו מה לעשות, השדוך הלא נגמר ולפיכך כתבתי את המחותנת שלי יאכיט,³⁰ ממש בזו הלשון: ברכתי אותה בברכת מזל טוב ואחר כך הוספתי: מאחר שהגיעו לנו מכתבים מצדי צדדים שבחתן נמצאים כמה חסרונות, שאנו רוצים שזה יהיה שקר, לפיכך אנו מבקשים שהחתן יבוא בעצמו על התנאים, וכאשר נראה כי כל אלה הדברים בדו מלשינים ודוברי שקרים, כמו שאנו מקוים, אז נקבל את החתן בששון ושמחה ולא יחסרו ממנו מתנות חשובות וכל הכבוד. ואם חס ושלום הדברים אמתיים לא ישלחו אותו, כי אנחנו לא נִתן לרמות כך באופן מכוער את בתנו, ואם היא תחשוב לשלוח בכל זאת את בנה מפני שגם בלעדי זאת הננו אנשים קרובים ומחותנים ותחשוב שאנחנו לא נשים לבנו אל החסרונות והדבר אחרי שכבר נעשה לא ישונה,– בבקשה, אַל תעשי כדבר הזה, אם ח”ו הדבר הוא אמת אז מוכרחים משני הצדדים לבטל את זה, והם יכולים לתלות את החסרונות בבתי תי'. אפשר לתאר איך רגזה המחותנת הקצינה יאכיט בקבלה את המכתב הזה. מה לי להאריך? היא השיבה בזלזולים וברוגז, שאמנם היא חשבה לשלוח את בנה תיכף אל הכלה, אבל אחרי שראתה מה שכתבנו, אם אנחנו חפצים לראות את בנה נבוא בעצמנו. וכך עבר איזה זמן בחליפות נכתבים ולא יכולנו לבוא לידי פשרה, ובתוך כך התפרצה מלחמה גדולה בין מלך צרפת יר"ה ואשכנז ואי אפשר היה לבוא זה אל זה.

בזמן ההוא השאנו את בתנו חנה ת“י והחתונה היתה יפה ונהדרה. שכחתי לכתוב כי בני נתן נשא למז”ט את היתומה מרים בת ר' אליהו באלין ז“ל, וחתני קאשמאן ובתי צפורה באו גם כן לשם, ואנחנו השבנו להם את ההוצאות גם הוספנו מתנות. גם ר' יעקב הנובר עם זוגתו זיסה באו אל החתונה ועוד הרבה אנשים, והיתה החתונה ערוכה בכל הדר ויופי. באותה שנה נגרע מהוננו כעשרת אלפים ר”ט, וברוך ה' אשר לקח ונתן, והשיב לנו כל הנזקים ביד נדיבה, ואילולא לֻקח עטרת ראשי מעלי לא היה זווג יותר מוצלח ממנו. אבל מרוב עוונות גזר המקום ב“ה ולקח אותו מעלי מהעולם החולף אל העולם הנצחי ואותנו השאיר בעולם החולף והמלא עמל ועלינו להתחנן לפני המקום ב”ה שכאשר יבוא זמננו להפרד מהעולם הזה יכניסנו אליו לגן עדן, אמן.

לאחר שחזר בעלי זצ“ל מהנובר, כמו שכתבתי, אחרי שנתחלק העזבון של אביו ז”ל, היה זה בערך י“ב שבועות אחרי מותו. בעת ההיא הייתי מעוברת עם בני ר' יוסף סגל. כל ימי הריוני קוה בעלי שאנכי אלד בן שיקרא שמו בשם אביו, וכך היה ת”ל.

אני רוצה לכתוב כאן בשביל בנַי ענין אחד שהוא אמתי. כשהאשה הצעירה מעוברת ורואה איזה פרי או מאכל אחר ויש לה חמדה בלבה לאותו מאכל, אַל תזוז משם עד שתטעם ממנו, ואַל תחשוב בלבה שזה דבר קל, שלא יגיע לה שום נזק אם לא תטעום. צריך לדעת שיש סכנת נפשות בדבר הזה, כמו היא בעצמה כך הילד שבמעיה יכול להנזק מזה, כמו שקרה לי לעצמי. תמיד הייתי צוחקת ולועגת לאותן הנשים שאמרו כי צריך להזהר בדבר הזה. לא האמנתי לכל הדברים האלה. אדרבה, כמה וכמה פעמים הייתי עוברת בשוק בימי הריוני על פני פירות יפים שחמדתי אותם, אבל אחרי שמחירם היה יקר נמנעתי מקנותם. ובאמת לא היתה מניעתי מזיקה לי. אבל אין כל העתים שוות. בזמן שהייתי הרה עם יוסף והגעתי לחדש התשיעי קרה כדבר הזה. לאמי תחיה היה איזה עסק עם עורך דין אחד שדירתו היתה בשוק הסוסים. והיא בקשה ממני אולי אוכל ללוות אותה שמה. אעפ“י שהדרך היתה רחוקה וזה היה סמוך לזמן של מנחה ובתחלת כסלו, לא יכולתי להשיב את פני אמי ואנכי הרגשתי את עצמי רעננה. ובכן הלכתי עמה וכמעט שהגעתי עד בית עורך-הדין, והנה לנגד הבית ההוא ישבה אשה אחת שמכרה דובדבניות. אנכי הייתי אוהבת תמיד את הפרי הזה ואמרתי לאמי: כאשר נשוב אל תשכחי שאני רוצה קצת לקנות מהפרי הזה. נכנסנו אל עורך הדין וגמרנו שם מה שצריך, אבל אז כבר היתה השעה מאוחרת וכמעט בא הלילה, והלכנו שתינו לדרכנו ושכחנו על דבר הדובדבניות. כששבתי הביתה התחלתי לחשוב ע”ד הדובדבניות וצר היה לי ששכחתי לקנות מהן. אבל אני לא שמתי לזה כל כך לב, אלא כאדם שרוצה לאכול איזה מאכל ואין לו. בלילה שכבתי לישון ברוח שקטה, אבל לאחר חצות אחזוני חבלי לידה. קראתי למילדת וילדתי בן. תיכף הביאו את הבשורה לבעלי ושמח שמחה גדולה כי יקרא הילד שם אביו החסיד זצ“ל. אפס ראיתי כי הנשים שהיו אז עמדי התלחשו בסוד. דרשתי שיגידו לי על מה הן מתלחשות ואמרו לי שעל עור כל הגוף של הילד ועל ראשו כתמים שחורים-צהובים. בקשתי שיביאו נר למטתי וראיתי כי לא רק שעורו מכוסה בכתמים אלא שהוא שוכב כבול עץ, כאלו – ישמרנו ה' – הנשמה יוצאת ממנו, ולא בקש לינוק וגם בכלל לא פתח את פיו. בעלי זצ”ל ראה ג“כ את אלה והיה עצוב מאד. זה היה בליל ד‘. אחר זה ליום ה’ היתה צריכה להיות ברית-המילה, אבל אי אפשר היה למול אותו כי מיום ליום נעשה הילד יותר חלש. הגיע השבת ועשינו “שלום זכר”, אבל מצבו לא הוטב. במוצאי שבת אחר שבעלי עשה “הבדלה”, אמרתי לאמי תחיה: קראי לי ל”אשת השבת“.³¹ אמרה לי אמי: מה לך ולאשת השבת? ועניתי לה: תמיד חשבתי מה הם הכתמים הללו שעל בני ומדוע הוא כל כך חלש ונזכרתי אולי הסבה היא שלא אכלתי אז מהדובדבניות, ובלילה ההוא ילדתי את בני. עכשיו אני רוצה לשלוח את האשה שמה ולקנות לי בעד שני שילינגים מהדובדבניות. ומזה אשים קצת בפי הילד, אולי ירחם ה' וישלח לו רפואה. אמי תי' התרגזה עלי ואמרה: תמיד יש לך במוחך דמיונות שוא כאלה. עכשיו האויר רע מאד. רוח סערה, כאילו שמים וארץ עומדים להחרב, והאשה בודאי לא תרצה ללכת שמה. ובכלל זהו הבל הבלים. אמרתי לאמי: עשי נא עמדי חסד ושלחי את אשת-השבת, אנכי נכונה לשלם לה כמה שתדרוש ובלבד שתביא את הדובדבניות. בלעדי זאת רוחי לא תשקוט בקרבי. קראו לאשה, והיא הלכה. אמנם הדרך היתה רחוקה, האויר היה רע מאד וליל-חשך, אפילו כלב אין מגרשים מהבית בזמן כזה. השעה נדמה לי ארוכה מאד עד ששבה האשה והביאה את הדובדבניות. מובן מאליו שהדובדבניות אינן מאכל בשביל תינוק, כי טעמן חמוץ, ואנכי צויתי את המשרתת להסיר את חתולי הילד ולשים מעט לתוך פיו מהדובדבניות הרכות. אעפ”י שהעולם כלו שחקו לשטותי, אנכי עמדתי על שלי. והאשה מוכרחת היתה לשים בפי הילד מהדובדבניות, והוא פתח את פיו כאלו רצה לבלען כלן וינק מדובדבניה אחת את המיץ שבתוכה, אף על פי שקודם לזה לא רצה בשום אופן לפתוח את פיו לקבל מעט חלב או מי סוכָּר. לאחר זה מסרה המשרתת את הילד אלי לראות אם יחפץ עתה לינוק. והנה כאשר רק דבקו שפתיו בפטמת הדד שתחיל לינוק כמו תינוק בן רבע שנה. ומאז התחילו הכתמים לחלוף, חָלוף ועָבור, ועד הברית לא נשאר מהם רק כתם אחד כעדשה רחבה על צדו. והילד היה בריא וברית-המילה נעשתה בזמנו. והסעודה היתה יפה מאד, זה מזמן שלא היתה כמוה בהמבורג. ואעפ“י שבאותו יום הפסדנו אלף ר”ט שלא שלם לנו ספרדי יצחק פאס שהיה חייב לנו, אבל כל זה לא נחשב בעיני בעלי ששמח שמחה גדולה על הבן שנולד לו. מזה תראו, בני היקרים, שלא הבל הוא בולמוס האשה המעוברת, וכדאי לשים לב לזה.

אחר כך הריתי שוב פעם והייתי חולה מאד, כי בחדש השביעי להריוני חליתי ב“מ ל”ע,³² בקדחת שלא כדרך טבע העולם. בבוקר היה לי ד' שעות של קור, ואח“כ ד' שעות של חום, ואח”כ במחילה, ד' שעות של זיעה, שהיתה גרועה מהחום ומהקור. אפשר לשער כמה כחות אבדו לי אז. לא יכולתי לטעום כלום ואפילו אם היו נותנים לפני כל מעדני מלכים. פעם אחת בקש בעלי זצ“ל אותי כי אלך עמו אל הסוללה לא רחוק מביתי. היום היה יום קיץ. האויר היה טוב. אולי יועיל לי הטיול שאוכל לאכול מה שהוא. ואנכי נתפתיתי והלכתי עמו וישבתי שם על העשב. ובזמן ההוא צוה בעלי על טודרוס הטַבח בבית המלון “די-שערי” שיכין מאכל שראוי לעלות על שלחן מלכים ואמר לו: כאשר יהיה התבשיל מוכן יקרא אותנו. השלחן בביתי היה ערוך יפה בלי ידיעתי. וכשאמצא שם מאכל חשוב כזה בודאי שיתעורר בי התאבון לאכילה. אבל, הוי אלי! תיכף כשנכנסתי לחדרי הרגשתי בחילה נוראה ובקשתי למען הרחמים להוציא את המאכל מהחדר. וכך סבלתי משך שני חדשים שלא נשאר בי כח, וחשבתי בלבי: הלואי כשתבוא שעת הלידה, יעזרני ה' ויתן לי כח ללדת. ואמנם ה' עזרני וכשבאה השעה ילדתי כמעט בלי מכאובים. והילד היה אמנם ילד יפה, אבל גם הוא היה נגוע בקדחת כמוני ל”ע,³³ ואעפ“י שהרופאים התאמצו לרפאותו, אבל כל זה לא הועיל ושני שבועות אחר הלידה לקח המקום ב”ה את חלקו [הנשמה] אליו והשאיר לנו את חלק החומר, ואנכי היולדת העצובה נשארתי בלי ילד. הקדחת עוד פגעה בי שתים שלש פעמים ואנכי קמתי מערש הלידה בריאה ושלמה. לאחר כך ילדתי את בתי הנדיל, ב' שנים אח“כ את בני זנווין, גם בני ר' משה סג”ל ובתי פריידה ובתי מרים. שתי הצעירות הללו לא הכירו את אביהם הרבה.

מה אוכל לספר לכם מה שקרה אותי במשך הזמן הזה? בכל ב' שנים ילדתי והייתי מסובלת בטרדה רבה כדרך מי שביתו מלא ילדים קטנים, ה' ישמרם, ונדמה לי תמיד שאין איש בעולם שיסבול כמוני. אבל אני הפתיה לא ידעתי להוקיר את מצבי, כי בני כשתילי זיתים סביב לשלחני. מה לעשות? את חטאי אני אזכיר. כאן אתם רואים התולדה של אביכם הר“ר חיים האמיל סג”ל זצ“ל, מה טוב ומה נעים היה אילו היה המקום ב”ה מזכה אותנו כי יחדיו היינו מכניסים את בנינו לחופה, אבל מה אומר ומה אדבר – עונותי גרמו זאת. אני החַטָּאָה לא זכיתי לזה וכך צוה המקום ב"ה, כמו שאספר להלן.

בני ר' מרדכי סג“ל גדל והיה בחור יפה ומושלם בכל המעלות, ה' ישלם לו בעד זה שנהג בנו בכבוד אב ואם. הוא נסע עם בעלי ללייפציג ובעלי זצ”ל חלה שם, והיו כל האנשים בלייפציג תמהים לראות איך ששקד על אביו, כל הלילה כמעט לא ישן, לא אכל ולא שתה. אמנם זו היתה חובתו לעשות כזאת, אבל הוא היה עדיין צעיר מאד. השי“ת עזר לו והוא עם בעלי שבו בריאים לביתנו. בעלי לא היה איש חזק ולפיכך מהר לשדך את בניו בדאגו ליום הפקודה שבא עלינו בעוה”ר. ובכן נשתדך בני ר' מרדכי עם בת הקצין והפרנס ר' משה בר“נ,³⁴ בעלי נתן לו ב' אלפים קרונים רייניש, ור' משה נתן לבתו ג' אלפים ר”ט. החתונה נעשתה על חשבון שנינו, ועלתה לנו יותר משלש מאות ר“ט. נתַנּוּ לו ב' שנים מזונות. אבל לא עבר חצי שנה מאז ובעלי זצ”ל נפטר. נמלאה מדת עונותי והמקום ב“ה לקח ממני עטרת ראשי. בשנת תמ”ט בא עלינו חרון אפו ולקח כל מחמדי והשאיר אותי עם ח' יתומים. גם ארבעת הבנים הנשואים היו צריכים עוד לאבא; אבל מה אומר ומה אדבר, מצא אלהים את עוונינו, שאבד לי בעלי ולבָני אב חשוב, כשר וצדיק כמוהו, ונשארנו כצאן בלי רועה. אנכי תמיד חשבתי כי אהיה מאושרה, כי השי“ת יקח אותי תחלה אליו, כי כל הימים הייתי בחיי בעלי חולנית, ובכל שעה שנחליתי היה הוא אומר: הלואי שתהיה נפשי תחת נפשך, כי מה אוכל אנכי לעשות עם הילדים הרכים החביבים? ואפשר לראות בעליל, כי מפני צדקתו יצא הוא ראשון מהעולם ומת בעושר ובכבוד, ולא ידע דבר רע. הוא היה עשיר גדול ואת בניו שידך מתוך עושר וכבוד, והשאיר לבניו שיוכלו לסול להם דרך יפה; ובכן אפשר לומר עליו שהוא מת מאוּשר, כמו שאמר סולון במעשה שספרתי קודם בספר הזה, ואותי עזב לאנחות, כמו שאספר להלן בספר הרביעי, שהוא בעוה”ר מגלת איכה. אעפ"י שהשאיר הון ורכוש חשוב, אבל במה נחשב כל אלה. ובזה אני מסיימת את הספר השלישי, ה' ישמחנו כימות עניתנו והאל היחיד ירחם על יתומי, אמן ואמן.

לספר הבא