דבר אחד לדור 🔗
אם אמרתי אסַפּרה לדור תולדותי והעתּים אשר עברו עלי, לא כל קבל די רוח יתרא בי אעשׂה זאת, ולא בהשיאי את נפשי כי גדוֹלות עשׂיתי בחיי ומעשׂי יהיו יקרים בעיני הבאים אחרי. רוח אחרת היתה אתי בזה: לידתי וגדוּלי היו בזמן חלוּף השיטוֹת בגדוּל הבנים, בזמן שעמדו בני ישׂראל בארצנו על הפרק לעבור מאורח עולם אשר עד כה אל דרך כל הארץ אשר ידרכו בה כל מתי תבל. אני ואנשים אשר כגילי היו הפליטים אשר נכרתו על הפרק הזה, בהנתק כפות רגלם מאורח עולם ואל דרך החדשה לא באו.2 ובסַפּרי את חנוּכי וקרב-לבי אני אסַפּר כמו גם חנוּכם וקרב לבם המה. עוד זאת: ימי שני מגוּרי מלאים נדודים ורוגז. מיום עמדי על רגלי לבקש אוכל לנפשי הלכתי מעיר לעיר וממקום למקום אחר. אחת לשבע שנים הקדוש-ברוך-הוא החליף עולמי. בשנת תרי“ג באתי לפוֹניוויז ובשנת תר”כ לשאוועל, ומשם לטילז בשנת תרכ“ו, ומשם בשנת תרל”ב לפ"ב [לפטרבוּרג] 3 . בדרך הלוּכי ראיתי מקומות רבים ומנהגיהם ונפשות רבות וחסרונן ומעלות רוחן, וספּוּרי יהיה קבוּצת תמונות שונות מרוקמות על היריעה. קורותי המוֹצאות אותי – הציור ואני היריעה לציורי, והרואה המבין אל פעוּלות הצייר לא יראה אל פּסת הבד המשוּחה בששר, כי אם אל התמונות אשר עליה. ועוד בה שלישיה. אני בגולה בארץ נוֹד. בני עמי נחרו בי, שׂמוני מטרה לחצם. רוֹב רבוּ החסידים ועם הארץ את המשׂכּילים וראשי הקהלה בעיר הבירה, בבוא יום הבחירה לבחוֹר מורה הוראה לעדתם. ראשי העדה המשׂכּילים ידעו את זמנם ומקומם ויבחרו להם איש אשר לו צורת אדם מחוץ ולב יודע צרכי עמו מקרב; ולא פנו אל רהבים ושׂטי כזב אשר חמדו להם רב מוסיף הבל לשמצה בקמיהם. ובראות החסידים והיראים כי ידם על התחתונה במריבת העדה שׂמוני לסבּת מַפלתם, דרכוּ קשתם דבר מר כנגדי, וילשינו עלי במקום סתרים ויטו בשוחד לב אחד מפּקידי המלכות, ויביאו עלי ועל בני ביתי שואָה לא ידעתי. ארבעים יום וארבעים לילה ישבתי אני וביתי בבית הבור מקום אשר אסירי המלך אסורים שם. וראשי העדה והמשׂכּילים הנשענים על ידי, אשר מכל תכוּנות עם מַחצבתם לא נשאר להם רק מורך לב ואהבתם לנפשם, עמדו מנגד ביום נכרי ולא נמצא איש בהם פוצה פה ודובר דבר להושיע משׂוטני נפשי. זקני העיר רואים כי נמצא בגבולם חָלָל, חלל של רשות, יודעים המה מי הכּהו, במה הכּהו ובשלמי הכּהו, יודעים הם כי בשלהם נעשׂתה השערוריה הזאת, ולבּם לא יחרפם, וכליותיהם לא תיסרום; אין קורא בצדק ומתעודד להחזיק בי ואין רוחץ פיו על הדם הנקי אשר נשפך בקרבם.
ויראי-האלהים המלשינים, בצדקתם או בעווֹנַי הרבים, כונו בהיות בעיר המלוכה מהוּמה ומבוּכה, ובכן יצא הקצף ונתחייבתי חובת גלות והושלכתי אני ואשתי אל ארץ גזרה, מקור חיי דלל, קני משוּלח ונעזב, אפרוחי כעוף נודד, ואני ואשתי החולה בתוך הגולה.
ובאולונצק המדינה, / אשׂא על קני קינה,
במקום מקלטי פוּדש, / כי הוֹרס וכי הוּדש.4
והנה בימי צר ומצוק כאלה, בהיות העת הבּאה מלאת מרוֹרות, כלוֹת עינים ומדיבת נפש, והעתידה לבוא נעלמה מעיני כל, אין טוב לאדם כי אם לשׂים אל העבר פניו, ושם נחמתו בעניוֹ. שמה – הכל צפוּי בעליל, אין חזון וחלומות והרשות נתונה לבחון בני אדם ולדין דין אמת. גם לי היא לישועה ולשעשועים, בימי עוצב וגעגועים. ומתי מצאתי לי שעה פנויה לחַיות את זכרונותי מערמי הצבוּרוֹת במשך חמש עשׂרות שנים אם לא בימי מנוחתי אלה, מנוחה בעל כרחי, מנוחה בלי שלום ושלוָה והשקט וָבטח, מנוחה בלתי שלמה שאינני רוצה בה.
עוד תקוָתי בי כי יצא כנוגה צדקי ותוּמתי קרובה להגלוֹת; ואשוב ואבנה חרבות, ושבוּ בנים אל אבות.
ובצאתי מאולונצק המדינה, / עוד אשׂא אלוּמותי ברנה,
מקום גלות פוּדש, / וכבודי עמדי יחודש.
תמוז תרל"ז5
א: הילדות והשחרות 🔗
כִּי נִרְאֶה בְעַפְעַפֵּי-שָׁחַר,
אָז נֵדַע מַה-יֵלֶד יוֹם:
יוֹם עָנָן אוֹ יוֹם צָחַר,
רוּחַ צַח אוֹ תַּלְאוּבֹת חֹם.
וְכִי נִרְאָה בְעַפְעַפֵּי יָלֶד,
מִי יָחוּשׁ עֲתִידֹת תָּבֹאנָה6
אִם מִצָּהֳרַיִם יָקוּם חָלֶד,
אוֹ עֵת רָעָה בוֹ נָכוֹנָה?
כפי שלמדתי מדברי אמי ז“ל נולדתי ביום כ”א כסלו תקצ“א. ודבר זה לא בפירוש אמרה לי אֵם, כי אם מכלל דבריה למדתיו. פעם אחת אמרה לפי תוּמה כי בעת מרידת פולין (בקיץ שנת 1831) הייתי בן חצי שנה, ובפעם אחרת, בבוא זמני להניח תפלין, עשׂתה סעודת בר מצוה בליל מוצאי שבת ד' חנוּכּה שהוא כ”ח כסלו, ואמרה שהוא היום שבּו נכנסתי לברית. מקום מולדתי היא העיר ווילנא ונולדתי שם בבית ר' ברוך רינדזוּנסקי, הנקרא אז בפי כל “ברוך הסופר”, כלו' סופר הקהל, הוא בית החומה העומד עד היום ברחוב ס"ט יערזי על יד בית התפלה לקטוֹלין. כשנה אחרי הוָלדי העתיקו הורי את משכּנם משם לבית ליובאַנסקי, אשר קנהו אחרי כן טאַנסקי, העומד גם כן ברחוב ההוא בקרבת הבית הראשון, וישבו שם כשמונה שנים.
את אבות אבותי לא ידעתי אף אחד מהמה, כי בצאתי מרחם אמי לא היה איש מהם בחיים. רק מפי השמועה ידעתי כי אמי, פריידה שמה, היתה בת ר' שמואל השוחט בעיר מצער אָסטרין בפלך הורדנה, ותמיד התפארה ביחוסה זה. מפני שהשו"ב נמנה גם הוא על קהל כלי הקודש בכל עיר ועיר, ואם רבנן מַלכי, השוחט – לדעתה – קרוב למלכוּת הוא. בווילנא היו לאמי ארבעה אחים, ושם משפחתם דראָזניס, ואחות אחת; כולם עסקו במסחר, החזיקו חנויות ויולידו בנים ובנות. לפני היותה לאבי לאשה היתה אמי נשׂוּאה לאיש אחר אבל ילד לא היה לה מאישה הראשון. בבית אבי היתה אמי הראש ועקרת הבית, כי היא היתה בעלת דעה וקשה כארז ואבי היה רך כקנה ושומע בקולה בכל אשר תאמר לו. והיא היתה אחת מנשי החיל אשר בהן יתפאר ישׂראל: אשה כשרה וצנועה ויראת-שמים; מפקחת על פרנסתה, מגדלת בניה וצופיה הליכות ביתה. הכרת פניה ענתה בה כי בימי נעוריה היתה יפת תואר ובריאת בשׂר. תפלוּת7) לא למדוה אבותיה, וכל תורתה היתה לסַדר התּפילוֹת ולקרוא ספרי עברית-אשכנזית; והנסיון המלמד להועיל למד לשונה לדבּר כן בשׂפת רוסיה ופולין ככל הדרוש לצרכיה ולחשוב על פיה חשבונות ומספרים עד להפליא, עד כי פעמים רבות הראתה כוחה בזה נגד אנשים ותמשוֹל.
אבי נקרא אשר בן דוב בן מרדכי ממיעֶדניק, עיר קטנה בפלך ווילנא בגליל אָשמיאַנאַ. כפי ששמעתי מאבי, היתה העיר הזאת נחלת הנסיך ראדזיביל ואביו דוב, או אבי אביו מרדכי, היה נשׂוּא פנים בעיני אדוני העיר. שם המשפחה גאָרדאָן, כפי הנראה, לא היה לאבותי הזקנים, ואבי רק הוא התיחשׂ על המשפחה הזאת ונקרא על שמה בשנת 1818 בצאת דבר מלכוּת על כל היהודים להקרא בשמות איש על משפחותם; ויבחר אבי בשם המשפחה הזאת, יען היה קרוב להם מצד אמו, כפי שהגיד לי, ובבואו לווילנא בימי שלוָתו קרבוהו בני המשפחה ההיא כמו נגיד, כי “נגיד” היה בעת ההיא. גם את הורי אבי לא ידעתי, כי לא מצאתים בחיים, אפס כי לאבי אבי היתה בווילנא אחות ושמה רחל אשת ליב קורנסקי, היא אֵם אָשר, אבי כל בני קורנסקי הנודעים במעשׂיהם המקולקלים. ולאֵם אבי היה בווילנא אח, אדם צדיק, אדם צנוע, והוא שמש ראשון לחברת גחש“א [גמילות חסד של אמת], ושמו ר' אברהם, הוא אבי ר' בצלאל אבי חיים זלמן אָליהשוויץ הנקרא חזא”ל.
אבי היה איש משׂכּיל ומלומד בדורותיו, שנת מולדתו היא שנת תקנ“ו למב”י [למספר בני ישׂראל] או 1796, השנה אשר בה נולדו ניקוֹלאי הראשון קיסר רוסיה וגם ווילהעלם הראשון קיסר אשכנז. לאבי היה לבב חכמה וכשרונות טובים לקבּל דעה והשׂכּל. מבּלי מורה ומלמד – כי מי הורה בימים ההמה דעה לנערי בני ישראל בארצנו? – למד לשון פולין ולשון רוסיה על בורין. בדבּרו בשׂפות האלה לא הכירו בו כי איש יהודי המדבּר, כי דבּר צחות כלשון עמו ומולדתו, אף כתב בשתי השׂפות ההנה כמשפט בלי שבּושים, אף כי לא למד דקדוקן מתוך הספר. גם בלשון עֵבר היה מהיר לכתוב בלשון נקיה והיה אוהב לקרוא ספרים ומכתבים כתובים על טהרת הלשון. בנערוּתו הסיקוהו גם בגפ"ת, ועודני זוכר כי מסכת ביצה כולה היתה שגורה על פיו, ולא פעם ופעמַים בחנני בתלמוד בבואי מבית רבּי. ידע פרק בשיר וקולו היה ערב והיה עובר לפרקים לפני התיבה, אף היה מנגן מאליו בכנור וזה היה כל שעשועיו בשעות הפנאי. מטבעו היה איש טוב מאד, איש אמת וצדק, איש אמונה ומאמין לכל אדם, נוח לבריות ומעביר על מדותיו יותר מדאי, עד כי מעלתו זאת היתה לו תקלה, כי השתמשו בה רמאים ובני אדם שאינם מהוגנים ויבוזו את רכושו וירוששוהו ויציגוהו ככלי ריק לעת זקנתו; כי האמין בהם והמה בגדו בו וירמוהו.
במלאת לאבי י"ג שנה, השׂיאוהו אבותיו אשה, אשר לא כלבו; ואם כי ילדה לו האשה ההיא בת, בכל זאת לא גר עמה רק זמן קצר ובבואו באנשים ויצא מתחת ידי הוריו שלח מעל פניו את האשה אשר השׂיאוהו בעל כרחו ויקח לו אשה אחרת אשר חשקה נפשו בה. וגם בגלל הדבר הזה יצא לו בימים ההמה שם “משׂכּיל וברלינר”. כי הנהיה כדבר הזה בישׂראל בימים ההם לקחת עוּל ימים אשה לו לאשה באהבתו אותה?!
בימים ההם, בפשוֹט הצרפתים על הארץ ובהדוֹף אותם הרוסים אחור ויכּתוּם עד חרמה וירדפו אחריהם עד מעֵבר לגבול ארצם, היה איש יהודי מספיק תבן ומספוא לסוסים, לכל גדודי הרוכבים הרוסים. שם האיש ההוא שלמה פּוֹמירנץ מאַנטוֹפּוֹל, והיה האיש ההוא נושׂא חן בעיני שׂר הצבא המצבּיא את חיל הרוכבים; ויקח פּוֹמירנץ את אבי – והוא נער כבן שבע-עשרה שנה יודע ספר ולשון המדינה ומשׂכּיל בספרי החשבונות, ודבר זה יקר בין בני ישׂראל בימים ההמה – ויקחהו פּוֹמירנץ וישׂימהו אל משמעתו למחַשב חשבונות ולמפקח על המביאים והמוציאים את המספוא. אז עזב אבי את מקום מגורי אבותיו ויעתק משכנו לווילנא ואז מצא לו ידים להפיק את זממו אשר זמם ויגרש את אשתו הראשונה אשר לא מצאה חן בעיניו וישׂא לו אחרת, עלמה יפת תּואַר אשר אהב.
לא היו ימים טובים לאבי בכל ימי חייו כימים האלה אשר עשׂה את פּוֹמירנץ: ימי האביב והאהבה, התענוג והשׂמחה. כל ימי חייו היה מסַפּר באזנינו, באזני בניו ובנותיו, זכרונות וקורות שונות מן הימים ההמה, וספּוּריו אלה נתנו מַעדנים לנפשו. מספּוּריו אלה ידעתי כי שלמה פּוֹמירנץ זה עלה וירד פעמים רבות בסוּלם ההצלחה, פה יעני ופה יעשיר; וסוף-סוף כלה את חייו במסכּנוּת ובחוסר כל. ועודני זוכר מימי ילדוּתי בבוא אלינו איש זקן רע פנים ורפה כוח מאד, לבוּש בלוֹיי אדרת שׂער בחרבוני קיץ, ואמי שופתת לו סף חמים ופת לחם לסעוד לבו. הוא היה ר' שלמה פּוֹמירנץ. מספּוּרים על אודותיו אזכיר בזה ספּוּר קטן אחד, אשר ממנו תראה כי דרכי אחינו בני ישׂראל בימים ההמה לא גבהו מדרכיהם בימינו אלה ומדרכיהם בדור המדבר בימי העֵגל ומחולות. עוד בימי המלחמות הראשונות לפני פשוֹט הצרפתים על הארץ היה ר' שלמה זה עוסק בעסקי קבּלנות לצרכי הצבא. באחד מן העסקים האלה אבד עשרו בענין רע ותמט ידו וידל מאד; אז כל האנשים אשר עשׂו עמו בעסקיו בימי עשרוֹ והשכימו לפתחו בשעת הנאתם, פנו לו עורף ולא פנים ולא עמדו לו בשעת דחקו. כל אשר מצא און לו רדה דבש ממַפּלתו והעשירו מקרני הודו ומשברי לוחותיו, ואותו השליכו אחרי גוָם ולא יספו לדעתו. ואולם לא ארכו הימים והצלחת ר' שלמה שבה לעלות במעלות אשר ירדה, אז שנו גם מיוּדעיו מלפנים את טעמם וישובו להתרפס לפניו כי ראו כי ברכה בו. ביום חג השבועות שנת תקע"ג באו לבקרו בביתו אשר הכין לו בווילנא. כראות ר' שלמה בעד החלון את האנשים באים צוָה ויציגו על השולחן את ארגזו ארגז הכסף ובבוא לפניו האנשים וישתחוו לו ויברכוהו, ענה אותם לאמור: “שלום בואכם, אַחַי הנכבדים! אבל הלא לא אלי באתם להשתחוות, כי אם לפני המזבח הזה תשתחוו”. ובראותו אותם נכלמים צוָה ויורידו את הארגז וייטיב פניו אליהם ויקבּלם וישב לדעתם ולשית ידו בעסקים עמם.
האשה השניה אשר נשׂא אבי ילדה גם היא לו בת, היא גאָלדע-ראַשי עד היום הזה. אבל אשתו אהובתו זאת לא האריכה ימים ותמת על פניו בעודה באִבּה. ויתאבל עליה כל ימיו. וגם אחרי כן בנשׂאו את אשתו השלישית, היא אמי, לא חדל מלהזכירה לטוב לפעמים ומלסַפּר בשבחה גם באזני אמי; כי ידע כי כלום אשה מתקנאית בירך חברתה שכבר מתה ועברה ובטלה מן העולם? לאבי היה בווילנא אח אשר היה בו הפך מטבע אבי, כי היה איש נכלים ולחם סתרים ינעם לו; ולא היו לו מהלכים בביתנו, כי אבי שׂנא אותו ולא יכול דבּרוֹ לשלום; ואחות אחת אשר חיתה כל ימיה בדוחק ומתה בעוני.
מימי ילדוּתי הראשונים, עד בואי החדרה אל רבי, לא אזכור דבר. אדע כי אמי לא היניקתני חלב שדיה, כי נתנו אותי למינקת אשר שמה כשם אמי פריידה אשת נחום החייט. ועד היום לא אדע הסבּה מדוע לא היניקתני אמי בעצמה כאשר עשׂתה לשאר ילדיה הבאים אחרי, ואני הייתי יחיד ובן יקיר לה. [ראה להלן, עמ' רעט בתוספת].
הדבר הראשון אשר אזכור מימי ילדותי הוא כי באחד מימי חוה"מ פסח, אחרי מלאת לי בחנוּכּה שעברה ארבע שנים, בא אלי איש מדה קצרה, בעל שׂער אשר שׂיבה זרקה בו, ויגע על לחיי בחבּה יתירה ויאמר: בני, התחפוץ ללכת אל החדר? התחפוץ ללמוד?
אני אז כבן ארבע שנים וארבעה חדשים וכבר ידעתי קרוֹא עברית כתקונה. לא אזכור מי למדני זאת, ובלי ספק היה בא אלי אחד הצעירים מעוזרי המלמדים (ריש דוכנא) ללמדני בבית הורי, כי יחיד ורך הייתי לפני אמי ולא נתנַתני ללכת החדרה בימי החורף; אפס זכור אזכור כי אבי היה מקפיד מאד להבחין בין ימין לשׂמאל ובעצמו למדני לבטא בשׂפתים שין ימנית ושׂין שמאלית עד אשר היה המבטא הזה שגור בפי. לא אזכור גם כן מה עניתי להשואל על שאלתו האחפוץ אם לא אחפוץ ללכת החדרה, אבל אזכור כי בראשית ימי הקיץ החלותי ללכת אל החדר וללמוד חומש אצל רבי הראשון, ר' ליפא.
פה בפתח דברי מקום אתי להקדים ולאמר כי במרוצת ימי חיי אין לי בדרך כלל פתחון פה להתאונן רע על ההשגחה ועל ההצלחה, כי על פי רוב הסבירה פנים אלי ולא חדלה מהגן עלי גנוֹן והציל. אמת כי לא עליתי על במתי ארץ ולא הגעתי למרום קץ האושר כגדולים אשר בארץ המה ואדירים אשר כל חפצם בם נעשׂה, רב-לי כי במשך ימי חיי עד היום לא אוּנה אלי רעה גדולה ונגע לא יוכל להרפא לא קרב אל אהלי. יש אשר לא כגמוּל הוּשב עלי ולא האכילוני פרי חטאת נפשי; ויש אשר עמדתי במקום סַכּנה (והרפואה קדמה למַכּה) וההצלחה נשׂאה פנים אלי ותּנצל נפשי.
האות הראשון אשר עשׂתה ההצלחה עמי לטובה הוא כי בבוא עתי עת למודים נפלתי בידי אדם כר' ליפּא מלמדי הראשון. כל שער עמי יודע איזה הדרך יקימו אחינו בני ישראל מורים ומלמדים לבניהם. כולם יודעים ומודים, שאין העולם מתקים אלא בהבל פיהם של תינוקות של רבן ואין חולה על זה ואין דואג שלא יהיה ההבל הזה הבל הבלים. כל הרוצה ליטוֹל את השם מלמד בא ונוטל, וירבה לו תלמידים בעקיפין ובדברי פיוסין; אבל אין מי מבחין בין מלמד טוב לרע, אין בודק ומנסה אותו אם כדאי והגון הוא למלאכת שמים זאת בידיעותיו ובמדותיו, אם יש לו שיטה מסודרת בלמוּדו, אם איננו קפּדן וקצר רוח ואם יש בו מן התכוּנות הדרושות לפדגוֹג אמן ולמלמד להועיל. הכל תלוי במזל ובמקרה.
ר' ליפּא נעשׂה מלמד ואנכי תלמידו יען כי אשתו היתה קרובה ושאֵר בשׂר לאבי. ממילא משמע שכתב היחשׂ איננו כתב סמיכוּת וקרובי האשה לא יוכלו לפעול על האיש להיותו מלמד טוב ומועיל אם איננו כדאי והגון לכך מבריאותו וחנוכו. אבל – הוא הדבר אשר דבּרתי, כי על-פי מקרה נזדמן לטובתי ולהצלחתי8, שר' ליפא היה באמת מלמד טוב ופדגוֹג אמן בדורותיו. ואספר תולדותיו בקצרה.
ר' ליפּא זה היה אחד מתלמידי ר' חיים מוואָלאָזין המובהקים. ולא עוד אלא שבנערותו יצק מים ממש על ידי הגאון ר' אליהו מווילנא, כלומר שבהיותו בן י"ג שנה היה נער משרת את פני הגאון ויוצק מים על ידיו בשעת נטילה. בבחרוּתו נכנס לישיבת ר' חיים והיה מבּחירי תלמידיו. ויהי היום ויבוא איש עשיר אחד מבני הישוב אשר לו בת שהגיעה לפרקה ויבקש את ר' חיים לתת את אחד מתלמידיו הטובים לבתו לאיש, כי ככה יעשׂה לפנים בישׂראל. ויעתר לו ר' חיים ויתן לו את ליפּא.
בעבוֹר מספר השנים אשר אכל ר' ליפא (ואשתו והנפש אשר עשׂו) לחם על שולחן חותנו, כנהוג, נסה לשלוח במסחר ידו. לרגלי מסחרו הובילוהו רגליו לערים שונות ולארצות אחרות ויביט אדם עוד עם יושבי חדל מלבד האדם אשר ראה בישיבתו, וכפי אשר ספר לנו לתלמידיו לא אחת ושתים, בא פעמים רבות עד בּראָד, היא בּראָדי אשר בגאליציון. אולם לא ארכו לר' ליפּא ימי שלוָתו. אשתו הראשונה מתה עליו ועזבה לו בן יחיד, משה יקיר שמו. שנים אחדות ישב ר' ליפּא פנוי, עוסק במסחרו ומלמד תורה לבנו יחידו. ואולם בראותו כי ביתו נוטה לנפול מאפס עצוּר ועזוּב נוֹעץ וישׂא אשה שנית היא קרובת אבי, ותלד לו שתי בנות את חוואָליש ואת פרוממע. לעת זקנתו ירד ר' ליפּא מנכסיו וגם אשתו השנית לא האריכה ימים ותמת עליו בעוד בנותיה קטנות וישאר ר' ליפא אלמן דטפלי תליי ביה; אז נוֹעץ וישלח את ידו במלאכת שמים ויעשׂה את תורתו אוּמנותו ויבוא לווילנא ויהי – למלמד.
ואבי אשר ר' ליפּא ובנותיו נחשבו על קרוביו פרשׂ כנפו עליו ויקרבהו ויתן לו אותי, את בנו יחידו, ללמדו תורה, וימציא לו עוד תלמידים אחדים בני בעלי-בתים אשר בקרבתנו. ולמען לא ירחק ממני הדרך ללכת אל החדר יום יום בעודני רך וקטן נתן אבי לר' ליפּא מעון לשבת בחצר הבית אשר גרנו שמה, כי שׂכר אבי את כל בית ליוּבאנסקי ויכן בו בית מלון אורחים, וממנו פריוֹ נמצא.
בעת ההיא אשר ראיתי את ר' ליפּא רבי ראשונה היה הוא כבן חמשים ומעלה; בשׂער ראשו וזקנו זרקה שׂיבה; הכּרת פניו הרזים והחורים ענתה בו כי איש מכאובות וידוע חולי הוא. עיניו כעין התכלת מפיקות חסד וטוב לב; מהלָכו במתינות ודבּוּרו בנחת. קומתו בינונית. כתפיו הרחבות ועבי גביו יעידו כי היה לפנים בעל כרס ובעל בשׂר, אפס כי היתה בו יד הדאגה ועמל החיים וַתּדקהו, ומעוני ומרוב דאגה פניו קוּמטו ולא עת ובשׂרו כחש משמן.
מישיבתו של ר' חיים בוואָלאָזין אשר הלך בעקבות רבו הגר“א, ואולי גם מנסיעותיו אשר נסע לרגלי מסחרו בארצות אחרות ויראה מעשׂיהם, למד ר' ליפּא להקים לו בתלמודו שיטה קבועה ולנהל את תלמידיו צעירי הצאן בדרך ישר מן הקל אל החמוּר לפי שקוּל דעתם. כמעשׂה שאר המלמדים המתחילים מן הגמרא לא עשה, כי אם בתחלה למד לתלמידיו תורת ה' מפורש ושׂוֹם שׂכל על-פי הפשט; וכאשר סיימנו חמשה חומשי תורה שבנו לחזור עליהם עם פירוש רש”י ובאותו זמן בעצמו קראנו נביאים ראשונים וס' תהלים, ורק אחרי אשר כלינו את חמשת חומשי התורה שנית עם פירוש רש“י הגענו להתחלת גמרא, וגם אז לא הלעיטנו כבקר כי אם האכילנו את המן הזה מעט מעט למען יהיה נבלע באברינו הרכּים. ויחד עם שעורנו בגמרא לא גרע חוקנו גם בשאר ספרי הקודש. נוסף לזה למדנו ר' ליפּא כתיבה תמה (קאַלליגראַפהיע) וגם – ראשית כללי הדקדוק כפי אשר השׂיגה ידו. וזה דבר מַתמיה ופלא גדול אם נזכור את הזמן אשר בו נעשׂה הדבר הזה – שהוא סוף המאה שעברה. ומפאת שדקדוק הלשון מצד עצמו איננו דבר המושך את לב ילדים צעירים כגילנו התחַכּם ר' ליפּא וימצא לו תחבּוּלות להביא את החכמה הזאת בלבנו כשעשוּעים; וזה אשר עשׂה: לקח לו פסות נייר או קלף ויכתוב לנו את כללי הדקדוק אשר היה לנו לשנן בכתב אשורית, כעין מגלה קטנה. ובזה היה לו לעֵזר בנו משה יקיר, אשר היה מסַדר אותיות בבית דפוס עברי וידע לכתוב כתב אשורית. ועתה הגע בעצמך את שׂמחת הילד הקטן כבן שש או כבן שבע בהנתן לו מגילת קלף קטנה כעין מזוזה ועליה כתוב באותיות מרובּעות **אחה”ע מן הגרון**, וכו' וכו‘! המגלות העפות האלה היו לנו לשעשועים יום יום ומדי שׂחקנו והשתעשענו בם קראנו את הדברים הכתובים עליהם ונאכלם ויבואו כמים בקרבנו. – גם בלמדו אותנו מלאכת הכתיבה דקדק ר’ ליפּא עם תלמידיו ויקפיד מאד שתהיינה האותיות יפות ומתוארות כבמחוּגה. זכורני שאני בכתבי לא הייתי מדקדק בכתיבת הו‘, ויגער בי רבי ויאמר: אל יהי דבר זה קל בעיניך! אפילו ו’ וי' שבא"ב צריכות עיון והשתדלות שתהיינה כתובות כראוי.
ר' ליפא לא זרק מרה יתירה בתלמידיו ולא הרים ידו עליהם להכותם, כי ידע דרך עמו להטותם אל משמעתו על-ידי עונשין קלים הפועלים על הלב ומעוררים מוסר כליות וכלימות. או כי יעמיד את הנער בן-העונשין על יד הדלת כשומר הסף ויתן מטאטא בידו, או כי ישׂים מגבעת נייר משוחה בפיח הכבשן על ראשו. ואם יהיה בן הכּות הנער, כי יהיה גדול עווֹנו, גם אז לא יסרו בשוֹטים ולא הכהו על ירך כי אם צרף מחשבה למעשׂה מנשׂוֹא לו, וזה הדבר אשר עשׂה: ספסל מיוחד היה לו מוכן לפורענות זאת. אורך הספסל כמלוא קומת הנער, ועל קצה הספסל גומא קטנה ושחורה מכוַת אש; והיה אם בן הכות הנער והפילו ר' ליפא על הספסל לפניו ובא חוטם הנער המוטל במקום הגומא שנעשׂתה פחם, ועל ראש החוטם תהיה צרבת המכוה כעין כתם של פחם; ואף כי לא הוּכּה הנער ובשׂרו לא הוּדש בשוטים, אבל כל רואהו ביום ההוא יחשוב כי הוּכּה שוט על ירך ובז לו ולעג לו והנער ישמע מוּסר כלמתו והיתה לו לחרפה כל היום. ככה יעשׂה ר' ליפא כל הימים.
חמש שנים, שהם עשׂרה “זמנים”, עשׂיתי בחדר ר' ליפא ורק פעם אחת נלכּדתי בעווֹני והוטל עלי העונש הנזכר, שהוא היה החמוּר שבעונשין. ומעשׂה שהיה כך היה. בבית דירתו של ר' ליפא, שהוא גם חדרנו, היה תנור של לבנים רחב ובלתי גבוה, באופן שמגב התנור עד תקרת הבית היה מקום מונח, והיינו אני ועדר חברי עולים ורובצים שם בעתות הפנאי. באחד מימי החורף ואני אז כבן שבע כבן שמונה לא היה רבנו בביתו וחוואליש בתו הבכירה, שכבר בגרה והגיעה לפרקה, יושבת על יד השולחן העומד אצל התנור ומורטת נוצות משברי כלי החרס אשר לפניה. חברי רובצים על התנור ואני שט ורץ בחדר הנה והנה, מדלג על הכסאות ומקפץ על השולחנות. ותבוא בי הרוח לעלות על התנור דרך השולחן ובת הרבי. ואשׂים רגלי כאילות ואנַתּר על השולחן ואדרוך ברגלי האחת על ראש בת הרבי וברגלי השניה על התנור ואעל. וחברי רואים ושׂוחקים כי שׂמתי את חוואליש להדום רגלי ולסולם לעלות בו. כשמוע הרבי בשובו את מעשׂה התעלולים הזה ויחר אפו, ויאמר ליסרני בשוטים ויפילני לפניו על הספסל המוכן לפורענות זאת; אף הוא היה מכון לשׂוּם את חוטמי במקום מכוַת האש עד כי נכתּם עווֹני על ראש חוטמי, ובעוד אני שוכב למַעצבה על הספסל חשׂוף שת וחברי עומדים עלי מימיני ומשׂמאלי נתן לי רבי ס' שמות וצוַני לקרוא בקול גדול פירוש רש"י לפסוק “לא תעלה במעלות על מזבחי”9. ויהי אנכי שוכב וקורא בקול בוכים: “ומה אבנים” וכו' וכו'. ככלותי לקרוא העמידני ולא נגע בי לרעה בשוט אשר בידו. אפס כי הכתם על ראש חוטמי נשאר כל היום ההוא והיה כל הבא אל הבית ואמר: בוז לך, לעג לך, מוּכּה שוט על ירך!
שלשה תלמידים היינו אצל ר' ליפא לומדים בכת אחת. בהיות ר' ליפא אסתניס וחלש לא הרבה לו תלמידים, כי אם הסתפק בשלשה בני בעלי-בתים אשר השׂיגה ידם להרבות בשׂכר לימוּד בניהם. השלשה היו אני וזאב בן פייוויש עושׂה שכר שׂעוֹרים, ואליהו בן זלמן קולקין מוכר עצים. חברי זאב היה בן גילי ונער בעל כשרונות טובים מאד. אבל הוא היה גבּן וידוע חולי וימת בדמי ימיו בן חמש עשׂרה שנה. אליהו קולקין היה נופל בכשרונות משנינו, והוא כביר לימים ממני כשנה וחצי; הנה הוא עתה רופא חולים בעיר הוֹרוֹדנא. אנכי הייתי בעל כשרונות, וביחוד היה לי כוח זכרון חזק מאד אף כי שכלי לא היה חד ומעמיק חקר. רבי אמר עלי שאנכי ספוֹג שסופג את הכל. בעשׂרת הזמנים אשר למדנו אצל ר' ליפא קראנו חמשה חומשי תורה עם פירוש רש“י ותרגום אונקלוס פעמים רבות וכמעט כל ספרי נביאים וכתובים עם פירוש מצ”ד [מצודת דוד]; בשנה השמינית לימי חיי אחרי אשר כלינו פעם שנית הח"ת [חמשה חומשי תורה] והיינו בקיאים בהם היטב הביאנו רבנו מעט-מעט במצולת התלמוד; למדנו אצלו מסכת ביצה וכתוּבּות בשלימות ופרקים מקוטעים ממסכת פסחים. מסכת כתוּבּות עם כל דקדוקיה ופרטיה למדתי בהיותי כבן תשע שנים.
כמלאת לי שבע שנים סיימנו חת“ת עם פירוש רש”י ות“א; ובחנוכה בשנה ההיא שנת תקצ”ח עשׂו אבותינו שלשתם יחד משתה גדול בבית אבי, משתה סיום חת“ת. כשלושים אנשים נקראו אל השולחן ודודי ר' אברהם איש זקן ושׂבע ימים ישב בראש. זכוּרני כי אותנו, את שלשת בעלי-השׂמחה, הושיבו על שולחן מיוחד על מטה מלאה כרים וכסתות; והחדר היה מלא אור גדול וקרקע החדר מצוּפּה נסרי עץ וחול לבן. הקרואים המסוּבים על שולחנם הציעו לפנינו שאלות רבות, ואנחנו ענינו להם איש ממקומו. בראשית המשתה דרש10 , ואגיד להם בעל פה פרשה מ”ט בס' בראשית, שהיא ברכת יעקב, עם תרגום אונקלוס; ויתמהו האנשים על זכרוני. וזכורני גם מקרה קטן מעורר שׂחוק אשר קרה לי בערב ההוא. בהנתן לפני הקרואים אַוזות צלויות אש, נתנו לנו בחלקנו את הקורקבנות מן האַוזות, לאיש ממנו קורקבן צלוי. ואני בתפשׂי בכף את הקורקבן הצלוי אשר שׂמו לפני לאָכלוֹ והנה דודי ר' אברהם אשר כבר כלה לאכול את חלקו דרוֹש דרש מאתי להגיד לו באר היטב את פירוש רש“י על פסוּק לא תענה על ריב לנטות. בהחילי להגיד דברי רש”י נשמט הקורקבן מידי ויפול לארץ ואנכי מהרתי וצנחתי מן המטה אשר ישבתי עליה אל תחת השולחן לבקש את הקורקבן הנופל, ואהי מחפשׂ את הקורקבן ואומר דברי רש"י מתחת השולחן. וישמעו האנשים ויתנו בצחוק קולם, ור' אברהם דודי שׂחק גם הוא, נגש אלי וישקני נגד כל היושבים משׂמחה ומטוּב לב11 .
בשנת תקצ"ז ילדה אמי בת שנית, היא אחותי לאה. וכבר היתה לי אחות בכירה ממני ושמה נחמה, ובהקשותה בלדתה קרא אבי עמי מזמורי תהלים הקבועים לתפלה בעד היולדת. וקריאתי זאת הועילה לאמי מאד, כי בעודני קורא המליטה אמי. ויהי בשמעי את קול הילדה ואקרא בתוּמי באזני הנצבים עלינו: “הוי, חָתוּל מיללת!” ואהי לשׂחוק.
בשנה שלאחריה, היא שנת תקצ"ח, בירח טבת או שבט נולד אחי אברהם. ואז חדלתי מהיות בן יחיד להורי.
בהיותי כבן שמונה שנים בשנת תקצ“ח קנה לי אבי ספר תנ”ך דפוס לונדון בכרך אחד וישלם מחירו י“ב זהובים פולין שהם א' רו”כ ושמונים קאפּ'. הוא הפעם הראשונה אשר החלו ספרי תנ"ך דפוס לונדון לבוא בארצנו. ואשׂמח על המתנה הזאת שׂמחה גדולה ואהי מהפך והוגה בו בשעות הפנויות בשובי מן החדר הביתה. וביחוד ערבה עלי לקרוא בספרים החדשים אשר לא קראתים לפני רבי, אף כי לא בכל מקום עלתה בידי להבין את אשר אני קורא.
בקיץ תקצ"ט לפני מלאות לי תשע שנים יצאתי מחדר ר' ליפא. אזכור כי ר' ליפא בעצמו אמר לאבי לבקש לי מלמד אחר טוב ממנו, ולא אזכור אם מחמת חולשת בריאותו לא עצר כוח לעסוק רק עם ילדים קטנים, או אם בהיותו כשלשים שנה סוחר וטרוד בעסקיו שכח לעת זקנתו תלמודו אשר הביא בידו מישיבתו של ר' חיים. איך שיהיה, ודבר זה יעיד על תוּמַת לב ר' ליפא וצדקתו.
מחדרו של ר' ליפא הוצאתי בקיאוּת לא-קטנה בתנ“ך. כתבתי עברית בכתב יפה; יכולתי לכתוב בלי שבּוּשים אם יקרא איש מפיו אלי, כי נסני בזה ר' ליפא, אף זכרוני עמד לי וכל מלה אשר ראיתיה פעם אחת עמדה בקומתה ובצביונה לנגד עיני – אף כי ידיעתי בדקדוק היתה דקה מן הדקה, כי מלבד הכללים הראשונים בנקוד ונטית איזה בנינים על-פי לוח הפעלים מן “המסלול” לא למדנו רבּנו דבר, ואולי לא למד גם הוא. וידיעתי בתלמוד הגיעה עד כדי “לקרוא” ולהבין מעצמי “עמוד” אחד בשבוע; וזכורני כי בזמן האחרון קראתי לפני רבנו מס' כתוּבּות עם כל פרטיה ודקדוקיה, כי בדבר הזה לא יצא ר' ליפא מכלל בני דורו ולא שׂם אל לבו איכה תפעל שיטת “פתח פתוּח” ו”דם מפקד פקיד" על כוח דמיונם של ילדים בני תשע ובני עשׂר שנים.
בצאתי מחדרו של ר' ליפא נתפרדה החבילה ביני ובין שני חברי הנזכרים אשר הלכו לבקש תורה מפי מלמדים אחרים. האחד מהם זאב… מת בנערותו כמו שכתבתי, ולהשני הייתי מוֹדע ואוהב נאמן כל ימַי. בשנה האחרונה לשבתי בחדרו של ר' ליפא נוסף על חברי עוד נער אחד ושמו משה בן דוד החייט, הוא הנודע אחר-כך בשם משה רייכרסאן.
בצאתי מחדרו של ר' ליפא החלותי להתהלך מחדר לחדר וממלמד אל רב אחר; ואזכור כי בכל החדרים אשר התהלכתי שם לא מצאתי קורת רוח כמו מרבי הראשון. המלמד אשר באתי אליו אחרי צאתי מתחת יד ר' ליפא היה חסיד – לא אזכור שמו כעת – וקפדן גדול. נוסף לזה היה איש בריא מאד, לו זרוֹע עם גבוּרה, ויראנו מפניו כמפני הארי; והיה כאשר פיו למהלוּמות יקרא לא נותרה בנו נשמה. רבי זה גר גם הוא בקרבתנו – בשנה ההיא העתיק אבי משכנו לחצר צבי אייזינשטאט אשר ברחוב הגשר, הנקרא עוד, עד לא נעשׂה בו מרצפת אבנים, רחוב החזיר. אשת הרב החזיקה חנות ממכר כל אוכל נפש, וגם היא היתה אשה גדולה ובעלת כוח וקולה כקול המון כקול גבר בדבּרה וגם מפניה יראנו, כי גם ידה נחתה בנו לא פעם ופעמַים. אזכור כי פעם אחת בלכתי החדרה ביום הששי בבוקר ראיתי כי החנות סגורה על מסגר, ובבואי עם חברי החדרה יצא הרבי לקראתנו וישלחנו הביתה לאמר: “היום נקיים אתם לביתכם; לא תלמוֹדו!” – הסבּה היתה, כי ביום ההוא בבוקר המליטה אשת הרב בת. שׂמחנו על זה, כי אמרנו אך שכוֹב תשכב היולדת ימים או עשׂור במטתה אשר עמדה בחדר למודנו ואנחנו נהיה חפשים כל הימים ההמה. אבל תקוָתנו נשארה מַעל. כי ביום הראשון בבוקר שלח הרבי לקרוא לנו, ובבואנו ראינו כי החנות פתוחה ואשת הרבי כבר ירדה ממטתה ויושבת בחנות. מאד חרה לנו על אשת החיל הזאת וקללנוה במַדענו קללה נמרצת.
לא אזכור מי היו חברי בחדרי זה, וגם אחרי-כן לא יספתי לראותם ולדעתם; רק אזכור כי היו גדולים וכבירים ממני לימים והמה החלו ללמדני משוּבת הנערים פורעי מוסר. רק “זמן” אחד בקרתי בחדר הזה ולמדתי מסכת פסחים ופרשת השבוע בשבועה.
מחדר רבי החסיד באתי לחדר אחר, גם-כן בקרבתנו ברחוב הגשר. את שם הרב החדש לא אזכור; ורק אזכור כי במספר חברי היה נער אחד בן שמונה-עשׂרה יעקב שמו וכבר היה “חתן” והיתה לו כלה בשווינצאן; הוא החל להודיעני “למה כלה נכנסת לחוּפה”. ויהי היום ואנחנו יושבים לפני רבּנו ועוסקים בשעורנו במס' ב"ק [בבא קמא], וכשהגיע הרב למקום “אמר רבא” הידוע (דף י"ט?) חפץ לעבור על מקום הטנופת הזה בחפזון ובמנוסה, אז לחש לי חברי יעקב לאמר: שאל ויבאר לנו מאמרו של רבא. אני בתוּמי שמעתי בקולו ואפצר ברבּנו לפרש לנו את המאמר; וכתשובה ברורה הכני הרב על לחיי ויאמר: “שקץ, קרא וָלך! – כי תגדל תדע”. וכן היה. גדלתי וידעתי כי יעקב חברי מיראתו לשאול בעצמו את פי הרב וישאלהו על פי.
יעקב חברי זה מת קודם שנכנס לחוּפה ושמואל אחיו נשׂא את “כּלתו”.
יעקב חברי זה היה בן ר' נחמיה בנו של ר' אהרן הסופר דגחש“א [דגמילות חסד של אמת]; ועל ר' נחמיה זה אמרו שהיה סופר ומליץ בלה”ק, והוא איש עשיר ופזרן. ויהי ביום הפורים ויאמר רבּנו לשלוח לר' נחמיה מכתב מליצה למען ישיב לו מנה אחת אפּים. ויקראני אתו ביום תענית אסתר אחר חצות לחַבּר אתו את המכתב, כי כבר נודעתי לו לבקי בתנ“ך. דעתו של רבי, שכל תקפּו של מכתב מליצה אינו אלא שיהיה כתוב בסגנון קשה להבין ובמלות זרות, ואני מבקיאוּתי בתנ”ך ידעתי אֵי זה מקום המלים הקשות. לקחתי את התנ"ך, פתחתי בו ס' איוב ולקטתי לאחד אחד והבאתי אליו כל הדבר הקשה כמו המלות המרוּבּעות: פרחח, רטפש, פרשז, המאמרים הקשים: לפיד בוז לעשתות שאנן, ודומיהן. וכן הייתי הולך ומלקט באמרים בס' איוב, והוא חורז אותם בטורים על חוטי רעיוניו, עד שגער בי רבי ויאמר: עד מתי אתה מגבּב לי דברים רק מס' איוב; נקח גם את ס' משלי. עשׂיתי כדבריו ויצא לנו מכתב המליצה.
בבוא יעקב החדרה אחר הפורים, שאלתיו אם מצא המכתב הזה חן בעיני אביו; ויענני יעקב בפנים שׂוחקות על משבּתי כי אביו צחק על המכתב ההוא, באמרו כי אין זה מכתב מליצה; כי כל עיקרו של מכתב מליצה הוא שיהיה כתוב בשׂפת ברורה למען ירוץ הקורא בו. – הרבה למדתי מרבי ומחברי יותר ממנו.
בזמן שאחר זה היה לי עוד רבי אחד, ר' אייזיל המגיד שמו, והוא היה “מגיד מישרים” באחד מבתי המדרש. את הרב הזה אזכור כמו שאזכור את פרתו של ר' אלעזר בן עזריה, ברצועה שבין קרניה. כי לפדגוֹג אֹמן זה היו רצועות מרצועות שונות, רצועות פשוטות ורצועות כפולות ומשוּזרות להנות בהן את תלמידיו. בין חברי בחדרי זה היה בחור אחד בן י“ח או י”ט שנה ושמו יוסף, גס מוח וקשה ההבנה מאד, ורבי היה קורא לו “ערל ראש”, וכמעט בכל יום ויום היו רצועותיו חורשות על גבו12 . ומלבד זה היה מוחץ רקתו בעבי גבי ס' מהרש“א מהר”ם שי" כרוך בקרשים, מכל הבא בידו. אבל כל זה לא הועיל לפתּח את מוחו וסוף-סוף נעשׂה סנדלר ואנכי ראיתיו אחרי כן מוכר מנעלים בשוק ופניו העידו עליו כי היה עני מדוּכּא. כפי הנראה לא למדוהו רצועות הרבי גם להשתמש ברצועות על הסדן כראוי. – עוד חבר אחד היה לי בחדר ההוא וגם הוא כביר ממני בשתים שלש שנים, שמו שאול והוא בן לאיש כוֹרך ספרים; והוא נער בעל כשרונות טובים וחד השׂכל מאד. בגדלו אחז באומנוּת אביו ויהי אמן טוב וגם משׂכּיל יודע ספר.
בקיץ שנת תר“א, או תר”ב, היו לי שני מלמדים בזמן אחד. המלמד אשר לקחני בחוה"מ פסח היה גם שדכן ולרגלי פרנסתו זאת נסע לחג השבועות לארץ רחוקה ומסרני או מכרני אותי ואת עדר חברי, אשר לא אזכור איש מהם, למלמד אחר. ובכן היו לי במשך חמשה זמנים ששה מלמדים, לקיים מה שנאמר: מכל מלמדי השׂכּלתי.
במשך הזמנים האלה למדתי כשנה וחצי כתוֹב עברית אצל ר אהרון יאנאטהאנזאן הנקרא שקודר, הוא ר' אהרן בנו נתן אשר הצבתי ציון לנפשו במליץ שנת 1868 נומ' 34. האיש הזה נודע אחר-כך למליץ. הוא מחבר הס' “כלי שיר” (ומכּתב ידו גנב חאשקעס מיטב שיריו בספרו “כנור וָנבל”). ואף-על-פי שעיקר חובתו היה ללמדני יפי הכתיבה אבל אזכור כי היה משתדל לערוך לפנַי תמיד כתבים מעשׂי ידיו ערוכים על טהרת הלשון, ובלי ספק הועילו גם המה להעיר בי את רוח השׂפה ולהביע בה את רעיוני13 .
עד שנת תקצ“ח היה אבי במעמד טוב, כי רבים מאצילי פולין אשר מהם פריוֹ נמצא היו סרים לבית מלונו, כי אהבוהו על ישרת לבו ועל אמון רוחו ועל דבּרוֹ צחות בשׂפתם. אזכור ואזכיר מקרה אחד אשר קרה בימים ההם והוא יעיד על ישרת לבב אבי ונקיון כפיו. פעם אחת סר אלינו ללון איש פולני, אשר לא ידעוֹ אבי תמול שלשום. ויקח לו חדר מרוּוָח בחצר וישב שם ימים אחדים ויפן ויצא לדרכו. אמי היתה נוהגת פעם בפעם בצאת האורחים מחדריהם לבוא בעצמה ולבקר בחדר אם הכל על מקומו בשלום בטרם תבוא השפחה לטאטא ולנקות; ויהי בבואה הפעם אל החדר אשר גר בו הרופא ותמצא מראשותי המטה כיס של עור (ארנקי) כבד בכסף וּבזהב; ותבוא ותגד לאבי. ויספרו את הכסף ויהי שם כשמונה מאות רו”כ אדרכמונים ויחביאנוּ עד דרוש האובד אותו, כי לא ידע אבי אנה הלך ויבקשהו. עברו יומַים וכבר בא אורח אחר ויחַן בחדר ההוא. ביום השלישי והנה האיש בא רוכב בסוס ויבוא אל אמי ויבקש את מפתח החדר אשר גם שם, ותגד לו אמי כי אורח אחר בא על מקומו בחדר ההוא, וכאשר שאל אבי לחפצו ענהו כי בדרך במלון בפתּחו את ארגזיו ראה כי אבד לו כיסו כיס הכסף ואינו זוכר אנה הוא בא, אם בדרך נשמט מידו או בהיותו בווילנא ובלכתו כה וכה בעסקיו. וכמה היה כסף בכיסך? שאל אבי; ויאמר האיש: ויאמר האיש: כזה וכזה היה כסף בכיסי. ויוציא אבי את הכיס וימנה את הכסף וימלאהו אל יד בעליו. והאיש משתאה ומחריש בשׂמחת לבו, ויודה לאבי את חסדו ואמונתו וישב אל ביתו שׂמח וטוֹב לב. כשבוע אחרי הדברים האלה באו שלשה יהודים מראשי עדת ישׂראל בווילקומיר. וישאלו לאבי לשלום ויודו לו בשם כל בני עדתם על עשׂותו באמונה את האיש ויקדש שם ישׂראל ברבים. ויסַפּרו האנשים לאבי, כי האיש ההוא הוא רופא העיר בווילקומיר והיה מיצר לישׂראל תמיד, כי שׂונא הוא אותם מעודו. ואולם מיום המעשׂה נהפך לבו לטוב להם באמרו כי מצא גם בין היהודים אדם כשר ונאמן רוח, אשר לא פלל ולא עלה על לבו מעולם, על כן יִנחם על שנאת החנם הכבושה בלבו אל כל היהודים ולא יוסיף שׂנוא אותם כל הימים.
משנת תקצ"ט והלאה החל אבי לרדת ממעמדו. בזמן ההוא ירדה גם כל העיר ווילנא פלאים, כי העלתה עליה חמת הקיסר ניקוֹלי לאין מַרפּא, בגלל הקשר אשר נמצא בין בני פולין בשנה שלפני זה, בהיות ניקוֹלי בווילנא ויברח משם לילה בהחבא; הוא הקשר הנודע בשם קשר קאנארסקי. אז באו על שׂרידי פולין הוֹוָה על הוֹוָה ולרגלם שוּדדה כל הארץ. בעת ההיא סוּגר האוניווירזיטט בווילנא, יצא ממנה הקוֹממיסַריאט; פסקו אספות האצילים בעלי-הנכסים (סיים) ונגזר על בניהם הזכרים שיהיו כולם יוצאים לצבא איש אחר אחיו בהגיעם לפרק. ועוד העיקו עליהם בגזרות קשות לכלוא את רוח המרד המפעמם תמיד. ובצוֹק העתים לאצילי הארץ נהפך הגלגל גם על בעלי-פרנסה כמו אבי אשר מהם פריוֹ נמצא. מאין עובר ושב היו חדרי בית מלונו שוממים ובאשר פנה השׂתכר אל צרוֹר נקוּב. בשנה ההיא עזב אבי את בית טאַנסקי וישׂכּור לו ברחוב הגשר את בית אייזינשטאט הקטן ממנו. בבית ההוא ישב שנתים ימים, ואז העתיק משכנו לבית שאדורסקי אשר נוכח בית תפלת הקתּדרא בואכה אַנטוֹקוליה; ובבית הזה אשר ישב בו אבי כשמונה שנים (תר“ב – תר”י) אבד לו יתר הונו ויבוא עד משבר לחם. בשׂכרו את הבית פרצו דין ודברים בינו ובין האיש (צבי אייזינשטאט) אשר היה גר שם עד כה, ויהיו נדונים בבית מועצות האפוטרופסים אשר מידו שׂכרו את הבית; ואף כי אבי זכה בדין והבית קם לו, אבל בענין רע זה אבד לו כל כספו, כי הדיינין ענו הדין במשך ששה חדשים ומצצו את לשד בעלי-הדין. ונוסף לזה עליו היה לפייס סך מסוים לאייזינשטאט, ונאנס לקחת כסף בהלוָאה ולשלם רבּית. וכמעט החל להחליף כוח ולהשיב רוחו אל נדנה קרהו מקרה לא טוב אחר: חומת הבית אשר ישבנו בו נבקעה ממול פניה, ומדאגה בדבר פן תפול החומה תחתיה, צוו שׂרי העיר ויהרסו את בית החומה ואבי בנה לו בחצר בית קרשים ארעי ונשב שם…
בימים ההמה נתן אבי את אחותי הגדולה נחמה לאיש למיכל גארדאן. שלש שנים ומחצה נמשכו בין התנאים והחתונה, אשר היתה בערב פסח שנת תר“ב, ואני אז בן י”א שנים וארבעה חדשים. מיכל זה בן אהרון דוד (מחבּר ס' “אפיק נחלים”) בן מיכל גארדאן הנקרא בווילנא מיכל קרוינֶעס, אחי ר' ישׂראל גארדאן אשר היה בווילנא לרב מאת הממשלה. שבע שנים ישב מיכל זה בביתנו ויאכל לחם על שולחן אבי עד מות אחותי זו אשתו בשנת תר"ט. וההתקרבות הזאת פעלה פעולה גדולה עלי ועל דרך חיי כאשר אסַפר לקמן.
מיכל זה14 נחשב בזמנו על עוּלי הימים המשׂכּילים בווילנא אשר פנו מאחרי התלמוד ויתנו את לבם לדרוש בחכמה ולכתוב צחות בשׂפ“ע [בשׂפת עבר], כנר לרגלם היו הסופרים הידועים רמא”ג ואדם הכהן15 . [ראה תוספת, עמ' שמז!]
בחוה“מ סוּכּוֹת שנת תר”ב, לפני מלאת לי שתים-עשׂרה שנה, ראיתי איש אחד, עודו צעיר לימים כבן עשׂרים ושמונה, בא אל אבי ויתלחשו על אודותי; אחר נגש האיש אלי וישאלני על דבר למוּדי בתלמוד ויבחנני בעל-פה, ויהללני אל אבי, אבל שׂם תהֳלה בדרך אשר אחזו בה מלמדי. ואף-על-פי שלא הגידו לי את דבר משׂאם ומתּנם אבל מזלי חזי לי שהאיש הזה הוא יהיה מלמדי לזמן הבא, וכן היה.
ביום (ראש?) החודש חשוָן לקחני מיכל גיסי (לבקשת אבי אשר היה טרוד בעת ההיא), ויוליכני אל פּרוַר העיר אַנטוֹקוֹליה ויביאני ביתה רבי החדש, הוא האיש אשר ראיתי בביתנו בימי החג. הבית אשר הוּבאתי בו היה בית הרב המפורסם בזמנו ר' יצחק סירווין, הנקרא המגיד מסירווינט או המגיד מאַנטוֹקוֹליה. ולר' יצחק הזה שני בנים, האחד אליהו אליעזר שמו, זקן ממני כחצי שנה, ואביו יקראהו “זייזינקע”, השני עזריאל, צעיר לימים ממני כחצי שנה, ואביו קרא לו “זאזינקע”. לשני בניו אלה לקח ר' יצחק מלמד מיוחד ומובחר במינו – הוא האיש אשר היה בבית אבי, – את שמו לא שמעתי מעודי ולא אדע עד היום, כי היה נקרא בפי כל “המגיד מקארעליטש” או “המורה-הוראה מאַנטוֹקוֹליה”. לא ידעתי אם היה לרבּנו זה אשה ובנים או לא, אבל אנכי לא ראיתים ולא שמעתי על אודותם כל ימי לָמדי אצלו, במשך שלשה “זמנים”. את המגיד ה“קארעליטשי” הזה לקח ר' יצחק הנ“ל לביתו ויהי גר שם ואוכל לחם על שולחנו ובלי ספק קבּל גם שׂכר למוּד במזומנים ללמד תורה לשני בניו הנזכרים, וכדי להרבות בשׂכרו נתּנה לו רשות לקחת על שני תלמידיו עוד אחד מן החוץ מבני “בעלי-הבתים”, בתנאי שיהיה הנער “נער טוב” והגון להיות חבר לאחד מבניו של ר' יצחק, ויצא הגורל עלי. עוד היה לר' יצחק בן שלישי “מיישא” שמו, אבל הוא צעיר מכולנו ולמד בחדר אחר אצל מלמד אחר, כי עוד לא הגיע לידי כך ללמוד תורה אצל הקארעליטשער. כשבועיִם ימים אחרי-כן (כבוא 29 סעפטעמבער ראש השנה לדירות בווילנא) העתיק ר' יצחק משכּנו אל “העיר” ברחוב אשכנזי בביתו של ר' חיים נחמן פרנס, וישב שם במקצוע החצר משׂמאל בקומה השניה מעל לדירתו של המגיד מווילנא ר' וואלף (או ר' פייוויל, לא אזכור); ואהי מהלך יום יום מביתנו אל חדרי בבוקר ובערב, ונער משרת הולך עמי לשלחני ומביא לי את ארוחת הצהרים. אותי הושיב הרבּי עם עזריאל, בנו של ר' יצחק הקטן, ואליהו אליעזר למד בפ”ע [בפני עצמו]. אנכי עם עזריאל למדנו מסכת ב“ק מתחלתה ואליהו אליעזר למד מפרק הכּונס, כי חמשה פרקים הראשונים למד הוא בזמן העבר. והנה בשלשת הזמנים אשר עשׂיתי בביתו של ר' יצחק למדנו את שלשת הבּבוֹת, וצריך להודות על האמת שרבּנו זה עשׂה מלאכתו באמונה ולמדנו להועיל, והזמן הזה היה אמנם “תור הזהב” בכל ימי עסקי בתלמוד והיה היסוד אשר עליו נבנתה סוּכּת ידיעתי בתלמוד הנופלת. – אצל הקארעליטשער למדנו רק גמרא לחוד. פעם אחת השמיע אבי את חפצו שאלמוד גם “פסוק”, ובערבי שבתות “קריאת התורה”, ויהי כשמוע ר' יצחק את הדבר הזה ויצחק ויאמר אלי: “אולי יחפוץ אביך שתלמוד ג”כ “חיי-אדם?” אנכי לא הבינותי אז את העוקץ הטמוּן בתשובתו של ר' יצחק, אבל אבי שמע ולא עמד על דעתו, כי כפי הנראה היה רוחו נוֹח מאד מזה שזכיתי ללמוד תורה בביתו של ר' יצחק והיה לו לכבוד. ולמַלאות חסרון זה פּקד אבי עלי לקרוא מקרא בעצמי בשעות הפנויות והיה הוא בעצמו מעביר עמי את “הקריאה” בערב שבת אחר חצות. כפי שאזכור היו כשרונותי טובים מכשרונותיו של חברי עזריאל (אמת כי היה צעיר ממני כחצי שנה, כאמור). פעמים רבות הוכרחתי להיות בעזרו כדי שיבין את שעור ה”קריאה" אשר נטל עלינו רבּנו. ובזה נראה נשׂיאוּת פנים של אלה האנשים לבניו של ר' יצחק, שלא הושיבו אותי בישיבה עם אליהו אליעזר הגדול ולמד יותר ממני, אשר לא הייתי נופל בכשרונותי ממנו, והייתי לומד ממנו, כי אם הושיבוני אל הקטן כדי שילמד הוא ממני, וגם זולת זה ראיתי פעמים רבות עין בעין שהמה מבכּרים את חברי על פני, וכשהיה ר' יצחק מנסה את בניו או כשהיה מראה אותם לאחרים הבאים אחריו (יותר משאר אנשים היה בא אל ביתו ומנסה את בניו ר' ישׂראל סַלנטר) היה לוקח את בניו אליו אל חדרו ואנכי הייתי נשאר לבדי בחדר הראשון ואין שומע אותי. בפעם הראשונה כשבא ר' ישׂראל סלנטר נסה את שלשתנו יחד ובחפצו היה שנעמוד מעצמנו על איזה קושיא הנמצא בתוספות. ואהי אנכי הראשון אשר עמדתי על הקושיא. וכפי הנראה לא ישר הדבר בעיני ר' יצחק, כי שוב לא נסה אותי ר' ישׂראל, וכבואו לוּקחו הנערים אל חדר אביהם, ושם נסום. ואף כי בעת הזאת לא גמלה דעתי עוד לדעת ולהבין פשר הדבר הזה, בכל זאת הטילו על ידי כך קנאה בלבי ויהי ריב ביני ובין חברי. וביחוד היתה מריבה וקטטה תמיד ביני ובין עזריאל, כי אליהו אליעזר טוב המזג מעזריאל והייתי חי עמו בשלום יותר משל אחיו. ויהי בהיות בינינו הרוח הרעה היה כלי זיני תמיד עלי לנקום בהם, והוא כוחי וידיעתי במקרא. כי הנערים האלה אשר התעתּדו מקטנותם להיות גדולי ישׂראל לא הבינו במקרא ולא ידעו קרוֹא פסוק כצורתו ויהי הדבר הזה להם לפעמים לפוקה בשעת קריאת השיעור בגמרא; ואף-על-פי שעל האגדות המלאות “מקראות” היינו מדלגים לפני רבּנו או עוברין עליהן בנשימה אחת, אבל כשהיה איזה פסוק קשה להולמו מבצבץ בתוך דבר הלכה היה להם כפטוּרא בפי ושט, והיה אם היתה השעה שעת רחמים ועת רצון16 הייתי מבאר להם את הפסוק, ואם היתה השעה שעת מלחמה, הייתי “אוגר את דברי”. זכורני כי לא בארתי לעזריאל את הפסוק “אם תבעיון בעיו שובו אתיוּ”, ובשביל זה לא ידע במקום ההוא את פירושו של רש"י, ורבּנו אשר לא התבונן אל סבּת הדבר קצף מאד על עזריאל וגם הכּהו על הלחי; ותהי זאת נקמתי ממנו. ושוב קרה כדבר הזה בעת שלא היה רבּנו בחדר ונתקשה עזריאל ולא ידע פירוש הפסוק; והימים ימי מלחמה בינינו, וישאלני ולא הגדתי לו ויתן את קולו בבכי כי ירא מפני הרבי; וישמע ר' יצחק ויצא מחדרו ויבאר לבנו את הפסוק, ומתוך זה עמד על עיקר הדבר ויתן את לבו למַלאות את החסרון הזה וללמד לבנו מעט מקרא, לא לשם מקרא כי אם לשם גמרא; ואחרי אשר ראה כי אני לא נתקשיתי במקום ההוא ושמע מפי בניו כי אנכי בקי במקרא, בחָנני ונסני במקומות רבים בספרים שונים ואצא זכּאי. וישאלני עם איזה פירוש למדתי מקרא, וכאשר שמע כי למדתי מקרא עם “מצודת דוד” וייטב הדבר בעיניו וימַלא את ידי ללמד לבניו מקרא בשעה שאינה לא יום ולא לילה, כלו' בין מנחה למעריב. וינעם עלי מאד בראותי כי לכל הפחות בדבר אחד עליתי על חברי, אחרי אשר בשאר הדברים שמוני “כיהודה ועוד לקרא”.
כבר העירותי כי בחדרי זה למדתי שנה וחצי והייתי בא בשעה התשיעית בבוקר ויוצא בשעה התשיעית בערב; ואם-כן כל הזמן ההוא כמעט לא היו עיני אבותי צופיות על הליכותי; ובחדרי היה רבי רק מלמדי תורה אבל לא משגיח על מעשׂי והנהגתי, בעוד אשר חברי היו בביתם תחת עין אביהם ואמם, הייתי אני כאסוּף מן החוץ ואין רואה ואין יודע; וזה אמנם לא נשאר בלי רושם עלי ועל נפשי.
ר' יצחק היה גדול בעיני היהודים ונודע בשם “המגיד משירווינט”, ושמו זה מעיד עליו כי היה לפנים “מגיד” בעיר קטנה סירווינט אשר על הדרך העולה מווילנא לווילקוֹמיר. אבל בווילנא לא היה לא מגיד ולא רב ולא מורה הוראה כי אם דיין או “בורר”17 בדיני ממונות, והיה כל הדבר הקשה והביאו אליו והוא היה מתוך בין הצדדים. בזמני בא לפניו דין ודברים שהיה (כמו שאמרו אז) בין “היורשים מהורודנא” והיו באים אל ביתו בלילה כמה פעמים בשבוע במשך חורף אחד עוד ארבעה בוררים, ור' יצחק היה החמישי המכריע. בין הדיינים היו ר' יאשיה זעלקעס, אבי ר' שלמה זאלקינד המשורר והמורה בבי“ס הרבנים, ור' מרדכי מסמַרגאָן ושמות השנַים הנותרים לא אזכור; וכשהיו נאספים היו מביאים לפניהם בכל פעם ופעם יין ודגים מלוחים ופרפראות שונות והיו סועדים לבם ומעיינים בדבר כל הערב; וכן היה הדבר נמשך כמעט כל החורף. וכאשר שאלתי את חברי מי הוא העורך השולחן בכל ערב (כי ידעתי כי יד ר' יצחק איננה מַשׂגת להעלות לפני אורחיו מַעדנים ומטעמים כאלה בכל פעם ופעם) ויאמרו לי כי כל זה נעשׂה בהוצאת בעלי-הדין; וכאשר שאלתי: עד כמה בערך יעלה העסק אשר עליו הם דנין אמרו לי כי העסק עולה עד שלשים אלף רו”כ. בערב אחד בסוף החורף נאספו כל הדיינים ובעלי-הדינים והיה השולחן ערוך כשולחן שלמה בשעתו ונרות רבים דולקים, ועל-ידי-זה היה גם לנו חג קטן כי נתבטל למודנו, כי גם החדר אשר ישבנו בו אנחנו היה מלא אנשים; והגידו לי שהוא יום הפסק דין. בערב ההוא בא שמה גם “נחום הטוען” שהיה גם כן מפורסם בשעתו, ושמעתיו מדבּר וטוען הרבה.
והנה השׂכר אשר השׂתכּר ר' יצחק מדינים כאלה היה רק שׂכר ארעי, ובמשך שנה וחצי אשר עשׂיתי בביתו לא אירע עוד עסק גדול; אבל שׂכרוֹ בקביעות היה לוקח ממעות ארץ-ישׂראל (כי היה שד"ר, או כמו שהיו קוראין אז “משוּלָח”) חמשה רו"כ לשבוע. ובכל יום החמישי כשהיו מביאין לו “השׂכירוּת” על-פי רוב במטבעות נחושת, שרוּבּן היו פסולות ולא היה חותמן ניכּר, כמו שהיו מוציאין אותן מן הקופסאות, היתה אשת ר' יצחק נותנת לי למנות את הכסף ולבקר בין טוב ובין רע, כי אנכי הייתי בעיניה כבקי בהוָיות העולם וכיודע בטיב מטבע.
אשתו של ר' יצחק – הענע פריידה היה שמה – היתה אשה כשרה ויראת שמים וטובת המזג מאד ואוהבת בניה כבבת עינה ושומרת אישה מכל משמר, כי אסתניס וחלש היה, ואנכי אהבתיה וכבּדתיה מאד ולא קרה מעולם שלא נשׂאתי פניה ולא בטלתי את רצוני מפני רצונה אם בקשה דבר. ועל כן אהבתני גם היא ואהי לה כבן. וכל הימים אשר עלה זכרונה על לבי אחרי-כן היתה בעיני כאחת הנשים הנזכרות בספרי-קודש אשר בנו את בית ישׂראל. וטוּב לבה ואהבתה אלי הצילוני פעם אחת מרעה ומצרה גדולה, כלו' ממכות חדרי בטן. ומעשׂה שהיה כך היה. באחד מימי החנוכּה בשנת תר"ג, הוא “הזמן” האחרון אשר למדתי בביתו של ר' יצחק, לעת ערב יצא הרבי באשר יצא ויעזבנו לנפשנו “לחזור” על למודנו ואיש לא היה אתנו בבית זולת אֵם הילדים אשר שכבה בחדרה על מטתה. ויהי כאשר כּלינו את משנתנו וָאומַר אל חברי: הבה נשׂחקה במנענעים (качель), וישמעו לי. בחדרנו עמד אל מושב הקיר ספסל אשר היינו יושבים עליו לפני רבנו והוא דף מוּנח על שלשת גזרי עצים עבים. ונַעמד את הספסל בתוך החדר ונוציא את שני גזרי העצים מתחת שני הקצווֹת. ויעמוד זייזינקע על הספסל מקצה מזה וזאזינקע עמד מקצה מזה ואנכי בתוך כמטוּטלת עומד ומניע, מעלה ומוריד ברגלי את הדף וחברי, אשר גם משׂחק כזה לא ראו מימיהם, מפזזים ומכרכרים בכל עוז על הדף, מתענגים כמלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אבל פתאום זז זאזינקע ממקומו בהנשׂאו למעלה ותמעד רגלו ויפול ויפגע בגבּחתו אל קצה הדף ויפצע את ראשו; ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד. ותחרד אמו לקול זעקתו מחדר משכבה ותרא והנה בנה פצוע, זב דם, וַתּבּהל מאד, כי אמרה מת הוא. וברגע באפה התנפלה עלי לכלות חמתה בי, כי לבה הגיד לה כי אני הוא מסַדר הדבר הנני, אבל בהביטה בי ותרא כי פני חָורו כמת ונשמה לא נותרה בי מפחד לבבי נכמרו רחמיה גם עלי ותרץ ממני ותמהר אל בנה להרגיעו ולהסוֹתו, כי יראָה פן ישוב אישה הביתה והוא איש חלש וחולה נוח לכעוס ויבולע לו ויבולע גם לי. ותמהר ותמשח על הפצע לחם רק אשר לעסה בשניה, ותרחץ את דמו, ותחבוש ראשו במטפחתה, ולמען הרגיעוֹ ולמען הפיג את פחדנו שלחה אל בית אברהם בן ר' חיים נחמן ויביאו לנו קלפים (карты) – כי בבית ר' אברהם פרנס כבר פרצה הקלפה ונמצאו ניצוצי טומאה כאלה – ותסר מתוכם את הטלמסאות ואת כל הגליונים אשר שתי וערב בהם ותתן לנו לשׂחק בהם, עד שוב הרבי. היא הפעם הראשונה אשר שׂחקתי בשׂחוק הקרטין בימי חיי.
זייזינקע, או אליהו אליעזר, היה מטבעו מתון וטוֹב המזג, אבל קשה עורף מאד, והיה בהקשותו את ערפו וחפצוֹ לא נתּן לו היה מתמרמר מאד ונושך מרוב כעס את צפרניו עד שפך דם עליהם, כמו שהיה עושׂה נפוֹליוֹן הראשון בשעתו – ולא אדע מי למד ממי. ברגעי שגעונו אלה לא עצרה גם אמו כוח להעבירו מדעתו. ולדוגמא אזכיר מקרה קטן. לי היה כובע שׂער בעל אזנים, כאשר נשׂאו אז אבותינו בימי החול בחורף ואני הייתי לובש אותו אפילו בימי הקיץ. וייטב הדבר בעיני זייזינקע וישׂם לו לחוק בלכתו לפנות לצרכו לשׂוּם את כובעי בראשו, ואנכי הייתי נותן לו את חפצי זה תמיד כל הימים אשר הלך אתי בשלום ובמישור. בית המחראות אשר היינו יוצאים שמה בחוץ היה באחד המבואות האפלים אשר בקומת הבית העליונה, עד כי גם בעצם היום הלכו שמה לאור הנר, וידלק זייזינקע את פנסו ללכת לצרכיו ויאמר אלי: תנה לי את כובעך. אבל הימים ימי מלחמה בינינו ומקרה לא נזדמן לידי לנקום נקמתי, ויהי בבואו לבקש את כובעי וָאומַר בלבי: כאן מצאתי מקום לגבות את חובי, ואשיב את פניו ריקם, אבל הוא התעקש ויחל לדרוש את הכובע מאתי ביד רמה ובקול נוגשׂ. הוא דורש ואני יושב ואינני נותן. הנר דולק לפניו והוא עומד ונושך את אצבעותיו ומַשהה נקביו וקורא בקול גדול: “הבה לי הכובע ואם אַין…” ואנכי שׂמתי את כובעי תחת ירכי ואשב עליו ולא שׂמתי לבי אל שועתו ואל דמעותיו. ותבוא אמו ותדבּר על לבו: לך בני לדרכך בלי הכובע! אבל הוא באחד לאמר: לא אלך! הבה לי הכובע… הכובע… ואם אין… לא אלך. ויתמרמר אלי לקחתו ממני ביד חזקה. ותרא האשה כי מתאמץ הוא לבלתי לכת בלי כובע ותשׂם פניה אלי בדברי חן ותחנונים: “עבוֹר נא אתה אתה על מדותיך, בני, הלא חכם אתה ממנו! ומה ממך יהלוך אם תתן לו את כובעך כפעם בפעם? הטרם תדע כי משוּגע הוא; עוד מעט וקרה לו אסון מסלון החוזר”. ואשמע בקולה ואקח את הכובע ואזרקהו זרוֹק בפניו; והוא לקח וישׂם את כובע הישועה בראשו כמנצח וילך. כעבור רגעים אחדים שב והכובע אין אתו. איה כובעי? שאלתיו. “איננו!” – אמר לי ברוֹע-פנים – “לא תוסיף לראותו עוד עד עולם!” אז הרימותי אני את קולי ואקרא. ותבוא עוד הפעם אמו לנסותו בבקשותיה להשיב לי את כובעי, אבל הוא באחד: הכובע איננו. ותשב האשה ותדבּר על לבי: בני, הלא עוד היום גדול ואינך הולך עוד לביתך; כבוא מועד שוּבך הביתה ישיב לך את כובעך. אבל בא הערב ויהי לילה, המשרת בא לקחתני הביתה וזייזינקע איננו מגלה את סוד המקום אשר שׂם שם את הכובע, ויבקשוהו ולא נמצא ויתנו לי כובע אחר ואלך הביתה בפעם הזאת. אבל גם ביום השני וביום השלישי לא השיב זייזינקע את הכובע. ורק כעבור ימים אחדים באו לנקות את ארוּבּות העשן ויוציאו מן הארוּבּה את כובעי מגוֹאל ומגולל בפיח התנור, עד כי פנה זיוו, פנה הודו, פנה הדרו.
לר' יצחק היו שתי בנות: האחת נערה בתולה (כפי שהגידו לי) כבת שש-עשׂרה אבל היא ישבה בבית אחת משארי-בשׂרה בעיר מצער פאדזעלווע, וכל ימי בואי ביתה ר' יצחק, במשך שנה וחצי, לא באה אל בית אביה אפילו פעם אחת, לכל הפחות אנכי לא ראיתיה. בת ר' יצחק השניה, “בריינה” שמה, כבת כ"ה עד שלשים, היתה אשה מתגרשת מאישה ויושבת בית אביה כנעוּריה.
זכורני כי בעת סדוּר גרושיה נקראתי אני לבית ר' חאצקעלע (יחזקאל לאנדאָ) מסַדר גיטין בווילנא, אשר היה גר גם-כן בבית ההוא, וישאלני מה שם המתגרשת (כדין ששואלין בתינוקות), ואִלו היו שואלין אותי בלי שום כרכורים הייתי משיב בלי ספק כמו שהיו קוראין אותה בביתה בריינע, אבל הוא הוסיף לכרכר ולשאול: “בריינע או ברוינע”? ועל-ידי זה הביאוני בספק, ויהי גם האורים-והתומים שלהם פוסח על שתי השׂעפים ולא הצילו מפיו דבר אמת.
אזכור עוד מעשׂה נערוּת זה. האשה בריינה הנ“ל אחר שלוּחיה ישבה פעם אחת בחדר למודנו אל השולחן ותמרוט נוצות משברי כלי חרס אשר לפניה. אין איש אתנו בחדר, לא ידעתי אנה פנו כל האנשים, השעה שעת הצהרים, ואנכי יושב וסועד לבי בצהרים. ולפני מונחים לחמניות עגולות ( Крендели ) הנקראות “בּעֶגוּל”. ותבוא בי רוח שטוּת ואקח אחת מהעגולות ואשים על שן קדרת הנוצות העומדת לפני בריינה וָאומַר בפה מלא המלות הנוראות אשר בהן תלויים חיי רבים מבני ישׂראל ואָשרם: “הרי את מקוּדשת לי וכו'”. לא אזכור כעת אם חפצתי לקדש לי את בת ר' יצחק הגרושה או את קדרת הנוצות, בין כך וכך לא היה זה זווּג עולה יפה כי אני אז בן שתים-עשרה שנה ובריינה כבת שלשים, והקדרה כפי הנראה עוד זקנה ממנו לימים. כשמוע רבי את הדבר הרע הזה ויכבּדני במתנת ידו הפתוחה והרחבה, ואנכי נתתי את קולי בבכי לאמר: ומה בכך אם קדשתי את קדרת הנוצות? הנני נכון לגרשה. אחרי-כן שמעתי את רבי ור' יצחק מתלחשים על אודות הדבר ובלי ספק היו ביניהם שו”ת [שאלות ותשובות] אם קדוּשין תופסין בקדרה של נוצות או לא.
והנה כל מעשׂי תעלולים אלה והרבה כיוצא בהם באו ב“זמן” השלישי, אחרי אשר הייתי כבן בית בביתו של ר' יצחק ופחדם ומוראם ירד מעט מעל ראשי וגם רוחי החל להנעֵר ולא יגורתי עוד מפני האף והחמה. אין ספק כי ר' יצחק ורבי ראו בזה סימנים מובהקים כי יוצא אנכי לתרבות רעה, ולא שׂמו האנשים התמימים האלה אל לבם איזה הדרך היה לי לבוא ל“תרבות טובה”. אבל מקרה בלתי טהור אחד קרה, גדול ונורא בעיני רבותי אלה מכל הקודמים, והוא כפי הנראה, גם מלא את סאתי לסגור בעדי בזמן הבא ביתו של ר' יצחק. ביום אחד מימי החורף תר“ד, אחרי שכבר נעשׂיתי בר-מצוָה, נכנס ר' יצחק פתאום לביתו (שלא כדין תלמיד חכם) וירא והנה פסת גליון קצרה וארוכה בידי והגליון כתוב מזה ומזה – שורות קצרות. מה זה בידך? קרא ר' יצחק בחרדה גדולה ויקח את הגליון מידי בחזקה. לוּ מנה ה' דג גדול לבלוע אותי ברגע ההוא! לוּ פצתה האדמה את פיה תחת רגלי! אבל לאו בכל יומא מתרחש ניסא ואהי עומד לפניו שח עינים וחפוי ראש וארכובותי דא לדא נקשן כאיש מט להרג18 ולקוּח למות. על הגליון היה כתוב “שיר”. השיר הזה מעשׂה גיסי מיכל גארדאן אשר שר על ה”חורף“, בתבנית “שיר האביב” לר' אפרים לוצאטו ו”הקיץ" לבן-יעקב, והתחיל בחרוזים אלה:
הן החורף השודד,
עוֹין יפעת הטבע,
על כל עמק וגבע,
ידו חֵמה שולחת.
והנה אם יתחבטו עתה יודעי שׂפת עבר להבין איכה זה “יד חמה שולחת” אני אז בתוּמי לא נתחבטתי על דבר קשה זה, אחרי אשר בא ר' יצחק סירווינט והושיטו לי בקנה, כי פתאום ראיתי והנה “ידו חמה שולחת” ויכני על הלחי פעם ושתים ויקרא: שקץ משוּקץ! תועבה תביא אל ביתי! בשירים ובמליצות אתה עוסק! ויקרא את השיר לשתים-עשׂרה רבּוא קרעים ויִזר על פני הרוח.
כל היום ההוא הייתי כגנב הנמצא במחתרת; בוֹשתי וגם נכלמתי להרים פני אל רבי ואל חברי, גם מלאכי הטוב הענע פריידה הסתירה פניה ממני – ולא נועזה לנחמני ולהמליץ טוב בעדי, כי גדול עווֹני מנשׂוא. ורבי הקאַרעליטשער דבּר אלי דברי כבוּשין, ביני וביני דבריו שמעתי כלאחר-יד כי ר' יצחק נתן עיניו בי וחפץ לקחת אותי חתן לבתו, ועתה – היה לא יהיה הדבר, טרפתי נפשי בכפי, ודמי בראשי.
אם אמת דבּר רבי כי עתה מי יודע אם לא היתה זאת הטובה היחידה והמיוחדת אשר גמל עלי גיסי מיכל גארדאן בכל ימי חייו!
בחורף ההוא מלאו לי י“ג שנה ונעשׂיתי בר-מצוה. במוצאי שבת חנוכּה בשנה ההיא עשׂו אבותי משתה, סעודת בר-מצוה, ואנכי דרשתי את הדרשה אשר שׂם רבי בפי. והוא היה “הדרן” על מס' בבא מציעא ותוֹרף הדרשה היה פרכא ותשובה על השיטה מקוּבּצת. הקרובים אשר באו אל סעודת המצוה, לפי שאזכור כעת, היו: רבי הקאַרעליטשער וחברי עזריאל עמו (אליהו אליעזר לא בא), אליעזר בנו של ר' ברוך רנדזונסקי וגיסו מרדכי בן ר' יעקב הרב מטראק, והוא עודנו גר בימים ההם בבית חותנו. ר' זאב רוזינטהל, סוחר עצים (הוא גר בשכונתנו), ולו עין אחת ובת אחת, וישׂם את עינו האחת בי לקחת אותי לחתן לבתו האחת, כי יצא שמי לתהלה (כל זה נודע לי אחרי-כן, כמובן מאליו). איש זקן אחד ושמו ר' יצחק הנקרא “המגיד משווינצאן”, והוא יושב בבית-מדרש הקטן אשר ברחוב שער המים ומגיד לאנשי בית-המדרש, ואוכל על שולחן אבי בשבתות ובמועדים, והוא גם הוא הסב את עין ר”ז רוזינטהל עלי, ויהי המתוך בדבר, אהרן-דוד גארדאן (מיכל בנו גיסי). כמדומה לי שגם ר' ליפא מלמדי הראשון, אשר היה עתה מלמד (בתלמוד?) תורה, היה בתוך הבאים ועוד אחדים אשר לא אזכרם. אזכור כי בבוא העת להניח תפילין נתתי אל לבי להיות ירא שמים ויהודי כשר ונעשׂיתי בעל-תשובה, אף-על-פי שלא אזכור מה היה פשעי ומה חטאתי קודם לכן. בהניחי בפעם הראשונה את התפילין בכוָנה עצומה ובקול בוכים, ומיכל גיסי עומד מאחורי, כמפיסתּופל הידוע ושׂוחק על תּוּמתי; ובעוד אני עומד בתפלה בלב נשבר ונדכה ומתיז היטב את המלות “קבּל ברחמים וברצון את תפלתנו” שמעתיו אומר:…! (הנקודות האלה תורינה שם חרפות שלא נתּן לכתוב)ׂ יבוא היום ותהיה גם אתה מתרשל בתפלה. ברגע ההוא מלאתי עליו חמה ומי יתן לי מבשׂרו לא שׂבעתי; אבל בעוה"ר [בעווֹנותינו הרבים] פתח פיו לשׂטן ונבואתו הקטנה נתקיימה בי. וזכרתי זאת במקום הזה לפי שבשעת סעודת הבר-מצוה שלי אירע מקרה לא-טוב אשר נתגלה אחר-כך, שהיה כסימן רע ליראת חטאי. ומעשׂה שהיה כך היה:
אני בעודני דורש את דרשתי בהתלהבות עצומה, מפרק קושיות ומשבּר תירוצים, נוֹעֵץ סוף המסכת בראשה וראשה בסופה, מכניס בזו ומוציא בזו ומעיל פילא בקופא דמחטא, והדברים המה כבשעת יציאתם מפי רבי, ואזני אבי ואמי ומינקתי (כי גם היא היתה בין הבאים) שומעות ומלאות נחת, ופני ר' זאב וואלף, היושב ממוּלי ומגרם כנף אוָז הצלויה, צוהלים משׂמחה (אף כי לא הבין דבר מכל מה שדרשתי כי היה אדם פשוט), ועינו האחת מַבטת בי בנחת ומאירה כשמש, ור' יצחק השווינצני היושב על ימינוֹ מביט בו בעינים חודרות ומראה התפעלות גלויה לכל היושבים, – בעצם הרגע הזה נתקעה עצם בגרונו של הבן יקיר אליעזר רנדזונסקי ויחָנק. מובן מאליו שברגע הזה שבקו לולי עלמא את דרשתי ואזלו בתר הנדון בחנק19 להצילו. ותהי מהומה גדולה בבית ותחרדנה הנשים ותתרוצצנה הנה והנה, עד אשר באה אמי וככר לחם גדולה בידה ותך בכוח בככר הלחם אשר בידה בגבו ממול ערפו ותצא העצם מגרונו וירוַח לו. אז אורו עיני האנשים וישובו לפעלם ולעבודתם בסכינים ובמזלגות אשר בידם. אבל דרשתי נפסקה ולא שבה לקדמתה, כי בחפצי לשוב ולהחל במקום אשר עמדתי קראו היושבים ובראשם מחוּתּננו אהרן-דוד: “רב לך! אל תוֹסף דבּר, כיון שנפסק נפסק. אכול גם אתה והתענג ביום שׂמחתך”.
בעת ההיא לא שׂמו לב לדבר, אבל עתה אני רואה עין בעין המקרה הזה בסעודתי ביום שנעשׂיתי בר-מצוה20 אות היא כי לא רצה האלהים את תשובתי ואת נדרי אשר נדרתי לי בלבי ובאה נבואת מיכל גיסי ויראת-חטאי לא נתקיימה בידי.
כאשר פתרתי כן היה. החורף הזה היה האחרון לי בבית ר' יצחק סירווינט. משם יצאתי ותלמודי ג' בבות בידי, והייתי בקי בהם דף על דף עד שכמעט לא שכחתים עד היום. משלושת בני ר' יצחק נשאר בחיים רק האחד הבכור, והוא ר' אליהו-אליעזר הממלא עתה מקום אביו בווילנא ונחשב לגדולי רבני ישׂראל בזמננו. והוא נשׂא לאשה את בת ר' ישׂראל סַלנטר. אותו ראיתי פעם אחת אחרי עבוֹר עשׂרים ושמונה שנים, כמו שאסַפר להלן במקומו. אחיו עזריאל נשׂא לו לאשה את בת ר' יעקב הרב מבויסק ומת בדמי ימיו, ואחיו השלישי מיישא היה חתן לבת ר' שמעון זרחי הרב מטויראָגען ומת קודם שנכנס לחוּפה.
ואף-על-פי שהייתי בי“ג שנותי בקי בג' בבות בכל זאת לא הייתי בקי היטב בדינין והנהגות ופעם אחת קרה שטעיתי בדיני הנחת תפילין ואהיה לשׂחוק. אז גלה אבי את אוזן רבנו הקארעליטשער כי לדעתו טוב שילמד לתלמידיו פסקי דינין והנהגות על-פי השולחן ערוך או ה”חיי-אדם" למען ידעו את המעשׂה אשר יעשׂון. הקארעליטשער הביא את דברי אבי אל ר' יצחק סירווינטר, ור' יצחק זה לעג על דעת אבי ואמר: הנה אביך חפץ שתלמוד "חיי אדם "; ראֵה כצאתך מן החדר הזה תעזוב את הגמרא ותעסוק בחיי-אדם. כראות אבי כי לא נעשׂתה עצתו בחדרי שׂם הוא בעצמו את לבו למַלאות החסרון ויתן לי את השולחן-ערוך אורח חיים והחיי-אדם ואני קראתי אותם בעצמי, כי כבר מצאה ידי לבוא עד תכוּנתם, ובעת התפלה קראתי את דיני ההנהגה בסדוּר דרך החיים, ולפני כל חג חזרתי יחדיו עם אבי על הלכות החג בשולחן-ערוך או בחיי-אדם.
כשתים-עשׂרה שנה אחר-כך, ואני יושב בפוֹניוויז ומורה דת לילדי ישראל בבית הכנסת אשר להממשלה, בא ר' יצחק סירווינט בדרך הלוּכו לקבּץ מעות ארץ-ישׂראל לפוֹניוויז ויתאכסן בבית קרובתו חיסע אשת ר' יחיאל; שמה בקרתיו וראיתיו בפעם האחרונה לימי חייו; וישאל למעשׂי וָאומַר: “מורה בבית הספר אנכי”. – “חיי-אדם תלמד!” ענה ואמר בשׂחוק והתּוּל גלוי לעינים. גם את שאר גדולי לומדי ישׂראל ראיתי – נוהגין קלוּת ראש בחיי-אדם, ואומרים עליו שהוא ספר כתוב לחייטים ולרצענים. וזה היה משתי סבות, הא' שהיה הר"ר אברהם דאנציג מאחרונים שבאחרונים ורבים מן המלגלגים עליו ידעוהו פנים בפנים ואין נביא רצוי בארץ מולדתו (נ"א: סייח על אבוס בעליו לא יקרא חמור). והב' שנתקבל הספר הזה לספר הדת בבתי-הספר מן הממשלה שהיו שׂנואים בעיניהם.
ואולם בכל דור ודור היו גדולי הרבנים נוהגין שׂחוק וקלות ראש בספרי פסקי הדינין שנתחברו בימיהם, וזה יען שלדעתם ספרים כאלה ראויים להנתן רק לפני ההמון הרב, אבל רב ההמון וכל למדן אין צורך לשאוב מימי תורתו מבּארות נשברים אלה אחרי אשר לפניו נגלו מַעינות תהום רבה הוא התלמוד. והר“י מינץ (שו“ת סי' ט”ו) אומר: יש מהרבנים שאינם רוצים אפילו לקרות בטור אורח חיים ונותנים טעם שהבעלי-בתים לומדים אותו. עי' החלוץ ב' תרי”ג במאמר “דבר בעתו” ליה“ש צד 53 בהערה, ובעל המאמר מוסיף: כי מטעם זה שהרחיקו רבני דורו של מהר”י מינץ את טור א“ח [אורח חיים], מאסו רבני הדור בשעתם את הבאה”ט, ואיזה מרבני דורנו תרע עינם בסדר דרך החיים. ע“כ. אבל למורת רוח הרבנים וגדולי הלומדים ספרים שיש להצבּוּר צורך בהם מתפשטים ומתקבלים בכל גבולות ישראל, וכן קרה גם לס' ח”א [חיי אדם] למורת רוח ר' איצעלע סירווינטר ושאר גדולי ווילנא. ושמעתי שכאשר הדפיס ר' אברהם דאנציג את הח“א ראשונה לא נמכרו ספריו, ובשביל כך מכר אז זכות ההדפסה לר' זימל המדפיס בעד חמשים רו”כ, ומן אז והלאה נדפס הספר במהדורות רבות ונתפשט בכל גבולות ישׂראל, עד אמריקה בכלל, ונמכר במספר רבּי רבבות עֵקזמפּלארן.
בקיץ שנת תר"ד למדתי תורה אצל הרב ר' טוֹדרוס, אחיו של ר' יחזקאל מרא דאתרא ומסַדר גטין בווילנא הנודע בשם ר' חַצקילי. מחברי בחדר ההוא אזכור רק שנַים, את יוסף בנו של ר' יעקב פיעֶסקין ובנו של ר' שמואל קולקין, את שם האחרון לא אזכור – ועסקנו אז במסכת חוּלין21 .
החורף לשנת תר“ה היה לי זמן שמיטה. כי לא שׂכר עלי אבי מלמד כי אם נתן לי חדר מיוחד בביתנו והניחני לנפשי ללמוד תורה ממקום שלבי חפץ או לחזור על הראשונות. בביתנו גרה בעת ההיא נערה בתולה קרובת אבי והיתה גם היא יושבת בחדרי תופרת או מורטת נוצות ומפנה את לבי לבטלה. בחורף ההוא היה בא אלי מורה שעות, היימאן שמו, ללמדני שׂפת רוסיה; הוא החל להיות מורי בשׂפה הזאת; והיה בא שעה ליום וקבּל שׂכרו רו”כ וחצי לחודש. וכפי הנראה לא נחה דעת אבי בפעולתי אשר פעלתי בלמוּדי בזמן ההוא כי שב בקיץ הבא ויקח לי מלמד ושמו ר' ליב לופצקער; והוא מלמד בביתו של ר' אברהם בן ישׂראל גארדאן, אשר היה רב מאת הממשלה בווילנא, לבנו של ר' אברהם, יהודה שמו, ואתנו עוד נער אחד ושמו שמואל מאַנאַשעוויטץ. לא אזכור באיזה מסכת עסקנו בזמן ההוא, אבל אזכור כי הזמן ההוא היה האחרון ל“שנות חדרי”, כי בצאתי בסוף הזמן מן החדר לא יספתי לראותו עוד עד עולם.22 ; 23 .
[כאן באו רשימות קצרות בסוף כתב-היד, כתובות בעפרון; ונתּנו בזה כמו שהן רשומות בגוף כתב-היד:] 🔗
בן ששים ואחת שנה אנכי היום, ואני עומד על נהר כבר, כבן עשתי-עשׂרה שנה.
הארדוף ואשׂיג בטפחות ימַי הנשארים את חמשים השנים ואת התמורות והחליפות השונות אשר עברו בהן על נפשי?
לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבּטל ממנה.
יוצא ירך מלך קפריסין.
פגשתי ברמ"א גינצבּוּרג במלון בעיר הקטנה פאָדבּראָדז, הוא נסע לשווינצאַן – ויצרוֹם לי בלחיי.
קהל המשׂכילים בני הנעורים קרוב לשנת 1848. בית האד“ם מיכ”ל. זק"ן. שולמאן. דיק. פלונגיאן.
(קטע מתוך כת“י של “על נהר כבר” שהיה בידי יצחק יעקב וייסברג ופורסם ב”לוח אחיאסף" לשנת תרנ"ט). 🔗
מימי ילדותי הראשונים, עד בואי החדרה אל רבי, לא אזכר דבר. אדע כי אמי לא היניקתני חלב שדיה כי נתנו אותי למינקת, אשר שמה כשם אמי פריידה אשת נחום החייט, ועד היום לא אדע הסיבה מדוע לא היניקתני אמי בעצמה כאשר עשתה לשאר ילדיה הבאים אחרי. אעפ"י שאני הייתי בן יחיד ובן יקיר לה אם כי לא הייתי בנה בכורה – כי בת היתה לה זקנה ממני בשש או בשבע שנים. בהשערה לבד אוכל לבאר לי את הדבר הזה, כי בהיותי תינוק יונק שדים היו הימים ימי חירום ומלחמה בעירנו, ימי מרידת פולין הראשונה, ולפי שאבי היה מחזיק בית משקים ובית מלון לנוסעים ואמי היתה השלטת בביתה והעושה בכל עסקיה היו בודאי ידיה מלאות עבודה והיתה חסרה לה המנוחה והשלוה הנדרשת לאשה בהיניקה את בניה. בבית מינקתי נשארתי עד מלאת לי שתי שנים, ואמי היתה מספרת כי מינקתי בעת שהיתה יוצאת לשוק ומניחה אותי לבדי, מדאגה מדבר פן אבכה ואזעק בקול גדול, היתה מאכלת אותי לחמניות של דבש טבולות ביין שרף כדי להפיל עלי תרדמה ולישנני; ואני הורגלתי כל כך למאכל תאוה זה עד כי בשנה הראשונה בשובי לבית אמי היתה אמי גם היא מוכרחת להאכילני לחם אבירים זה עד אשר שינתה את ההרגל הזה מעט מעט, ואולי בשביל זה נשארתי כל ימי נזיר מן היין, וכל משרת ענבים ומשקה משכר לא בא אל פי, כי בילדותי הרכיבו בי שתיית היין, כמו שמרכיבין לתינוקות אבעבועות כדי לשמרם מן האבעבועות הטבעיות.
-
הוספה בצד העמוד הראשון בראשיתו.הוספה שניה באותו עמוד – הפרקים שעלה במחשבתו של המשורר לכתוב: “הילדוּת והשחרוּת, ימי בחורותי, ימי עבודתי בערי המדינה, ימי עבודתי בעיר המלוכה, ימי הרעה, שנים אשר אין בהם חפץ”. ↩
-
הוספה שלישית באותו עמוד: “בפרי החנוך הישן אשר נתחנכו געלה נפשם ולאסוף ולכנוס את תבואת החנוך הישן העבירו המועד, אנשים כאלה שנבראו מן הרקק רבים בדורנו, כל בני דור ההולך המה, שחצים ישן וחצים חדש”. ↩
-
הוספה רביעית באותו עמוד: “ומשם בשנת תרל”ט הלכתי בגולה". ↩
-
ויתר דברי המקרה המגואל הזה ופרטיו הלא הם כתובים על הספר לפני בפרק “פורק ואין מציל”. (הערת המשורר.) – על הערה זו יש להוסיף, שאותו פרק נכתב, כפי הנראה, רק רוסית ולא עברית ונדפס על–ידי ש. גינזבורג בקובץ Пережитое כרך ד' בשם Тюрма и ссылка, והוא יבוא בספר זה להלן בתרגום עברי. ↩
-
טעות גלויה וצ“ל: תרל”ט, שהרי בתרל“ט ולא בתרל”ז הגלה המשורר לפלך אולונצק. ↩
-
מתחלה היתה לחרוז זה נוסחא אחרת, שסיימה ב“דרך עמדו”, ובהתאמה אליה היתה נוסחת החרוז המקביל, האחרון, כך: “או יום חושך נכון בידו”. אלא שהמשורר נזכר, כפי הנראה, שטעות היא בידי הכותבים “עמדו”, “עמדך” וכו‘ במקום “עמד”, עמדך" וכו’. ומחק את הנוסחות הקודמות וכתב תחתן אלו שלפנינו. כל השיר נכתב בצד העמוד, וכפי הנראה היתה כוָנת המשורר שישמש אָפְּיגרף לפרק כולו. ↩
-
כלומר תורה, ש“כל המלמד את בתו תורה כאִלו מלמדה תפלוּת” ↩
-
מתחלה היה כתוב: “על–פי מקרה טוב נזדמן הדבר”, אחר–כך חזר המחבּר וכתב בדיו שחורה את הנוסחא שלפנינו. ↩
-
הוספה בצד העמוּד: “אשר ז”ל [זה לשונו] שם בקצוּר: הרחבת הפסיעות קרוב לגלוּי ערוה. ומה אבנים שאין בהם דעת אמרה תורה לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא מקפיד על בזיונו אעכו“כ”. ↩
-
לא נתפרש מי דרש, וכפי הנראה חסרה כאן תיבה אחת או יותר. ↩
-
הוספה בצד העמוד: מזמן הזה אזכור אַניקדוֹט אחד. בשבת פ‘ נצבים בקיץ שנת תקצ"ו, ואני אז כבן שבע פחות ד’ חדשים, נקראתי בפעם הראשונה להפטיר בתורה “במנין” אשר היה בביתנו. מובן מאליו שקודם לזה “העברתי הקריאה” בחדרי וחזרתי על ההפטרה וסדרתי קריאתה לפני רבי. בעלותי על הבימה אשו המתפללים “יושבי מזרח” אזניהם כאפרכסת לשמוע את קריאתי. כבר יצא לי שם כי “בעל עברי” אנכי וישׂימו הגדולים ללכדני באיזה שגיאה. ויהי בהגיעי למלות “ואשכּרם בחמתי” הריעו השומרים האורבים לי פתאום תרועה גדולה וימחאו בכפיהם על העמודים אשר לפניהם בקול גדול: ואשבּרם! ואשבּרם! אנכי נבהלתי כמעט רגע מקול הקורא ואקפוץ פי; אבל ברגע זה נעוֹר ר' ליפא ממושבו ויקפוץ ויעלה על הבימה ויכה מכה רבה על השולחן ויקרא בקול רם: “ואשכּרם!” רגעים אחדים היתה המהומה ואזני צללו לקול הקורא: ואשברם, ואשברם! עד אשר קם השאון לדממה. אז חלף רוחי ואשוב לקרות ולנגן וארים קולי ואקרא כמנצח: “ואשכּרם! בחמתי”. ↩
-
תקון בצד העמוּד: “היה מותחו על העמוד וממדדו ברצועותיו”. ↩
-
הוספה בצד העמוד: בשנת ת"ר ביום א‘ דסוּכות נולד אחי משה, ואזכור כי ביום השמיני עצרת שהיה ביום השבת בבואו בברית נאספו רבים מקרובינו ויתהוללו וישכרו, וביחוד הגדילו לעשׂות אחדים מבני קוראנסקי, ויפתחו את התנור ויוציאו את החמין ולא היה לנו לאכול לחם בצהרים; ותקצוף אמי על זה מאד ויהי לה החג לחגא ולפוגת לב. ביום א’ דפסח בשנה ההיא (שנת מחזור גדול) לקחני אבי אתו בעלות השחר וַנָעל על ההרים באַנטוֹקוֹליה מעבר לנהר ווילייקא לברך על החמה בתקופתה, אבל היום הזה היה יום המעונן ולא ראינו את זריחת השמש. ↩
-
אנו חוזרים ומביאים את הדברים שנמצאו תחלה במקום הזה בכתב–היד והמחבר מחקם: “מיכל זה היה אחד מנערי בני–ישׂראל המשׂכילים בימים ההם אשר פנו עורף אל התלמוד ויתנו את לבם לדרוש שׂפת קודש ולשונות הגויים. כנר לרגלם היו הסופרים הידועים ר' מא”ג ואדם הכהן לעבענזאהן. המטרה אשר הציבו להם עולי הימים האלה חבּרה אותם לאגוּדה אחת. הידועים בהם אשר לא עזבו גם אח“כ את דגל ההשׂכּלה וימשכו בשבט סופרים אם מעט ואם הרבה היו: מיכה יוסף לעבענזאהן (בנו של אדם) אשר מת בדמי ימיו, קלמן שולמאנן, ז”ו קאפּלאן, מיכל גארדאן, יצחק רומש, ח“ז אליהשוויץ”. ↩
-
הוספה בצד העמוד: תכונת נפש מ"ג תבוא אחרי–כן בתוך נפשות שאר בני הנעורים המשׂכּילים. ↩
-
תקון בצד העמוד: “אם היה שלום בינינו בעת ההיא”. ↩
-
כך קוראים להם ההמון על–פי המשנה בסנהדרין פ“ג, א': אף–על–פי שברור הדבר שהיה צ”ל נברר. (הערת המחבּר). ↩
-
תקון בצד העמוד: “יוֹצא להרג”. ↩
-
תקון בצד העמוד: “הנחנק”. ↩
-
תקון בצד העמוד: “בר–עוֹנשין”. ↩
-
הוספה בצד העמוד: המעשׂה עם השולחן השבוּר והחגורה של שבת. ↩
-
הוספה בצד העמוד: למדתי מעצמי בבית המדרש שעל שער המים, ובביה"מ של ליבּ לייזערס. ↩
-
הוספה בסוף כתב–היד, כתובה בעפרון: “מן הזמן ההוא והלאה לא הוסיף אבי עוד לשׂכור עלי מלמד, אם מאשר בעת ההיא מטה ידו לרגלי המקרה הרע אשר אסַפּר תיכף, או מאשר חשב כי אין לי עוד צורך במלמדים, כי מעתה אוּכל ללמוד ולדרוש מאלי, או משני הטעמים האלה גם יחד. סוף–סוף בראשית החורף תר”ה פרקו מעלי עוֹל המלמדים אף–על–פי שעוֹל תורה לא פרקו מעלי. בחורף הייתי יושב ולומד בבית–המדרש הקטן אשר בשער המים שהיה באותה חצר עצמה שאבי יושב בה, ובקיץ הייתי הולך ללמוד לביה“מ של ליבּ לייזער'ס אשר ברחוב היהודים”. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות