רקע
ראובן ברינין
ולטר רטנוי

וָלְטֶר רַטֶּנוֹי / ראובן בריינין


 

דעותיו והשקפותיו על גוי ואדם    🔗

א.    🔗

אומץ-לב הוא פרי הכח, הגבורה הפנימית. הפחד הוא פרי רפיון הרוח. עולמם של אמיצי הלב הוא כח ובטחון; כלי-זיינם והגנתם של רפי-הרוח – הפחד והמנוסה. הפחד מלמדם לקדם את פני הסכנה בזה, שהוא מחדד את מבטם לראות את הנולד, את אשר יקרה בעתיד. הפחד, שהוא מלא עינים, מביא לידי דאגה;על הפחד והתקוה נוסד עולמו של הרוח, העוזב את ההוה כדי לחיות בשביל העתיד. אבל יען אשר מטבע הרוח לגשם את נטיותיו והרגשותיו, למען ישיגן ותהיינה לקניניו, שהוא מושל בהם, על-כן יוצר לו האיש, המלא פחדים ותקוות, ציורי-דמיון, שהוא רואה את התגשמותם בעתיד, והוא שואף אליהם בכל כחות מחשבתו כאל נקודות מרגעה-מדומית של רצונו. ציורי דמיון אלה נקראים בשם תכליות. וכן יהפך איש-הפחד לאיש-התכלית: רפיון, פחד ותכלית הם הם ספר-היוחסין שלו.

בהיות שבעל-התכלית שואף להרים מדרכו את מכשולי הסכנה והצרה הצפויות לו, למען ישתחרר מענויי הפחד, הוא חותה על ראשו סכנות וצרות בהוה. אין הוא בוטח בחסד אלהים: על-כן יתקפהו השד, אשר יגרשהו מההוה הצומח אל המדבריות של העתיד, אשר יביא לקראתו בכל פסיעה ופסיעה שוב פעם את ההוה הנבזה.

בהיותו לוטש את מבטו המלא דאגה אל העתיד, הוא מכיר את כחות שכלו, המפלסים להם דרך בחשך. הוא חושב ודואג, שואף ומתאוה, חוקר וחוטט. הוא חושל לו נשק חדש, נשק-השכל, נוסף על כלי-זיינו של הפחד.

אין הוא מתקומם עוד מזוין בפני אמיץ-הלב, הוא מרכין עוד את ראשו, אם הגבור מתגעש;הוא צובר בשעה שהלז מפזר ונהנה. אולם הוא צופה ואורב, מחכה וסובל, חונף, טופל שקר ומבטיח על שוא, עובד ויוצר, נושא ונותן, מרמה את הבריות, מחברן ומפרידן. וכך החלש מפרה ומרבה, מעשיר ומוריש לבניו את כלי נשקו, עד אשר יבוא יום והוא יתנפל על אויבו, המושל בו, להדוך אותו ממקומו ולהשמידו. והיה החלש לכובש, אם גם לא במלחמה גלויה.

לעמל יולד בעל התכלית. ביגון ואנחה הוא מתחיל את חוק-יומו, כי בצאת השמש כבר מאירה היא לו את דרכו, המלא מעקשים ואבני-נגף. בכל אשר יפנה ישמע את קול שוט הפחד, הנוגש אותו;את אשר יעורר שחוק בלב החזק, ירעיד את עצמותיו הוא. לבו דופק בקרבו, בעמדו לפני דלת סגורה, או בטרם יפתח את המכתב החתום. בהיותו חרד תמיד לא ידע את שלות-הנפש, הנותנת לאדם בדיחות, חופש ואושר. אין הוא נהנה משום דבר הנאה שלימה. קמטי מצחו אינם מתפשטים לעולם;ובה בשעה, שאיש-הרגע צוהל ושר ממלוא החזה, עונה לו בעל התכלית בצחוק אנוס. אין הוא טועם את טעם החג האמתי. בשבתו אל שלחן החוגגים יראה בעיניו צלמי בלהות של ימים יבואו, והאורחים נראים לו כאוילים חסרי-דעה. הוא מתהולל רק בהיותו שכור, ובהכירו יחד עם זה חטאו, לבו נוקפו והוא מלא חרטה.

עבד נכנע הוא לצערו. רק אם מאחורי הרעה, שכבר באה עליו, נשקפת לו רעה עוד גדולה מזו, רק אז, בהיותו אחוז-פלצות, הוא מתכווץ וקופא בגדלותו שאינה אלא למראית-עין. רק אז יראה, ולפעמים גם יהללוהו, בתור “קדוש” (מארטירער).

הצחוק, שהוא לאמיץ-החיים הקול הטבעי של החדוה, אינו אלא להפקח החלש בת-קולה של הרגשת-החידוד שבדבר;כלומר: זה האחרון מכיר בסקירה מהירה את הניגוד המסתתר במסכת-ההסכם;חציו של צחוקו היא שמחתו לאיד רעהו. עיו איה לו לראות בכל את הטפשות ואת הצד החלש, הנפתל והמסולף. יותר מכל הוא מכיר את הדברים שאין להם תכלית. על-כן עינו רעה בכל, והוא מלא חשדים וספקות, המובעים בלעגו המר. רגש ההערצה שנוא הוא לו, רגש זה לא ירימו למעלה, כי אם ידכאהו לארץ;על כל פנים אין הוא יכול להעריץ אלא את המתים, ויותר מכל – את אלהים.

את אלהים הוא ירא והוא מבקש להטותו לחפצו. אולם, אם נצח בקרבו את יראת-האלהים, – זו היא לו פריקת עול, והוא מרגיש את עצמו משוחרר, יען כי אין לו שום צורך נפשי לאהוב את בוראו, – אז נקום ינקם בפה דובר סרה ונבלה, מאלילו, אשר השליך מעל כסאו. בעל התכלית ירא רק מפני הדברים הממשיים, אשר ביד יוקחו. על-כן רוחו מטפל בלי חשך רק בעובדות ובענינים שיש בהם ממש. מצא הוא לדעת ומלא סקרנות. תיאוריה המשומשת-ביד ובהירות-מיכנית מתאימות למטרתו. חדות המחשבה, – המחשבה בתור תכלית לכשעצמה, – זרה לרוחו. העולם בתור יצירה בלתי דרוש לו. ואין פלא;כי המחשבה הטהורה מתפרנסת מכחותיה של הנפש. אם הרוח מבקש מנוחה ברחפו מעל עולם המאורעות, המכוסים צעיף מבעד לצעיף, עליו להתנשא על כנפי הדמיון, האהבה והתלהבות. אולם ההתלהבות נחשבת בעיניו של בעל התכלית לדבר של שטות, לנקודת-התורפה של מתנגדו, שהוא אורב לה.

אחרי שהמחשבה היוצרת יש בה מתכונת חזיון-לילה, כלומר, במובן הפשוט, שאיננה בהירה וצלולה, שאיננה הגיונית ומבוססת כל צרכה, על-כן אין היא נתפסת ונקלטת במוחו. הוא מוצא קורת-רוח בהרעיון, הקרוב למציאות הממשית, בההוכחה התפלה והראיה, שיש לה ידים ורגלים. הרעיון המסובך והפרדוכס ממלאים לו את מקום האמת והעומק שבמחשבה.

ההולך על-פני האדמה בעינים מושפלות ארצה, בהיותו ירא תמיד את הפח והפחת, קשה לו להשיג, כי ההויה כשהיא לעצמה היא מקור האושר. אין הוא יודע את חדות הכח והיופי, לא שלו ולא של העולם. ויען שחסר הוא את החדוה, הנובעת מהמקור הפנימי, על-כן מוכרח הוא להאמין בחדוה, הבאה מן החוץ, ולרדוף אחריה.

וככה הוא רודף אחרי ההנאה: תמורתה של החדוה. ואחרי שהוא מואס בהתענוגים העליונים, שמעולם לא טעמם, על-כן רעב הוא לתענוגים בלתי-מצויים. את עונג חושיו הוא מייחס להדברים עצמם, והוא מקוה מהדברים, שקשה להשיגם, כי הם יתנו לו את העונג, שאין נפשו, על פי טבעה, מסוגלה כלל לקבלו. הארץ הזרה והמשונה, המטעמים יקרי המציאות, הריח המלאכותי, האמנות החצופה, האישה המיופה והמחודדה, – זהו חלומו וזוהי תאותו. ואם יעלה בידו להשיג את אחד הדברים האלה, מיד הוא מכיר ומודה, בשנים חורקות, כי גם זה הבל, ובזה הוא נעשה לקורבנו של הסטרא-אחרא, אשר יאחז בערפו וירדיפהו אחרי אפע ותהו.

בהיותו בא מתוך העבדות, על-כן יבקש עבדים לצוות עליהם. בהיותו מעונה מפני הפחד, על-כן יבקש להביא פחד בלב אחרים. נפשו לא תדע את חדות היצירה והשלטון;התקיפות כשהיא לעצמה זרה לו, יען כי האחריות הפנימית המלאה, שזוהי תכונתו האמתית של השלטון, חסרה לנפשו. ההעויה החיצונית של השלטון ונפילת הברך של העומדים לשרת את פניו דיין לו. די לו ברק השלטון ונפילת הברך של העומדים לשרת את פניו דיין לו. די לו ברק השלטון, אם יש ביכלתו של זה לעורר פחד או קנאה בלב אחרים.

צריך הוא תמיד לנחמה והסכמה;ואחרי שאין הוא מוצאן בלבו, שנתרוקן, הוא מבקשן מידי אחרים. מה יאמרו עליו הבריות, – זהו לו העיקר. הנהו בעיניו רק זה, מה שהוא נראה, ואיך הוא נראה, לאחרים. הוא מבקש, הוא תובע והוא חוזר על הפתחים לקבל הכרה והסכמה. ההסכמה היותר חביבה עליו היא זו, הניתנת לו בתעודה, הכתובה על גבי הקלף, או החקוקה במטבע של מתכת, יען כי היא פוטרת אותו לעולם מחשדן של הבריות, המטילות ספק בערכו;שוב לא יבחן.

השחצן הוא באמת העבד היותר נכנע. הוא מתרפס לפני הבריות ואומר להן: אתם שופטי, אני הנני עבדכם ואתם המושלים עלי;רק אחרי אשר תכירוני, אהיה גם בעיני אני כבן-אדם;על כן הנני מתחנן אליכם, מכובדים (לו יכולתי להכריח אתכם): הללוני, העריצוני, דברו עלי טובות, למען אאמין גם אני בעדות פיכם, כי לי בעצמי חסרה האמונה בזה. – וכך הוא הולך ונעשה לבזוי-אדם, כי הוא דורש מאת הבריות שני דברים, מה שאינן יכולות לתת בבת-אחת: הערצה ועבדות. הוא מבקש רק לרמות את הבריות. הוא דורש מהן בתחילה, כי ירימו אליו עיניהן, ואחרי-כן יהיו מרמס לרגליו. הוא צריך להן, למען יוסיפו לו כחות-החיים, ובכל זאת הוא חושב, כי יש לו המשפט לבזותן.

הפחדן הוא בהכרח איש ההזדמנות (אפארטוניסט), כי סכנות חדשות דורשות תחבולות חדשות של הגנה. דעות פנימיות, קבועות ונאמנות, הנובעות בלב האדם החזק מתוך אהבתו אל הדבר עצמו, – דעות כאלה יכולות להיות רק למשא ול“סרח העודף” להאדם, שהוא מפחד תמיד. אולם, מי שאין לו דעה פנימית, הוא גם לא יביאנה בלב אחרים;ומי שאין לו כובד לאישיותו, הוא גם לא יעורר את הרוחות הנרדמים של האחרים. ואחרי שבעל התכלית מבקש לפעול על האחרים, על-כן ירבה דברים ולבו בל עמו. מן ההכרח, כי יהיה לפטפטן, המבקש לסמא את עיני הבריות ולהביא בלבן דברים, שהוא בעצמו אינו מאמין בהם. בהיותו מטבעו עבד, על-כן לא יתפלא, אם לא יאמינו בו. הוא כבר הורגל לזה, שלא יאמינו בדבריו בחפץ לב, או שיאמינו בהם רק למחצית.

הבדידות מפרנסת את הפחד. על כן יבקש בעל התכלית חברת אנשים, ביחוד הדומים אליו, אשר ימצא בהם חפץ למטרותיו השונות. הם מהממים את חושיו על-ידי פטפוטיהם, הם מפטמים את סקרנותו, ובהם הוא מוצא את נחמתו, בהוכחו, כי כולם מבני סוגו הם וגם עניניהם שוים. השיחה של אנשי-העדר היא לא שיחת-רעים, שיש להם מה להגיד זה אל זה, כי-אם מלחמת דברים. כל אחד מבקש לנצח את השני, אם על-ידי יתרון ידיעותיו, על-ידי תוקף הוכחותיו, או על-ידי גוזמאותיו. ה“אני” שלו הוא תמיד המרכז של מחשבותיו. כל ציורי דמיונו כאילו קשורים הם בחוט של גומי, אשר כל פעם שימתח, הוא חוזר ומתכווץ וסוטר על ה“אני”. מחשבותיו עושות טיולים קצרים, אך לא נסיעות לשם חקירה;על-כן אין הן מרחיקות ללכת, או לעוף ממרכזן.

“מה הוא יחוסי אני אל הדבר הזה ואל העובדה הזאת? איזו תועלת יכול אני להפיק מזה? מה שויו של הדבר?” – אלה הן הצורות של מחשבתו, השואפת תמיד למרכזה, – לה“אני”. לכל אחת ממחשבותיו של בעל התכלית יש לה “לוח המחיר” שלה.

גם אם ירפה את רסן רוחו ויתן לו לבחור את דרכו הוא, יחלום בעל-התכלית על דברים מעשיים, הנוגעים לבשרו הוא: “נניח, כי כזה וכזה יקרה;מה תהיה תשובתי אני? איך אתנהג במקרה כזה וכזה? איך אפעל?” – וכן יהיה למשחק ה“אני” שלו.

ואין כל פלא, אם הוא מכיר את כל תנועה אינסטינקטיבית שבנפשו, כאשר יכיר את תנועת-הגלגלים שבשעון, ובעונג חצוף הוא מסתכל בכל זעזועי נפשו, שגלה סודם. בעזרת האמנות הזאת, שהספרות של ימינו השפיעה עלינו במדה מרובה, יודע הוא לחדור למצפוני הנפש של האחרים ולגלוייה היותר עדינים ורכים. כמובן, שפריצות הרוח הזאת מוחה את עקבותיה האחרונים של התמימות הטבעית;וכן עומד בעל התכלית כאיש אובד עצות בפני ההחלטות הנמרצות של החזק, שהאמת בעצמה בוקעת מהן, וכאילו נתונות הן מפי הגבורה. כי רק הרגש הטבעי (אינסטינקט) הנקי והבוטח בעצמו יש לו זכות הוודאות, ההגנה והמשפט החרוץ במדה כזו, שאין לבלבלם ולהטעותם על-ידי פטפוטים של התנגדות פלפולית.

השווי של כל בני אדם הוא אדיר חפצו של המדוכא ברוחו. האושר, הזכות היתירה והגדלות של האחרים מדכאים את רוחו עוד יותר;על-כן היה חפץ לראותם יורדים אל המישור שלו. לא רק כל גובה שנוא לו, כי-אם גם המעמקים, הדיוטות התחתונות, שפלי המדרגות;אין הוא חפץ באומללים;כי אלה הם בעיניו מופת רע ואות מבשר אסון. שמח הוא לאיד רעהו ויחד עם זה הוא מתמלא רחמים. מדת הרחמים היא בת ממזרת להפחד, או הפחד בעצמו רק בצורה אחרת, פחד-המין. היונים הכירו את הקרבה הנפשית שבין מדת-הרחמים ובין הפחד;ובתקופת-הפריחה של תרבותם הרגילו את עצמם, על ידי תרגילי-אמנות, להשתחרר “מתאוות כאלו”.

הטבע מאירה את פניה רק לבן-אדם, שאינו מבקש תועלת בכל, רק לחסר-החפץ. ביד נדיבה היא חולקת את מתנותיה להמלך; בפני העני, החוזר על הפתחים, ידיה קפוצות. יראת-הכבוד מפני החוקיות של העולם האורגני זרה לרוחו של בעל-התכלית. סודותיו של העלה הצומח, היופי של חית הארץ, נוצות העננים, זיוו המבהיק של האור, – כל אלה הם הבלים, דברים של מה-בכך, בעיניו. מנאות-דשא הוא דורש צרור פרחים, ומנבכי הים – את אוצרותיו; מכרכים רחוקים – חפצים יקרי-המציאות, שיש לשימם בכיס או בשק. הוא רודף אחר הדברים, שהוא קורא להם בשם נפלאים;דברים וחפצים, שהם בלתי-שכיחים ושהם מגוזמים ומופלגים;דברים, שיש לרכוש אותם ולהשתמש בהם, או שיש למכרם בשוק;הדברים השכיחים בלתי-חשובים בעיניו גם לראותם ולהכיר בהם. הטבע תופסת רק אז מקום בחייו, אם היא מעשירה אותו. גם בלכתו לשוח, לכאורה בלי כל מטרה מסוימה, אין הוא משתחרר לגמרי מבקשת התכלית, איזו שהיא. הוא מונה את פסיעותיו, והוא צועד על-פי חוקים ידועים, אשר יבחר בהם לפי שעה לנפשו;ובעברו בטיולו על-פני דברים, שאינם מעלים ואינם מורידים, הוא סופרם אחד לאחד, אם על-פי איזו אמונת-הבל או על-פי נטיה תכליתית.

אין אדם נעשה עבד אלא על-פי רצונו החפשי;כי מהותה של העבדות מונחת לא בשלטונו של העריץ ולא באיזו כפיה, הבאה מן החוץ, שבלתי-אפשר לבטלה ולהרחיקה, כמו מחלה, זקנה או מות, כי-אם בהמשמעת המתחדשת וההכנעה התדירית של הנלחצים והמשועבדים מיראתם את לוחציהם. יראים ומפחדים הם מפני עונשים יותר קשים, מפני יסורים, שכמעט תמיד הם רק יסורי בגוף והחיים.

על-כן העבדות אפשרית היא רק במקום שהפחד שורר. האדם, אשר לא יחת מפני כל, זה שרגש הפחד זר הוא לרוחו, הוא לא ישא עליו את עול העבדות הקשה. “טוב המות מחיי עבדות” – זהו פתגמם של אמיצי-לב.

צדקתו של בעל-התכלית הוא רגש הרחמים;צדקתו של המשוחרר מבקשת התכלית והתועלת בכל הוא אומץ הלב, שתולדתו הוא כבוד האדם. לוח-הערכין של משוחררי התכלית, – אומץ הלב בתור צדקה;הפחד ותולדותיו, הרמאות והשקר, גנבת-הדעת והחשד בכשרים בתור חטא ופשע, – לוח-הערכין הזה מונח עד היום ביסודה של ההרגשה המוסרית במערב אירופה. וגם הנצרות לא שנתה הרבה מעצם מהותה של הרגשה זו.

אמנם מדת הרחמים של החלשים אינו נובע ממקור הרחמים האמתי, מלב טוב, עד כי למרות רצוננו אנו קוראים לה בשם צדקה (טוגענד). למרות זאת אנו חושבים את כניסתה בכל מקצעות החיים לשליחות גדולה עוד יותר מזו של האמנות. ואולי יש בשליחות זו זכות-קיומם של החלשים בתוך המשק המוסרי של העולם.

ב.    🔗

השקפותיו של וואלטיר ראטנוי על ילדי הפחד ועל אמיצי הלב, שהבאתי בזה את תמציתן, מונחות גם ביסודה של תורת המוסר ותורת היופי שלו. חמשת ספריו הם המחאה היותר נמרצה והיותר עמוקה נגד שלטון השכל חסר הנפש, נגד החמריות הקיצונית ונגד בקשת התכלית והתועלת בכל. בטרם שאבוא למסור את דעותיו והשקפותיו העמוקות והמקוריות על-דבר “המכניות של הרוח” ועל דבר חסרונותיה, שגיאותיה ולקוייה העיקריים של תקופתנו, – השקפות ודעות, הטבועות שלא מדעתו ושלא ברצונו בחותם הגאון העברי, – הנני חושב לנחוץ להביא בזה את תמצית השקפתו המיוחדה על האמנות, על גוי ואדם. על המצע הזה נרקום את חוטי רעיונותינו העיקריים. מהרעיונות וההנחות, הבקורת וההערות של ראטנוי, אשר נביאם בזה בצורה מקוצרה, – וכאשר יהיה צורך בזה גם בהוספת באור ובהטעמה והסברה, הדרושות לענינם, – יראה לפנינו ההוגה-דעות המקורי הזה בכל צביונו הפילוסופי והמוסרי, בכל יתרונותיו ומגרעותיו, בכל גדלותו ותפארתו, גם בכל מומיו הקטנים. גדול הוא וואלטיר ראטנוי בתור איש המעשה, בתור מדינאי רב עלילה, בתור משפיע וחולש על גורלם ורוחם של בני דורו, וגדול הוא בתור אחד הלוחמים היותר נמרצים בעד נצחונו של הרוח, העולה למעלה, בעד כבושיה של הנפש, נפש היחיד ונפש העולם. המזיגה הנפלאה והמיוחדה במינה של יסודות רוחו השונים, של הירושה הגזעית, של הגאוניות העברית ושל החנוך הפרוסי, של האינטואיציה היוצרת ושל החוש הנסיוני-הממשי, – מזיגה זו, שיש בה משום סינטיזה אנושית חדשה, מבליטה לנגד עינינו את גלויי הרוח היהודי, שנשבה בין הגוים, רוח היהודי שלא מדעת. בנוגע למוצאה ותולדותיה של האמנות מביע ראטנוי השקפה מיוחדה לו.

האיש מלא-הדאגות והנלכד הדעותיו הקדומות רואה את העולם בעניו, בעלבונו ובירידתו. מי שחי בדמיונו את חיי יום המחרת עם טרדותיו וסכנותיו היכולות לבוא, לעיני איש כזה לא יזרח השמש של היום. הוא אינו מרגיש לא בזריחתה ולא בשקיעתה. הטבע פותחת את זרועותיה רק להשוכח את עצמו. לא תמיד גלוי הוא לעין היופי של העולם. האור הגנוז איננו דוקר את העין. העין השטחית, העוברת על הכל בסקירה מהירה אחת, רואה את עבי הגשם כבלויי סחבות אפורות, את רוכסי ההרים כערמת גלים שוממים ואת עצי היער בירק חד-גווני. החוקיות האין-סופית, המחיה את הכל בטבע, מעורקי העלה הפורח עד צלעי גוף הסלע, והנוסכת רוח יופי על כל הנברא, זו נגלית רק לעין סופגת של המבטל את רצונו האישי מפני רצון העולם.

ובכל-זאת צמאה היא הנפש גם של האדם הנלכד והמתלבט ברשת הויתו הצרה, והיא עוד יותר מאחרות, לתענוגי העולם המוחש;ויותר מהנפש צמאים הם החושים. על-כן דורש הוא, – זה, שאינו מרגיש את הנשימה הטהורה ואת הריח הדק של פרחי הטבע, – גרויים חושיים חזקים, את תמצית תמציתה של הטבע ואת הזיופים של הטבע, הבאים למלאות מקומה.

הוא מתחיל בזה: באופן מלאכותי הוא מייפה, הוא מקשט את גוו, את שערותיו, את כליו. זאת, מה שאין, לפי הנראה, באוצאותיה של הטבע, ומה שאין ביכלתה לברוא ולתת לנו, כמו צביעה מתאימה, מלאת חיים ובלתי-עוברת, קוים ישרים, סימטריה שלמה ומשוכללה, קולות וצלילים נקיים, – דוקא זאת הוא מתאוה לתפוש, לקבוע לעד ולעשות לקנינו. הוא מתפרץ לעבור את גבול הטבע, הוא שואף להיות עשיר ממנה, ואת העושר הזה לאצור בידיו ולהבטיחו שלא ימס, שלא יבול ושלא יהיה כצל עובר, ככל אלה המתנות הטהורות של השמים ושל הארץ.

פסיעה אחת, – והוא כובש לו את חוקי הטבע הפשוטים והנתפסים בנקל: קו הרשום של תואר החיה, של גזרת האילן, מערכת קולות הרמונית, הריתמוס, – כל זה הוא רוכש והיה לקנינו. הוא צועד קדימה מהחוקים של היצירה הקדמונית, של מעשי בראשית, אל החוקים המורכבים של מבנה הגוף, של שווי-המשקל, של התנועה, של הבטוי;הוא מגלה סודותיה של הטבע, סוד אחר סוד, – והאמנות נוצרת.

מי שהוא בן-חורין מכל דאגה, מי שאינו אסור ומתהלך חפשי בעולמו של הבורא, – בעיניו של איש כזה הכל הוא אולת. למה לו הצעצועים האלה? הטבע בכל חליפותיה ותמורותיה היא יותר עשירה, ובאי-התאמתה היא יותר נהדרה מכל הסחי הזה. ארבע תקופות השנה שהן סמל דמותן של עתות הפריחה והבישול, של המות ושל התחיה, עושים עליו רושם יותר עמוק מהפרחים נעדרי החיים, מהחיות ובני-האדם, העשויים חומר ואבן.


ניו יורק, 2 ליוני, 1922.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!