טבילה ביום סתיו    🔗

סגריר של חודש אב עומד בחופה של איזמיר. ילל הרוח הזועפת נישא בין כפים וסלעים, המפוזרים במדרוני הגבעות סביב. מכה היא בראשי עצים נעורי-עלים, חודרת למערות נשכחות ופושטת על פני הגלים הירוקים-תכולים, המקציפים בזעמם… שחר קלוש-אור מפציע בראש הגבעות. כפעם בפעם תחלוף צפור מבוהלה, כנמלטת על נפשה, או חית-בּר שהוחרדה מרבצה תחמוק בהעלם אחד. קרעי עננים אפורים-שחורים אצים בשמים השחורים, עד לאופק האובד בערפילים.

הראית הדמות המתרוממת בכבדות ממרבץ-הקוצים אשר בינות לסלעים? סות שחורה ארוכה, שפקעות קוצים וברקנים נאחזו בה, עוטה גופו רם-הקומה עד לכפות רגליו הנתונות בסנדלי-עור. משופע שער ראשו ופיאותיו המסולסלות מתבדרות ברוח. הוא משפשף עיניו הליאות ומעיף מבט בוהה אל עבר מרחבי הגלים הנרגשים… נוי של אצילות בפניו הנוהרים בחיורונם, פני מעונה המקבל יסורים באהבה. והוא כאחד האילנות זקופי-הגזרה ומוכי-הרוחות, הנטועים בין סלעים קרחים וים מסוער וזעף…

זה לו השלישי בהתבודדות, עם שנים מחבריו, בפינה נידחת ושכוחת-אדם זו, בחוף ימה של איזמיר. שעות ארוכות עברו כאן עליו, על החכם הצעיר שבתי צבי, בתפלות ובזמירות, בסיגופים ובטבילות, בהתייחדות עם נפשו, עם ערגונותיו, עם חידת נפשו הסתומה. שם, בעיר, באיזמיר הסואנת, שקועים היהודים במשא ומתן, מהדהדים צלילי הפעמונים בצוארי הגמלים המשרכים רגליהם, בשיירות, ונקישות כלי-העבודה של האומנים השולחים ידיהם במלאכות שונות – צורפים ונגרים, חייטים ואופים, פושטי-יד ובעלי-מוּם ורוכלים המחזרים על פני כפרי הסביבה ומרכולתם עמם. בבתי הכנסיות והישיבות עוסקים בלימוד חבורות נערים ואברכים וחכמים שחייהם קודש לתורה. אפס, הוא, שבתי צבי, כבר מזמן פרש גם מן לימודי הש"ס והפוסקים ועלה לדרגה עליונה ­– הוא כולו בשבי תורת הסוד, בכוחה ובזכותה חותר הוא לעולם הנעלם, חביון עולמים, מתדפק אל שערים עליונים שבעליונים, מבקש לחשוף הנעלמות הנצחיים שתעלומת גורל ישראל וגאולתו אחוזה בהם כשלהבת.

שתי דמויות לידו, שני האברכים המתבודדים עמו. חבריו ותלמידיו הם. על גוּש אבן הם יושבים. שותקים הם ומהורהרים.

עתה הם פושטים הבגדים. שפתותיהם ממלמלות שיח חרש. הרוח צולפת עור בשרם ברדתם, במשעולים התלולים, ניגפים כפעם בפעם בשברי אבנים ובשיחי קוצים, אל שפת הים. הם טובלים הגוף במים הצוננים, בשרם נעשה חידודים חידודים בצינה, אך הם כמתמזגים בגלים המקציפים, הסוחפים, הזועמים, כנבלעים בתוכם.

בפסיעות מהירות עולים השלושה מן הטבילה במעלה הגבעה. קילוחי מים נוטפים מן הגופות. העור מכחיל בצינה וכתמים אדומים פורחים בו. הרוח מנהמת, הים נגרש. הטבילה מעוררת ומלהיבה, מחישה הנשימה ומפעימה הלבבות. תפילת שחרית עולה עתה בפיהם בזמרת-דביקות, נישאת על כנפי הרוח ההומה, נישאת למרחקים, אל מחוז הסלעים והמערות ושממת הקוצים…

שמש חלושה מאדימה מבעד לקרעי העננים המשוטטים כעדרים מבוהלים, וקרניה הקלושות מאירות אבריהם הרועדים. זהרן נופל על לוחות-העץ של ספר הזוהר אשר בידיו של החכם שבתי צבי, ישוב על האבן הוא קורא בספר הקדוש, מפרש דבריו באזני רעיו-תלמידיו, מבקש לגלות הסודות הטמונים בהם. הוא קורא על רבי שמעון ורבי אלעזר בנו וחבריהם. האין הוא עצמו, החכם שבתי צבי מאיזמיר, גלגול של רבי שמעון שעליו אמרו כי לא נראתה קשת בימיו? האין גם חייו חיי פרישות וטהרה וסיגוף וערגה עזה לדבוק באור עליון?

– ישב רבי שמעון ורבי אלעזר בנו עמד, והיה מפרש דברים של רזי החכמה והיו פניו מאירים כשמש, והדברים מתפשטים ושטים ברקיע. ישבו שני ימים ולא אכלו ולא שתו ולא ידעו אם יום הוא או לילה.

כשבא רבי חייא לפני רבי וסיפר לו את המעשה השתומם רבי, ואמר לו רבי שמעון בן גמליאל אביו:

– בני, רבי שמעון בן יוחאי הוא ארי ורבי אליעזר בנו הוא ארי. ואין רבי שמעון כשאר האריות, עליו כתוב: אריה שאג מי לא יירא וגו'. ומה עולמות של מעלה מזדעזעים מפניו – אנו על אחת כמה וכמה. הוא אדם שלא גזר מעולם תענית על מה ששאל וביקש, אלא הוא גזר והקדוש ברוך הוא מקיים, הקדוש ברוך הוא גוזר והוא מבטל. וזה ששנינו: מה זה שכתוב: מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים? – הקדוש ברוך הוא מושל באדם, ומי מושל בקדוש ברוך הוא? – צדיק; שהוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה.

– הללו לצדיקים, כי רמה מעלתם – מעיר חבר אחד.

– תלמידי החכמים הם יסוד עולם – קורא לעומתו החבר האחר.

– צדיק בעולם – מכריז שבתי בהתלהבות – הוא עץ החיים. אין השכינה סבה ממנו ותשוקתה בו.

השמש העולה מותחת פסי-ארגמן באופק. צפור חולפת על פני הגלים המנצנצים, חגה בחצי קשת וחוזרת אל הגבעות.

הרוח צולפת בבדי אילנות נשורי-עלים, סוחפתם, מורטתם כמבקשת לעקרם. הרוח צולפת בבשר הבחורים כמבקשם לדרסם. אך הם נתונים בעולם אחר. הם מאזינים לדברו של שבתי. אך הנה, בפתע הוא מפסיק קריאתו. אבריו רועדים וקצף על שפתיו וערפל מכסה עיניו. הוא צונח ממקום מושבו, כובש פניו בסבך עשבים שוטים על הקרקע. הוא מתייפח בבכי…

– חבוט! חבוט בבשר! – נשמע קולו.

אגודת הזרדים חובטת בגוף. שריקתה נבלעת בהמיית הרוח הבאה מן הים. הרוח מערטלת הלבוש מן הגוף. פסים אדומים פורחים ועולים בעור – יסורי-אהבה הם, תענוג נפש.

אז יזרוק החובט אגודת הזרדים הצדה, יכרע לידו, נדבק אליו:

– חברי אלופי, מחמל עיני, שבתי, שבתי רחימאי…

שני גופות דברים יחד. וגם החבר השלישי לידם. וחם להם. חבוקים יחד. שלושה גופות ונשמה אחת ואש אחת.

ורוח מן הים המסוער, הגועש, זועפת והומה בזעם…

 

חרדת אם    🔗

הם מפסיעים לאטם, שלובי-זרוע עם רבם הצעיר, בדרך אל העיר. הם הולכים ומפזמים. קולו הערב של שבתי, רכוּת בו ותחינה בו ופיוס בו, עולה בשיר הכבוד והוא כנאבק בסערת הרוח המקפצת על פני הגבעות:

אנעים זמירות,

ושירים אארוג,

כי אליך נפשי תערוג.

בסמוך לאזור הנמל הסואן הם נפרדים, כדי להפגש שוב במחוז חפצם, בעולם הקבלה, לרוות יינה ולהתמכר בלהט נעורים לעבודת התקונים והחיפושים והזיכוכים…

מכונס בעצמו, כמבקש להעלים ישותו מעין הרבים, מהלך שבתי בסימטאות המעוקלות. עוברים ושבים מלווים אותו במבטי-הערצה-ותמיהה. נשים מחבקות ילדיהן ומתלחשות בסוד על החכם הצעיר, המופלא בחסידות ובקדושה. ודאי, נשמה גדולה, נשמת צדיקים וקדושים שוכנת בעלם הזה, פאֵרה של הקהלה, שעל ידו ובזכותו נתגלגלו גדולה ורווחה לעדת יהודי איזמיר.

בבית מצפה אם דואגת, תפילה בלבה וחרדה בעיניה. זה היום השלישי הוא מתבודד, ועל קוצים בשדה יישן, לחם לא בא אל פיו – וצינת הסתיו גוברת. אהובה ומחמל נפשה הוא, פרי ראשית אהבתה, הטוב בבניה, מה אצליות וחן ומיטב סגולות חמדה ולא חברו בו? עוד שמורים בזכרונה יסורי לידתו שכרוכה היתה בסכנות חיים. חודש אב היה גם אז, רוחות סתיו התדפקו בעוז זעפם בבקתתם הדלה, ובחצר המרופשת קראו התרנגולים וגעגעו האווזים בארגזי העופות, סחרו של בעלה מרדכי צבי… כמו אתמול היה הדבר. וכך סיפור הבריות:

חצות ליל התשעה באב היה, כאשר אחזוה צירי לידה והיא הקשתה מאוד בלדתה. נפתל בצערו, מדוכדך, ישב מרדכי צבי וקרא בספר התהלים, ולידו שלושה אורחים מיוון, שנזדמנו לביתם.

– זה הבן אשר תלד אשתך בלילה זה – אמרו אליו – לנחמה גדולה יהיה, ואף יגדל שמו בארץ… והדברים חרותים בזכרונה עד היום.

באשמורת האחרונה יצא הולד מרחמה, והמיילדות והזקנות סיפרו, כי פירכס בידיו וברגליו וכמו בת-צחוק עמדה על פניו הזעירים… שעות ארוכות פרפרה בין חיים למוות, אך בשוב אליה רוחה פתרו לה הנשים הזקנות כאשר ניבאו שלושת האורחים, כי רוב טוב יעלה בימיו של הבן ואפשר שיבוא משיח בימיו וישמח לכל ישראל…

שמחה כפולה שמחה, וביחוד ביום הבאתו בבריתו של אברהם אבינו. משתה גדול ערך אז מרדכי צבי לקרואים, שלושת האורחים והרב אהרן לאפפא וכל חברי בית הדין. הדיין המקובל יוסף אישקאפא מל בשר ערלתו. מה רב היה אז אשרה, מה כביר גמולה?

אכן, היא לא נכזבה. רווחתם גדלה משנה לשנה, ושמו של בנה, שבתי, הולך לפניו, כולו מחמדים ואין בו מתום. הדרת-פנים וענוות-תום. על חריפות תפיסתו ובהירות שכלו גאוות מלמדיו. אך גם דמיון לוהט לו. הנער כבר יושב ליד הגמרא, אולם על כנפי דמיונו הוא מפליג לעולמות מופלאים וזרים. היא זוכרת אותו לילה – ושוב: ליל תשעה באב היה, כאשר חזר עם אחיו הקטנים ממנו, יוסף ואליהו, מבית הכנסת, נרגש ובוכה… לאחר הפצרות סיפר לאביו דבר החלום התמוה אשר ראה, שעה שהקהל ישבו על השרפרפים ההפוכים, נעליהם נשולות וקראו במגילת איכה. הוא מאזין לדבריו הסתומים של הנער, היא ניצבת לידו בחרדה:

… ואחלום שנית – הוא מספר – והנה תורים ועופות ובהמות טהורים באים סביב למטתי, ויקראו: יחי אדוננו המלך לעולם, וישתחוו לי… וכאשר הרימותי ידי לברכם – נפוצו מעלי… והנה שלושה הרים גדולים עומדים ברגל אחד וכדור גדול עליהם, ובימין הכדור עומד חזן ועל ימינו משורר גדול ומשמאלו משורר קטן, והחזן כולו בוער באש ולמשורר הגדול נוטף דם מצוארו, ולמשורר הקטן משא כבד על שכמו וכלי זמר בידי שלשתם…

מימיו לא שמע מרדכי צבי חלומות כאלה (וגם היא נפחדה ונרעשה מאוד), ואין בידו לפרשם. הוא מצוווה על הנער להחריש, כי רק הזמן הוא אשר בידו לפתור אחריתם… אך אין הנער עוצר כוח לשמור סודו, והוא מספר לחבריו הממלאים פיהם צחוק והמתקנאים בו בסתר – על הכבשים והעזים והתורים אשר באו להשתחוות לפניו כלפני מלך בגדוד, על חזן ומשוררים ששרו לפניו ועל שיחו עם הממונה על כל הארץ אשר דגל בידו…

כך מספרים הבריות…

ואחרי כן שכר לו אביו מלמד חדש, את יוחנן חריף, ושלוש שנים ומחצית השנה רצופות למד אצלו. שקוד הוא על תלמודו ומתמיד בו. והיא, האֵם האוהבת, שומעת שבחי בנה, אשכול אהבתה ותקוותיה: חכם מפורסם עתיד הוא להיות.

ואז חלה מיפנה בחייו. אהה, מה רבה החרדה בה עקבה אחר כל מיפנה בחייו!

כמה שנים חלפו מני אז? דומה עליה, כי אך אתמול אירע הדבר. אי-מנוחה סתומה אחזה בו בפתע ואי-רצון להמשיך לימודו. האמנם כבר מילא כרסו בתורה, והרי גדולים ממנו שונים בה כל חייהם. היא כתהום רבה לעומק וכשמי שמים לרום, ואין חייו של אדם מספיקין לכבשה? אך אביו נעתר לו מיד והכניסו לישיבה של הרב יוסף אישקאפא, מגדולי המקובלים באנטוליה. נפשו של הרב נקשרת בנפש התלמיד. הוא מלביש תלמידו בתענית ובטבילות ובהשבעות ומוסר לו סודות ותקונים וראשי פרקים בקבלה מעשית – ומני אז, מני אז, דומה כליה, כי נשמט ממנה בנה אהובה, מחמל נפשה, שרשות עליונה כבשתו כליל, גזלה אותו… מה נשתנו ארחות חייו, והוא עוד עלם רך. התבודדותו ופרישותו שהכל משבחים אותן ממלאות לבה חרדות סתומות, ובלילות לא תעצום עין, לשלומו תתפלל…

הד צעדים במעלה הסימטא מנתק ארג הרהוריה. היא מאזינה, דרוכה ולבה מפעם בקרבה: אכן, שבתי הוא החוזר מהתבודדותו בחוף. בשולי מטפחת הצמר המכסה כתפיה היא מוחה דמעה מעיניה, פותחת הדלת לרווחה ומקבלתו בשמחה.

– שלום, אמי מורתי – הוא אומר בקול רפה.

– שבתי, בני…

– היא צועדת אחריו, מסתכלת בפניו העדינים, הנפולים, ולבה מתחמץ בקרבה. אין היא כובשת סערת רוחה ואומרת:

– טול ידיך, בני, ושב לסעוד פת שחרית. הצינה בחוץ גוברת, כה דאגתי לך…

עתה הוא מסב אל השולחן, טובל פתו במלח, נוגס בזיתים וגומע מן החלב המהביל. דומיה בחדר. אחר כך הוא מברך על המזון, קם ממקומו, כאחד שאצה לו הדרך והרהוריו הכמוסים מרדפים אחריו.

כקפואה במקומה יושבת האם, שנפשה יצאה בגעגועיה לראותו, מבקשת להחזיקו לידה, בביתה, משולה לצפור החוששת לגוזלה שצמחו לו כנפים. מבקשת היא להפציר בו לבל ילך, רוצה היא להשיח לפניו דאגתה לו, אך המלים תקועות בגרונה… והיא שותקת.

– שלום, אמי מורתי – הוא אומר בצאתו.

– יהיה אלהים עמך, בני יקירי, – היא עונה, ועיניה שאגלי דמעה עולים בהן כרסיסי-טל, מלוות אותו ברחמים גדולים.

 

היכל אהבה    🔗

בבית המדרש “חמדת בחורים” אשר בירכתי הסימטא – שרויה אפלה. מעבר מזה שדות פתוחים, מגודלי עשב ושיחים, ומעבר זה – חוף הים הזרוע אניות-מפרש וסירות-דוגה. כמופרש מעולם והמונו עומד בית המדרש בלב האפלה, אך חבורת הבחורים המסובים בו, לאור נרות-שעווה, רואים אור גדול. מולם פרוכת הקטיפה החופה על ארון הקודש. שוליה ציציות משי ואותיות רקומות בה בזהב. על ספסל-עץ מנמנם השמש. גשם סתיו דולף מקיש בחלונות…

שקועים הבחורים בעיונם. מה רב התענוג! מה עז החלום! ממריאים הם אל עולמות הסוד הטובלים באור עליון, קסמי צבעים להם ונגינות מופלאות. אך יש וגם יפליגו בזרות שהתרפקות-אהבה בהן ודביקות ענוגה וכיסופי-הקרבה-עד-תום. כנמלטים מן העולם העכור והפגום, שכוחות אפלים וטמאים אורבים לו ומכלים בו; מעולם הקנאה והשנאה, הרשעות והתככים, הבצע והחומר – אל עולמות התפארת והחסד, הקדושה והזיווג העליון. מולם ארון הקודש אשר הפרוכת הרקומה תכס עליו… הלא היא סות הצניעות אשר תכס על רחם השכינה, היא אֵם העולם, רחל אם הרחמים – וישראל בן יקירה וילד טפוחיה. אחת היא יונתי אחת תמתי אחד לאמה. כאשה צנועה ישבה בקדשי קדשים בשבת ישראל על אדמתו, אך משגלו ישראל גלתה היא עמם, לארצות הגויים נדדה, להגן ולסוך עליהם.

– וכיון שעולה חפצו של הקדוש ברוך הוא אל המטרונית – מספר שבתי לבחורים – הוא עולה הרים ויורד עמקים ומחפש את שאהבה נפשו… הנה זה עומד אחר כתלנו, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבגלות. כיון שהוא רואה אותה הוא מתחיל בוכה…

– הגידה לי – שחה השכינה – שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים, שַלָמַה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך?

– היפה בנשים – יען לה הקדוש ברוך הוא – צאי לך בעקבי הצאן.

השכינה שגורשה מנווה קדושתה, כאשה אלמנה לא-רוחמה, שרויה היא בדלות, בחרפה, במצוקת הפירוד… וזה סוד הסתלקות הנבואה בגלות. השכינה שגורשה שרויה באבל גדול – ובפשעיכם שלחה אמכם. יודעת היא – מלמד שבתי – כי מלך מקרב עתה אליו את השפחה, את לילית ומזדווג עמה. והרי בכוחה רודים הגויים בישראל… אויה לנו – נאנח הוא – שפחה כי תירש גברתה, הן על כך רגזה ארץ..

– סוד הדבר – יהגה חרש קולו של בחור – עתיד קול לבשר למטרונית ולומר: גילי מאוד בת ציון, הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא.

והבחורים מפטירים אחריו:

– גילי מאוד בת ציון, – דילי מאד – הריעי.

פותח שבתאי וקורא. הכל סביבו מאזינים לדברו.

– ואם לבנו ייעדנה כמשפּט הבנות יעשה לה. מהו כמשפּט הבנות? גובר קולו. והוא ממשיך, קולו נעים ועיניו בורקות: כאן יש סוד לחכמים: בתוך צור איתן, ברקיע טמיר, יש היכל אחד הנקרא היכל האהבה, ושם אוצרות גנוזים, וכל נשיקות האהבה של המלך שם הן; והנשמות שהן אהובות למלך נכנסות שמה. כיון שהמלך נכנס לאותו היכל ששם כתוב: וישק יעקב לרחל (הקדוש ברוך הוא מנשק את השכינה), והוא מוצר שם את הנשמה הקדושה, הוא מקדים מיד ומנשקה ומחבקה ומעלה אותה עמו ומשתעשע בה. וזה הוא: כמשפט הבנות יעשה לה, כמשפט שהאב עושה לבתו החביבה עליו, שהוא מנשקה ומחבקה ונותן לה מתנות, כך הקדוש ברוך הוא עושה לנשמה כשרה בכל יום.

הגשם מקיש בחלונות ורוח קרה מנשבת מעברים. גוש אפלה עומד בסימטאות. וכאן, ליד שולחן העץ בבית המדרש “חמדת בחורים”, מסביב לנרות-השעווה המרקידים צללים על הקירות, מול ארון הקודש – אור גדול זרוע. נשמותיהם של הבחורים, דומה, פרחו להן מן הגופים, מעלה מעלה מסתופפות הן בעולמות קדושה וטהרה…

חרש נפתחת הדלת. דמות אשה גבוהת קומה, מטפחת תורכית מצוייצת עוטה ראשה ופניה מפני הגשם, ניצבת בפתח. אין נותן דעתו עליה. רגע תעמוד, מהססת, אך הנה היא קרבהף בצעד מתון, אל חבורת הבחורים, נוגעת בכתפו של שבתי:

– עמך הסליחה, בני רחימאי – היא לוחשת – שבתאי אליך לכאן… פיקוח נפש הוא. אבא נפל למשכב, צינה קשה אחזה בו, והוא קורא לך לבוא אצלו… בואה, בני, כי נצפה לך.

– כמצוותך, אמא, – אני בא.

צל אשה חומק מן החדר האפלולי. הגשם מקיש בחלונות. אור הנר מרקיד צללים על הקירות, על ארון הקודש…

 

כניעה    🔗

ראשו המכסיף של מרדכי צבי מוטל ברפיון על הכר. הוא קודח בחום. ליד המטה – צלוחיות של תרופות ומשחות ובקבוק תמד מתוק. כפעם בפעם הוא מתפתל בשיעול כבד המרעיד גופו, ואחר כך יפלוט אנחת-הקלה ויצנח בחוסר-אונים על כרו. ליד השולחן, ראשו מוטה אל ספר, רכון הדייון יוסף אישקאפא. בחדרים טורחת השפחה היוונית.

שבתי פותח את דלת הבית, מנשק למזוזה.

– שלום עליכם אבא, שלום עליכם רבי – נשמע קולו. הוא מתיישב על שרפרף עץ בסמוך למטת אביו.

– מה שלומך, בני אהובי? – אומר מרדכי צבי בקול חלוש – זה ימים לא ראיתיך.

הוא מסתכל לעבר הבן כמצפה לתשובה. אך הוא שותק. מבטו מושפל לקרקע וארשת עצבות על פניו.

– הנה גדולת בני, גבהת מאוד, קנית חכמה, אך ראה מה נפלו פניך הנאים… הוא מוסיף לאחר הפסקה. וגם אמא חרדה לך.

– זו התורה אדם כי ימול באהל – לוחש שבתי. אהל הפרישות וההתבודדות הוא – אבא, בני היכלא בו, בסוד קדושים וצדיקים. כי זה בנך, אבא, למדרגות גבוהות, להתעלות נשמה…

– ידעתי, בני אהובי, רום זכותך – הוא אומר ומתרומם בכבדות מעל מצע-חליו. ידעתי, כי בזכותך האיר לנו אלהים פניו, והרים מאשפתות דלים, ויודעים כל בני שמירנא, כי תפארת בחורים אתה… קטונתי אני, מרדכי צבי, להשמיע באזניך, בני, דברי מוסר ותוכחה, אך עצה אחת, אחת, עצת אב, איעצך…

לא סיים דברו, כי שיעול חזק תקפו כמבקש לחנקו.

שבתי מוזג טפות מן הצלוחית אל הכוס ומגיש לאביו. הכוס רועד בידו. מרדי צבי קודח בחומו ונושם בכבדות.

– אשרי הורים שבנים מצויין בחסידות ובטהרה – נשמע קולו של הדיין יוסף אישקאפא. ערוות דבר לא נמצא בך, שבתי תלמידי. טוב שם טוב משמן טוב, אמר החכם מכל אדם, ושמך הטוב הולך לפניך ואף בקונשטנטינא הבירה מדברים בך נכבדות… אך אתה, שבתי תלמידי, אל יגבה ואל ירום לבבך. כאשר באתה לעולם אמרו, אולי תזכה ובימיך תבוא תשועת ישראל…

שבתי יושב על שרפרפו – ושותק. מבטו מושפל לארץ. הוא יושב – ושותק. הוא הוגה בדברים אשר שמע זה עתה. והם מחזקים החלטתו לא לסור מן הדרך שבחר, היא הדרך שהלכו בה לפניו קדושים וטהורים, היא הדרך אשר נרמזה בספרי הסוד… זמנה של גאולה ממשמש ובא – היש ספק בכך? הדודאים בארץ נתנו ריחם… ריחם עולה באפו. אפשר ויזכה גם הוא לעשות לקירוב הקץ. האין הוא עושה כל שבידו כדי לבוא בסוד השכינה, במעלות צדיקים שאין תפילתם מושבת ריקם? רעד חולפו עם הרהורים אלה, הפוקדים אותו לא אחת. ההרהורים אשר מעודו לא העז להעלותם במפורש על דל שפתיו.

מרדכי צבי נוגע קלות בכתפו. שבתי נרעד כאחד המתנער מתוך חלום סיוט. הוא שומע את דברי אביו:

– באנו כולנו לכלל דעה, בני אהובי, כי הגיעה שעתך לישא אשה כדת ישראל ולמזל טוב… וכבר בחרנו לך זיווג טוב, נערה בת טובים ויפה מאד, הלא היא מרת רחל בתו של הגביר נתן גירונדי… גם אתה ישרת בעיניו מאוד מאוד… וגם רבך, הדיין אישקאפא, אומר לזיווג טוב. וברצות האל נערוך בקרוב החתונה, וישמחו בך הוריך וכל אוהביך…

דומיה בחדר. הכל דרוכים לשמוע מה בפיו. וגם האם, אסתר, היושבת דחוייה בפינתה, מפסיקה מלאכת הסריגה, ועיניה דבוקות בו בצפייה אילמת. הוא שותק. חיוך קל כמו חלף על שפתיו וקפא, ועצבות כאובה נפרשת על פניו. אך בקושי הוא גובר התרגשותו. אולם היה בו העוז, כי אז היה מרים זעקב גדולה ומרה על כי פרצו להיכל קדשו ויחללוהו, על כי הם מייעדים אותו לחיי חולין ככל הבריות. היודעים הם עד מה עורגת נכספת נפשו, המעלים הם על הדעת שמתחרה הוא לקדוש ברוך הוא בכיבוש המטורנית, בהחשת הגאולה…

הוא שומע פעמי לבו וזעמו גובר, עוד מעף ויפרוץ בזעקת מרי, יסתער על רבו ואת פי הוריו ימרה כבן סורר ומורה ומביתו יברח, מסימטאות איזמיר יעקור, מסחרה והמונה, סוחריה וגביריה שהיו לא לזרא – אל ההרים החשופים ואל העמקים הפתוחים אשר לחוף הים, שם יתבודד שנים רבות עם נשמתו ואלהיו, עד כי תצלח בידו התעודה הגדולה… רבי שמעון בר יוחאי זכור לטוב. האם לא הרבה להתבודד? והאר"י הקדוש?

הוא פוקח עיניו כמתעורר מתוך התדהמה. מולו, על הקיר, תלוייה תמונה ברקמה: אברהם מוליך את יצחק אל העקדה, מאכלת מרוטה בידו… הוא רואה את אביו החולה מצפה למוצא פיו. מה יגיד ומה יאמר?

אך הנה מתרוממת ממקום מושבה אמו, מלאכת הסריגה בידיה. היא קרבה למטתו של בעלה, מתייצבת ליד בנה, כנזופה. רך ומלטף דיבורה:

– שמע נא בני לדברי אביך – היא אומרת – כי את שלומך יבקש, ושלומך שלומנו… ידענו, כי לגדולות נוצרת… נזר ביתנו אתה, בני אהובי – לב אֵם ירחב. וגם לאחר נשואיך למזל טוב תמשיך בלימוד. ראה, חולה אבא שלך, האם לא תהנה רוחו?

רכים וכובשים דברי אֵם, אך הם לו כשיפּודים המלובנים הצורבים בבשר. הנה הוא נתון במצור, מוקף מכל צד, באין מוצא ומנוס – וחסר-אונים, מדוכדך ומושפּל. הוא מבקש לומר דבר, אך אין פיו נשמע לו. בכל אשר יפנה מתנוצץ לעיניו ברק מאכלת מרוטה… והוא כורע, כורע וצונח, פושט צוארו כיצחק אל מול העקדה…

ופתאום הוא מרגיש נגיעת יד אמו. הוא מרים מולה מבט כאחד המבקש על נפשו. פרח לו חלף מריו. בוא נכנע.

דומיה עגומה עומדת בחדר. ובדומיה נשמע לחשו הרפוי:

– יהיה כדברך. אמא…

 

תכלית הזיווג    🔗

התכונה בבית מרדכי צבי רבה מאוד.

פועלים יוונים ותוגרמים טורחים בשיפוץ הבית, בתקונים, קובעים טפּאֶטין חדשים על הקירות, מנקים התנור והארובה. השפחה הנכריה מנקה החדרים ומדיחה הלכלוך, משפשפת וממרקת הרהיטים והכלים. ומר ת אסתר מנצחת על המלאכה, נוהרת בשמחתה כי רבה, וידה בכל. שמש אביב מאירה משמים כחולים וגבוהים, ומשב רוח קליל, מבושם, נישא משדות ומגבעות –

במעלה הסימטא נעה עגלה רתומה לחמור ועליה עופות שחוטים עקודים בערימות. עוד הנשים עוסקות במריטת הנוצות, ולחצר נכנס דייג חסון-קומה, מושך עגלת-יד שחבית דגים עליה. חתול המחמם עורו בשמש מרחרח לידה. ריחות של פלפלין וקנמון, אגוזי מושקאט וצפורן נודפים בחלל. ובפינה עומדים סלים קלועי-קש ובהם משראות אשר שיגר המחותן, הגביר נתן גירונדי, לכלולות בתו יחידתו, מרת רחל בת היו“ד דלי”ת, עם האברך שתי צבי: יינות מכרתים ויינות לבנים מגליפּולי ויינות אדומים מאסיה הקטנה.

עם צהרים באים לבית יוסף ואליהו. מן השוק הם באים ומן המחסן הגדול אשר לסוחר האנגלי מר גורדון סמית. אין נותן דעתו עליהם בתוך המהומה הכרוכה בחג החתונה. ורק הוא, שבתי, החתן, נעדר כל היום, משל לא בעטיו כל התכונה הזאת…

הוא מאריך בימים אלה שבת בבית המדרש “חמדת-בחורים” – מאריך יותר מתמיד. ועמו הרב יוסף אישקאפא. הם לומדים יחד. ארוכים וממושכים טיוליהם בפרדס הקבלה. – אל גינת אגוז ירדתי – נשמע קולו של הרבה. מה אל גינת אגוז? – בשביל גינת אגוז ירדתי, שהיא היכל האהבה, להדבק זכר בנקבה…

קרני השמש שלוחות בכל פינות בית המדרש. נוצצות אותיות הזהב הרקומות בפרוכת הקטיפה. פניו של שבתי מאירים וקולו ענוג ורך.

– אכן כי כל מה שעשה הקדוש ברוך הוא למעלה ולמטה, הכל בסוד זכר ונקבה הוא. אולם האין באה הדחיפה הראשונה בזיווג בני אדם מצד ייצר הרע? – מקשה שבתי.

הוא מקשה, ולעיניו חולפים נעוריו, נעורים של פרישות וסיגופים וטבילות, נעורים של ערגה אל הגברות העליונה, של כמיהה והתחרות בזכר של מעלה – מה טוב היה לו בהתייחדו בסוד בחורים, במחבוא הסלעים בין גבעות החול… והוא רואה בעיני רוחו את ניקבת תהום רבא, מקום משכנים של כוחות הטומאה, מלכות הסטרא אחרא ולידו הנקבה לילית – והנה צלמוות, צל ומוות, שכוחם בזיווגם והם שפיתו את אדם וחווה, ומני אז משתדלים הם להביא לידי חטא גם את העליונים וגם את בני האדם. במארב הוא ניצב, הסטרא אחרא, בפתח השכינה, כמו שנאמר לפתח חטאת רובץ… ותשוקדתו של כוח הזכר שבו, הוא סמאל, הוא הנחש, לחטוף השכינה שהיא בגלות, בפירודה מבעלה, ולהזדווג עמה ולטמאה – ועוונות ישראל מגבירים כוחו.

הוא רואה השכינה במצוקתה ובמאבקה הנחרץ בסטרא אחרא. אשר הדין מתלקחת – והשכינה מתמלאת עברה וזעם של קדושה, ובכוח הדין הלוהט היא פועלת כחרב נקמות והודפת את העבד המורד, המבקש לחלל כבודה. הוא רואה פניה החשוכים של השכינה בגבור עליה כוח הזכר שבסטרא אחרא, והוא מזדווג עמה ומטמאה… מרגיש הוא בצערו של הקדוש ברוך הוא, בזעמו, בשאיפתו לסייע לה, לשכינה, בנצחונה, היינו בנקמתה בגויים, בכוחות הטומאה הנוראים והאיומים…

לימודו של שבתי כמזמור, עיניו עצומות לחצאין. דומה, לא בישיבת “חמדת בחורים” הוא עתה, אלא בעולמות העליונים, ונשמתו מחוברת באור השופע ממרומים…

– שמע ישראל – הוא קורא – כאן נכללת האשה בבעלה, ולאחר שנכללו זה בזה בכלל אחד, אז צריך לייחד את האיברים ולחבר את שני המשכנות כאחד בכל האיברים בחפץ לב – בכוונה – להתעלות בדביקות-של-אין-סוף, שהכלי תדבק שם להיות חפץ אחד, עליונים ותחתונים.

– מאי זיווג האשה ובעלה – שואל הרב – ועונה:

– הלא הוא ייחוד הספרות מלכות ותפארת. מאי קישור האיברים? הלא הוא דביקות הספירות באין סוף. מאי תכלית הזיווג? משיכת הזרע ממקורו העליון במוח והעברתו לנקבה בצנור של יסוד דרך אברים שונים.

אחר כך הוא שם ידו על ראשו של שבתי ואומר:

– מעתה יקרא שמך חכם שבתי.

החמה נוטה ימה, אחרוני קרניה מפזזות על אותיות הזהב של הפּרוכת…

עתה הוא ממהר לביתו, אשר התכונה בו רבה והאורחים מתכנסים, ואמו, שמלת-צבעונין לגופה רם-הקומה, אור ושמחה בעיניה ורבים הבאים לברכה לאשרה ולמזלה. ואפשר גם הסוחר נתן גירונדי שם עם בתו, רחל, היעודה לו.

מרחוק הוא מבחין בהמולה ליד ביתו, הוא שומע נחרת הסוסים הקשורים למרכבות ולועסים. במרכבות בו האורחים לשמחתו. לשמחתו? – הוא תמה. אילו היה בידו לברוח מהם… הנה הם: הסוחרים העשירים מקונשטנטינא, לבושי משי וקטיפה, שולי מעיליהם מבודרים, תרבושיהם חדשים וחיוכי-רצון על פניהם, ולידם קרובי משפחתו של מרדכי צבי ממוריאה, נעולים הם מגפי-עור גבוהים, חבושים כובעי-פרווה ולבושים מעילים קצרים, כיאות לתושבי כפר בהרים. הם מחליפי דברים עם נגידים מאיזמיר ומפצחים אגוזים, וביניהם לומדי תורה ומקובלים, וחכמים מבית דינם של יוסף אישקאפא ואהרן לפפא. ובתוך הקהל מהלך שפי משולח מארץ הקודש, מגבעת ירושלמית מהוּהה לראשו, פוזמקאות לבנות ברגליו החבושות הנתונות בסנדלים מרופטים. כלי הנגינה פולטים מנגינות. נשים ועלמות לבושות משי ורקמה ענודות תכשיטים, שטופות בשיחה.

השמש שוקעת בפאתי מערב, מאדימה מפרשי הצחור של הספינות, צונחת לאטה בגלי הים הרוגע. בחדרים גדולה השמחה ורבה האורה השופעת ממנורות השמן המבריקות ומן הנרות רבים התקועים בפמוטות הכסף. השולחנות ערוכים כמזמינים לסעודת-המצווה.

הלילה רד. בחדר מיוחד, סביבה חבורת נשים, ניצבת הכלה, כשושנה בפריחתה, שמלת לובן לגופה ומקושטת היא בצמידי זהב. מטפחת משי שקופה מכספה פניה ובעדה ניבטות שתי עינים-דובדבנים, עיני ילדה תמה. ומבט נרגש ומבוהל בהן. ובחדר הסמוך, שאור מועט בו, שבתי צבי, ולידו אביו והרב יוסף אישקאפא, עוד מעט וילווהו אל החופה –

– אל תתעצב אל לבך, בני, בשעה גדולה זו – לוחש באזניו מרדכי צבי, כי מצווה גדולה היא. ואל תחסר משמחת הוריך… ראה, בני, טובי איזמיר ויקיריה, חכמים וסוחרים, לכבדנו באו ולשמוח בשמחתנו, וגם מקונשטנטינא וממוריאה ושאר מקומות באו אורחים… והכל בזכותך, בני, כל הגדולה והרווחה, ובשעותך עוד ירווח לכל בית ישראל…

אך הוא, שבתי, כנאלם. המלים נעתקו מפיו, דכדוך טבוע בפניו החיוורים, לופת כל ישותו, ועוד מעט ויכריעו. קולות הגיל והנגינה הבוקעים מכל עבר גורמים לו עינויים. רעדה אוחזת בו – וחרדה. עוד מעט ויכרע תחתיו… עוד מעט וימלט מכל עדת האורחים, הגבירים והחכמים, ומכל ההמולה הגדולה הזאת… מה ראו כי נזעקו כולם עליו? מה רצונם ממנו? מדוע פרצו לחייו, לעולמו, למסכת חזיונותיו הנעלים? אין זאת אלא שטהור הוא מכולם, שעל כן יבקשו להדביקו בטומאה, אין זאת אלא שצרה עינם בקדושתו, בעלייתו במעלה הר האלהים…

האעמוד בנסיון? – הוא שומע קול קורא בלבו, ושיניו נוקשות זו לזו. אך הנה אוחזות זרועות בזרועותיו והוא מובל – על רכחו – לחופתו, כמובל לעקידה, לקדש את הנערה שייעדוה לו…

 

תעלומה    🔗

שלג רב יורד ללא הפוגות, ושמים מעוננים רבוצי על בתיה של איזמיר. עוד השמש לא עלתה וצינה עזה מקפיאה החלל, אך בחדר בית הדין של הדיין אישקאפא עומד חום דחוס. השמש מוסיף כפעם בפעם גזרי עץ אל תוך האש הדולקת בתנור – האש לוחשת, נוהמת, אוכלת בעצים ושולחת לשונות אדומות-תכולות…

הד צעדים כבדים, הבוססים בשלג, עולה בודמית הבוקר. מי הוא הבא אל חדר בית הדין בשעה מוקדמת זו?

נתן גירונדי עומד בפתח. מנער את שכבת השלג שדבקה במעיל הפרווה, במנעליו, ומבטו תר סביב. באחת הפינות יושב הדיין, תלמודו לפניו. נר זורע אורו על פניו החרושים קמטי-זוקן. אפלולית.

יוסף אישקאפא מתעורר מלימודו. בעינים ליאות ותמהות בוחן הוא את הבא.

– שלום עליכם – הוא מקדים לברכו. ישב-נא. מה הדבר אשר הביאו בזו השעה אל בית הדין? השלג יורד זה ימים והקור עז…

– בצרה גדולה נתון אני, הוא אומר, בצרה ובחרפה גדולה. ובאתי לתנות מרי שיחי לפני כבוד תורתכם ולשאול בעצתכם.

– מה הדבר אשר התרחש בפתע?

– בושתי, כבוד הרב, בושתי ונכלמתי. צרה גדולה היא וחרפה גדולה. והיא כאש עצורה בעצמותי –

– אל-נא יסתיר דבר, כי אין נעלם מהשם…

– לא, לא אסתיר דבר מפניו, ר' יוסף, וגם אליו אני בא בטענתי… בטענתי על חתני, הוא תלמידו החכם שבתי צבי שאת בתי יחידתי לו נתתי. והנה – בתי הענוגה מבכה גורלה ומקוננת, שחתני לא נגע בה והוא כמתנכר לה… כאלמנה תוריד דמעה – וחיים אין לה. ואנה אשא חרפתי?

– נבצר ממני להבין סוד הדבר הזה – אומר הרב, גביניו המכסיפים יורדים ועולים. הן טהור הוא הבחור ודרכו ישרה, ומאז נשאה לאשה הרבה סיגופים וטבילות ובתורה התמיד. מה זה היה לו, לשבתי, בחיר תלמידי? מה היה לו?…

– גם אני לא אבין פשר הסוד הנורא שהוא מחוץ לדרך הטבע – אומר נתן. חמדת בחורים היה, ועל כן לבי בּי כואב ומורתח שבעתיים. מדי תבוא אלי בתי, רחל, ובחיקי תתייפח, טוב לי מותי מחיי מראות צערה ויגונה… לבי בי נשבר. מה עצתו לי, אב אומלל, מה עצתו?

שותק הרב ועיניו כנעצמות מאליהן ורק גביניו העבותים רועדים… שמש חלושה מפציעה מבעד לערפל – אפור-כהה החלל סביב. ודממה. רק האש אוכלת גזרי העץ ולוחשת. הוא הוגה בזה הדבר המוזר אשר נתגלה לו עתה בכל מערומיו, ואשר הדים עמומים ממנו הגיעו אליו מזמן. מי עוד כמוהו יודע דרכיו המזורות של תלמידו, אשר אהבו נפש ועם זה – לא אחת – חרוד חרד לו ולחידה היה לו, בדכדוכו השובר לבבות מזה ובהתלהבותו הסוערת האין צרים מזה…

אך הנה הוא מתאושש. אור שחרית קלוש זולף מבעד לחלון המושלג.

– יירגע-נא מר נתן, יירגע – הוא אומר בלטף קולו. אפשר ומן השמים עיכבוהו… לא טוב לחשוד בתלמידי חכמים. אני אחקור בדבר הזה ואודיע לו פשרו. יירגע-נא, אני אחקור בדבר הזה…

אך יצא את החדר, קורא הרב את שמשו, ומצווה עליו ללכת להזמין מיד את שבתי צבי אל בית הדין.

עתה הוא מהלך אילך ואילך, ראשו מורכן מטה וידיו שלובות לאחור. ליד התנור אשר להבות מפרכסות בו הוא מושיט כפות ידיו לחממן אל מול האש, רשת של ורידים ועורקים מאדימה בשלהבות היוקדות… לעיניו מצטיירים דמויות וצורות ופרצופין, והם מרדים בריקודים מוזרים, פרועים, ושם, בעומק הלהבה, מעבר לאש המאירה העולזת – תהום אפלה… אפלה מאד מאד. שאין אור אלא זה היוצר מתוך החושך, ואין טוב אלא זה היוצא מתוך הרע, היינו מתוך הקליפות – הוא מהרהר. האם לא מצינו שלשם השגת השלימות צריך אדם ליכנס לתחום ממשלת הרע ולהזדכך בה כבכור המצרף? האש פושטת באלף זרועות יוקדות, לוהטת, שורפת, מצרפת… אפשר כי לא מקרה הוא גם המעשה בשבתי – הוא חוזר שוב אל מקומו, תלמודו לפניו – וחום באיבריו. הוא שונה ומזמר, מזמר ושונה כמבקש להשכיח הרהוריו המציקים. בתורה אצורים כל הסודות העליונים החתומים שלאו כל אחד ראוי להשיגם. בתורה כל הדברים העליונים המתגלים ואינם מתגלים. בתורה כל הדברים של מעלה ושל מטה, של העולם הזה והעולם הבא. הלא היא אוצרת מכמנים, כוחות ואורות שלבשו צורת אותיות וצירופי מלים, רמזים וסודות וגימטריאות ו… התגל לו, התורה, את פשר הסוד הנורא הזה, אשר מעודו לא מתקבל בדומה לו.

עוד הוא תוהה על פשר החידה, ושבתי עומד בפתח. הוא קם לומר לו שלום ומקביל פניו בשמחה.

– פי רבך אוהבך כל הימים המדבר אליך, הוא פותח, ואני מבקשך וגוזר עליך לגלות לי פשר סוד אחד שהוא בדיני נפשות…

– מה הרבי מבקש? מה יבקש? – הוא עונה בריטון.

– אל-נא החכם שבתי, באפך, אל-נא תתרעם עלי. הוא פונה אליו רכות. כי רבך הייתי ועל הליכותיך ציפיתי כל הימים. הבן יקיר היית לי, תלמיד חכם ישמח לבבות. ושושבינך הייתי ביום כלולותיך. אך הנה, בפתע, עלתה עננה שחורה על שמי התכלת הבהירים…

– שבתי צבי שותק. עיניו מוטות לארץ. כעס בשתיקתו. כעס עצור המפעפע במעמקים.

– מה השמועה הרעה הזאת אשר אני שומע, החכם שבתי, הוא מוסיף – שנתרחקת מאשתך? ודבק איש באשתו כתוב. ואתה נפש אשה צעירה תענה ואת הוריך תצער צער רב… האם בתורה, תורת חיים, תמרוד? השמיעני-נא, החכם שבתי, תלמידי אהובי, פשר הסוד הזה ואל-נא תעלים ממני דבר. ואם סתמו הכוחות הטמאים שערים לפניך – ואתן לך התקון הנכון…

– בצדק וביושר עשיתי זאת – הוא עונה ברוגז – ואין בלבי הרהור של חרטה. אין אני רוצה בברית בשרים עם אשה ילודת-איש… לא לכך נוצרתי, לא לשם כך הדברתי כוחות הטומאה והיצרים. אתם כפיתם עלי הדבר הזה…

– ועד דבר לכם אגלה, רבי – הוא אומר בלחש וניצוצות נדלקים בעיניו – כי עוד קודם חתונתי עליתי על ידי השם הנכבד והנורא למקום גבוה וירדתי בשלום…

הדיין נחרד לשמע הדברים. אין הוא עוצר סערת רוחו והוא קורא בקול:

– אוי ואבוי לאות ושלום, כי כאשר ירדת ודאי נדבק בך דבר שאינו הגון ושאינו מניחך לידבק באשתך. כי זו דרך העוסקים בקבלה, כשאינם משמרים את השם הנורא בטהרה…

– ובוא בני, – הוא אומר ונעימת-פיוס בדבריו – ואבינך ענין עליות שמים שלא תיכשל עוד. כי כל אחד עולה כפי שורש ומדרגת נשמתו… ואם יצא חוף למדרגת נשמתו למעלה הימנה, עלייתו דומה לאדם הולך מן הארץ עד פינת מעקה גגו, ואם יחשוק לילך ממעקה גגו ולמעלה ממנו לאוויר השמים – נופל בפסיעה אחת לארץ ושובר עצמותיו ומת, או שובר גלגלתו ונשתגע. כן עליות אלה – החכם שבתי – כשהולך למעלה חוץ למדרגתו ולזה קראו רבותינו קוצץ בנטיעות, שפירושו נשמתו נתקצצה משרשה –

שבתי שומע הדברים, רוחו עליו עכורה מאד, ואין בידו אלא לומר זאת:

– בטוח אני בעצמי, שאני מדובק בקדושה, ולא נכשלתי כאשר פתרתם.

– היא הנותנת – מחזיר לו הדיין בקול רך, היא הנותנת. ושעל כן, בני אהובי, שמע-נא לי, וטוב לך כל הימים. והוא שתשבע לי שבועה חמורה שאין לה מחילה והפרה, שלא תעסוק עוד כל ימיך בעסקי קבלה, ותשב נקי ותלמד, ותהיה כשר וישר לפני השם כל הימים. ולאחר מותנו, אני ואתה נטייל בגן עדן עם משיח בן דויד, כי אתה תלמידי המובהק ומסרתי לך את אשר לא מסרתי לשום אדם מימי, ולך לך אל ביתך והדבק באשתך הכשרה לך –

מורתח ונרגש קופץ שבתי ממקומו וקורא בכעס:

– נשמתי רמה ונשגבה מנשמתכם, רבי, כסומא תגששוּ…

הדיין הזקן מנענע ראשו, גביניו רועדים ודמעות נקוות בעיניו:

– לו יהי כדברך. לו יהי כדברך…

בזעם עצור פונה שבתי עורף ונחפז לצאת. הדיין נסמך אל דוכנו ולבו פועם בקרבו ומקבות הולמות ברקותיו. הוא מנסה לעיין בכל אשר התחולל זה עתה לנגד עיניו ואינו משיג המתרחש – ותעלומת הסוד גוברת וגוברת. ולפתע מנצנץ במוחו כברק הרהור – אין זאת אלא ששבתי, שהוא גם אהובו וגם מפח נפשו, מכזב לו, בהיסח הדעת יכזב, שנתפס לדברים שהם מחוץ לדרגת נשמתו, לאמונה מופלגת בכוח עצמו והיא המקלקלת השורה. אך מה שרשה של אמונה זו ומה מקורה? מה פשר הניגון המיוחד, הזר, המחריד, העולה מנפשו? האמנם סבור הוא, כי ניתנה לו רשות להחציף פנים כלפי רבו וכלפי שמיא?

הוא צונח על מקום מושבו. הדמעות מתגלגלות על לחייו, על זקנו. הוא מטיח באגרופו על לוח חזהו, משל לאחד המתוודה על חטאו ומבקש סליחה ומחליה… הוא, הוא, יוסף אישקאפא, החוטא והפושע – ולבו מתמלא רחמים על זה האברך ויסורי כליותיו מייסרים אותו: האם לא פשט בהושיטו לו גביע היין החריף בעודו נער רך? נמצא, שחטא והחטיא. ודבר אחד ברי לו עתה, כי לאשה הצעירה הוא מצוּוה ליתן גט כריתות – ולאלתר…

הרמץ דועך בתנור. לידו, על הספסל, מנמנם השמש. פתיתי שלג יורדים בחוף לאטם, באין הפוגות, בנחת…

הוא נוטל מקלו ופוסע בצעד כבד לעבר הדלת.

 

מנין מקובלים צעירים    🔗

בחברת תשעת תלמידיו עריו יושב שבתי מופרש בבית אביו ושונה בתורת הסוד, מתרפק עליה באהבה רבה – ועם זה הוא מתייחד עם סוד נפשו, עם תשוקותיו העלומות, עם חלומותיו. קולו הערב בוקע ועולה מן החדר האחורי ומפכה בחלל הבית בשירות שובות-לב ובזמירות ענוגות, בצלילים נוגים, כוספים, המעוררים נימין כמוסות ומרעיפים ניחומין וצרי בלב הורים, שזה שיחו של בנם יקירם וחיבורו עם הכוחות הקדושים העליונים… שתתגלה אליו נפש מהצדיקים הנפטרים ותגיד לו חכמות וסודות גנוזים עד להפליא –

הוא יושב ושונה… האביב כבר נראה בארץ וגלי הים מצטחקים באור השמש הזורע נהרה וגיל. דשאים מלבלבים וציצים פורחים ואילנות מוריקים ורינת צפרים נישאת בחלל. אך בחדר המנין, אסיר כיסופיו, מתמיד שבתי בלימודו, בכוונת ובייחודים, אחד מרבים שנחלץ למערכה גדולה בכוחות הטומאה, לקרב את עולם התיקון ואת קץ הפלאות… אך הרבים הם כמותו לטהרה, לפרישות ולסיגופים? יין הקבלה מפעפע בחושיו, היא כובשת לבו ומוחו ורצונו וכל הוויתו, ואז הוא רואה חזיונות אשר לא שזפתם עין…

האם נבחר הוא מאחרים? האם לא קדמו לו דוחקי הקץ, קדושים וטהורים, צדיקים ומקובלים, לוחמים גבורים במערכה הנואשת נגד הטומאה והאפלה והגלות – ורק קוצר השגתם של בני הדוא עמד להם לשטן. כולם נמשכו לארץ הקודש, – והוא עודו יושב באיזמיר. המקובל הנורא יוסף די לה ריינה קיבל על עצמו עם תלמידיו להביא המשיח בכוח הקבלה, בצומות ובסיגופים ובצירופי שמות קדושים – ולא עלתה בידו. והרי הרב המקובל המופלא משאלוניקי יוסף טאיטאצק שהתנהג לפי חכמת הנסתר והסתגף הרבה – ארבעים שנה לא ישן במיטה, שכוב על תיבת עץ ורגליו תלויות. בנפש חפצה האמין בהראובני בהופיעו בתוגרמה ובשורת עשרת השבטים בפיו. עוד מצויים זקנים באיזמיר הזוכרים הופעתו, שראו דגלו המפואר ועליו עשרת הדברות רקומות בזהב – מתנת אלמנתו של שמואל אברבנאל מפירארה – ומה עלה בסופו? והרב יוסף קארו, שרזים נעלמים גילה לו המגיד מן השמים, נפלאות וסתרי תורה, וגם הוא קיבל על עצמו סיגופים ועינויים קשים, האם זכה? והרי הגר צדק שלמה מולכו שנשרף על קידוש השם. והרי הרב משה קורדובירו, גיסו של המשורר שלמה אלקבץ בעל לכה דודי ותחינות ותפילות, האם לא גילה גדולות ונצורות בקבלה וקיבל על עצמו גירושין וגלות לכבוד השכינה? והאר“י הקדוש וגוריו האם לא עשו כל אשר בידם בעינויים נוראים ובוידויים, בבכי ובטהרה ובתחנונים, להשיב מלכות בית דויד על מכונה ולהקל חבלי משיח? והרב חיים ויטאל ושאר מקובלים ודורשי נסתרות האם לא ניבאו, כי בשנת של”ה יבוא המשיח לישראל, והם הרבו לעשות בתשובה ובהתבודדות ובכוונות לברוא ולתקן עולמות בתפילתם ובמעשיהם – אך גם הם נכזבו בתקוותיהם!

כל התקוות נכזבו – הנכזבו? היתכן שנכזבו? מלכות השמים – הן ברי וודאי שתבוא, בקרוב תבוא, כמובטח. ולפניה תהיה גאולת הנפשות, העלאת ניצוצי הקדושה מתוך הקליפּות, המתגלגלים מגוף אל גוף. ואָז יגיע תור עולם התקון. ומי הם המתייחדים, בעודם בחייהם, בייחוד שלם עם עולם הנשמות ומחברים את העולם השפל עם העולם העליון? הווה אומר, צדיקי הדור, בני היכלא, הלנים בהיכל הקבלה. האין הוא, שבתי, ראוי להיות במנינם, מסוללי הדרך לפני המלך המשיח?

משחר ילדותו נתייסר הוא, שבתי, ביסורים ובעינויים – ונשא בלבו חלום התקון, ובקבלה שם כל מעייניו ונטל על עצמו פרישות וטהרה. אין זאת אלא שהשכינה אוהבתו, שנאֶה הוא לה מכל הבחורים אשר סביבה וזמרתו עריבה ונעימה לה, וטוב הוא לה בטהרתו מכל רבב חטא וטומאה…ואף הוא אוהב את השכינה בכל נפשו ומאודו ונכון ליתן נפשו עליה ולידבק בה. כל חושיו פתוחים וקשובים ודרוכים לרמזיה…

הוא קורא בספר הזוהר את הפּסוקים אשר, דומה, למענו נחצבו:

משל למה הדבר דומה? לאהובה, שהיא יפת-תואר ויפת-מראה, והיא סגורה ומסוגרה בהיכלה, ולה אוהב יחיד, שאין בני אדם מכירים בו, אלא נסתר הוא. אוהב זה, מתוך אהבה שהוא אוהבה, עובר הוא על שער ביתה תמיד ונושא עיניו לכל עבר. והיא יודעת, שאהובה הוא הסובב על שער ביתה תמיד. מה היא עושה? פותחת היא פתח קטן באותו היכל נסתר, שהיא שם, ומגלה פניה לאהובה ומיד היא חוזרת ונעלמת. כל אלו שהיו בקרבת אוהבה לא ראו ולא התבוננו, אלא אוהבה בלבד, וקרביו ולבו ונפשו יצאו אליה, והוא ידע, שמתוך אהבה שאוהבת אותו נגלתה לו רגע אחד, לעורר בו אהבה…

כך הוא דבר התורה, היא אינה נגלית אלא לאהובה. יודעת התורה, שאותו חכם-לב סובב על שער ביתה בכל יום, מה עושה היא? מגלה היא את פניה אליו מן ההיכל ורומזת לו רמז, ומיד היא חוזרת למקומה ומסתתרת. כל אלו שהם שם אינם יודעים ואינם מתבוננים, אלא הוא בלבד, וקרביו ולבו ונפשו יוצרים אליה. התורה נגלית ונכסית ונוהגת באהבה לגבי אהובה, לעורר בו אהבה…

מן החדר המבודד של שבתי עולה זמר קדוש. נפשות צעירות משתוחחות בערגונות, בכמיהות, באהבה גדולה… מנין אברכים כם. מנין מקובלים צעירים בם. והחכם שבתי צבי ראשם ובחירם.

מבודד החדר – אך אורות גדולים בוקעים מתוכו למרחקים, אורות קדושה וכיסופים, והם מציתים לבבות…

 

מגנזי הצרות אל גנזי הישועות    🔗

שמש סוף קיץ מלהטת בתיה וסמטאותיה של איזמיר, מציפה בשפעת נגוהות זהב הרים וגבעות שבעיבורה. מרחבי התכלת של הים רוגעים, עוטים חלום-פז ואיושתם החרישית נישאת בחלל הבהיר – וברחוב היהודים דומיה עמוקה, בעיצומו של היום, כאילו נפסק זרם החיים בפתע.

בגדול בתי הכנסת באיזמיר ק"ק פּורטוגאל רב הדוחק – זקן ונער, איש ואשה, מצטופפים עתה בתוכו וסביבו, עם רב אחוז התרגשות. עזבו היהודים עסקיהם, סוחרים וסרסורים נעלו החאנים והקונטורות, אומנים – בתי המלאכה ובחורי הישיבה הפסיקו תלמודם – הכל נזעקו לכאן. השואה הגדולה, הנוראה, המהלכת אימים, שהסעירה משכנות היהודים באירופּה, היא שהזעיקתם לכאן.

ולא הזעקה בלבד. משולחים שאספו מעות בשביל עניי ארץ ישראל ובתי הישיבות שבה הביאו לכאן השמועה המרה וסוחרי הנוצרים אישרוה. עד מהרה נראו ברחובות קונשטנטינא ואנדרינופּול וסופיה וקהלה רבות אחרות ראשוני פליטי החרב והשמד שנפדו משבי התאַתאַרים. אימת הטבח בעיניהם המבוהלות. רעבים וצמאים, בלויים וקרועים, מוכי מחלות ובהלות, משרכים הם רגליהם, המומי זוועות והמומי אסון, והם עצמם כפצעים הפתוחים הזועקים באלמם וקורעים לבבות. יד הדמים של המרצחים עודה חונקת נפשם. יהודי פולין ואוקראינה, כעשירים כדלים, רבי-יחש ופשוטי-עם, ועתה היו כולם לבז ולמשיסה… יהודי פולין ואוקראינה, השדודים והמעונים, האנוסים והטבוחים, אשר נתנו נפשם על קידוש השם ודמם נשפּך כמים והטורף טרף בהם ואף על יונקים וטף לא חמל… מאז גירוש ספרד, אשר הדי זוועותיו מרטטים בכל בית ובכל משפחה, לא היה כשבר הזה.

אחוז תדהמה הקהל המצופף. בפתח הגיח האסון, מן המארב, במלא זעם חמתו ואכזריותו. בפתע הממם. הם מחליפים דברים חטופים איש עם רעהו, אך השפתים קמוצות, קפואות. פה ושם נשמעות יבבות קטועות.

דומיית-מות משתררת. הרב אהרן לאפפא עולה על הבימה עטוף טלית.

חנוק קולו בדברו, עוד מעט ויפרוץ בבכי… הכל דבוקים בו במבטיהם, הכל צדים כל אות והברה שלו:

– מערבות הדניאֶפר המוליך מימיו העזים אל הים השחור הגיח העיט הטורף על קהלות הקודש, מבין סלעיו זנק וצפּרניו המרוטות נעץ בבשר היונה…קהלות קודש שלימות, אלפים, רבבות – נתנו נפשם, בעינויים נוראים ואיומים… כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה – אומר הוא בקול בוכים. מהם שפשטו עורם והשליכום לכלבים, מהם שקיצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על אם הדרך ודרסום בקרונות ודרכום בסוסים, ומהם שפצעום פצעים הרבה למען יפרפרו ביסוריהם עד צאת נשמתם… ורבים נקברו בחייהם, וילדים שחטו בחיק אמותיהם ותינוקות קרעו לגזרים… ולא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם… השם יקום דמם…

הוא עוצר נשימתו, עוצם עיניו, גופו רועד ושפתיו רוטטות.

התייפחויות חנוקות עולות מתוך הקהל המצופף, קורעות דומיית המוות הרבוצה כעב ענן כבד בעיצומו של היום המוצף אור שמש.

הרב פוקח עיניו, מביט על ים הראשים, העינים, כמבקש לחבקם, להתייחד עמם באסון – הוא ממשיך:

– זעם אלהים ניתך על בית ישראל… אך הם, הקדושים והטהורים והגבורים עמדו בנסיון וקידשו שם שמים. בבתי כנסיות נתכנסו, עטופים תכריכים, ובעמדם בתפילה הושיטו צוארם לתליינים ונפשם יצאה באחד. ויש ששחטו עצמם לפני בוא הצר ולא המירו. יהי זכרם מבורך לעולם ועד.

ואחר כך, מעוטף בטליתו הוא פונה לצד מזרח ופותח:

– יתגדל ויתקדש שמיה רבא…

והקהל אומר עם הרב קדיש.

עתה קם הדיין יוסף אישקאפא. גביניו הארוכים מאהילים על עיניו, המיית תוגה עמוקה בדבריו.

– השנה ה' זאת, ת"ח למספּר האלף הששי, אשר רבים חשבוה שנת גאולה וביאת המשיח היתה לנו שנת חורבן ויגון… ושעל כן, מורי ורבותי, וכל עדת ישראל הנקהלים בזה, לבשו שק וקראו מספק וצום ועשו תשובה, כי התאנף בנו אלהים. ותפילה וצדקה ותשובה מעבירין את רוע הגזירה. וכל אלה אשר נמלטו מחרב אדום לשבי התאַתאַרים עלינו פדיונם, ועלינו לנחם האבלים, לחבוש הפצועים ולהלביש הערומים ולפרנס הרעבים והצמאים ולחזק ברכי הכושלים…

– בקונשטנטינא – הוא ממשיך – עומד בראש מעשי העזרה הנגיד הנכבד דויד די קרקסוני, והא כבר יצא לויניציאה ובידו ידיעות ואגרות; ובאמשטרדם – ראש הישיה שאול מורטירא. בכל הקהלות מרימים היהודים בנפש חפצה נדבותיהם. וגם אנחנו, בני איזמיר, כאיש אחד ניחלץ לעזרה כאיש אחד – הוא מטעים.

– ובזכות זה – הוא מסיים – נשמע בקרוב ישועות ונחמות עם כל בית ישראל, אמן.

תוגת אין-האונים המעיקה על הקהל כמו פגה קמעה, תחושה של אחוות-אחים-לאסון כובשת מקומה. תשובה ותפילה וצדקה – זה המעשה ואין אחר.

בתוך הקהל הדחוק עומד שבתי צבי. עומד הוא מופרש ודומם. רעיו אנשי סודו לידו. אחיו יוסף ואליהו עם אביהם בפינה אחרת, נתונים בשיחה, בחברת נגידים וסוחרים. בתוך המון הנשים הוא מבחין באמו, דמעות בעיניה. הכל תפוסים לאסון הגדול אשר פּרץ לתוך חייהם. הכל נחרדים. ורק הוא, שבתי, דומם יעמוד ושפתיו הדוקות.

אכן, פיו חתום אך לבו מורתח. עד לבו נגעה הצרה הגדולה. מרי כעס מחלחל בו על הדברים אשר שמע זה עתה מפי רבו לשעבר הדיין אישקאפא. מרה השאלה המענה אותו. אין הוא מעלה אותה על דל שפתיו. אין הוא מטיחה כקובלנה. אין הוא יודע תשובה ברורה עליה. אך היא מציקה ומייסרת: עד מתי? התוכחה האיומה הזאת אשר באה עתה כתומה על בית ישראל, ההשמד והחורבן – מה פשרם ומה טעמם? האם רק ישראל חטאו, רק הם בלבד על ילדיהם וטפם? הוא נזכר באגדה על גנזי הצרות וגנזי הישועות שבאו סמוך זה לזה:

– אמר ר' ישמעל: (כשעליתי לרקיע) אמר לי שר הפּנים: ידידי, שב בחיקי ואגיד לך מה-יהא על ישראל עם קדוש. ישבתי בחיקו והיה מסתכל בי ובוכה ודמעותיו נוטפות מעיניו ויורדות ונופלות עלי. אמרתי לו: הדר זיוי, מפני מה אתה בוכה? אמר לי: ידידי, בוא ואכנסיך לחדרי חדרים ולגנזי גנזים.

תפסני והכניסני ונטל הפנקסים ופתח, והראני אגרות, כתובות בהן צרות משונות זו מזו. ואמרתי לו: הללו למי? אמר לי: לישראל. אמרתי לו: ויכולים ישראל לעמוד באלו? אמר לי: למחק בוא ואראך צרות משונות מאלו. למחר הכניסני לחדרי חדרים והראני צרות קשות מן הראשונות. אשר לחרב – לחרב, ואשר לרעב – לרעב, ואשר לבזה – לבשה, ואשר לשבי – לשבי. אמרתי לו: הדר זיוי, ישראל בלבד חטאו? אמר לי בכל יום ויום מתחדשות עליהם צרות קשות מאלו.

באותה שעה נזדעזעתי ונפלתי לאחורי, עד שהא הדרניאל השר והעמידני על רגלי ואמר לי: בוא ואכניסך לגנזי ישועות ונחמות.

הכניסני וראיתי כתות-כתות של מלאכי השרת יושבים ואורגים בגדי ישועה, ועושים כתרי חיים וקובעים בהם אבנים טובות ומרגליות, ומרקחים כל מיני בשמים ומעדני עולם, וממתיקים יינות לצדיקים לעתיד לבוא. אמרתי לו: הדר זיוי, הללו למי? אמר לי: לישראל.

וראיתי כתר אחד משונה מכל הכתרים, וחמה ולבנה ושנים עשר מזלות קבועים בו. אמרתי לו: כתר זה המשובח למי? אמר לי: לדויד מלך ישראל.

מגנזי הצרות – אל גנזי הישועות… הוגה שבתי. היתכן, איפוא, שיש פּשר אחר וטעם אחר לשואה? היש חוב הקדושה יותר מהחשת הישועה? ואחישנה! לא, לא רק העברת רוע הגזירה, לא רק תפילה ותשובה וצדקה! כי נגזר למגר ולהדביר את כל כוחות הטומאה והאפילה האורבים, לפלס דרך אל הגאולה השלימה, כי קרוב יום השם וקול הזמיר נשמע בארצנו…

גם בדרכו לביתו, אל המנין, תלמידיו-רעיו עמו, אין הוא עוצר כוח לומר דבר. לפניו ומאחוריו חבורות-חבורות של אנשים ונשים, דיבורם בהתרגשות, אך הוא שותק. הוא שותק, אולם הוא חש ואגרופיו נקפצים ומחאה עזה מתלהטת בקרבו. היום הגדול העתיד לבוא ייפרעוּ מכל הרשעים! יום הגאולה יהיה גם יום הדין. יום נקם ושילם יהיה היום הזה! בפתע הוא נעצר, נסמך אל שנים מרעיו-תלמידיו המלווים אותו, רועד בעוית של זעם, מרים עיניו לשמים וחוצב פּסוק אחד:

יום נקם בלבי ושנת גאולי באה!

עתה הוא מחיש צעדו כמבקש לברוח מהקהל סביב.

ובשובו לביתו, לחדר ייחודו, רעיו-תלמידיו עמו, דכדוך נפשו כמו פג ונעלם ואור גדול נזרע עליו – שוב הוא פותח את ספר הזוהר וקורא הדברים שאינם נותנים מרגוע לרוחו. הלא הם חקוקים באותיות של אש בלבבו:

דבאלף שתיתאי לזמן ארבע מאות ותמניא שנין יהיו קימין כל דיירי עפרין ¹ודא דכתיב בשנת היובל ה’זאת תשובו איש אל ארצו ואיש אל נחלתו…

בשנת ה' שאת! האין זאת שנת הפורענות והזוועות והאימים אשר ניתכו עתה על ראש בית ישראל?

הוא קם ממקומו. מהלך אילך ואילך בחדר. והנה הוא נעמד ליד הקיר, נסמך אליו בפישוט שתי זרועותיו, עוצם עיניו וקורא בהתלהבות הפּסוק אשר פּרץ מלבו בדרכו מהאסיפה בבית הכנסת:

יום נקם בלבי ושנת גאולי באה…

הוא נסמך אל הקיר ולעיניו מראה הקהל מוכה-האסון. תדהמה היתה בו, ובדברי החכמים – צידוק הדין. כּמימים ימימה. אף רמז למשמעות הגנוזה של הפורענות. אף אות. החינם היו דברי הזוהר, החינם היו דברי הנביא – ושנת גאולי באה…

מבוכה גדולה אוחזתו. רעיון מדהים חולף מוחו המשולהב כברק. ושנת גאולי באה – האין דברים אלה בגימטריא שבתי צבי? ושפתיו חוזרות ולוחשות:

יום נקם בלבי ושנת גאולי באה!

אפשר כאן טמון הסוד, אפשר כאן נרמז הפּתרון. כוחותיו אוזלים. הוא צונח לאָרץ בהתעלפות. ערפל עוטה עיניו, קצף לבן מכסה שפתיו. לידו רעיו-תלמידיו.

 

חיש כגבור ירוץ אורח    🔗

כל אותו לילה עשה על החוף, רעיו-תלמידיו עמו, בתפילות, בתקונים ובטבילות.

ירח שט בשמי התכלת, שופך כספּו על הים הרוגע והמייה שליווה שופעת מנבכיו כנגינת אלף כנורות. ליל פּלאות, ליל רזים, ליל חלומות ואהבה. איוושה קסומה לוחשת בין עצי החורש המטפּס במדרוני הגבעות אשר ממול לחוף.

זה עתה עלו מן הטבילה – רבוצים הם על משטח הדשא, מאזינים לדופקו של עולם, והלבבות מתרוננים. משב רוח קלילה מלטפת בשרם ובשמי שדות ואפרים נודפים סביב. כוכבים רומזים במרום. ודמי.

– מה נאה זה העולם אשר נאצל מן האין-סוף, מה עצומה עד-לאין-תפיסה חמדתו, והציורים שנתגלמו בו והזמירות העולים ממנו לאין מספר – לוחש קולו של שבתי ברוב התפּעלות בואו וחזו רעים: עצם המחשבה לברוא את העולמות אצולה אצילות האין-סוף ומחשבה עילאה שמה; אך ברי כי לא האין-סוף, לא הסיבה ראשונה, הוא המנהיג את העולם, כי אם אלהי ישראל האמתי, אשר עוד לא בא לגמר תקונו… שתקונו השלים יעשה המשיח.

– הוא אשר לימדנו רבנו שבתי – נענה אחד הרעים – העובד לאין סוף כעובד לעבודה זרה…

– כן, כן–הוא מטעים–הקדוש ברוך הוא הוא סיבה שניה מלוּבּש בתפארת. ואף שברא כל הנבראים בכוחו וברצונו של האין-סוף, רצון עצמי לו ובחירה חפשית, בדומה לאָדם שנברא בצלמו – בדמות זכר ונקבה.

– ולפיכך – מעיר אחד הרעים – לפיכך כל התוארים והכינויים והשינויים השייכים אל האָדם התחתון הם שייכים אליו יתברך שהוא האָדם העליון, בסוד מבשרי אחזה אלוה…

דממה. שקועים הם בהגותם, נושמים נשימתם הצלולה של ים וגבעות.

– האזינו, רעים, האזינו ללב הלילה – הוא לוחש. עצרו נשימתכם והאזינו. השומעים אתם נגינתו? גם מלכא קדישא ומלאכיו פוצחים שיר… הרואים אתם האור המופלא, נגוהות מעולם האצילות הנצחית… אשר קדם לבריאת העולמות, לפני צאת אדם קדמאה מסוד האין-סוף, מהזיווג של אבא ואמא, לפני שנבראו הספירות ונתגלפו הפרצופין. זה האור אשר יזרח כאשר יושלם בנין העולמות…

– כי הכל, הכל – ממשיך אחד הרעים בהתלהבות – כלול בו, נאצל ממנו: האור והזמר, הפרצופין והצורות, החפצים והרצונות והכוונות שאין להם מנין ואין להם גבול, ועם זה הוא אחד ויחיד ואין בלתו, אחד אלהינו בשמים ובארץ…

– אכן, נאמנו דבריך – אומר שבתי בקול נרגש. שהרי שנינו בזוהר הקדוש:

ואתה בהמיית הגלים אשר בים

וברחש הדגה מתחת;

ואתה באפריון התכלת

ומרגליות הכוכבים;

ואתה בלחש האילנות והדשאות;

ואתה בכמיהת הזיווג לשכינה.

שרוע על הדשא ומבטו בתכלת השמים ודומה עליו, כי הכוכבים רומזים אליו מעולם הבראשית שקדם לבריאָת העולמות. המיית גלי הים מפכה. כסף הים מכסיף המדרונות. ציוץ דר עולה מבין עצי החורש.

חרש עולה הזמר כמעיין הנבקע מן האָדמה. צליליו הצלולים מתרפּקים ככיסופי אהבה צובטים בלב. דומה, גם הגלים, גם הדשאים, גם החורש שרים עמו:

פתחי לי, פתחי לי, פתחי לי,

אחותי, רעיתי, יונתי תמתי.

שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה…

פתחי לי, פתחי לי.

ועתה, רעי חביבי – הוא אומר – שיר חדש אשיר לכם. משולח מארץ הקודש הביא הניגון לביתנו. מזמרת הארץ – מזמירות ר' ישראל נג’ארה. הוא עוצם עיניו ומפזם:

יבוא דודי לגן עדנו

למה מני כצבי ברח?

על מי נטש מעט צאנו

ולרום מעונתו ארח?

השכח דוד בית מלונו

ויום לי משעיר זרח?

ישלח מבשר המונו

חיש כגבור לרוּץ אורח!

שעה ארוכה שופעות הזמירות והשירות אל חיק הלילה הבהיר. רוויות עגמה ותפילה הן. פורחות הן אל בין הסלעים הזרועים על הגבעות, פושטות בין עצי החורש, נישאות למרחקים עם הגלים – הירח מטפס על מדרוני הגבעות ונעלם. זהרהורי ארגמן ניצתים באופק. הים – משטח כסף זוהר, רוטט בגלי גלים. צפרים מתרוננות בין ענפי אילנות…

– התזכרו, רעים – שואל בפתע שבתי – חרוזי-שירו של נג’ארה, הלא הם כקריאת זעקה אחרונה: ישלח מבשר המונו חיש כגבור לרוץ אורח?…חיש… חיש… כי כלתה הנפש, כי רבו הצרות והיסורים, כי אדם הים מדם בני… כגבור… לרוץ אורח… באורח הגאולה השלימה! עד מתי, עד מתי לא תישמע הזעקה?

פניני זיעה מתנצנצים על מצחו בזוהר השחר העולה. איבריו מפרכסים. דמעות בעיניו.

– רבנו, אהובנו – נשמע קולו של אחד הרעים – שבתי, החכם שבתי, לך יאתה, כי קיבלת על עצמך יסורים, כי טהרת ויפית ובתיקונים ובייחודים התלבשת, ראוי אתה להיות במחישי הקץ… חיש כגבור ירוץ אורח החכם שבתי צבי, ואנו עמך, גוריך…

ראשו בכפיו הרועדות. הוא מדבר כאל עצמו:

– עינינו שראו את פליטי השבר הגדול באים לגבולנו, עינינו שראו עניי ארץ הקודש שגלו מחזרים על פּתחי נגידים בקונשטנטינא ובאיזמיר ובשאר קהלות; אזנינו ששמעו בשורות מעשרת השבטים ואשר גם באומות העולם מתנבאים על גאולתנו – – – מתי, רעים, מתי נזכה לבשורות ונחמות?

באור השחר הצעיר מבהיר האפר הטלול ברבואות נגוהות. סומק עז כדם מאדים שוליו של רקיע התכלת. פרחים וציצי-שדה נוצצים בטל פותחים עיניהם אל השמש העולה. האילנות נעים-זעים חרש. יוקדות עיניו של שבתי ואור שפוך על פּניו החיוורים. נעמו לו דבריהם, שראוי הוא להיות בין מחישי הקץ… הן זאת הבשורה הוא נושא בלבו כפרי כבד ובשל ומתוק. עליה נצטער וסבל ולה נתן מיטב נעוריו. אפשר ששעת הגמול קרבה ובאה! והוא מרגיש שדמו מחיש מרוצו, ומעינות עוז חדשים כמו מפכים בו, קל ונמרץ צעדו על האָדמה הטבולה בפּז שמש הקיץ. הוא נושם עמוקות ושפתיו רוחשות:

חיש כגבור ירוץ אורח!

חיש כגבור – – –

 

דחיקת הקץ    🔗

עם בוקר הוא שם פעמיו אל בית הכנסת. בכוונה מיוחדת יתפּלל היום. מבטים רבים נפנים אליו, אליו המקובל המובהק, אליו החכם הצעיר המלהיב דמיונם של הבריות – וחרדה סמוייה עמומה מתפּעמת בקרבו, חרדת ההעזה הגדולה המבשילה בקרבו. מדוע כה יסתכלו אליו – הקוראים הם את סודו?

בודד ועזוב, חלש ונידח, הוא מרגיש עצמו בתוך הקהל סביב. מה יודעים הם על נפתוליו ועירגונותיו? מצוות אנשים מלומדה תפילתם… אך הנה הוא רואה בסמוך לו שנים מרעיו, יצחק סילוירה ומשה קלמרי. כל ליל אמש עשה עמם בקדושה ובטבילות, בהתבודדות ובזמירות ליד החוף. מציאותם מעודדתו. האין הוא עתה בקהל ישראל, אל מול ארון הקודש, במחיצת השכינה? כאן שדה המערכה, כאן יזעיק ויזעק הקריאה הגדולה.

אט-אט הוא גובר מבוכתו והוא מעז. בצעד מהיר הוא עולה על הבימה – עליו לעשות מעשה ויהי מה! שוב אין לדחות הדבר, אין לדחות! – הוא שומע קול לוחש בקרבו, המאיץ בו ומפעים לבו. שוב אין דרך חזרה. והוא הוגה בכל ברכה בקול רם ברור וצלול את שם הוי"ה, את השם המפורש, באותיותיו ובנקודותיו.

תדהמה בקהל – ומבוכה. הכל חשים שנפל דבר עצום ונורא שהוא למעלה מכוח השגתם. חטא שאין לו כפּרה. כל העינים נצמדות עתה בו, בחכם המוזר, המופלא כחידה סתומה, במבטי פליאה וחרדה. מה פשר חילול השם הזה ומה כוונתו? מי נתן לו הרשות לכך, והיא רשותו של כהן גדול ביום הכפּורים בקדשי קשים, והיא זכותו של האנוס הנותן נפשו על קידוש השם. ולעתיד לבוא יהא רשאי לעשות כן המלך המשיח, אשר הכל מייחלים לו ומחכים לו אף על פי שיתמהמה…

כעבור רגע הם חוזרים לתפילתם. ותפילתם הפעם בקול רם, משל ביקשו להשתיק מבוכת נפשם ולהסיח דעתם מן הדבר החמור שנפל זה עתה בקרבם בבית הכנסת. וגם בשתי במתפּללים, אך כולו מפועם ונרגש. מבטו נתקבל במבטי רעיו וברי לו: שוב אין נסיגה.

בתום התפילה הוא ממהר, עם רעיו, לביתו, למנין. נרגש הוא ונסער מאד. הוא יודע: עתה ירבו הדיבורים עליו בין הבריות עוד יותר. איש לאחיו יספּר על אשר אירע. ודאי ידונו אותו לכף חובה. ספק אם ירדו לסוף כוונתו. אך הוא גם יודע כי טהורה דרכו וצרופה ממנה כוונתו – האין הקדוש ברוך הוא מצרף כוונה למעשה? האם לא יצרף למעשיו כוונתו שהיא התקון הגדול והדאולה שמצווה להחישה ולדחוק קצה, כן לדחוק הקץ! כיצד נאמר בשירו של נג’ארה? – חיש כגבור לרוץ אורח!

למחרת היום, עם תפילת שחרית, מרגיש הוא שוב בגבור בקרבו גלים של מרי סוער. הוא אץ לבית הכנסת, מתערב בין המתפּללים, והוא יוד, כי יותר מאתמול הוא עתה במרכז תשומת לבם, אף שרבים נרתעים עתה ונמנעים להחליף עמו דברים – ודוקא ידיעה זו מאמצתו. לידו, כתמול, רעיו נאמניו. וכתמול הוא עולה על הבימה והוגה את השם המפורש באזני הקהל. וכתמול הצבור שותק, נדהם ונבוך, וחוזר – ביתר שאת – לתפילתו.

וביום השלישי… עתה הוא עולה על הבימה בלא היסוס. עתה חזק בו מתמיד הרצון העז להבקיע סגור השמים… עזה ונחרצת החלטתו להחיש הקץ.

אך דוקא עתה, מבלי שציפה לכך, עולה אחריו על הבימה הדיין יוסף אישקאפא, טופח בכפו על הדלפק ומטיח לעברו זעקה גדולה:

– מה המעשה הרע אשר אתה עושה, החכם שבתי, בתוככי בית הקודש? איך אתה מעז לעשות את אשר לא העזו אפילו מלכי יהודה וישראל וכל הנביאים, ואשר תחוייב על דבר זה מיתה?

השלך הס סביב. הכל עוצרים נשימתם. הכל מרגישים שעבירה זו שנעשתה בפרהסיא עלולה להביא שואה על כלל ישראל, שחוצפה היא כלפּי שמיא וחטא חמוּר.

שבתי מכונס בעצמו, ראשו מורכן, רגליו כושלות. הקהל מלווה אותו במבטיו: האין הרהורי תשובה פוקדים אותו? דומה, עוד מעט ויתוודה קבל עם ועדה, עוד מעט ויבקש סליחה ומחילה וכפּרה…

אך לתמהון הרבים הוא מתאושש, מרים ראשו, מישיר מבט עז בפני רבו וקורא בקול:

– ראוי אני מכם, הרב יוסף אישקאפא. כל ימי שרוי אני בקדושה ובטהרה. ובקרוב אעשה מה שאעשה… סימני קץ הפּלאות כבר מפציעים בכל תפוצות ישראל, ממזרח שמש ועד מבואו… עד מתי נשתוק והעם צריכין נחמה וישועה גדולה?

– מובטח אני שמרה תהיה אחרית, שבתי – מפסיקו בשצף קצף הדיין הזקן – ורוגז רב בדברו – אם לא תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ותתנחם על החטאה הגדולה אשר חטאת בבית הקדוש הזה בפרהסיא.

– החכם שבתי, החכם שבתי – הוא קרוא אליו שוב כמתחנן: – רע המעשה אשר עשית, וגם אני רבך חטאתי לאלהים מאד שפתחתי לך אשנב בחכמת הנסתר, אך אתה בכזב נכזבת… מי אתה החכם שבתי ומה אתה שהתחצף כלפי שמיא? כבר הזהרתיך ולא שעית…אך עוד לא ננעלו שערי תשובה.

– לא בכזב נכזבנו – זועק לעומתו שבתי – אני ורעי-תלמידי, אשר את נפשנו ואת מאודנו ואת חיינו אנו נותנים על התורה ועל הקבלה, ואור גדול נמשך ממנה על נפשותינו ובקדושתה אנו דבוקים…

– שקר אתם טופלים עליו – נענה אחריו יצחק סילוירה בפנותו לעבר הדיין הזקן – שאין כתומתו ואין כטהרתו בכל קהלת איזמיר ובקהלות רבות! קצרה בינתכם מהבין האותו והרמזים – הוא ואמר ולעג מר בדבריו. הן גימ“ל שנים רצופות מאז אנו יושבים במנין בבית ר' מרדכי צבי ועושים בהתבודדות ומענים נפשותינו ומטהרים עצמנו לפני השכינה. והוא גדול בעינויים מכולנו, והוא גדול בטהרה מכולנו, וזמירותיו ריח ניחוח באף השכינה ותורתו עריבה באָזניה… גימ”ל שנים רצופות שהוא מסור לנו נסתרות נורים שאפילו מלאכי השרת אינם יודעים אותם, והוא עולה לשמים ככל שעולה רצונו לפניו.

רבה ההתרגשות בקהל. הכל מצפּים לתשובתו של הדיין אישקאפא. לחישות עולות בדומיה, לחישות של הסכמה ושלילה, של השלמה ומחאה, של ספק ומבוכה. קדוש הוא, צדיק הוא, זכותו תגן עלינו– נשמע הלחש האחד. מופקר הוא, חצוף הוא וסופו להביא פורענות – נשמע הלחש האחר. אך רבים מהמה הספיקות המתגוששים בלבבות רבים.

והנה מפסיע לאטו אל הבימה האב אהרן לאפפא, טליתו יורדת על מצחו הרם חרוש-הקמטים וגביניו הסבוכים מתלכדים בשרשי אפו, מרירות וקצף בדבריו.

– אויה לאזנים השומעות בכך… בנים גידלתי ורממתי והם פשעו בי, בנים סוררים, חוטאים ומחטיאי הרבים. ועתה שמע, שבתי, האין אתה חייב ביראת שימים ובכבוד רבך? האתה תשכיל מכל בית ישראל? ודע, החכם שבתי, כי רוח טומאה שרויה על כל מי שמתבודד בלא אשה, וגלל פרישותך כבר טעו בך תלמידיך. וסופך תתעקר משני העולמות. הריני גוזר עליך כי תחזור בך מדרכך הרעה!

עוד לא סיים דברו ומהומה גדולה פורצת, וצעקות מכל עבר פולחות האויר:

– דברי עלילות הוא טופל עלינו! דם קדושי ישראל רותח והללו אוטמים אזניהם! להחרים את הפּושעים המופקרים האלה! לגרשם מגבולות איזמיר!

בזינוק מהיר עולה יצחק סילוירה על ספסל ובכל חום לבו הוא קורא:

– לא תלמידיך טעו בך, רבו שבתי, אהובני, רבותיך הם שטעו בך, קצרה השגתם והם מעכבים הגאולה… שמעו רבותי: האם לא עשו טובי ישראל מאז גלות ספרד ימים כלילות בסיגופים ובבכי, האם לא התפלשו בעפר וביסורים נוראים למען הגאולה? מדוע לא נתקבלה תחינתם? – כי רבו כמו רבו שפנו להם עורף, כי מכשולים שמו לרגליהם הרבנים והחכמים מקוצר דעתם ומקוצר אמונתם… והם שקיצצו באמונת העם הזה ובתאוותו למשיח צדקנו, כל אימת שחבלי גאולה ירדו לעולם. והנה הוא עומד מאחורי כתלנו… האם לא תראו האותות, חבלי משיח?

– הס! הס! – נשמע לפתע קול חד. הכל נפנים לעבר הקול. הס! חוזר הקול – החכם שבתי יאמר דרו! החכם שבתי, קומה, השיבה למחרפיך! החכם שבתי! החכם שבתי! – מתחנן הקול ומפציר.

סומק פורח בלחייו ועיניו יוקדות וקומתו זקופה, כדרוך לקרה. מה נאה הוא עתה! עינים רבות תלויות בו בהערצה אילמת. עינים רבות תלויות בו בבוז, בשנאה כבושה.

– רבותי, חברים ורעים – הוא פותח וקולו אועד ומורה באצבע אל הבימה שם ניצב, מר-נפש, כמבוייש, הדיין אישקאפא. מה לכם שומעים דבריו של הזקן השוטה הלזה אשר שכח תלמודו ומסתוריו מזוקן? כי מחומר עליון קורצה נשמתי וסודות גדולים ונוראים לי נגלו. ועתה אני מבטיחכם – עדים ארון הקודש וספרי התורה הקדושה – כי בקרב שנים מועטות שנת גאולה באה! ואני ערב ובטוח בדבר…

– שמעו! שמעו! – בקרב שנים מועטות שנת גאולה באה – לוחשות שפתים ברטט… נוכל ורמאי הוא! חצוף – לוחשות שפתים באיבה.

דמעות בעיניו וקולו החנוק של הדיין אישקאפא נשמע בדוחק בפנותו אל שבתי:

– עתה ידעתי שאין לך תקנה. כי תחילה אמרתי רק ברבך שבארץ מרדת, ועתה שמעתי בעליל שגם ברבך שבשמים מרדת. אין לך תקנה, אין לך תקנה…

והוא יורד מהבימה. הדמעות בעיניו כמסך ערפל. אחד שנכנע לגורלו, שהשלים עם אסונו. הוא שם פעמיו לעבר הדלת. אחריו צועד לאטו, מקלו בידו, הרב אהרן לאפפא. רבים היוצאים בעקבותיהם. קצת בחורים ובני המון העם שומעים דבריו של שבתי:

– הזקן הזה כופר בגאולה, הוא אומר… ואף על פי כן אני ואתם לא נפגע בו, כי בתומו ידבר… אילולא לימד אותי לפני שנים כבר מחיתי אות ושמו מספרי… יניחני זקן שוטה זה במעשיו! – הוא קורא בקול רם.

עם נעילת הדלת אחרי היוצאים נפגשים מבטים:

עיניו הדמועות של הדיין אישקאפא ועיניו הלוהטות של שבתי צבי – ושנאה בלא מצרים בהם.

 

החרם    🔗

מדוכדך חוזר הדיין אישקאפא לביתו. הוא פורש לחדרו, אין בידו לעצור שטף דמעותיו, אנחותיו שוברות לב וקינתו מתגלגלת בחלל:

– תורה לבשי שק, מלאכי שלום מר יבכיון, כי נכשלתי בתלמיד שאינו הגון ומה אעשה ליום פקודה?

אין הוא מספּר דבר לבני ביתו החרדים לשלומו: שעה ארוכה הוא מתייחד בחדרו – עם תוגתו, עם זכרונותיו.

דפיקה קלה על דלת החדר עוקרתו מהרהוריו. שלמה אלגאזי הוא. מטעם הרב לאפפא בא – והודעה בפיו.

– שלום עליכם, רבי יוסף – הוא אומר. רואה אני כי בצער גדול אתם שרויים…

הדיין משפשף עיניו הליאות ונאנח:

– וי לנו, וי לנו. מי ישער עוצם הסכנה!

– וי לנוּ – נאנח שלמה אלגאזי ומוסיף:

– בשליחותו של הרב לאפפא באתי: למחר בית דין ומקצת מגבירי איזמיר מתכנסים אל בית הועד לדון בדינו של המחוצף שבתי צבי. נכבד הענין ודחוף.

הערב רד, ר' יוסף אישקאפא מעלה האש במנורת-השמן. הלילה לא יעצום עין, בלילה יעסוק בלימוד ובתפילה. עשרות שנות עיסוקו בצרכי צבור ובבית הדין ובהוראה בבית הישיבה חולפות עוברות לעיני רוחו. הוא שראה את איזמיר בענייה ובשפלות והוא הרואה עתה ברווחתה ובגדולתה. דורות גדלו על ברעיו, מהם עתה חכמים ועמודי התורה ופרנסים בקהלות. הוא שהתקין תקנות ורבים חיבוריו ופלפוליו, מעודו לא נכשל בתלמיד כגון זה, שחידה סתומה הוא לו מילדותו, שנמשך אליו ונדחה הימנו, שאהבו ושנאו כאחת, ועתה נתגלתה בכל סכנתו וחוצפתו וגידופים העטה עליו ומרורות השקהו… כמה תקוות קשר בו, כמה אכזבות נחל בו. הוא נזכר בבושת הפנים ובבזוי כבוד התורה והשם שהיה עֵד לו לפרטי פרטיו – ונחרד. אש זרה עמדה בעיניו שעה שפגש בו מבטו בצאתו, נזוף ומבוייש, מבית הכנסת… אש זרה ניצתה בלב תלמידיו ורעיו ואנשי סודו והמון העם… האין האש הזאת מבית איומה ומסוכנת – והעם נפתה להאמין וצמא ישועות ונחמות מהירות…

עם שחר הוא נוטל ידיו ופניו, מאריך מאד בתפילתו, סועד פת שחרית חטופה – ומפסיע אל בית הועד.

בבואו הוא מוצא רוב הקרואים יושבים לדין. הוא שומע דבריו של הרב לאפפא:

– מורי ורבותי, רבנים ודיינים – חמוּר ונורא הענין העומד לדינכם ולמשפּטכם היום. הלא הוא ענין האברך שבתי צבי אשר הגה את השם המפורש בבית הכנסת, בפרהסיה, גימ"ל פעמים רצופות והורה את בני סיעתו ללכת בדרכיו והמרה את פּי רבו וביזה התורה הקדושה. והוא בגאווה ובחוצפה ינהג ועוד מעט יכריז עצמו משיח וגואל… עלינו, החכמים וראשי הקהל, לחרוץ היום בדינו.

– בזמנים המשובשים האלה – טוען פּרנס אחד – יש במעשים אלה משום סכנת נפשות לצבור כולו. לא היה כחילול השם הזה מיום היות קהילת איזמיר! המחוצפים והסוררים באצטלא של קדושה וטהרה יתעטפו… מחה יימחה שמו וזכרו של החוטא והמחטיא – אני אומר – אל תהי לו תקומה!

– אלילי שבור – מעיר דיין אחר – אליל שבור המתנשא עלינו, מסית ומדיח ומעורר מהומות ומפיץ תורות שקר…

– מה נעשה לו, מה דין נדון אותו? – שואל הרב לאפפא. אך עוד לא שמענו מה בפיו של הדיין אישקאפא? יגלה לנו דעתו…

– מורי ורבותי – הוא פותח – יראתי בפצותי, כי זה שנים ואני הולך בעקבות הבחור הזה, שאני סנדקו ואני הייתי רבו ואני ערכתי לו גטיו משתי הנשים אשר נשא ובאהבת-נפש נקשרתי בו, אך עתה ברי לי, למגינת לבי, ברי לי כחמה, שסטה וסרח, שסטרא אחרא דבר בו וסכנתו מרובה ומי יודע מה ילד יום. מורד בשמים הוא ומעמיד עצמו מחוץ לכלל ישראל ומעל לחכמיו וקדושיו, מחוצף וקשה-עורף ובחלומות-שוא ישגה והוא כקוץ בכם ישראל. ואני, רבו של אשמדאי זה, דעתי שאין לו תקנה אלא כרת. ונכרת האיש ההוא מעמיו.

– סנהדרין קטלנית נהיה? שואל הרב לאפפא.

– הבא להרגך השכם והרגהו כתיב – הוא עונה. את נפשנו בא זה לקחת, את נפש אומתנו ותורתנו הקדושה. ראו, הזהרתיכם, חכמים ופרנסים! הנושא שם אלהים לשוא חייב מיתה. וכל הקודם בו להרגו זכה משמים ולמצוה וצדקה ייחשב, ואנחנו ערבים שיזכה לגדולת חיי עולם הבא על הטוב שהטיב לכל הקהל ועל התקלות שמנע. הבית דין יתן מלכתחילה מחילה להורגו, וכסף הכיפורים לרשות תשלם קהילת איזמיר מקופתה. וקיימנו וביערת הרע מקרבך!

דכאון כבד עומד בחדר בית הדין. הדיינין שוקלים לכאן ולכאן. כף המאזנים כעולה ויורדת, עולה ויורדת…

אז יאמר דברו הרב לאפפא:

– הדין, רבותי, עם הרב אישקאפא, שאין כמוהו אשר ידע ותיכן נפש המין הזה. אך עם זאת לא ישרה בעיני דעתו ורבים הטעמים. ועם אחד נכבד, רבותי, הוא, שבהיות רבים מאמינים במעשנת קנה רצוץ זה וננהים אחריו, יוסיף פסק דיננו להסעיר לבבות ויסתום דרכי תשובה בפני שוגגים וירבה המהומה. הילכך דעתי והצעתי, כי ננהג זו הפּעם לפנים משורת הדין ולא נתיר דמו, אך בחרם חמור ננדה אותו.

– חרם ונידוי. חרם ונידוי במארות חמורות! – נשמעים קולות הסכמה מעברים.

– על דעת בית הדין הזה, על דעת המקום והבריות, ארור יאורר הבחור שבתי ובחרם חמוּר יוטל – פוסק הרב לאפפא.

השמועה על פסק הדין פושטת חיש מהר על פּני איזמיר: בישיבות ובבתי-הכנסת, בחאנים ובבתי-המלאכה, ברחובות ובנמל, בכל מקום הופכים בו. רבים מצדיקים הדין. גם אלה שאין לבם שלם עמו, אשר רחמיהם נכמרים על החכם הצעיר שגאוותם היתה עליו, משלימים עם הכרעת בית הדין שודאי אין לפניו משוא פנים ועיוות הצדק. ורק הוא, שבתי צבי עצמו, סגור בחדר המנין, בסוד רעיו, שטוף בלימודו ובזמירותיו. אך בעיני בני ביתו הוא רואה החרדה הגדולה. הוא שומע קול בכייה העצור של אמו מבעד לקיר. אין הוא מגלה סימני חרטה ובהלה, כי ישר הוא בעיניו עצמו וטוב מעשהו ורצוייה כוונתו – האם לא כך גם דעתם של חבריו-רעיו וחסידיו החוששים עדיין לגלות אמתם ברבים? הם לא יינקו, החכמים, מאשמתם, כי טחו עיניהם וטפש לבם ואין משק כנפי השכינה מגיע אליהם…

רבים שלא כרגיל, ממהרים אותו ערב אל בית הכנסת ק"ק פּורטוגאל. השמש שוקעת, אפילה בולעת הסימטאות. רק בית הכנסת מואר עתה באור מנורות ונרות רבים. הצבור דרוך לקראת המעשה החמוּר העומד להתרחש כל רגע.

השמש מכבה את האורות. הוא מדליק שני נרות שחורים ליד ארון הקודש הפּתוח. עתה הוא נוטל השופר. דממה מתוחה. עינים יוקדות. לבבות פועמים. האנשים עוצרים נשימתם.

הרב לאפפא ניגש אל ארון הקודש ונוטל את ספר התורה מתוכו. לאטו הוא צועד אל הבימה. לידו הדיינים והחכמים עטופי טליתות. דומה, חלפה החרדה אשר טלטלה אותם אתמול, בעמדם בבית הדין במערכה המרה. דומה, החלטתם עתה נחרצת, מרוטה, אכזרית כמאכלת הקרה. הכרעה שאין מנוס ממנה ומתוצאותיה. וחובה לקיימה.

הרב אהרן לאפפא עוטף ראשו בטליתו, מנשק לספר התורה, מעיף מבט על הקהל הרב העומד דרוך סביב. הנרות שהחורים שריח המוות נודף מהם מרקידים צללים על הקירות. כל דיבור ודיבור שלו זורע חרדות, כשיפוד המלהט הנחתך בבשר החי.

…בגזירת עירין ומאמר קדישין אנו מנדים, מקללים ומאררים את שבתי בר' מרדכי צבי, בהסכמת השם יתברך והקהל הקדוש הזה, לפני ספרי התורה הקדושה ותרי"ג מצוות הכתובים בה, בקללה שקילל אלישע את הנערים ובכל התוכחות והקללות הכתובות בספר התורה הזאת. ארור יהיה ביום, ארור יהיה בלילה. ארור יהיה בשכבו וארור בקומו. ארור בצאתו וארור בשובו. לא יאבה ה' סלוח לו. יעשן בו אף ה' וקנאתו ורבצה בו האלה הכתובה בספר הזה. ימח שמו מתחת השמים ויכחד זכרו מקהל עדת ישראל. אל ידבר עמו איש בין מתוך פיהו ובין מתוך כתבו, ואיש לא יעשה עמו טובה ואיש לא יבוא בצל קורתו ובארבע אמותיו ולא יקרא ספר מספריו שיכתב.

ספר התורה בידו הוא עובר בקהל, והכל טובים בו נשיקותיהם. לקול תקיעות השופר הם מחזירים אותו לארון הקודש. נפל גזר הדין – ואין להשיב.

והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית – פותח החזן. הצבור מתפּלל בדביקות מררובה, הלבבות הומים, העינים עצומות.

והוא רחום יכפּר עוון…

 

גירוש    🔗

כל פּרידה יש בה קורטוב של מיתה, כל ניתוק יש בו מיסורי גסיסה. קל וחומר פרידה ממקום הולדתך וגידולך, פרידה ראשונה מעולם בו צמחת וגדלת ושאפת ומרדת, בו שרה לך אמא שירי-הערש ובו חקוקים לעד חמדות נעוריך אשר לא ישובו עוד. הפרידה מאונס היא ומאחוריך תקוות שנכזבו ואימת חרם בית הדין ודמך שהופקר והותר… כי היה לך קן הולדתך הטוב והבוטח – צחיח-ישימון, עויין ושוחר-רע, כי נגזר עליך גירוש וכרת…

גירוש… גורלם של ישראל בגלות הנוראה הזאת, עקירה והפקר, בזיון ומשיסה. את אשר יאהב השם יוכיח… גירוש שאין יעודו אלא מירוק עוונות, גירוש שאור שליחות מזיח זורחת עליו…

טפּות גשם דולפות מן השמים המעורפלים. קרעי עננים אצים ברקיע. רוח מרירה ועגמה של תחילת סתיו. וצינה. הם צועדים בחשיכה-של-חצות, שבתי צבי ומלוויו-רעיו, יצחק סילוירה ומשה קלמרי, מנאמניו אהוביו, בשביל העפר הדביק, בין הסימטאות, אל אזור הנמל. משם יפליג, בספינה המחכה לו, למוריאה. זו לו הפּעם הראשונה ייעקר מאיזמיר עיר-הולדתו אל אדמת נכר, אל הגורל הבלתי-נודע… אביו ושניאחיו נהוגים להפליג מנמל זה, ליון ולאיטליה ולמצרים, לרגל עסקיהם, ותמיד ידעו מתי ישובו – לאן ישוב הוא ומתי?

הספינה הגדולה עוגנת בנמל, אורות מנצנצים עליה והתכונה סביבה רבה, תכונה שלפני הפלגה. ערימות של סחורות על סיפוניה וביניהן – שכובים על צרורותיהם – הנוסעים. רוח צוננת מנשבת ממרחבי הים האפל. כוכב בודד רומז. ודלף. מרחוק מבליחים אורות בודדים מאיזמיר העיר. עינו של שבתי צמודה אליהם באהבה. מלחים, פּנסים בידיהם, מרימים העוגן. הנה נשמעת חריקה כבדה של שרשראות ברזל – הספינה מפליגה עם הרוח.

הם שכובים, על צרורותיהם, דוממים. הספינה מיטלטלת, נעה באפילה. פנסים מתנודדים מפיצים אור כתום, חולני, סביביהם. הניצוצות במרחק דעכו נעלמו מזמן. אך לא דעכה הערגה הצובטת בלב אל הבית ואל איזמיר אשר החרימה וגירשה, ונהפוך הוא: הגעגועים כוססים וגוברים…

עיר זו המגרשת אותי סופה שתקבלנו באחד הימים כמלך – הן כך אמר לחיים דוב משאלוניקי ולשלום ישראל, תלמידיו חברי המנין, לפני הפּרידה. אותם הוא מינה בחשאי ממלאי מקומו לעת העדרו מאיזמיר, לעת גלותו שאין לדעת כמה זמן תארך ומה צפון בחובה. ועליהם הטיל החובה להמשיך ולהקדיש חייהם לתורת הסוד ולעשות גם הם ככל שידם מגעת להחשת הגאולה, אשר בוא תבוא, מן ההכרח שתבוא במהרה בימינו…

הספינה נעה קדימה, באפילה, מחליקה על הגלים, עולה ויורדת, יורדת ועולה. רבים מנוסעיה נרדמו. וגם הוא, שבתי, כמנמנם – והוזה…

מנאמני נאמניו הם חיים דוב ושלום ישראל, כמוהם כבני משפחתו גם הם לבם נלבט בין האמונה בו והתקוות הגדולות שהם קושרים בו לבין הצער על עקירתו מאונס מתוכם והחרפּה שהעטו עליו ברבים רבני איזמיר… הוא רואה את אביו מוכה היגון ואחוז מיחושיו ומבטו צמוד בו והרגשה בו שעוד מעט וימוט, כי חשך עליו עולמו. שום גבר לא יקר לו, למענו, שום בקשה שלו לא השיב ריקם… והוא כה מיעט לבקש – גם כאשר נכון היה להפריז לו ביד נדיבה ובנפש חפצה מנכסיו ומאוצרותיו אשר בזכותו באו לו… רק את המנין קיים. עד אשר בא החרם והגירוש. ולא זכה… לא זכה לראותו בגדולותו, לא זכה לראות זרע ממנו. אמנם תהילת הרבים היתה מנת חלקו, הטהור והטוב בבנים, אך האם לא קנאתם וצרות עינם של רבנים ונגידים היא שהיתה בעוכריו? ועתה נגזרה עליו חרפּת גירוש, נדודים, תלאות…

האח אליהו, דומה, קורא מחשבות אביו. הוא מוציא שקיק גדוש כסף ומושיטו לשבתי:

– שים תחת כותונתך, שבתי, והיה לך לסעד בשעת מצוקה – הוא אומר. ודע, כי כל מחסורך עלינו, אל דאגה, אל דאגה…

רק האם יושבת בפינתה, כתמיד, דמעות חמות נושרות-נושרות מעיניה על מלאכת הסריגה. אין מלים בפיה.

שעת הפרידה מתקרבת. עוד מעט ויבואו החברים הנלווים אליו לדרך. הוא ניגש לאביו ומושיט לו ידו.

– יהיה אלהים עמך, בני, אל תפחד ואל תיחת… ניתקות הברות מפיו. ואגרות תשלח לנו מן הדרך. ודע, כי לא נשכחך, בני, וביתנו ביתך, וחלף הצער אשר שבענו עוד נזכה לשמוע בשורות גדולות עליך, ישועות ונחמות. בני, בני שבתי.

צעדים בחוץ. החברים הם הבאים. שעת הפּרידה הנה היא באה, ופצע גדול שותת דם תניח בזה הבית.

בפתע ניתרת ממקומה האם, אסתר, פסי כסף מבהיקים בשחור שערה ועיגולי-דם סביב עיניה הנאות. שחה גזרתה הזקופה, והיא נאנקת וכורעת כעץ מוכה בסער. בצעד רפוי היא קרבה אל שבתי, נופלת על צוארו, שפתיה נדבקות בו – חרש תתיפח… ודמעותיה זולגות, זולגות ומרטיבות פניו וזקנו ולוהטות בשרו:

– בני, בני אהובי, בני יקירי, מחמד רוחי… בני, בני…

ואז יצא לדרך.

ערפלים מרחפים כאדים אפורים על פני הגלי המקציפים הכחולים-ירוקים, מסתלסלים, מתפּצלים ונמוגים. שמי שחר אפרורי מתגלפים מתוך האפילה. הגשם פסק מזמן ובאופק – פס תרוג.

– הים! הים הגדול אשר כל הנחלים אליך יוליכו מימיהם ואתה אינך מלא, הים הכביר והאדיר – לוחש שבתי לעצמו. מה אהבתיך בלילות קיץ כבדי-נשימה ובערבי-אביב רוננים, בגשמי זעם בחורף ובסגריר סתיו. הים העצום, הגדול והאדיר בחסד השלווה הרוגעת ובחן הקצף הסוער, הים אשר מששת ימי בראשית נבלמת אך לא נכנעת…

– יצחק, יצחק, רעים – הוא קורא בהתפעלות אל בני לווייתו – ראו-נא, ראו, מה נפלא זה המראה של השחר המפציע על הגלים. וזה הטוהר העליון. וזמרת גליו המתנשקים עם השחר כאלפי עוגבים וכנורות, ותהום אל תהום יקרא… ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ואמרו חכמינו – זה רוחו של מלך משיח.

– הגיעה שעת תפילת שחרית – אומר יצחק סילוירה. שחרית…

– אפשר נצרף מהנוסעים למנין – מעיר האחר.

– איך נצרף – עונה שבתי – והם הן החרימוני… הם החרימוני… חה-חה-חה! יסלח להם אלהים פּשעם ואיולתם שלא ידעו ולא הבינו מעשיהם. הם גזרו עלי גלות ונדודים… כן, הגלות קודם לגאולה, כלילה לבוקר… לא רחוק היום, רעים, וישראל יוצרים מאפלה לאור גדול, מ עבדות לחירות, חירות עילאה, חירות נצחים…

עתה הם עומדים בתפילה בירכתי הספינה. רוח קלה מנשבת בפניהם, מבדרת שולי טליתותיהם, מנופפת פיאותיהם. שמש בוקר נוצצת בחלקת הגלים המרטטים ומאירה פניהם…

הם יושבים לסעוד. הספינה מפליגה חיש עם הרוח. מטפּחת לבנה פרושה על ספּון העץ ועליה – ככר לחם, זיתים, בצלים, חפיסת גבינת כבשים, מלח… רוח ים מלוחה טופחת בפנים, מגרה בנחירים. עדת שחפים חומקת ביעף. אור שמש שפוך סביב…

שור: באופק הרחוק קוים כהים, כתמים, נקודות כתומות, לבנות. מצטיירים עצמים שאחיזה בהם וגבולות להם: חופי יון, הרים, צוקים, מפרצים, יבשה. מחלקיה הספינה על פּני הגלים המזהירים בשמש הבוקר. הנה היא, היבשה, מדרונות מסולעים, קרחים שוממים, עצי זית בודדים, עקשנים, בקתות, ובאחד המפרצים – סירות-דוגה הנעות כנמלים על המים.

מה תשא בכנפיך, אדמת מוריאה, לבן מגורש שוחר עתידו?

 

קדושין עם התורה    🔗

במעלה הגבעה, בדרך בואך שאלוניקי, נפרש מראה יפה-נוף. שמש זוהרת מצחקת על פּני תכלת המפרץ רחב-הידים ושפעת האָניות העוגנות בו וסביבו, משובצת כטבעת, מטפּסת במדרונות העיר שאלוניקי ולמראשותיה – עמקים מוריקים. הגראנדיזה – הגאווה של יהודי ספרד דומה, נסוכה עליה, על שאלוניקי, שצליל שמה בלבד מעורר יראת כבוד בלב בני איזמיר, שזו להם הפּעם הראשונה בחייהם להזדמן אצלה. אכן, נאמנו דברי הכותבים, כלילת נוף היא לרחוקים ולשכנים, ולא ראו כיפיה כל בני צפון ותימנים, בני מזרח ובני מערב, עליונים ותחתונים…

והנה הם בסמוך לנצל ולשוק המסחר ההומה הרוב תנועה ושאון עם רב. עיר יהודים היא שאלוניקי וּודאי מזומנת להם אכסניה כרוחם, אך עתה הם ממהרים אל בית הכנסת “עץ החיים” העומד על תלו עוד מימי ראשוני הגולים מספרד. בדרכם הם פוגשים ביהודים מארצות מזרח ומערב, סוחרים ואומנים, מהם ממהרים בהולים לעסקיהם ומהם שהילוכם בנחת, רופאים בגלימותיהם הארוכות, חגורה סביב המתנים וחלוקי משי וחבושים מצנפות כתומות – פּסיפס של לבושים ולשונות ודמויות. ועל נקלה תבחין ביניהם גם את פּליטי הטבח בפולין ובאוקראינה אשר שאלוניקי מקבלתם בצל כנפיה ומושיטה להם כדרכה “מזון ותרופה לכל נשברי לב ולכל דכאי רוח הנמלטים אליה”…

בבית הכנסת פּוגשם במאור פּנים השמש ושואל למוצאם, למגמת פּניהם, לצרכיהם. מאיזמיר הם באים, מעות מספיקים להם ואין הם זקוקים לעזרת הבריות – אומר שבתי. לחזות בשאלוניקי הנאה באו, להסתופף בצל חכמיה, שמשכן גדול היא לתורה וחכמה.

ברוכים הבאים! ברוכים הבאים! – קורא השמש בהתרגשות. שאלוניקי תהא ביתכם ככל שתבקשו. הה, הן ידעתם גדולתה של שאלוניקי, ירושלים הקטנה, שידה רבה לה בעסקי העולם הזה, אך ראשה ולבה, רבותי, לטרקלין, לעולם הנצח…

בסמוך לארון הקודש, על מדפי עץ, ספרים רבים, מסכתות ש"ס בעטיפות עור וצרורות-צרורות של מגילות-קלף. השמש נוטל ספר ששכבת אבק מעורמת עליו, פותחו וקורא באזני האורחים:

… כי נגלה אליהו זצ"ל בגלוי ולא בחלום על אנשים מיוחסים והרבה אותות ומופתים חזו ונתבטלו היהודים מכל מלאכה. השלטון עצמו וההגמון הגדול אומרים כולם אלי היהודים, למה תשבו בשאלוני יקה, מכרו בתיכם ונכסיכם… כי בבירור למדנו כי יצא המשיח שלכם. כי כל קהלות רומניה (ביזאנטיון) יתקבצו בשאלונייקה ומשם יצאו…

– וגם עתה נתרבו האותות והסימנים – מעיר הוא ונאנח…

הוא מחזיר את הספר למקומו, חוזר אל אורחיו ומוסיף:

– נו, היגיעה שעתכם לילך, בני שמירנה… טוב עשיתם, רבותי, שבאתם לכאן. ועתה בואו אחרי, בואו ונלך לביתו של בעל בית אחד, שלומיאל טירודי שמו, שם תתארחו ברווחה.

יום אביב שופע אור וחדווה, בשמי פריחה ורוחות הר וים בחלל, ושמים בהירים-צלולים – והאביב בלבו של שבתי. מה נאה, מה הדור העולם – הוא מעיר אלא שעטוף הוא בלבוש טמא. אך בשובו לתחייה ויתפשט מלבושו הטמא ויחיה העולה ממיתתו. האם לא כך שנינו – רעי אהובי – בספר “שעור קומה”? הוא אשר אמרתי, נאה העולם וקרוץ אצילות וקודש ואור וזמר, אך הלבוש, הלבוש טמא… נשכחה לרגע אזימיר ונשכח הגירוש. שוב לא מגורשים ומנודים. עוד יש עולם נאה ומאיר פּנים. ויש תקווה.

ביתו של שלומיאל טירודי בנוי עץ ולבנים – ורווחה שרויה בו. סוחר ביינות הוא וגבאי בבית הכנסת “עץ חיים”. שמחתו הגדולה – הכנסת אורחים. ושמחתו הפעם מרובה לארח את האברכים משמירנה, שחסידים ומקובלים הם ולאחד מהם, הוא שבתי צבי, יצאו מוניטין במעשי קדושה ומופתים ועד לשאלוניקי הגיעו.

– שום מעשים מופלאים אין עמנו – מתנצל שבתי. אמנם אמת הוא, שכל ימיו, מאז עמד על דעתו, רוח קדושה מפעמתו. אך השמים עדיו, שלא כתר כבוד הוא מבקש, גופו ונפשו עינה בעינויים רבים ומבארה של הקבלה שתה רווה. ודאי, אין הוא הראשון ואין הוא היחידי בישראל המקש להחיש הגאולה…

– רואה אני בכם – נענה שלומיאל טירודי – שזיו השכינה עליכם וגם תלמידים נאים העמדתם…

– בכל כפר ובכל ישוב – הוא מספּר – בדרכים בהן הלכנו לשאלוניקי, מצויים תלמידי חכמים ופשוטי-עם, שנפשם כלתה למשיח… ניצוצות הגאולה מלהטים, איך יתלכדו באש גדולה מאירה, אש-סנה-בל-תכבה, להאיר חשכת הגלות?

– וגם בשאלוניקי – נכנס לדבריו שלומיאל – בשאלוניקי רבו המתענים והמסתגפים והעושים תקונים וייחודים לקרב הקץ… כי נאמנו דבריכם, החכם שבתי, אש הגאולה בוערת בעצמות העם, אש בוערת! והשחיטות האלה בארץ אדום…

בחדר המרווח אשר ניתן לאורחים, שכובים על ספּות ומטות, הם נחים שעה קלה. שמש האביב צונחת לאטה בפאתי מערב, מאדימה הגלים באש ודם. עוד מעט וילבשו בגדי שבת וילכו עם מארחם לקבלת שבת בבית הכנסת.

שכינת השבת שרוּיה על בית הכנס. דולקים הנרות ומנורות הכסף והנחושת זורעות אורה רבה בלבבות. מזהירה הפּרוכת העשוייה מיטב משי ורקומה ציורים ואותיותיה זהב. ובים לוחצים ידיהם של האורחים, שואלים לנשמע בשמירנה, שואלים לרבניה הנודעים אהרן לאפפא ויוסף אישקאפא, לנגידיה ולסוחריה… מהם היודעים את הסוחר מרדכי צבי אשר לא אחת עבר את שאלוניקי לרגל מסחריו ומהם ששמעו על גדולת בנו, החכם שבתי צבי. מחר ודאי תזכו אותנו בדרשה משמת לבבות – מעיר אחד מבעלי הבתים – לפני צאתם את בית הכנסת.

דולקים נרות גדולים על שולחנו של שלומיאל טירודי. ראשיהם של בקבוקי יין ותמד ניבטים מתוך סלי-קש גמלוניים. החלות לקידוש מכוסות מפּת-צבעונין רקומה. לצדו של שלומיאל – אשתו ובתו. היא המשמשת את האורחים ומבטיה הגנובים נופלים על שבתי, שהדור הוא בלבושו, קומתו נאה וחן בהליכותיו העדינות ועל הכל – מה ערבה זמרתו, המשכרת כיין ומדליקה חלומות וגעגועים.

שבתי יושב בבית מארחו, אך הוא אורחה חביבה של קהלת שאלוניקי. רבים המזמינים אותו לבתיהם, ויש המבקשים אותו לקרב אליו בניהם, להכניסם בתורת הסוד. ומהם גם, כמארחו, החושקים בו כחתן לבתם… אפס, הוא ורעיו והסיעה הגדלה והולכת של תלמידיו, זמנם נתון ללימוד ולתיקונים ואין הם נענים להפצרות. ויש אשר יפליג עמם, כאשר נהג בעיר הולדתו, למרחבי שדות, ובחורשות הזיתים המטפּסות על הגבעות יתמכרו לחזיונות ולזמירות. ויש אשר ירדו אל החוף, לטבול בגלים הזכים, וטהורי-גוף שוב יפצו בתפילות ובמזמורים. האביב פורח – התקוות פורחות בלב.

יהודי שאלוניקי רואים הסיעה שרבם הדור-הקומה, יפי-התואר ונעים הזמירות מדביקה בקדושה ובטהרה, סיעת מקובלים צעירים, ברכה להם וברכה לעולם – מה טוב שאיווה לו החכם שבתי את שאלוניקי למושב… זכתה והיא מושכת אליה תלמידי חכמים וקדושים, ואפשר ומתוכה תצא הגאולה…

אפס, מצויים גם קצת בעלי בתים וגבירים שאין דרכו נראית להם. האחד אף קיבל כתב מאת הרב לאפפא מאיזמיר ובו דברים אעים וחמורים מאד על שבתי, שסורר ומורה הוא, פני חכמים ורבנים הלבין, ושם שמים הגב באותיותיו ואת המון העם קומם, ובשל כל אלה הוטל בחרם…

– האין הקנאה, חלילה, מדברת מגרונו של הרב לאפפא – שואל אחד?

– או שמא מזוייף הוא הכתב? – מעיר השני.

– לא כי, חס ושלום, עונה בעל הכתב. מכיר אני את הרב לאפפא וראיתי את כתב ידו, לא חכם מופלג כזה ויתפס לקנאה…

– נשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב – מעיר הראשון.

– ועוד תמוה הדבר – מקשה הראשון – ששרוי הוא בלא אשה…

– כן, גם בענין זה כותב הרב לאפפא – עונה בעל כתב. ששם, באיזמיר, נשא פעמיים נשים ופעמיים נתגרש, שלא נגע בהן והוא שלא כדרך הטבע…

– אפשר שהוא בעל חסרון אחד ממה שנאמר בתורה וצריך לרפואה, או שהוא דבר אחד בלתי-נודע לנו…

– והצד השווה הוא שאסור לחשוד בתלמיד חכם בגנאי זה, כי הוא לומד יומם ולילה ומלובש בקדושה…

– אין להבין, אין להשיג – הם לוחשים זה באָזני זה ומושכים כתפיהם. ומתלחשים יהודים בבתיהם, בבתי כנסיות, בשווקים:

– אין להבין ואין להשיג…

תלמידים לאלפים מכל ארצות המזרח שומעים תורה בבתי מדרשותיה של שאלוניקי, איך אין שני לו, לשבתי, בקדושה, בהידור מלכות… סיעת תלמידים ורעים כרוכה אחריו וזמרתו – זמרת מלאכים ושרפים… ועם זאת נוהג הוא להתבודד, ומתמכר לתיקונים ולייחודים.

יודע הוא כי יהודים סחים בו, ויש התוהים עליו. הוא כבר נקרא אף אל הרבנים ששאלוהו לפשר מעשיו באיזמיר, עיר הולדתו. הוא לא אישר ולא הכחיש דבר, רק טען, שישרה דרכו לפני השכינה ומעודו לא נתפס לחטא ולהרהורי-חטא… ואשר למשה ההוא – הוא פוטר עצמו בתנועה של כובד ראש – סוד הוא שעתיד להתגלות בבוא היום… אין היום רחוק. האין כבוד תורתם, רבני שאלוניקי רואים חבלי משיח שעצמו בכל פזורי ישראל? הדוק מצפה למעשים, להתגלות, לגאולה ממשמשת ובאה… ואשר לענין הגירושין התמוהים הוא טוען, כי מן השמים הודיעו לו שלא היו אלה הזיווגים המיועדים לו.

– אם ישרה עצתנו בעיניו, החכם שבתי, – אומר אחד הרבנים – ישא אחת הבתולות בשאלוניקי, וישתקע בקהלתנו כאחד החכמים המכובדים עלינו,,, ואל-נא יעורר העם באלה דברים… ואנו נכתוב אל הרב לאפפא באיזמיר לבית דין שם, כי שב מדרכיו הרעים… כי גדולה מעלת התשובה כבן יהיה לנו…

שבתי כבר שמע כדברים האלה, מפיו של שלומיאל טירודי שמעם. הוא לא דחם אף גם לא נתן לו שום הבטחה. יודע הוא, כי בתו של הגביר חושקת בו, אך הוא, שבתי, כלום לשם כך עזב ביתו, נע ונד על פני דרכי מוריאה ובא לשאלוניקי? לא בית ומשפחה לעצמו יבקש.

– שהות גימ"ל ימים תינתן לי – הוא אומר – להמלך בדעתי.

– לו יהיה כדבריך – נענים הם.

אך הוא אין הוא מזדרז להשיב להם – תשובתו תנתן ברמז. מקץ שלושה ימים הוא עורך סעודת פאר בבית הכנסת “עץ חיים”. תלמידיו ושמשיו מביאים משקאות ומאכלות, פירות ומגדנות, ומזמינים רבים – והרבנים בכללם – לסעודת מצווה שאין יודע פשרה וטעמה. משטח חול צהבהב על רצפת העץ, ענפים ירוקים מקשטים הקירות. דולקות המנורות ומהבהבים נרות. כנורות ועוגבים וחלילים מנעימים נגינות. הכל לבושים בגדי-חג ושמחה על פניהם ותמיהה מתוחה – ושירתו של שבתי עריבה – דומה, כל חושיו ישירו –

מה השמחה? – שואלים רבים. אך אין יודע להשיב. סוד הוא.

– הסירו צער ויגון מלבכם – נשמע קולו – כי קרובה גאולה! כי כל הגלות המר הזה לא בא עלינו אלא כפרוזדור לפארת הטרקלין – נשיר ונשמח ונענג נפשותינו. הוא שר והקהל שר עמו מזמורו האהוב:

למנצח מזמור לדוד,

ה' בעזך ישמח מלך

ובישועתך מה יגיל מאד –

הקהל שרים ושמחים מאד, הקהל שכור תשוקת מלכות המשיח –

ולפתע השלך הס. כל העינים נפנות עליו. הנה הוא קם ממקומו, זוקף קומתו, עיניו נוצצות. הוא שם פעמיו אל ארון הקודש. עינים שואלות, לבבות פועמים: מה רצונו ומה מבוקשו בזה? בנחת הוא מסיט את הפרוכת ומוציא ספר תורה. דממה. הכל צופים בו, עוקבים אחר תנועותיו – מה הוא אומר לעשות?

הוא חובק את ספר התורה ומאמצו אל לבו, צועד אל עבר הרבנים.

– המקדש את הבת… הוא לחוש ומנשק לספר התורה. ועתה כבוד תורתכם, רבני שאלוניקי, הוא קורא בקול, הריני גוזר עליכם, לסדר לי קידושין עם התורה הקדושה…

נדהמים ונבוכים, פניהם מחוורים ומסמיקים חליפות. הם שותקים. ברי להם, כי כל דיבור חרוף כנגד האברך העומד לידם ומחרף שם שמים עשוי להיות בחזקת זיק אש המעורר תבערה ותגרות ושפיכות דמים ממש… הם שותקים – וסביבם קהל משולהב, עומד על רגליו, דבוק בו במבטי הערצה.

אחד אחד הם קמים ממקומותיהם, עיניים מושפלות בצאתם, כנמלטים על נפשם, דרך קהל החוגגים. הושבתה השמחה. תדהמה בקהל. דומה, אין תופס את המתרחש, את הצפוי, ואף הוא עומד כמהסס. אחר כך הוא צועד שפי אל עבר ארון הקודש, מנשק לספר התורה ושם אותו במקומו. הוא מחזיר פניו ורואה:

על הבימה עומד אחד מרעיו-תלמידיו: יצחק לוי מבית הדיין יוסף אישקאפא, מקובל וקנאי מדוחקי הקץ הנלהבים. קולו הצלול מהדהד בדומיה:

– אל-נא תשתאו, אל-נא תתמהו… הם השביתו השמחה. אך שמחת הגאולה, חדוות קץ הימין הממשמש ובא לא תושבת לעולם… הם רואים רק את אשר עיניהם רואות, אין הם רואים הסוד האמתי… פני תלמיד חגם וקדוש הלבינו ברבים –

ברדתו מן הבימה הוא נתקל בשבתי. חיבה והערצה במבטו. הוא לוחש דבר על אזנו. שלובי זרוע הם יוצאים מבית הכנסת.

הלילה אפל בין הסימטאות. השנים לחוצים אחד לרעהו.

– בעל כרחם יאמרו אמן בבוא ישועתנו – לוחש שבתי כאל עצמו. אחי אהובי, יצחק לוי, הוא פונה אליו – קרוב יום הגאולה, אשורנו! כל הסימנים והאותות מעידים בואו במהרה בימינו, בימינו…

– כן, צדקתם, החכם שבתי… אך עתה איעצכם נאמנה למהר ולעזוב את שאלוניקי. כי קשה כשאול קנאתם! ישראל לא ידע, עמי לא יתבונן…

הלילה אפל בין סימטאות שאלוניקי –

 

דרשת אברהם היָכיני    🔗

שבעת-נדודים, שבעת-מראות, שבעת-חוויות מגיעה החבורה, בשתי מרכבות, לשערי קונשטנדינא הבירה. יום קיץ עומד במלוא זהרו ותכלת המפרץ המקשר יבשות מתנוצצת ברבואות ספירים ושוליה מקציפים-מלבינים, ובאופק – חגורת הרי אסיה הקטנה טובלים בנגוהות. מה קוסם המראה, מה שובה-לב המתיקות הענוגה, מתיקות החלום והתום המרחפת בחלל!

הנה דורכות רגליהם ברחובות הבירה ההדורה, שרבים בה גני-הנוי ובניני-הפאר שהוד מלכות נסוך עליהם, הארמונות והמסגדים, החנויות והחאנים. אי-משם נשמעת הלמות פטישים מבתי-מלאכה וחרושת, אך היא כנבלעת בזמרה מזרחית נוגה, מסלסלת-מחלחלת, הבוקעת מעברים, מאחורי חצרות נעולים, קונשטנדינא כולה כמתרוננת בחלום תפארתה, שבתי בולע המראות והקולות, משתאה לפאר היאה לעיר מושב המלוכה והשולטאן.

עינו נצמדת לנוף הקסום של “קרן הזה”. ליד תכלת הבוספורוס, אל מול גבעותיה של אדמת אסיה, נשקף ארמון לבן, בנוי בסגנון איטליה. ארמון הבּאֶלוואֶדאֶראֶ הוא, בו שכן דון יוסף נשיא. ארמון – שיר. ארמון – חלום שנכזב. מי יושב עתה בין כתליו? דון יוסף איננו, אך השיר יפך. הוא שומע צליליו המתנגנים בלבו בצער התפערת שנמוג – ורוחו ממנה והלאה… רוחו משוטטת עתה בנוף אחר, רדום הוא בתוכו פנימה ועתה הוא מתעורר בחריפות נוגה וכוססת: נוף מלכות ירושלים הוא, מלכותו של עם מושפל בגויים. הן מכאן, מקונשטנדינא, קרובה הדרך לשם, גביר חלומותיו, מקדש עיר מלוכה. האם לא לכך נתכוונה ההשגחה, שהביאה לתחומי מלכות השולטאן רבבות יהודים מקצווי תבל, את שארית הפליטה מארצות הדמים שבאספמיה ועמה רבים מארצות המערב והקדם וגם מגלילות הדמים באוקראינה ופולין? מה רבה התפארת שזומנה לישמעאל, ומה עמקה כתהום הגלות המרה של ישראל! לבו מתחמץ בקרבו בצער רב ושפתיו לוחשות:

באו גויים בנחלתך

טמאו את היכל קדשיך – - -

עת מתי ה' תנאף לנצח,

תבער כמו אש קנאתך?

ההשתאות הראשונה שבאה בהסתערות-חטף נמוגה מהר, ותחושה של דכאון בה עליו וכובשתו. עתה הוא מבקש לברוח מן המקום הזה, הוא מבקש לברוח מעצמו. הוא ממהר אל בית הכנסת, למצוא מפלט במקלטו אשר במבצר הזוהר, הוא עורג לתפילות ולסיגופים וליסורים, הוא הנושא שמחה ללבבות מבקש יסורים לעצמו, לשכך צערו בצער גדול הימנו.

מפינתו בבית הכנסת, הוא צופה אל עדת היהודים המתכנסת עתה להאזין לדבריו של הדרשן אברהם היכיני. נמוך-קומה ורחב-כתפים ורחבים פניו ועטורים זקן שחור והעינים חודרות-יוקדות. דומיה בקהל הדרוך לשמוע דברו המייסר והמנחם, הפוצע והמרפא. חכם מופלג הוא, בן קונשטנדינא שיצק מים על ידי הרב יוסף מטריאנוש, נזר יהדות תוגרמה. והוא גם מחבר ספרים ובראשם “הוד מלכות” ובו ק"ן מזמורים. לשונו – פאר המליצה מתובלת באמרות חכמים ובציורי קבלה ודימיונו עז וסוער. הנה עומד הוא על הבימה, מבטו חג על סביביו, מבטו של מצביא הסוקר צבאו, בפתע נתקל הוא באורח רם-הקומה, המכונס בפינתו ורעיו סביבו – האם לא שמע עליו רבות עוד לפני שנזדמן לכאן? מבקש הוא לגשת אליו, לברכו לשלום, אך הקהל מחכה בקוצר רוח לדברו.

…וכל מעשיו בכוונה גדולה – הוא מטעים – הגירושים והשחיטות, היסורים והעינויים, וגם אשר ריחם השם על שה פזורה ישראל ונתן לה מרגוע בצל כנפי התוגר. אך האם לא קראנו אצל הרב הקדוש משה קורדובירו, כי בימים ההם יתכתתו גוי בגוי ולישראל יהיה ביניהם צער גדול, וכל אחד ירצה לבזוז את הרחלה הזאת ולאכול בשרה… ויתגלה משיח בעוני גדול, ואז ירבו הנסים אשר אין פה יכול לדבר ואין שכל יוכל לשער…

– וסוד התשועה – בידיעת הסתרים העליונים – הוא מכריז ופושט ידיו לפניו ועיניו מאירות – סוד תשועת הנפש בזה ובבא. וכל המתרשל בלימוד הזה אין מעשיו הטובים מגינים עליו! ובספר “עמק המלך”, נדפס באמשטרדם בהסכמת רבנים רבים ורבנו בעל התוספות יום טוב, קורא אותנו הרב אלחנן מפולניא לקרב הגאולה על ידי הלימוד הזה – והשל"ה ²הקדוש מזהירנו על לימוד הקבלה שעשר ידות למארי דקבלה על המארי דמשנה. ואל יתרשל אדם מלמוד מדאגה פן יטעה, כי על כל פשעים תכסה אהבה. והשגיאה ההיא ערבה לפני השם, ובפרט בדור אחרון זה, אשר הגיד אליהו הנביא שיהיה כמוס ספר הזוהר עד דור אחרון כדי שבזכות זה יגאלו ישראל…

– כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו – ממשיך הוא ודברו כזמר – הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע! – והוא מספר הבשורות המופלאות מפי מיודעו, חכם נכרי מארץ הולנדיא, אשר בשבילו הוא מעתיק כתבי-יד עתיקים. השמועות באנוס אהרן הלוי, שמספרד נמלט אשר בה עוד עולות שלהבות האינקביזיציה לשמים, לאמשטרדם המעטירה ומשם נסע לארצות אמריקה הדרומית, והעיד שפגש בבני שבט ראובן בין הררי הקורדיליארים… וקרא באזניהם בקול גדול: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד… והודו שהם משבט ראובן. וסיפרו לו כי קרוב היום אשר בו יצאו מסתרי מושבותיהם להתוודע אל אחיהם… אחינו הם המצפים אף הם כמונו לקץ הימין – קורא הוא בהמיית רוחו הקהל נרגש מאד, עוצר נשימתו, כצופה להתגלות עליונה… ואמרתי אשמח לבבכם באלה הבשורות והנחמות, זמירות ורננים, המגיעות מכל כנפות הארץ. וגם באגרות שהגיעו לליוורנו מקהיר נמסר על ראשית התגלותם, ומפי משולחים נאמנים כהדיין ברוך גד מירושלים שדבריו קוימו על ידי עשרה רבנים – - -

הוא מנגב הזיעה מעל מצחו וקולו רם וצלול בקראו:

ערוכים על דגליהם יבואו, אנשי מלחמה מזויינים, ויכניעו העולם וישפכו מרות אלהי ישראל עליו – חלוצים יצאו לפנינו לארץ הקודש בבוא היום…

הקהל נפעם מן הגדולות והנצורות, הקהל דלוק התלהבות והתפעלות. לעיניהם דמויות הענק של הגבורים אשר מעבר לסמבטיון וכל פרשת פעליהם ועלילותיהם ועתידותיהם… שהרי ההשגחה העליונה עצמה היא שקיימה אותם, למען יהיו תשועה לעמם בבוא קץ הימין, ימי הפלאות וקרן ישראל אז תשגה בגויים… ובתוך הקהל המפועם הוא מפלס דרך לעצמו אל עבר הפינה, אשר שם הבחין מבטו באורח.

– שלום עליכם – הוא אומר – ומושיט ידו לשבתי. האם אין אתה החכם שבתי צבי משמירנה, אשר שמעו הגיע לאזני מזמן? –

– אני הוא – אומר שבת בקול רפה, כמבוייש, ואלה רעי ותלמידי, אשר יחד נעשה תקונים ויחד אנו עושים בתפילות ובסיגופים… נופת צופים דבריכם…

– את אשר ישים אלהים בפי אדבר – הוא עונה. ורבים הסוללים עתה דרך לגאולה. גם בקונשטנדינא רבו האמנים שאור זרח עליהם, אשר קצרה רוחם ונפשם יוצרת לתשועה –

– קונשטנדינא, עיר המלכות – מעיר אחד הרעים – מלך ישמעאל ישכון בה, השולטאן –

– גואל ישראל יוריד כתרו של השולטאן מראשו – קורא שבתי – מה מלכות ומה פאר לגויים לעומת הוד הנצח העליון אשר למלך המושיע לעת התקון הגדול? וירושלים בראש ההרים תתנוסס, תפארת עולמים, זהב מזוקק, משוש נפש –

– נאה דרשתם – אומר אברהם היכיני ושמחה בפניו. נאה דרשתם! אך הדבר הזה טעון התעוררות עזה ומעשים קדושים להחיש התגלותו… מעשים, החכם שבתי, מעשים הם העיקר – לבל נחמיץ, חלילה, שוב, כאשר החמצנו… כי לא אחד קם לישראל להושיעו אשר ניצוץ המשיח להט בו, אך כוחות סמאל גברו וכבו מאורות…

שבתי מרים ראשו הצונח בין כתפיו, כאחד המתעורר מתרדמה כבדה, עיניו מתרחבות, בהירות גדולה בהן ואישוניהן גחלים לוחשות. הוא מדבר לאטו וכל דיבור כחצוב מסלע –

– כי כאשר יכספו ישראל מלוא הכוסף, אין ספק שיבוא.

– כן, מאשר אברהם היכיני – כאשר יאמר הפתגם: אין בוקה סיראדה, נו אינסרה מושקה, אשר לא יצעק ולא ייענה. שוועתנו תעלה, יתבקעו רקיעים…

הוא מסתכל לצדדין ורואה – נתרוקן בית הכנסת. ודממה סביב.

– מקום לינה וסעודה כבר מצאתם? – הוא שואל.

– אל-נא יטרח – עונה שבתי. דבר לא נחסר.

– גדולה מצוות הכנסת אורחים, אורחים יקרים נכבדים על אחת כמה וכמה – הוא אומר. קא טייני בואין ביזינו, טייני בואין דוטרינו – מי שיש לו שכן טוב, יש לו מזל טוב, אומרים הבריות. בואו, איפוא, החכם שבתי ורעיכם עמי, אורחי תהיו, כי רואה אני שדברים רבים לנו, דברים גדולים.

 

שבתי צבי כותב אגרת לאביו    🔗

עם הדמדומים נפרשים צללים על הר האולימפּוס, חורשות הזית מיטשטשות והולכות, ונמוגים העצים והסלעים והבתים. השמש צונחת מעבר להר, ובבתים הפזורים במדרוניו נדלקים אורות זעירים כאלפי עינים המציצות מן החשיכה. רוח סתיו הומה, סוערת, צולפת במדרוני ההר, חומקת ביעף על פני בתים ובקתות, מנהמת, מצווחת.

ילל הרוח כמנגינת רוחין ושדיו אשר לא מעלמא הדין. בלילות כאלה – הוגה שבתי – מזדווגים כחות הטומאה, בלילות כאלה עורכים כלולותיהם במאל ולילית, נישאים בריקודי-הוללות ממיטי אסון וכלייה. הטומאה! היא, האויב, היא המחסום הכבד על דרך הגאולה והתקון, היא גם אויבתו, שכל חייו הוא נאבק בה, נלחם בה בכל כוחו, בהשבעות ובסיגופים ובתקונים. עוד רבה, כה רבה הדרך, עוד רב, כה רב המאבק, היעמוד בו? ברוך השם שלא נכשל עד עתה, שלא נתפס לפיתוייה של הטומאה ובחרם שטמנה לרגליו לא נפל… ובלבו תפילה: חזקני, אלהי, אמצני, לבל אמוט, לבל אכשל, כי כאש תיקד בלבי תאוות הגאולה ולא תכבה… דל היה הניצוץ שנדלק ואני ילד רך בבית אבי, באיזמיר, ומאז גבר ויהי אש גדולה, שלהבת אוכלת…

זה שבוע הוא שכון בעיר זו, אתונה, אך זה שנים מאז עזב את בית הוריו, בנדודים בלתי-פוסקים, מוכה אכזבות מרות כלענה ומורדף בשבולת יסורים ובזיונות ורדיפות. לא אחת הוא נכון לטרוף נפשו בכפו, שעמוק היאוש כתהום האפלה ואין מפלט ואין קרן אור. אמנם עתים ניצתים גם ניצוצות של התעלות והארה, הוא נמלו ממצוקי נפשו, מפרפורי עינוייו הטורפים אותו בכל פה. אך חודש ירדוף חודש, שנה תרדוף שנה – הישועה והנחמה נעלמת. כסלע העיקש קשיות ערפו של העם, החכמים והפרנסים בחמת-זעמם ירדפוהו, ינדוהו וחייו יבקשו. אילו ידעו המתרחש בלבו, אילו היה בידו לפרוש לפניהם כל צפוני מצוקי רוחו הנשרפת באש בל-תכבה! אך הם אינם נכונים להבין לרוחו, לסלוח לו, אלא אם כן ייכנע, ייכנע עד תום, יתכחש לעצמו, ירמוס במו רגליו יקרת שאיפתו הטבולה בדם נפשו.

אפלה שרויה בחדר ואף הוא, שבתי, שרוי עתה באפלה גדולה, ולבו מתחמץ בקרבו. תולעת שפלה הוא עתה בעיני עצמו, תולעת שהכל מבזים אותה ודורסים אותה. תולעת… הוא עוצם עיניו ושפתותיו לוחשות חרש:

– תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו / ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבוא / אל תסיר פניך ממני ביום צר…

הוא מוחה דמעה מעינו ופוער עיניו אל תוך האפלה, כמבקש ללכוד מתוכה שביבי-אור סמויים. הרוח בחוץ שככה קמעה, כוכבים בודדים נדלקים במרום. קולות מעומעמים עולים מן הרחוב. הוא מאזין: צלילי זמר ענוג מגיעים לאזניו מעבר לקיר. הוא נרעד כולו. שירת אהבה וגעגועים עולה באזניו. האין נענים גם בלבו הדים לכיסופים רחוקים עמומים?

A las muntanas mi alma,

A las muntanas mi ayre!

Eu sueno mi suena ma dueana

Alba y lusia y graciosa!

– אל ההרים נפשי יוצאת! / אל ההרים רוחי יוצא! / בחלומי אחלום אך גברת / צחה ובהירה ויעלת חן!

נוגה ומתרפק צליל-הכס, אשר לשירת היחיד בלילה הקודר של הסתיו הזעום. לא שיר אהבים הוא, תפילת-רחמים היא לנפש אמלה נצרבת בבדידותה, באכזבותיה, בגעגועיה-כיסופיה, משל לצפור דרור כלואה אשר חלום מרחבי התכול הומה בדמה. הוא שומע:

– שדה אילנות, שדה אילנות! / שדה אילנות! שדה טוב. / הענף היה זהב / והשורד שן שנהב.

– דרך שם היתה / היתה, אשה יפהפיה / מסרקת היא שערה/ במסרק שן שנהב…

הוא קם ממקומו, נעור בכוחה של דחיפה עלומה, מדליק נר. אור חלוש מפציע בלב האפלה. הרוח גורפת את חרוזי השיר. הרוח הומה ומנהמת במדרוני ההר. הוא נזכר בחדר המנין אשר בבית הולדתו, בסמוך לאמו האהובה, לאחיו… ועתה, בגלות ובנכר, השנאה והאיבה כגלי סערה אחריו יאוצו.

מבלי משים הוא שם ידו לכיסו ומוציא משם מגילת-נייר מעוכה – מכתב אבא הוא, ששליח הביאו אליו עוד בקונשטנדינא מקהירו. אף שלא אחת קרא וקרא בו, שוב נעגנת העין בשורות אשר הן לו כפרישת שלום מן הבית, מעולם נעוריו, מן השדה הרענן עליו נבטו ופרחו חלומותיו, מן השכרון הראשון, הראשון מה יקרו לו עתה סמטאותיה של איזמיר, חורשותיה, שפת ימה! בחוזק יד גורש משם, שבע חרפות ועלבונות, מרורים ועינויים, אך מדי יזכור בית הורים שלא בגד בו, המאמין בו ואוהב אותו, יהמה לבו בקרבו… הוא קורא שורותיו של אביו:

אל בני אהובי, מחמל נפשי, החכם המופלג, בבת עיני, שבתי בכורי, יהי אלהים עמך.

אני כותב אליך, בני אהובי, אגרת זו מארץ מצרים, מקהירו, אשר לשם באתי לרגל סחרנו ועמי אחותך תחיה. כי השם נוטה לנו חסקו כל הימים ומצליח דרכנו בכל אשר נפנה ולא נחסר מאום. וכאן, בקהירו, התאכסנתי בבית הגביר המפורסם, יוסף רפאל מ’לבי, ולו בית יציקת מטבעות והוא הממונה על גביית המכס מטעם המלך חסיד מקובל הוא האיש ורב עשרו וגדולתו, אך רבים מהמה מעשיו הטובים. ידו פשוטה להושיע דלים ואביונים, בתי תפילה וישיבות הוא מקיים בארץ מצרים ובארץ הוקדש, רבים הלומדים בארמונו וסועדים על שולחנו. ודע, בני אהובי, כי שמך הטוב ושם מעשיך הגיע גם הלום, ורבים יאהבוך בטרם ראו פניך, ורבים כאן וגם הגביר יוסף רפאל משתוקקים לספחך לחבורתם.

… ועוד בשורה אחת בפי לך, בני, כי אחותך תחיה היתה לאיש למזל טוב והאיש נכבד ומקובל גדול, שמואל פרימו שמו, בן כ“ט שנה הוא, ובשנת תי”ח מתה עליו אשתו הראשונה. ובזמן חתונתה נזדמנו לקהיר אנשים נכבדים, דרשן מטיף, משולח בעסקי קהל קונשטנדינא אברהם היכיני ומשולח מארץ הקודש, מעיר עזה, שחזר מצפון אפריקי, אלישע אשכנזי שמו. בפי כולם עלתה תהילתך בני, ותהי כשמן המור על פצע אנוש ומרפא ללב דוי. על ראש שמחתי העליתי אותך, בני אהובי, וגם אמך בך תהגה, יומם ולילה תתפלל עליך, כי רחמינו עליך נכמרו, לך ייהמו, כי אהבנוך מאד, בני, בני יקירי, שבתי. עד מתי אתה נודד על פני ארצות ללא בית וללא משפחה? ומתי ישוב כבודך כבראשונה?

כן, כאשר ראה אותי הגביר בשובו מן הדרך, מאלכסנדריה שם אסף מכס הנמל, נדהם ונבוך היה וישאלני: האתה הוא זה אדוני מרדכי צבי, אשר זה שלש שנים קויתי וצפיתי לראותך ולדבר עמך ביחידות פה אל פה? ואומר: אני. אז נפל על פני ונשקני, ואחר כך ישב על כרו ויאמר:

– אמור-נא לי, אהובי, ידידי, האמת הדר ממה שגילו לי מקצת גבירי וחכמי קונשטנידינא ושאלוניקי בהסתר אגרותיהם על בנך בכורך, ואם יש בך, בני, ניצוץ נשמת משיח בן דוד אשר בימיו יתגלה קץ הפלאות, או אין. ואען ואומר – מתחילה מפוקפק הייתי גם אני במקצת, כי לא פיללתי, שאני מרדכי צבי, אזכה בכך. אך כהיום הזה הכל אמת וצדק, כי רבים המעידים עליך ועל קדושתך. ואספר לו מכל המוצאות והקורות אותך עד היום הזה –

… וקודם אסיים אגרתי אליך, בני אהובי, אביא לך פרישת שלום גם מעם הנכרי מר גורדון סמית, הוא הסוחר מאנגלי טירה, אשר אנו סוכנים למסריו באיזמיר. כפעם בפעם בבואו לביתנו לא ישכח לשאול לך, ותמיד יזכור נעימות זמירותיך הערבות אשר שמע בעוד אתה עמנו יחד, כאשר נזכור גם אנחנו. וגם הוא כדרכו על קץ הפלאות יספר ועל ההשתוקקות הגדולה לגאולה אשר אחזה גם בגויים. וגם בתשועה הקרובה של ישראל יבטח ויאמין.

ועוד סיפר לנו על אחד נכרי, בן ארצו, יעקב ניילור שמו, אשר בלכתו אחר המחרשה שמע קול קורא אליו כדברים שנאמרו לאברהם אבינו: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. ומעיר הולדתו הוא בא, בחברת תלמידים, לעיר בריסטול, שתי נשים מוליכות סוסו והכל מזמרים: קדוש, קדוש, קדוש ה' אלהי ישראל. וגם בארץ הולנדיא ופרנציא וביהמן מבשרים גויים בשורות שמחה ונחמה וגאולה לישראל… בטח, איפוא, גם אתה בהשם יתברך, בני אהובי, כי קרוב לקצו ליל האפלה של הגלות המר ושמש בגבורתו תחזינה עינינו בקרוב, ותבוא על ראשך ברכת אביך אוהבך – מרדכי צבי.

שבתי מגולל האגרת, שם אותה לכיסו ולחוץ עליה בידו כאחד המחבק נחמתו היקרה ללבו. הוא מעביר ידו על חלקת זקנו, עוצם עיניו והוגה בדברים אשר כבר קראם פעמים רבות ובתשובה אשר כתיבתה דחה מזמן. עתה הוא מתאושש, צורך גדול הוא מרגיש לכתוב לאביו וללחוץ יד אמו מרחוק. המבשרו יתעלם? והוא נוטל הקולמוס, שוטח ליד הנר מגילה לבנה ובאותיות זעירות, מסולסלות צפופות, הוא מעלה התשובה בה הוא מבקש להערות משיח נפשו.

לאבי אהובי, עטרת ראשי, ולאמי היקרה, לאחי ולאחותי, על כולם השלום וברכת שמים -

האגרת מקהירו קיבלתי וישמח לבי ורבות עלזתי בה בעניי, כן ישמח אתכם אלהים אמן סלה. לתהי הברכה בכל מעשי ידיכם ותחול על ראשה של אחותנו ובחיר לבבה הצדיק שמואל פרימו -

רבות תכסף נפשי לראותכם, אהובי, אך עוד נגזר עלי להיות נע ונד מעיר לעיר ומארץ לארץ, אך שמים וארץ עדי, כי מדרכי הישרה לא סרתי וקרוב יום גאולה ותשועה. רבות שבעה נפשי כלימות וחרופות, אך גם רבו רעי אהובי ותלמידי, המסתופפים על דגל הגאולה. נאמנו לי ידידי נפש, מהם שארחו עמי בכל דרכי מאז יצאתי את איזמיר עיר הולדתי, ומהם חדשים, נשמות פז צרופות, כהמקובל אליהו קרקדחיונה מקונשטנדינא והדרשן הסופר אברהם היכיני. כן, גם מקונשטנדינא גורשתי כאשר גורשתי משאלוניקי, אך בכל מקום קניתי תלמידים ורעים, ועוד אחזור לשכון כבוד בעיר בירת התוגר…

ונתעוררתי פעם עם רעי אהובי בקונשטנדינא… דג חי שמנו בערישה, ועברנו רחובותיה של שכונת היהודים. האין ישראל כדג הכלוא המפרפר ביבשה ומשתוקק למקור מים חיים? ועתידים ישראל להגאל במזל דגים. ובאחד הספרים נרמז על הזמן בו יעמדו כוכבי הלכת צדק ושבתי במזל דגים. אך הרבני ם כעסו עלי כעס רב וחמתם בערה בהם, והמה שלחו אלי מלמד להורות לי בינה והוא אף חבט בי… גוי נתתי לנוגש. אך הרבנים לא הרפו וגזרו עלי גירוש ואימו במעשי אונס. אטומות אזניהם ועצומות עיניהם ונעלם מהם הסוד הגדול ומרדפים הם לכל דוחקי הקץ. והמה לא שעו לדברי, כי גבר עליהם עול הגלות הנורא ואז יצאתי לארץ מוריאה…

ועתה אמרתי הגיעה שעתי לעלות לירושלים. ריבם שם הבחורים מארצותינו אשר הוריהם הקצינים והנגידים מקיימים ישיבות בארץ הקודש. וגם אני מחלק צדקה ביד פתוחה למשולחי ירושלים. אך עתה באתני אגרתך, אבא, מקהירו, ואחליט לרדת תחילה מצרימה ולראות פני הגביר יוסף רפאל וחסידיו, לפני שאזכה להתעפר בעפר נביאים וצדיקים

ארכו דברי האגרת – הוא קרב לסיומה, ודומה עליו כמו נסתיים פרק בחייו, נשלם חשבון, ועתה עליו לעשות הכנות לקראת הפרק הבא – עלייתו לארץ הקודש דרך מצרים, דרך מצרים…

באור השחר העולה צורבות עיניו הליאות לאחר ליל הדכדוך מודר-השינה, ועיפות כבדה באיבריו, אך אופק חדש רומז לו, מחזק רוחו, מאמצו ברפיונו. אפשר שם, בין סלעי ירושלים השוממה, ייפתח שער חדש. השער? מדוע חיכה עד עתה, מדוע דחה עלייתו עד היום?

 

בטירת הקבלה    🔗

משטח חול צהבהב מסולסל משתרע עד קצה האופק ועקבותיהן של שיירות גמלים טבועים בו. עצמי תומר בודדים נישאים בגאון ובאופק – צריחי ארמונותיה ומסגדיה של קהיר. בהירים ועמוקים השמים ובשמי אביב נודפים באויר השקוף. וגם בלב החבורה הצועדת לעבר העיר גלי גיל טמירים מתרוננים כפלגים המשתחררים מאסורי הקרח הכבד ומושכים בשיר-של-חירות מימיהם הזכים, הצוהלים…

הם צועדים ברחובותיה של קהיר, קרבים והולכים אל שכונת היהודים, אשר ההכנות לקראת חג הפסח ניכרים בה בכל חצר וליד כל בית. ישמעלים יחפים וישראלים לבושים ארוכות עוקבים אחרי החבורה. הוא צועד שפי בראשה, בגדיו צחורים ונאים ושערו עשוי ופניו צחים והדר נסוך עליו ושלש טבעות זהב על ידו נוצצות באור החמה… האין זה נסיך קדום מאגדות אלף לילה ולילה אשר ירד עם עבדיו לסימטאותיה של קהיר לבקש את בחירת לבבו?

מבית הכנסת עולה זמרת הלימוד כקטורת. החבורה נכנסת פנימה, בדלת שואלים ועונים ונכנסים זה לתוך דבריו של זה.

– הן זה החכם שבתי צבי מאיזימיר! מצעק לפתע יהודי אחד.

– רבות ונצורות שמענו עליכם, החכם שבתי. אורחים ומושולחים שנתארחו בצל קורת אדוננו סיפרו תהלתו. מה ישמח הנגיד לראותו – אומר האחר.

נשמח לשמוע מפיו חידושים ודרושים וסודות התורה – משסעו הראשון – ולהאזין לזמירותיו כי נעמו –

– אלך לבשר בואכם לאדוננו – מכריז אחד – והוא אץ לקיים דברו.

שעטת סוסים רתומים למרכבה נשמעת במעלה הסימטא. הנה היא נעמדת ליד הפתח. אפריון של משי וקטיפה חופה עליה. נמוך-קומה ודל בשר הוא הגביר, פסי כסף זרועים בשער זקנו ופניו חרושי-דאגה וצער. לבושו תלוי עליו ברישול, משל העניק בכובד של כמצוי. הזה הגביר המפורסם? – מהרהר שבתי – בראותו אותו נכנס בפתח בית הכנסת, נעצר קמעה כמופתע, מתקרב אליו בצעד זעיר וידעו מושטת לו לשלום.

– ברוכים הבאים! ברוכים הבאים בצל קורתנו! – הוא קורא, ואין הוא מוריד עינו משבתי. ודאי עיפתם מן הדרך, החכם שבתי, ועתה עליכם לנוח מיגיעכם. חכמים ומקובלים בביתנו והרב ויטאל ממונה על התקונים, וגם אחותו וגיסו שמואל פרימו. בואו, בואו עמי, רבותי אל ביתי, שכל חדרי פתוחים לפניכם, וכבוד גדול הוא לי, כבוד גדול מאד לקיים בכם מצוות הכנסת אורחים.

הם עולים אל המרכבה הדוהרת לעבר הארמון. נרחבת החצר, דקלים בודדים פושטים זרועתיהם אל הנבינים המפוזרים סביב, והמולה עומדת בה – קולות ילדים המפזזים ומנתרים מעברים וצווחות נשים וניגון הלומדים… ובאחת הפינות שפחות ישמעאליות עושות בשפיתה ובכביסה ושאר מלאכות בית. אוירו של ערב פסח ותכונתו ניכּרים סביב.

יוסף רפאל קובע מקום לאורחיו וממהר להפרד מהם לפי שעה. אצה לו הדרך ודוחקים מאד עיסוקיו. רבים המתדפקים על פתחו בעניני צבור, מהם שלוחי קהלות רחוקות ורבים הפונים בבקשות עזרה ועצה, בכתב ובעל פה… אמנם זיכהו האל בעושר ובנכסים – אך הבל הבלים המה בעיניו, כמוץ יעוף, חולין שבחולין שהטומאה מדובקת בהם. על כרחו הוא שולח יד בעסקיו, למען יהי לאל ידו לכלכל נצרכים ולקיים הישיבות ובתי המדרשות אשר במצרים ובעיקר בארץ הקודש ולסייע בדרך כך, היינו בדרך של רבוי לימוד הקבלה, לקירוב הקץ…

הגביר נפנה לדרכו, ושבתי פורש להרהוריו בזו הטירה שגדולה וקבלה חברו בה יחד, והיא זורעת אורה למרחקים בנפשות רבות. ודאי, לא מעטים עשירי היהודים המקיימים ישיבות ותלמידי חכמים בארץ הקודש. ולא מעטים הנותנים צדקה בנפש חפצה, וביחוד בזמנים האלה שכה רבו הנצרכים. אך זו הפעם הראשונה דורכות רגליו במקום אשר השכינה איוותה לה למושב ותורת הסוד התבצרה בו וכולו ערגה לקרב הקץ – ובנו של הרב חיים ויטאל כאן, המשך ישר לשלשלת הזהב… והרי גם האר"י האלוהי מכאן זינק, מגדות הנילוס העפיל לצפת…

בלילה, על משכבו, חוזרים לעיניו מראות היום שחלף, מראות שעונת היהודים הדחוייה וארמון הנגיד שוכן בלבה – והוא כשכונה בתוך שכונה, טירה של תלמידי חכמים ומקובלים… והן כפסע מכאן לארץ הקודש. האין יד ההשגחה העליונה מכוונת אשורו קדימה, הגם בדרכים עקלקלות, נעלמות, אל מקום היעוד?…

ירח שט במרומים ואורו החיוור ניגר לתוך החדר בקילוחי כסף. ילל תנים מחריד פולח הדממה החלומה. הוא עוד לא נח מטלטולי הדרך, אך עוד מעט קט ויתנער לעבודה, לתפילה וללימוד… וזמרתו העריפה תפך בדממת הלילה עד בוקר. ויעלה רינונו בתפילת אשמורת שלישית, היא התפילה שנשלחה לחוץ לארץ להתפלל בבכי ובודוי ובתחנונים להשם, להשיב את מלכות בית דודו על מכונה ולהקל את חבלי המשיח –

אין הוא יחידי הקם לפני עלות השחר. רבה התנועה בארמון – דמויות כצללים, טליתותיהם תחת בית שחיים, ממהרים באי הבית להקדים בתפילתם את השמש העולה, שמש אביב עתירת נגוהות, ומה גם שערב פסח היום ועליהם לסיים ההכנות ולהתקדש לקראת ליל החג –

כי שונה הלילה הזה מכל הלילות – וביחוד בארמונו של הגביר יוסף רפאל. הארמון טובל באורות רבים – ושפעת אור זרועה בלב עדת היהודים, עטופי טליתות צחורות – בכל להט נפשם הם חיים את טובו וצפונותיו עד תום – את השעבוד ואת הנסיונות ואת החירות וחדוותה, משל נעקרו כליל מן העולם הסובבם והם מקיימים בגופם הכתוב: בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצר ממצרים. הם קוראים ומזמרים פרקי ההגדה, אך זמרתו של שבתי צבי כובשת כל לב בעדנתה, בצלילותה. לשנה הבאה בירושלים! – הוא קרוא ברוב התלהבות. יודע הוא כי הפעם הבאה ודאי שיזכה לחוג את הפסח בירושלים. אך האם כבר יבוא עד אז הקץ?

אך ימים רבים חולפים ואין השאלה פוסקת לטרוד נפשו. היא מדכאה ומענה. הרי הוא בכאן, בטירת הקבלה, אהוב ורצוי לכל. אין מטיל ספק בקדושתו, שמבניה-בחיריה של השכינה הוא. יודעים הם יסורי גלותו ונדודיו, הנגישות והבזיונות שנתנסה בהם. אין כמותו מפליג בדביקות במרחביה העלומים של תורת הסוד, מפליא בטהרה, בעבודת הקודש, בתקונים, וביחוד בזמרתו שהיא כזמרת שרפים. אך עם זאת, ואולי משום כך גובר בו דכדוך הנפש עד כדי יאוש, בעקת קדרות שחורה ומרה, והשאלה: מתי – מצטיירת במוחו באותיות של אש. ויש אשר לא יעצור כוח בצפייתו העזה והממושכת להתגלות, להתרחשות הגדולה הנוראה-הוד, ופלגי דמעה יזיל ובכייתו מלווה אנקות כאב תפרוץ בפרפורי-רעדה-ועוית-אברים. היש עוד אומלל כמוהו? והוא מרבה סיגופים והתבודדות ועינויי גוף ונפש, והוא כצל אדם נטול חים ורצון…

ויום אחד בא אצלו, לחדרו, הגביר יוסף רפא. כאחד נזוף הוא עומד לפניו – לפני שבתי, שהוא עצמו כנזוף-גורל ומשתוחח בצערו וביסוריו – כאחד שבא להתוודות על חטאו.

– ביא דוני – פותח הוא ואומר בהכנעה – אל-נא יירע בעיניך על השאלה הגדולה הכמוסה בלבי, ואם תגדיל חסדך עמדי אשאלך דבר.

– שאל – אומר שבתי בקול חלוש.

– אתה היודע – ממשיך יוסף רפאל – מה עזה אהבתנו אליך ומה ישמח לבנו בשבתך עמנו. מקצות הארץ באות השמועות עליך ואינן מרפות, בשורות מרנינות כל לב… חרדה אוחזת בי, החכם שבתי… מקצות הארץ פונים ושואלים וחוזרים ושואלים האם… האם… האם אתה הוא… העתיד להתגלות… וקצת חכמים ורבנים, מן היראים והמאמינים מאד, הפצירו בי זה כבר שאשאלך לאות ולמופת… האם דיברת עם הקדוש ברוך הוא כמשה רבנו ומי שלחך?

– לא אכסה מכם דבר – הוא עונה – ולשאלתכם אשיב:

לא דיברתי עם הקדשו ברוך הוא כמשה וגם מטה האלהים לא נתן בידי לילך עמו למלך התוגר…

– אם כן – אומר יוסף רפאל – אפשר כי תכשיל עצמך ואשר יבוא אחריך ואפשר לכל ישראל? ובקשתי ושאלתי אליך, שבתי אהובי, אל-נא תקצף עלי –

חיוך קל חולף על שפתותיו החיורות-תכולות של שבתי – ונעלם.

– אל-נא תירא – הוא אומר. את כל אשר החילותי אכלה בקרב הזמן. ואם תשבע לי שלא תגלה לשום איש – ואגלה לך את כל לבי.

– אני נשבע לך – אומר יוסף רפאל.

הוא שותק שעה קלה. רעדה באבריו ולבו נפעם.

– דע גבירי אהובי – הוא אומר בלחש – כי מיום היותי בן ט“ו ועד היום הזה עסקתי בהשבעות ובצירופים, ועל ידי השם הגדול והנורא ביקשתי להביא תחת ממשלתי את כל שבעים שרים אשר מושלים על העולם התחתון. ואת כל כוחות הטומאה, מזיקים ומזיקות, לילין ורוחות. וקיבלתי על עצמי יסורים גדולים ועצומים באהבה, וסודות רבים לי נגלו וגם חידושים רבים. והנה אמרתי, מידתו של הקדוש ברוך הוא לפקוד עוון אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים, שהוא גימ”ל או דלי“ת דורות. ועתה צא וחשוב: טי”ת ו"ו מאות שנים אנו תחת ממשלת שבעים שרים בקרב עמי העולם, וזה נגד מידתו של הקדוש ברוך הוא, ובאה העת. ואני, שנשמתי נשגבה, אעשה להכניע מושלי עולם בכוח הטומאה. כמיטב יכלתי אעשה – והשם הטוב והישר בעיניו יעשה עמדי ועם כל בית ישראל, על שכוונתי רצויה לשם שמים וקווה קוויתי, שלא אכשל. כי מלאה העת…

בפתע הוא עוצם עיניו ומפזם לעצמו בערגת חרש:

קול דודי,

הנה זה בא,

מטפס על ההרים,

מקפץ על הגבעות – – –

נדהם יושב מולו יוסף רפאל, אחוז תמהון הוא. אחוז הערצה הוא. עתה אין בו ספק, שזה החכם הקדוש אשר גילה לפניו סוד כמוס, הוא הוא… נכון הוא להשתטח לרגליו ולנשק כנפי מעילו. אך הוא, הנערץ והמופלא, יושב בעיצום עינים, – ושירו כתפילה עתירת-סודות…

– יהיה רצון – הוא לוחם כעבור שעה קלה – שישגא אחריתך, ועל שגילית לי מטמורות לבך מתחייב אני לשפוך למענך אפילו טפה אחרונה מדמי בכל לב ונפש, עד שיעלה לנו את כל זה –

– ועתה – אומר שבתי וקולו רועד – נקבל על עצמנו לשמור אל הסודות והרזים עד לשעה היעודה, כי מלאה העת ואין נבצר מהשם…

קבל נקבל – מאשר יוסף רפאל בשמחה.

 

האסיפה בישיבת יעקב חאגיז בירושלים    🔗

שמש קיץ קופחת, מלהטת הסלעים והאבנים, מצמקת וחורכת כל חתיכת ירק, מסנוורת עיני הבריות וזורעת להבות. אנשי השכונה היהודית הדחוייה בירושלים סגורים בבתיהם מאחורי תריסים מוגפים. ישמעאלי יחף משרך רגליו אחר חמורו הטעון בין תלי אשפה וערימות זבל. דממה מלובנת ברחובות, אף פושטי היד נעלמו. ורק מן הישיבות ומן בתי המדרשות עולים קולות הלומדים, הבחורים והתלמידים המתרפקים על התורה.

מלכות הדלות שולטת כאן בכיפה. שרויה היא על משכנות-אדם שהם כחורבות פגומות, על בתי חומה אשר טיחם נסתאב והם מכוסים צלקות ופצעים, נשקפת דרך תריסים צולעים וחלונות ששמשותיהם סתומות סחבות, מטיילת בין הסימטאות המעוקלות ומציצה אל בתי-תמחוי לעניים, אל בתי-מחסה למוכי-גורל, אל בתי-יתומים ומושבי-זקנים. מהלכת היא לבושת-טלאים, אחוזת רעב וכפן, אך עיניה נטויות בתקוות בטחון לשמים וידה פשוטה לנדבת אחים מרחוק. המשולחים היוצאים לתפוצות עושים להתעוררות הלבבות ולהושטת הצדקה לקהלות הדלות, לקיום הישיבות ולעניי ארץ הקודש, שישוב ארץ ישראל וקיום לימוד התורה בה מצווה גדולה היא, למען לא יכבה הנר… אין הדלות, איפוא, דלות חסרת-תקווה-ותכלה. אף בנוולותה ובמצוקתה זיקים סמויים של גאון מהבהבים בה. שהרי מלכתחילה מאסה בתענוגות העולם הזה ובחמודותיו וגט כריתות נתנה לתביעות החומר השפל ולפתוייו. היא עצמה, הדלות, חלק מן היעוד הנשגב. ואין היא מקנאה, חלילה, בקהלות היהודים בחוץ לארץ, השרויות בטומאת הגלות, בין צפרני העיטים הטורפים, הקהלות שעלו לגדולה ולעושר באמשטרדם ובהמבורג, בפראג ובוינה, בויניציאה ובליוורנו, בקונשטנדינא ובאנדרינופול. חביבין עליה יסורי ישיבת ארץ הקודש וקיום הנפש בטהרה, והרי היא מקיימת הכתוב: פת במלח תאכל ומים במשרה תשתה – – –

לעת ערב, משיפוג החום הגדול הלוהט, הגולש בגושי-אש מסחררים ממרומים, ומשב אויר צח כמגע כף ענוגה בא מגבעות ירושלים והרריהת מן המרחקים השקופים הטובלים בתכלת ונמוגים בערפלים לבנים – ייראו בסימטאות פרצופי אדם החומקים מן הבתים ומן החצרות, מותחים אברים לאים, נועצים מבטים בוהים מהורהרים בחללו של עולם. צבורי נשים שמוקות-פנים, שאין אתה ראוה תוי פניהן ואין אתה מבחין בגילן, פיאותיהן הנכריות מכסות שערן הגזוז, עומדות בשערי הבתים, – דלי המים ביד ופתות כהות תחת בית השחי, והתינוק מושך בכנף השמלה הארוכה. משוחחות הן בלחש, משיחות זו לזו מדאגות יומן, שמצומצמות הן וקודרות כשכונה הדלה והדחוייה. כפעם בפעם סופקת אחת השנים כפיה ולשמים תשא עיניה במבט אילם…

אך הנה עובר חולף רעד קל בצבורי השנים, נדחקות הן יותר אל קירות הבתים, נלחצות אחת לרעותה, כמי שנתפס בדבר עבירה… שור: האחת מרוידה מטפחתה על מצחה, אך שולחת מבטים גנובים לעבר חבורת הגברים הצעירים הצועדת דומם במעלה הסימטא… עיניה רכות ונאות ושרידי חן נעורים חתומים בפניה הנובלים בלא עת. חדשים הם הבחורים בכאן. זה מקרוב עלו מתוגרמה דרך מצרים, אך רבים הכתרים לראשיהם – כתרי קדושה וטהרה ומופתים מופלאים ועצומים… להתאבק בעפר אדמת הקודש באו ומאחוריהם בתי-אב משופעים כל טוב…

הנה הם קרבים ובאים וראש החבורה לפניה: משכמו ומעלה גבוה כל פני חבריו, פניו הצחים עטורים זקן בהיר ורך ועיניו בורקות, הדור ומטופח לבושו וסימן הקריעה כדין בדש מעילו, שפי יצעד… הלא הוא החכם המקובל מאיזמיר שבתי צבי, ששמעו הגיע לכאן ממרחקים והוא עטוף סודות ורזים… עוד הן עומדות צופות ואינן צופות בחבורה הקרבה ובאה, אך הילדים והתינו-קות כבר אצים לקראתו, כפרפרים נמשכים הם אל החיוך הטוב השופע ממנו. הוא מחלק ביניהם מגדנות וממתקים – ומפסיע קדימה. צהלת הילדים מתנגנת בשממון העומד בסימטא בדמדומי היום.

– טוב-לבו יצוק על פניו – לוחשת אשה אחת. כולו טוב-לב ונדיבות…

– ומה יאהב ילדים, מעירה השניה – חדווה קרנה על פניו בלטפו ראשיהם, בחבקו אותם…

– מה הפלא? – מה הפלא? – נענית הראשונה, שילדים אין לו ולא בית ולא אשת נעורים. הן אומרים עליו, על החכם שבתי צבי, שהשיאו אביו בנעוריו לעלמה יפת-תואר בעיר הולדתו איזמיר ולא נגע בה… ומאז דבר באהבה עליונה…

הד צעדיהם של בני החבורה נמוג והולך, ורק מבטיהן התמוהים של הנשים ילוו מרחוק ואזניהן יצודו נעימת שיר זר, מפתיע וכובש לבבות. מתיקות עריבה בקולו:

– בעלותי למעלה בהר הגבוה,

זכיתי ואראה פני בת אלוה – –

והבחורים שרים עמו:

מליסלדה! עת ראיתיה,

מלת-אל-דא אז קראתיה!

ושוב עולה קולו:

ראיתי פניה, ענוגה, נחמדת,

בת מלך ביפיה המימה יורדת…

מליסלדה – –

הערב רד על הסימטאות. הנשים ממהרות לבתיהן, להכין תבשיל חם לבעל החוזר מלימודו ותפילותו. משב הרוח מביא עמו צינה משובבת לב. שלווה דמומה נסוכה עתה על הסימטאות הריקות מאדם. קול חמור נוער וילל תנים המשוטטים בשממת הסלעים מזעזעים הדומיה.

חבורת הבחורים כבר הרחיקה מן העיר. עתה הם משתטחים על קברות הצדיקים הקדושים, עמם יתייחדו כל הלילה בתפילות ובתחנונים וברוב בכי. כי רב, מה רב החורבן – יותר מכפי ששיערו ופיללו – העם שקוע במחשכי הגלות המר והשארית אשר בציון שרויה בעוני ובצרה והגאולה בוששת לבוא. הם זוכרים המקובלים הקדושים אשר קדמו להם, אשר אף הם יצאו מן החומות אל השדה, אל מתחת לחופת השנים האלה הקורצים עתה ברבבות עינים, ועשו דברים לפני השם יתברך והחלטה נחרצת בלבם – לא לחזור לבתיהם עד אשר תבוא הישועה. יודעים הם המעשה בהאר"י הקדוש, אשר הלך פעם בעב שבת קודש, מחוץ לצפת, לבוש צחורים ובפתע אמר לתלמידיו:

– רצונכם שנלך לירושלים ונעשה שם שבת?

והשיבו לו תלמידיו:

– נלך תחילה להגיד זאת לנשותינו

ונחרד האר"י והכה כף אל כף ואמר:

– אוי לנו שלא היתה בנו זכות להגאל, ואם הייתם כולכם משיבים פה אחד: נלכה מיד – היו כל ישראל נגאלים…

ועתה הם בירושלים, בלב הקדושה המלובשת בגדי צוֹאה, מאזינים לפעמי מלכים ונביאים, מקוננים על החורבן ומתדפקים אל שערי הרחמים להחיש ישועה… האמנם לא ייפתחו שערים?

שבתי שוכב על הארץ ראשו כבוש בקרקע, מתייפח הוא חרש. סביבו – דוממים ומהורהרים רעיו תלמידיו. אחר כך יתלכדו בעיגול, לחוצים זה לזה, ויחד יפזמו:

שיר המעלות הבוטחים בה' בהר ציון לא ימוט לעולם ישב / ירושלים הרים סביב לה, וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם –

חיש מהר חוף ליל הקיץ ובשולי שמים ניצת שחר ארגמן. צורות ועצמים מתגלפים מן האפלה הנמוגה. דממה עמוקה, רבת-רזים, פרושה על גבנוני גבעות וסלעים קרחים, על שדות קוצים שדופים וסדריות מגומדות. עץ סודד נלפת בשרידי כוחו באבן ושרשיו חשופים כעורקי-פלדה. ובאופק הרחוק – מישורי ארץ מאוב והרריה וגלי גלים של ערפלי חלב מרחפים עליהם…

עתה הם ממהרים לתפילת שחרית, אך על סף בית מדרשם בא לקראתם במרוצה נער – כובע יהודים לראשו וציציותיו מקפצות מתחת למעילו הארוך. הוא מרים עינים מבויישות אל שבתי ואומר:

– מורנו ורבנו הרב יעקב חאגיז מזמינכם לאסיפה בישיבתו. ביקש רבנו מכבודכם שתבואו, למען השם, מיד לאחר תפילת שחרית, כי חשוב הענין ודחוף.

בבנין הישיבה, בירכתיה של חצר גדולה מוקפת כתלי בתים גבובים זה על גבי זה וגדרות רעועות, רבני ירושלים וחכמיה ופרנסיה שנתכנסו לאסיפה. שטופים הם בשיחה כהמיית הכוורת. בחורי הישיבה והתלמידים הצעירים יצאו לבית סמוך, ספריהם עמם, ואברך צנום משגיח עליהם.

שבתי מתערב בקהל ונוטל מקום באחת הפינות. הוא רואה: בצעד כבד עולה אל הבימה ראש הישיבה הזקן. פניו שחומים ועטורים שער כסף, רחב-כתפים הוא ורם-קומה, מצנפת חכמים לראשו ומעיל ארוך ומהוה לגופו. זקנו פרוש כמניפה על חזהו שקרן כותונת-בד נשקף עליו. הוא טופל בכף ידו על הדוכן אשר לפניו ואומר:

– רבותי, הגיע שעת האסיפה.

– נתכנסו היום, חכמים ופרנסים, – הוא פותח –, כי עת צרה היא ליעקב וישמעאל מציק ונוגש ומבקש לכלות, חלילה, את שארית הפליטה אשר בירולשים – חנוק וניחר קולו בדברו. כלו כוחותינו ודללו קופותינו ואיך נקיים הישיבות ועניי העם? בצער ובעוני אנו מקיימים כל השנים התורה והמצוות, אך הנוגש אינו מרפה ועתה אכפה ידו עלינו יותר מתמיד… אמרנו, איפוא, נכנס האסיפה ונטכס עצה מה לעשות בעת צרה. ובאלהי ישראל נשים מבטחנו –

סיים וישב.

– שמענו את דברי הרב חאגיז – נשמע קולו הגרוני המתון של פרנס הדור-צורה שתרבוש גבוה לראשו. דברי אמת הם ואין להאריך. ועתה בא אני להציע, כי נשגר עוד משלחת אל כבוד הפחה ומתת-יד בצדה…

– דברים בטלים! דברים בטלים! – משסעים אותו אחדים מן הנאספים באי-רצון. שלמונים גדולים יבקש הפחה, גם אם נמכור כל אשר לנו או ניתן בעבוט לא נספק מחצית תאוותו…

– ואולי נפנה לאחינו בקהל קונשטנדינא בבקשתנו כי ישתדלו עלינו לפני השולטאן, להמתיק הגזירה ולהקל העול? – מתקן הראשון הצעתו.

– השולטאן ירום הודו, אל השולטאן, מלך חסד הוא – נשמעים קולות מעברים.

– ואולי, הפחה? – נשמע קול תוהה.

– אך תקוות-שווא היא – מעיר הרב חאגיז – הפחה איש סודו של השולטאן הוא –

בצעד מתון ניגש אל הבימה אחד בגיל העמידה, מהפרנסים הממונים על כספי החלוקה הוא, קול מוכיח קולו וניגון של מטיף בדבריו:

– מורי ורבותי, חכמי ירושלים, האזינו לדברי, הקשיבו! אין עצה ואין תרופה נגד מזימות הרשע. ואשר אמרתם נעשה השתדלות אם בכה ואם בכה, הנה הדברים האלה אין להם קיום ולא בהם ניוושע. כי לא בדיני ממונות בלבד עסקינן, כי אם בדיני נפשות. מי יודע אם רק את ממוננו יבקש הרשע, ודרוש זהב הרבה לפדות נפשותינו. אחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים, אחינו אשר בגולה, רק הם יחושו לעזרתנו ויחלצונו מידי צר. ויפה שעה אחת קודם, אני אומר.

– הנה כי כן – מטעים הוא – מצווים אנו כאן, רבותי, לבחור באסיפה הזאת את השלוּחים אשר יצאו במצוותנו ובשליחותנו לחוץ לארץ, להביא תחנונינו לפני אחינו בקהלות היושבות לבטח, אנשים נאמנים ונמלצים נשלח.

– ישרו הדברים, זה הדרך, דרך הצלה, חושו, נשמעים קולות הסכמה.

– על מגילת קלף נעלה עצומותינו – הוא ממשיך – ונשטח בקשתנו לעזרה גדולה ומהירה. הרבנים והחכמים, ראשי הישיבות והפרנסים, כולם יבואו על החתום. עוד היום נחבר הכתב, עוד היום – הוא מסיים בהטעמה – כי כלתה הרעה והשעה דוחקת, מאד דוחקת. מה דעתכם, רבנו יעקב חאגיז?

– מקבל אני אתה דברים – הוא אומר – דברים נכוחים הם. מחייתם נתונה להם בכבוד והצדקה חובתם הקדושה, קל וחומק צדקה לישראל אשר בארץ ישראל הנתונים בידי צורר ורשע. ועד שנשלח משולחים לקהלות הרחוקות, נשגר בשליחותנו אל הגביר המפורסם יוסף רפאל היושב בקהירו אחד מתוכנו אשר והא טוב ורצוי בעיניו.

– מי ילך לנו בשליחותנו? – הוא שואל ומבטו מדובק בשתי, היושב בפינתו הדחוייה וכולו אוזן קשובה. ואחר הוא מוסיף:

הנה אני בא להציע לפניכם, מורי ורבותי, משולח אחד, שאם גם לא מיקירי ירושלים הוא, מובטח אני בו ובשליחותו. ומובטח אני בו שיתן נפשו על הצלתנו. הלא הוא החכם המקובל שבתי צבי מאיזמיר, המסתופף כיום הזה בתוכנו, והוא מאהובי נפשו של הגביר ובזכותו יעזור לנו השם יתברך. נכון אני לשמוע משפטכם ואשר בפיכם – הוא מסיים.

קולות-הסכמה נשמעים מעברים:

– זה האיש! יצא הוא במערכותינו! יהיה השם עמו ותצלח דרכו!

והוא, שבתי, בפינתו ישב, רואה הוא את ראשי העדה בפרפורי חרדתם, שומע הוא המיית נפשם וחש ברעד צערם. אין מלים בפיו. כאשר נקב הרב חאגיז בשמו כמעט וביקש לקום ולדחות מעצמו השליחות שהוא מבקש להטיל עליו. לא זו השליחות שהוא מבקשה, ולא זה התקון הגדול לחורבן. כי רבים המשולחים ורבות מהם הצרות – ומה יתן ומה יוסיף עוד משולח אחד? אך עתה הוא שומע – ראשי העדה כולם מאשרים בנפש חפצה דברי הרב חאגיז. מבקשים ומתפללים שהוא ישמש להם פה, פודה ומיל בעניים, בוטחים בו ונותנים אמונם בו – היאך יסרב? שקוע בהרהוריו הוא שומע קול:

– יעמוד לפנינו החכם שבתי צבי ויאמר דברו. משתוקקים אנו לשמוע אשר בפיו, שכולנו ראינו מידותיו הנשגבות ושמענו מקצת שבחיו ומעשיו הטובים. יעמוד לפנינו וישמיע דברו!

עתה שוב אין לו ברירה. על כרחו יקום, על כרחו יאמר דברו, אף שנרגש הוא והמום ואכול צער.

– מורי ורבותי, חכמי ירושלים ויקיריה – הוא פותח בקול מושפל ורועד, והעדה קשובה לדבריו וכל עין נטוייה אליו. קטונתי מכל הדברים הרמים אשר השמעתם באזני. לא מגזע אשלי רברבי אני ולא נצר לאנשי מעלה וגדולי התורה – הוא אומר בענווה. אך מילדותי הקדשתי עצמי לתורתנו הקדושה ובפרדס הקבלה אטייל, כל ימי ושנותי עבדתי לאל בהכנעה ובטהרה וקיימתי בעצמי סיגופים רבים, ותקונים עשיתי וזכיתי לבוא בסוד השכינה. וזה שנים הרבה ואני בלות ובנדודים, בלא בית ובלא משפחה, וישראל ביתי והשכינה משפחתי והגאולה השלמה נשמת אפי. איך אסרב לכם ואתם בצרה גדולה? כי גדולה שבעתיים מצוות הלימוד וישוב ארץ ישראל בזמננו, שאנו רואים ושומעים פעמי הגואל –

בצעד אטי, קומתו הזקופה נטוייה לפניו, סומק של התרגשות עמוקה בפניו, הוא חוזר למקומו. דומה, לא פחותה התרגשות הנאספים, ששתיקה עצורה אופפתם. בתוך הדומיה נשמע קולו של הרב חאגיז:

– הנה כי כן, החכם שבתי, אהובנו, שליחותנו עליך ואמוננו בך כגודל הכבוד והאהבה שקהלת ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו רוחשת לך מקרב לב. מאד נאנו עלינו דבריך על האחריות הקדושה אשר לשליחותך בזמן הזה, שרבו במאד הצרות והיסורים וכולנו בסכנה. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: ראית דור שיסורים באים עליו כנהר – חכה לו. לך, החכם שבתי, והצלח בדרכך! ויקויים בך כדברי נעים זמירות ישראל – יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב. ישלח עזרתך מקדש ומציון יסעדך –

לאטה מתפזרת האסיפה על פני החצר המרווחת, הזרועה שברי אבנים ותלי אשפה וחרושה שוחות. כדי הילוכם ממשיכים הם שיחם העֶר. תקווה חדשה צמחה בהם.

– מובטח אני בו, בלא שמץ של ספק, כי הצלח יצליח – מעיר האחד.

– ראיתם האש שיקדה בדבריו – אש גאולה היא, אומר אני, אש קדושה היא – נשמע קול נרגש. וזו הענווה –

– עוד לא ידענו משולח נאמן כזה ששליחותו בוערת בעצמותיו – נופלת אמירה מאחת הפינות

– מן השמים שלחוהו – מעיר מי בהתפעלות.

אך הוא, השליח, אינו נותן דעתו לדיבורים. עם ראש הישיבה חאגיז הוא פונה לעבר הבית הסמוך, שם עוסקים בחורי הישיבה בתלמודם.

– החכם שבתי – הוא לוחש באזניו – רואה אתה את הישיבה הזאת, צאן קדשים אלה? זה חלקי מכל עמלי לעת זקנה, בה כל חיי מאז עליתי בעזרת השם, מצפון אפריקי, מפאס עיר הולדתי. הישיבה הזאת, הגדולה בישיבות ירושלים שהיא על שם הגביר הנדיב ישראל פירארא “בית יעקב” שמה – וזה שנים הרבה היא לנו מעוז התורה. מכל התפוצות באים לכאן התלמידים, שהם לי כבנים, אך יש גם – בעוונותינו הרבים – אשר אחד הבחורים ירוץ ארחות עקלקלות…

– כרחם אב על בנים כתוב – מעיר שבתי צבי. שאבות מורגלים בצרות ובאהבת היסורין, ואילו הבנים, הבנים שגדלו בדור הזה דוחקים הקץ…

הם מתיישבים על ספסל אבן בצל אחד הקירות. באי האסיפה כבר הלכו. דממה בחצר, ורק המיית הלימוד שופעת –

– הוא אשר אמרתי גם אני – הוא אומר – דוחקין הקץ… תלמיד אחד היה לי בכאן, בן למשולח איש-עזה ואלישע בנימין שמו. משולח מטעם הקהלה הסובב שנים על פני ארצות אפריקי, הולנדייא, אשכנז, פולניה. והנער, בנו, נשאר עזוב לנפשו. כאן, בישיבתנו, גדל ובתורה דבק מאד. בן י"ז היה כאשר נכנס לחופה עם אשה אחת, תמר – והיא מתה עליו בנעוריה. ואחר השלמת ימי האבל בא אצלי לישיבה גביר אחד, שמואל ליסבוני, לבקש בחור לבתו הבתולה צפורה, שיפה היא רק סומית בעין ימינה, כי נפלה פעם מעגלה ונחבלה עינה. ויהי הדבר טוב בעיני נתן. וחותנו הגביר שכר להם דירה בירושלים למען ימשיך לימודו וכל מחסורו עליו. אך לפתע, לפתע הפסיק לימודו, ללא טעם נכון, ופרש מן הישיבה. גם אותו צררה הרוח והחל רואה חזיונות. יום אחד אני קורא לו ואומר:

– נתן תלמידי, מה המעשה הרע אשר אתה ועשה עמדי, שפנית לי עורף, ואני גמלתיך ורביתיך והוריתיך, מפתי אכל וממימי שתית מצמרי הלב-שתיך, כאשר אביך סבב הלך על פּני ארצות תבל? ויען לי:

– הלא למדת בגמרא לא בסבא טעמא ולא בדרדקי עצה, ומה לך ולי להחכימני? כך דיבר אלי והוסיף: והאם טחו עיניך מראות כי בקרב שנים מועטות יהיה קץ הפלאות, ויעלה כל ישראל מקצה העולם ועד קצהו לארץ אבותיהם – ואני עושה תקונים וייחודים להכשיר ולטהר עצמי ליום הגדול, מלבי אני חוצב ניצוצות ובסודות גדולים אתלבש, ומראות נפלאות אראה אשר אתה לא תזכה לראותם…

– כזאת וכזאת דיבר עמי – ואחרד חרדה גדולה. ואומר אליו בקול גדול:

– אוי לך שוטה ופתי, ואוי לי שקויתי לעשות ענבים ויעש באושים וביוּשים… אך בזה הרגע נפל לארץ ונתעלף, ואחר כך היה מדמדם ואמר גימטריאות ואמר פסוקים ורמזים רבים על הגאולה הקרובה…

ואני לא עצרתי כוח, כוח לא עצרתי – החכם שבתי – ואבך בכייה רבה. אך מה אאריך בדבורי – הוא מסיים – לא עלתה בידי להחזירו למוטב. כולי חרדה ולבי עלי דוי, אמרתי דאגה בלב איש ישיחנה…

שבתי שומע הדברים. נאלם הדבור בפיו. זכרונות ימי נעוריו צפים ועולים במוחו, כאשר הוא עצמו קם על רבו הדיין יוסף אישקאפא באיזמיר… פטישים לוהטים מכים ברקותיו, מכים בלא הרף, וראשו עליו סחרחר, עוד מעט ויפול ויתעלף… הוא עוצם עיניו ורואה מלוא הדרך העינויים והנדודים, הבזיונות והרדיפות בה עבר עד עתה. אילו ידע הרב חאגיז המתחולל בלבו בשה זו!

– מה לך, החכם שבתי, כי תרעד – מיחוש הוא, חלילה, השמש בעצם השמים והחום גדול…

אל יחשוש, כבוד הרב – הוא מרגיעו. הכל אתי שפיר… זכר בית אבא עלה לפני בפתע. זה שנים הרבה אשר לא ראיתיו וגעגועים אחזוני… ועתה אלך לי, במחילה מכבודכם, כי קצר הזמן והמלאכה מרובה, וראוי לי שאחיש ההכנות לצאתי למצרים…

– ראוי וראוי – מאשר ראש הישיבה.

 

בשליחות לקהיר    🔗

ושוב דורכות רגליו על אדמת קהיר, ושוב צופות עיניו בצמרות הדקלים הנישאים אשר בחצר הארמון של יוסף רפאל. הוא צועד לאטו בסימטאות, מאזין לשירי הערבים, אשר הדים של שיירות גמלים במדבר עולים בהן, והם מתערבים בקריאות המואזינים במסגדים.

אין קהיר זרה לו, גם את הארמון היהודי יכיר וידע. אך מבוכתו בקרבו גוברת ככל שהוא קרב לשעריו. והוא מייסר את עצמו על כי נחלץ לזו השליחות. לא עליה חלם, לא אותה טיפח וריבה וארג בזהב בדמיונו. האם בכסף, בזהב גאולת ישראל ותשועתו! אין זאת אלא שאף זה מן הנסיונות שעליו עוד להתנסות בהם, וברי לו שעמוד יעמוד בו, עד תום יעמוד. וגם עמידה זו תצטרף לחשבון, כמזוזה תקבע בשערי העתיד. אפס עתה, צר לו מאוד, רוחו מדוכדכת ולבו עליו מר מאד.

דמות גיסו, שמואל פרימו, מוציאה אותו מהרהוריו. הנה הוא: נמוך-קומה וכרסני, חיוך בעיני-העורב שלו ושובע רצון נסוך על פניו הרחבים.

– שלום עליכם, החכם שבתי, ברוך הבא מארץ הקודש – הוא מקבל פניו בשמחה.

– עליכם שלום – הוא משיב בקול רפה ומוסיף:

– בשליחות נכבדה אל הגביר אני בא.

– אין הגביר היום בכאן. באלכסנדריה הוא שוהה בעסקי גביית המכס.

– אם כן – הוא אומר – אנוס אהיה לחכות לו. שליחות דחופה היא מחכמי ירושלים ופרנסיה. אין ברירה.

– אין ברירה – מאשר שמואל פרימו.

– ואחותי היכן? – הוא שואל לפתע.

– אף היא איננה. לפני כשבועיים נסעה לאיזמיר, אל הוריה. אחיך יוסף ואליהו שהיו בכאן לקחוה עמם. לרגל עסקיהם באו, בספינה, לקנות פול מצרי. והם שאלו לך ודרשו בשלומך. מאד מאד חשקה נפשה לראות ביתה…

– מה נשמע באיזמיר? – הוא מוסיף ושואל.

– עולם כמנהגו נוהג, עונה שמואל פרימו בשלווה. רק זאת סיפרו, כי הדיין הזקן יוסף אישקאפא בדרך כל בשר הלך. ולפני מותו שאל לך ונפשו יצאה לראותך. ובך ידובר באיזמיר נכבדות ונצורות. זוכרים הם, כי בזכותך באה עליהם רוב טובה וההצלחה היתה בסחרם. ומהם המאמינים, כי אתה אמנם באיזמיר אתה נמצא ובסביביה תשוטט, רואה ואינו נראה ברחובות, מופיע בבתי מדרשות ובבתי כנסת – ונעלם. מאז יצאת את עיר הולדתך רבו כמו כבו השמועות התמוהות אודותיך, והצד השווה שבהן שמשתוקקים הם לראותך בתוכם…

– עוד אבוא, עוד אבוא – מבטיח שבתי. העיר שגזרה עלי גירוש עוד תאיר לי פנים, בצהלה ובגיל וברוב כבוד תקבלני ובזרועות פתוחות.

– בטוחני בכך – בטוחני… רואה אני, כי עייף אתה מיגיעות הדרך…

– לא מיגיעות הדרך עייפתי – הוא עונה. יגיעות נפש הן… וארוכים הדברים.

שמואל פרימו נוגע בזרועו, ושבתי מהלך אחריו, לאטו, כנער נזוף… בחדר שניתן לו, חדרו מאז, הוא מתכנס בקרן זוית, מבקש להמנע מפגישות עם הבריות, כי צר ומר לו. בתקוות רבות עלה מכאן לירושלים, ועתה הוא חוזר לכאן כאחד המשולחים המקבצים נדבות.

בחצר פושטת השמועה כי שבתי חולה, רוחו נפלה עליו ועצבות גדולה ירדה עליו. אין יודע פשר חולשתו ודכדוכו. אין יודע גם טיב השליחות אשר למענה בא מארץ הקודש. ורק הנשים מתלחשות בחשאי על מחלתו…

וערב אחד חזר הגביר ממסעיו, ומיד בבואו הוא ממהר לקבל פני אורחו.

– ­אהובי, מחמל נפשי, החכם שבתי – הוא קורא אליו, נופל על צוארו ומנשקו. החכם שבתי, החכם שבתי, מה כמהתי נכספתי לראותך, לשמוע מפיך חדשות.

– מה לך כי תשתוק? – הוא מוסיף. ועד מה נפלו פניך מאז היית עמנו בפעם האחרונה.

– חדשות, חדשות… הוא עונה בלחש. לא טובה הבשורה אשר בפי, אך אפשר וטובה היא מאד. כי ככל אשר ירע עתה אולי ייטב אחר כך… ארץ הקודש חלום טהור, חלום פז ומלאכים בה ירחפון… מהרים ועד ים. ועיר הקודש, דברי האלהים, שממה ושאייה, וישראל על חכמיו ולומדיו – הפחה הרשע יתעלל בהם מאד. בעפרה התפלשנו, אני ורעי, על קברות האבות והצדיקים, וליד הכותל שכנו דמעות, תקונים עשינו – גם בארץ הקודש רבים המאמינים כי שעת הנחמה הנה היא באה…

– כן, כן – מחזק דבריו הגביר – שעת הנחמה הנה היא באה, שוב אין ספק בדבר… ההתעוררות בקהלות גוברת ועזה התשוקה…

– הסערה תלויה באויר – הוא מרים קולו. סערה גדולה אני רואה! עוד השמים בהירים אך הנה חשרת עננים מכסה אותם והסופה פורצת בברקים וברעמים וברוח גדולה… היא גורפת הטומאה והפסולת. ואחר כך תרווה הארץ גשם רב וכל היקום ינשום נשימה עמוקה, נשימת התקון הגדול…

– מה יפו עצמו דבריך, – בחכם שבתי – כדברי נבואה.

יוסף רפאל – קורא שבתי כאד שנתפכח משכרונו – בגלים זדונים הם טובעים ועלינו להחיש עזרה… הפחה הרשע מתנכל להכריתם, חלילה, ובאו מים עד נפש. האמנם תתבטל תורה ותפילה מירושלים? חושו הצילו, יוסף רפאל, – הוא אומר – ודמעות נקוות בעיניו. חושו הצילו עד עת.

– כל אשר לאל ידינו נעשה – החכם שבתי – למען השארית אשר בציון נעשה, והשם יהיה בעזרנו… וגם למען החשת הגאולה אנו עושים – הוא מוסיף. כי כבר קיימנו כאן, בחצר, אסיפה גדולה ובאו כל גבירי ולומדי אלקיירא ³ואלכסנדריא וסביביהם, להוועץ מאין יבואו הוצאות המלך המשיח וסיעתו מיד עם התגלותו, וגם אחר כך כשיעשה מלחמות… גם כתבנו ושלחנו שלוחים נאמנים אל גבירי שאלוניקי וקונשטנדינא, לערב ולפרס ולהודו ולבאר באריה ולזולתם. וכולם כאחד השיבו: בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו נעשה ונשמע, וננדב כהישג ידינו ולמעלה מזה, למען המטרה הקדושה ולמען נזכה לנשיקת עפר רגלו. ומיד נדבו סכומים גדולים והפקידו אותי ועוד כמה גבירים על הכסף הטהור הזה. לא יהיה עיכוב מן הצד הזה, החכם שבתי, לא יהיה עיכוב… וגם לצרכי ירושלים נפריז.

– ישרו דבריך מאד – הוא עונה בלחש.

– אני כמיעוט יכלתי אני עושה – אומר בענווה יוסף רפאל – למען לא יהיה עיכוב משום מקום… אך מי אני ומה אני לעומתך, החכם שבתי, שבזכותך נתגלגלה המצווה הזאת, ובזכותך עוד עתידים אנו לשמוע חדשות ונצורות?

– האדון יוסף רפאל, הגבירה קוראת אתכם לסעודת ערבית – נשמע קולה של אשה העומדת בדלת.

– אלך לי עתה – החכם שבתי, אלך לי… רק הסר דאגה מלבך, כ י רואה אני שבדכדוך נפש גדול אתה.

על השולחן הערוך לפניו הקיזאדה הממולאה גבינה וסביבה עוגיות בּוֹיוֹ אפויות בביצים וחלב, זיתים ופירות ובקבוק יין. ראשו סמוך בכפות ידיו, הוא נתון שעה קלה להרהוריו. הוא מהרהר בטרדות המרובות אשר לפניו, בעסקי מלכות ובעסקי צבור – ועתה נוסף זה הענין מירושלים שאין הוא סובל דחוי. אחר כך הוא נוטל הבּוֹיוֹ, טובלה במלח ומברך על הפת. עוד הוא לועס פתו, והנה בא שמואל פרימו, צרורו מגילות וכתבים בידו, לברכו לשובו מן הדרך.

– לא אפסיקכם מסעודתכם – הוא אומר כמתנצל – רק חפצתי למסור לידכם זה צרור האגרות.

– הניחה הכתבים בידי – הוא עונה. עוד הלילה אעיין ומחר, ברצות השם, עלינו להתקין מכתבים בענין חשוב אחד… ענין הגזירה בירושלים. מחר בלא נדר…

עתה הוא יושב בחדרו. מבעד לחלוק פסים נראה אזור חבלים בו הוא חבוש לאות אבילות. בידו האגרת של המקובל שמואל גאַנדור, ידידו ומקורבו אשר נשלח על ידו לעזה – לתהות על קנקנו של אברך אחד אשר נתגלה שם ואשר מוניטין יצאו לו במופתיו המופלאים, שרואה הוא לנפש ונותן לכל אחד התקון הנכון והוא רואה חזיונות שבנבואה ומראות נפלאים. ובאגרת – שבחים אין לתאר על המקובל הצעיר, המדובק ברוח הקודש. מובטח אני בו כותב גאנדור – כי מן המושיעים אשר קמו בדור הזה הוא.

ומספרת האגרת על המלחמה שרש בין הצעיר אברהם נתן לביו רבו הזקן יעקב חאגיז ראש הישיבה בירושלים, שהתלמיד הכבה בלשונו את רבו ונצחו.

… והרב חאגיז ייסר את תלמידו וטען לו, כי מיום שהגלה טיטוס את ישראל ועד היום הזה לא היה דור שלא נולד בו אחד מל“ו צדיקים, מבית משיח בן דוד, והם מוכנים ועומדים אם פקד יפקוד השם את עמו המפוזרים להחזירם לארץ אבותיהם. רק לפעמים מתעורר מקובל אחד בתוכנו, ואומר כי נביא אמת הוא ומעולם לא מזרע בית דוד הוא, כי אם כלי אומנות של הסטרא אחרא – והמון עם סכל סוברים שהוא גואל. על שהשביע הקב”ה שלא לעורר קץ הפלאות קודם שיכלו ששת אלפים שנות עמל אלה, אשר יהיה בפקודתו ולא בהפצרת אדם שנאמר: השבעתי אתכם בנות ירושלים (אלו הנביאים) אם תעירו ואם תעורר את האהבה (קץ הפלאות) עד שתחפץ (מן הקב"ה עצמו). ועוד טען, כי עת אמתית של רץ הפלאות בל תוודע לאיש בכל ימי פזורינו וגם מלאכי עליון וכל צבא השמים אינם יודע עד מה שמנו. ומשה רבן של כל הנביאים אמר בשירת האזינו הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי. וגם אני וחכמי דורי נעשה בעזרת השם לעקור נביאי הכזה – הכריז. כי הגואל האמתי אשר לנס ולתשועה יהיה, מופתו גדול ומפורסם יהיה משל משה ומשל יהושע, על שמשה לא הוציא את אבותינו אלא מאומה אחת בלבד ויהושע היה רק למופת מפלת ל"א המלכים, והגואל האחרון יוציאנו מכל הגלויות –

כהנה וכהנה דרש וטען הרב חאגיז – כותב שמואל גאַנדור – אך אברהם נתן הכהו בלשונו ובהגיונו, ופתר טענותיו באותו מן התורה ומן הקבלה ובסודות נפלאים – ולא כאן המקום להאריך. ועוד אמר לו, כי המופת הגדול יהיה בקרוב דוקא, אשר יאמין העם בגאולתו ובגואלו אשר יתגלה מקץ שנה וקצת ירחין.

ארכו דברי האגרת והוא שותה אותם בצמא; ואף שהשעה מאוחרת אין הוא עולה על משכבו. הוא ממהר אל חדרו של שבתי צבי.

– החכם שבתי, החכם שבתי – הוא לוחש – אגרת הבאתי לך, אגרת משלוחי שמואל גאַנדור מעזה. אור תנחומין בה. קרא החכם שבתי, קרא באגרת!

עם שחר הם נפגשים שוב. בבית הכנסת דולקים שני נרות ליד ארון הקודש. אנשי-צללים נעים חרש. הנה יוסף רפאל, עטוף טליתו. שבת ניגש אליו, גוחן אליו ולוחש באזנו: – גם אני שמעתי על המקובל מעזה, – הוא אומר – מפי הרב חאגיז עצמו שמעתי על המלחמה הגדולה ביניהם. גם אני – יוסף רפאל – בזה הדרך נאבקתי עם רבי באיזמיר. אהה, כי עוד רבה המלחמה גם מן הצד הזה!

אחר כך הוא מוסיף וזעם מפעפע בדבריו:

– הם יאסר עלינו מלחמה עד חרמה, הם ירדו לחיינו להטות העם מגאולתו ולשאת בעול הגלות המר עד אין קץ… התלמוד הוביש ליחם ומעינותיה של תורת הסוד נעולים בפניהם..

– קנאי מר-נפש הוא הרב חאגיז – מעיר הגביר, קנאי ולוחם. –

– יוסף רפאל – מכריז שבתי – מחר עם בוקר אני יוצא מכאן… לא אוכל שאת יותר. אני יוצא, אני יוצא, אני יוצא! אל האברך אברהם נתן לעזה אני הולך. גם נפשי אני זקוקה לתיקון… אל אברהם נתן אני הולך…

 

ההתגלות בליל תקון שבועות    🔗

ערב חג השבועות שנת תכ"ה ⁴. מהשמש במלוא עוזה – מים של אש בערבת החול המשתרעת עד למלוא העין. שני גברים צועדים לאטם וכפות רגליהם טובעות בחול הפריך. הם הולכים – ושותקים. צמרות הדקלים ובתי-החמר אשר בעזה כבר נעלמו מזמן, ובאופק – לפניהם – המשטח הירקרק-תכול של גלי הים הרוגע. ודממה להוטה סביב.

– אש היא השכינה – אומר אברהם נתן כמסיח לעצמו – ובאש נבראו כסא הכבוד, שרפים ואופנים וחיות הקודש ומלאכי השרת. השמים נבראו מאש וירושלים של מעלה ובית המקדש של מעלה עומדים ותלויים בשלשלאות של אש בשחקים – – –

שבתי מוחה הזיעה מעל פניו החיוורים ומבטו תועה על פני מרחבי הגלים.

– נהר די-נור… נהר די-נור – הוא לוחש. דין קשה, חרב נוקמת! כל נשמות הצדיקים עוברות דרך אותו נהר, כדי להצטרף ולעלות לפני השם, מחוץ לאלה שנהרגו על קידוש השם ונשמות רבי עקיבא וחבריו – ונשמות הרשעים נמסות ונאבדות כקש…

– האש של מעלה – עונה אברהם נתן בהתרגשות, גופו הדל מרטט ואפו החד כמקור העוף מתמשך ועיניו הטרוטות גלחם לוחשות – האש של מעלה תבשר בואו של גואלנו. וזמן קצר לפני התגלותו ייראה עמוד-אש גדול – האם לא כך שנינו בספר הזוהר, החכם שבתי?

– כך, כך. את זה מול זה ברא אלהים. גבריאל שר האש, כולו אש, כולו דין, ולעומתו מיכאל כולו שלג, כולו מים… וזה הים אשר לרגלינו – לבן, חיור ותכלת, גון של מיכאל הוא, שכולו חסד, הוא השר הגדול המבקש רחמים על ישראל…

– הדין עמך, שבתי אהובי – הוא אומר ונושם מלוא חזהו הנפול אוירו המלוח של הים. כי על כן מיכאל הוא שבא לבשר את שרה על הבן שתלד והוא שירד והציל את אברהם מתוך כבשן האש, וגבריאל הוא שהלך להפוך את סדום…

– מיכאל מן ימינא והוא דאשא ⁵וגבריאל משמאליה והוא דמיא ⁶. זכר ונקבה ברא אותם – ממלמל שבתי – זכר ונקבה…

הם יושבים לפוש על משקע החול הלוהט, פניהם אל הים, עיניהם אחוזות במרחב שם נושקים שמים וגלים. החום שורף הבל הפה ומסמא הראיה. אין צ ל ואין מסתור. שלהבות אדומות מרצדות נוכח העינים, מלהטות העפעפים הלירות, הגופות פולטות זיעה.

– שים ראשך על ירכי – אהובי – הוא לוחש לו רכות – אחי שבתי צבי, שים ראשך ואָליט עליך מפני אש השמש. שמורגל אני באש שורפת זו ורואה אני שהיא קשה לך, שמדוכא אתה היום ביסורי נפש גדולים…

הוא פושט אבריו על החול, סומך ראשו על שוקיו של נתן היושב בשופי ישיבת ישמעאלים.

– נוחה, כי עייפת מאד ונפשך חולה – אומר נתן.

שבתי שומע ואינו שומע, שפתיו לוחשות:

– ורוח אלהים מרחפת על פני המים – כיונה זו שמרחפת על בניה נוגעת ואינה נוגעת… נוגעת ואינה נוגעת…

– רבי שבתי – אומר נתן אחר הפסקה – הים קורא לנו, גליו רחמים וטהרה משיבי נפש. בואה, אהובי, קומה לטבול –

הם מתפשטים את בגדיהם וחולצים נעליהם. צח כחלב גופו של שבתי, עדנת נשים בו וקומתו תמירה. ולידו גופו השעיר, משופה העצמות של אברהם נתן. הם דורכים במים הרדודים, צועדים קדימה, שוקעים בגלים כנבלעים בתוכם ולפתע נעלמים תחתם… רגע – ושוב צפים ועולים ראשיהם, קילוחי מים זורמים מן השער ומן הפנים. תמוהים ודמומים הם עומדים זה ליד זה ודומה רגש של הקלה, של תשוקה כנועה וסתומה שנתעוררה פורחת בלחייהם… ושוב צונחים הם אל מתחת לפני המים, משל התביישו במערומיהם והגלים זורמים חולפים על גבם בהמייה מלטפת, ורק שני ראשים בולטים מתוכם…

אחר כך הם קמים, מזדקפים, מפסיעים לעבר חוף החולות. קילוחים קילוחים נוזלים המים מאיבריהם, נבלעים בחול הלוהט, הגופות פולטים אדים קלים, מתנוצצים בשמש… הם שכובים שוב במשקע החול, זה בסמוך לזה, כמתנמנמים והוזים. השמש מייבש העור שכוויות אדומות עומדות בו והם דבוקים יחד, כבשר אחד…

אברהם נתן מתאושש ומנער מעצמו החול שדבק בו, מסתכל בשבתי השרוע לפניו באין אונים כאילן כרות, נוגע בו נגיעה קלה, וקורא:

– קומה, שבתי, קום… עלינו למהר… ערב חג היום. חג מתן תורתנו…

הוא ניתר ממקומו ומנסה למשוך את שבתי אחריו. הם חוזרים אל המים המפתים, טובלים בכוונה גדולה להסיר מעצמם כל אבק חול, כל טפת זיעה, כל שמץ טומאה, ואחרי כן הם מתלבשים בגדיהם – וממהרים לדרכם.

– ערב שבועות היום? – שואל בפתע שבתי. ערב שבועות אמרת…

– כן הדבר – החכם שבתי.

שתיקה.

ואחר הפסקה קלה הוא אומר:

… ועתה אספר לך, שבתי אהוב, על תקון שבועות נוסח עזה. כל הלילה מדירים השינה מעיניהם ולומדים בקול גדול ובחיתוך אותיות, באימה וביראה. והתפילות, אחת לפתיחת הלימוד ואחת לפתיחת הטבילה באשמורת הבוקר. ולומדים משניות וספר יצירה וזוהר ותרי“ג מצוות וקוראים בשיר השירים. והלימוד מחולק ליו”ד גימ“ל חלקים, ובין חלק לחלק אומרים קדיש להשלים יו”ד גימ“ל קדישין כמנין אח”ד… אין טומאה בליל תקון שבועות, למען יזכו לייחוד עם התורה הקדושה, ולהתחבר תורה שבעל פה עם תורה שבכתב. ובניה המיוחדין לה לתוקה מכניסין אותה לחופה והם נרשמים בספר הזכרונות – ובשמחת הכלה מרננים בזה הלילה, ליל תקון שבועות…

צעדו הכבד הלֵאה של שבתי בוסס בים החול, עצב וקדרות על פניו, עיניו נוגות רכות ודמעות זוהרות בזויותיהן…

– מה לך, הרב בתי, מה הדאגה האוכלת בלבך, אחי אהובי – שואל אברהם נתן – משלב ידו תחת זרועו וסועדו. מה הדאגה והרפיון, האם נחלשת מאד?

– אברהם נתן – אהובי ורעי – הוא לוחש. אתה היודע ששליחותי בפקודת הרב חאגיז וחכמי ירושלים אצל הגביר בקהיר הנחתי, ואליך באתי, להשיח לבי ונפשי לפניך ולבקשך התיקון הנכון… חולה אני מאד. רע ומר לי… אני רואה השקיעה קרבה ובאה, בדם ואש… זה ט"ו שנה מדוכא אני ביסורים גדולים, ואין אני יודע מה הצער הבא עלי בפתע ואשר בעצמה טרופה ואכזרית ילפתני ושניו ישלח בי כחיה הרעה. וכאש יסתלק בפתע, אלופי וידידי – זה הצער וזה החולי, שלא נודע לו משום רופא ורפואה אלא ביסורין מן השמים, אז אשוב ללימודי ואור גדול אראה כאור שבעת הימים, אור גדול – – – ומתירא אני, אברהם נתן, שלא אוכל לקרות אתך, כנהוג, בליל השבועות הזה…

– אל תירא, החכם שבתי, ואל יפול רוחך – אתך אהיה, ולא אעזבך… אורות קלושים מנצנצים – אורותיה של עזה. דממה בסימטאות. קרני השמש השוקעת דולקות על גגות החמר והקש. ראשי הדקלים נבלעים בדמדומים.

הם נכנסים לביתו של אברהם נתן. אשה סומית בעין אחת מקבילה פניהם. חגורה היא סינר לבן ומטפחת מצוייצת לראשה. נמוך החדר ותקרתו עץ וריקנות בו. נרות תקועים בקעריות חרס ממולאות חול. אחר כך הם נוטלים ידיהם ויושבים לסעוד –

אבֵלה הסעודה – ועצבות שרויה בבית. הנרות, דומה, דומעים… בקצה השלחן ישובה, כנזופה, האשה, מסתכלת בעינה האחת, שותקת…

תמה הסעודה. גם הברכות כבר נאמרו.

אברהם נתן קם ממקומו.

– בואה, החכם שבתי, בואה עמדי הוא אומר, אהבה ורחמים בקולו, כאשר ידבר האב לבנו מחמל נפשו מוכה הגורל.

הם צועדים לאטם, באפלה, לעבר בית מדרש דחוי בירכתיה של עזה. כוכבים קורצים מעל והמיית הים מתנגנת במרחקים. הם עוברים על פני בית הכנסת בו מתכנסים עתה יהודים לתקון ליל שבועות. הם עוברים וחומקים כצללים, שקועים בהגותם, בבריתם. הם הולכים להתייחד עם סודות חייהם, עם נפשם, משל לשני אוהבים שציפו זה לזו כל חייהם ועתה הגיעה שעתם המיוחלת, שעת דביקותם לעד, ועתה הם ממהרים לינוק עד תום אשרם שנקנה להם בערב וביסורי פרידה ממושכים, בהתייחדות, לבל תשזפם עין.

ירח כסף זוקע מבעד לעננים אלומות אור דרך החלון הנמוך, ונר דולק מפציע אורו החלוש על הדוכן אשר לידם.

– רואה אני, החכם שבתי, שקשה לך לקרות עמי הלילה, רואה אני לנפשך שאין הדאגה פוסקת לאכול בך. אך עתה אני אשיח לך דאגתך, אני אפתור מצוקתך. כי ידידך-רעך אני, רבי שבתי, ואוהבך נפש, עוד קודם ראיתיך פנים. ואליך נכספתי, שנים רבה נכספתי, בהגיע אלי לירושלים – ואני עודני תלמיד רך לפני הרב חאגיז – השמועה עליך. ואז חזרתי לעזה ושם נשאתי אשה–

שתיקה ודממה עמומה. אחר כך הוא ממשיך בלחש:

– ולימים שוב ראיתיך, בירושלים, בחברת רעיך. ראיתיך מתבודד על קברות קדושים וצדיקים. שמעתי זמירותיך. לנפשך המאירה ראיתי. אך העז לא העזתי לבוא במחיצתך. ימים ולילות הגיתי בך, רבי שבתי. בעולמות עליונים ריחפו נשמותינו, נמשכו זו לזו, נכספו זו לזו, בערגת גאולה שאין-לה-דמי – ועתה דברו יחד – – –

– אהבתיך, אחי ורעי, אברהם נתן, אהבת דוד ויונתך, ומעתה בנימים לך אקרא, בנימין שלי, בנימין… כי טוב לי אתה, נתן בנימין, ולנפשי תראה, כי מדוכא אני במאד מאד…

– גם זה הצער, גם זה העצב – לא יד המקרה הם. סוד גדול הוא, הרב שבתי. הסכת ושמע ואגל לך, הסכת ושמע ואפתור לך. השומע אתה?

– משורש המשיח קרוצה נשמתך שהיתה כלולה באור הקדמון וירדה עם שאר ניצוצות האלהות ושברי הכלים לעומקא דתהומא רבא, ושם היא משוקעת מששת ימי בראשית בבית סוהר הקליפות. ודע, כי יחד עם נשמת המשיח מקננים בתהום רבה גם הנחשים, המציקים לה ומבקשים לפתותה. הלא הם כוחות הנחש שבקליפה שהיא גם סוד פרעה, התנין הגדול המולך על תהום הקליפות – ונח"ש בגימטריא משיח. רבות שומה על נשמת המשיח לסבול ולעמול ולהלחם בתנין הגדול, ואם אמנם ינצח ויצא מכלאו ויתגלה בעולם ותרום קרנו…

– נתן בנימים, מה הדברים אשר דיברת? מי שם אותם בפיך?… נתן בנימין, נתן בנימין, לוחשות שפתיו ברעדה גדולה.

– מובטח אני בך, רבי שבתי – בלא שמץ של ספק, כי כל הדברים האלה לא נתגלגלו אלא להודיע גדולת המשיח, איך יבטל כוח הנחשים שתמיד היו מפתים אותו… שמשוקע היית בין הקליפות וזה היה בימי החושך שהם ימי צער וכשהיה בא לך הארה בא לך מנוחה ושמחה.

– אור וחושך, מלחמה בקליפות – יפה פירשת, יפה דרשת, לנפשי ראית…

הם אחוזים ודבוקים זה בזה באפלה.

– ועתה אגלה לך הסוד הגדול, רבי שבתי, הוא לוחש. רק חזק ואמץ. כמוס היה בלבי. עצור כאש. דבר ממך לא אכסה. כי הנה מי שהכיר אותי יכול להעיד עדות אמת, כי מקטנותי עד היום הזה לא נמצא בי שמץ פסול, וקיימתי התורה מועני והגיתי בה יומם ולילה, תהלה לאל, ומעולם לא רדפתי אחר תאוות גשמיות ובכל יום הייתי מוסיף סיגופים ועינויים בכל מאמצי כוח. ואיני מבקש כלל הנאה גשמתי מסיבת בשורתי זאת… ולמדתי תורה בטהרה עד היותי בן עשרים שנה, ועשיתי התקון הכללי שאמר האר“י זכרונו לברכה על כל מי שהרבה לפשוע, אף על פי שתהלה לאל לא נמצא בין עוון במזיד עשיתיו, באם ואולי נפשי מלוכלכת מגלגול אחר, חלילה וחס. ובשנת העשרים התחלתי ללמוד ספר הזוהר ומעט מכתבי האר”י, והבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים, ושלח ממלאכיו הקדושים והודיעוני הרבה מסודות התורה. ובאותה שנה אחר שנתעורר כוחי במראות מלאכים ונשמות קדושים בהיותי בהפסקה ⁷ואני סגור בחדר מיוחד, אחר שהתפללתי תפילת לחש בבכי גדול, בהיותי עסוק בתחנונים, הנה רוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי, וראיתי מראות אלהים כל היום ההוא וכל הלילה, ואז ניבאתי נבואה גמורה כאחד מן הנביאים… ונחקק בלבי בבירור גמור, כי עליך היתה נבואתי… ושוב לא ראיתי מראה גדולה כזאת ונשאר הדבר כמוס בלבי עד היום –

– ולאור הבוקר הדלקתי הנר ונטלתי הנוצה וכתבתי במגילה מן המראה אשר ראיתי ומסוד נשמתך וחייך, רבי שבתי, לא העלמתי דבר… ואמרתי עם שיזמן לי השם למחיצתך, אוציא המגילה הכמוסה הזאת ובאזניך אקראנה… ועתה נתגלגלה לידי הזכות –

הוא קם ממקומו, מחטט שעה קלה בפינה דחוייה, באפלה, חוזר ומגילת-קלף מעוּכה בידו. ידיו רועדות ועיניו נוצצות.

– רבי אהובי, שבתי צבי – הוא אומר – שמע הדברים. השומע אתה? הוא קורא –

– ואני אברהם אחר אשר הייתי סגור ארבעים שנה, ואני מצטער על כוח התנין הגדול, הרובץ בתוך יאור מצרים ⁸, ומתי יהיה קץ הפּלאות, והנה קול קורא: דע, כי בן נולד למרדכי צבי בשנת השפ“ו ויקרא שמו שבתי, והוא יכניע את התנין ⁹הגדול, ויקח כוח נחש בריח, וכוח נחש עקלתון, והוא המשיח האמתי… ומלכותו לנצח נצחים עד עולם, ובלתו אין גואל לישראל… ועליו ניבא חבקוק הנביא: וצדיק באמונתו יחיה… ובני דורו יעמדו עליו בחרופים וגדופים… והוא יפליא לעשות דברים נוראים, וימסור עצמו על קדושת השם, לעשות רצון קונו, בכוח האיש ז”ל שמו יצחק ¹⁰שלמד ממנו הנהגות גדולות לעבוד השם… וחלומות יבהילוהו ולא יודיע דבר לבן אדם, ויתחברו אליו בני זנונים להכשיל ויכו אותו והוא לא ישמע אליהם, אינון בני נעמה נגעי בני אדם, ותמיד ירדפוהו להכעיסו…

דממה עמוקה עומדת בחלל. עיניו של שבתי צבי עצומות, איבריו רועדים, נשימתו נסערת ושניו נוקשות זו בזו… הנר דעך וגם אור הירח איננו – אפלה בטרם שחר כבדה מאד.

נרעש ונחרד אני – נשמע בפתע לחש קולו המרעיד. ועתה אספר גם לך, נתן בנימין, את אשר העלמתי אני ממך עד עתה, ואת אשר לא העליתי על דל שפתי. כי טוב אתה לי מאח, נתן בנימין אהובי.

– ודע, כי משנת ה' זאת ¹¹הרגש הרגשתי כי נחה עלי רוח השם. ופעם בלכתי לילה אחד חוץ לעיר רחוק מן הישוב כשתי שעות, מופשט ומתבודד עד ששמעתי קול אלהים מדבר עמי: אתה מושיע ישראל משיח בן דוד משיח אלהי יעקב, ואתה עתיד לגאול את ישראל לקבצם מארבע כנפות הארץ בתוככי ירושלים, ונשבע אני בימיני ובזרועי עוזי שאתה גואל האמתי ואין זולתך לגאול. ואני נבהלתי מאד, נתלבשתי ברוח הקודש ובהארה גדולה והייתי הוגה את השם באותיותיו ועושה מעשים זרים כפי מה שנראה לי, שכן ראוי אני לעשות מפני כמה סבות ותקונים אשר הייתי מתקן. והרואים לא היו מבינים ענייני והייתי בעיניהם כמתעתע. וכמה פעמים רגשו מאוד רבנים וחכמים על רוע מעשי שהיו רחוקים מן השכל, עד שהייתי מוכרח לפרוש מבני אדם אל המדבריות, וראיתי מה שאין הפה יכול לדבר. ולפעמים היית מצטער בצער גדול, ולפעמים נהנה מזיו השכינה ולפעמים השם ניסני בנסיונות גדולים קשים ממוות ועמדתי בכולם… וכאשר הייתי לאחרונה בקהיר עט עלי הצער האפל, ונסתלק ממני כל רוח הקודש וכל ההארה ואהיה כאחד העם, והיית מתנחם על מעשי הזרים אשר עשיתי, כי לא היית מבין עוד בטעם שלהם כמו שהייתי מבין בשעת עשייתם… ואז חשתי אליך, נתן בנימין, לעזה, לכאן, חשתי אליך – ואתה נתת לי התקון הנכון, אתה פתרת חידת יסורי –

– הוא אשר אמרתי ואשר נביאתי, – לוחש אברהם נתן. אתה הוא המשיח, רבי שבתי בן מרדכי צבי, אתה המשיח האמתי, הגואל, שכל הסימנים מעידים בך, ואני נביאך מושח אותך וגוזר עליך שהגיעה שעתך להתגלות לעם, לעם המצפה ונכסף – הגיעה העת לבשר הבשורה. חזק, רבי שבתי צבי, אתה נזרי, משיחי, כי גדולה השעה הזאת, ונשגבה עד אין הכיל הבשורה ונפלאה תהיה התשועה אשר תביא לישראל, ובמהרה בימינו נזכה לאור גדול. וכל הקליפות כעשן יכלו. אל תרעד, רבי שבתי, אל תפחד, חזק, חזק, רבי שבתי.

 

בשורת המשיח    🔗

פסים תרוגים וכחולים בפאתי מזרח. חלקת מי הים רוגעת שטוחה ככף היד – ועדת יהודים טובלים בה בכוונות גדולות. בדרכם חזרה כבר קופחת השמש ומייבשת אגלי המים המתנוצצים על פניהם. הם ממהרים לתפילת שחרית, משוחחים בעירנות ובשמחה, ורק שתיקתם של אברהם נתן ושל אורחו הפלאי עיקשת ותמוהה ועגומה. על שום מה נעדרו אמש מן התפילה ומן התיקון? וכאשר הם מפצירים בנתן הוא פוטר עצמו ברמז, כי עוד מעט, בשעת קריאת התורה, אפשר יגלה סוד אחד אשר זכות גדולה טמונה בו – ואור של שמחה על פניו.

בית הכנסת הדל מלא קהל רב. הכל דרוכים לקראת השמועה אשר יביא להם המקובל החסיד אברהם נתן, אשכול הקהלה ותלמידו המצויין של הרב חאגיז. גם הנשים חשות כמות בעתיד להתרחש. מציצות הן כפעם בפעם במבטים חטופים על עבר עדת הגברים, כמצפות לאות…

תמה קריאת התורה בטעמיה. גם התפילה מתקרבת לקצה – והדריכות בקהל גוברת. הוא מבחין במבטים הרבים הנפנים אליו, הוא חש בסערה המתרגשת בקרבו. הנה הוא עולה על הבימה, ממצמץ בעיניו הטרוטות, כנמלך בדעתו. אחר כך הוא מרים בתנופה אחת טליתו מעל לראשו ופותח בקול רם ונרגש הפורץ ממעקי נפשו המסוערת:

– מורי ורבותי, שמעו-נא אלי שמוע, כי איש בשורה אני לכם היום הזה! גדולה ועצומה הבשורה אשר אני מביא לכם היום הזה, יום מתן תורתנו הקדושה, בשורה היא לכל הפזורים. בליל תקון שבועות נתגלה הדבר, אור גדול כאור שבעת הימים זרח עלינו. כי הנה נתגלה המשיח בקרבנו, משיח ישראל נתגלה! הנה הוא עמנו בזה, מקובל ורצוי לשכינה, בחירה ואהובה, הצדיק הקדוש – החכם שבתי ברבי צבי מאיזמיר – הוא מכריז בהטעמה. בתוכנו נתגלה המשיח האמתי, הגואל האחרון, קדוש וטהור הוא, והוא יסיר העטרה מעל ראש מלך התוגר ויחזיר שבותנו מארבע כנפות הארץ וקוממיות יוליכנו לציון ולירושלים עיר הקודש לעת קץ הפּלאות… ואני הקטן זכיתי לנבא התגלותו ולמשוח אותו בליל תקון שבועות זה – מעם השם היתה זאת!

קולו גובר בהתלהבותו, אש ולהבות בו: – החג הגדול הנה זה בא, חג הגאולה השלמה והתקון השלם לכולי עלמא, קץ הימין… שישו ושמחו, יהודים, שישו ושמחו, כי סוף גלותנו ממשמש ובא! הקץ לעניינו ומרודנו, הקץ לתלאות ולשפלות, כי לא תקצר יד השם לקיים אשר הבטיחנו בידי נביאיו וחוזיו – ולא יפר בריתו. יהודים, עלינו לשבח –

מוכה תדהמה, המום ומסוער עומק הקהל: עינים מבוהלות, לבבות מפועמים, פיות פעורים. אין זז ממקומו. אין פוצה פה. דממה קפואה בחלל. אך הנה פורצת, בפתע, מעזרת הנשים זעקה חדה כאזעקה פולחת כליות:

– נשים צדקניות, בנות ישראל – הקץ לגלותנו בא, הקץ לצרותינו, ריחם השם עמו ישראל! – ומיד אובדת הקריאה בהמולה של דיבורים, של קריאות, של צעקות והתייפּחויות-בכי.

שבתי שומע הדברים, רואה המתרחש. מוכה תדהמה הוא אולי יותר מכל הנאספים. כאילם ישב בפינתו, כובש פניו בידיו, חלוש ומדוכדך הוא עתה במאד מאד. לקול הזעקה בעזרת הנשים הוא מרים קמעה ראשו במבט תוהה שצער בו ויסורים בו – וראשו צונח בדכדוך של אזלת-אונים.

אברהם נתן ניגש אליו חרש ולוחש על אזנו. – רבי שבתי, רבי שבתי – אני הוא הקורא לך, אני נתן בנימין. הגיעה שעתנו לילך. יהודי עזה מבקשים לברכך, בואה בחיר ישראל.

הם יוצאים לאטם מבית הכנסת, עדת יהודים סביבם מלויים אותם ביראת חרדה ואימה, בשתיקה עמוקה, במבטי הערצה כנועה. בסמוך לביתו של נתן הם מעיזים וניגשים, אחד אחד, למשיח, מושיטים לו יד רועדת, בעיני רבים נוצצות דמעות-שמחה והלב נפעם ומתרונן. הם מברכים אותו:

– יהי אלהים עמכם אדוננו ומלכנו, ותזכו להוציאנו מעבדות לחירות, אמן.

דלות ועצבות בביתו של נתן בנימין. אין שבתי שועה לסעודת-החג הערוכה. הוא נכנס לחדרו הקט ונועל הדלת בעדו. שעה ארוכה הוא שכוב על ספת העץ בלי נוע. אחר כך הוא קם, הוא מגיף תריס החלון. אפלולית בחד ומחנק-חום. שפתיו לוחשות משמורים וקולו מהול בבכי חנוק. עתים יפסיק, ואז יפסיע אילך ואילך בחדר הקטון. מבעד לסדקי התריס נשקפת סימטת עזה הלהוטה בשמש. כתחנון ענוג בערגתו הכאובה עולה זמירתו הנוגה-עריבה –

– משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה / קולי אל ה' אזעק, קולי אל ה' אתחנן / אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד / בהתעטף עלי רוחי, ואתה ידעת נתיבתי / באורה זו אהלך טמנו פח לי –

נתן בנימין מאזין מעבר לקיר ונפשו בקרבו תתמוגג. כפעם בפעם נפתחת דלת הבית. רבים הבאים לשאת ברכתם למשיח שנתגלה, מבקשים הם לחזות פני המלך משיח, ללחוץ ידו, לנשק כנף בגדו. אך אין נתן בנימין מניח להם להכנס לחדר הסמוך. ורק לעת ערב, בקום לפתע דומיה גדולה בחדרו של המשיח, הוא מרהיב בעצמו עוז, נוטל נר דולק, תוקעו בקערית חול, פותח הדלת בחשאי ומעמידו לפניו. הוא שומע קולו החלוש של שבתי:

– נתן בנימין, נתן בנימין, מחר עם שחר אנו עולים לירושלים, לחברון נלך, אל קברות האבות – כן, ואת חומות ירושלים נסובב שלש פעמים ביום, שבעה ימים, כי שבע פעמים נבנתה העיר.

– קדושה מצוותך, אדוני אהובי, וכל אשר תשית עלי – הוא עונה בלחש ויוצר את החדר.

עתה הוא נוטל את נוצת האוזים והדיו. בפינתה יושבת האשה. עינה הפיקחת צופיה פני בעלה המושך בהתלהבות ובמהירות על מגילת-הקלף.

הוא כותב אל הגביר יוסף רפאל אשר הקהיר ואל אברהם היכיני בקונ-שטנדינא ואל חכמים ופרנסים בקהלות שונות אשר אביו, המשולח אלישע אשכנזי, עמד עמם בקשרים ובכתובים. שעה ארוכה אצות אצבעותיו הרזות על פני הקלף. בעל בשורה הוא היום והוא ממהר להביאה בכל גבול ישראל. ובעלותו, ברצות האל, לירושלים עיר הקודש, ישגר האגרות לתעודתן, לשמח לבבות נדכאים, לקרא לתשובה ולעשות התקונים הנכונים לקראת בוא המשיח –

– אחינו בית ישראל, ידוע להוי לכם שנולד משיחנו בק"ק שמירנה, נקרא בשמו שבתי צבי, אשר במהרה תתגלה מלכותו ויקח כתר מלכות מראש מלך ישמעאל וישים על ראשו, והמלך ילך אחריו כעבד כנעני, כי לו המלוכה –

בזה הזמן לא יקראו התקונים שנתן מקודם על פי האר“י זכרונו לברכה ותלמידיו ולא יתכוון לכוונותיו… דכוונות האר”י הם כפי זמנו שהיה חול בערך זמננו זה שהוא ערב שבת, ואינו נכון לעשות שבת חול… כי נתמלא העת והשכינה קמה מן הגלות. ואל תתמהו כי אנחנו בדור הזה נזכה לגאולה, ולא יעמוד נגדה מיעוט זכותם, יען המשיח שלנו שבתי צבי סבל גלות בעדנו ויכפר על כל ישראל. י“ח שנה נרדף ממקום למקום, והותר דמו כמה פעמים, וזאת היתה כפרה על כל עונות בית ישראל. ולא זו בלבד כמה עינויים וסיגופים קיבל ש”צ על עצמו מיום היותו על האדמה שאין לשער –… ועל כן הרשות בידו לעשות עם היהודים כטוב בעיניו, ויש יכולת בידו לזכות אפילו לרשע גמור, ואפילו לעכו"ם, ויש בידו לחייב ולהעניש אפילו לצדיק גמור. וכל איש יהודי מחוייב להאמין כי שבתי צבי הוא הגואל האמתי, הוא ולא אחר, ואין שום חיוּת ותיקון לישראל בלתי האמין במשיחו בלי אות ומופת… ועל כן אין לרחם על האינם מאמינים הכופרים…

… ועתה אני מגלה לכם איך יתגלה המלכות של אדוננו משיחנו שבתי צבי במהרה בימינו.

הוא נח קמעה. דממה. לבו בקרבו פועם בעוז. האין הוא שומע גניחות עמומות מעבר לקיר? ושוב הוא נוטל הנוצה וממשיך כתיבתו על חבלי המשיח הקשים. מראות עזים ונפלאים הוא רואה. והנה חוזר המשיח מעבר לסמבטיון, הוא חוזר בשנה השביעית – רכוב הוא על אריה ורסנו נחש עקלתון בן שבעה ראשים – והוא מסיים:

– כל מה שאני כותב היא נביאות אמת, ועליכם להאמין באמונה שלמה.

צרור האגרות טמון עמו בשקית-בד, תרמיל הטלית והתפילין תחת בית שחיו, הוא נכנס עם שחר לחדרו של שבתי. גם הוא כבר מוכן לדרך. עוד כוכבי לילה אחרונים קורצים במרום והדקלים מניעים צמרותיהם הטלולות. הם צועדים במשעולי החולות לביתו של ישמעאלי אשר יסיעם למחוז חפצם–לירושלים.

 

הרב חאגיז מייסר תלמידו    🔗

חיש מהר פושטת בסימטאות ירושלים השמועה על בואם. ראשונים מבחינים בהם הילדים, השומרים בלבם זכרו של המקובל רם-הקומה מאיזמיר ואשר רבות שמעו עליו מפי הבריות וביחוד מאז ביקר כאן, לאחרונה, בשובו מקהיר ועמו העזרה הנדיבה ומיד פרש הלך לו. ושוב נראות בשערי החצרות ובמבואי הבתים חבורות נשים – צפייה דרוכה בחזותן. אך גם ראשי ישיבות ופרנסים אי-מנוחה אוחזת בהם, – מהם המבקשים לראות פני מטיבם ולהחליף עמו דברים, ומהם אשר כבר הגיעה אליהם השמועה שהקדימה בואו על משיחותו, חרדה עמומה מחלחלת בהם ותקוות סתומות.

בבוא השמועה אל ראש הישיבה חאגיז, והוא סועד ליד שולחן העץ הארוך עם תלמידיו, קערת מרק הפולים לפניו – הכף נשמטה מידו ונפלה לארץ. ופניו הלבינו החווירו מאד. אחר כך הוא נכנס לישיבה ומודיע שלא יקרא היום שיעורו ואת בנו, משה, הוא מפקיד להשגיח על התלמידים. מעוטף בטליתו הוא עומד בחדר הסמוך ואומר פסוקי וידוי… מרידתו הנוראה של תלמידו אברהם נתן אשכנזי והשמועות המחרידות על החכם התמוה שבתי צבי משמירנא אליו התחבר, קרמו עור וגידים ונתלבשו בלבוש מאויים. עתה שוב אין ספק בידו, כי עתידים שנים אליה, משיח השקר ונביאו המכזב הכרוך אחריו לשלוח אש בבית ישראל. והזמנים טרופים ומשובשים… האין החובה עליו, זקן הרבנים, לעמוד בפרץ החמור הזה וגודל סכנתו כקסמו, ויפה שעה אחת קודם. אחר כך הוא יוצא מחדר ייחודו, קורא אליו אחד הנערים ואומר:

– לך, בני, מיד אל האכסניה של אברהם נתן שהיה תלמיד בישיבתנו, ואמור תאמר לו ראש הישיבה גוזר עליך לבוא מיד.

מענה רך ישיב חימה – הוא מהרהר לעצמו ומתאמץ לכבוש סערת רוחו. כן, הוא יאיר אליו פנים גם אם ייסרו, כאב המבקש לחלץ בנו מסכנה גדולה, במיטב ההסבר יבקש להניאו מן הדרך הנלוזה.

עוד הוא מהרהר – ואברהם נתן עומד לפניו. מיד הוא מבחין – לא אברהם נתן תלמידו הוא זה, אברהם נתן אחר הוא מורד וחצוף…. עיניו הטרוטות, הצרות מציצות בו בהעזה. הרב כובש תוכחתו על לשונו, קרב אליו, מושיט לו כף יד גרומה, שעירה, רועדת:

– שלום עליכם, אברהם נתן… שמח אני לראותך בכתלי הישיבה. אולי ללימוד אתה חוזר?

– לא, לא חזרתי ולא אחזור, הוא עונה תקיפות. כי מה לי ולכם, השוב תבקשו להחכימני כאשר ביקשתם פעם?

ואחר הפסקה קלה הוא מוסיף בריטון:

– האם לא שמעתם, כי עם איש קדוש וטהור מבית דויד באתי הפעם הנה וחשקתי בו ובקדושתו, וילבישני בסוד השם ויחזקני בנבואה גדולה. ודעו לכם, הרב חאגיז, שמשיח אלהי יעקב הוא ובקרב שנים מועטות יהיה קץ הפלאות. הוא אדוננו, הוא מלכנו, הוא מורנו – הוא אומר וקולו רוגש.

צוברים הדברים כאש בבשרו של הרב חאגיז. סומק פושט בחוורון פניו.

– אוי לך שוטה ופתי – הוא אומר, וקולו תחנונים ותוכחה – כי קווה קוויתי שהוספת חכמה ודעת, ואתה באיוולתך תחזיק. ואני רבך ידעתי, כי לא במרד ולא במעל רק בטעות גדול נכשלת, אשר התעך צבי שבור זה…

לא סיים דברו, והנה אברהם נתן נופל לארץ, מפרכס בידיו ורגליו, מתעלף. הרב חאגיז אץ וממלא חפניו מים מן הדלי, ומזה על פניו, על מצחו, מנערו ומבקש להשיב אורחו – הנה הוא זע, פותח עינים בהולות, שטופות דם. הרב סועדו על שרפרף עץ. אך מה שומעות אזניו? גימטריאות הוא מצרף, פסוקים ורמזים, וכולם נכונים על משיחות שבתי צבי, הוא הגואל האמתי.

הוא עומד בסמוך לו, שומע הדברים, דמעות בעיניו וצער כבוש…

– אוי לי שראיתיך בכך – הוא ממלמל בלב מורתח, ואוי לנשמתך הטהורה אשר נפסדת בכך. אברהם נתן, אברהם נתן, הוא קורא אליו – שמע לדברי רבך הזקן. כי טובתך וטובת ישראל אבקש – וגוחן קרוב אליו. ובטוח תהיה שלא יאספנו זה, רק הקדוש ברוך הוא לבדו יאספנו עלי ידי תקיעות שופר גדל ויבושם ים אוקיינוס כאשר הבטיח לנו על ידי נביאו הגדול ישעיה. ואף אין אתה נביא אמת בקרבם, ומי יודע התחברותו של המשיח כזב אשר ערב לבו בדבר הגדול הזה, ואינו אמת, ומסכן אלפים נפשות מישראל ולהביא עלינו, חלילה, גזרות חדשות ואיומות…

… וגם כאן, אברהם נתן, בתוכנו, בירושלים, פשה הנגע, וביחוד בין הבחורים משאלוניקא ומקונשטנדינא ומקהלות מוקדן לישיבותינו באו, עוד לא מילאו כריסם תורה והם בחזונות-שוא יטעו… ואני וחברי בעיר הזאת אין לאל ידינו לעשות דבר, כי הגבירים משתוררים על חברי ארץ ישראל מחמת מעות אשר שולחים. אך עלי מוטל החיוב הגדול, תלמידי אהובי, להחזירך ממכשול גדול זה… חוס, רחם על עצמך – רחם עלינו… בל נדחה הקץ – הוא אומר ומלטף ראשו – בל נדחה הקץ…

הפסיק דבורו והוא מרגיש בחולשה גדולה. תהום אפלה פרושה לפניו. אפלה. אך זיק תקווה קלושה לוחש בו ומעודדו, אפשר יצליח הפעם להציל נפש זו וודאי יקויים בו כאילו הציל עולם מלא… אך אברהם נתן ממצמץ בעיניו הטרוטות, נושך שפתיו בשיניו – ושותק. אחר כך הוא מרים לאטן עיניו ואומר בהטעמה חדה:

– טעות גדולה עמכם, הרב חאגיז, שקצר אמונה אתם ועיניכם טחו לראות סימני-גאולה מובהקים, אשר העם בפזוריו ישתוקק עליה בכל נפשו ובכל מאודו… לא מרצחים הם ההולכים לאורו של משיח, מושיעים הם, כי ברבות האמונה תרבה הישועה, והוא הגואל האמתי ואין בלתו, וכל הסימנים מעידים עליו… קדוש וטהור הוא, מדוכא ביסורים גדולים שחבלי חטאינו ישא, עם הקליפות וכוחות הטומאה נאבק מר, אך גם להארה ולחסד גדול זכה… ומה אעשה, הרב חאגיז, ואני מאמין בו, בכל לבי אאמין בו, ואין בידי שלא להאמין בקדושתו? ועליו התנבאתי ברוח הקודש בנבואה גדולה, ופרצופו ראיתי במרכבה – ואתם היודעים שאמת אדבר ולא אכחד לפני כבוד תורתכם… באמונה שלימה אאמין כי הוא הגואל צדק ואין בלתו ובימיו יוושע ישראל, כי מלאה העת… ואתם מה לכם תדברו בו סרה ותכחישו משיחותו, אשר שמו הגדול כבר יצא בכל תפוצות ישראל והאמונה בו כשלהבת אש מאירה בחשכת הגלות – – –

– לא אש מאירה היא – מפסיקו הרב חאגיז וזיעה קרה מכסה מצחו – אש מכלה היא, אש זרה.

– אם כן – אומר אברהם נתן וקם משרפרפו – הגעתי שעתי להפרד מכם…

– אברהם נתן – קורא אליו הרב חאגיז ואינו עוצר דמעתו. אברהם נתן, אל-נא תנתק החוט… חשוב דרכיך עוד ועוד, כי שבע יפול צדיק וקם ושערי תשובה פתוחים, ועתה לך בני אוהבי, לך וחשוב דרכיך…

אברהם נתן יוצא. הוא הולך אל האכסניה של ומרגיש כי רחמיו נכמרים אל רבו הזקן, אך דברי מסורו לא כבשוהו, לא ערערו אמונתו, לא דלדלו תשוקתו, ולהיפך – דבקותו במשיח נתחזקה לאין שיעור. מעתה שוב לא יתפתה – הוא מחליט בלבו – ולא יבוא בדין ודברים עם הרבנים והחכמים הכופרים במשיחותו, שסומים וחרשים הם וקשי עורף ובמרים הם עומדים. אך בבוא השעה המיוחלת וסופם שיחושו גם הם בכל החושים בנס הגדול הממשמש ובא, סופם שיודו במשיח האמתי שהוא, אברהם נתן, זכה להיות נביאו והוא נכון להקריב חייו על קדושתו…

בשובו אל שבתי צבי, הוא עומד לפניו בראש מושפל ומבוייש, והוא מספר לו על הפצרותיו של הרב חאגיז ועל עמידתו הוא במערכה.

שבתי צבי מחייך. זה זמן לא ראה אברהם נתן חיוך על שפתיו, מאז בואו אליו לעזה. אין זאת אלא שהארה עליונה חוזרת אליו ועמה הכוח והגבורה והשמחה…

שבתי צבי מחייך ואומר:

– צעיר לימים אתה, אברהם נתן, ואל תפול רוחך… האם לא כך נהגו בי רבותי באיזמיר הדיין אישקאפא והרב לאפפא, וסופם שהחרימוני ונידוני ודמי התירו? האם לא בבושת פנים דרשוני חכמי שאלוניקי וקונשטנדינא? קשי עורף הם אדירי התלמוד ונשיכתם נשיכת עקרב. אך העם, המון העם, מאמין וטוב ולבו עֵר והוא יצמיח ישועות. ראה, נתן בנימין, רבים הצמאים לישועה ומחר, ברצות האל, נלך נסובב זי"ן פעמים חומות ירושלים כאשר עשה יהושע ביריחו, ומשם נלך לחברון, ומשם נרד למצרים ולמוקדן – לכבוש העם ולעוררו לתשובה ולגאולה…

– אתה אדוננו, אתה מלכנו – אומר אברהם נתן – ומנשק ידו. אתה גואל צדק, אתה מלך רב כתרי, אתה משיח אלהי יעקב… אתה… אתה…

 

שלהבת תקוות    🔗

כגרעינים שנזרעו בעתם בחיקה של אדמה דשנה רוויה מים חיים וחום שמשמות – כן מנביטים מצמיחים אגרותיו של אברהם נתן פרחים וציצים שבשמם עז ושפעת גוויהם מרהיבה כל עין. אור גדול נזרע במשכנות חשוכים, מכה בתדהמה הקהלות העשירות של האנוסים שחזרו לחיק אמונתם, מאיר פניהם של שוחרי קבלה, מחשבי קצין, מתבודדים ומסתגפים, מדליק שלהבת תקוות בקרב פליטי השואה במזרח, מרעיף נחמות בלב נשים אמלות, מעודד כל מר נפש. חריף ועז הזעזוע, עצום ושגיב הפלא, שגילויו כתוב שחור על גבי לבן באגרות מירושלים ומעזה. אכן, היה החלום מציאות, ואין להשיג! כי הנה באה קרבה השעה המיוחלת, שהכל מצפים לה, שעת הגאולה והתנחומים המובטחת לישראל על ידי הקדוש ברוך הוא עצמו ונביאי האמת, שעת הקוממיות והתפארת והפדות לתולעת יעקב שהיא מרמס לרגלי עריצים וזדים. נשימת רווחה נושם העם זוקף קומתו, גלי גיל ושמחה גורפים יגון ואנחה בכל מקום לשם מגיעה היקרה בבשורות, אשר כמו בפתע פרצה לחייו והרבה מסלוליו וגדריו. גם הספקנים והמחמירים, המבקשים הוכחות ומופתים, אף הם נדהמו עם השמועות הראשונות. האמונה הנטועה בהם וייצר הפדות המלהט בהם עודם מתמודדים בספקות, בהיסוסים, אך דומה שהם גוברים וכובשים. המן הנמנעות הוא שחנן אלהים עמו ומשיח בן דוד הופיע וקץ הפלאות הגיע, ואתה אין אלא לצפות להתרחשות הגדולה החתומה בכתביה קודש ובקבלה והאצורה בלבבות? היתכן שהעם יידלק באש האמונה והתקווה לא תקויים?

אפס, אפשר ולא היתה שמחה שלמה ותמה מהשמחה שאחזה בטירת הקבלה, בקהיר. עתה תזכה הטירה להקהיל בקרוב את המלך המשיח ואת נביאו הגדול ועדת בני הנביאים והמאמינים הנספחים אליהם – לחזות ביקרם פנים אל פנים וליהנות מברכתם! כי גדול יהיה היום הזה בחייו של הגביר יוסף רפאל וכל המסתופפים בצל קורתו, היום הגדול בימי חייהם, יום שטעם חיי עולמים בו. אמנם הוא ועדת בני היכלא אשר בחצרו, מקיימי התקונים והאבלים על גלות השכינה וחורבן הבית – אין המלך המשיח ונביאו זרים להם. הם לא הסתירו פניהם מעם שבתי צבי לפני התגלותו, בבואו לקהיר, בדרך נדודיו וגלגוליו. דמותו מרחפת לעיניהם. כתרי אצילות וחן, והרה וענווה, פרישות וקדושה לראשו, – ועתה נוסף עליהם כתר המשיח! מה נאוה הוא בהליכותיו, בעדנת מלכות הטבועה בו! לימודו – שלהבות, תפילתו – שיר מזמור ושירו – בוקע שחקים ועד כסא הכובד יגיע, שאהובה בחירה של השכינה הוא… וגם על גדולתו של אברהם נתן נביאו, על מופתיו ותקוניו שמעו עוד מפי השליח המיוחד שמואל גאנדור. ושעל כן שפרה נחלתם מאד שלא הטו אוזן לקצרי-האמונה ולדלי-הנפש, ודעתם לא נתנו לחרמות הרבנים הקפדנים וכפירת המשטינים חורצי-הלשון. עתה יווכחו גם המה, כי ירום כבוד ישראל בעמים ונסים יתרחשו יום יום ושעת הגאולה השלמה הנה היא באה, סוף סוף, ספוגה דמעות גיל! וגילו ברעדה, ככתוב.

בכליון עינים מצפים אנשי החצר לבואו של המלך המשיח והפמליא שלו. ודאי, אילו היה עולה ברצונו, כי אז כבר היה כאן, בקהיר, בקפיצת הדרך… או אולי ברצונו לחודש קודם לקונשטנדינא ולהתייצב לפני מלך התוגר? מי בא בסוד מחשבותיו וכוונותיו? אך בידוע הוא, שלפני יו“ד בי” ימים עלו כולם – שבתי צבי ירום הודו ונביאו אברהם נתן ובני קציני שאלוניקי הלומדים בירושלים, על חמש אניות גדולות ומספר סירות קטנות, ומנמל יפו הפליגו לאלכסנדריה. יוסף רפאל ימהר לאלכסנדריה. אין הוא רוצה להחמיץ ההזדמנות לראות פני המלך משיח, וגם יפיל לפניו תחינתו שיעשה עמו החסד וייעתר לו להיות אורחו ואך לא למענו הרי למען עדת נאמניו הכמהים לו מאד…

הוא קורא את הסופר, את שמואל פרימו, ומצווה עליו להודיע מיד באגרות דחופות את דבר הבשורה לראשי הקהלות, הנגידים והפרנסים בכל קהלות מצרים. משלחות פאר ישגרו לנמל אלכסנדריא לקדם פניו של המשיח ומתנות-יקר יביאו לו ולמלוויו כיאות למלך ישראל. והוא עצמו ילבש בגדי חג ויחד עם כובדי ביתו יחושו לשם, במרכבות מקושטות ובנסעם יצלצלו הפעמונים התלויים בהן: הבו כבוד למלך המשיח!

ורבה, מה רבה התכונה בביתו של יוסף רפאל, כאשר לא ראתה החצר מעודה. אוכלוסיה שלמה של אנשים ונשים עושים במלאכות הניקוי והשיפוץ, הציבוע והעיטור. טורחים הם בחצר ובבית, בחדרים ובעליות, שוטפים כל לכלוך ומדיחים כל זוהמה, מתקנים ומסיידים הקירות, סוללים באבן לבנה את שביל-הכניסה לחצר ומפזרים חול נקי מסביב. מרפדים המטות והשולחנות במיטב משי וקטיפה. הנשים והילדים לבושים בגדי-חג וגם המקובלים והלומדים חזותם כמו נשתנתה – נחפף הזקן הסתור וההילוך מאושש יותר, העצבות דומה פרחה הלכה לה והעינים מאירות בבטחון גדול – לכבוד המשיח!

ובשער תלוייה כתובת גדולה, ונוצצות האותיות העבריות בשחור מסולסל על פס הבד הלבן:

זה השעה לה' צדיקים יבואו בו, ברוך הבא אדוננו מלכנו ירו םהודו, שבתי צבי, משיח צדק.

עינים רבות ליוו את שיירת המרכבות של הגביר משהתרחקה בדהרה ותמרות אבק אחריה. עיני רבים ליווה בקנרה. הכל ביקשו להצטרף אליה בדרכה לאלכסנדריא, לזכות בגדולת השעה, לראות – ולו מרחוק – את המשלחות הכבודות של ראשיה קהלות, החכמים והגבירים, בבואם לשחר פני גורל ישראל בענווה ובחרדה. דרכו מן האניה ירפדו במיטב מרבדים ועל כתפים ישאוהו אל המרכבה הרתומה לשלשה סוסים אבירים, המוכנה בשבילו. קשוטה והדורה היא המרכבה וסביבה שליחי הקהלות כורעים ומשתחווים לפניו ובמיטב המתנות, זהב וכסף, משי ורקמה, בשמים ותמרוקים מחלים הם פניו. אפשר ובקרוב יזכו גם הם, אנשי החצר בקהיר, לשמחה הגדולה… מלך ישראל ביקרו תחזינה עיניהם!

ועתה שלמו ההכנות לקבלת פניה של השיירה בשובה מהנמל. ומטעמים לרוב הוכנו לסעודת המלך. ברטט ובצפייה הומים לבבות לקראתה. השמש מאירה וקורנת, יותר מתמיד היא קורנת, והחצר מבריקה ונוהרת. נגינות של חלילים וכנורות מרחפים בחלל. הם הקדימו היום לטבול ולבושם טהור וצחור. מהם המאריכים בתפילתם – ותפילתם בכוונה גדולה, אך מזמן לזמן יפסיקו, ומבעד לחלונות יציצו, ואוזן קשובה יטו לצוד כל קול הבא מן החוץ, והילדים מפזזים ומרקדים וטורדים בשאלות: מתי יבוא? ואילו בגדים יהא לבוש? והאם ילווהו אנשי צבא ושרים ופרשים? והכתר אשר ישא לראשו – האם זהב צרוף ומרגליות יקרות בו והתיבות משיח בן דוד חקוקות בו באש אדומה… כל תנועה מעבר לחצר, כל שקשוק אופנים, מפעימים הלבבות… מדוע בוששו פעמיהם?

השמש נוטה ימה, צונחת בגלי אש וארגמן והנה קול שעטה וצלילי פעמונים עולה בחלל: השיירה באה! חולפת רעדה בחדרים, בבתי הכנסת, במטבחים, בכל פינות החצר. אוכלוסיה גדולה מתכנסת, מצטופפת בסמוך לשער – נשים לבושות שמלות-צבעונין, רקמות-תחרים סביב לצואר, ענודות עדיים ותכשיטים מזה; וקהל גברים מזה ועדת ילדים מכרכרים בסביב, והכל עיניהם נטויות אל עבר השער…

בסמוך לשער נעצרת השיירה הארוכה ובראשה מרכבה גבוהה, חופת קטיפה ארגמנית עליה וגדיליה נעים סביב ופעמונים מצלצלים…

שלשה הם היורדים ראשונה. רם-קומה ודק-גזרה האחד, זקנו הבהיר כמתמזג בלובן לבושו ההדור וסנדליו מבהיקים וטבעות הזהב לאצבעותיו מתנוצצות. בצעד מתון מפסיע שבתי צבי לעבר השער. הוא רואה את הקהל המצופף שהוא כדבור בו בהשתאות ובהכנעה גדולה – ומשפיל מבטו לארץ. לידו, מן הצד האחד, צועד ביראת הכבוד הגביר, והוא נראה נמוך-קומה ודל-בשר יותר מתמיד, אך פניו שמחים ומאירים. ומן הצד האחר – יהודי שחום-פנים, לבוש סודר שחור רחב, תרבוש גבוה ומצוייץ בראשו ושרשרת זהב על חזהו, מאדירי סוחרי אלכסנדריא הוא. ואחריהם קהל רב – משלחות מן הקהלות אשר ישבתו השבת הזאת עם המשיחי בחצרו של הגביר, או בשכונת היהודים בקהיר.

השיירה מתקדמת לאטה ברגל אל עבר בית הכנסת, המלא מפה לפה ורבים הצובאים סביבו. מעזרת נשים מציצות נשים ועיניהן בורקות. ובתוך הקהל נדחקים המשרתים ועל טסי-כסף יגישו הכיבוד: מיני מאפה ופול מצרי אפוי ויין.

– לכבוד אדוננו מלכנו ירום הודו, שבתי צבי מלך עליון, ולכבוד נביאו אברהם נתן העזתי ולכבוד כל החכמים והנגידים והפרנסים המכובדים, ארים כוס ישועות… קולו הדק של יוסף רפאל נשמע בדומיה הדרוכה. עתה לוחשות שפתים רבות את ברכת היין – הם מחבקים איש את רעהו ומברכים זה את זה – ורבה ההתעוררות.

ראשי הדקלים בוערים באש השקיעה. מתנוצצים מגיני הוד בחלונות, כמגיני מלכות…

 

הבתולה שרה    🔗

חולפים ימים, שבועות, חדשים.

בחצר הגביר בקהיר יושב המלך המשיח ורבים רבים, יחידים ומשלחות, הבאים להביא לו מתנותיהם עם ברכותיהם ואת רחשי אהבתם ותודתם, להגיש לו מכתבי-הכנעה ונאמנות, לשמוע מפיו בשורות טובות ולהביע נכונותם לצבא בצבאותיו בבוא העת. מעולם לא באו לשכונת היהודים בקהיר אורחים כה רבים, והם זורמים אליה, בלא הפסק, מקצווי ארץ ומתפוצות ישראל, מלבד עניים וחשוכי-מרפא ובעלי-מום ומוכי-גורל. אך שבתי צבי ממעט מאד בפגישות ובשיחות, ורוב זמנו הוא מתייחד, כדרכו, בתפילה ובלימוד בחדרו, או מתבודד בשדות רחוקים. אין מעז לטרדו בהתבודדותו המלהיבה את רוח הבריות שנפשם יוצאת אליו, ודאי עם השכינה ידבר, פנים אל פנים, צורך גאולה הוא!

ורק בערבי שבתות הוא מופיע אל שולחנו של הגביר, כולו צחצחות ועיניו חולמות, מאריך הוא בזמירות – אהבה ענוגה בהן וצער וערגה – והמסובים רתוקים למקומם בצלילים הערבים. הילדים סביבו, אין גורעים עין ממנו, ויש הקרבים אליו בחשאי, מנשקים שולי מעילו הצחור. הוא מזמר, מזמר ומלטף ראשיהם הקטנים בחיבה. האחד נרדם, ראשו על בריו ואף השני נסמך אליו כאל חיק אם… פניהן של אמהות מפיק אושר. המלך המשיח הוא המחבר ילדיהן, אוצל מאהבתו ומברכתו…

– מקדש מלך עיר מלוכה,

קומי צאי מתוך ההפכה…

וגם הגביר המתיר עתה לעצמו הנאה מן סעודת השבת ומן היין, אחוז חדווה הוא ומזמר עם המסובים, צופה אל שבתי באהבה ובהכנעה ודומה, השכינה נוהרת בחלל.

וביום השבת הוא עולה לתורה. עדת המתפללים, גברים ונשים, מבטיהם דבוקים בו, כמו ביקשו לקרא בפניו סוד העתיד – עתידם. הוא מסיח דעתם מעניני בית ומשפחה. כל מעייניהם בו. רוחשים הם לו טובה ותודה על האושר ועל השמחה אשר הוא מעריף לתוך חייהם, שבו קשורות מיטב תקוותיהם, וביחוד עזה אהבת הנשים אליו ודביקות הילדים בו. הנשים – הוא ענין שיחן יום והגותן לילה, והבתולות יצודו דמותו במבטי-סתר מבויישים, – מי בתולה נאה וחסודה ותעז לחלום על התקרבות אל המלך המשיח?… הנה הוא, כאן, בחצר, כה קרוב ומוחשי, אך עם זאת כה רחוק רחוק… פלאים וסודות, סודות ופלאים בו. מלך ישראל!

ורבים הם הבאים מן החוץ, לו רק לתפילת השבת, לחזות במשיח בעלותו לתורה ולהאזין למי שבירך החדש אשר חיבר הנביא אברהם נתן והכל מייחדים לבם וכוונתם לברכה, אשר אותה קורא בהטעמה הדרשן אברהם היכיני:

– הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים ומלכותו מלכות כל העולמים… הוא יברך וישמור וינצור וירומם וינשא למעלה למעלה לאדוננו מלכנו הרב הקדוש הצדיק ונושע, הוא סולטאן שבתי צבי משיח אלהי יערב, ירום הודו ותינשא מלכותו ו… קרנו תרום בכבוד ונזר אלהיו על ראשו, מלכים יראוו קמו, שרים וישתחוו…

העם מברך את מלכו משיחו, בחירו ואהוב נפשו. העם מוסיף לזרום אליו, להביא לו דורונות וגם בעלי מיחושים ותחלואים יבואו בקהל לחפש תרופה וישע לגופם ולנפשם. אך הוא, כדרכו, פורש עצמו ואין הוא נענה לדורשים ולמייחלים לו. שמואל פרימו, הסופר, הוא המעלה על הכתב את הבקשות של המשלחות מטעם הקהלות ובתי הכנסת, מטעם החכמי והנגידים הבאים ממרחקים, והוא העובד בהרצת האגרות והתשובות לפונים בכתב. ואברהם נתן הוא שופרו של המשיח, הנושא ונותן בשמו, אליו יפנו הפונים, כי לא רק נביאו הוא אלא גם איש סודו, המקורב שבמקורבים והנאמן בנאמנים. בעיני רוחו הוא רואה את הגלה גואה של אמונה ואהבה אשר המפוזרים בתפוצות רוחשים לבחירם אהובם – ולבו בקרבו ירווה רוב שמחה ואושר… הרי שקרוב היום וכל בית ישראל יודה במשיחותו, ואף המעטים, הכופרים והנגדיים, בעל כרחם יענו אמן… וכאשר הוא עצמו מפליג בלימודו לעולמות הסוד, או כאשר ישקוד על חיבוריו וקונטרסיו, תרחף תמיד לעיניו דמותו של שבתי צבי, אשר עלה למדרגה עליונה מן האר“י ומן הרב חיים ויטאל… ועתים יפסיק כתיבתו ויפזם לעצמו את השיר אשר חיבר – השיר שהוא עתה על כל שפתים, שיר האהבה וההערצה לאמיר”ה ¹²:

אתה נורא, אתה מביא,

האיר זרח כהן נביא,

מי כמוך אור לבבי?

חי עולמות משיחי,

מלך רב כתרי.

אברהם נתן הוא הרואה פני אמיר"ה גם בימות החול, ולא אחת ילמדו יחד – שבתי צבי דורש בנסתרות ואברהם נתן מאזין – ולילות שלמים יעשו בתקונים ובתפלות ועם שחר יחושו לטבילה, כאשר עשו בהיותם בעזה. ואז ידבקו יחד, באהבה, בלא חציצה, ואז תשגה אהבת עולמים של הנביא למשיחו, של הנביא הדואג דאגות משיחו, שמח בשמחתו, מנחמו ומעודדו בצר לו ועומד לימינו בנפתוליו עם כוחות הסטרא אחרא. ועתים, בשדות רחוקים, לחוף היאור, כאשר ינוח המשיח, ראשו בחיקו של אברהם נתן, הוא יספר לנו מן ההתעוררות הגדולה ומן הצפייה העמוקה ומן התקוות העזות ומן הנכונות שאין-לה-שעור להקרבה ולקידשו שמו שאחזו את בית ישראל בכל אתר ואתר…

הנה זה כשבוע שוהה כאן משלחת של יהודי ליוורנו, נגידים ומאמינים. זכרי האינקביזיציה והגירוש חיים בה, ותוסס היין הטוב של כיסופי גאולה ועזה התשוקה למשיח. אברהם נתן לא היה בליוורנו, אך עוד מפי אביו, המשולח אלישע אשכנזי, שמע על גדולתה ועל תפארתה – כפר דייגים שעלה למעלת כרך מפואר בזכות יהודיה ייצרני האריגים והסבון וסוחרי האלמוגים והתרופות שספינותיהם מפליגות בכל נמלי המזרח. מתנות רבות הביאה עמה המשלחת, משא ששה גמלים, מתנות יהודי ליוורנו למלך המשיח ולהוצאות מלכותו, וכולם מקבלים על עצמם באהבה ובכניעה מלכותו…

– והם הכריזו – מוסיף אברהם נתן – שלא יזוזו מכאן, עד שכבוד המלך המשיח יקבלם וישמע את אשר בפיהם…

אך אין הוא נכון להעתר גם להם. בבוא הזמן ויהי האות לכל בית ישראל, גם לכופרים ולנגדיים וגם לאומות העולם. ואת מתנותיהם הוא מצווה לחלק צדקה ללומדים ולעניים.

– ועוד שאלה שאלו, ורבים השואלים – מעיר בחש אברהם נתן – לסוד היותו של המשיח שרוי בלא אשה… היתכן מלך ומטרוניתא אין לו? יודע הוא כי חביבה של השכינה הוא ונשמתו נזדווגה בתורה הקדושה, אך העם מקשה ותוהה, אין הוא תופס ומשיג – – – שעת שמחה באה לישראל ועקבות משיח גלויים לעין כל, ישראל פושט מחלצות תודה ושפלות – היאך לא ישמח עמו מלכו משיחו, מלך השרוי בלא מטרוניתא?

והוא מספר לשבתי המעשה בבתולה האשכנזית מפולניא, אוד מוצל מן השריפה הגדולה, אשר נתגלגלה לליוורנו העיר. בארץ אוקראינה נולדה, בחג הפורים, לאביה ישי בן יהודה ולשרה אמה, כפי שהעידו השלוחים, אביה ואמה על קידוש השם נתנו נפשם, והיא בנס ניצלה ונאספה לבית הבתולות הנזירות. ויהי בחצי הלילה אחזה בפתע איש אחד בציצית ראשה, וישאנה אל בית העלמין היהודי ויאמר אליה: בתי, יהודית את ואני אביך, ולעת מחר וייטיבו עמך יהודים…

– כה וכה יספרו אנשי ליוורנו משמה של הבתולה… הוא מוסיף. ואכן, באשמורת הבוקר באו יהודים לקבור מת וימצאוה, כותונתה לעורה, וישאלוה בלשון פולין היאך באה הלום. ותספר להם את אשר קרה לה. היהודים הסתירוה אצלם, ולמקצת הימים לקחוה עמם, במנוסתה על נפשם מן הארץ המשכלת בדרכם למדינות אחרות עד בואם לאמשטרדאם הבירה – ורבים הנסים והנפלאות אשר נעשו לנמלטים מפולין ולילדה היתומה עמם.

– שנים חלפו נקפו – ממשיך אברהם נתם – והנערה נתגדלה בחסד בני ישראל, רחמנים בני רחמנים. ופעם נתכנסו בני פולניא הנמלטים מארץ גזירה אל בית אחד, לאכול ולשתות ולשמוח והנערה שרה בתוכם. והיא יפת-תואר, בשרה צח כחלב ופניה מאירים והם כחטובים בשן ועיניה תכלת-ים ומחלפותיה בהירות וקומתה נאה ועדינה – חמדת בחורים. אם היתה הנערה הזאת בפולין כבר הכניסוה לחופה – אמרו. אך הנערה שמעה לדברים ולא פצתה פיה. ויתמהו האנשים על אשר הגיעה לפרקה והיא נאה מאד וחשק הנשואין כמו נעקר מתוכה.

– ויהי בחצי ליל שושן פורים חלמה הנערה חלום. והנה היא סמוכה אל שולחן ערוך בארמון מפואר, ומשמשים בו לרוב, ובחור יפה-עינים משמאלה. המסובין מרימים גביעי-הכסף וקוראים איש אל רעהו – לחיי אדוננו המשיח ולחיי אשתו היושבת לימינו. ותיקץ והנה חלום.

– ועתה שמע, מלכי אהובי אשר הקרה אותה עוד, כי באחד הימים באו שלוח ארץ ישראל לאמשטרדם לקבץ מעות, וכאשר היו בבית הרב ראו אותה וישאלוהו האם בתו היא. הרב סיפר להם את תולדותיה וחלומותיה, ואשר היא מסרבת להנשא לאיש זולתי למלך המשיח. ואז – לוחש אברהם נתן – ספרו המשולחים להרב אודותיך, מלכי אהובי, כי גם אל אזים הגיעה דבר משיחותך. שמעה הנערה שרה את הדברים ובקול גדול קראה: נפתר חלומי! ומאותו יום והלאה כשבאו שדכנים לעוררה לנשואין, ענתה ואמרה שלא תינשא כי אם למשיח בן דוד. טובי בחורי אמשטרדאם אשר חשקו בה מאד מאד, דנו אותה למטורפת. ואז שלח איש אחד מליוורנו, אשר לא היו לו בנים, לקחתה לביתו ולאמצה, והרב הסכים לכך, כי אמר אל לבו – תסע מכאן ולא תהיה למוקש. אך גם בליוורנו דיברה כזאת, עד שנשמע הדבר במרחקים. גם שם שנאוה הבחורים על שביקשו לקחתה להם לאשה ולא השיגו, ויוציאו עליה שם רע לאמור, מופקרת הנערה הזאת.

שבתי מאזין לדברים ועיניו עצומות. אחר כך הוא מתעורר, והברות קטועות ושרות מפיו:

– מטרוניתא… מטרוניתא… קידושין כדת משה וישראל… אם גזירה היא אקיימנה…

– תבוא עליך הברכה, אדוני מלכי – לוחש אברהם נתן. בשורה טובה היא… בשורה לכל המאמינים.

עוד באותו לילה יושב שתי ורושם בכתב ידו ובהתעוררות רבה האגרת לאמור:

באחרית הימים, ח' לחודש סיון. מה יפית ומה נעמת ידידתי שרה בת ישי פולניא. הנך יפה רעייי, כולך יפה רעייתי, ומום אין בך. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה… אפריון עשה לך המלך שלמה, ואם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי משולחי, יביאך המלך חדריו, עוז והדר לבושך ותשחק ליום אחרון.

תחושה מוזרה פוקדת אותו בלילה ההוא. לעיני רוחו רואה הוא את הנערה אשר אברהם נתן סיפר עליה – אפשר ולא יד המקרה הוא אשר זימנה לו. הנה כי כן, בפתע, נתונה דעתו לאשה, לאשה אשר ממנה פרש זה שנים. מה מבקש אברהם נתן ממנו? מדוע יפתה אותו? כן, העם, העם אשר אותו יאהב בכל נפשו הוא המבקש קרבן שה ממנו… איך יסרב?

עם בוקר הוא קורא את אברהם נתן ואומר לו:

– יו“ד בי”ת בחורים, בני קציני מוקדן, מן היפים שבהם, מלובשים תכלת עם עבדיהם, ועמם שתי זקנות וגם אחותי עמם, יצאו מיד לדרך לליוורנו. והרי בידך האגרת שכתבתי. ועם האגרת יקחו שלש טבעות זהב ומרגליות ובגדי משי רקמת מצרים ותכשיטים לרוב. בדרך הים יעלו לליורנו למצא את הבתולה שרה, שהיא גלגול משיח בן אפרים אשר נהרג בשנת ת"ח במדינת פולין, וישיבו אותה אלי.

המשלחת יוצאת לליוורנו – ובחצר משתררת צפייה דרוכה. הכל משיחים במאורע העתיד להתרחש, בשמחה הגדולה. הכל משיחים ביפיה וברום מעלותיה ובנשואין אשר ייערכו בקרוב בהדר-מלכות – – –

 

נשואין    🔗

ויום אחד באה.

לבושה הדר בנוסח אשכנז. ורק צעיף המשי השקוף מכסה פניה הנאים ותכלת עיניה ועוטף מחלפות שערה הבהיר, עדיי הזהב מתנוצצים בשמש התמוז היורדת וגופה נודף בשמים חריפים. לידה השפחה מגישה לה, על טס כסף, משקה צונן ותמרים. היא נחה מטלטולי הדרך, מסתכלת סביבה בעינים תמוהות. ואחות המשיח, מלטפת ידיה הצחות… אחותי, שרה, היא לוחשת, מה רב אשרך…

היא יושבת ושותקת. יפה ובשומה ומרהיבה כשושנה הפורחת. אין היא שועה למתנות היקרות סביבה. ורק את האגרת שלו היא מחזיקה בכף ידה. תמהון והפתעה בעיניה התכולות הגדולות. ובפתע היא נרעדת. קול זמרה עריבה בא לאזניה. בבת אחת היא ניתרת ממקומה. אחר קול הזמרה נמשכה, אחר קול לבה.

הנה היא עומדת לפניו. רגע היא מסתכלת בו בדומיה, אך הוא מפסיק זמרתו ומסתכל בה במבט תמוה. נדהמים הם. כמצפים לגילוי נסתרות. אז היא מסטה את הצעיף מעל פניה וכורעת על ברכיה ומחבקת רגליו. דמעותיה על לחייה ופיה לוחש:

– אהובי, מלכי… אליך נכספתי, אליך כמהתי כל הימים. מי יתן וראו אבי ואבי אשר הקרני…

הוא אוחזה בידיו, מקימה על רגליה, מנשק במצחה, מלטף שער ראשה.

– ברוכה את בתי לאלהים…

אחר כך היא נשמטת מידיו. היא עומדת בקרן זוית, כנוסה בעצמה, אין היא יודעת את נפשה. דמעות כפנינים גולשות על לחייה…

מה אירע לו, לשבתי, שכך נרעד ונחרד? פניו החוירו מאד, והוא נושא את רגליו – וכאחד שנתפס בקלקלתו הוא נמלט. לבו הומה בקרבו וניצוצות מרצדים לנגד עיניו. אשה…מה רצונה ממנו? האם לא שלח לקרוא לה? כן, נתן הוא, אשר אליו נמשך ואליו בא, לעזה, נתן הוא אשר פיתהו: אשה… מטרוניתא נאה. ואין דרך נסיגה! נתן, נתן… לוחשות שפתיו.

ובינתים נשלמות ההכנות לנשואי המשיח עם המטרוניתא היעודה לו. החתן מופרש עתה מכלתו, שקוע הוא בלימוד ובתפילה, מרבה בתקונים ובסיגופים. רבים הבאים לברכו, אך שבים כלעומת שבאו בפחי נפש. אין הוא רוצה לראות פני איש. הדבור והשיחה לטורח עליו. והכלה – נשי החצר לידה תמיד, נכונות לשרתה, רוחשות לה אהבה ויקר. והיא כמלכה תהלך בגאון יפה מנשים, טורחת במתנות ובתשורות הזורמות ממרחקים עם אגרות איחולים וברכות…

כי רבה ההתעוררות בחצר, גדולה השמחה והתכונה. הכל דעתם נתונה עתה לענין הנשואין. בכל טורחים במצווה. חייטים ותופרות ידיהם עסוקות בתפירת בגדים, מיטב רקמות המזרח, לזוג הקדוש. האופים והטבחים והמבשלות, השוחטים והקצבים, עוסקים בהכנות למשתה הגדול, משתה שבעת הימים, אשר ייערך לקרואים ולאורחים הרבים. האויר נודף ריחות פלפלים וקנמון ובשמים. מירכתי החצר עולים קולות כלי הנגינה אשר ינעימו חג הנשואין: המיית כנורות ורעד חלילים ונקישת תופים ותרועת חצוצרות וצלצול מצלתים. נגינות חול וקודש עולות יחד. ומחוץ לשער ניצבים ימעאלים, מטים אוזן לנגינות ומסתכלים בתכונה הגדולה של היהודים…

משלחות רבות באות בלא הפסק ואורחים מערי מצרים ומתוגרמה, מאיטליה ומבאר באריה, מארץ הקודש ומהולנד, חבורות ליצנים וקבצנים, עם רב. מכלול של לבושים, בליל של לשונות, שלל טפוסים ופרצופים – אך אחת השמחה הגדולה. אברהם נתן ושמואל פרימו נפנו עתה מכל עיסוקיהם, שעליהם להקביל פני הבאים המרובים ולדאוג לסדורם, ואף יוסף רפאל זנח עסקי נמלת אלכסנדריא, מבוקר עד ערב ישגיח ויתן הוראות וידאג לכל מחסור. ורק אשתו של הגביר עם חברותיה עוסקות עם הכלה. כבר לימודה דיני טהרה ובליווי כלי-זמר הוליכוה אל המקווה. סרקו שערה ובדקו גופה וגזזו צפרני ידיה ורגליה, ונתנו לה סגולות שונות לילד בנים זכרים ולמשוך עליה אהבת בעלה הקדוש. כליום החוּפּה צמה, כי במים הזה מכופּרים כל העוונות.

רד היום. על ארבעה כלונסאות שפסוקים ושמות חרותים בהם, נטוייה חופת הקטיפה, רקומה היא בזהב וגדילה כסף. השעה הגדולה הנה היא באה! ומסביב קהל רב, נרות ופנסים בידיהם, ורב הדוחק – ורבה ממנו הצפייה. והנה קמה דממה גדולה. הם באים! – עובר רחש לחש בקהל. הכל נדחקים לראות בבאים.

רמה קומתו של שבתי צבי, שפי יצעד, הדור לבושו, אך ראשו מושפל לארץ, דומה, על כרחו ילך, בלא התעוררות וחדווה. הזוכר הוא הליכתו אל החופה, לפני שנים הרבה, בעיר הולדתו איזמיר? לצדדיו אושפיזיו-שושביניו, הגביר יוסף רפאל, אור חיוך נסוך על פניו הנפולים-האפורים ושמחה בעיניו הנוצצות, ואברהם נתן, שזקנו הצהבהב סורק ועיניו הטרוטות כמו לא היו לו עוד. ומן העבר השני – בין שני קירות-אדם דחוקים – הכלה: צעיף דק מכסה פניה, אך עיניה התכולות-הבהירות משוטטות סביב, שובל שמלתה נשרך אחריה ותכשיטיה מתנוצצים. אחות המשיח לימינה ואשתו של יוסף רפאל לשמאלה. הם מסובבים החופה. כלי-הזמר מנגנים. קהל רב עומד עצור-נשימה. כסף ירח זולף מעל. דולקים הנרות, מאירים הפנסים, והאבוקות משלחות לשונות-אש רועדות ולהקות פרפרי-לילה רוחשים סביב. עתה הם עודמים סמוכים זו לזו, ולידם הרב מסדר הקידושין – פניו למזרח – רעד-קודש בו… ובדממה הגדולה נשמע לחש:

– הרי את מקודשת לי…

תם סדר הקדושין. הנגינות פורצות בעוז כאילו ביקשו להחריש השאון הרב שפרץ בבת אחת. ברכות מזל טוב ואיחולים נשמעים מכל פה. קהל נשים סביב לכלה, מהללות אותה ולמזלה, מלטפות ומנשקות ידיה ושמלותיה… גשם של צימוקים ושקדים יורד על הזוג הקדוש.

סעודת הכלולות טובלת באור ובחדווה ובנגינות ובשירים. שמחים המסובים ושמח הקהל הרב בחצר. ורק הוא, הנישא מעם, כעומד מן הצד… ורק בסמוך לחצות, בעיצומה של השמחה – הקהל נכון לריקודי-המצווה – הוא קם בפתע ממקומו. עננה קלה כמו מרחפת על מצחו הרם. הוא משפשף גביניו, עוצם עיניו, מהרהר. הס! הס! נשמעות לחישות מכל צד. נדם השאון. הכל דרוכים לשמוע דברו. רבים המציצים מבעד לחלונות. ובדומיה נשמע קולו הרך:

– אהובי ורעי, שבאתם לשמוח בחגי ובשמחת הכלה שרה. וכל המאמינים בישועה ובגאולה, יישר חילכם ושמחת עולם עליכם – – –

– את בתולת ישראל אני רואה והנה היא פושטת בגדי אבלה וחרפתה ושכינה שמחה עמה… מה יפו דודיך אחותי כלה, מה טובו דודיך מיין… גן נעול אחותי כלה, גן נעול, מעין חתום… הנה נפרץ המעיין וזרם מים חיים קולח ממעמקים מרווה כל נפש צחיחה… שמחו בני עם נדיב, שמחה באה לעולם… כי כנסת ישראל הגיעה לה עת דודים וכל העולם פורש עליה אפריון לחופה… שושביניה ארבעה אבות, משה רועה נאמן ואליהו התשבי זכור תוקע בשופר גדול.

עיניו עצומות וקולו מתנגן כזמר קסמים:

… בתולה אני רואה, רעי אהובי כולה יפה ומום אין בה, יונתי תמתי בין חגוי הסלע, עלמתא קדישא. בקץ הימין תהיה היא מלכת המלכות, ושרה בת ישי תהיה לה מטרוניתא ראשונה.

סיים דבריו, עוד הקהל אחוז קסם הדברים, אם אין הוא נותן דעתו להתפעלות הדלוקה בעיניהם. הוא ישוב בכסא המרווח, המרופד, אין הוא מחונן איש במבט. הוא מפזם המזמור האהוב עליו:

למנצח מזמור לדוד –

ה' בעזך ישמח מלך

ובישועתך מה יגל מאד.

תאוות לב נתת לו

וארשת שפתיו בל מנעת סלה –

כי תקדמנו ברכות טוב,

תשית לראשו עטרת פז – – –

קולו גובר ועולה, הקהל מצטרף אליו, הזמר מגרונות רבים יעל בהתלהבות, ודומה החצר כולה שרה עמו:

כי תקדמנו ברכות טוב,

תשית לראשו עטרת פז – – –

 

המשולח האלמוני    🔗

בעצם שבעת ימי המשתה הופיע בחצרו של יוסף רפאל יהודי מירושלים. איש מקהל החוגגים לא נתן דעתו עליו בבואו. ודאי אחד מן הקוראים הרבים, או מן העניים אשר נתכנסו מערים ומכפרים לזון עצמם בשיירי הסעודות. לפנות ערב בא, בין השמשות, כמתגנב חרש. קטן-קומה ודל-בשר וגיבן, עיים קטנות חדות לו, המביטות בבהילות מבעד לסדקים צרים ושער זקנו מדובלל ופרוע. מגבעת ירושלמית עגולה, שחורה ומאובקת לראשו, מעילו בלוי ומעוך ומבעד לסנדליו הקרועים מציצים אצבעות רגליו.

הוא פנה ישר אל בית הכנסת, נתכנס באחת הפינות, והתפלל בייחוד תפילת מנחה. אחר נתיישב על ספסל, מחה הזיעה מעל פניו וערפו, ופרש לפניו מטפחת אדומה. מתרמיל בלה הוציא פת לחם כגוש בצק שחור, בצלים אחדים וחפיסת מלח – ופתח סעודתו. כפעם בפעם הוא ממצמץ בעיניו המצומצמות, מסתכל לצדדין במבט של חיה מבוֹהלת העומדת על נפשה בפתח מאורתה אשר הטורף סגר עליה סביב…

עוד הוא לועס פתו, והנה קול צעדים עולה באזנו. הוא עוצר נשימתו ונועץ עיניו בדמדומים. לידו ניצבת דמות מטושטשת, מסתכלת בו בתמיהה חשודה, שותקת. הוא שומע שאלה:

– מאין יהודי?

– עובר אורח אני – הוא עונה. זה עתה באתי. מיוגע מאוד מהדרך.

– ומדוע תשב כאן לעת כזאת, מדוע לא תלך לשמחו עם העם ולזכות בכיבוד-חג… האין אתה יודע כי שבעת ימי המשתה הם לאדוננו המשיח?

– יודע אני…

– מדוע, איפוא, תשב כאן, יחידי, באפלה?

קול זמירות ונגינות פורץ בעוז לתוך החלל.

– שומע אתה? – מקשה שוב השואל. מה לך כי תתבודד לעת כזאת? בואה, בואה עמי, הוא מפציר.

– לא כי, לא אוכל, לא אוכל – עונה היהודי כמתחנן על נפשו. מיוגע אני מטלטולי דרכים ונפשי בל עמי – – –

– אין להבין, אין להשיג – נשמע הקול שוב, לעת כזאת, עת האור והשמחה הגדולה!

– אור ושמחה – ממלמל היהודי, ודומה קורט של לעג מר בדבריו – אור ושמחה…

– ודע, ר' יהודי, – חוזר הקול – כי לעת כזאת השמחה היא מצווה גדולה, וכאשר ישראל שמחים שכינה שמחה עמהם, כי משיח צדקנו כבר הופיע ונס יגון ואנחה, כי קרובה הגאולה, מאחורי כתלנו היא… וירושלים בראש ההרים תתנוסס כולה זהב ותפארת…

– מירושלים אני בא – מעיר היהודי בשקט – דלות ויסורים בירושלים וחרפת רעב ומצוקות, והפחה הרשע מתעלל בשארית הפליטה, שומרי החומות…

– אך עוד מעט קט ואתם נגאלין, יחד עם כל בית ישראל, עוד מעט קט ושמש נדבות תזרח עלינו – הוא אומר וחיוך רחב נוהר על פניו – וישראל עוסקין בתורה ובמצוות באין מפריע ובאין מכלים דבר, והמקדש על מכונו, וכל הגויים נוהרים להר ציון…

– עו מעט קט אמרת – תמה היהודי…

– ודאי, בלא ספק, בלא ספק! – מאַשר הקול.

– ואם חלילה יאחר לבוא? – מעז להעיר היהודי. ואם חלילה יאחר?

הגבירים והסוחרים והחלפנים המאמינים, יכלמו ויבושו, אך כל רק להם לא יאונה. אפס, המון העם, אשר תקוותו תיכזב, סופו לשקוע בתהומות יאוש, לאכול בשר בשיניו…כל דוחקי הקץ המכורים בתיהם ורכושם לגויים – מה יהא עליהם? מה יהא עליהם?

– דום, אפיקורס חצוף, כופר מופקר – הוא שומע הקול בריתחת רוגזו. הנחש הקדמוני מפיך ידבר, טומאת סמאל בך דבקה ואתה בבית הכנסת… בחצר הגביר יוסף רפאל אתה נמצא, בעצם ימי חתונתו ושמחת לבו של המלך המשיח – – –

– לא אפיקורס אני ולא כופר – נענה היהודי בלחש, כנזוף. ואת אלהים אני עובד ביראה ובאהבה כל ימי חיי ובתורה ובמצוותיה אני דבק. ואני ידעתי גם ידעתי גדולתו של הגביר – ודבר לי אליו…

– אל אדוננו הגביר יוסף רפאל באת? מי שלחך? ומה הדבר אשר הביאך הלום? מדוע, איפוא, העלמת הדבר? – ניתכות עליו שאלות בזו אחר זו.

– דבר סוד הוא – עונה היהודי בקול רפה.

– הבה אלך ואגל אזנו של הגביר – הוא שומע הקול. עלי ללכת, עלי ללכת!

שומע היהודי הצעדים המתרחקים – ולבו זע בקרבו. הוא ממהר לבלוע שיירי פרוסתו, מנער במטפחתו הפרורים, ממשמש בחזהו ועוצם עיניו.

שלוחי מצווה אינן ניזוקין – הוא מהרהר. היש עוד כמצווה הזאת אשר נטל על עצמו? האין הוא, עתה, נושא שליחותו של הרב יעקב חאגיז, ראש הישיבה בירושלים, אל אחד מגדולי אדירי המאמינים, בעצם ימי המשתה, משול לאחד שפרץ – על קידוש השם – למבצר העבודה הזרה שפשטה כמארה בעם? האם הם לא יתירו דמו ולא יעשו בו שפטים על כי העז להביא את כתב-האזהרה-והאזעקה אל כל הנתעים אחר משיח השקר ונביא הכזב?

אלומת אור חודרת לפתע מבעד לחלון. גופו הצנום מתכווץ במקומו. הד צעדים קרבים עולה באזניו. ומי ומי הבאים? מה יאמר להם? היגל להם שליחותו?

הנה ניצב לידו יוסף רפאל, פנס בידו. הוא בוחן את האורח המוזר.

– מאין ולאן יהודי? הוא שומע שאלה.

– מירושלים אני בא – הוא עונה בלחש. אמרתי אתפלל מנחה ואנוח קמעה בבית הכנסת.

– אורח מירושלים, אורח מירושלים? – אומר יוסף רפאל בתמיהה. ברוכים הבאים. מדוע תשב באפלה ואור גדול נגה עלינו, אורו של משיח ישראל נגה עלינו, העם שמחים ועולזים, ומה לך כי תשב בודד, באפלה…

– רבי יוסף רפאל, רבי יוסף רפאל – אומר היהודי כמתחנן על נפשו ואין הוא מסיים דברו.

– הגידה אשר עם לבך. אל תעלים דבר. בשורה אתה מביא לנו? בשליחות מי אתה בא? כיא מר לי השמש שדבר לך אלי…

– כן, דבר לי אליך, אדוני…

– מה הדבר?

– אך יבטיח לי, אדוני, כי לא יפציר בי לעזור מקומי ויתנני לשוב בשלום…

– מה השאלה? מה השאלה? – תמה יוסף רפאל. קא סלקא דעתך שיגע בך מי לרעה, חלילה?

– היהודי קם לפתע ממקומו, עיניו הצרות כמו נקרעות לרווחה, ולשונו תקיפה ומהירה:

– בשליחות גדולה באתי אליכם, רבי יוסף, מעם הרב יעקב חאגיז ראש הישיבה בירושלים. שליחות מצווה היא. לא עזרה יבקש הרב ולא מעות. אגרת שלח בידי. אגרת דחופה מאד. ורבנו הרב יעקב חאגיז הזקן מוטל על ערשׂ דוי. והנה טרח וכתב האגרת הזאת – ובדברו הוא מוציא מכיס חזהו מגילת-קלף גדולה אפורה, מושיטה ליוסף רפאל ומוסיף:

– והרב הפקידה בידי וביקשני למסרה לידיכם. ועוד הפציר בי, שאביא לו תשובתכם, למען יהיו עוד בידו – אם ירחם עליו השם ויאריך ימיו – לעיין בה. כי על ערש דוי מוטל רבנו – חוזר הוא ונאנח – וימיו ספורים…

ביד רועדת נוטל יוסף רפאל הקלף ואומר:

– קום יקום מבוקשו של הרב חאגיז. עוד הלילה הזה אקרא באגרת וגם תשובתי לא תאחר.

הוא ממהר לצאת את בית הכנסת – ולבו פועם בקרבו. מה הענין הדחוף המדריך מנוחת הרב והכלול באגרתו? הוא ממהר לחדרו, נועל הדלת בעדו ופורש לפניו את הקלף. לפתע הוא נעצר. אפשר יבקש את אברהם נתן – הוא מהרהר – שהוא מתלמידיו של הרב חאגיז היה, להצטרף אליו בקריאה?

עתה הם יושבים שניהם, צמודים אל הקלף, עיניהם משוטטות על פני השורות הצפופות הרוטטות כוידוי:

… והנה גם אתה ידעתם – כותב הוא – שכל ימי למדתי בישיבה וחיי נתתי על התורה הקדושה, קודם בפאֶס ואחר כך בישיבה של האחים לבית ויגא בליוורנו, ורוב שנותי בירושלים עיר הקודש. י"ג פעמים קראתי בהתלמוד הבבלי. ועתה זקנתי ושבתי. שבעתי משא הקהל ויגון, ועוד מעט ואאסף אל עמי. אמרתי אבוא אליכם בדברי השכל, ותפילה בלבי כי תתנו דעתכם ולבכם עליהם. שכגודל מעשיכם ונדיבותכם גדולה אחריותכם ולכן אקרא אליכם, קומו והושיעו, קומו וקראו באזני המון העם שנפשו חשקה להגאל: הבדלו מן העדה הרעה הזאת ואל תשגו עוד בסר שקר זה, במשיח הלז –

… ואת העם הזהר תזהירו מפני הטירוף ולבל יעלו גדודין גדודין אל משיח שקר זה. סופם שצבא התוגר יקיפו אותם להשמיד ולהרוג, בעבור שמרה תהיה נקמת השולטן ירום הודו על שביקשו לשלוח בו יד וליקח ממנו את ארץ סוּריא, היא ארץ ישראל, בזרוע ידם ולהמליך מלך בתוכה את בן טבאל הזה. ובשארי מדינות ישארו אחינו המפוזרים ללעג וקלס, וישרקו ויחרקו שן עליהם לבלוע אותם.

ומה שאמר נביא הכזב שלו שיביא עשרת השבטים אשר הגלו מלכי אשור לארץ אפריקא – אתו טעות ושקר גדול הוא בידו. כל היושבים בה הולכים ערומים ועוקם שחור ואינם יודעים מאומה מאמונה אלהית. ורבים מהם נמכרו לעבדים לצמיתות לאינדיא המערבית הקרוייה אמריקא. וסמוך למדינת בארבארי יש מדינות מאין יושב ומדבר סאראן ¹³), על שמלאים חול מתחילתם ועד סופם וגם אין מים לעדה לשתות, ואריות ונמרים ירבצו בהם ובת-יענה עושה קן לה בתוכם, ולפעמים ינשוף בהם רוח עזה ומעלה את החול עד לב השמים ומורידו. והדורות הראשונים סברו שאלה המדבריות שלחול המה נהרי חול מקיף ארצות רבות ואשר עשרת השבטים בהם, וקראו לאותן נהרות ומדבריות נהר סמבטיון. וכתבו הולכי דרכים, הן יהודים והן זולתם, שבששת ימי המעשה שוטף החול הזה כנהר מים בלתי עבור בו, ושבת ינוח, מה שהוא נגד טבע העולם, ובזה השקר מלאו פה כל יהודים שבארבע רוחות העולם, והאמת הוא, שאיננו נהר ורק מדבריות ארוכות מלאים חול, וגם אין לחול הזה זמן שבת, וגם לא ישבו ישראלים אפילו אחד באותן מדבריות של חול, ולא סמוך להם. ואותו השקר אשר האמינו הדורות שלפנינו לתומם איננו כי אם אומנות של סטרא אחרא, לאבד כעתה במשיח זה כפה אלפים נפשות מפוזרים אשר מאמינים לתומם גם כל זה – ההולכים למדינות רחוקות הפיצו השקרים והכזבים ושומעי פיהם מוסיפים עליהם. ובימי גזרת תתנ"ו נתהפך השקר הגדול הזה לנחמות המפוזרים שבארצות מערב, כי סברו לתומתם שכל זה אמת, וגם משיח הזה ונביאו הגדול ויחזיקום בשקר הגדול הזה עיקר יסוד אמונתם. ומה שנמצא בספרים – הכל שקר, וכל אחד כתב מה ששמע מן היהודים מרי-לב אשר גרשו אותם בעירום ובחוסר כל מספר ופורטוגל.

… ועתה אתם אחינו בני ישראל המפוזרים מן קצה ארץ עד קצהו – פקחו עיניהם ושכלו בשכלכם את המשיח שבתי הזה ונביאו הגדול נתן עם כל נביאיו אשר הקים, אינם יודעים את האמת אפילו בדבר קטן כזה, והיאך יוכלו לידע האמת בדבר גדול זה, אם ובאיזה שנה יהיה?

… ועתה אגלה לכם, כי אפילו להיות ניצוץ מן משיח האמתי ספק בידינו, על שאביו מרדכי סוחר מוכר עופות ובשמים היה ונוסע לפעמים דרך ים למצרים ולמקומות אחרים לקנות או למכור. ואשתו היתה יפת-תואר ולביתו באו ספני ומלחי ארצות לסחור בו, ומי ערב לנו שהוא מקודש מרחם אמו? וככה סברותינו מנביאו הגדול נתן ורבים מבני הנביאים. ועתה אף שמענו כי לקח לו אשה זונה ואתם אומרים לערוך הנשואין בחצרכם ברוב הדר ופאר, לחטא ולהחטיא חס ושלום הרבים. במסתרים תבכה נפשי עליכם ר' יוסף רפאל, ר' יוסף רפאל, שובו, שובו לאמונת אמת. ושעל כן קורא אני אליכם בזה לאמור: חזק ונתחזק בעד עמנו, נשינו וטפנו ובעד תורת אלהינו, על שעינינו רואות ברה כחמה שזה משיח השקר ימ"ש צבי מודח, והנביא הגדול נביא שקר לא נשלחו מהשם, ואף אין כוח אלוה בידם להוציאנו ואך להשחיתנו, עד שירעו לנו יותר מצדוק ובייתוס –

סיימו קריאתם ועתה הם יושבים המומים ומדוכאים. היה להם המכתב הנורא הזה כרעם ביום בהיר, ככוס תרעלה בעצם החג, כנסיון חתירה תחת עולמם שמיטב רוחם ונפשם בו. הפתילה בפנס מהבהבת. דממת לילה עמוקה. נדמה גם המולת השמחה בחצר. גושי עננים מרחפים בשמים כעדרי כבשים שצמרם כהה-אפור, כוכבים רומזים-קורצים ועין הירח מציצה לתוך החדר האפלולי.

חיורים מאד ונפולים פניו של יוסף רפאל. – אברהם נתן, אברהם נתן – לוחש הוא ברעד – יש לכתוב לו, לאלתר…

– זקן האיש וגם רוחו זקנה – מעיר אברהם נתן בזעם כבוש. והאמונה הגדולה היא נחלת הצעירים והעזים ברוח. רבי היה בישיבה בירושלים, קשה עורף הוא וקנאי – כמוהו כהרה ששפורטש. נגדולי הנגדיים, הכופרים והמחרפים, פני משיח ישראל… האם חכמו מכל חכמי ורבני ישראל במזרח ובמערב?

– המשולח מחכה – אברהם נתן, והאיש באחרית ימיו…

אברהם נתן ניגש אל הארון, שספרים בלוחות עץ ובכריכות=עור כבדות בו, הוא נוטל קלף, נוצת אוזים שחוזה וצלוחית דיו. אחר כך הוא מקרב לעצמו הפנס, כופף ראשו אל הקלף, יוסף רפאל רכון לידו. הוא כותב לאטו וקורא כל מלה, הוא משיב להשגות ודוחה הכפירות.

… ואשר לחשד אשר נחשד כי לא בקדושה נולד, הרי כזב הוא ועלילות דברים. והעידו עליו, כי עוד בשעת לידתו היו בבית אביוגימ“ל אורחים תלמידי חכמים, גימ”ל מלאכים אשר נשלחו מן השמים. והדיין יוסף אישקאפא הביאו בבריתו של אברהם אבינו… ואנחנו ידענו סוד שורש נשמתו של המשיח. משוקעת בקליפות, ובכל דור ודור יוצרים ממנה כמה ניצוצות… גם אמיר"ה כשנולד לא יצא כי אם ניצוץ אחד משורש זה מן הקליפה, והוא על ידי טורחו הוציא כל השורש. ואז הביאו השם בנסיונות גדולות וכמה פעמים אחר שהיה עומד ברום, הוא היה נופל לעומקא דתהומא רבא והיו מפתים אותו הנחשים בראיות גדולות בדבר שאין השכל המעשי יכול לסובלו. – והוא היה עומד באמונתו. מלבד זה כמה יסורים קשים ומרים היה סובל בכל איבריו –

– ואשר לחשד אשר חשדתם את המטרוניתא שרה, נגלה אזניכם, כי שדכנו היה הרב משה פינייא, מתלמידיו הראשונים של אמיר"ה. והוא שמע תורה מפיו שלה הרב משה זכות בויניציאה ונשא את אחותו של המקובל הקדוש יוסף אירגאס לאשה. וזה המקובל שמע בלילה קולות – אל תגעו במשיחי שבתי צבי! והוא שפגש את שרה בליוורנו והעיד עליה שהיא גלגול משיח בן אפרים –

… ועתה רבו, מה רבו, הנקבצים אל דגלו, והוא יוליכנו בזמנים מועטים קוממיות לארצנו. מלך ביפיו תחזינה עינינו, גדול כבודו בישועתך, הוד והדר תשוה עליו ביום ההוא, והיה אלהים צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארת. ועתה הרב יעקב חאגיז לעת זקנתכם איך תדברו סרה בגואל ומשיח, אשר הוא ימלוך עלינו במהרה בימינו, ועוד בידכם לתקן המעוות. קראו צום ועצרה, ושובו מדרכיכם הרעים והתקבצו ובואו להשתחוות לפני מלככם.

שחר חכלילי עולה במרום, ובהירות זכה עומדת בחלון שעה שהם חותמים – בידים רועדות – על האגרת, של לוחמים החוזרים עטורי-נצחון מחזית גדולה מפעמת בהם…

 

שבתי צבי באלכסנדריא    🔗

לאטה מתקדמת בדרכי החול שיירה ארוכה של מרכבות מקהיר לאלכסנדריא – ובסופה מזדנבים גמלים וחמורים. מאחוריה – החצר הגדולה של יוסף רפאל על מקובליה ולומדיה, נשיה וטפה, אשר זה מקרוב נפרדה, בהכנעה ובערצה מעם המשיח, ועוד ההתרוננות הגדולה והשכרון של חג הנשואין של המלך השמיח עומד בהם ועזה הצפיה והכמיהה לנס העתיד להתרחש; ולפניה – הנמל הגדול משם יפליג המלך המשיח עם הפמליא שלו לאיזמיר, עיר הולדתו, משם יזנוק אל עיר מלכותו של מלך התוגר, ליטול הכתר מעל ראשו ולפרוץ שערי גאולה. ואז –

השעה הגדולה הנה היא באה וקרבה, על כנפי דמיון לוהט היא אצה, שעה שעה ורגע רגע קרבה למטרתה, יסורים וגעגועים נשמת אפה – מה טוב להגות בה, בהופעתה, בקסמיה ובפלאותיה ולשכוח העולם הבזוי והמאוס.

באחרית הימים לעת קץ – מספר אברהם היכיני עם איש שיחו בעגלת יוסף רפאל – יעמוד מיכאל ויתקע בשופר שלוש פעמים… וישמעו כל ישראל הנשארים בכל העולם את קול השופר וידעו כי פקד ה' אותם וכי באה הגאולה השלמה. ועוד יתקע מיכאל תקיעה גדולה. ויבקעו מחילות המתים בירושלים ויחיה אותם הקדוש ברוך הוא… ועוד יתקע מיכאל תקיעה גדולה ויוציא הקדוש ברוך הוא מנהר גוזן ומחלח ומחבור ומערי מדי כל השבטים, ויבואו בני משה באין מספר ובאין שיעור…

באין מספר ובאין שיעור – חוזר יוסף רפאל על דבריו בהתלהבות…

כך, כך – ממשיך אברהם היכיני וניצוצות לוהטים בעיניו הרחבות, החומות. כך תצמח הגאולה השלמה על ידי משיחנו שיבוא ויגאל ישראל והעולם. ואליהו יבשר הגאולה. שלשה ימים קודם שיבוא משיח עומד על הרי ישראל בוכה ומספיד עליהם ואומר: הרי ישראל, עד מתי את עומדים בחורב ציה ושממה? וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו. ואחר כך אומר להם: בא שלום לעולם. וביום השני אומר: טובה באתה לעולם. וביום השלישי אומר: באתה ישועה לעולם. מידת הדין מתעוררת ללמד קטיגוריה על ישראל. באותה שעה אליהו זכור לטוב מלמד סניגוריה והקדוש ברוך הוא מסכים לדבריו. והקדוש ברוך הוא מביא את אליהו ובן דוד צדקנו וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן בידיהם, ונקבצין כל ישראל בפניהן והשכינה לפניהם והנביאים מאחריהם והתורה מימינם ומלאכי השרת משמאלם, ומוליכין אותם אל עמק יהושפט, ונקבצים כל העמים – – –

כל העמים נקבצים – חוזר יוסף רפאל בהתפעלות –

והנה עמדת השיירה. חורקים האופנים, אחת המרכבות כשלה ונעצרה – ועגלוניה טורחים בתקונה. הכל יורדים מן העגלות, מהם בלא מעילים וציציות טליתותיהם נעות, מוחים מוחים הזיעה הניגרת מהם בחום הלוהט וממשיכים שיחם… מסביב אין עץ ואין בית ואין אות חיים. שיירת המשיח בלב הים החול. ליד אחת המרכבות אשר בראש השיירה עומדת אשה כבת עשרים וחמש, פרח המרהיב עין בשמש, נאה והדורה ועדייה מתנוצצים – המטרונה. לידה, בצלה, מלוותיה ושפחותיה נכונות למלא כל מוצא פיה. ורק מרכבה אחת אפריונה חופף עליה, וילוניה מורדים ודלתה נעול. שקט ותנומה סביבה, אך תוכה סער. סערה כבושה עצורה היא, ואין הדיה מגיעים אל אזני הרבים – אנשי השיירה.

מכווץ בפינה, ראשו שמוט לצדדין, עיניו עצומות, יושב על כסאו המרופד שבתי צבי. עצבות רבה על פניו הליאים ודכאון אופפו. לידו אברהם נתן, מסתכל בו במבט שכולו רחמים.

– ועתה – אדוני מלכי, לוחשות שפתיו – שרוי אתה ביסורים, יסורים אחרונים הם, יסורים מתוקים, צירי יולדה…

ושוב זזה העגלה בחריקה, משתכשכת השיירה ונעה קדימה, ורק צליפות העגלונים פורעים מזמן לזמן קצבה החדגוני.

שבתי שותק. המנמנם הוא? לא כי, אנחה מרה, קורעת לבב, פולחת החלל, בוקעת מלבו.

– לשלשה חלקים נתחלקו היסורין – ממשיך אברהם נתן כמדבר לעצמו ומתקרב לשבתי – לשלשה חלקים כתיב: האחד לדורות ולאבות, ואחד לדורו של שמד ואחד למלך המשיח. מלמד שהטעינו מצוות ויסורין כריחים. האין הדברים אמורים בך, הרב שבתי, מלכי ומשיחי, שאין דומה לך במצות ואין שני לך ביסוריו? – עורה הרב שבתי, עורה.

אך הוא, שבתי, נתון בנמנומו המחריד, נאנח כפעם בפעם, ראשו נע עם תנועות המרכבה וצוארו כפשוט לשחיטה. בפתע מתרעדים עפעפיו, רטט חולף באיבריו כצמרמורת, הוא פותח לאטו עיניו, מסתכל סביביו.

– נתן בנימין – נשמע קולו רועד וזועם – נתן בנימין, הנח לי, כי מה לי תנחומיך והקדוש ברוך הוא לא ניחמני, ושדי המר לי מאד. לא גדולה, לא תפארת ביקשתי. עינויים וצער היו מנת חלקי, היו לי בור אפלה, חושך צלמוות, והאור הגדול היכן הוא, היכן הוא, מדוע בושש לבוא?

השיירה נעה קדימה. ברבות מן המרכבות כבר נדלקו פנסים ואורותיהם המהבהבים מרקדים מנצנצים באפלה. טרטורה החדגוני של השיירה נמשך בלא הפסק. טרטורה החדגוני של השיירה נמשך בלא הפסק. אך עוד מעט והיא קרבה לאכסניה גדולה, בה תלון השיירה הלילה. העגלונים ישקו סוסיהם ויאכילום, ינערו מעגלותיהם אבק דרכים, והכל יתקינו עצמם לקראת בואם לאלכסנדריה למחרת היום.

במרכבתו של שבתי צבי שרויה חשיכה, ורק פסי שמים תכולים ניבטים מבעד לוילונות המכסים על האשנבים הקטנים. יוסף רפאל ניצב על מדרגת המרכבה, פותח דלתה, שם ראשו בזהירות פנימה. ידו האחת אוחזת בפנס. הוא מבקש את שבתי לירד מן המרכבה, מקום ללינת לילה הוכן בשבילו וגם בשביל המטרונה. צונן הלילה ועליו לנוח מטלטולי הדרך שמחר, ברצות האל, עליו להפליג מאלכסנדריה לחוף שליחותו, להביא בשורות ונחמות לעם המצפה לו…

אך שבתי אינו נענה. הוא מאהיל בידו על עיניו. ראשו שמוט כמקודם, צונח על חזהו, כראשו של עוף שחוט… רק גניחותיו האלמות מלוות השתיקה העיקשת.

אברהם נתן מתקרב בזהירות לשבתי ולוחש לו:

– הרב שבתי… צינת לילה… בואה אל האכסניה. .

– הניחוני לנפשי – עולה תשובתו כיללת פצוע…

אברהם נתן נרתע. הוא ניגש אל הפתח ולוחש דבר באזניו של יוסף רפאל. אחר הוא סוגר דלת המרכבה בשקט ויושב על מקומו. באפלה הוא רואה את שבתי היושב בפינתו כגוש דומם קפוא.

באכסניא הגדולה כבר שקועים הכל בשינה. הסוסים ששוחררו ממוסרותיהם לועסים בנחת. לידם על שקים, שכובים העגלונים. כלבים מיללים אל הירח. זה עתה חמק עבר צל על החול המכסיף באור הירח. יוסף רפאל הוא, שאין השינה אוחזת בו, והוא מתגנב חרש, על בהונות רגליו, סובב על פני מרכבת המשיח. קולו של אברם נתן עולה ממנה, פרקי תהלים הוא קורא בלחש… וגניחותיו העמומות של שבתי צבי.

שעה רודפת שעה. אדים לבנים כחלחלים עולים ממרחבי החולות, עוטים העצמים והדמויות הנראים כשקועים בתוהו. מרטטים כפות הדקלים. אור קלוש של שחר מבקיע לתוך המרכבה.

שבתי מתנער, פוקח עיניו, נושם נשימה עמוקה, מבטו נתקל במבטו של אברהם נתן, בעיניו הטרוטות שריסיהן אדמו כדם. הוא מסיט הוילון ופותח האשנב. זרם אויר צונן חודר פנימה. הוא קם ממקום מושבו, מותח איבריו – ויושב שוב.

– מים לנטילת ידים – הוא לוחש. שעת שחרית.

– כן, אדוני – אומר אברהם נתן – וממהר ויורד מן המרכבה.

עוד לא סיימו תפילתם, והנה נפתחת דלת המרכבה, יד מושטת פנימה שמה לתוכה שרפרף עץ קטון. אחר כך נדחקות פנימה שתי זרועות מחזיקות בטס כסף ועליה פת שחרית. הכל מוכנים להמשך המסע, הכל מחכים לשעה בה יגמור האדון סעודתו.

עתה ממשיכה השיירה דרכה, והסוסים שהחליפו כוח דוהרים במהירות יתר. אברהם נתן מסתכל בשבתי – מה שונתה הבעת פניו, גם ברק מועט הבהיק בעיניו הדהות, דומה רוחו שבה אליו ותחי לאחר ליל הבלהות בו היה בשבי הקליפות. מבעד לאשנבים, מרחוק, כבר נראה ראשו של המגדלור הגבוה של אלכסנדריא. פה ושם חולים לנגד עיניהם דמויות של ישמעאלים חורשים בשדות. ובקתות ונשים וטף. וגמלים. עם צהרי יום עומדת השיירה בתחומיה של אלכסנדריא והיא פונה, דרך סימטאות דחוקות, אל עבר רחוב היהודים אשר בסמוך לנמל – ונעצרת.

השיירה נעצרת אל מול חומת אדם דחוקה, רועשת, מורעשת. המון עם אשר נזעק לקבל פני משיחו, לבבות הומים, פועמים בשמחה, עינים לוהטות, תרות ומחפשות. רבים הנושאים עמם מתנות פאר לאדון ולמטרונה. דברים ושמשים מחזיקים בידיהם ספרי תורה עטורים.

מתוך השיירה יורדים יוסף רפאל ואחרים מנשואי הפנים אשר לעדת יהודי אלכסנדריא, החוזרים אף הם בשיירה מקהיר. הם מחליפים דבריהם עם חכמי אלכסנדריא ופרנסיה. אחד הפרנסים פונה אלה קהל הנרגש ומבקשו לפנות דרך למרכבת המשיח. רבים מוטלים על הארץ, לרגלי הסוסים, ליד האופנים… עתה הם חוזרים למרכבות, – והשיירה ממשיכה דרכה, לאטה, בינות לשתי חומות אדם דוממות, אחוזות רעד-קדושה. אך זזה השיירה וההמון הרב החל אץ מאחוריה – ורבים המשתטחים על הארץ בה עברה השיירה ומנשקים עפר עקבותיה….

ליד הנמל נעצרת השיירה – וההמון מעבריה. אף הנכרים הפסיקו סחרם ועבודתם, ומהם הקרבים לראות במתרחש, בהמולה שקמה לפתע, בהמון היהודי הנסער, ודומה גם בהם אחזה ההתרגשות. הכל צופים עתה אל דמות גבוהת-קומה, העוטה מעיל לבן, עומדת על מדרגת המרכבה, דרוכה ושקטה, כתוהה אף היא על המתרחש, כנדהמת מן הפגישה הנלהבת. לידו, על האדמה, עומד אברהם נתן. מן האשנב אשר במרכבה הסמוכה נשקפת המטרונה שרה – ועיניה להבות.

שלשה חכמים, ספרי תורה בידיהם, והספרים מקושטים פרחים וציצי-בושם, קרבים למקום. הם משתחווים ביראה ובכבוד לפניו. שבתי צבי מתכופף ומנשק לספרי התורה. הקהל עומד בחרדת-קודש ומסתכל במראה המופלא. החכמים נסוגים צעדים אחדים לאחור – והחזן קורא הנותן תשועה – קולו נשמע בדומיה, הקהל עונה אמן בדבקות.

עתה קרבים נושאי המתנות. הם מניחים לרגליו, על מרבדים שנפרשו סביבו, כלי זהב וכסף, פמוטי נחושת קלל מפותחים ומיטב רקמות משי, טבעות ועדיים, בקבוקי בשמים ויינות, ערימות ערימות – אך הם מגישים לו יותר מאלה – את לבם הם נותנים, ברצון ובאהבה, לגואלם אהובם… ועל הערימות אגרות ברכה והכנעה לרוב, מגילות מגילות.

סימני התרגשות בפניו של שבתי. אך הוא עומד ושותק. אין מלים בפיו. והעם רואה הדרת מלכות. העם רואה פני בחירו. העם רואה ודמו גואה. אהה, כי נכון הוא לבוא באש ובמים בעד מלכו משיחו! הוא עוד לא ראה בעיניו מלכות ישראלית, הוא עוד לא שמע פעמי משיח. עתה, בקרוב בימינו, משתתגלה מלכותו לעין כל, ויזקפו גם הם, המושפלים והמדוכאים, קומתם וכבודם ירום – האם כבר לא זקפו קומתם? אכן, כי כבודם כבר הורם, כבר נאצל עליהם מהודו של הגואל שבתי צבי.

אך הנה נשמע בפתח קול חד מנסר. רק העומדים מקרוב מבחינים בדמותו המועטה של אברהם נתן, עיניו מצומצמות, מאדמות, מתחת לגבינים הקרחים, לחייו השקועים נפולים וזקנקנן צהבהב דליל בסופם. והקול מצריח ונוקב:

– שמעו אלי חכמי אלכסנדריא וגביריה וכל העם – כה אמר ב' עוד שנה וקצת ירחין ואחר כך יתגלה המשיח שבתי צבי הלזה ואין אחר זולתו, וכסא מלכותו יהיה נכון בירושלים חדשה וייבנה ביתה מקדש השלישי כאשר ניבא עליו יחזקאל סימן מ' מ“א מ”ב מ“ג מ”ד, ויעשה ויצליח.

ועוד דעו לכם זאת, כי יתאספו אליו פ' מאות אלף גבורי חיל מעשרת שבטים שבארץ אפריקא מעבר להרי סמבטיון אשר הגלה שלמנאסר מלך אשרו לשם, וילכוד על ידם כל ממלכות עולם, ויושיב תמור מלכיהם מבני ישראל עליהם, והוא ימלוך על כולם ועל המתים אשר יעמדו אז מקבריהם. ורק חזקו ואמצו, אחים, באמונתכם, שמחו וגילו ובמשיחכם שימו מבטחכם שהוא יגאלכם אמן סלה.

השמש נוטה מערבה, מאדימה גלי הים, קרניה לופתות הספינות והסירות הפזורות בנמל. ההתרגשות בהמון גוברת – עוד מעט ותפרוץ בסופת גיל ובמחולות ובהתפרקות יצרים, אך הוא שבתי צבי, כקופא במקומו יעמוד. עתה, לאחר הכרזת נביאו, מרגיש גם הוא צורך לומר דבר לעם. מלים אחדות בלבד. אך אין הוא עוצר כוח. גרונו חנוך. אגלי דמעות נקווים בזויות עיניו. אילו היה בידו, או אז היה יורד מדרגת מרכבתו – וכורע לפני הקהל הרב הזה, על נגידיו וענייו, על חסידיו ותמימיו, על אמהותיו וילדיו, ושוטח עצמו על הקרקע לפניהם ומודה להם עלה חסד הרב שהעניקו לו, ואל השמים היה נושא תפילתו זעקתו – למענם. למען הגאולה השלימה המהירה…

עמי ברוך ומבורך – לוחשות שפתיו. יהיה אלהים עמכם. חזקו ואמצו כי שעת גלותנו מלאה ואין כוח להכיל. קול ישועות אני שומע, קול ששון ושמחה, קול חתן וכלה…

שפתיו לוחשות אך קולו לא ישמע. אך הנה הוא פוצח בזמר, וקולו מרעיד זך וצלול כרטט מיתה הכנור – את זמירו האהוב עליו שיר:

ה' בעזך ישמח מלך

ובישועתך מה יגל מאד –

והקהל נסחף בשיר, בדברות ובהתלהבות, והשיר נישא למרחקים, עם הגלים.

עתה הוא חוזר ונכנס למרכבתו. מיוגע הוא ונרגש, והוא צונח על מושבו. הוא שר – ודמעות זולגות מעיניו. הוא שר – וההמון בחוץ שר עמו. הוא שר – הלילה והכוכבים והגלים שרים עמו…

ה' בעזך ישמח מלך

ובישועתך מה יגל מאד –

 

אהבה    🔗

והנה דורכות רגליו, אחרי ניתוק של שנים, על אדמת איזמיר עיר-הולדתו, בה הוחרם וממנה גורש, בה רווה מיטב מתיקות-החיים אשר לא תחזור ובה גמע מגביע הרעל המר הנמסך לנשמה ולא יסוף.

הרי אותם הבתים עצמם והסמטאות, החצרות ובתי הכנסת, אשר נעוריו אחוזים ודבוקים בהם, אשר בהם קנה ראשית דעת וגדל וחלם ואהב ונכזב, וכאן נדלקה כמיהת חייו הגדולה באש-בל-תכבה. כל פינה יקרה לו, כל קרן רחוב אוצרת זכרונות המרעידים מיתרי לבו. הרי המשעולים אשר לחוף הים, הגבעות המסולעות והמערות האפלות – בהם עשה אל ראשית ייחודיו והתבודדותו וסיגופיו וטבילותיו. אף האילנות הבודדים צומחים, כאז! רבות הסתגף ורבות טבל בשרו מני אז, – אך הטבילות ההן באיזמיר, בעוד הגוף הצעיר מרטט ונאבק ביצריו, הוא נלבט ונלחם בהם וממגרם בסיגופים ובתעניות, בזמרת התפילה ובסוד התקונים – חינם וטעמם ואשרם וחסדם לא פגו עד היום. מה יקרתם ימי נעורים, שנות ההתעוררות התמה המבושמת והמעוף הנועז הראשון בשלימות הערגה המלבלבת שבלב – אייכם? אייכם? איזמיר כמעט ולא נשתנתה, גם בית אבא על תלו עומד, אך הוא, הבן הנודד, הצפור שהרחיקה נדוד מן הקן – נדודי הדרכים ורוחות הזעף בעולם ויסורי השנים הטילו בו פצעים ללא-מרפא. אילו חזרו ימי נעוריו – האם היה חוזר בו מדרכו? – הוא שומע קול בלבו. ואין בידו להשיב. כלום מרצונו הוא בחר בדרכו? אך עתה, למגעו המחודש עם קרקע הולדתו, עם אוירת נעוריו שהוא נושמה בתאווה מחדש, הוא חש בגאות בו שוב היין התוסס הראשון, הכובש ומשכר ומדליק החושים. איזמיר! מה יקרת לי איזמיר, שכה אהבתיך, שכה התאכזרת אלי, אך בם גם טעמתי טעם אהבת עליונים ראשונה, ועתה אני שב אליך מנדודים בנכר, אני שב אליך כאל מקור ראשון וזך!

דמויות ופרצופים ומראות הימים ההם ניצבים עתה לפניו, שלמים וחיים כתומם. דבר לא נעדר. רק מקצת מבני הדור ההוא כבר פרשו לעולם האמת. ונאסף אל עמיו גם הדיין הזקן רבו ומחנכו הראשון יוסף אישקאפא, הוא שהלבישו בסודות הקבלה ובייחודים והוא הראשון שנתן יד לעקירתו ולגירושו ולהתרת דמו. ולא נעקרה הרגשתו אותו לילה, כאשר יצא למסעו הארוך. כמו אתמול היה הדבר. ברי היה לו, כי ביום מן הימים שוב ישוב לאיזמיר וכתר של גדולה לראשו, והעיר שגירשה אותו תקבל פניו בכבוד רב. אכן, כי גם בכך לא טעה ולא שגה! גם נדר זה שבלב קויים עד תום. כך עוד לא הקבילו פניו בשום מקום, אף לא בחצר בקהיר, ואף לא באלכסנדריא. סערת גיל והתמכרות ואהבה והערצה כזאת – הפילל, השיער? אילו היה הדיין אישקאפא בחיים! מסתבר, כי אמונים שמרו לו כל השנים, שנות גלותו, ועמו היו בגלגוליו ובטלטוליו ושמעו אל רוב מעשיו וגדולתו, גאוותם ותפארתם עליו, נאמני נאמניו הם, בני איזמיר, שהוא בשר מבשרם ועצם מעצמותיהם ושליחם הראשון שפירסם שם קהלתם בכל התפוצות – ובבוא השעה המקווה ויגמול להם שבעתיים.

מן הרגע הראשון לבואו לאיזמיר הוא מרגיש רוח חדשה מפעמת בקרבו, כאשר לא ידע מאז ההתעוררות וההארה שבאו עליו באותו חודש סיון, בארץ הקודש, לאחר פגישתו עם אברהם נתן בעזה כאילו אור חדש נזרע עליו – וגלי גיל בתוכו יפכו יהמו. מה הוקל לו! מה רווח לו!

עתה הוא עומד בחדרו אשר בבית-העץ המרווח שניתן לו על ידי מאמיניו והותקן למענו ברוב הדר ורווחה, ומבעד לחלון הוא רואה שמי חורף אפורים=כהים רובצים על בתי העיר ושלג דק, שליו ורך, יורד בלא הפוגות כמן משמים… כאז! הסימטאות עוטות לובן צח והארובות פולטות טבעות עשן. ובאופק – גוש אפור שחום, שמים וים שקרבו מאד, שנתמזגו ללא הפרד.

והרי הפגישה עם ההורים… אבא הזקן, החלוש ומרותק למטה, גם הוא כמו רוח חיים באה לקרבו מעוצם הפגישה. נפתל במיחושיו כמו אז, בליל הפרידה. מה רטטה היד שהושטה לברכו, שעה ארוכה ניטל הדיבר ממנו, ורק עיניו הדמועות דבוקות בו. יברכך השם בני – לאטו שפתיו… והאם הזקנה, ששערותיה שיבה, אך עוד יפיה חתום בה – כיונה התמה האמלה שמצאה גוזלה האובד. אל צוארו דבקה בנשיקותיה ודמעותיה. מי עוד כמוה, כאמא, הבין לנפשו המסוערת וחרד לו וערג לו ומעולם לא בגד בו? והרי האחים. בעלי בתים ובעלי כיסים הם עתה – ואף הם באוהביו המתאבקים בעפרו, שנעלה הוא מהם…

השלג יורד בלא הפוגות. דממה בחדר הנרחב. על השולחן בקבוק יין גדול בתוך סל קלוע, מגדנות ופירות על צלחות כסף. בתנור הפתוח דולקים כפיסי-עץ מתיזים ניצוצות. מן החדר הסמוך מגיע אליו קולה של המטרונה – היא קוראת באזניו של של שמואל פרימו, הסופר והמזכיר, את דבר מכתביה. מגילות וחותמות לידו.

היא כותבת אל נשי החכמים והפרנסים אשר גילו לה רוב חיבה באלכסנדריה ובאמשטרדם, בליוורנו ובקהיר, ובפרט לאשת הגביר יוסף רפאל, להודיע להן דרך הפלגתם בים ובואם בשלום לאיזמיר. והוא רושם דבריה בכתב סופרים מעוטר בתגין.

… וכבר מתחילת צעדיו על אדמת איזמיר נתרחשו בו נסים ונפלאות גדולות. בסמוך לעיר וחבורה של לסטים ארבו להתנפל על אדוננו שבתי צבי ועל נביאו, אנשי לווייתו ותלמידיו. כלי משחית וקרדומות בידיהם, ובשדה אין אדם.

… אימה נפלה עלי וחשיכה גדולה, ויהי כמו ראיתי המוני המרצחים אשר פשטו עלינו, צמאי דם, המונים המונים, שם, בפולניא, בשנות השחיטה הגדולה… ראיתי קרדומם נוטף דם נתקע בבשרנו ומבקע עצמותינו כאשר יבקע החוטב אילנות צעירים ביער, ראיתי הרצח המאויים בעיניהם… אך זכותו של אדוננו עמדה לנו, שעוד מרחוק הבחין בהם. ברמזים ובלחישות סיפר לנו הדבר והנסיון הצפוי ואסר לעינו הדיבור. ונעשה עצמנו לא רואים ולא שומעים ורק בו בטחנו. והוא אמר לנו דברי עדוד ובטחון, כי גבור תגבר ידנו על הלסטים.

ואז עצם אדוננו עיניו ולחש את השם ונתן האות. ותצלח עלינו הרוח ונקיף את הלסטים ונפשוט בהם ונעש בהם שפטים גדולים, עד כי כרעו נפלו על פניהם לפניו ויתחננו על נפשם… אז נשאנו רגלינו ונבוא בשרי איזמיר – ובעיר התרוממות רוח ושמחה עזה בקהל המאמינים, אין לתאר.

ועתה שאני רואה הגדולות והנצורות והגאולה והישועה מאחורי כתלנו, אני באה להביע לכן אהבתי תמיד על כל הטובה אשר עשיתן עמדי. וכאשר ישב אדוננו בקרוב על כסאו בירושלים וימלוך על כל העולם, בכל מאמצי כוחי אשתדל לעשות גם לכן טובה, להיותכן עם נשי חצר המלך. כי מצטער אדוננו בצער הנשים אשר נתקיימה בהן הקללה בעצב תלדי בנים. בנות מלכים ביקרותיך – מן הזמירות האהובות עליו –

עתה היא יורדת מן הספה, מפשילה השרוול הרחב של מעילה, נוטלת נוצת האווז וחותמת:

שרה מפולניא, מטרונה למלכה –

שמואל פרימו מקרב הקלף אל מול הנר ומייבש כתב חתימתה, מגוללו – והיא רושמת עליו מצדו החיצוני:

כוכב נוגה.

הוא נפנה לצאת ואומר:

– שלום לגברתנו המטרונה.

אך יצא והיא קמה ונכנסת לחדר הסמוך. האש בוער בתנור, חום דחוס עומד בחדר. רד הערב והצנה גוברת. על הזגוגיות מצייר הכפור ציורי-אגדה.

ידה אל הבקבוק העומד על השולחן, היא מוזגת גביע וגומעתו.

– צמאתי, שבתי – היא מעירה בלחש.

אחר כך היא יושבת בקצה הספה. שערה הבהיר גולש על כתפיה. ברק אהבה בעיניה.

– אדוני, אהובי – היא לוחשת, בואה, שבה לידי, כי בודדה אמתך…

הסומק עומד בלחייה. האש בתנור דולקת, לשונותיה פושטות ומזנקות בתעלולי להטים. הוא קרב ויושב בסמוך לה. היא נלחצת אליו, מלטפת ידיו הלבנות. נשימתה בה מחישה קצבה ושדיה מרטטות.

– אדוני, אהובי…

דממה בחדר. אש אדומה וכחולה ולבנה מרקדת בתנור…

– הם לא טוב לך עמדי, שרה?

– חלילה לי, אדוני אהובי, לחטוא מוצא פי. מה לי עוד ומי לי עוד זולתך? אשרי שזכיתי…

– גלגול בת שבע את – לואטות שפתיו… גלגול נשמת בת שבע אשר נשאה דוד המלך, וצבא גבורי ישראל עומד במערכה המרה במלך העמוני, בערום ובשפל שבאויביו. והיא כבשה את לה המלך והפעימה דמו. נשים רבות ידע דוד, אך האחת אשר תכבוש כולו לעד – לא ידע. התזכרי, שרה, הכתוב במקרא?

– לא ידעתי גבר זולתך – היא לוחשת ונלחצת אליו.

– שמעי, שרה, ואספר לך. האם לא סיפרתי לך? כן. נער הייתי כאשר השיאוני הורי בת מבנות איזמיר. יפת-עין היתה, נאה ובשומה כפרח ראשית אביב. אך אני לא נגעתי בה. וגט פטורין לה נתתי. וכך אירע גם בנשואי בשניה. כי את השכינה לי אירשתי לנצל, לה חיי, לה אהבתי, לה נפשי – עד לבואך…

היא מתרפקת עליו ומחבקתו. ראשה בחיקו, אפה הקט נטוי כלפי מעלה, עיגולים כהים סביב לעיניה, השקעים בלחייה מוארים באור האש הלוהבת בתנור ושערה מבריק…

– לי אתה, נזרי ומלכי – היא לוחשת… ואני לך, לך אני, לעד, אמתך… כבת שבע לדוד לך אהיה, שבתי, אתה המשיח האמתי… ודמעות עומדות בעיניה.

הוא מלטף שערה ואומר:

– אל-נא תבכי, שרה, כי קרבה ובאה השעה הגדולה, שעת השמחה הגדולה באה לכל נפש… מלאו נאדות הדם והדמעות, על גדותיהם מלאו, עד אין הכיל…

– שירה-נא לי, שבתי, שירה לי משיריך האהובים ותגל נפשי, כי אין טוב משירך לנפשי. אז תגאה אהבתי עד אין קץ. וכל העלבונות והיסורים ימוגו. בזמרתך, שבתי, נשרפת אני ועולה לשמים גבוהים זכים…

הוא שותק. האש בתנור לוהבת ושלהבותיה מתיזות ניצוצות. ראשה בחיקו, ידו מלטפת שערה ועיניו עצומות. שירתו עולה בצלילים ענוגים, מזוקקים, רכים:

מליסלדה – – –

 

שכרון גיל באיזמיר    🔗

זה שבועות תמימים ואיזמיר כולה נפעמת ומסוערת. רוח חדשה, רוח אביב מהלכת בין הסימטאות בעיצומו של החורף, רוח של צהלה ושמחה ושכרון החושים מכה בתמהון את יהודי העיר. הם זנחו עיסוקיהם, בחורים ותלמידים זנחו תלמודם ומשוחחים בנס… דומה, פג טעמם של חיי היום יום, נתמוטטו מושגים ונטרפו ערכים, הכל אחוזים בצפייה מתוקה-כאובה, חלומה-קסומה. ימות החורף הקצרים חולפים באין מעשה, שטופים בשיחם על המשיח, בן איזמיר, שחזר מתלאותיו ומנדודיו על פני ישובי היהודים בארצות השונות ומארץ ישראל. מפליגים הם בשמועות על גדולתו ובניחושים על עתידותיו ורבים לאין ספור דברי הנסים והמופתים על המשיח ועל נביאו ועל שלוחיו ותלמידיו על גדולתה של המטרונה, היפה בנשים מצאצאי קדושי ת"ח אשר בנס ניצלה – ומן השמים נועדה לו.

מהבהבים נרות החנוכה בבתים הריקים מאדם. הכל ממהרים אל בית הכנסת של הספרדים המואר באור רב. הסימטאות סביב הומות ברוב עם, מהם אבוקות ופנסים בידיהם. השלג חורק תחת הרגלים והצינה גוברת, אך אין ההמון שכור הגיל, ההומה והשר חש בה. גלי אהבה והתעוררות שופעים, הומים זורמים אליו, המושיע הגואל.

ויש אשר תתעלף אחת העלמות בהתרגשותה כי עזה. איבריה מפרפרים בשלג, מעילה על הארץ ושמלתה מפוזרה ושפתיה דובבות אהבה למשיח, בן פורת עלי עין, שנפשה יוצאת להדבק בקדושתו, ואז תשמיע נבואות על הגאולה הקרובה, הקרובה מאד… מכל ארצות נוהרים הפזורים, בהמוניהם, מקלותיהם בידיהם, המונות נשים וילדים עמם, ופני כולם לציון ובתי-המדרש טסים לפניהם. ואופני הקודש מזמרים שיר… – מאחוריהם – שפלת הגלות, חרפות ועינויים, ולפניהם – רקיעים זוהרים של עונג עליון… וגם המוני המתים מתנערים ממחילותיהם, קמים לתחיה, יוצאים לדרך….

– בשמים יזלוף בשרו הקדוש – היא קוראת. הבו לי שושני שפתותיו –

הנה היא מתעוררת, פוקחת עיניה אל הצופים אליה סביב. אחד מעיר מורח שפתיו הצרובות בשלג, האחר, גבי עיין בידו, מחבקה. הוא אומר:

– קומי, נצא במחול, קומי, הבת, ונשמח, כי בא העת…

ונערה רכת-גו ויפת-עין באחת הפינות מתמוגגת בדמעות, נופלת על צוארו של בחור מלומדי הישיבה:

– אהה, כי הקיץ הקץ על סבלנו – מרטטות שפתיה – הקיץ הקץ. הקיץ הקץ… אור המשיח עלינו האיר… חבקני, חממני, כי ימות הגאולה באונו, אור של חרות זורח והכבלים נושרים…

ובסמוך לדלת בית הכנסת זקן מתפלש בשלג וגועה, ידיו ורגליו רועדות ועיניו שלהבות, הוא צועק ומזמר:

– הללו-יה, הללו-יה, שישו ושמחו בני איזמיר, שישו ושמחו כי שבתי צבי מלך עלינו… שבתי צבי, שבתי צבי, הוא יושיענו, הוא יצילנו, הוא יגאלנו…

ואחד מהלך כסהרורי ועיניו בוהות. הוא משפשף ידיו בלא הרף ולוחש לעצמו דברים תמוהים. מי נותן דעתו עליו בתוך המהומה וההמולה? זה מקרוב נמלט עם קבוצת אנוסים מאספמיה ובא אל המלך המשיח, ומרוב שמחה דעתו נטרפה עליו. קבצן אחד, מוקף עדת פושטי-יד, גברים ונשים, מספר:

– מי ימלל רוב צדקתו ונדיבות לבו… מימות היות איזמיר עוד לא פיזר גביר ונדיב כסף צדקה ביד רחבה כמותו, יד מלכים –

– וגם בירושלים הוא לקח את כספי החלוקה מאת הגבירים וחילק הממון בין העניין – מעיר אחד…

– הבו נשתה אף נשמח, נשתה אף נריע לכבודו – נשמע קול מתוך החבורה…

– לחיי הגואל והפודה! – נענים קולות רבים.

נקישת בקבוקים וגביעים. הם שותים היין ושרים, שרים ושותים. אחר כך הם מתיישבים בחצי גורן, אבוקה דולקת במרכז, ואורה מאדים השלג. מסביב מצטופפים רבים מאזינים לשיחה:

… ובהיות אדוננו בארץ הקודש ושרה המטרונה ואלפי חבריו ותלמידיו עמו ויחנו בחברון. בבית רופא ולמדן אחד ששמו חכם מאיר התארח. ולרופא בן יחיד, נער בן יו“ד דלי”ת שנה. עם בוקר שלח המלך המשיח את הנער אל המטרונה שלו וציווה עליו: כל אשר תאמר לך שרה המטרונה שמע בקולה.

הנער נכנס לחדרה. בבואו עמדה וסגרה הדלת. חלוץ צעיף ראשי מעלי – אמרה לו – ותראה שערות ראשי הטרוטים והיפים. ויעש הנער כן. חלוץ מנעלי ופוזמקאותי – אמרה עוד. ויעש הנער כן. והיה הולך ופושט בגדיה, לפי שצווה על ידי המלך המשיח בתום לבו ובנקיון כפו, עד שלא נשאר עליה כי אם הכתונת – ומיד אחזה בנער. אז פרץ הנער בצעקה גדולה ומרה לאביו. אך המטרונה מרגיעה אותו ואומרת – הלא ציווה לך המלך המשיח לבל תמרה את פי.

אחרי כן באו אבי הנער ואמו בחמת רוחם אל המלך המשיח ותלונתם בפיהם. אך הוא חייך ואמר:

– אם יזכה הנער לבוא בנשיה אל המטרונה, תיקון גדול יהיה זה לנשמתו…

– כך אמר פיו הקדוש….

– ומה היה מכאן והלאה? – הבא אליה הנער בשניה? – עולות שאלות מעברים.

– לא, כי אביו מנע ממנו הדבר בעוורונו. ואחר כך שלחו לו למשיח לקרא לירושלים ולקהיר…

– ואני אספר מעשה גדול ונורא אחר מגדולתו – נשמע קולו הצרוד של אחד זקן – כאשר מסר לנו משולח אחד שבא לאיזמיר לקבץ נדבות למען הישיבות בעיר הקודש. מעשה נורא הוא! הקבצן הזקן, לבוש סחבות, וניצוצות בעיניו. אור האבודה מאדים השלג סביב. הוא מספר:

–… בהיות אדוננו בעיר אחת בארץ הקודש בבית תלמיד חכם אחד, באו אליו האושפיז עם אחדים מלומדי העיר ויברכוהו לשלום. ויאמרו אליו:

אל-נא ירע בעיני אדוננו על אשר נשאל: האם אתה הוא אותוה אש הידוע אתנו? ויאמר: – אני.

ויאמר האושפיז מתושאל:

– אמש בבואך הנה נחלה פתאם בני חיים, בחור רך בשנים, וכל מעשיו לשם שנים עשה, כאשר יעידו עליו לומדי עירנו אלה. הוא מחלה ובחצי הלילה מת במיתה חטופה. אשר על כן ברכהו-נא אבי רק ברכה אחת, ברכת-חיים שבידיך, כאשר עשה אלישע – ויחי. ואשאנו לאמו המבכה בלתי מאן להתנחם.

המאזינים דרוכים לשיחה, כקפואים במקומותיהם. השלג חורג מתחת לרגלים. רעש והמולה סביב. הוא ממשיך:

– אז אמר המלך המשיח לאמור: הוציאו המת מן הבית מעלי. ויעשו כן. ולבחוריו ציווה לשים את המת בחבית מלאה מים חיים ולהושיבו בבית הכנסת מול ארון הקודש. ויעשו כן. ולנביאו נתן אמר: לך לבית הכנסת והדבק רוחך ברוח המת, ותסגור ותפתח דלי"ת פעמים בשעה זאת את דלת בית הכנסת, ואחר כך יזורר הנער ויפתח את עיניו. ויעשו כן.

המספר נח קמעה. המאזינים דרוגים לדבריו ועיניהם דבוקות בו.

אך נסע המשיח עם מלוויו, נזעקו אנשי העיר אל בית הכנסת. דרך החורים והסדקים והחלונות הציצו לראות חידוש תחית המתים ובקול גדול צעקו: חיים, חיים, עננו! כי סברו אולי ישן הוא ויקץ ולא ענה אותם דבר. ביום השמיני יצא ריח המת מבית הכנסת לרחוב. הכלבים מתכנסים עדרים עדרים לידו ואין הם חשים לכל מקל ורצועה. רק אז נשאו אנשי העיר את המת וקברוהו.

כאשר נודע למלך המשיח על ידי שליח כל אשר נעשה, הוא קצף מאוד, ויאמר להשליח:

– מי הוא זה אשר מלאו לבו לקבור את החיים ולקחת את ברכתי? בא איש שטן במרמה ויסת את הקרובים לקברו. ואם היה הבחור עוד רגע אחד בחבית היה נשאר חי…

– עוד רגע אחד והיה נשאר חי – מאשרים השומעים.

בסמוך לעדת הקבצנים מספרת בפלאות חבורה של יהודים מאיטליה. בשורת המשיח הזעיקתם לאיזמיר, הם מדליקים מדורה וסביבה, על ערימה של אבנים וכפיסי-עץ, הם ישובים ומשוחחים בנס. אחד, גבה קומה, לבוש פרווה ארוכה של זנבות שועלים וברטה איטלקית שחורה ומרובעת לראשו, מספר לבני ארצו, מכל אשר ראו עיניו ושמעו אזניו.

– הדרת מלכות! הדרת מלכות! – הוא קורא בהתלהבות. מי שלא ראה את אדוננו המשיח ביום גימ"ל של חנוכה בבית הכנסת של הספרדים לא ראה מלכות ישראל… מעיל ארגמן על בגדיו הלבנים כשלג, וקולו כקול מלאך אלהים בשירו ובתפילתו. מן ארון הקודש הוא הוציא ספר תורה ושיר-אהבה ספרדי שר והגה השם ותקע לתוך אגרופו כשופר והכה במקלו חמש פעמים. החזן אומר מי שבירך למלך המשיח והעם מריעים: יחי מלכנו! יחי מושיענו!

– והשמחה הזו! גם המתאבלים והמסתגפים והמענים גופם בכל מיני עינויים להקל חבלי משיח – גם הם נפשם נדלקה באש השמחה…

– העם, העם צוהל עם משיחו – נכנס בדבריו אחד ומשפשף ידיו.

– כן, אין הם עוצרים כוח לחכות עוד. העם פורקים מעליהם היגון והצער ומתקינים עצמם לקראת האור הגדול. ומכינים עצמם לעלות לציון… ויש המשיאים בניהם וילדותיהם הקטנים… ובתולות מעניקות בתוליהן… ורבים המוכרים רכושם ומטלטליהם ונכסיהם… והרבנים באיזמיר ציוו לבער הבהמות והחיות הטמאות, כלבים וחתולים, ולבדוק המזונות והתפילין והציציות…

שתי נשים, עטופות סודרים עבים, קצות סנוריהן המקופלים בידיהן, עוברות בן הקהל ומכריזות:

– מגדנות וממתקים… מגדנות וממתקים למאמינים… קחו, קחו… כל דכפין…

– ואחרי התפילה – ממשיך היהודי מאיטליה – יצאו כל העם אחריו וכל הרחוב מלא צוהלים וחוגגים. לידו המטרונה, יפה וזוהרת, ונושאי הגביעים עם הפרחים החיים. שמש החורף זורחת עליהם. וסביבם אברהם נתן נביאו ושמואל פרימו סופרו ושלוחיו הנאמנים מאַלאֶפּוֹ מתתיהו בלוך אשכנזי ושבתי רפאל, ולפניהם ולאחוריהם ובאמצעיתם המנגנים – וגם התוגרמים, תושבי איזמיר אחר ההולכים…

– הוא צועד מלכות, השרביט וסמל הנחש והתנין בידו ומזמר. בשרביט הכסף הוא נוגע כפעם בפעם באחד המלווים. הוא מזמר וכל העם מזמרים עמו:

ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל…

שירה עזה מלווה מחיאות כפים ורקיעות רגלים מחרישה שיחו של המספר. הם מפנים מבטיהם לעבר בית הכנסת. שם מזמר הקהל הנלהב. שם מרקדות שתי בנותיו של חיים פינייאה. פניהן שלהבת, שערן סתור, שמלותיהן בדורות וקף יז מפיהן. מחול אהבתן הוא זה, העזה באהבות, כולה געגועים יוקדים אליו… שהוא אהוב נפשן, אין תמורה לו ואין חליפה, מכלול כל סגולות היקר, ולו כל הנפשו לו כל החיים…

סוער סוער הריקוד עד כלות הנשמה, עד כלות הכוחות. עתה הן שכובות על הרצפה, מדממות, אחוזות אחות בזרועות אחותה, השפתים לוחשות דברי נבואה…

ובתוך הקהל עומד אברך צעיר, עומד הוא בלא נוע, אחוז קסמים, עיניו עצומות וחיוך נהרה פורח על פניו ושפתיו לואטות:

… והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלמון, בחוריכם חזיונות יראו…

 

הרב לאפפא עומד בפרץ    🔗

כל הלילה לא עצם הרב אהרן לאפפא עין. ההתרחשות בבית הכנסת וסביבו, שהיא כעבודה זרה, ממלאה לבו חרדות. הוא מתייחד בחדרו, שדלתו נעולה ותריסיו מוגפים. תענית ואבל גזר על עצמו. עטוף טליתו ותפיליו והמסכת לפניו. השלג על זגוגיות החלונות נערם שכבות שכבות.

פעמים הוא מפסיק לימודו, משל כוח סמוי עוקרו מן הסוגיה. הרגשה של יום הדין הממשמש ובא מחלחלת בו… במשך עשרות שנות ישיבתו באיזמיר לא עמד לפני הכרעה חורצת-גורל, מייאשת ונפתלת כזאת! האומנם? כן, לפני יו“ד חי”ת שנה היה זה הוא, אשר יחד עם הדיין יוסף אישקאפא נשמתו עדן הטילו אותו בחרם ואת דמו התירו… יו“ד חי”ת שנה עברו מני אז… אמנם הוא התנגד לראשונה להתרת הדם, אך הדין והצדק היו עם הדיין… כי אוכלת האש בקהלות רבות, לשונותיה פושטות לכל עבר, רבים וכן טובים, גם חכמים ויראים נתפסו לשקר… קל וחומר המון העם אשר נפשו נשרפת באש הגאולה ודחיקת הקץ… והרי גם מכתבי-האזהרה אשר הוא כתב לרבנים ולפרנסים בקהלות שונות – העלו חרס… ולהיפך. משל תאווה היתה בעם לפרוק, חלילה, עול התורה והמצוות ולפרוץ כל הגדרים, וביחוד בעניני צניעות.

הוא מוציא את המכתב אשר קיבל בימים אלה ממאמיני קונשטנדינא, כתוב דרך חידה ורמז:

… חקרנו ודרשנו על מה שקנה ישראל בן אברהם קהל קדוש קונשטנדינא ונמצאת סחורתו בתכליתו מתקבלת בכל מדינה, והמוציא עליו לעז עתיד ליתן את הדין, כפי מה שהעידו אנשים סוחרים בקיאים בטיב משא ומתן. יהיה רווח גדול, אך צריך להמתין עד עת בא היריד הגדול בעזרת השם. ולשנה הבאה תזכ"ה ותמכר בדמים יקרים. צדק ואמת נפגשו במעשה הרב ישראל והמהרהר אחריו כאילו מהרהר אחרי אלקי מעוזנו… ומעשה הרב ישראל ש למים ב רב ת פארת י שראל צ דק ב אמונה י שרה. הרבנים המאמינים חתומים על הכתב ומאשר חתימותיהם המכונה צפיר אברהם היכיני.

נפתה, נפתה העם קל-הדעת על חכמיו ופרנסיו – הוא נאנח, ופניו מתעוותים בכאב. עתה, לעת זקנתו, גם הוא מכונה כופר… יען כי גברה יד רוב הגבירים עם ההמון, וגם מקצת לומדים בלתי-מאמינים פוחדים לגלות דעתם ונמשכים אחר התועים שלא ברצונם… את העם הוא קורא לתשובה ולטהרה – כך סבורים – אך קנקן ראו ולא תוכו… עתה הגיעה התועבה לשערי איזמיר, עתה הגיעה גם שעתו לחרף הנפש ולעמוד בפרץ. יום הדין ממשמש ובא. יום המשפט על שבתי צבי בבית הדין אשר באיזמיר. קנאת השם ילבש ויוכיח החכמים והפרנסים והגבירים על פניהם. בפרץ יעמוד, לא ייחת ולא יירתע!

היעמוד בפרץ? היירפאו הפצעים אשר הוא כבר הספיק לפצוע בעם?

תמונה מחרידה צפה ועולה בשכרו:

רק תמול שלשום עמדה לפניו, בבית דינו, אשה ותינוקה על זרועה. והיא סיפרה לו מעשה נורא ונשבעה כי אמת ידבר פיה. את בתה הקטנה שלא כלתה שנתה הניקה, ולפתע עזבה התינוקת שדי האם ופנתה אל בני הבית וקראה:

שבתי צבי, הוא גואלנו, הוא יושיענו, משיח אלהי יעקב…

ומיד החזירה פניה לשדי אמה כבראשונה…

– הוי עם סכל, מהרהר הרב.. אך האם רק העם סכל הוא?

והאם לא גילה אזנו אחד המשולחים על המעשה אשר היה בפולניה, סמוך לקהלת לבוב, שנמצא שם נער קטן שהיה אומר על פה בי"ת דפין ויותר בגמרא. ורבים שסברו שרוח הקודש בו. ורק לאחר שחקרו ודרשו חכמיה דור מצאו שאבי הנער היה בעל קבלה מעשית ועשה הדבר ברמאות. כמוהו כנביאי המשיח הסרוח הלזה, אשר רוחות טמאות ידברו מתוך גרונם ונשמתו אפלה, שלא כנשמת הרב הנערץ יוסף קארו, להבדיל, אשר מלאך נברא ממנה…

עיניו אדומות צורבות מרוב ליאות וצער, ראשו צונח על המסכת אשר לפניו…

הנרדם?

… גם מחר ייפתח לפני דיין העולם הספר שהוא חצי אש וחצי שלהבת. והוא, קדושו של עולם, ישב על כסא הפנים, ענני אש וענני לפיד סובבים כסאו… לבושו לבן ומעילו אש נוגה וכולו צדקה. למשפט ישב. עירין קדישין לפניו, מלאכי רחמים לימינו, מלאכי שלום לקראתו, סופר אחד למטה הימנו וסופר אחד למעלה הימנו, ושרפי כבוד סובבים ארבע רוחות כסם הכבוד…

– יעלה ויבוא הרב אהרן בן משה לאפפא, אב בית דין דאיזמיר – הוא שומע קול הכרוז.

הנה הוא עומד לפני שופט עליון בחיל וברעדה והוא נותן הדין על מעשיו.

– אתה שהדור אתה בכמה קישוטים והידורים של תורה ומצוות ומעשים טובים – מה עשית ביום הזה? – הוא שומע שאלת המלאך.

– ביום זה – הוא עונה – ישבתי על כסא בית דין צדק בקהלת איזמיר, בסוד החכמים והלומדים והפרנסים… יום ולילה לפני כן צמתי והרביתי תפילה ותחנונים ובתורה הקדושה הגיתי כערך כוחי… החכם שבתי צבי אשר אותו החרמנו ונדנו ושמנו בבית דין זה לפני יו“ד חי”ת שנה – שוב עמד לפנינו… הוא והאלפים אשר התעה והדיח… הוא אשר כינה עצמו משיח והשם לא משחו ולא שלחו ופרץ פרץ בתורה שהיא חיינו. אך העם נתפתה להאמין בו, ששיכור הוא ולא מיין, העם נכון לטבוע את המבקשים להזהירו מפני מדוחי-הרמייה, ממקסם-השוא… אך אני ששלם הייתי עם אלהי כל ימי, שלם הייתי עד אחריתי… ושוב נכון הייתי ליתן נפשי בשמחה על קידוש השם הנכבד והנורא, שהיה, הווה ויהיה, לקדש שמו ברבים… שמע ישראל…

הוא מתעורר… לפניו המסכת הפתוחה. אפלה וצינה. סערת-שלג הומה בחוף ורוח סופה משתוללת. הוא קם ומדשדש לעבר הדלת ופותחה לאטו, ליטול ידיו הוא הולך ולהתפלל תפילת שחרית. לאורו הקלוש של השחר הוא מקפל טליתו וקושר תפילין, שם אותם בתרמיל, לוקח את התרמיל תחת בית שחיו, מקל האלון בידו – ויוצא.

סופת השלג משתוללת בעוז גובר מסתירה מעיניו את הדרך. הרוח מכה בגנות-העץ, בחלונות, זועפת ושוראת ומתעללת בו, כמבקשת להפילו ולעקרו. היא מצליפה בפניו, הומה באזניו, סוחפת שולי מעילו הארוך הקשור בחגורה. ביד קפואה הוא אוחז תרבושו, בידו האחרת מקל האלון, הוא מגשש בכבדות. ערפל לבן מכסה עיניו ופניו האפורים-תכולים כחבורה שתפחה. שכבת שלג נדבקת בזקנו – וקופאת. בקושי הוא משרך דרכו, נעצר כפעם בפעם, מסיט פניו מעם כוון הרוח המכה בו – וממשיך צעידתו בנשימה כבדה ואדים עולים מפיו…

השמש אשר בבית הדין תמה על חירוף נפשו. הוא ניגש אליו, מנער מעליו גושי השלג, מפתח חגורתו, משפשף ידיו הקפואות לחממן.

– מה החפזון הזה, הרב אהרן, הוא ממלמל. בסופה כזאת, שמים וארץ נגרשים?…

– פקוח נפש – הוא לוחש. פקוח נפש. ישראל בסכנה גדולה…

– המ…

אחד אחד מתכנסים חברי בית הדין ופרנסים וסתם אברכים ובחורי-ישיבה. הם מנערים השלג מפרוותיהם ותרבושיהם וכובשים לעצמם מקומות-ישיבה. התרגשות ואי-מנוחה בפניהם. הכל יודעים כי שעה גדולה היא לקהילת איזמיר – ואולי לא רק לה. הסערה בחוץ שככה קמעה וקרעי שמים צחורים ותכוּלים, כמו ורחצו, מבהיקים בינות האפלה הכבדה של העננים אשר הרוח מאיצה ומפזרתם.

עתה הוא עולה לדוכן, קומתו הגבוהה שחה מאד, פיאותיו אחוזות בזקנו, ומתוך גוש השיבה האפורה ניבטות עינים כהות ומיוגעות. לימינו ולשמאלו יושבים שנים עשר חברי בית הדין.

– מורי ורבותי, חכמים ודיינים – הוא פותח בקול רפה – ענין חמוּר ונורא החותך באמונתנו, הוא העומד ביום הזה לפנינו. יהי דין, רבותי, יהי משפט צדק, כי רבה ועצומה האחריות הרובצת על בית דין זה. כל ימי דנתי בענינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, בדיני מזונות ואישות וגם בדיני נפשות. וקיימתי לא תגורו מפני איש. אך הענין העומד לפנינו היום, רבותי, ואשר נגזר עלינו לחרוץ עליו משפט, עולה על כולם.

… לפני יו“ד חי”ת שנה ישבנו כאן – הוא ממשיך – חברי הבית דין הזה והדיין יוסף אישקאפא נשמתו עדן עמנו, ופסקנו חרם לחכם הצעיר שבתי בן מרדכי צבי הסוחר. שכן כבר אז עשה מעשים תעתועים רבים ושם שמים חירף בפרהסיא וניסה להדיח קלי-האמונה…

– שקר הדבר! שקר אתם טופלים עליו! – מנסר עזות קול מחאה.

– לא בחוצפה האמת – הוא מעיר וממשיך… ומאז עברו שנים רבות, מדחי אל דחי הלך, ועתה גם הרים יד פושעת על תורתנו הקדושה ועל מצוותינו וחוקותינו שבלעדיהם אין לנו חיים. רק לפני ימים אחדים ברכו בבית הכנסת של הספרדים את משיח השקר והביאו לו מנחות ומתנות לרוב, רקדו ושמחו לפניו וספרי התורה בידיהם. גם הנשים והבתולות ברכו אותו בברכת מזל טוב כדת המלך המשיח, שיבחו למטרונה הפרוצה שלו ולאמו אסתר. את נזמיהן ותכשיטיהן התפרקו ונתנו לו. ושרו לפניו ברחובות איזמיר שירים ותשבחות על תארו ויפיו… והעידו בפני אנשים מהימנים שעשה עם נביאות אלה מעשים מכוערים אשר משום מכשול רבים אסור להעלות על שפתים. ולמראה החרפה והצער השתיקו מאמיניו שבאו עמו לאיזמיר לאמור, שאסור להרהר אחריו, על שכל מעשיו הן טובים והן רעים הם תקונים לנשמות…

הוא נושם עמוקות ונאנח. דומה באחרית כוחו ידבר:

– ורבים המעשים הנוראים אשר ארעו בקהלות רבות, והמסייעים בידו אנשים-נחשים, זדים מופקרים, מאמיניו וסופריו ומקורביו, ועל כולם נביא השקר הלזה נתן העזתי. גדול שברנו – הוא קורא – כי ביום צום ואבל על חורבן הבית, בתשעה באב זה, ניבאו גם נשים ונערים וגם נכריות עושות מלאכות שבת בתוכנו לאמור: הוא משיחנו, הוא מלכנו, הוא מושיענו, הוא גואלנו. הוא יקח בקרוב הכתר מעל ראש מלך תוגר וישים על ראשו וימלוך על כל העולם כולו בכבוד. והצבי שבור ומודח ציווה לבל יתענו ביום אבלנו, הוא יום הולדתו, שכבר בא עת הזמיר, ושם אותו יום שמחה ויום טוב לדורות. אויה לנו, כי רבים נפתו אחריו אכלו ושתו, שמחו ורקדו ונגנו ולבשו בגדים מכובדים – והוא ציווה להרוג לכל תלמיד חכם אשר יכחש בו אפילו ביום שבת. כן גם יום עזרה בטבת, יום צום על חורבן בית מקדשנו הכריז יום משתה וחג, שהוא יום הולדת נביא השקר וחידוש הנבואה לדעתו… האם על זאת לא יאנף אף ה'? עוצו עצה ויופר זממו של המלאך המשחית…

סיים דברו וישב, נושם בכבדות, על הספסל שלידו.

– כבוד בית הדין והפרנסים – אומר אחד הדיינים בנחת – נתכנסנו כאן לדון דין צדק ואמת, כאשר אמר הרב לאפפא. והנה חייבים אנו קודם להבדיל את המוץ מן הבר, ועל כן אקדים ואשיב לשיקוצים המאוסים אשר טפלו בני בליעל על אדוננו משיחנו. כי מן המפורסמות הוא שכל דרכו של אדוננו בטהרה ובקדושה וידו נטויה לרחמים ולצדקה, ואף שהוא עצמו מתאבל כל ימיו על חורבן הבית וגלות השכינה, הוא מעודד כל ברך כושלת ומחזק כל רוח שפלה…

– מורי ורבותי – הוא אומר וקולו גובר והולך וזרועותיו מונפות לפניו – האם חכמנו מכל חכמי הדור זה? האין עינינו רואות העם על חסידיו וחכמיו בירושלים ובצפת, באלאֶפּוֹ ובדמשק, בקהלות המבורג ופרנקפורט, בליוורנו ובויניציאה, בקונשטנטינא ובשאלוניקי, במדינות אוסטריה ומהרין, אפריקא ואסיא, בארצות מזרח ומערב, הנאמנים למשיח? כי גדל והולך מחנה המייחלים ליום הגדול של התגלותו בקרוב. העם ממצפה לנס, העם שב בתושבה, העם מתפשט מלבושי החומר השפל, העם זונח עסקי החולין ומפקיר קניניו. ראיתי נותנים גט כריתות לנשותיהם, חוגרים שק ויוצאים לגלות – להקל חבלי המשיח. ובכל מקום לשם הם באים, הם שוכבים על סף בית הכנסת, וכל העובר דורך עליהם. אך רבים מהם השמחים במלך המשיח. העם שמח בישועתו – ומה כי נשבית השמחה הזאת? כל האותות מעידים ברה כחמה על קץ הפלאות, ומה כי נקשיח לבנו ונאטום אזננו? עבדי המשיח הנאמנים כולנו – הוא קורא בקול, – ברצוננו או באנסנו, בגופנו ובממוננו, והוא יוציאנו מעבדות לחרות וימלוך עלינו ובזכותו ייושע ישראל!

ישב. נפעם הוא מאד. הוא מוחה נטפי הזיעה שעלו על מצחו ומסתכל סביביו. דומיה. הכל, דומה, מסכימים בנפש חפצה לדברים, ורק הרב לאפפא כאבל בין חתנים ישב וארשת פניו אפורה ועגומה.

– משיח ומטרוניתא פרוצה? – נשמע ברעד קול חלוש של אחד הדיינים. משיח – וזנות רחמנא ליצלן?…

– דומו המנבלים פיהם וקדוש ישראל ינאצו! – נענית לו צעקה זועמת.

– האם לא שמענו ולא ידענו כי גירש אדוננו שתי בתולות שהשיאן לו אביו והא גם לא נגע בהן? דופי וכזב וסרה ידברו בו, שכל מעשיו בקדושה ובסוד עליון. ועיקר עבודתו בליקוט ניצוצות הקדושה אשר בכל קליפה בעולם העכור. באשה לא נגע מימין… עד שבאה מטרונה שרה, והיא גלגול משיח בן יוסף שנהרג בגזירות ת"ח… והאם לא היה דבר השם אל הושע בן בארי – לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת? כי סוד גדול הוא אשר נבצר מהשגת הנגדיים קטני-האמונה, גם אם גדולים בתורה הם…

– כן, והבתולות אשר העלה לתורה – הוא ממשיך – אף הוא סוד גדול. בזוהר הקדוש שנינו על הבתולות המשרתות את השכינה ומקשטות אותה כאשתא דאתקשטת לבעלה. וכנגד שבע עלמות למעלה, שבע עלמות למטה הרוקדות לפניה מלך המשיח… סוד גדול הוא, רבותי, סוד גדול הוא – הוא חוזר בהטעמה, ומה אנו, עבדי אדוננו המלך המשיח, שנהרהר אחר מעשיו? וכל שאינו מאמין בו ובמשיחותו נקרא כופר בהשם ובתורתו – כל שאינו עמו הוא עם הנגדיים – אין לו חלק לעולם הבא והוא מזרע ערב רב שעלו עם ישראל מארץ מצרים. וכבר ניבא הנביא נתן העזתי, כי בתר שתא ומקצת זמן יותר יתגלה משיח ודוקא ששבתי צבי יהיה ולא אחר, ויצבא על עולם כולו…

– צדיק וחסיד הוא – נשמע קול מן הקהל.

– ותמיד היה נושק התלמוד והמדרשים ואומר שהתנאים והאמוראים היו רבותיו בסוד האלהות – מעיר אחד.

– ומטייל בפרדס הקבלה ונושם בשמיו… עולה לחישה.

הנה קם הרב חיים בנבנישתי, שגדול הוא בתורה וחכמה, מקובל ורצוי על העדה, לומר דברו שהכל מצפים לו. מתלמידי הרב יוסף מיטראני הוא, ומחבּר ספרים יקרים וחיבורו “כנסת גדולה” – נודע לתפארה. אף שמתון מתון ידבר ובנחת ישקול דבריו, אין בידו להעלים מבוכתו והוא כפוסח על שתי הסעיפים.

– רבותי, הוא פותח בקול רפוי – עזה ויוקדת המחלוקת בבית ישראל, כאשר לא היה זה דורות, מחלוקת לשם שמים היא… יש מפקפקים במשיחותו שחוששים פן יביא רעה ויגביר הרדיפות, ויש אומרים שאם לא הגיעה שעת הגאולה מוטב שישא עוון הרבים ויהיה קרבנם וכפרתם, ולא יסכן שלום בית ישראל… אך אמת היא, כי רבים מהם המאמינים – ודבר הוא הטעון בחינה. וכל אשה שזכתה רק לנשיקות פיו של מלך המשיח נקראת בפי המאמינים קדושה שנתקדשה. רבים, רבים המאמינים והחולמים כי נפל דבר בישראל – הוא חוזר ומטעים – ואין דבר לחזרה. כי רבו הנסים והנפלאות וההתעוררות והתשובה, ורבים הבוטחים בגאולתנו שתהיה מהר יותר משחשבנו, ומחכים לתשועות ונחמות.

… הנה ידוע לכם, מורי ורבותי – הוא אומר – כי יחד עם כבוד תורתו רעי אהובי הרב לאפפא ועוד חמשה בעלי בתים שלחנו כתב לקונשטנטינא, כתב-אזהרה על המעשים אשר נראו לנו זרים. ועל כך באה תשובת רבנים וחכמים רבים. – והוא פורש לפניו קלף אפור, עיטורים סביבו וכתבו צפוף ומסולסל. הוא קורא:

… ולא זו הדרך לאנשים שכמותכם להשפיל דגל התורה לעיני כל העם… ולאנשים החתומים באגרת ההיא, זולתי לשני החכמים השלמים כבוד מורנו הרב אהרן לאפפא והרב חיים בנבנישתי אנו מחרימים אותם, בם חרם, בם נדוי, ורבצה בהם כל האלה הכתובה בספר התורה עד היכנע לבבם הערל.

– ולאגרת הזו של בית הדין בקונשטנטינא, רבותי, נוסף מכתב חתום בידי מ“ם אל”ף רבנים והמה באים עלינו באיום גדול, שכל מי שיוסיף לדבר סרה בקדוש ישראל נשתדל בגופנו ובממוננו להבי-אם פה בשרשראות של ברזל ולהשמידם מעל פני האדמה.

– ולכן, אחי אהובי – הוא אומר ותחנונים בקולו – נשים מבטחנו באלהי ישראל שיאיר דרכנו ויוציא לאור צדקנו, אם אמת היא משיחותו או נסיון היא בעוונותינו הרבים. וכל ישראל ערבים זה לזה, כל ישראל, רבותי, כמאמינים כבלתי-מאמינים…

עוד לא סיים דברו והנה נשמעה צעקה:

– הרב לאפפא התעלף?

הוא צנח ונפל. הסמוכים אליו אוחזים בו, משפשפים ידיו, מנסים להשיב רוחו. אחד מזה טפות מים קרות על פניו האפורים. הרב לאפפא פותח לאטו זוג עינים בוהות, מביט סביביו, כמבקש לתפוס המתרחש…

הסופה בחוץ שככה כליל, שמש חלושה מציצה מבעד לזגוגיות הקפואות. התרגשות רבה בקרב הנאספים ותנועה גדולה בחדר בית הדין. הם מהלכים אילך ואילך, מתווכחים, מפרשים הדברים שנשמעו מאז הבוקר, בהתלהבות ובחום. בתוך ההמולה שקמה נשמעת טפיחת ידיו של אחד הדיינים:

– אפשר נפסיק היום, רבותי, הדין ודברים – הוא אומר.

אך הנה מתרומם שוב, בכבדות רבה, ממקום מושבו הרב לאפפא. פניו נפולים מאד, אור עיניו דהה ואצבעותיו רועדות. ההמולה נפסקת. הכל צופים אליו, מצפים לשמוע את אשר בפיו עתה. בקול רפוי הוא פותח, מסנן לאטו הברות הברות מבין שפתיו.

– כבוד בית הדין, הנה שמעתי הדברים אשר נאמרו פה וגם דברי הרב חיים בנבנשיתי, אשר הם כעומדים בספק. ואשר על כן רצוני לחזור ולומר, כי ברור לנו ולכ הבאים בסוד השם באמת, ברה כמה היא שאין אמת במשיחותו וכל מעשיו. הם נגד דת משה רבנו, וסופו יתעקר הוא ותלמידיו מהעולם הזה ומהעולם הבא. וגלל החרפה והבושה שתתגלגל עליהם בעת שיכשל במשיחותו, רבים ממאמיניו יסירו מעליהם גלותנו עם תורת אלהינו ויקבלו מבושה אמונה אחרת… למוקש גדול יהיה למפוזרים, כי ידענו נכלי הסטרא אחרא אשר יתגולל ויתנפל עלינו להשמידו ולעקרנו ממקור חיותנו.

דמעות עומדות בעיניו וקולו חנוק ורועד:

– ועל כן אחינו אהובינו, מי הוא מכם אשר להשם הוא יעמוד כעת להציל הכבשים מידי זאבי ערב טורפים האלה ויטול את חייו! ואנחנו ערבים בדבר שרוצחו מוכן ומזומן לחיי עולם הבא, וגם שיכופרו לו כל עוונותיו אשר עשה כל ימי חייו. ובעת שימות יצאו נשמת משה רבנו ונשמוֹת חכמי משנה ותלמוד לקראתו ויכבדוהו. ומלאך משמים יקרא לפניו: פנו מקום חשוב לאיש חסיד, תמים פעלו, אשר שם נפשו בכפו להחזיק תורת השם בקרב המפוזרים ואשר הציל את ישראל ממכשול עקלתון…

– זקן אשמאי זה משקץ את אדוננו – מחרידה בפתע את חלל בית הדין זעקה מרה. – עד מתי אנו יושבים ושומעים אותו מנבל פיו ומחרף מערכות גואל ישראל?

– זקן אשמאי ורוצח! דמו בראשו! נשמעות קריאות.

– הטומאה מדברת מתוך גרונו! עיוור הוא, חרש הוא, הבלים ידבר – גוברות הצעקות. הכוהו נפש! ואחד נלהב ונרתח, קופץ ועולה על ספסל וצועק:

– אין קהלת מאמיני איזמיר רוצה ברב ואב בית דין שהוא לנו למכשול ומעכב הגאולה!

– הבה נלך מפה, נלך – עולה קריאה. ומיד נדחקים רבים מן הקהל ומן הדיינים וממהרים אל עבר הדלת.

הרב לאפפא יושב באפס-אונים. ראשו שח, עיניו דומעות, אצבעותיו רועדות. אין בכוחו להשיב לחורפיו. מאחוריו עומד שמשו.

החדר מתרוקן. מבעד לדלת הפתוחה נושבת רוח קרה.

 

הכנות אחרונות    🔗

מן החלון הקבוע בחדרו של שבתי, בעלית הגג, נראים מרחבי-הים, הגלים התכולים-ירוקים מקציפים והומים ואצים אל סלעי החוף, מסתערים אל מחשוף החולות אשר במפרץ. להקות שחפים חגים מעל לתרני אניות וסירות. שברי לוחות, קרשים וחביות חלולות נעים על המים… השמים בהירים והעמוקים, ורוח ערבית רוגעת מרחפת בחלל הצונן של יום טבת.

לבוש מעיל משי אדום וסודר צמר כרוך לצוארו הוא עומד בחלון הפתוח, נושם נשימתה הצלולה של עיר הולדתו שגרמה לו צער ויסורים גדולים והיא המעניקה לו כבוד מלכות כאשר לא זכה בה אף אחד מבניה, אף אחד מבני הדור…

לעיניו חולפים מאורעות חמשת החדשים האחרונים, חמשה חדשים בהם כבש עולמות והעפיל מרומים, בהם מכבשו המונים לאמונה בו, בהם עמקה וגברה האמונה ביעוד משיחותו, חמשה חדשים המתקרבים עתה לקצם עם מועד ההכרעה הממשמש ובא ואשר לו ציפה במסתרים ואשר לו מצפים עתה ברעדה עזה המוני בית ישראל. מה עוד ראוי היה שיעשה להחשת הופעתו של היום הגדול ולא עשה? ואם לא תעמוד זכותו הוא אפשר תעמוד זכותם של רבואות המאמינים, שלבם נתפעם ונתלהט בהם, רוחשים לו אהבה-אין-קץ ובוטחים בו ומייחלים לישועתו? ודאי שתעמוד! שהרי כל הסימנים והנסיונות וההתעוררות מעידים עליו שהוא, בנה של איזמיר, נועד לכך – וגם ההתנגדות העזה מעידה על כך.

אך לשוא מבקשים הכופרים לעפרו בעפר, להרשיעו בעיני העם ולהתנכל אליו. ידם תקצר לעכב הגאולה! בהבל פיהם מבקשם הם להמיתו, אף ארע שאחד מהם הסתער אליו בחרב שלופה. הן דמו הותר… פעם ופעמיים. אכן, רבים חכמים ורבנים לישראל – הוא מהרהר – אך עינם צרה באחד, שהוא יחיד במינו כשכינה שאינה מקפלת הרכב כגפן. כל ימיו שקד הוא למניעת קרעים ופלגות, לקיים יסודי התורה ואחרות ישראל למען היעוד הגדול, עד שבא הזמן ואנוס היה להדיח את הרב לאפפא ולמנות אב בית דין אחר במקומו מן המאמינים. לבו כואב בו גם על ההתפרצות בבית הכנסת של הפורטוגזים, כאשר קהל מאמיניו ביקש לפגוע בגביר חיים פינייא. אך האם לא לשם שמים נתכוונו, לחזור האמונה בגאולה ובישועה, לחיזוק האמונה המקרבת את הגאולה והישועה?

צעדי רגליו הנעולות בסנדלי-הקטיפה נבלעים במרבד הפרוש על הרצפה. הוא פוסע על פני החדר. רוח ערבים קלה חולפת בלטיפה על פניו הלוהטים בהתרגשות ושפתיו ממלמלות חרש לעצמו:

אני, אני אגאלם…

השמש השוקעת גוססת באחרית אוֹרה וחוּמה. אור אדמומי נוהר על פני הגלים. וכאשר יכלה הרע ויתם החטא – הוא מהרהר – או אז יתעורר שנית שפע האור העליון והקדושה היא תמלוך, באין מצרים תמלוך… הוא רואה עצמו נע עם הגלים לקונשטנטינא, לארמון התוגר, בשליחות של דורות מדוכאים ומושפלים, העורגים ומייחלים אליו, ששמו כראשי התיבות של ארבעה הדברים הנקראים בתורה אות: ש בת, ב רית, ת פלין וי ום טוב. האם לא אחד הוא המקור לנשתה ולנשמת האותיות הקדושות, האם לא אחד הוא ניצוץ. השכינה האצור בהם? ודאי שלא נבצר מהשם לעשות האות והמופת הגדול!

מבלי משים נזכר הוא בבנימין נתן, נביאו, הנאמן שבנאמניו. היכן הוא עתה? בירושלים? ודאי עשוה נפשות לו, ודאי מעורר את בית ישראל לגאולה הקרובה. הוא, נתן, ראה לעמקי נפשו, ושעל כן כה דבקה נפשו בו לאהבה וכה… שנאו, כה נמשך אחריו בהעדרו וכה… נדחק הימנו. היכן הוא עתה? בנימין, נתן, נביאי! – הוא קורא בהמיית געגועיו…

קול צעדים ודפיקה קלה בדלת. מה רצונם? הלא כבר הודיע פעם ופעמים, שאין רצונו בקבלת פני משלחות, אשר תשורות ומתנות עמם ומכתבי-אהבה-והכנעה. הוא כבר חילק את כל מדינות תבל נחלה לנאמניו וישימם בבוא העת מלכים ודוכסים, נציבים וסגנים. הוא משלים הכנותיו לקראת היום האחרון. שני אחיו, אוהביו, סועדי דרכו מנעוריו, יוסף ואליהו – האחד יהיה מלך מלכי המלכים והאחר מלך ביהודה. והנה ראשון תלמידיו יצחק שולוירה וראשון נושאי בשורתו ברבים אברהם היכיני, והרי משה גלאנטי ודניאל פינטו, המקובלים המובהקים שבאו מאלאֶפּו להשתחוות לו, ושלמה קרמונה אשר היה לו גילוי אליהו והגביר יוסף רפאל מקהיר שנתגלגלה בו נשמת יואש מלך יהודה ונקבע שליט על מצרים. והרופא האנוס מליסבון שהוא עשאו מלך על כל מדינת פורטוגאל. וגם את מי שהיה מתנגדו, חיים פינייא, הוא מחונן בממלכה. וגם את העני אברהם רובייא המתפרנס מן הצדקה זיכה. הכל כתוב וחתום להיות להם לראיה… מה רצונם עוד?

– אדוני מלכי – הוא שומע לחש קולו של שמואל פרימו – דבר דחוף אל אדוני.

שבתי מסתכל בו – שער ראשו פורץ מכל צדי התרבוש המעוך ופיאותיו משתלשלות עד לצוארו. עינים לוהטות כגחלים בפניו הבשריים, וזה האף הקטון, וכל הילוכו כהילוך הפּר הכבד – מה השמין! מקובל צעיר היה, רזה-בשר, בחצר בקהיר, ועתה מראשוני המלכות – והדבר נקנה לו בלא יסורים ומאמצים, כמו אל המוכן בא. הוא שומע שוב קולו, שומע ואינו שומע:

– אדוני, העם דוחק לראותך, לשמוע דברך, להתאבק בקדושתך. צירים שלוחים מקהלות רחוקות מחכים ומצפים לך ימים רבים… האם לא יצא, אדוננו, אליהם? גם אגרות רבות מוסיפות להגיע מדי יום ביומו ואין אדוני מעיין בהן. הלחץ גובר…

שבתי צבי שותק. זעם עולה בו על סופרו המחכה למוצא פיו, עמידתו כנוּעה ועיניו לוהטות…

– האין אתה יודע, שמואל, הוא נענה בפתע, כי אצה לנו הדרךמ אד, כי בעוד ימים מועטים אנו מפליגים מכאן לקונשטנטינא, ובעוד יו“ד חי”ת ימים אתייצב ברצות השם לפני מלך התוגר? כן, גם הקאדי מאיץ בנו – הוא אומר כמדבר אל עצמו – כי הכופרים הוציאו דיבתי רעה לפניו…וכאשר תצלח עלי יד השם ומלכותי תיכון בכל העולם, או אז אתגלה לכל המפוזרים… אמור להם, כי קרובה מאד העת ויש שכר לכל המאמינים… יש שכר…

– עליך הרכה, אדוני מלכי – הוא עונה ונפנה לצאת. אבשר להם הבשורה, אבשר לכל…

– שמואל, – הוא שומע שוב שמו – וחוזר מאצל הדלת. האם לא באה אגרת גם מאת הנביא בנימין נתן?

– לא, כל אגרת לא באה אלינו, אדוני. רק בידוע הוא, כי שולח הנביא אגרות על משיחותך ועל גאולתנו הקרובה אל כל קהלות מזרח ומערב, וגם תקונים הוא שולח ותפילות. וכל מקום אשר שם אגרותיו מגיעות הן מעוררות ומחזקות רוח המאמינים, בשורות טובות ונחמות בהן… והצירים אשר באו לאדוני מאַלאֶפּוֹ סיפור, כי בזמן האחרון יצא מירושלים ונסע משם ובא בספינה עם גימ"ל חסידים עד בואם לארץ מצרים. ארבעתם מגדולי המאמינים במשיחותך בנפש חפצה. ומשם יצא למדינת אפריקא, לבשר גדולת משיחותתך לעשרת השבטים אשר מעבר לנהר סמבטיון… למען יעמדו על משמרתם נכונים להלחם במלחמותיך… ואת זה כתבו לומדי וגבירי מצרים לכל אשר מסביבם, והעם שמחו וששו שנית עבור הבשורה הטובה הזאת אשר הנביא מטריח עצמו ומתעסק בשליחות גדולה זו. ורבים מכרו בתיהם ומטלטליהם ליקח תמורתם מטבעות זהב אתם, בעת שיחזור, ויקחו עמם נשיהם ובניהם לארץ אבותיהם. וצידה הכינו לעצמם לדרך הרחוקה. ועשו סעודות גדולות, שרו ורקדו וברכו את אדוננו, ותפילות מיוחדות התקינו לזכותך… ולא כלה עפילו שבוע אחד שלא הביאו ספני הים הגדול אגרות מהגבירים שבמצרים ובנאֵטאַלי ¹⁴אל הגבירים בהולנדיא ואנגלטירא, ואשר יסופר בהם מהאותות והמופתים אשר עשה אדוננו ונביאו הגדול לסימן קץ הפלאות… והנגדיים בראותם את ההתעוררות הגדולה קנא יקנאו ויעשו להסיר לב העם מן הגאולה, ואגרות-כזב-ונאצה, ישגרו אל הקהלות, אך אין העם שועה אליהם…

– די,! – משסעו שבתי צבי בקריאה חדה. שמואל פרימו נרתע, הוא רואה: עיניו מבוהלות מאד ונשימתו עמוקה ואצבעותיו רועדות. הוא שומע לחשו:

– נתן… בנימין נתן, אייכה?

עתה הוא ניגש לחלון הפתוח, עיניו החולמות תקועות בים המשתרע לפניו… באופק – שמים וים מתנשקים ונטפי אודם עלה מים. דמדומים. ושוב הוא פונה אל שמואל פרימו, כנזכר לפתע במציאותו, ואומר:

– די, די! אצה לנו הדרך מאד!… כאיל יערוג על אפיקי מים… כן נערוג ונכמה. ורב כוח הערגה. ומי שעשה נסים לאבותינו הוא יעשה לנו בזמן הזה, כי בא העת… די, די, אין חפצי במשלחות, באגרות, במתנות!

– לך, שמואל, ועשה כל ההכנות לדרך – הוא מוסיף.

שבתי צבי נועל הדלת בעדו. זה מזמן סיים תפילתו וסעד פתו ועתה, הטלית הלבנה עם שלש עטרות הזה על כתפיו, הוא שקוע בתשוקה בלימוד. מבעד לחלון נשקף הירח השט ברקיעים התכולים, הצוננים ורומזים נוצצים רבואות כוכבים. ודממה. בלילות הדממה דוד המלך, נעים זמירות ישראל, עוסק בשירות ובתשבחות והכנור על הקיר מתנגן… לילה של מצוקה וערגה. היש נוחם אחר מן הלימוד בקבלה?

צללים מרקדים על הקירות מזדווגים, מתפרדים… לעיני רוחו מצטיירות דמויות עליונות, טמירות, רחוקות. הן מרחפות בחלל… הרי אבא ואמא עליונים שבעליונים, שהם ספירות החכמה והבינה. שנאמר בצלמנו כדמותנו, בצלמנו – דא חכמה וכדמותנו – דא אימא עלאה. וד' אלהים – הרי אבא ואימא. מזיווגם הקדוש נולדים שית בנין, הלא הם: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסור ובת אחר: מלכות. והבינה היא אם הבנים, היא אימא עילאה, וכנגדה רחל, היא אימא תתאה, אם הבריאה, ה יצירה והעשייה.

הדמויות והציורים משתלשלים ומתגלגלים: הרי אבא שנתגלגל באברהם, ואימא שנתגלגלה ביצחק. ויעקב שכליל תפארת שניהם בו. הוא רואה אותם פנים אל פנים, אור עליון זוהר על פניהם. לא גופים – נשמות קדושות ולידם כרובים ואופני הקודש. אך הנה הוא מרגיש בפתע נשימה חמה בקרבתו וריח בושם עולה באפו. הוא נרעד.

לידו שרה, שמלת שיראין מרשרשת לגופה ומחלפות שערה הבהיר מסתלסלים על לבנת צוארה… היא עומדת בסמוך לו, עיניה גדולות וחמות ונשימתה עמוקה – אצעדות הזהב אשר על ידיה בורקות באפלה כאשים.

– באתי, אדוני מלכי, לראות אור פניך, כי תקפו געגועי אמתך הנאמנה – היא לוחשת ודמעות עולות בעיניה.

– לא אמתי את, שרה, כי אם מלכת לבי – הוא אומר ומלטף שער ראשה. קרוב היום ותזכי לישב עמי ראשונה במלכות בירושלים עיר קדשנו, וגדולה הטובה אשר אעשה עמך מכל אשר עשיתי עד היום…

– אם טוב הדבר עליך, שבתי, בואה ואשכב לרגליך ואחבקן, כי סוד כמוס עמדי ועתה, ערב לכתך אל מלך התוגר אגלהו לך…

סמוכה אליו, הוא נושם ריח בשרה ומאזין לשיחה בעצימת עינים:

– אהבתיך, אדוני מלכי, יקרת ליעד מאד ונפשי דבקה בך לעד… כה אהבתיך. מה עוד תבקש אשה ולא נתת לי? אהבה ויקר וכבוד וכל מחמדי נשים הענקת לי ואת עצמך, שטהור וקדוש אתה ומכל גבר יפיפית, והעם כורעים לפניך ומשיח ישראל נמשחת. אך זכרון תמיד ממך אין לי…

– טובה את לי, שרה, ויקרה לי אהבתך, ועוד שכרך נכון! כי הנה היום הגדול ממשמש ובא, שרה, לא בלי נסיונות ויסורים מרים ורבים יפציע אורו. כי האור והצל, הקדושה והטומאה עודם נאבקים – הנכונה את שרה?

– דבקתי בך, אדוני מלכי, אהוב נפשי, בטוב וברע לך, כאשר מדוכדך אתה ביסורים ובעינויים וכאשר נפשך מאירה בשמחה עליונה… האם לא הייתי עמך תמיד, מאז שלחת לקחתני אחר כבוד מליוורנו לקהיר, בכל אשר הלכת ובאת, בכל מסעותיך ונדודיך, עד היום הזה?

– רבים, רבים הנסיונות, שרה, כל איברי רועדים… אך אל-נא תתעצבי, שרה. כשיגע הקץ, יצא משיח לחפשי ויופיע בהדר גאונו, והקדוש ברוך הוא ילבישו לבושו ויעשה לו שבע חופות של אבנים טובות ומרגליות ואזמרגדין וכל חופה וחופה נמשכים מתוכה ארבעה נהרין של יין וחלב ודבש ואפרסמון טהור…

– אף אני, שרה, אהובת נפשך, אזכה בכל אלה?…

– ויותר מאלה, שרה, יותר מאלה! כי בבוא השעה הגדולה – הוא לוחש וערפל עוטה עיניו – יבלע הקדוש ברוך הוא את המוות. הפוגים יהיו רוח ותיפסק אכילה ושתייה, פרייה ורבייה. וגם המצוות המעשיות יתבטלו – שרה – ולימוד התלמוד, ומהתורה שבכתב ישארו אך הסודות…

– אהובי, מחמל נפשי, אין מלים בפי… תן לי ואקריב חיי ונפשי בעדך… הנה אני רואה את הורי שנטבחו על קידוש השם, הנה הם קמים לתחייה, הנה הם באים ועמם עם רב – כל שנעקדו ונרצחו ונאנסו ונערפו, עם רב, עם רב… מכל קצוות הארץ הם באים ועולים לציון, ושירה עזה בפיהם, ובראשם קדושי ת“ח ות”ט מאדמות אשר לא נודע מקום קברם… והנה אבא ואמא מחבקים את בתם, המטרונה שרה, והיא ליד בעלה, משיח ישראל…

חבוקה בזרועותיו היא הוזה ומנמנמת. הוא פושט מעיל המשי ומכסה אותה. ושוב הוא יושב ליד הספר הפתוח.

הירח נעלם מבעד לעננים. הכוכבים דועכים. אפלה. אפלה בטרם אור.

קול זרמת לימודו יפך חרש..

 

פליטים בכפר נידח    🔗

זה שלושה חדשים הם גרים בכפר הזה החבוי בין הרים, מסתתרים על נפשם מחמת מרדפיהם קנאי המשיח אשר באיזמיר: הרב לאפפא וחבר בית דינו שלמה אֵלגאַזי ועוד משלומי אמוני העדה. על נפשם הם עומדים בגל הרואה וכובש של המאמינים החדשים, הקנאים שיכורי הקץ ודוחקי הקץ. כמנותקים הם מן העולם, עוסקים בלימוד ובתפילה, ורק לעתים כי יזדמן עובר אורח, או רוכל מן העיר הם מצילים מפיו על המתרחש באיזמיר ובשאר קהלות.

חלף החורף, בין נקיקי ההרים ובמדרונותיהם הומים פלגי האביב היונקים מימיהם משכבות השלג הנמס וזורמים אל ערוץ הנחל בעמק. השמים גבהו מאד מאד והם טהורים ובהירים, והשמש צוחקת באור ובגיל. מעטה ירק עוטים השדות, העצים מעלים ניצה ופה ושם מציצים פרחים ראשונים. רוח חדשה, רוח בטרם אביב, שקויית בשמים, מרחפת סביב, מתרוננת באדם ובהמה ובעוף השמים אשר בשדות ובחורשות… כוח הצמיחה אשר כבול היה בחרצובותיו הקשים של החורף הזועם בהרים, מתעורר בתאוות-חירות שדוכאה, ומתפעם וכובש… היתה רוח חדשה גם בין כתלי חדר המנין הזעיר, אשר עמד כל החורף שקוע בתוך כפור ושלגים, ועתה אור בו ומשב צח ורענן… האם לא דבקה רוחה אביב גם בפליטי איזמיר התשושים, האין אור השמש החדשה המטפסת על גבנוני ההרים מאירה גם בעיניהם הליאות ומתרוננת בלבותיהם שסוערו בסופה הגדולה הגועשת ברחוב היהודי?

התרמיל עם מרכולתו לידו, יושב על ספסל רוכב המחזר על הכפרים. רגליו הארוכות הנתונות במגפי-עור שבוץ דרכים דבק בהם, פשוטות לפניו, שולי מעילו המרופט נסרחים על הרצפה ותרבושו על קצה פדחתו. סנטרו נטוי לפניו, אוחז הוא קצה זקנו השחור בידו האחרת, וסביבו חבורת יהודים ועיניהם אחוזות בו, והם שואלים, שואלים…

… בעת ההיא – הוא ממשיך ספורו – ביום כ“א טבת היה הדבר, עלה ברצון המלך המשיח ואמר שלמחרתו ילך בספינה מאיזמיר לקונשטנטינא. קור גדול היה אז. הסופות השתוללו בלא הפוגה ומצולות-הים רתחו. ביקשו מקורביו להניאו מהמסע, אך הוא בהחלטתו עמד. מיד בבואי לשם – הכריז – ואקח כתר המלכות מעל ראשו של מלך התוגר ואמלוך בארץ סוריא, היא ארץ ישראל, מפורסם בשם מלך המשיח בעולם כולו… והיו באותו הזמן עמו למ”ד טי"ת אנשים שאמר עליהם שהם גלגולי מלכים שהיו מקדם מלכי יהודה וישראל, מקצתם מהם מעיר הולדתו איזמיר ואחרים מארצות שונות, אשר גילה להם נביאו הגדול את מקור נשמתם. והנביא הבטיחם שלאחר חמש שנות מלחמה (ואשר יעשה אותה בשמונים פעם מאה אלפים גבורי חיל מעשרה השבטים), יכבוש המשיח העולם כולו ויחלק להם את כל ארבעה חלקיו, מלבד גלגולי שיו ויועציו ועבדיו אשר יסעו עמו ללוותו. ולמחרתו נסע…

– אהה – הוא קורא – כי רבה היתה שמחתם של אלו שזכו באותה זכייה גדולה, אך רבה גם קנאתם שלא לו אשר לא זכו!

– ומה היה על המשך הנסיעה? – שואל שלמה אלגאזי.

– כן, ממשיך הוא ספורו בהנאה ובהתעוררות – למחרתו נסע בספינה ועמו המטרונה שרה. ומלוויו הפליגו בספינות אחרות אחריו אל הים הגדול. עם רב נתכנס על החוף, יהודים ותוגרמים, וההתלהבות אין לשער… רוח עזה צלפה וחתכה בבשר ושלג קר ירד וירד, אך הם בחוף עומדים, מושיטים לו מתנותיהם, שפתותיהם לוחשות תפילות להצלחת דרכו ודמעות גיל נוצצות בעיניהם, עד שנעלמה שיירת הספינות באופק…

– שמענו זאת, כבר שמענו – נשמע קול – אך מה היה על המשך המסע?

– האמנם לקח הכתר מעל ראש השולטן – ואנו כאן, בכפר, לא שמענו ולא ידענו? – נשמע קול שני.

– אחת אחת אספר כל הקורות – אומר הרוכל בנחת. ובכן, ימים אחדים ישבתי בביתי באיזמיר מחמת הסופות העזות, ושום ידיעה לא באה ממלך המשיח ומהקורות אותו. אך שככו הסופות אמרתי אצא לכפרים הסמוכים למכור מרכולתי ולהביא מזונות. שבוע ימים הייתי בדרך. משחזרתי היתה מהומה גדולה בקהל, האנשים התלחשו בסודי סודות, משל חששו או התביישו לדבר. מפי ספנים שחזרו נודע, כי סערב עזה נקרתה לשיירת המשיח בדרך וכמעט שנטרפו ספינותיהם, נשתהו יותר משלושים יום עד בואם לעיר קטנה ששמה מאַרמאַרה.

– ראיתם מלך המשיח – מעיר הרב לאפפא – אשר חפץ להרעיש כל מדינות עולם, ואשר משבחים אותו שהוא שותף במעשי בראשית, ובל ידע ששלושים יום ישהה בדרך ויעמוד זיקא ונחשול עז לנגדו לטבעו!

– ולמה לא ציווה לשרו של ים – נכנס לדבריו שלמה אלגאזי – בצאתו לשליחות גדולה כזו, להעבירו דרך ים בקפיצת הדרך?

– ומה אחר כך, מה מעשיו במאַרמאַרה? – שואל אחר.

– אחר כך…כן.. ממשיך הרוכל ופוסח על השאלה… אחר כך ישב המלך המשיח איזה ימים בכפר מאַרמאַרה ולמד שם. וכל מלוויו מחכים ליום הגדול של לכתו אל הבירה לקחת הכתר. אלא שקדם לו המושל של איזמיר וכתב לאחד השרים שמרד משיח היהודים והוא נוהג בתכסיסיו להיות מלך כל היהודים ולגרש השולטן מעל כסאו – והשולטן עצמו היה באותו זמן באנדרינופול מחמת חולי. ולכן שלח השר חייליו להביא המשיח אליו לקונ-שטנטינא ושאל אותו: – מה ראית להרעיש כל מלכותנו ולמלוך עצמך על כל היהודים למרוד בשולטן? – מיד שינה המלך המשיח טעמו. בכפיפת ראש ובקול נמוך ענה:

– לא אדוני, אל תדבר לעבדך כדבר הזה, ואני איני אלא חכם אחד ואין פני להרע, מעודי ועד היום הזה הסכנתי להיטיב לכל אדם ולא להרע להם.

נתכעס השר וקרא:

– שקר בפיך. הלא אתה הוא שאמרו עליך כל בני אמונתך שבאיזמיר, שמלוך תמלוך עליהם בקרב הימים, וכה מעידים עליך רוב הנוצרים וקוראים אותך אנטי-כריסט וגם כתבו על כך למדינות רחוקות. וכבר קנסתי ליהודים שבאיזמיר לבל יזידו, ועוד אכביד ידי עליהם…

אז טען המשיח ואמר:

– אל-נא אדוננו, כי טעות גדול הוא בידך. מנהגם של ישראל לקרות לחכם מלכא דרבנן ולא מלך יושב על כסאו, כי אין משיח לישראל. ומה אשמו היהודים באיזמיר?

– ודברים רבים כאלה – מספר הרוכל – אמר להתנצלותו, אך רבות ושונות השמועות שאר בפי הבריות – ומי ידע תכלית אמת? מן השמים עיכבוהו – הוא נאנח.

– וסוף דבר… הוא אומר, עיינו התוגרמים בדינו ופסקו שאינו חייב מיתה כמורד במלכות, על שלא נמצאו עליו עדים שמרד, רק מה שאמרו עליו המון היהודים. משום ספק בדבר דנוהו לשימו בכלא בנחושתי ברזל, עד שוב השולטן מאנדרינופול. אָז שלח המשיח אחרי גבירי קונשטנטינא להצילו, כי לא יכול שאת הצער הגדול הזה. אך עוד קודם לבואם – הוא מרים קולו ועיניו מתנוצצות בברק-פתע – נאזר כוחו הקדוש כבראשונה… למחרתו פרק מעליו כל מנעולי שרשראותיו ונפתחו דלתי הכלא מעליהם, ויצא לרחובות! אך שמע השר דבר נפלא זה, שלח אחריו שלושים חלוצי צבא להחזירו לכלאו. והנה מיד בבואם סמוך לו נפלו כולם פגרים מתים לפניו – ולאחר רבע רביעית שעה חזר רוחם של מקצתם בקרבם והנשארים שכבוש ם מתים – ואז חזר המשיח מעצמו לכלא…

– כזבים… כזבים… מפסיקו אחד השומעים. שקר הוא שהרג נפשות, רק המוני עם קונשטנטינא בדו הדבר מלבם, כך ודאי נכתב השקר הזה לארבע קצות העולם. כי אם היה עושה כן באמת, שהרג נפשות בהבל פיו, היה השר מצווה לשומרי כלואיו להרגו בלילה…

– והן שמענו – מעיר הרוכל – שיוכל להמית ולהחיות.

– הבל הבלים… הבל ורעות-רוח… שבתי צבי מחייה מתים! הבל ורעות רוח… לא הוא שהמית ולא הוא שהחייה חיילי התוגר.

– המון העם – נשמע קולו של הרב לאפפא – המון העם המאמינים במשיחותו, המה שכזבו לפנים מנפלאותיו אשר לא עשה מעולם, ואמרו להנעים גם הפעם לאותם שאינם מאמינים. וכך כזבו גם באיזמיר. ומי יוכל להאמין שטות כזה שהרגם שלושים חלוצי צבא? כי מי שיוכל להרגו שלושים יוכל להרגו כל צבא התוגר וימלוך כאוות נפשו תחתיו… הוא מהרהר רגע ומוסיף:

– כן, כן, רבותי, כל הכזבים האלה לא באו אלא עבור החרפה הגדולה שהקרה להם, שתמור לקיחת הכתר מעל ראש מלך התוגר – שמוהו בכלא. להצלת כבודם כזבו…

– ימשיך הרוכל ספורו – נשמעים קולות. נשמע מה בפיו…

– אפשר כזבים יספרו הבריות ואפשר לא – אומר הוא בשלווה ומגרד פדחתו. אך הבריות מאמינים לכל נפלאותיו. ובבתי הכנסת מזמרים כל יום אחרי שחרית, מנחה ומעריב ה' בעזך ישמח מלך, וכותבים שמו בגירים עבים ותולים הכתובות על הכתלים, ולפעמים הם עושים כתר מלכות ובתוכו רשום שמו… ויש שפתרו עליו פסוק שבשיר השירים: מלך אסור ברהטים…

– והלאה? שואלים אתם, רבותי, לאשר ארע הלאה? הבה אספר ולא אעלים דבר. כאשר שמע השולטן על כל הנעשה, אמר, שלמדן הוא ואיש קדוש, פקד לבלי לעשות לו רעה, רק לשימו במשמר-כבוד ולמלא משאלות לבו להפריש לו מאוצר השולטן סכום הגון. וגם ליהודים הנאספים אליו ציווה לבלי לעשות להם רעה. ואז מצאה אותו תגרת יד אחינו בני ישראל…

– מה הוא סח? יפרש לנו הדברים – נשמעים קולות סביב.

– הוא אשר אמרתי – ממשיך המספר. כי השר ביקש לשכור לו בית כבוד בקונשטנטינא כאשר הופקד מהמלך ולשמרו בו, רק מחכמי וגבירי קונשטנטינא אשר לא האמינו במשיחותו עמדו למכשול. והפצירו בשר לשלחו למבצר גאליפול הרחוק. ואכן, בראש חודש ניסן נשלח לשם, חמישים חלוצי צבא שומרים עליו בדרך. ומאמיניו ואוהביו אשר נסעו אחריו כינו לאותו מבצר מגדל עוז.

– מגדל עוז… מגדל עוז… מסנן הרב לאפפא בין שיניו. מגדל עזא ועזאל הוא…

– בשכל עשו את הדבר הזה פרנסי קונשטנטינא – מעיר שלמה אלגאזי – כי ראו את חכמת השולטן ואת הנולד, שרק לנסותו עשה את כל אלה ואשר יומת בעיר קונשטנטינא, אם יניחו אותו שם כי רק במחשבתו ובדמיון עם הארץ הוא מולך, בלא כוח, בלא כתר ובלא מדינה ובלא צבא, וסופו ממיט אסון, חלילה.

– סופו ממיט אסון… נענה לו קול בלוע באנחה. אסון… אסון…

 

ישראל כשקד הפורח    🔗

חשופות חומות-האבן הגבוהות של המבצר וסריגי-ברזל על חלונותיו. יאַניצ’אֵרים מזויינים ניצבים ליד שעריו, אך פנימו – שפוני חמדה ופאר. שדרת עצי-נוי זקופים מוליכה אל הארמון ובחזיתו – מרבד דשא ופרחי-בושם לצדי השבילים הלבנים. מאחוריו – סובכי גנים ופרדסים, ביתנים מצלים ששריגי גפן ושיחים שונים מטפסים עליהם, מזרקי-מים ואגמים חולמים, ורינת צפרים מזוגה בנגינת כנורות וחלילים נישאת בחלל – ופרחים, פרחים, פרחים…

אוכלוסיה של יהודים, באי ארצות שונות, יקוד המשיח בעיניהם, נעה אילך ואילך מחוץ לחומות האבן. ממרחקים באו. ביבשה ובים. לבשורה נזעקו. יום יום הם באים בזרם שאינו פוסק, יחידים וקבוצות. אגרות-הכנעה בידיהם למלך המשיח ומתנות-יקר. והיקרה במתנות – אהבה בלא-מצרים ואמונת-אומן ביעודו הגואל. מהם שכל חפצם לזכות, לפחות, ולראות זיו פניו, לנשק שולי בגדיו, לברכו, – אך היאַניצ’אֵרים צובאים על השערים וחומות-האבן אטומות – חוצצים הם בינם לבין אהוב-נפשם… ורבים מהם, מחמת היוקר שהאמיר עם זרם הבאים מן החוץ וצוק הדירות, מתארחים בכפרים אשר מסביב לגאַליפול.

– מן החצר הפנימית מיתמרים ועולים עמודי עשן ונמוגים בחלל השקוף. רוח קלה נעה עם המיית גלי הים בחוף. רטט קל חולף בצמרות העצים עם רוח האביב. צפרים מהובלות נמלטות מחמת העשן אל סובכי הגנים אשר בירכתי הארמון… ליד המדורה, על ערימת אבנים, כבשים שחוטות, ראשיהן בשלוליות דם ועיניהן, דומה, מביטות אל לשונו האש הצוהלות ומרקדות ומאירות… השוחטים פושטים עורן על צמרו וסביבם, בעיגול, עדת יהודים: חגורות למתניהם ומקלותיהם בידיהם ותרמיליהם עליהם – כיוצאי מצרים… עוד מעט ויעלו הקרבן על האש, יצלו הכבשים על חלביהן ונא יאכלוהו כמשפט הפסח, כאשר עשו בזמן שבית המקדש היה קיים… האין ישראל עתידים להגאל בקרוב מן הקלות המר ובית המקדש שוב יקום על מכונו? שור: חדוות הבשורה יוקדת בעיניהם ורואה נסוך על כל פנים. היש עוד, בשעה זו, עדת יהודים בעולם שזכתה באושר זה?

לאטו נפתח השער. אין נותן דעתו עליהם, למנין הבאים שקנו זכותם להכנס לחצר פנימה במתנות יקרות ובזהב. עומדים הם במקומם, לבם פועם בקרבם, אחוזי-קסמים נוכח המראה אשר לעיניהם ומבטיהם דבוקים בדמותו הרמה, ככהן הגדול בצחור לבושו – עוד רגע ויפרצו ויטילו עצמם לרגליו… ימים ושבועות חיכו לזו השעה הגדולה, הגדולה בחייהם. כמעט ונמוגו דעכו הגעגועים אל האשה והילדים הטורחים עתה בהכנות החג במרחקים, ותחושה אחת כובשת כל ישותם: אשר נתגלה לפניהם נשגב מהכיל!

עוד הם נפעמים שכורי המחזה אשר לפניהם והנה קרב ובא אליהם אחד עב-כרס ונמוך-קומה, שערו שחור ופניו שחומים ועינים קטנות מציצות בהם. לאטו יפסע ונכחו יביט. הנה הוא לידם.

– סופרו של המשיח אני, שמואל פרימו – הוא מכריז ומוסיף:

– מאין יהודים באים?

– מויניציאה.

– מהמבורג.

– מאמשטרדם הבירה.

– מה בשורות הבאתם – הוא מוסיף ומצמצם עיניו.

– קהלותינו מצפות לנס… לוחש היהודי מאמשטרדאם. לנס הן מצפות שעה-שעה ככל בית ישראל, להתגלותו של אדוננו ירום הודו. ישועות ונחמות אין לשער… וגם קראנו האגרות החשובות של הנביא אברהם נתן. וגם שמעו, כי שמונים אניות הפליגו מהודו ובהן גבורים אנשי חיל מעשרת השבטים, חמושים ודרוכים למלחמות המשיח…

– ולקהלותינו באיטליה – אומר האחר – הגיעה הבשורה על אניה המהלכת בים הצפון, ליד חופי אשכנז… חבליה ומפרשיה זהב ודגלה תכלת לבן ומלחיה בלשון הקודש ידברו וכתובת עליה מתנוססת: שנים עשר שבטי ישראל….

– אשרינו שזכינו – מעיר שמואל פרימו. אשרינו…

– ואצלנו באמשטרדאם – אומר הראשון – השמחה אין לשער כלל… לקול תופים ירקדו בשווקים וברחובות, ספרי התורה עטורים בתכשיטים יקרים בידיהם. ובבת י הכנסת לו ישאו ברכות. העם מוכן ומזומן… מוכן ומזומן!

– מוכן ומזומן! – מאשר שמואל פרימו.

– ועתה – אומר המשולח מאמשטרדם בקול רפוי – בקשתנו שטוחה בהכנעה לפני כבודכם, לסייע לנו להיות עם אדוננו בפסח הזה, להצטרף אל עבדיו ונושאי כליו… לראות באורו ובנסים הגדולים…

– נסים… נסים… אומר שמואל פרימו והוא עוצם עיניו כמהרהר. ימות המשיח הם וגאולתנו קרובה מאד… כן. ואשר לבקשתכם, ספק אם יהיה בידי אדוננו לקבלכם לפני החג. ועתה, בואו-נא אחרי ואראה לכם מקום בו תתארחו, ותכשירו עצמכם לליל הסדר… גדולה הזכות שנפלה בחלקכם…

השמש שוקעת מעבר לחומות ואחרוני קרניה מנצנצים בצמרות העצים. דומיה עמוקה סביב. מתנגנים צפצופי ערבית של צפרים חבויות בין עפאים. הארמון טובל באור צחצחות של מנורות הכסף. פרצופי עופות וחיות מתנוצצים על הכתלים המרופדים רקמות יקר, על המרבדים השטוחים ברצפות-השיש, על שפעת כלי הזהב והאבנים היקרות – ועל השולחן המצופה זהב, הוא השולחן אשר לפני המלך. ולידו כסא המלכות מצופה זהב אף הוא, חופת ארגמן עליו ולידו מטה המשיח שגולתו זהב – ומאחוריו תזמורת הכנורות והחלילים והתוף מתופף:

– שירו לה' שיר חדש

תהלתו בקהל חסידים!

אחד הוא ליל הסדר במגדל עוז ואין שני לו בתפוצות. פאר מלכות אופפת אותו ושמחתו ללא פגם, ורווי הוא העינוג המתוק של צפייה לפדות, של ערב הפדות, תושבי הארמון, אורחיו וקרואיו שכורי-גיל רוננים, ובמרכזם הוא, לבשו מעיל ארגמן ועליו טליתו ששלוש עטרות הזה עליה ולידו ספר התורה עם עץ חיים עשוי זהב, לימינו המטה שגולתו זהב ולשמאלו השרביט עם יד הכסף. הדרת מלכות. מלכות ישראל בארמון-הכלא. והיא שרוייה על המטרוניתה שפניה זוהרים ועטורה היא עדיין ותכשיטים לרוב –

הם רואים את מלכם ועיניהם כלות. אין הם שבעים לראותו. אך לא אותו בלבד רואים הם. האין אלפי מלאכים ושרפי עליון מסבים עמו בליל הסדר הזה? יחד עמו ישירו וימריאו אל על, אל כסא הכבוד…

שמחת החג מתמשכת גם בימים הבאים. היא גוברת והולכת בנפשו של שבתי, השרויה בהארה גדולה. דומה, היקום כולו צוהל עמו. בהירים הימים, ימי-קיץ צלולים ורוגעים, והלילות בשומים וטלולים, הפרחים והדשאים נודפי ניחוחות ריחות והעצים עומדים עמוסי פרי ורינת גלי הים נישאת מעבר לחומות…

אך לעתים יש והוא נזכר בימים ובלילות בהם נעכרה רוחו ונפשו טולטלה ביסורים גדולים, וכולו טרף לדכדוך המכרסם ומשפיל ומייאש עד כדי טירוף. נחלת העבר הם. עתה באו עליו ההתעוררות הגדולה. עתה באה עליו השמחה התמה. צחורה היא ובשומה כפרח היסמין הגדל סביב. מאז דרכה רגלו על אדמה זו, בין החומות האלה, אשר יד עליון טובה הפכה אותם מחומות-כלא-ושבי חומות-מלכות-ופאר לכל הפזורים, מאז בירך ברוך מתיר איסורים, שורה עליו עדנה וברכה ולבו טוב עליו ותקוותיו גואות מלבלבות בלבו. האין כל בית ישראל דומה עתה לשקד הפורח?

הוא שכוב על הגג השטוח של הארמון, על מרבד קטיפה רך שפרחים וצפרים צבעוניים רקומים בו. הוא מאזין לפעימות לב הלילה הבשום. כוכבים קורצים משמים בהירים ועמוקים. הלילה כלילות ירושלים, אך המית הים מתנגנת בלא הפוגות, הוא הים הגדול אשר במרכז מלכות התוגר… אורות רבים כעינים זהירות מנצנצים בספינות ובאניות…

הוא עוצם עיניו ורואה… מלך התוגר כורע לפניו, חרבו שבורה לרסיסים מתגוללת לידו, שריו ועבדיו אחוזי חיל ורעדה… לידו הכתר. מה כוחו של מלך ישמעאל, מלך בשר ודם לעומת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא, שבתי צבי, בחירו ושליחו ואשר עם השכינה הוא מתייחד ועיני כל ישראל אליו צופיות? הלחינם יעלוז לב העם בפזוריו? הלחינם ידחוק הקץ? אין ספק, כי אך למראית עין הושם בידי ההשגחה בין החומות הלאה, בסמוך לאדמת ארץ ישראל, אות ומופת שנתקיימה בו נבואתם של נביאים ראשונים ואחרונים. ודאי, רבים האויבים מבחוץ וגם מבפנים עליו יחרצו לשון, אך עצתם הקודרת של העוינים והכופרים כי התוגר ימיתו הופרה, ולא עוד אלא שהוא בתכסיסי מלוכה יהלך…

ולבו מתמלא אהבה ורחמים גדולים אל העם הזה, המוקף מרצחים וזדים, מבקשי נפשו בגלוי ובסתר – וגם חסדו המדומה של השולטו יעוור עיניהם ויעמיק תהום חשכת הגלות. בני, בני היקרים, עוד מעט וארחמכם, עוד מעט ואקרא דרור לעבדים ולאנוסים, בני, בני היקרים, עוד מעט והייתם פאר לגויים, בשמחה ובששון תצאון, כי לא קצרה יד השם להושיע, כי קם לכם הגואל אשר לא שקט ולא ישקוט… הוא לוחש מלים אלה ודמעות נוצצות בעיניו.

ועוד הוא יודע, כי גם העם לא ישוב אחרו – הוא שומע שוועתו נישאת בכל כנפות הארץ. העם נכון. מחכה לאות. בהונגארין קרעו גגות בתיהם ומכרו מטלטליהם, ובערי המסחר הגדולות באיטליה ובאשכנז ובהולנדיא שבת המשא ומתן… ראשי התיבות של שמו, מצויירים בפיטורי ציצים רקומים בארונות הקודש, ומאמיניו נושאים עליו ברכה שיקויים בו מקרא שכתוב – ונחה עליו רוח השם רוח חכמה ובינה וכו'. וגם בסדורי התפילה נקבעו הברכות. באימה וביראה יברכוהו. הוא עצמו ראה הנוסח – – – הכורת ברית לדוד עבדו הוא יברך וישמור את אדוננו מלכנו הרב הקדוש צדיק ונושע, הוא שבתי צבי, משיח אלהי יעקב, ירום הודו ותנשא מלכותו – ומה שפרו נעמו שירי התודה והפזמונות שנתחברו לכבודו – מאירים ושמחים השירים…

ואף בוילנה הרחוקה, במדינת פולין, התיר ראש הישיבה יעקב אשכנזי דמו של פרנס אחד שסירב לשאת לו ברכת מי שבירך בבית הכנסת, יען כי במלכות בית דוד מרד… ובניקולשבורג… באביניון… בלונדון… במורק. באלג’יר… בפרס… בתימן…

רוח קלילה באה מאפסי ים, רווייה טללי לילה ובשמי דשאים, טופחת על פניו. הוא נושם עמוקות – ונעור… זיעה חמה מכסה מצחו ופניו. דממה סביב. כסף הירח ניגר על הגג השטוח, הלבן, ורק צל אחד נע… הוא מאמץ מבטו ורואה:

בירכתי הגג השטוח, מכונס בפינתו של שרפרף עץ נמוך, יושב שמואל פרימו ולפניו – על שולחן קטון, מבחילה מנורה ומגילות-קלף שרואות סביב… אגרות הוא עורך, ביום ובלילה לקהלות ולחכמים ולגבירים ותשובות הוא משיב לאגרותיהם, ורבה מלאכתו…

– שמואל – לוחשות שפתיו.

הסופר נחרד, נוצת האוזים נושרת מידו. הוא פונה לעבר הקול הקורא אליו, קרב לאטו על בהונות רגליו ויושב לרגלי אדונו.

– הנני, אדוני מלכי.

– שמואל, סופרי אהובי, בשורות טובות אתה מבשר ליהודים – הוא אומר – אך עוד עתיד אתה לבשר ישועות ונחמות גדולות מהמה… ולאחר הפסקה ממשוכת הוא מוסיף:

– ועתה דע וכתוב, כי יום צום הרביעי, הוא שבעה עשר בתמוז, הוא יום טוב, לששון ולשמחה יהיה לכל קהל המאמינים, כי באותו יום שרתה עלי השכינה –

– ועוד כתוב תכתוב כי יום כ"ג לחודש תמוז, שחל ביום שני לשבת הגדול שלי ושל אחי ועמי אנשי עיר מגדל עוז – הוא יום השביעי לתחיית רוחי – חג יהיה וכל מלאכה בו תשבות ויקודש.

– ועוד זאת. אל כל הקהלות תכתוב ובשמי ובטבעתי תחתום, לבטל צום תשעה באב ולעשותו יום משתה ושמחה, כי הוא יום לידתי –

– כדברך, אהובי מלכי, כן ייעש ודברך יקום…

עתה הוא שוכב שוב אפרקדן על מרבד הקטיפה. דממה. ובדממה – שני לבבות פועמים. ובדממה – שני לבבות פועמים. כעבור שעה קלה הוא מתרומם לאטו. הוא יושב. ראשו רכון לארץ, ידיו שלובות סביב לברכיו.

– שמואל – הוא קורא. היכן נתן בנימין, נתן בנימין נביאי היכן הוא עתה? הוא חוזר ושואל והפצרה ורוגזה בשאלתו.

– את דבר משיחותך ישא הנביא על פני קהלות רחוקות ובאגרות נאמנות ישלח הבשורה – הוא עונה.

– נכספתי לראותו… מאד נכספתי… בימי יסורים ויגון היה עמי, ועתה שגלי שמחה ואורה גואים סביב – נעדר… הוא אומר כמדבר אל עצמו.

– אשאל ואחקור במגדל עוז ובגאליפול, אשאל ואחקור בין המאמינים הבאים לשחר פני אדוננו – אומר שמואל פרימו. בוא יבוא, על כנפי נשרים ידא אל אדוננו…

בפתע הוא מתרומם וקם מעל מצעו, הוא נעמד מול החורש אשר בירכתי הארמון, כמבקש לטבוע באפלתו. אחר כך הוא מהלך, בפסיעות מדודות, ידיו בשרוולי מעילו הרחבים ושירתו העריבה והחרישית נישאת בחלל:

למנצח מזמור לדוד

ה' בעזך ישמח מלך

ובישועתך מה יגל מאד…

שמואל שומע שירתו הנוגה ורואה קומתו הזקופה הנעה אילך ואילך וצלה נשרך אחריה. ואחר, כאחד שנזכר לפתע בחובתו הדחופה, הוא קם וממהר לעבר הפינה שם מבליחה מנורת השמן. הוא טובל הנוצה בדיו, שוטח לפניו מגילת קלף, מעיין קמעה וכותב האגרות…

חיוך של הנאה עליונה מרחף על פניו –

 

אולי מאמין הוא במשיחותו…    🔗

הכפר בקרבת איזמיר אשר הרב לאפפא ועוד קצת תלמידי חכמים שנמלטו מתגרת ידם של המאמינים מתגוררים בו – הוא עתה ממוקדי ההתנגדות והמרד במלכות המשיח. מכאן נמתחים קשרים סמויים אל הקהלות השונות עד לקצה היבשת בצפון, מכאן יוצאי םשליחים ואגרות בגנות משיח השקר העוכר ישראל ומבקש לקעקע אמונת חייו. עיניהם נשואות אל מגדל עוז וקללה ואָלה בלבם לבכור הרשעים –

– נבצר להבין שבדאי זה עוד מצליח לאחז עיני הבריות – אומר שלמה אלגאזי ומושך בכתפיו. נעלה מבינת אדם סוד הצלחתו. צא וראה מה רבו תמורותיו של עם זה – קשה עורף מזה וקל תהפוכות מזה… האם לא כן הדבר, הרב לאפפא? הוא שואל. מאז מעמד סיני והעגל…

– יפה דרשתם – הוא עונה, ואמנם התמיהה עתה גדולה ביותר, כי זקן ישראל, שבע נסיונות ומרורים, ואף על פי כן עינינו הרואות הוא ממיר טעמו. ותנוח דעתכם: העם שמיהר לסור מהדרך הישר הוא ימהר לחזור בתשובה בלב שלם…

– שפיר, הרב לאפפא, שפיר. אך התנהגות של מלך התוגא איך ליישבה? הוא מקשה. – האם לא לפלא הוא שלא גזרו עליו דיו מוות? ומה ראה השולטאן לשימו בארמון ולעשות לו הכבוד הרב הזה ולהניח בידי המון העם הסכלים, להגביר אמונתם בו ולקום סביבו אגדות וספורי דמיונות? הזוכר הרב אשר סיפר אותו עובר אורח מאיזמיר שנזדמן לכאן? בתומו סיפר כי בבוא הצבי מודח לקונשטנטינא ארץ רעשה ונכנס לחצר השולטאן רוכב על אריה, ולאחר שאמר לו שמלך ישראל הוא, הלבישוהו בגדי מלכות וכל העם מריעים לכבודו…

– כי רבה חכמתו של מלך התוגר – הוא מפסיקו – שאילו גזר עליו מיתה היה נקדש ומתפרסם כאותו האיש. האם לא בחכמה עשה ששם אותו במבצר לנסות אותו והליכותיו? ואמרו ששאל השולטאן אחר כך, האין איש קדוש מחוייב לדור בבית שפל הערך ויושב בתעניתו? ומה זה שנביאיו מתעלפים ומפרפרים באיבריהם, ומה זה שמילאו ביתו זהב וכסף ומחמדי אדם? אך שר המבצר והתוגרמים בגאליפול מבקשים להאריך ישיבתו בעבור רוב הטוב הנשפע עליהם –

– צדקתם, הרב לאפפא, כי בחכמה ינהג השולטאן. אך עם זאת חרד אני שסופו של אותו משיח שקר גם אם יפגר, צרה גדולה הוא מביא לישראל.

– חרב השמד כבר התהפכה על ראשנו לא אחת בזמנים האלה, אך השם יתרך ברוב חסדו הסב הדברים לטובה. כי השולטאן ברוב קצפו, לאחר שעמד על טיבו, גזר להשמיד ולאבד היהודים ביום בו נולד, אך מיד נתחרט ואמר: לא אשפוך דם נקיים של סכלים אלה אשר לא בחנו נכליו. ואז אמר לנקום ביהודי איזמיר עיר הולדתו ונכסיהם יהיו הפקר, ואותו לכתוב בכתב מלובנה באש, לפשוט עורו מעל עצמותיו וגופו לשרוף באש, ואפרו ליתן בכלי ברזל בכל שערי קונשטנטינא, למען יעמוד ימים רבים אות לבני מרי. אך החליף באיזמיר גילה הדבר לקצת גבירים מיודעיו. וכאשר נשמע הדבר בבית הסוחר מרדכי צבי, חרד חרדה גדולה והשבץ אחז בו.

– טוב לו מותו מחייו – מעיר שלמה אלגאַזי.

– בערב ראש השנה נתבטלה הגזירה – ממשיך הרב לאפפא – בזכות אם השולטאן ושריו אשר היום בתוכם אוהבי היהודים. ומאותו יום והלאה מברכים בשבת ויום טוב לאֵם המלך בבתי כנסיות שבקונשטנטינא –

– ניצוץ הנפש של אבתר המלכה נתנוצצה בה באותה שעה – מעיר שלמה אלגאַזי.

– אך כל האורחים המאמינים אשר נאספו במגדל עוז, – משסעו הרב לאפפא – עם כל תושבי עיר גאליפול והסמוכים להם, פתרו את הכבוד אשר נעשה למשיח באמרם, שכבר הודה לו המלך התוגר וסר למשמעתו. והתלמיד חכם שמואל פרימו, סופרו הגדול מכל סופריו, כותב כל אגרותיו בשמו – וחותם אותם בשמו ובטבעת המשיח אשר נחקק בו צורת נחש עקלתון. והוא וחברו הדרשן אברהם היכיני מעוררים לכל המפוזרים להאמין באמונה שלמה במשיחותו, וגם מפרסמים באגרותיהם שנעשו נסים במגדל עוז בכל שעה ורגע אשר אין בכוח קולמוס לכתוב אותם – אולם חכמי הדור באמת צחקו לזה… צחקו… צחקו…

– שאלה גדולה לי אליכם – מפסיקו שוב שלמה אלגאזי. השאלה הטורדת מנוחתי ותשובה לא אדע. אולי… אולי מאמין הוא באמת במשיחותו ובשליחותו, ואם כך שגגה היא מלפניו? הן אוהב ישראל הוא…

– דברי הבאי… רוגז הרב לאפפא… וחולשת הדעת. אויב ישראל הוא עוכר דתנו ואמונתו, ירבעם בן נבט ימח שמו וזכרו… אהה, כי אמת וצדק היה בפסק דיננו באיזמיר לפני שנים, כאשר החרמנו אותו ודמו התרנו… אמת וצדק היה בדין זה… אמת וצדק…

 

אותות גאולה קרובה    🔗

במבצר מגדל עוז מולך הגואל היהודי, מוקף חומות אבן ומשמרות מזויינים, ומנגינת הכוסף של המוני שיכורי-הגאולה ודוחקי-הקץ גוברת והולכת ומדביקה כל נפש. המאמינים הגדולים מבקשים לקסום מחביוני הקבלה את סודות ההתגלות הקרובה המוכרחת, וכל מעיינם לקרב הקץ הממשמש ובא ולמעט חבלי הגאולה החמורים. אך גם הנגדיים והמפקפקים באמתותו של המלך המשיח ובשליחותו, אף אם לבם נוקפם, בסתר גם הם מצפים ומייחלים לנס… והמוני הפזורים הדחוקים והמרודים, המשיח הוא שיחם יום והגותם לילה, הוא חלומם המפואר ומעיין הניחומיהם ולו יפרפר לבם בכמיהה ובאהבה, והם מוסיפים להכשיר ולטהר עצמם לקראת היום הגדול בו יעקרו, לעד, מגיא הדמעות ומחרפות הגויים ויעלו ברינה לעת תחיית המתים לציון ולירושלים, ירושלים של זהב אשר תרד ממרומים… חזון אחרית הימים כיין העז המשכר ומהמם, טורף החושים ומשלהב הדמיון ופורץ כל גבול וסייג. מה רבות השמועות והאמונות הפורחות באויר ומסמאות כל עין בשלל גונים וצבעים וכולם באו לרמז על הנס הגדול העומד להתרחש כל שעה –

הרי כוכב השביט שנראה בשמים והוא זורע אור אדום על ערים וכפרים; והרי הרים מלאי גפריות שניצתו והם פורצים בתמרות אש ועשן ואבנים מבטן האדמה. והיו שראו קשת לבנה בלילה ופרצופים חיוורים מרקדים לאורה על פני כרים ושדות, ומגיחים מחובי היערות עדרים עדרים. מאחד הנהרות יצר דג בעל רגלים מן המים אל היבשה. קשקשיו וסנפיריו אדומים כדם. ולרבים נגלו בעננים דמויות של חללים וצורות חיות משונות, או בנינים מצויירים כירושלים וציון – וכולם פתרו האותות על משיחותו. ובמדינות אשכנז שמעו קול עופות גדולים אשר עד אז לא נראו כמותם, באים בלהקות גדולות ממרחקים, פורחים במרומים ונושאים שירת מלאכים על הגאולה…

חבורת-קבצנים נודדים סיפרו על ברד של אבנים מאירות שירד בביהמן וגרם הרס רב. ובתורכיה צנח מן השמים בשעת גשם נחש ענק, סנפירים וקשקשים ל וכעין הנחושת, וכיסה ערים וכפרים והרג שונאי ישראל. ואי-שם קרא דג שמע-ישראל… ושפחה אחת ראתה כוכב מועט בולע שאר המזלות. וחכמים פירשו לאומה מועטה שתגבר על העמים הרודים בה.

בחור אחר מארצות המערב סיפר כי ברח מן הישיבה ובלי ידיעות הוריו יצא לדרך הארוכה ורבת-הסכנות-והתלאות עד בואו למגדל עוז. כל בתי עיר גאליפול והכפרים הסמוכים לה מלאים אורחים ומשולחים, והיוקר רב, ולו אין פרוטה ולא מצא מקום ללון בו. לאחר ליל נדודים בא עד לחומות הארמון, הערים על השומרים והצליח לטפס בקצה החומה ולהכנס לחצר הארמון פנימה. אחוז קסמי המראות אשר נגלו לפניו – פרץ כל מכשול ובא עד לחדר המשיח לראותו בכבודו ובעצמו.

רק הנביא הגדול, המבשר נתן בנימין העזתי, בלווית חסידיו נמצא במרחקים. הוא יצר למסעותיו לארצות אפריקה, אל עשרת השבטים, למדינות אשר אביו, המשולח ר' אלישע אשכנזי סבב בהם לאסוף נדבות למען הישיבות בארץ ישראל. ובכל מקום הוא פוקח עינים ומדליק לבבות ורבים מאמצים אל לבם את הגדולה בבשורות והמאירה בנחמות, אשר סוף סוף שמע אלהים לשוועתם וניחמם על יסוריהם הרבים –

ופעם אחת, בהיות הנביא עם קהל חסידים מאמינים בשה, נזדמנו לבית עלמין עתיק. בלילה שמעו לפתע מנגינה קסומה. זולף אור הירח סביב, והמנגינה – כגשם צלילים עדינים. אחר כך נעלם הירח, צלילי המנגינה נדמו, וקול עלה באזניהם – שבתי צבי הוא מלככם, הוא מושיעכם, הוא גואל חזק ואין אחר בלתו ועת קץ פלאות הגיע –

ובדרומה של ארץ פולין, בגלילות ווהלין ופודוליה, מספרים המעשה הנפלא שארע בשני תלמידי החכמים, שלוחי ועד ארבע הארצות, אשר נסעו למבצר גאליפול להתראות עם המשיח, הלא הם: הרב ישעיה בן הגאון מלבוב בעל הטורי זהב והרב לייב חתנו ושניהם נגדיו של החסיד המופלא יואל סירקיש בעל הבית חדש. בהיותם במגדל עוז נהג אותם המשיח פעם אחת לטיין בפרדמים אשר סביב לארמונו, והם מקוננים אליו על הרשעות והרדיפות והעלילות על ישראל במדינותיהם. מי הם המציקים הרשעים? –שאלה משיח. וכל פעם שנקטו שם אחד תלש עלה מאילן וזרקו לארץ. והמשולחים רשמו בפנקסיהם את השעה והרגע שעשה כך, ובשובם לפולין בדקו ומצאו שאותה שעה ורגע נפל אותו רשע שבפולין, ומת במיתה חטופה… מי יטיל ספק באמתותו ובכוחו? אך מן הנגדיים יש והעזו והרהרו אם אמנם טוב המעשה אשר עשה שהרג נפשות –

באהבה ובחיבה קיבל אותם המשיח. לכל אחד משניהם נתן מזכרת מטבע זהב שקרא שקל קודש. ומטפחת רקומה בפתילי זהב וכסף שקרא פרוכת קדושים. ולאביהם הזקן שלח כותונת שקרא כותונת בד קודש. ילבש הכותונת – אמר – ויקרא הפסוק: תחדש כנשר נעורייכי – וחתיכת נופת שלח לו והוסיף: יאכל ומיד יירפא. ואז נפלו השלוחים על פניהם לפניו ונשקו לרגליו –

ואחר ששמע את דבר הנגישות האיומות על בית ישראל במדינות פולין – אשר כולם רשומים אצלו עלי ספר – ציווה עליהם, באגרתו אל בעל הטורי זהב, לשלח אליו את נחמיה, המקובל הגדול מפולין, המנבא על הגאולה, ואשר מרוב קדושתו נצנץ בו ענף נבואה. במהרה אני אנקום נקמתכם, ונחם אנחכמכם כאיש אשר אמו תנחמנו – רשם באגרת – ושנ“ת גאול”י בא"ה…

השמועה על האגרת פושטת חיש על פני קהלות היהודים בפולין, ורבים הנוהרים עתה ללבוב, אל הטורי זהב, לראות במו עיניהם אותיותיה הקדושות ולפענח צירופיה ורמזיה ולהתבשם בה… ושנ“ת גאול”י בא"ה, שהם המשיח שבתי צבי בגימטריה – נאנחים יהודים ושואלים: מתי, מתי נזכה לקץ הפלאות. האמנם קץ גלותנו הגיע?

ורק הרב הישיש שותק, ידיו הרועדות אוחזות באגרת ושפתיו לוחשות אל אנשי הבית דין שלו המפצירים בו:

– יסע ר' נחמיה כהן לגאליפול, ואחר כך אם נשמע – נעשה…

 

זעקת המקובל מפולין    🔗

שעת חצות בשומה בפרדסי מגדל עוז. הירח המלא מפליג במרחבי התכלת וקרניו החיוורות פולשות חומקות בין ענפי העצים, מלטפות עיני פרחים וציצים סגורי-גביעיהם בשנתם, מכסיפות דשאים טלולים שיבשו בחורב היום. נוצצות גחליליות בדשאים. רטט כנפי צפור בקן, או זניקת-פתע של עוף-לילה שורטים בלב בדממה החולמת, שנשימתה העמוקה כמתמזגת בנהימת הים מעבר לחומות –

בסמוך לעץ רחב-גזע ונוף שרוע אדם. ראשו שמוט משל לעוף שחוט, שער זקנו מדובלל ופרוע, אבנטו לצדו וגופו מכונס בקפוטה שחורה ארוכה. קרני ירח מכסיפות מצחו הרם, חולפות על פני השפתים הקמוצות הסדוקות ונבלעות בזקנו ובפיאותיו. רק מקרוב תבחין נשימתו המסוערת ותאזין לפעימות הלב המורתח. כפעם בפעם יתעורר בזעזוע-עוית ושוב ישקע בשנתו. האין חזיונות הימים שחלפו בחריפות אכזבתם מבעיתים את המקובל נחמיה כהן?

מלכתחילה לא נמנה הוא עם המאמינים המובהקים במשיחותו של בתי צבי ולא זו עיקר אכזבתו. ספקות מרים כירסמו לבו מזמן, מאז הגיעו השמועות והבשורות עליו לגלילות פולין, מאז התנדבו הקהלות בנפש חפצה לסייע לשליחותו, אך אשר ראה במו עיניו עלה על כל המשוער! וגם עתה, עתה, לאחר שהוברר לו בלא שמץ של ספק וערעור, כי אכן משיח שקר הוא, טרם נתיישבה בדעתו הבעיה – האם בשוגג הוא עושה מעשהו הנורא, הנפתה להאמין בכוח עצמו ובשליחותו, וביחוד לאחר שהוטעה על ידי נביא השקר שלו והמון חסידים מעריציו, או במזיד הוא עושה לחבל בכרם ולהוליך העם שולל על עברי פי פחת? אם כה ואם כה, הרי כמעשה העגל המעשה אשר נתגלה לפניו וחמור ממנו שבעה מונים, שגם כאן העם פורקים תכשיטיהם ונזמיהם להתיך צלם אֵל נכר…

גם אותו, את נחמיה כהן, ביקש להעביר על דעתו ועל אמונתו! מה השתוקק לאסרו בחרמיו, הנוכל! בצרות וביסורים נתון בית ישראל בפולין וכאן, בארמון, הוא טובל בזהב ובתענוגות ובמעדנים וידו שלוחה למוטט אשיות אמונת הצדק והאמת, אמונת הנצח, שהיא חיינו ואורך ימינו, ובסמוך לו טומאת הנקבה, המטרונה… רעד חולף גופו בעלות דמותה לפניו. הוא זוכר: נתון היה בויכוח מר ועז עם הצבי הרצוץ כאשר הבחין בה לראשונה. על הגג השטוח של הארמון ישבו, וענף רחב של אזדרכת חופה עליהם מלהט השמש. והנה, בפתע, ממול – ראה אותה במערומיה, לבנת גופה השופע בשרים, ושתי שפחות שופכות עליה דליי מים ומעסות דדיה ושוקיה… וזה הצחוק שכולו פריצות… ואחרי כן…

משיח ישראל – ופריצות!… עוית חולפת על פניו ונקפאת. אך אחיזת עינים של הסמאל היא: בזה החכם הספרדי נתגלתה רוח הקודש ואורו של משיח ומי משחו?

זכורים לו כל גלגולי המערכה הארוכה, השאלות והתשובות, הקושיות והתירוצים, מחץ ההתקפה שערך והנסיגה תוך הערפל – ואיך תאמר שמשיח אתה, והלא קבלה היא בידנו שמשיח בן יוסף משבט אפרים צריך להקדים למשיח וסופו שייהרג במלחמת גוג ומגוג? ורק אחרי כן יבוא אליהו הנביא ויבשר קץ הגאולה ויקבץ נדחי ישראל ויתקע בשופר גדול!

מלחמת האומות – ביקש הנוכל ליישב קושייתו, הלא הן מלחמות הגויים בזמננו ושחיטות ת“ח ות”ט שבהן כבר נתן נפשו משיח בן יוסף, והוא אחד מתלמידיו, גלגול…

משיח בן יוסף כבר נתגלה, נלחם ונפל – מחייך נחמיה – ואנו לא ידענו? מה זכותו ומעשיו מה?

והוא עצמו, שם רשעים ירקב,הוא מתיימר להביא גאולה לישראל ולעולם ולהדיח התוגר מכסאו, בהפרת חוקי התורה והצומות והמועדים! הוא יביא הגאולה, בדרך זה יביאה! אין זאת אלא שנסיון מר ואיום הוא, התלבש סמאל בלבושו של המקובל מאיזמיר, שנפשו יוצאת למלכות ולשררה ושמות הוא עושה בלב העם בתעתועי הכזב…

רעדה אוחזתו בשנתו הטרופה והוא כמפרפר באש קדחת. שעה ארוכה חלפה מאז חמק נמלט ממנו, אך חומות אבן סוגרות סביב. ליל הקיץ הקצר נמוג, ובאופק התרוג מפציע השחר ומפרים מרננות. עיניו נפקחות קמעה. הוא אוסף כנף הקפוטה תחתיו. דמעותיו נוטפות כאגלי פז זכּות על לחייו הנפולות, נבלעות בשער זקנו ושפתיו לואטות –

– אהה ה' אלהים, עד מתי תאחר לנו קץ הפלאות אשר רוב נביאי האמת שלך ניבאו עליך בשמך?… זכור לנדחי אבותינו אשר עמדו בנסיונות בשנות גזירות והריגות תתנ"ו והלאה, ולו שהייתי אחד מהם וקידשתי את שמך ברבים בקרבם מלחיות בדור תהפוכות זה אשר מחללים שמך הגדול במשיחות שקר זה לעין כל… והבט משמים – הוא קורא וגופו מפרפר – וראה חרפת משיחך האמתי, אשר זה האיש מחרף מערכות ישראל המפוזרים – ה‘, ה’, אל רחום וחנוך ארך אפים ורב חסד, הצילנו מזאבי ערב הטורפים האלה, מאת המשיח השקר הזה ומאת נביאו –

עתה הוא שכוב לארץ, איבריו רועדים ודמעותיו נוטפות אל הדשא הרענן – קרני השמש העולה מאירות סביב ומתנצנצים צלילי עוגב וכנור… והם פוצעים נפשו.

הוא מתרומם לאטו, בכבדות, מבטו תוהה על פני הקרקע ששוליו מאדימים בין ענפי העצים, ונסמך שוב אל הדשא. הוא עוצם עיניו ומליט פניו בכפו… בפתע הוא נזכר: שעת תפילת שחרית הגיעה, אך היכן הטלית ותפילין? האם לא הניחם בארמון, ברשותו הטמאה? מה יעשה?רגע הוא נלבט בדעתו, אך במהירות הברק חולפתו ההחלטה אשר ברי לו כי ממנה לא יזוז: שוב לא ישוב אל מאורת הפריצים הזאת! הן ודאי ירצחוהו נפש. עליו לברוח מכאן, לאלתר, עליו לחשוף את מסכת-הכזבים האיומה, להציל כל עוד ניתן להציל… אל מלך התוגר עצמו יגיע, גם לו יגלה הסכנה הגדולה, אפשר בדרך כך יחלץ העם מן האסון הצפוי… פיקוח נפש של עם שלם – אך כיצד יברח והם סוגרים עליו ומבטי הזעם והאיבה של מאמיניו מרחפים סביב.

הוא מתאושש קמעה, מבקש לקום, ההחלטה שגמלה בו נוסכת בו אומץ ועוז. הוא יברח אל חיילי התוגר. יסגיר עצמו לידיהם – על נפשו יבקש. ואם לא ייעתרו לו – יחבוש המצנפת… עת לעשות לה' הפרו תורתך! אך לפתע הוא עוצר נשימתו – הוא מבחין בדמותו הזקופה של שבתי צבי העומד לידו! הדור הוא, כתמיד, ומבושם, וזקנו עשוי, אך צל של דכדוך ועצבות הוא רואה בפניו… הוא מטיל בו מבט חטוף ומשפילו מיד לארץ. חזקני סמכני אלהים ואעמוד בנסיון עד תום… הוא נושא תפילה בלבו.

בפתע הוא רואה את חדר ועד ארבע הארצות, את הרב הישיש בעל הטורי זהב, את המוני היהודים המחכים, המחכים…

עתה הוא אוזר שארית כוחו, ניתר בבת אחת מן הקרקע, שולף מבטים כשיפודים לוהטים אל יריבו הגדול העומד מולו אחוז שתיקה תמוהה:

– עד מתי אתה אומר שמשיח בן דוד אתה וגואל ישראל? – הוא מטיח נגדו זעקה מרה, זעקת יאוש. ואני אומר הלוא יישארו יהודים כמו שהיו מקודם ולא תמית אותם, כי לא תהיה אחרית טובה לדבר הזה. אתה עוכר ישראל! – הוא צועק בקול גדול ובחימה שפוכה ובכאב גדול – אתה תחפוץ להביא את כלל ישראל תחת חרב על ידי השקרים והכזבים שלך. אין בך ממש וסופך לא יהיה טוב!

שבתי צבי שותק. צפרים מצייצות בין עפאים זרועי אור. נגינה עריבה קולחת מן הארמון. נחמיה כהן משפיל עיניו לארץ. זיעה קרה מכסה אבריו. הרהור חולף במוחו: אליהו המייסר את המלך אחאב ואת איזבל מלכת הנכר…

שבתי צבי שותק. עצבות ומבוכה בו. ראשו מושפל ועיניו עצומות. במערכות רבות עמד, אך עוד לא היתה לו כמערכה המרה הזאת אשר תדכאו ותדכדכו כליל. והן הוא עצמו הזמין אליו את המקובל מפולין…

אנשים נראים במשעולי הגן. השמעו הזעקה המחרידה? הניחשו את ההתנגשות החמורה בין שני האויבים העומדים ערוכים זה מול זה באין פשרה? הנה גופו הכרסני הבשרני של הסופר הגדול שמואל פרימו קרב ובא, מרשרש בין הענפים, הנה הוא עומד לידם ושאלה שקפאה על פיו…

– אדוננו…

עוד לא סיים דברו ונחמיה כהן זינק ממקומו ופנה במרוצה אל עבר השער. הקפוטה המבודרת נאחזת בשיחי יסמין פורחים, רגליו דורכות גבעולי פרחים ופיו פולט הברות קטועות:

משיח סרוח! עוכר ישראל! אויה לנו! משיח שקר!

הוא אץ-רץ באחרית נשימתו. הציציות המרקדות ופוזמקאותיו הלבנים מבהיקים בין ירק השיחים והעצים.

שבתי צבי עומד על מקומו. ראשו מושפל לארץ. דמום הוא ושותק. לידו הסופר הגדול –

 

שבתי צבי נקרא אל מלך התוגר    🔗

יום מימים במגדל עוז. אותות הסתיו כבר נראו בארץ ועצי הפרדסים עומדים בשלכתם. התנועה מסביב לחומות הומה ושוקקת כתמיד, רבים הבאים והיוצאים, יחידים ומשלחות, וגם בגאליפול ובכפרים הסמוכים חונים אלפים באֵי ארצות שונות. גם זרם המתנות ומכתבי ההכנעה אינו פוסק, ורק המשיח עצמו שוב שרוי בעצבות בלתי-מושגת ובלתי-מובנת, דיבורו מועט ושירתו נדמה, ואף צלילי הנגינה המפכים יומם וליל בארמון אין בהם כדי לעודד רוחו ולהאיר פניו… מאז נמלט מכאן המקובל מפולין שמרד בו – היה לאחר…

המשיח בחדר עלייתו, על הגג, צופה אל גלי הים המקציפים מרחוק. עדת עורבים שחורים חולפות ביעף וצריחתם מרה, מייאשת. רוח קרה מנשבת, סוערת בין בדי העצים וקרעי עננים אפורים שטים כמבוהלים בשמים שגבהם שח בפתע… הה, אילו ניתן לו עתה לחזור אל ימי ילדותו, אל סמטאותיה הטובות של עיר הולדתו איזמיר, לברוח מכל העם סביב ומן התכונה הגדולה ולהתבודד שוב בחוף ימה, לטבול במימיו, לטעום טעמה של מתיחות הנעורים המתוקה, המפעמת ולהצרף בלהטה ולערוך מחדש החשבון הגדול… שנים חלפו נקפו מני אז והוא, דומה, כה קרוב עתה ליעוד המקווה, הנכסף על ידי העם, כה קרוב – ורחוק… המונים בוטחים בו, מעריצים אותו, עובדים לו, אהבתם ותפילתם לו, עבדי עבדיו הקטנים והנכנעים הם, אך מי כמוהו יודע חולשת עצמו, שעה שנפשו שוקעת שוב במחשכי תהום רבה ועומדת במערכה נחרצת עם כוחות העקלתון? אפשר ורק נתן, בנימין נתן העזתי אהובו, הוא האחד המרגיש בצר לו, הוא האחד היודע סוד נפשו ומצוקת. הי כל מכתב שלו כצרי בוא לנפש דווייה – בלעדו אנה הוא בא?

לפני כמה ימים היה הדבר? כן, בראש חודש אלול. כל ל"ט המלכים אשר הוא עצמו, המשיח, ציווה להם לנחלה את מלכויות העולם, נקהלו כולם יחד במבצר גאליפול. הנה הוא רואה פניהם המפירים יראת כבוד והכנעה והם נופלים ומשתחווים לפניו אפים ארצה, ובידיהם הרועדות ספרי העדות והזכרון אשר הסופר הגדול שמואל פרימו דאג להעתקתם ובהם רשום סדר חלוקת הממלכות והכהונות, לזכרים ולנשים, חתום בטבעת המלך כדת אין להשיב… הם מנשקים בהערצה יד שמאל שלו ומנשקים יד ימין של המטרונה… הוא שומע את קולם עולה אליו בהכנעה גמורה, אך גם ריטון קל הוא מבחין בו – האם לא רטן העם על משה בצאתו ממצרים? – חולף הרהור במוחו.

– יחי אדוננו מלך המשיח ומטרוניתו לעולם, וממשלת מלכותו תכון לעד, לדורי דורים, עלינו ועל זרענו – כך פנו אליו. הנה אנחנו מחלים פי המלך המשיח – טען בשמם אליעזר אספאהן העשיר, גלגול יהורם מלך ישראל – בשאלתנו ובבקשתנו, לגלות איך יהיה קץ הפלאות הזה, ומה יקרה בו וכדת מה לעשות לנשינו, בנינו ובנותינו ולכל עדת ישראל המפוזרים מן קצה העולם עד קצהו, ועוד כמה זמן תתאחר התפיסה המכובדה במגדל עוז הזה?

עוד עתה רואה הוא הלהט שיקד בעיניהם, הוא חש בצפייה הדרוכה שאחזה בהם, וביחוד נגע ללבו מבטו האילם חדור האהבה והמסירות של אחד מהם, הלא הוא אברהם רוביא, גלגול יאשיהו מלך יהודה, העני המרוד, מן הנאמנים שבנאמניו, אשר לא נעתר בעד כל הון למכור ממלכתו. שבתי לבש עוז ואמונה, רוחו חיתה בקרבו למראה עבדו זה. מה אמר להם אז? כן, הבטח הבטיח, כי בעדו חודש ימים ילך בזרוע עוזו לאנדרינופול, למלך התוגר, וישאלהו אם יתן לו את כל ארץ סוריא היא ארץ ישראל אשר ימלוך בה, אם אין. וזאת ישאלהו לנגד משנהו והמופתי שלו וחכמיו. ואם מאן ימאן – ישיב אלין – הנני הורג בליל זה את בנך בכורך עם כל בכורי ממלכתך, מבכור השולטאן ועד אחר הריחים. ואם באלה לא תשמע לי ותקשה ערפך לנגדי – לא יתמו שני ימים יאכה בדבר את כל תושבי ממלכתך – ואחרי כן אשלוט בהם כרצוני -

אהה, כי רבה עצמה אז, לשמע דבריו, השמחה והרינה של המלכים על התשובה הגדולה הזאת. ושוב נפלו כרעו והשתחוו לו ולמטרוניתה ונשקו ידיהם. והשמחה פרצה גם בכל משכנות ישראל…

עשרים ושלושה ימים רצופים עברו מני אז, ובינתים היה בכאן המקובל הנורא מפולין והרתיח את מצולות נפשו, וניסה לגדוע את ענף הישועות והנחמות. ויקו לעשות ענבים ויעש באושים… באושים… כי ממנו נמלט ואת המצנפת חבש ¹⁵ואל הישמעאלים בא, כדי להבאיש ריחו לפני השליט… על כל קהל המאמינים לימד זכות, וריחו הוא בלבד הבאיש – האויל! משל כאילו אפשר להפקיד בין הדבקים, בין ישראל למשיחם, בין ישראל ליעודם… והוא שומע קול מדבר אליו מתוך נפשו ומאיץ בו:

– הגיעה השעה, שבתי, קום ולך, לך וכבוד וגאל!

כ"ג ימים עברו מני אז… כנצחים! יום יום וצפייתו לנס, יום יום וסבלותיו ויסוריו. יום יום הוא מחליט לצאת מן החונות, אך אין הוא עוצר כוח ודוחה הדבר למחרתו. ודאי, אין ספק כי מן השמים יסייעו בידו, א ף שלא נגלה לו מתי ואיך יתרחש הנס הגדול. האין הוא מחכה להארה גדולה ומחודשת, לרוח עז אשר תשאנו ותכפה עליו הצעד האחרון, המכריע? ודוקא עתה ירד עליו הדכדכוך האפל וכל כחות תהום רבה הסתערו עליו להכריעו ולהדיחו: שוב עולה לפניו דמותו של נחמיה כהן בהמלטו מפניו כהמלט אדם מפני האש באותו שחר של יום קיץ, בין עצי הפרדס, אחוז ריתחה וחימה וזעם ונקמות –

– בפתע הוא נרעד. הוא מטה אוזן ושומע – שקשוק אופני מרכבה ודהרת פרסות סוסים. פרשים הרוכבים בעקבותיה, קרבים בשיבל המוביל אל המבצר. עוד מעט ויעמדו בשער. אי-מנוחה בלתי-מושגת אוחזת בו. המרכבה והפרשים – מה בשורה הם מביאים לו ביום אלול מעונן זה? השלח השולטאן לקחתו אחר כבוד, או אולי, נסיון נוסף הוא אשר הוטל עליו להתנסות בו?

אכן, הוא לא טעה. הנה הם עומדים לפניו, השליחים הנכרים ומשמר הכבוד של חיילים חמושים לידם והמתורגמן לפניהם, ולשונם רכה ואומרת כבוד –

– אל יחד בעיני אדוננו, כי המלך הגדול, השולטאן שלחנו אליך וציוונו להביאך אליו.

– מה חפצו ומה בקשתו של השולטאן? – הוא שואל בקול רפה.

– אפשר על ששמע באנדרינופול שאיש מופת אתה, ותהיה עמו לשמרו, ויכבדך, ותהיה מאוכלי שולחנו תמיד – הוא שומע התשובה.

– כן, אני הולך עמכם – הוא עונה בקול לא-לו. ואתם חכו לי מעט בזה – הוא לוחש אל העומדים לידו.

ביציאתו מן הטרקלין הוא פוגש בשמואל פרימו, מבוהל ונושם בכבדות, עוד בטרם יפתח פיו, הוא שם ידו על כתפו ואומר:

– הנה נקראתי למלכות, שמואל, ואני יוצא בזה הרגע. אפשר הליכתי האחרונה היא זו, האחרונה, ואתה חזר ואמץ ובטח באלהי ישראל אשר ינחנו בדרך הנכונה…

עתה הוא ממהר – שרה לידו – ועולה למרכבה. לידם שלוחי השולטאן. חמישים פרשים רוכבים אחר המרכבה.

המרכבה דוהרת ברחובות גאליפול. מבטו של שבתי צד המראות והדמויות סביב – מה רבים הם חסידיו ומאמיניו, מה עזות ומופלאות התקוות שיקשרו בנסיעתו זו משיוודע להם עליה. אהה, מי מהם ודאי כבר הבחין בו, אך לו אין גם שהות לברכם לשלום! אך הוא נושא להם ברכה חמה בלבו, לכל המאמינים, לכל העם הזה המפוזר והמורדף. המרכבה ממשיכה דהרתה הלאה, קדימה, אל עבר המלך בואכה אנדרינופול – וחרדת לבו גוברת בקרבו. הוא נלחץ אל שרה כמבקש סעדה ועצתה. מה רצונו של השולטאן? – הוא שואלה בלחש. האם להרגני הם אומרים כאשר נהרגו כמה גלגולי משיחים בימים שעברו, או… השעות חולפות כנצחים, וככל שהם קרבים אל שערי אנדרינופול כן גוברים והולכים דכאונו וחרדתו.

– חזק, שבתי, כי שעתך הגדולה באה – היא מנחמתו. אור גדול אני רואה… אור עליון… חזק ואמץ… כי לך נכונה המלוכה…

והנה עומדת המרכבה בשערי הארמון.

 

בברית האישלם    🔗

דמדומי ערב עוטים את שערי הארמון באנדרינופול אשר אילנות גבוהים סביבו ושומרים חמושים אבוקות בידיהם, על המשמר ליד שעריו.

– נלך, אדוני, אומר אחד משלוחי השולטאו בפנותו אל שבתי צבי.

– הם יורדים, לאטם, מן המרכבה, והנה נער בא לקראתם במרוצה. הוא ניצב רגע מול הבאים – ולפתע נמלט על נפשו.

מסריסי השולטאן הוא הנער, ונשלח בפקודתו להביא לפניו את שבתי צבי; אפס, בראותו אותו – זו הפעם הראשונה – נרתע מוכה-פחד, שלא אחת שמע מפי הנערים אשר בארמון השמועה המבעיתה, כי בכוחו של איש-המופת הזה להרוג בעצם מבטו כל האדם הבא בדלי"ת אמותיו…

אור רב זולף ממנורות הבדולח והכסף בפרוזדור הארמון, שתקרתו וקירותיו עטורים תמונות-צבעונין. הד מצעדם נבלע בשטיחים הפרושים על רצפתו. צליליהם הענוגים של חלילים וכנורות רועפים בחלל הנודף ריחות בשומים. מבעד לוילון רחב מבחינה עינו בשולטאן. מסב הוא במושב-הקטיפה הגבוה וחופת ארגמן עליו, ולידו יועציו וחכמיו. שפמו הדק מסתלסל כקשת על קפלי לחייו, ומבט ליאה בעיניו הקטנות הצופות בסקרנות ובתמהון בבא. ובפינות – סריסים ועבדים – וחבורת נערות, הקרויות לענג את השולטאן בשירה ובמחול.

שעה ארוכה הוא משהה מבטו על משיח היהודים העומד לפניו, מוכה דכדוך וחרדה. יהודי יחידי, שליחם של היהודים, אל מול פני השליט. השולטאן מהרהר ביהודים רבי-ההשפעה אשר פעלו בחצרות אבותיו, מדינאים ורופאים וסופרים, אך מה שונה מהם זה הניצב עתה לידו, מה שונה ומוזר ופלאי… אך הוא, לבו פועם בקרבו בצפיית-חרדה, ושפותיו רועדות; אפשר יסייע לחש הפסוקים, אפשר יתרחש עתה הנס?

– למה פניך זועפים ונופלים? – נשמע קולו של השליט.

– מיגיעות הדרך, אדוני השולטאן. מגאליפול ועד הנה לא עצרה מרכבתנו…

– האתה הוא האיש המרעיש ממלכתי וקורא למרוד בי, אתה ועמך היהודים, ומבקש למלוך בסוריא?

– המלך השולטאן לעולם יחיה. הדברים מעולם לא היו במחשבתי…

– הלא כל היהודים הנאספים אליך, כורעים ומשתחווים לפניך, כאשר עושים עבדי לפני, משל כאילו צבא ושלטון לך. ועל כל זה מילאו ביתך כלי כסף וזהב וחפצי-יקר ותשתרר עליהם כמלך – וכבר גילה רוב מזימותיך היהודי מפולין, נחמיה, אשר קיבל על עצמו דת מוחמד – - -

וכעבור רגע הוא פורץ בצעקה גדולה:

– מה לך שותק, יהודי חרוף? – דע, כי בן-מוות אתה על כי הולכתנו שולל בשקריך… אמור אמרת, כי תאסוף כסף למען עניי עמך בסוריא, ואת הכסף אשר קצבתי לך פיזרת להנאתך…

– מה אומר ומה אדבר – הוא אומר בקול חלוש – צדקו הדברים במקצת, ולא אכזב לאדוני השולטאן מאומה. כן, זה שורש דבר… שקם בקרבנו איש נביא בעיר עזה ושמו נתן בן אלישע בנימין, אשר הטעני ואתפתה…

– ועוד זאת, אדוני השולטאן. שמועה הפיץ, כי שבטי היהודים שבאפריקא חפצים להתכנס עד שיהיו למחנה צבא גדול, ואז אלך אני אליהם עד בואי לנהר סמבטיון, ומלחמות גדולות נלחם – ואחר כך ימליכו אותי למלך עליהם –

– חא – חא – חא – מתגלגל צחוקו הרם של השולטאן. יהודים רכי-הלב, שאינם מלומדי מלחמה וכל המוצאם יהרגם, הם יאסרו מלחמה!… חא – חא – חא…

– הבצדק ובאמת שהנביא ניבא עליך, כי מזרע מלוכה אתה? – הוא שואל בפתע.

– צדק ואמת נפגשו, שאני מזרע דוד וזרע אברהם אבינו…

– אם כן, אנסה אותך כאשר ניסה נמרוד את אברהם אבי – כן, אנסה אותך. חמשת יועצי אלה, העומדים לימיני, ירה יירו חמשה כדורי-עופרת בלבך. אם תינצל סימן שאמת דברך, ואם תיהרג אות הוא כי כיחדת תחת לשונך ואינך אלא מורד במלכות…

שבתי צבי שותק. פניו חיוורים ורגליו כושלות, עוד מעט ויכרע תחתיו. מוכן הוא לקבל הדין על עצמו. עיניו נעצמות ובמהירות הבזק חולפים לפני קרעי מראות: איזמיר – עזה – אלכסנדריא – גאליפול. ועתה בא הסוף. הנכזבה האמונה, תקוות תקוותיהם של הרבבות?

בפתע הוא שומע שמו בשפה רכה. מי הוא הדובר אליו? אדם נמוך-קומה ושחום-פנים עומד לפניו ועיני ישראל לו וכובע אדום תלול לראשו. האם רוחו של אביו הוא, של נתן, שרה? הוא פוקח עיניו. רופאו של השולטאן העומד לידו ומדבר אליו הוא, רופא החצר המכונה חיאט זאדי, הוא משה בן רפאל למשפחת אברבנאל אשר בא בברית האישלם. כן, הוא שמע עליו. ועתה הוא שומע קולו הדובר אליו רכות:

– ראה, שבתי צבי, כי כלתה הרעה אליך מאת השולטאן, אליך ואל כל גדולי ישראל שנתעו אחריך יצא הקצף. במוות ובעינויים נוראים תיספו כולכם. לפידים בוערים יקשרו לגופך ויסחבוך ברחובות עיר ובקוצים ידושו בשרך. ואני ידעתי את כל מצפוניך ומופתיך, וגם את נביאך ידעתי, ורק מאהבת אומתי כיסיתי על כל זה מהשולטאן, ואכן סר המוות עד היום. אך עתה באו מים עד נפש… ולכן איעצך עתה עצה טוב, אשר משמני הארץ תאכל בשלום ואתה וכל שנתעו אחריך יינצלו. כי אין לך תקנה אחרת, או שתיהרג אתה וכל בני בריתך בעינויים גדולים ונוראים ולא תעבור ועמכם ייהרגו רבים, או שתמיר בדת אלקוראן, כמוני כמוך!

הוא חוזר אל השולטאן – ולוחש דבר על אזנו. השליט לוגם מן המשקה אשר אחד הסריסים מגיש לו. מתיחות עומדת בחלל. הכל צופים אל עבר משיח היהודים. הוא שותק, אך מערכה איומה גועשת עתה בלוב, יאוש ואכזבה, דכדוך ודכאון אוכלים בו בכל פה. הה, אילו ניתן לו עתה לפשוט מעל עצמו בגדי-הפאר, לטבול במים הקרים כאשר הסכין מנעוריו וליתן את גוו למלקות ולעינויים! כיצד אמר המומר? לעבור ולא ליהרג… האמנם נבחר הוא ממקדשי השם באהבה בכל הדורות? האין הוא נבחר? ולפתע מבריק במוחו פסוק אחד ואותיותיו אש לוהטת:

אני ה' מבשן אָשיב – ממצולות שמד אשיב. והרי בידוע שהמשיח צריך להיות נבלע תחילה בין הישמעאלים, בבחינת אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך, והוא צריך להתבולל בין האומות, כדי שיהיה ביש מלבר וטב מלגו. והאם לא הורה הרמב"ם להלכה, שאין דין ייהרג ואל יעבור חל על דת מומחד? והאם לא נאמר בזוהר הקדוש שעל המשיח לעבר עבירה כדי להוציא את ניצוצות הקדושה מתוך הטומאה?

בפתע הוא רואה עצמו אנוס, אנוס בלבוש חדש מיוחד – לא הצלב הוא כי אם חצי הסהר – האין הדבר הזה הגדול בנסיונותיו?

חיוך קל עולה על שפתיו, תקיפות ואומץ בקולו:

– אדוני השולטאן! זה יום ראשון לתחיית רוחי ואורי. עמך עמי, ואלהיך אלהי, ותורתך תורתי, ואמונתך אמונתי, ודתך דתי, ובאשר תקבר אקבר – – –

רחש-לחש חולף בין המכונסים בארמון – ואחריו קמה דממה. רק הרופא המומר מחייך… הכל מסתכלים בשולטאן – מה בפיו?

הוא מתרומם לאטו ממקום מושבו, מושיט ידו אל שבתי צבי –

והמופתי ניגש אליו, קד קידה, מוריד מראשו כובע הבוניטו, הוא כובע היהודים, ושם עליו מצנפת לבנה ומושיט לו מעיל ירוק – סימן ההמרה.

– מחמד אפנדי יקרא שמך מעתה – אומר השולטאן – שפדית נשמתך משחת והצלת רבים מבני עמך. ועתה תשתדל לפני היהודים שבמלכותי, שילכו בעקבותיך ויקבלו את דת מוחמד – רב יהיה מעתה כבודך בביתי, רב – – –

אחד אחד ניגשים יועצי השולטאן, פניהם שמחים ומרוצים, ללחוץ את ידו של שבתי צבי ולברכו. אך הוא כמתנצל ומתחמק. הוא מבקש להיות יחידי. עם עצו. עם נפשו. הוא עייף… מאד עיפה נשפו.

 

נביאי-שקר    🔗

בלובן פניה ובצחור לבושה היא מהלכת טופפת ופניה שוחקים-צוהלים. אך שכבר עברו חדשים אחדים מאז הוצאה מן ההרמון ומאז בחר בה שבתי צבי מבין עשרים וחמש הפלגשים שהוצגו לפניו ואחר כבוד לוקחה להיות לו לאשה, עוד אותות ההתרוננות עומדים בכל חזותה והליכותיה. האם פיללה, גרטרוט, מפליטי השחיטות בפוליו שנשבו בידי הטאטארים והובאו לקושטא, כי יום יבוא והיא תזכה לגדולה הזאת? ועתה היא הרה לו, למי שקרוי משיח ישראל אף היום, גם לאחר שלבש כובע הטולפאן על ראשו והוא מנכבדיה חצר של השולטאן. ודאי, צרתה, המטרונה שרה, קנא תקנה בה, אך היא יודעת כי ידה על העליונה… היא היורשת.

והוא עצמו, האנוס הגדול, שבתי צבי, אנוס גם באהבתו החדשה לאשה הזאת אשר ממנה הוא עתיד לראות זרע. לא, אין הוא עויין את שרה, שגם היא מן השמים נועדה לו וגם היא אשכנזיה מפליטת השחיטות בפולין, ואשר כברת דרך ארחה עמו באמונה, ביגונו ובששונו, ביסוריו ובתקוותיו. היד העליונה המנהלתו בתהפוכות חייו, היא שזימנה אותו עם שבויית ההרמון הנאה, שנחמה ורוגע במגעה ועידוד בנפתוליו המרים תחת תגרת ידו של השולטאן המעניק עליו רוב טובה שהיתה לו לזרא. הוא העלה אותה, את השבוייה האנוסה, מחשכת ההרמון, ואפשר שדבקותו בה אף היא אות לשליחותו הגדולה בהעלאת ניצוצות הקדושה הבלועים בטומאה?

הן על משמעות זו העמידו גם המכתב של נביאו, נתן בנימין, שהוא אהוב לבו ושנוא נפשו כאחת, והוא הנאמן שבנאמניו. המכתב הזה שהיה לו קרן האור היחידה, שעודדה ואימצה אותו אחרי ההמרה, בימים ובלילות הזעופים והדכואים ההם כאשר עוד מעט וטרף נפשו בכפו ביאושו. הוא שהיה לו בחדשים המרים האלה הקשר האחד עם כלל ישראל, שעם הניתוק הימנו עוד גברו געגועיו אליו בתיר עוז, שעה שרבים מאוהביו מאמיניו ודאי סטו ממנו, מחרפים מערכותיו ומצטרפים במפח נפש אל שונאיו נפש, או נלבטים ביאושם ובחרפתם. אך רבים מהם ודאי מבינים לנפשו ולאנוסותו, ואפשר שאמונתם עוד גברה וחזקה במשיחותו שלא תכזיב, ויש הסוברים שאך צלו המיר, אך הוא, נתן בנימין, קלע לעיקר והוא שפתר לו עצמו, לשבתי, ולקהל המאמינים, את המשמעות הנכונה של המעשה האיום: ההמרה גזירה היא, אונס היא, שליחות היא וזוהר האנסוות עליה יהל, ירידה צורך עליה, שלאו כל אחד זוכה לה וראוי לה!

השמועות הלא-טובות לא ריפו רוחו – כתב לו נתן בנימין מדמשק – כי יש לו לב אריה! והמעשה אשר עשה כן צריך להיות. וכך כתב גם ליהודי אלאֶפּוֹ – שאף ששמעתם דברים זרים על אדוננו ירום הודו, אל ירך לבבכם ואל תיראו, והתחזקו באמונתכם מאד, כי כל מעשיו הם נסיונות נפלאים ואין שכל האנושי יוכל לבוא עד קץ תכליתם, עמוק עמוק מי ימצאנו, ובקרוב יתבררו הדברים על בוריים; ותדעו ותבינו ותשכילו ממוצא דברי, ואשרי המחכה ויגיע לישועת משיח האמתי תגלה מלכותו עלינו במהרה בעגלא.

אהה, כי השכיל בנימין נתן לראות למצוקת נפשו, והוא שעלה לפניו את אשר רמז ר' שמעון בר יוחאי בזוהר, בפרשת כי תצא, בסוד יוסף; ותנח בגדו אצלה ולא לבושו. הבגד – ולא הלבוש. האם לא היה גם יוסף הצדיק אנוס כמותו וסופו נחל כבוד גדול ומביא ישועה לאחיו ולעמו? ואברהם מיכל קארדוזו, מאנוסי ספרד, מן האמיצים והנועזים והקנאים שבמאמיניו, האם לא יישב כהלכה נבואת ישעיה את פושעים הוא נמנה והוא מחולל מפשעינו, שהמשיחים סובלים עונש וחילו על עוונות ישראל – משיח בן אפרים נהרג ומשיח בן דודו נעשה עובד עבודה זרה.

בימים הוא חובש כובע הטולפאן והוא תלמיד למופתי וואנני בלימוד הקוראן, ואילו בלילות הוא מפליג במזמורי התהלים בשירה נוגה רכה ומעיין בספר הזוהר – וכולו נתון בעלום של שירה וטוהר, הוא עולמו, בחברת מאמיניו וחסידיו הוא מוסיף לטוות רקמת הזהב של הגאולה המוכרחת, המובטחת, הרמוזה בדברי הנביאים. לא, לא פסה אמונה בישראל! רבים, רבים מן המאמינים עמדו במבחן המר. שכרם מובטח להם, ובלילות, חבוש כובע היהודים ועטוף טליתו, נסתר מאין רואים. הוא מפייט בקולו הערב פסוקיו החביבים:

חזקו עמי, מהר אבנה דבירכם,

נקם אלבש ואשיב שבותכם…

 

שערי תשובה    🔗

בבית הכנסת באנדרינופל נועד המשיח המומר עם יהודים, מתפלל עמם ודורש לפניהם, ובבית הכנסת באיזמיר המלא מפה לפה, עומד על הבימה הרב חיים בנבנישתי עטוף טליתו, והוא מודה ומתוודה ברבים על חטאו ומקבל על עצמו תשובה גדולה. חטאתי, עויתי, פשעתי… נשמע קולו בדומיה ובחרדה, והוא מטיח באגרופיו על לוח חזהו… סליחה ומחילה הוא מבקש מעם קהל ישראל ומעם הרב לאפפא, אשר על כסא הרבנות שלו הוא ישב בפקודת הצבי שבור ימח שמו וזכרו, ומעם שאר החכמים אשר אנוסים היו לעקור מאיזמיר ולהחבא מחמת מרדפיהם נפש.

בדרכו מבית הכנסת אל ביתו אשר בפרבר בּונגאר בּאַשי, הוא שומע לעגם שלה גויים ברחובות, צחוקם ולצונם של זקנים ונערים של המשיח היהודי שהיה למושלמי… הוא נושך שפתיו בשיניו ומחיש צעדו. הוא ידוע, כי רבים המאמינים בו בסתר, ונביאו מוסיף לקיים הגחלת לבל תכבה, נביא המרמה אשר רבני אנדרינופול וקונשטנטינא מעידים עליו שוב במכתביהם, שכל היעודים שיעד אין גם אחד שנתקיים ונמצא שקרן בדבריו, והבטחותיו לא להוועד עוד עם המאמינים הפר.

עתה ברור לו: מעשה ראשון אשר יעשה – ישלח שלוחים אל הכפר הנידח אשר בין ההרים, להביא את הרב לאפפא ואת שלמה אלגאזי ושאר תלמידי החכמים ולהחזיר להם כבודם כבראשונה. החורף הקדים לבוא בסופות והדרכים עמוסות שלג רב. אך אפשר וראוי לו שיטול על עצמו את הטורח וילך אליהם בעצמו, לבקש מהם סליחה ומחילה ולהביאם לאיזמיר – לאיזמיר המוכה והמושפלת אשר מתוכה יצא ופשט כל הרע הזה. הן אין הוא יחידי בקרב רבני ישראל שנואל וחטא בשגגה. אכן, צדקו חכמו רבני קונשטנטינא שאסרו בכל תוקף להלעיג על החוזרים בתשובה ולהזכיר להם איוולתם… הן כך גזרו רבני ישראל לפני שנים גם על האנוסים השבים לחיק אמונת ישראל.

עתה ברי לו, כי הוא מוכרח לצאת לדרך, לאלתר, ויחד עם הרבנים שגלו וכאד ממשמשיהם יחזור לאיזמיר, לאסור המלחמה הקדושה ולעמוד בפרץ.

הצינה בחוץ עזה וסופת שלג משתוללת. מכורבל במעילו הוא יושב בעגלת החורף המחליקה בדרכים המושלגות, בשדות פתוחים ובמשעולי יער, הרוחות מכּות בה מכל עבר והשלג נערם עליה. עם ערב מגיעה היא בסמוך לכפר – וחוזרת העירה. מכאן ואילך הוא משרך דרכו, ברגל, אל עבר הבקתות הנמוכות, שגגות קש להן והן כטובעות בשלג. אורות זעירים מהבהבים בחלון קטן. האין אלה נרות חנוכה?

הוא דוחף לאטו הדלת לפניו ונכנס לקיטון, ועמו פורצים אדים בהירים מן החלל המושלג. המסובים אותה שעה ליד השולחן נדהמים למראה הדמות המושלגת, הקפואה למחצה, שכמעט ואין להבחין בשרטוטי פניה. הוא מנהר קמעה השלג ממעילו וממנעליו, משפשף עיניו הרטובות ושם על השולחן שמנורת-שמן דולקת עומדת באמצעיתו תיק טליתו ותפיליו.

– שלום עליכם, רבי ומורי – הוא פונה אל הרב לאפפא בקול רפה. מחילה וסליחה באתי לבקש מכם, להתעפר בעפר רגליכם באתי, כי חטאתי לפני השם, וחטאתי לפניכם –

– מחול, מחול, ר' חיים… ישב-נא, יתחמם קמעה… צינה כזאת! ישתה כוס חמין, – הוא אומר, ומסייע לו להוריד מעילו.

שפופה סביב לשולחן יושבת העדה הקטנה. התה מהביל בכוסות.

– מה נפתיתי, מה נואלתי – הוא אומר ונאנח. אני זוכר הדברים כמו רק אתמול היו. חלום בלהות… ימות חנוכה היו גם אז וצינת חורף עזה באיזמיר, והם שמח ושר ורוקד ברחובות – ועתה ענני צער ויגון ירדו עליו, כי רב השבר אשר השבר… שלשה ימים קודם יום הכפורים באה הבשורה על ידי תוגרמים ויהודים לעיר גאליפול שביום א' בראש השנה המיר בדת האישלם…

– המיר דתו, המשומד! – נענים הם בזעם.

– כן, באנדרינופול המיר, לעיני רוב היהודים, ומטרוניתא שרה המירה בבית הנשים. וכבר למחרתו השיאו השולטאן לאחת מפלגשיו, צרה להמומרית שרה, אשכנזיה יפת תואר מפליטות פולין, גרטרוט שמה.

הוא גומע מכוס החמין וממשיך:

ובעיר גאליפול וסביביה היו אז לערך חמשת אלפים יהודים מארצות קרובות ורחוקות. זועמים ומיואשים נזעקו אל הסופר הגדול שמואל פרימו ואל אברהם היכיני וכמעט פגעו בהם. הסופר פנה אל ההמון מר-הנפש, כדי להציל חיי-שעה שלהם, והתנצל כי חס ושלום שמשיחם וגואלם יעשה את זה. ידוע לו בבירור אמר, וגם הנביא הגדול נתן יודע זאת… ואברהם היכיני, הדרשן הנוכל, נשבע להם בחיי העולמים והבטיחם, כי שוב יעלה המשיח באורו הגדול לשמי מרומים וימשול בעליונים ובתחתונים. כי המשיח נתגלה להטיב לבני אדם ולא להרע להם. ואותם אשר המירו – שד ושדית בדמות המשיח ובדמות מטרוניתו – ואותו שד נשא גרטרוט לאשה.

– ומה עלה להם בסופם לסופרו הגדול ולהדרשן הנוכל? שואל אחד.

– כן, בנידון הרשעים האלה… בראותם שנשקט הרעש בשקר אשר בדו – ממשיך הרב בנבנישתי – וגם המלכים אשר חילק להם מלכות תבל נרגעו, עלו בחצות הליל, בחשאי, לחדרי המשיח במגדל עוז. בתוך תיבותיהם אספו כסף וזהב, מטבעות ואבני יקר ומלבושים חשובים, מתנה גדולה לשר המבצר וישלחם בשלום. וביום הכפורים נמלטו, בניהם ובנותיהם עמם, עד בואם בספינה לים השחור – ונתיישבו בעיר אחת בסמוך להרי הקבקז –

– על נפשם נמלטו – הוא מטעים – אך היאוש והטירוף אכלו במאמינים, אשר בגאליפול. מהם שנמנו וגמרו לקרוא צום שלושה ימים רצופים, לישב בקרח ערומים ולהכות זה לזה בשוטים וברקנים. וגם מרי נפש היו בתוכם. כשש מאות איש מתוניס ומטריפּולי ומערב ומקומות סמוכים למצרים, אשר מכרו רכושם ולקחו מטבעות זהב להיות להם צידה לדרך בחמש שנות מלחמת המשיח, והפקידו כספם עבור סכנת דרך בידי הגביר יוסף רפאל בקהיר. ובעת הזאת חזרו אליו דרך הים הגדול לקבל פיקדונותיהם, ולא היה בדים להחזירם על שהוציא הכל, עם רוב עשרו, בהוצאות משיחו וההולכים אחריו. בצר להם הזמינוהו אל הבאשי למשפט. כאשר ראה כל אלה המיר גם הוא דתו כמשיחו, אך הבאשי פסק שמחוייב להחזיר הפקדונות; ומשלא קיים שלח אחריו מחלוצי צבאו וימצאוהו ברחובות עיר ויהרגו אותו לעין כל, עד שנעשה גזרים גזרים כשעיר משתלח…

– תהא מיתתו כפרתו, מפטיר הרב לאפפא.

ונתגלגל הדבר בעוונותינו הרבים – אומר הרב בנבנישתי – שערך שני אלפים נפשות יקרות המירו בדת אלקוראן בקונשטנטינא ובאנדרינופול וסביביהם – קצתם מצד גאווה וקצתם מצד חרפה וקצתם מצד דלות, אשר פזרו כל כספם במשיחותו, והרוב מצד אמונת השקר בו…

– אלפיים נפשות! – השם יצילנו… עוד לא היה כשמד הזה בבית ישראל…

– כאחד הריקים המיר – מאשר הרב בנבנישתי, אך הוא לא אמר די. כי הוא ונביאו מוסיפים להתעות העם בשוא ונוסף עליהם אחד מקנאיו אברהם מיכל קארדוזו, למדן ומקובל וקנאי גדול. והם מזרזים באגרותיהם את קהל המאמינים לבל יטו מאמונתם. ומספרים עליהם שגם אחר המרתו עושה נסים ונפלאות לעיני השולטאן והשרים יותר מאשר במגדל עוז…

 

התעלמות המשיח    🔗

וימת איוב בן ק"מ שנה, כי איוב הוא מלך המשיח – ואמר לשון מיתה שהוא התעלמות בין עולם השפל לעולם העליון. ובאותו זמן (זמן “מיתתו”) יתרבה בכייה גדולה שלא היתה בעולם כמוה מיום שנתייסד העולם, וירדו מעיניהם נחלי דמעות – – –

צבור בתי-אבן-וחמר ובקתות מטפס במפוזר, כעדר מבוהל על מדרון הגבעה מול הים. רוח סתיו מרירה מתדפקת אל הסלעים, מכה בצמרות העצים הבודדים, נשורי-העלים, החשופים. הים גועש, סוער, חמרמר, רדוף נחשולים מקציפים, הומים וזועמים. הנחשולים יוצאים במחול-פראים עם הרוח הסוערת כמבקשים לגרוף עמם כל היקום… שחפים לבני-כנף מנמיכים טוס ונעלמים בערפילים האפורים המצרפים במזיגה אחת ים ושמים…

סתיו בדוּליצינייאוֹ, מול החוף השומם באלבניה, האין הסתיו שוכן גם בנפשות דייריו של בית-החמר המרווח, בו מוטל עתה, על ערש דוי, שבתי צבי וסביבו בני ביתו, אשתו השניה גרטרוט ואשתו השלישית מיכל הדסה פילוסוף וילדיו?

דרך החלון הוא רואה את גלי הים הקוצפים המתנפצים אל מרגלות ההר המסולע. קדרות מעיקה ביקום ועמוקה ממנה הקדרות שבלב. וזו הבדידות, הבדידות! לא שהוא פרש מן הצבור, לא שהוא התבודד- התייחד עם עצמו ועם אלהיו כאשר הסכין מנעוריו וכאשר אהב בשעות דכדוך וצער. ונהפוך הוא: הצבור פרש הימנו, הקיא אותו, רבים המוקיעים אותו ומנאצים שמו ומרדפים אותו – ונאמניו, היחזיקו מעמד, מי יעמוד להם בצרתם ובמצוקתם?

אהה, פורצת אנחה מלבו, כי לא נרצו המתָּת והקרבן, מתת לבו וקרבן חייו אשר העלה על מזבח הגאולה והתקון!

מי זולת הנאמנים שבנאמניו עמדו על גודל קרבנו, העריכו עמלו המפרך באימוץ כל כוחות הנפש, בסיכון עצמו, להתקרב אל כלל ישראל וגם לאחר שנאנס לחבוש המצנפת? באיזו חמת זעם רדפוהו לאחרונה בקונשטנטינא? אף את חמיו, אביה של מיכל הדסה אשר נשאה לאשה לאחר מות שרה, זו שרה אשר ליוותה אותו בחתירתו העזה לגאולה, אשר הלכה אחריו במדבר בארץ לא זרועה, מליוורנו ועד קהיר ועד למגדל עוז – גם אותה החרימו החכמים. בנפול אויבם שמחו…

ולא עמד לו גם הקונטרס סהדותא דמהימנותא, חמש העדויות ששלח ליהודים שהוא הגואל האמתי ומחמלתו על ישראל נחוץ לו לשאת ולסבול בגללם ולקבל על עצמם חבלי משיח, וכי ההמרה אינה אלא אונס שמטרתה גאולת אלפי נשמות מטומאת הקליפות… וגם מכתבו אל המאמינים שיקיימו צום תשעה באב, ויחזרו לשקם ולאבלם, לפי שביקשו ממנו הרבים – לא עמד לו.

אהה, כי קנא ונוקם וזועם וזועף אל ישראל – ואין רחמים בדינו. כמומר ובוגד בישראל הוקע, הוא שלבו שופע אהבת ישראל ורחמי ישראל וחייו עלו על מוקד גאולתו! מי נותן דעתו על יסוריו הכפולים, יסורי האונס הכפול, בין המושלמים המתנכלים ששלחוהו לארץ גזירה, לפינה נידחת ושוממה זו שאין בה יהודי, אבל גם בין בני עמו! גבירי קונשטנטינא! הם מבקשים לעזוב… מה לא עשו להדיח מעליו את היהודים הרבים שנהרו אליו בדרך הים ובדרך היבשה, לראותו ולשמוח בו, לשמוע דברו ולרוות עידוד ונחמה? הם אף דאגו להציב שומרים סביב מקום מעצרו, ורבים שבאו לשחר פניו הולקו חמישים מלקות בעקביהם… אך הם לא יצאו ידי חובה בכך. לקברו חיים ביקשו, היינו לנתקו מכל מגע עם נאמניו, אוהביו ובני ברית בכלל. חמשה עשר אלף זהובים במעות הולנד נתנו למשנה למלך, שיאוֹת להם ויגרשו למדינה רחוקה! אכן, מרורים שבע, גם בזמנים האחרונים שלפני הגירוש הסופי, אך עם זאת גם רגעי-חסד היו לו כאשר היה מצליח, כפעם בפעם, להמלט מסוגר מעצרו וממפקחי השולטאן ולהפגש עם יהודים בהסתר או אף בגלוי.

מה שמח אז כאשר הורשה לשאת דרשתו ולקרוא עם היהודים בבית הכנסת באנדרינופול! דומה היה עליו, כי ההמרה היתה כלא היתה ושוב חידש נעוריו וכנפיו צמחו לו, שוב, כאז, הוא נועד עם בני עמו, אל מול ארון הקודש, וגעגועים אדירים אוחזים בו אל השכינה… אך הנה באים התוגרמים להתחקות אחריו ולראות מעשיו – ואז הוא וכל היהודים אשר עמו, ממהרים להוריד את כובע היהודים וחובשים המצנפת לראשם. אנוסים! אך גם על הדבר זה הקיץ הקץ. נחמס קורט ניחומים ותקווה אחרון! כי הנה מצאוהו שוטרי השולטאן יום אחד והוא שר יחד עם עדת היהודים מזמורי תהלים ומפרש להם מאמרות הזוהר – והוא נאסר. ואז בא הגירוש… ניתק החוט האחרון.

מיכל הדסה נכנסת לחדר ושמה לידו צלחת מרק. היא רואה פניו הנפולים, אכולי הצער והכאב, שמחלת הקוליק מוצצת כל דם וחיים מהם, עיניו הכבויות הצופות כמו רחוק, רחוק, שערו שהלבין… זה האיש שהרעיש עולמות ועתה הוא חרס הנשבר, אויביו גברו ליו, אך הוא לא נוצח ורוחו חיה… היא יודעת, כי בסמוך לסופיה מסתתר הנביא הגדול בנימין נתן שנפשו יוצאת להפגש עם משיחו, וגם אברהם היכיני ואברהם מיכאל קרדוזו לוהטים באמונתם בו כאז, וכן רבים רבים… לו רק עמדו לו מן השמים לקום מחליו, כי אז היה מראה מחדש אותות ומופתים כבירים… ואת שמו המוכתם היה מנקה מכל החלאה אשר הדביקוהו בה.

מה בזיון ולא ביזוהו? דומה, אין להם למתנגדיו דבר הקרוב יותר ללבם מאשר להבזותו ברבים… לאדם הראשון המשילוהו שמין היה ומושך בערלתו ובא על בהמה חיה ועוף והוליד שדין, רוחין ולילין… לבלעם הרשע, הקוסם שבא על אתונו… לעשיו הרשע, שרמאי ושיכור ומנאף היה ובא על נערה מאורשה ורוצח נפשות… הוא עשיו הרשע יוד“ע צ”ד אי“ש שד”ה שהוא לדבריהם כבלע“ם הרש”ע וכעמלק הרש“ע וכאחשורו”ש וכב“ן המדתא צור”ר היהודי"ים שהם בגימטריא שבתי צבי…

– שתה, שבתי צבי, מן המרק החם.. היא לוחשת לו. שתה, ויוקל לך. הוא מנסה להתרומם קמעה, אך צונח שוב על משכבו, נפתל בעצמת הכאבים. הוא עוצם עיניו ועוית יסורים מרטיטה שרירי פניו ושכבת זיעה עולה עליהם. קשה עליו הנשימה, הדקירות בריאות כמחטים המלוהטים הצורבים בבשר ומיחושי הראש המהממים…

מיכל הדסה נסמכת אליו, מוחה זיעתו ולוחשת לו דברי נחמה:

– המחלה תחלוף, תחלוף, נוחה, הֵרגע…

הוא פוקח עיניו, מביט נכחו במבט בוהה. מבעד לחלון הוא רואה את הים המורתח והגועש בלא הפוגות, גליו הסוערים מקפצים כעדרים פרועים מבוהלים, מתיזים סילנות מים גבוהים וכורים תהומות עמוקים – עד לאופק בו נושקים שמים וים. בפתע, כמו עלה לפניו זכרו של דבר יקר שהיה טמון ונעלם ממנו, ועתה הוא מבקש להתרפק עליו ברגע מר ונמהר ולראותו שוב, לו רק לראותו, והוא קורא:

– ישמעאל, בני ישמעאל…

ושוב צנח ונשימתו כבדה, כבדה.

מיכל הדסה יוצאת חרש מן החדק. היא הולכת לקרא לנער.

הנה הוא יושב ליד מטת אביו וכפו הקרה על ידו. עינו הדמועות של האב מסתכלות בבן – מה גבהה יפתה קומתו ופניו צחים ועדינים והעינים, העינים הגדולות ואישוניהן להבים – האם לא כך היה גם הוא בנעוריו?

– ישמעאל, בני, ליל כל נדרי הלילה…

– כן, אבא, כל נדרי…

– ישמעאל, מחמד נפשי, קרא לפני…

הנער יוצא, וחוזר, המחזור בידו. בסמוך לו אמא, גרטרוט, מטפחת-צמר תורכית מצוייצת לראשה וקצותיה כרוכים סביב צוארה.

– קרא בני, לאבא, למען תברכך נפשו…

הסופה גוברת, שאגתה נישאת עם הגלים המסוערים והרוח מיללת בזעף, אצה דחופה על פני מרחבי הים ומסתערת אל המדרונות, הבתים והבקתות הצמודי םאליהם, כמבקשת לעקרם ולהשמידם… שבתי מתרומם בכבדות, מעיף עין אל היקום המסוער ואזנו שומעת קריאות הבן:

– כל נדרי ואסרי…

– שבתי, קח מן המרק – אומרת גרטרוט, ומושיטה הכף לפיו.

הוא גומע מן המרק החם ומתאושש קמעה. עד מהרה הוא צונח שוב על הכר, ונשימתו כבדה, כבדה. חשיכה גדולה יורדת עליו. הסופה הזועפת מכה בזגוגיות החלון באכזריות טרופה, ונהמת גלי הים כשאגת אלפי חיות טרף…

מבעד לאפילה מאירה דמות – ונעלמת. נמוך-קומה הוא ורזה-בשר ושערו פרוע ועיניו טרוטות. בנימין נתן. והדמות רצה, רצה, רצה… היא נמלטת מחמת מרדפיה נפש. מקונשטנטינא ומאנדרינופול, מונציאה ומליוורנו ומרומא ומהונגארין… על פני ארצות וימים הוא עף – ועיני אדומות כדם… בנימין נתן! ובכל מקום הוא שומר על הגחלת, במסתרים, כשמור אדם על בבת עינו, אך הישמור נפשו? שמוחרם ומנודה ודמו הותר… ובין מרדפיו – ראש הישיבה הזקן מירושלים, הרב יעקב חאגיז, נורא הוא בזעמו, קנא ונוקם… הנה הוא אץ רץ אחר בנימין נתן, אבוקה דולקת בידו האחת, חרב מרוטה בידו האחרת, עוד מעט והדביקו…

רעד חולף באיבריו של שבתי צבי. הוא מתעורר. לידו מיכל הדסה וגרטרוד ואחיו אליהו. וסמוך לחלון עומדים שני חכמים. אחד והוא לבוש בגדי מלא מושלמי. האם שליח מחופש הוא מבנימין נתן אליו?

– גרטרוט, מיכל הדסה, אליהו – הוא קורא – ומבקש להתרומם מכרו. גחונים אליו הם מאזינים לדבריו הנבלעים בהמיית הסופה:

– דעו לכם נאמנה, כי למחר ביום צום כפור בשעת נעילה אני מסתלק… ולאחר מותי תפשיטו כל בגדי מעלי מכל וכל וגם כתונתי… ושאוני באותה מערה שעשיתי לי בסמוך לים והיא בגי"א בגבול אדום וישמעאל… ושבולת הים תשטפני ותבלעני ולא ידע איש מקום מנוחת עצמותי…

הסופה משתוללת והמיית הגלים גוברת בזעמה…