לד"ר ד. קויפמַן בודאפֶסט.    🔗

ברלין, 6 יאנואר 97.

……הרשני נא לדבר אליך דברים אחדים על אדות עצתך הטובה, “שלא תופיע חוברת בלי ריח תורה וחכמה”. כנראה, לא יכלו חכמינו שבמערב להתרגל במחשבה זו, ששפת עבר היא שפה שיש לה המון קוראים פשוטים, בעלי השכלה בינונית, שאינם מבקשים במכ“ע חדשי פלפולים וחדושי תורה, המיועדים ללומדים ומלומדים, כי אם רק דברים בעניני היהדות, שבעל השכלה כזו מוצא חפץ בהם. וכמו ששום אשכנזי לא ידרוש ממכה”ע “דייטשע רונדשוי”, ושום צרפתי ממכה“ע " Revue des deux Mondes " ושום אנגלי ממכה”ע " Contemporary Review…" שיעסוק בחקירות ספציאליות באיזה מקצוע, כן לא יוכלו חכמי ישראל לדרוש מאת “השלח”, שיעסוק בחקירות פרטיות בניני “חכמי ישראל”. אבל “השלח” יכול לדרוש מהם, מחכמי ישראל, שיצאו לפעמים אל העם וידברו אתו בלשונו בדברים שהוא זקוק להם. מדוע לא בושו אנשים כסטוארט מילל, לֶקקי, ספנסר וכו' לכתוב מאמרים פופולריים בכה“ע בשביל להטעים לעם את כללי החכמה, כל אחד במקצוע שלו? ומדוע יחפצו חכמי ישראל דוקא, שהעם כלו ישתתף בקריאת חקירותיהם על דברים פרטיים שאדם זולתם אינו מוצא בהם מזון רוחני לנפשו? אם קראת בשים לב הפרוגרמא של “השלח” ואם אולי שמת לב גם אל המאמר הקטן “צורך ויכולת” שנתתי בחוברת ג' – הלא תוכל למצוא בנקל, כי אמנם חפץ אני, שבכל חוברת יהיה הרבה יותר מריח תורה וחכמה (כלומר, תורה שיש עמה חכמה), אבל ה”חכמה" הדרושה למטרתנו המעשית היא… לא “געלעהרזאמקייט”.

ובמובן הזה הנני מקוה, אדוני, כי אתה תהיה מן הראשונים לתת ל“השלח” אותה ה“חכמה” אשר הוא מבקש…

 

למר י. צייטלין מוסקווא.    🔗

ברלין, 13 יאנואר 97.

…דעתי ע“ד ערך “השלח” בהוה וע”ד חובותי בתור עורך, כנראה, שונה מדעתך. אני, בתור סופר, לא אמצא שום סבה להרבות לכתוב עתה יותר ממה שהייתי עושה לפנים. הן גם לפנים הייתי יכול לכתוב כחפץ לבי, וכה“ע היו מקבלים מאמרַי תמיד ברצון. כי אם, פשוט, מפני שמטבעי אינני פטפטן, ומה שאחרים מרחיבים וממלאים עמודים לעשרות אני אוהב לקצר ולהגיד במלים אחדות, באופן שאין לי אפשרות לכתוב הרבה. וסבה זו הלא נשארה גם עתה. ואולם בתור עורך נפלאתי מאד, כי ידרשו מאתי שאמלא את “השלח” במאמרַי. חובת העורך היא לא לכתוב בעצמו, כי אם להשגיח שיכתבו אחרים כהוגן. וחובתי זו הנני ממלא כראוי. ידעתי אמנם מחסורי “השלח”, בערך אל טובי כה”ע האירופיים; אבל במה שאתה מדמהו אל “השחר” ותביע תקותך, כי יגיע בזמן מן הזמנים למעלתו של זה – סלח נא כי לא אסכים לדעתך. לוּ ידעתי כי יהיה “השלח” כ“השחר”, לא הייתי מוצא כח לעמול בו כמו שאני עמל. אם טובים מאמרי “השלח” או ממוצעים – ישפוט כל אחד לפי טעמו. אבל בעד זה ערב אנכי, כי באלף עמודים מ“השלח” לא ימצא קורא אירופי כל כך “בטלנות” ופטפוטי הבל כמו שימצא בכל חוברת מ“השחר”. וזה אצלי העיקר: לחנך את הטעם הטוב של הקוראים עברית, עד שלא ימצאו עוד נחת באותם ה“מאמרים” נעדרי הטעם וחסרי הנימוס שהם בולעים עתה בחשק נמרץ ושאין בשום ספרות אחרת דוגמתם. וזה דברי תמיד: כי פעולתו העיקרית של “השלח” תרָאה על הקוראים לא ע“י מה שיש בו, כי אם על ידי מה שאין בו. וזהו הטעם מפני מה “השלח” מוצא חן בעיני הקוראים בארצות המערב הרבה יותר מאשר בארצנו (כל כה"ע לישראל באשכנז, צרפת ואנגליא, אשר בא זכרו בהם, הללוהו מאד, וגם מכתבים פרטיים באו אלי בזה). כי הקוראים הרוסים, לפי טעמם והרגלם, יבקשו בו “חדושים נפלאים” ולא ימצאו, בעוד אשר הקורא המערבי יודע, כי בשום מכ”ע אין “אמריקא” חדשה, ובהיותו רגיל עד כה לחשוב כל מכ“ע עברי לבית מדרש ש”בחורים עניים" ומלמדי תינוקות מפלפלים בו ומרבים הבל, נהנה הוא בראותו מכ"ע כברי שמאמריו כתובים בסגנון אירופי ואין בהם דברים שיתנו סבה לצחוק ומנוד ראש…..

 

למר י. לנדא פטרבורג¹    🔗

ברלין, 14 יאנואר 97.

מכתבך בצירוף הכת"י קבלתי, ותודתי לך על דרשך לשלומי ולבריאותי. הדבר הזה קשור הוא עם השמועה ששמעת, שיש בה אמנם מקצת אמת, וכל ביחד הוא מה שרמזתי לך במכתב הקודם, כי עוד דברים לי אליך.

מצב הדבר הוא כך. לא אוכל אמנם להגיד, כי בריאותי התמוטטה וחולה אני, אבל מרגיש אני עיפות וליאות נוראה, גשמית ורוחנית, מרוב עבודה ומיעוט נחת ועונג. לך, הקורא בכל יום מאמריהם, ספוריהם ושיריהם של סופרי ישראל, איני צריך להגיד, מה רבה וקשה עלי העבודה עד שמקבלים מאמרי “השלח” אותה צורה שבה הם יוצאים לרשות הרבים. והעבודה הזאת עוד קשה שבעתים בזה, שאין אחריה מנוחה והפסק בינתים בחוג בני ביתי וחברים אהובים, כמו שהורגלתי. עבודה ורק עבודה – זאת היא כל תמצית חיי פה בארץ נכריה. וחיים כאלה אי אפשר לי להיות תמיד. מלבד זאת, הנה, כידוע לך, מרכז הנהגת הענין הוא בוורשא, ולפי שאשפוט מרחוק, גם שם השגחתי נחוצה מאד, ואינני בטוח שאפשר יהיה להענין להתנהג כראוי בלעדי. כה הנני מפוזר בנפשי, משוטט במחשבתי בין ברלין, וורשא ואודיסא, ואיני רואה אפשרות לצאת ידי כולן יחד. לע“ע החלטתי, כי לאחר שאגמור חוברת ד' או גם ה' אלך לוורשא לראות מה יעָשה שם, ומשם אערוך את החוברות ואשלחן לדפוס הלום. כי המדפיס פה הוא בר-אורין, ואפשר להורותו גם בכתב את אשר עליו לעשות בכל חוברת. וליתר בטחון אמנם פה את ב… שישגיח בביהד”פ שיעשו הכל לפי חפצי וגם יעשה את העקספידיציא הקטנה שיש לי פה בחו"ל. זהו מה שאחשוב למסור לו, אבל הרידקציא לכל פרטיה תשאר בידי כמקודם. בוורשא אשב זמן מה, ואם ירשני מצב הדבר, אלך גם לאודיסא, לפקוד את ביתי, וגם שם אוסיף לעבוד בעריכת “השלח” בלי הפסק ובלי שנוי. זו היא השמועה ששמעת. אבל, כמובן, לבי מהסס אם אפשר יהיה לימים רבים להנהיג את הענין באופן כזה, שאהיה אני יושב “באספמיא” ורואה חלום בכאן. ומי יודע אם לאחר זמן מועט לא יכריחני מהלך הענין לשוב הלום. ועל כן אמרתי להזכירך עוד הפעם את הדבר אשר כתבתי לך בקיץ; אולי יש איזו תקוה עתה – אחר שכבר יצאו איזו חוברות וכולן כשרות ותמימות – להשיג רשיון להעברת “השלח” לארצנו: לאודיסא או לפחות לוורשא? כידוע לך, נכונים אנו לעמול בזה בכל האמצעים הנחוצים, ועיקר השאלה היא רק: אם יש תקוה, ואפילו תקוה המוטלת בספק, כי אז כדאי לפנינו לנסות. כי אם יארכו ימי נדודי ועצבי ורגזי, אולי יקצר כחי מלסבול וארבץ תחת משאי… כי להביא הלום את בני ביתי לא אוכל, אף אם הייתי בטוח בהצלחת “השלח” לעתיד, מפני שקשה עתה ליהודע להתישב עם ביתו ישיבת קבע בברלין ובכל יום צפוי הוא לגירוש…..

 

לד"ר ד. קויפמַן בודאפֶסט.    🔗

ברלין, 24 ינואר 97.

סלח נא על איחור תשובתי, מפני טרודותי הרבות מאד.

איני יודע מה מצאת בדברי, כי “הכרת שלא יישר בעיני” לשים מקום לדבריך ע“ד הר’י בכרך. אני לא הגדתי אלא מה שבלבי, כי באמת תמהתי בשמעי ממך, כי המנוח הניח ספרים רבי ערך, ואני לא חשבתיו לחכם גדול, בשפטי ע”פ המעט שקראתי מדבריו. אך אם מוצא אתה שראוי הוא לכך, הלא כתבתי לך, שאתן מקום לדבריך בחפץ לב.

….ה' לולי ²הלבין פני שבוע זה ולא אדע מה לעשות. כששאלתי מאתך את כתובתו, בשביל לשלוח לו החוברות, היתה כונתי לשלוח לו בתור סופר עוזר, כי חוק שמתי לי לשלוח לכל סופר כל החוברות מאותו הכרך שבא בו מאמר מאתו. ואחר שמאמרו של ה' לולי יבוא עוד בכרך זה, אמרתי לשלוח לו כל הכרך מראשיתו. וכן עשיתי ושלחתי לו שלשת החוברות שיצאו עד כה. ומה גדלה איפוא תמיהתי ומבוכתי, בקבלי מאתו באלו הימים 17 פרנק מחיר החתימה לשנה! כנראה, חשב ה' לולי ששלחתי לו החוברות כדי שיחתום. עלובה ספרותנו, שאין בני אדם יכולים לצייר להם מכ"ע יוצא בעברית שלא על יסוד “שנוררות”! עתה לא אדע מה לעשות, כי להשיב לו הכסף יהיה זה גם מצדי “הלבנת פנים”, אחר שסוף סוף כונתו רצויה היתה.

 

למר ש. פ. רבינוביץ (שפ"ר), וורשא.    🔗

ברלין, 3 פברואר 97.

…..נפלאה בעיני בקשתך, ש“בהחוברות הבאות לא אניף חרמש על דברים שאינם מסכימים להשקפותי”….. תורת הסבלנות בדעות איני צריך ללמוד מאחרים, ואיני חושב לי ליהירות יתרה אם אומר: הלואי שילמדוה אחרים ממני. ובכל מקום שמצאתי דבריך מסודרים בהגיון ובטוב טעם, אע“פ שלא הסכמתי להם, לא העירותי כלום, וכל הערותי מתיחסות רק לדברים שנחשבו בעיני – סלח נא למבטא זה – לדברי “בטלנות”, שכל היודע מצב החקירה המדעית באותו מקצוע (למשל תורת נביאים) ישחק להם. ובתור משגיח על הצד הספרותי ב”אחיאסף", מתביש אני, כשאראה מראש, שישחקו עלינו בצדק. את הכל אני יכול לסבול במנוחה: חרפות וגדופים, דבות רעות וכו' רק לא שחוק שיש לו על מה לסמוך. ובכל זאת הן גם במקומות כאלה לא כפיתי עליך הר כגיגית. כי סוף סוף הן שמי לא יקָרא על הספר בתור עורך, והמלגלג ילגלג קודם כל על המחבר…

למאמרך, “המחשבה והמעשה”, אשר זה כמה פעמים בשרתני דבר בואו, הנני מחכה. ובנוגע להתראתך, שהוא מתנגד לדעותי, ולשאלתך אם לא אשלח בו יד, – תמצא תשובה למעלה. ב“השלח” אמנם אני אחרא י בעד הכל וע“כ לא אתן לשום סופר לדבר דברים שאני חושבם ל”בטלנות" ופטפוטים מעוררים שחוק. אבל דברי טעם ודעת אקבל בחפץ לב, אף אם לא אסכים לתכנם. וכמה דברים כאלו כבר הדפסתי ב“השלח”! ובכן, אם אשלח יד במאמרך, אעשה זאת רק מנקודת-מבטי זו, אך לא מפני שמתנגד אתה לדעותי….

 

למר א. אטלס, ביאליסטוק.    🔗

ברלין, 3 פברואר 97.

קבלתי מכתבך ולא אדע מה לענותך. ב“שיטתך” אמנם איני מוצא “סכנה” עד שאפסול בשבילה את מאמרך. כי מלבד מה שגם אני עבדך דברתי באזני הקהל דברים קרובים לאלו פעמים רבות, הנה “שיטתי” בעריכת “השלח” היא, כמו שקראת או תוכל לקרוא בראש חוברת א', לתת מקום לדברי טעם ודעת מכל השיטות – אבל דבריך בסוף מכתבך אינם מובנים לי היטב, ואפשר לפרשם, שדורש אתה מאתי להגיד לך בבירור מראש, שהמאמר יודפס, ואז תשלחהו. ואם יש בלבי איזה ספק בזה, “מוטב שלא אבקשנו מידך”. אם כך כונתך, צר לי מאד, כי לא אוכל לקבל תנאי כזה: מלבד ה“שיטה”, הלא יש לו לעורך להביט עוד אל ענינים אחרים שונים בטרם יחליט, אם יוכל לתת מקום לאיזה מאמר, ואיך אחליט בטרם קראתיו?

ואולם זאת אוכל להבטיחך, כי אם מאיזו סבה לא אוכל לתת מקום למאמרך, אשיבהו לידך ולא יאבד.

 

ל“אחיאסף”, וורשא.    🔗

ברלין, 7 פברואר 97.

…… אם, “הכל מתפלאים” על שאיני מרבה לכתוב, הדין עמם. לפי ש“הכל” חושבים (כמו שרואה אני מתוך מכתבים פרטיים ודברים שבאו בכ“ע שונים בחו”ל), כי ה' וו. קבל עליו כל הצד החמרי של “השלח” (כמו, למשל רודולף מאָססע ביחס אל האללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס"), ואני איני באמת אלא עורך בלבד, כמו קַרפלֶס במכה“ע הנ”ל, שאין לו אלא לקרוא המאמרים ולערוך בכל שבוע את הגליון, ויותר אינו יודע ואינו חפץ לדעת מאומה ממצב העתון ועניניו החמריים ויתר העבודות הנעשות ע"י אחרים, ואם כן הרי אין לי אלא לקרוא ספרים, לחשוב מחשבות ולכתוב מאמרים. ובאמת יפָלא, שלא אמצא במחי, במצב מאושר כזה, חומר מספיק “לכל הפחות למאמר אחד בכל חודש”. אבל אם היו הכל יודעים, שבאמת רק שֵם “עורך” נקרא עלי, בעוד שרוב זמני וכחותי הולכים וכלים בעבודות ודאגות שאינן ספרותיות כל עיקר, וכי מיום עמדי על דעתי לא הייתי רחוק כל כך מן הקולטורא וספרות העולם כמו בשנה האחרונה, מיום שנעשיתי לפועל קבוע בספרות העברית, – היו מתפלאים יותר על ההפך… ואתם, שידעתם כל זאת, ובכל זאת תתפלאו, אין לי אלא – להתפלא גם אני.

 

למר י. ליבונטין ריאזַן.    🔗

ברלין, 10 פברואר 97.

…..בנוגע לחפצך להניח לע“ע את הספור ולבלתי הדפיסו, הנה אם יש בדעתך באמת לעבוד בו עוד בשביל לתקנו ולשכללו, – אין לי להגיד נגד זה מאומה. כבר הורה זקן – הורַציוס הרומי – שטוב להניח כל כת”י תשע שנים באמתחת. אבל אם חפצך לדונו בגניזה בהחלט, כמדומה לי, שלא טוב תעשה. לע"ע אין אנו רואים שיעמדו מסַפרים גדולים בקרבנו, עד שנוכל לקוות, כי אחרים יעשו זאת באופן יותר טוב. אדרבא, אם יודפס ספורך, אז אולי יש לקוות, כי הוא יעורר אחרים לעשות כמתכנתו, ואולי יצליח איזה סופר להיטיב מעשיו…..

שמחתי מאד, כי מצאה עבודתי חן בעינך. גם אני יודע, כי צריך היה להגדיל כמות “השלח”, אך לא כל מה שצריך – אפשר.

 

למר י. ח. רבינצקי אודיסא.    🔗

ברלין, 10 פברואר 97.

מכתבך קבלתי בזמנו, והנך רואה שממהר אני להשיבך דבר עוד קודם הזמן. כי לפי החשבון, כמדומה לי, שחודש ימים צריך לעבור עד שמשיבים…

אבל לא לימים רבים עוד אשב ואצפה, מתי יכלה החדש ואקבל מכתב מרַבניצקי, ומתי יכלו … לא ידעתי כמה חדשים (כי עד היום אין מענה מאתו על מכתבי), ואקבל מכתב מעפשטֵין. עוד מעט ולא אצטרך לכם: בראשית מַרס אצא מפה לוורשא ואח"כ לאודיסא. וכל מה שיקרב הזמן כן יארכו לי הימים יותר ויותר.

נפלאתי בקראי דבריך, כי בהקדמת מאמרי “צורך ויכולת” יש דברים מיותרים. שיננא! האמנם לא הבנת, כי בקושי גדול מצאתי את הדרך, איך לקשר את הדברים המיותרים האלה אל המאמר הזה, מפני שהוצרכתי להגידם, מסבות אחרות שאין להן ענין לנושא המאמר?….

לא יכלתי להתאפק משחוק בקראי טענתך ע“ד “הישוב”. האמנם חושבים חו”צ, כי בהיותי עורך אתן “אל חכי שופר” ואהיה לאחד “הסופרים המושבעים” של הישוב?…. ואם לא עלי בתור סופר צעקתם, כי אם בתור עורך, הלא צריך תחלה, שישלחו הסופרים המושבעים איזו מאמרים טובים ע"ד הישוב, ואחרי כן, אם לא אדפיסם, יתאוננו. אך “תבן לא נתן לי” (או יותר נכון – תבן נתן לי ), ועוד הם מתאוננים!

עצתך ע“ד מאמרים בקדמוניות ארץ ישראל וכדומה – בודאי טובה, אלא… שעוד קודם שיעצת חשבתי על זה, גם להלוי פניתי, ומאומה לא עלתה בידי. בכלל, יקירי, עת לכם לחדול מלחלום חלומות, ואם תוסיפו לחלום, אבוא אי”ה ואפתור לכם: אין לנו כמעט לא ספרות ולא סופרים ואף לא אנשים מן הישוב שידעו לכתוב שנים שלשה עמודים כראוי, כלומר שגם בלשון אחרת היה זה “כראוי”. ובעת שיתן ה' ואמסור לדפוס את המאמר הראשון שלא יהיה בו שום מחק ושום תקון מצדי – עבידנא יומא טבא לרבנן. ולא עוד אלא שכפי מעוט יכלתם והבנתם כן גדלה גאותם. רובם (ביחס לזה יש מועט היוצא מן הכלל) חושבים כל פרַזא ריקה שפלט עטם, כל בדחנות חסרת טעם, לתורה שלמה, שעשיתי, לבקש מחילות, להמתיק את המרור – ולעשות את שלי…

 

ל“אחיאסף”, וורשא..    🔗

ברלין, 12 פברואר 97.

… איש בעל דעה ובעל טעם לא ישאל: מה נשתנה “השלח” מ“השחר”? אם הייתי כותב על פי דרכו של סמולנסקין ז“ל, הייתי מוצא, למשל, בשמונת ההערות, שנתתי בילקוטי בחוברת ד', די חומר לשמונה מאמרים שיכלו למלאות לפחות ארבעה גליונות. אבל – כבר ידעתי היטב גם אם הקוראים וגם את הסופרים ואינני מתפעל אפילו כל שהוא ממה שהם אומרים. יאמרו מה שיאמרו, ואני לא אהיה למגבב דברים ו”עושה פרַזות“. די לי שאני מוכרח למלאות את ה”שלח" בפרַזות של אחרים וגם לבלות זמני בתקונן, באין חומר יותר טוב…

 

למר ש. ברב"ש, אודיסא.    🔗

ברלין, 12 פברואר 97.

…. שמחתי לשמוע מפי קורא מובהק שכמותו, כי מצא “השלח” חן בעיני הקוראים בארצנו. אך אמת אגיד לו, כי אע“פ שיושב אני עתה הרחק מארצנו ואיני יודע משפט הקוראים בפרוטרות, אבל כפי המושג שיש לי מטעמם ומדרגת השכלתם של רוב הקוראים האלו, נוטה אני להאמין, כי לא יוכלו לשבוע נחת הרבה, כי העיקר חסר: ה”בטלנות" החביבה עליהם….

 

למר א. ז. רבינוביטש, פולטבא..    🔗

ברלין, 12 פברואר 97.

גם לציורך השני אתן מקום ברבות הימים, ואולי אקדימהו, אך בשנוי הסוף, כי לפי עניות דעתי הַמַתָּ את הרב מיתה חטופה שלא בצדק.

האמנם אומר קריצבסקי להשתקע בארץ ישראל? מה יעשה שם?…

לעתיד אם תחפוץ שתשובתי תמהר לבוא, תכתוב את מכתבך על גליון מיוחד, ולא בשולי הכת“י. המכתבים נשמרים בפני עצמם, והכת”י – בפני עצמם. על המכתבים אני כותב תשובות יום יום כסדרם, אבל על דברים שבשולי הכת“י אני נזכר להשיב רק בהגיע תור הכת”י להקָרא. – עד מתי יהיו סופרינו… “מלמדים”? כלומר, מלמדים יוכלו להיות, ואין ח"ו בזיון בזה, אבל אין זה מחייבם להיות “בטלנים”.

 

למר א. אטלַס, ביאליסטוק…    🔗

ברלין, 17 פברואר 97.

קבלתי מאמרך…. בעיקר דבריך צדקת, וגם אני כִוַנתי לדעתך זה כבר באחד ממאמרי. אבל בנוגע לצורת המאמר מוצא אני לנחוץ: א) להסיר ממנו הרוח ה“פוליטוני” שמסכת עליו ע"י הלצות שונות, מפני שהרוח הזה אינו מתאים לענין חשוב כזה; ב) להשמיט הבטויים המזלזלים בכבוד בעלי הדברים שעמהם תתוכח. כי, כמו שראית בודאי בחוברות שיצאו עד כה, כבוד הבריות יקר בעיני “השלח” ונזהר בזה מאד; ג) להשמיט העמודים… הנוגעים בשאלת הדת בארץ ישראל. כי השאלה הזאת סבוכה מאד, וטובת הישוב דורשת להשמר ככל האפשר מגעת בה שלא סבוכה מאד, וטובת הישוב דורשת להשמר ככל האפשר מגעת בה שלא לצורך, ושנת השמיטה כבר עברה, ודיה לצרה בשעתה….

ובכן, אם תרשני לעשות כן, אתן מקום למאמרך בחפץ לב….

 

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.    🔗

ברלין, 17 פברואר 97.

…. בראותי, עד כמה חרה לך על השנוים שעשיתי במאמרך, ואמרת, שעשיתי בו “כאדם העושה בתוך שלו”, – שבתי וקראתי הכת"י והשתוממתי, כי באמת, מלבד ההשמטה שהודעתיך עוד קודם לזה, כל שאר השנויים (רובם מפני כבוד הבריות) הם קטני ערך מאד ומעטים במספר, עד שאין כדאי לדבר על זה. יש אמנם סופרים שאני עושה באמת בדבריהם “כאדם העושה בתוך שלו”, ואז אני נוהג מנהג אחר לגמרי. אך נניח זה…

 

למר י. טכיוב, ריגא.    🔗

ברלין, 18 פברואר 97.

קבלתי היום מכתבך בצירוף המאמר הקטן ונפלאתי מאד על חכם שכמותך, שבודאי ראית מתוך כל החוברות שבידך מנהגו של “השלח” ביחס לכבוד הבריות – איך יכלה לעלות על דעתך מחשבה, שאתן מקום לדברים כתובים בסגנון כזה? מלבד זאת, בתור תשובה על הערה קצרה, גם כמותו גדולה ביותר. כי על כן הנני מוכרח, לדאבון לבי, להשיבו לך בזה, ואם חפץ אתה לשלוח תחתיו תשובה קצרה…. הרשות בידך, ובלבד שתהיה כתובה בסגנון נקי לגמרי מבטוים הנוגעים בכבוד אנשים פרטיים, וכ"ש מחרפות וגדופים כאלו שמלאת בהם מאמרך זה.

אשמח מאד על הבטחתך לקיים בטחתך והנני מחכה למאמרך.

 

למר ה. צייטלין, אוואוביטש.    🔗

ברלין, 18 פברואר 97.

לדאבון לבי לא אוכל גם הפעם לתת מקום למאמרך משום שני טעמים: א) כמעט לא חדשת בו מאומה. רוב המאמרים שהבאת ידועים לכל הקוראים המשכילים, וגם פירושיך אינם חדשים. ב) מתכונת “השלח” לתת מאמרים שלמים, שנקראים כדבר אחד, ולא מאמר כזה, שבעיקרו אינו אלא הערות נפרדות.

ובכל זאת אבקשך, שתנסה כחך עוד הפעם לכתוב מאמר שלם, שיציע איזה ענין פלוסופי בסגנון מדעי קל. למשל, “חכמת הנפש בתלמוד ומדרשים”, שאתה אומר לכתוב, הוא ענין רחב ביותר ואיני יודע אם אפשר לתתו במאמר אחד. אולי תבחר לך איזו שאלה מחכמת הנפש ותבאר איך התיחסו אליה קדמונינו? אבל, כאמור, צריך שהמאמר יהיה כשלשלת של מחשבות קשורות זו בזו, לא הערות נפרדות. ומי שיש בו כשרון ספרותי באמת יודע איך לקשר ענינים נפרדים ולעשות מהם ענין אחד….

איני יודע מה ענו אותך, כשהשיבו לך מאמרך הראשון. כמדומה לי, שלא אני הייתי המשיב אז. כי אין דרכי לדבר “ממרומי האולימפס”, וכל שכן “באף ובחמה”.

 

ל“אחיאסף” וורשא.    🔗

ברלין, 21 פברואר 97.

…. תמימות יש בבקשתכם למלאות חוב' ו' “במאמרים מן המובחר”. האמנם תדמו שיש באמתחתי מאמרים יותר טובים מאלו שאני נותן, אלא שכובש אני את הטוב מרוע לב? כלל זה יהיה בידכם: בכל חוברת אני נותן “משופרא דשופרא” שיש בידי באותה שעה וגם אני מצדי עמל אני מצדי עמל אני בזעת אפים ובאבוד מיטב זמני וכחי לעשות “שופרא” זו לדבר הגון כפי היכולת….. ובזה כלולה ממילא תשובה גם על הצעתכם: לפרסם “הני מילי מעליותי” שיש באמתחתי בשביל כרך ב'. יש ויש אמנם באמתחתי “מכל טוב”, אבל אין דבר שלפי הכרתי הפנימית ראוי הוא להתפאר בו באמת. לו היו לי דברים כאלה, היית בודאי משמח גם לב הקוראים בבשורה טובה, אע"פ שנראה לי, כי כמו שהסופרים אינם יכולים, כך הקוראים אינם צריכים כלל לדברים טובים באמת.

 

למר מ. כהן (“אחיאסף”), וורשא.    🔗

ברלין, 28 פברואר 97.

מכתבך קבלתי…. מתוך דבריכם למדתי, שאלמלי נוסד “השלח” בשנת תרנ“א או תרנ”ג, לא הייתי רשאי, לפי דעתכם, להדפיס בו “אמת מארץ ישראל”, ולו הדפסתי, הייתם מוצאים, שהגליונות טעונים גניזה. מה טוב איפוא, כי לא היה עוד אז “השלח” בעולם! ³

ואולם כשאני לעצמי הנני מאמין, כי עתה, בהיות “השלח” בעולם ואני עורכו, מחויב אני עוד יותר מאשר לפנים להגיד תמיד מה שאני מוצא לנחוץ, מבלי לשוות לנגדי תמיד את שפ“ר ודכותיה ולשאול לעצמי מה יאמרו הם, ומבלי גם לחשב חשבונות תחלה, אם ירבה או ימעט עי”ז מספר החותמים. ורק מפני שאני מאמין כן, ורק כל זמן שאני מאמין כן – יכול אני להיות עורך “השלח”. אבל בשעה שאוָכח, כי הצדק אתכם, כי טובתו החמרית של “השלח” דורשת להקריב לה קרבן את צורתו הרוחנית של “אחד העם”, אז מקוה אני לאלהי הרוחות, כי תקום בי רוח לרדת מעל הבמה שלם בנפשי, ולא אחטא לעמי ואלהי.

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר..    🔗

ברלין, 28 פברואר 97.

… הנה נדפס מאמרך בראש החוברת הששית ההולכת ונדפסת עתה, וגם אני הוספתי מצדי דברים אחדים, שחצים תשובה וחצים “מלואים”, מפני שבאמת לא ידעתי, אם לי אתה או למתנגדי בענין זה, כמו שתראה מתוך הדברים…

… בהרבה מן החסרונות שמצאת ב“השלח” מסכים אני עמך, אבל לא בי הדבר תלוי למלאותם. למשל, קשה בעיניך שנתתי המשך ספורו של מנדלי רק בחוברת ד', בעוד שהסבה לזה היתה פשוטה: המחבר לא שלח את ההמשך עד אז. אינך מוצא קורת רוח במאמריו של ב., ואני אע"פ שאינני מסכים בזה לדעתך במלואה, אבל במקצת אני מודה, כלומר מודה אני, שהמאמרים האלו תופסים מקום רחב יתר על המדה הדרושה. אבל גם פה הסבה פשוטה: אמתחתי ריקה במקצעות הפובליציסטיקא, וסופר כב. היושב וכותב למעני בכל זמן שאדרוש מאתו והעומד תמיד בדבורו ומקיים הבטחותיו בדיוק – הוא לי “אוצר נחמד” שבלעדו לא אוכל להתקיים, ובהכרח אני מפנה לו מקום רחב כזה, שאין אחרים ממלאים אותו.

ובנוגע לבקורת, אמנם אמרתי בתחלה לנהוג “מנהג העורכים באירופא”: למסור לסופרים שונים ספרים לבקורת. ומה יצא מזה? רובם הבטיחו ולא קימו, ומפני שהבטיחו, לא יכלתי עוד לקבל בקורת על ספרים אלו, שבאה לידי אח"כ (מעשים שהיו), ומפני שלא קימו נשארתי קרח מכאן ומכאן, באופן שבאתי לידי הכרה, כי בשביללעשות “כמתוקנים שבהם”. צריך שנהיה תחלה גם אנו “מתוקנים”. ומני אז חדלתי מלשלוח ספרים לבקורת ומחכה אני עד שיתעורר מי מן הסופרים לבקר ספר זה או זה. ולעתים רחוקות, כשאמצא מאיזו סבה לנחוץ לבקר ספר בהקדם, עלי למסור הדבר לב, כי הוא האחד בין סופרינו אשר “הן” שלו – “הן” ממש, והזמן שהוא קובע – לא יעברנהו. ואתה, אדוני הנכבד, אם תוכל גם אתה לעמוד בתנאי זה, כלומר לקבל עליך, שאם תבטיח לכתוב בקורת, תקבע הזמן ותשלחנה תמיד בזמנה, בלי שום אחור מאיזו סבה שתהיה – אז אעשה חפצך בכל לבי ואשמח מאד על זה.

 

לר' מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.    🔗

ברלין, 1 מַרס 97.

מכתבך קבלתי…. אם אמרתי להשיבך על כל דבריך, צריך הייתי להאריך הרבה, מה שאין ביכלתי עתה. רק זאת אומַר לך, כי הקוץ המכאיב שבעבודתי הוא הוא מה שאמרת: כאשר תקוץ מפני המסחר אתה בורח אל הספרות. וכך הייתי נוהג גם אני לפנים, אבל עתה, כאשר הספרות תמרר חיי, אנה אברח?…

זה איזו ירחים ששפ“ר מודיעני וחוזר ומודיעני, שישלח לי מאמר בשם “המחשבה והמעשה בחבת ציון”, עד כי באחרונה לא יכלתי עוד להתאפק ועניתי לו, שישלח את המאמר או לא ישלח, אך אל יוסיף עוד להלאותני כבשורתו. ומני אז נסתם כל חזון ממנו. עתה הנך אומר, כי המאמר הזה הוא נגד “בני משה”, ושבח אני איפוא את שפ”ר על מחשבתו האוריגינלית “לכבוש את המלכה עמי בבית”.

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

ברלין, 2 מַרס 97.

…. את הדברים נגדי ב“הצפירה” קראתי כמעט בעונג, כי האמנתי לראות בסגנונם, השונה מאד מסגנון- הפולימיקא הרגיל במכ“ע זה, מעין השתדלות להראות, כי “גם אנו יודעים פרק בהלכות דרך ארץ”, ועל כן מחזיק אני טובה לעצמי, כי “השלח” פועל גם על הטבת התוכן בכה”ע היומיים.

אבל – “צרות אחרונות משכחות את הראשונות”! שמע ותשתומם!

אם קראת כבר את החוברת החמישית, אולי שמת לבך להערה קטנה שנתתי בילקוטי על דבר פרסום הנדבות לישוב א“י ⁴. ועתה הנה שלחתי החוברת לבעלי “אחיאסף” וקבלתי מהם מכתבים המרעישים שמים וארץ. לפי דעתם, יש בכח הערה זו להחריב את העולם, כלומר עולם “השלח”… וכל כך גדלה יראתם עד שהחליטו לבלתי הראות לע”ע את החוברת לשום אדם ולהציע לפני: אולי אפשר עוד לשוב ולהדפיס את הגליון האחרון בהשמטת הערה זו!

כן, ידידי, עליה זו שנתעליתי להיות “רידקטור” בישראל ירידה היא לי. לפנים הדפסתי “אמת מארץ ישראל” פעם ושתים ולא יראתי את האף והחֵמה של “דעת הקהל”, ועתה דורשים מאתי לדון דברַי בגניזה. מקרים כאלה יש בהם כדי להביאני לידי ספק, אם יפה עשיתי בעלותי על הבמה הזאת ואם לא נאה יותר לרדת בעוד מועד, בעודני שלם בנפשי.

 

למר א. א. לוברסקי, וורשא..    🔗

ברלין, 3 מַרס 97.

שלום לך מדריכי בדרך טובים! מכתבך קבלתי ⁵ ואחר תתי לך תודתי על דאגך כל כך לחיי ולכבודי, הנני להרגיעך, כי אינך צריך לדאוג לא לזה ולא לזה. חיי, כחייך, הם בידי החותך חיים לכל חי, וכבודי במקומו מונח, אף אם בעיניך ובעיני אלף אחרים יהיה מחולל.כדי להבינך זאת, הייתי צריך ללמדך פרק בהלכות כבוד וחלול כבוד, אך לא נאה לי הפעם להעיז פני בפני רבי, הבא להורותני מה שאדבר ולהוכיחני על עון ולהזהירני, כאופוטרופוס טוב-לב המזהיר את היתום הקטן החוסה בצלו, “שלא אעשה מדחה”.

אך נעזוב ליצנות דע לך, יקירי, שמכתבך היה בעיני באמת כסימן מובהק, שהתיצבתי על דרך לא טוב. זכרוני, כי בצאת “אמת מארץ ישראל”, ואתה היית אז בפריז, כתבת לי ג“כ מכתב, אבל בנוסח אחר לגמרי. ובכן הנני שואל את עצמי: האמנם כה נפלתי בהיותי לעורך בישראל? ואם לא טוב להציל את נפשי בעוד מועד מתוך הרפש הזה…. אך על כל אלה נדבר לכשנתראה פא”פ. אשמח מאד אם עוד אמצאך בוורשא.

 

למר מ. אוסישקין יקטרינוסלב.    🔗

ברלין, 5 מַרס 97.

מכתבך קבלתי שבוע זה… גם אני הייתי חפץ מאד להתראות עמך, אבל זה יותר מחצי שנה שגיליתי מביתי ואי אפשר לי עוד עתה לילך מעיר מעיר בלי צורך מיוחד. ע"כ כמדומה לי שהדרך היותר פשוטה היא, שתבוא אתה אלינו לאודיסא לימים אחדים. הלא שוקט אתה על שמריך כל השנה ומדוע לא תרשה לך לפעמים “פזור” כזה?…

בנוגע למאמרו של ב-ם, אספתיו לא בשביל תכנו, שהוא באמת “הררים התלוים בשערה”, אלא בשביל סגנונו ודרך הצעת הדברים: יראו הפטפטנים שלנו, איך איש אירופי מסדר מחשבותיו, אחת היא, אם אמתיות הן או לא.

בדבר חברת יק“א, לא הסטרא אחרא אשמה, כי אם אנו בעצמנו, פחזותנו ואי-הדעת איך להגיע אל המטרה. ראֹה ראו אחינו בא”י, כי פתחה החברה פתח לא“י כחודו של מחט, והתלהבו כל כך עד שהאמינו, כי בפעם אחת יריקו כל אוצר החברה לעניני א”י. וכה חשב ה' נ. את צרכי משמר הירדן ביד עשירה והגיע לס“ה של יותר משלש מאות אלף פרנק. וכשהציע זה לפני ראשי החברה, נבהלו מאד ואמרו: הנה שאלתם תשעים אלף והסכמנו, עתה עלה הסך בזמן קצר עד לשלש מאות אלף, ואם כן נראה, כי רוצים אתם רק לגנוב דעתנו כדי שנתחיל, ואז יוָדע כמה דרוש יהיה. ובכן חפצו למשוך ידיהם לגמרי מא”י, ורק בקושי גדול עלתה בידי האספה שהיתה בפריז ביום 6 פברואר לשוב ולהראותם, כי חשבון ג. אינו מוכיח כלום, והסכומים שכבר הקדישו נשארו בתקפם. אבל החשד נשאר בכל זאת בלבם.

 

למר א. לודביפול, פריז.    🔗

וורשא, 17 מַרס 97.

מכתביך קבלתי ושמחתי לשמוע לאן אתה הולך, אבל לא שמחתי כלל וכלל, על שעשיתני קפנדריא בעניני “אחיאסף” ימי שבתי פה מוקדשים לבירור עניני “השלח” הסבוכים מאד, ואין ביכלתי לא להקדיש עת ואף לא לפנות לבי לעניני “אחיאסף”. דבריך מסרתי לקַפלַן, שהוא המנהיג עניני “אחיאסף”, ויותר לא אוכל אף לחשוב עליהן, ולעתיד אכפיל בקשתי, הכפולה והמכופלת כבר כמה פעמים, שבכל עניני “אחיאסף” תפנה ישר אליהם, כי בפנותך אלי, אתה מפסיד. אני לא אעסוק בדברים אלו, והעוסקים אינם רואים חובה לעצמם לשים לב לדבריך ולבקשותיך אשר לא אליהם באו.

אבל בכלל אגיד לך, כי כפי שיכלתי עד כה להקיף בסקירה אחת מצב “אחיאסף”, כמדומה לי, שדי יהיה לו לקבל מאתך את מספר הגליונות שנתחיב לקבל, אבל לעשות לפנים משורת הדין אין ביכלתו.

גם את עלי ההגהה מידי תדרוש! האינך איש נפלא? ומה היית חסר אם שאלת ע“ד העלים ע”י מכתב גלוי את “אחיאסף”, כלומר את המשרת שמשלוח העלים מוטל עליו?

ומפני שטרדותי פה רבות ודאגותי גדולות ומחשבותי מפוזרות ונתונות לענינים אחרים לגמרי – לא אוכל להאריך.

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין..    🔗

וורשא, 19 מַרס 97.

…… בנוגע לי, הנה עניני יגעים מאד, ועדיין איני יודע מה אחרית כל אלה.

“סופרינו הנכבדים” פה שואפים לבלעני חיים. כולם נהפכו לשונאַי בנפש, הללו מפני קונקורנציא פשוטה, הללו מפני שהחזרתי להם את מעשי ידיהם, והללו מפני שהתרתי לעצמי לשנות מן המטבע שטבעו בחכמתם. אלו הם פירות עבודתי בעוה“ז, ובעוה”ב… בודאי חלקי לא גדול ביותר.

 

לר' מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.    🔗

וורשא, 19 מַרס 97.

….. כל השבוע הבא עוד אשב פה, ואח"כ אקוה, כי אוכל ללכת לביתי. אמרתי “אקוה”, כי בבירור לא אדע עוד. מצאתי פה את ענינַי סבוכים והכל בערבוביא, כראוי לחברה יהודית, והנני עוסק עתה בבירור החשבונות – אם בכלל אפשר יהיה לבררם, ועד שאגמור הדבר לא אוכל לצאת מפה…..

ידידי היקר! הנני במצב נורא שלא נמצאתי בשכמותו מעודי. לפני שנה היה מצבי החמרי אולי רע מעתה, אבל מצבי המוסרי לא נשתנה לרע, ועתה הכל תלוי בשערה, ואני לא אדע איך אצא מן המבוכה ומה אחליט. במצב כזה היתה יקרה לי מאד עצת איש נבון כמוך, וע"כ הייתי שמח לוּ נקרית לאודיסא בימים האלה. הודיעני נא אם יש מחשבה כזו בלבך.

 

למר ש. ל. גורדון, ווירַבלן    🔗

וורשא, 22 מַרס 97.

….. בנוגע לשיריך כבר כתבתי לך, כמדומה לי, שאי אפשר לי להתוכח עם הסופרים על כל דבר. כמובן, יקר לכל איש מעשה ידיו, ושום סופר לא יסכים לגזר דינו של העורך. אבל האחרון מחויב לעשות בהכרת לבו. שיריך החדשים עוד לא קראתי קריאה נכונה, כי בצאתי מברלין, נפסקה עבודת הרידקציא לזמן מה, ופה אני טרוד בענינים אחרים.

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין..    🔗

וורשא, 25 מַרס 97.

מקנא אני בך כי יש לאל ידך לכתוב לפעמים מכתב ארוך כאות נפשך. ואני, בכל היותו מלא דברים בנוגע לתוכן מכתבך היקר, מוכרח אני לכבשם בלבי לעת הפנאי (אשר מי יודע מתי תבוא). כי המון מכתבים – רובם הבלים – מונחים על שלחני ודורשים תשובה ואי אפשר לדחותם.ועל כן אגיד לך רק בכלל, כי כל דבריך אמנם נכונים וישרים, אך לו ידעת תולדות חיי, איך חונכתי, גדלתי, ואיך השברתי בכל אידיאל ושאיפותי היותר נעלות פעמים ושלוש, – לא היית מתפלא על נטיותי "השחורות "….

 

לד"מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין..    🔗

וורשא, 25 מַרס 97.

….. ענינַי פה אמנם רחוקים עוד מבירור גמור, ובכל זאת החלטתי לגשת להדפסת חוברת ז', כי עד שתגיע לסופה אקוה שיתברר הכל…. מעשה “המליץ” העיר בי רק גועל נפש ולא יותר. ובכל זאת עלתה בלבי מחשבה, אולי נכון לתת ב“ילקוטי” הערה ע"ד המדות הטובות השולטות בספרותנו. כמובן, תהיה כתובה בנחת, בלי יללות וקללות, או (כמו שיאמר ע"ז “המליץ”) “בקרירות נוראה”. מה דעתך?

אך לא " המליץ" בלבד כועס עלי. פה מצאתי את כל סופרינו מלאים חֵמה ונכונים לירד לחיי. לרבים מהם יש אמנם סבות לזה: לאחד השבתי את “פרי רוחו”, לשני “קלקלתי” את פרי רוחו, השלישי רואה כאן קונקורנציא לכיסו או לכבודו, והרביעי דן גזרה שוה ומבין מדעתו, שאם היה שולח מפרי רוחו לא הייתי מקבל, וכן הלאה. אך כל זה לא ירגיזני ולא יפריע את מנוחתי, רק על ספרותנו לבי דוי…..

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין..    🔗

וורשא, 26 מַרס 97.

בגליון האחרון ממכה"ע Jew. Chr באה הערה ביבליוגרפית על “השלח” חוב' ה'. בסַפרו בשבח החוברת בכלל, הוא מהלל ביחוד את מאמרך “קהלות יעקב”, אבל מטיל ספק באמתות ספורך, שהספרדים נוהגים היתר בנסיעה במסלת הברזל בשבת. אחשוב, כי ראוי לך לחזק דבריך, ולהעיד לפניו שהדבר כן, אחר שאתה עד ראיה. תוכל לכתוב “מכתב אל המו”ל (דבר הנהוג הרבה במכה“ע הנ”ל) באשכנזית, והם יעתיקוהו לאנגלית.

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי דיאקובר.    🔗

אודיסא, 6 אפריל 97.

בשובי הביתה הקיפוני מכל עברים קרובים ורעים, ועל עבודתי ב“השלח”, שלא נפסקה אפילו יום אחד כמעט, נוספו עוד עסקי משפחה ועסקי צבור שונים. ומדעתך תבין, עד כמה הנני מפוזר בזמני ובכחי, ולא תתפלא על איחור תשובתי על מכתביך האחרונים לוורשא ולפה. – על כל מה ששלחת לי ושהודעתני – אודך בכל לבי.

עבודת “השלח” הולכת לע"ע בדרך ישרה בלי מעצורים…. אקוה כי לא אצטרך לשוב ברלינה……

מאמרך “מעין הטענה” קראתי. והלא ידעת דעתי על אופן כתיבתך: גרעין טוב יש תמיד בדבריך, אבל הקליפה היא “חשכת עננים”. ואתה בודאי לא תודה בזה גם עתה, כמו שלא הודית עד עתה.

אמור נא שלום בשמי לד"ר ע. “בעל ביתך”, ואולי בהיותך עמו תוכל אתה לתרץ לי את תמיהתי: איך יכול “איש שח צורה” למצוא מרגוע לנפשו, כשהוא יודע שלא בדבורו ואמר ולא קיים?….

 

לרבי מאיר איש-שלום, ווינא.    🔗

אודיסא, 6 אפריל 97.

מכתביו הגלוים הגיעוני. ואודיעהו בזה, כי מאמרו כבר מסודר בדפוס וכבר נשלחה לי הקורקטורא האחרונה והשיבותיה לברלין, באופן שלא אוכל עוד, לדאבון לבי, להוסיף את הדברים אשר בקש במכתבו האחרון.

ובנוגע לההשמטות, אקוה כי יוכח כ“ת בצאת המאמר, שלא נתקלקלה כונתו ע”י זה. אנחנו בני רוסיא, שעול הצנזורא עלינו, מלומדים אנו לדבר ברמיזא ולקרוא בין השיטין.

כידוע בודאי לכ“ת, משתדלים עתה הרבה ממשכילי ארצנו ליסד גם פה בית ספר לרבנים. אני הנני מן המתנגדים לדבר זה, מטעמים שונים. ועל כן יקרה לי עדותו של כ”ת במאמרו, כי “גם מאת אלה נצא וידינו על ראשנו”. והוספתי שם הערה קטנה מצדי, לאמור: שימו לב לעדותו של בעל דין ובעל נסיון. אולי יואיל, בצאת החוברת, להרחיב הדבור בזה, אם בתור “מכתב אל העורך”, או באיזו צורה אחרת אשר יבחר?

 

לד"ר ה. גרשוני, נויורק.    🔗

אודיסא, 12 אפריל 97.

…. בחפץ לב אקבל מכתבים מאמיריקא, הכתובים בטוב טעם, ע“ד החיים הפנימיים של אחינו שם וע”ד חזיונות ספרותיים נכבדים. המלחמה עם האנטיסמיטים, שאוהבים סופרינו להרבות שיחה עליה, אינה נכנסת בחוג הענינים של “חיינו” אלא במדה הדרושה להבנת החיים הפנימיים. ובכן יוכל כ' לשלוח מכתב אחד לדוגמא, ואם יכשר לי, אוכל לקבל מכתב בעל 8 – 12 עמודים אחת לשני חדשים.

 

למר ר. בריינין, שרלוטנבורג.    🔗

אודיסא, 12 אפריל 97.

….. למאמרך ע"ד האֶתנולוגיא אחכה. להעירך על ספרים חדשים במקצוע זה אין ביכלתי, כי לדאבון לבי זה זמן רב שלא היה ביכלתי להתבונן על התפתחות הענינים האלה, והישנים – כמו פֶשל, רטצֶל, ווייץ ודומיהם – הלא בודאי ידועים לך.

ע"ד מכתבי סמולנסקין לא אוכל להגיד דבר כל זמן שלא ראיתים ואין לי כל מושג מתכנס. ואולם לחוב' ז' לא אוכל עוד לקבלם בכל אופן, כי כבר שלחתי לבית הדפוס כל החומר לחוברת זו…..

 

למר י. שטיינברג, ווילנא.    🔗

אודיסא, 12 אפריל 97.

בימים האלה הושב לי מברלין מכתבך מן 21 לח“ז בצירוף ה”מענה למבקר“. צר לי כי מוכרח אני להשיב לך ה”מענה", כי לא אוכל לתת מקום לדברים הפוגעים בכבוד איש, והוא לא פגע בכבודך ולא נתכון להרעימך; אדרבא, דבר בשבח ספרך, ואם כה וכה העיר על איזו מגרעות לפי דעתו, האמנם גדול עונו כל כך? ומה שנוגע לגוף העינים, הלא ברוב דבריך לא הוספת כמעט מאומה, כי אם אמרת, שהמבקר אינו מוצא טעם בפירוש פלוני – ואתה מוצא. וזאת הלא יודעים גם מראש, כי לולא מצאת בו טעם, לא שמת אותו בספרך.

בכלל נפלא הדבר בעיני, כי לא יוכלו חכמי ישראל לשאת במנוחה איזו הערה שלא כרצונם היוצאת מפי איזה מבקר. ומדוע אין כחזיון הזה בין חכמי אוי"ע? כמה מבקרים יֵצאו לדון על כל ספר מספריהם בדעת ובלי דעת, והם ישקטו במכונם ולא יֵצאו לריב.

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי דיאקובר.    🔗

אודיסא, 13 אפריל 97.

מכתביך האחרונים מדיאקובר קבלתי ושמחתי לשמוע, כי תחליף כח ולבך טוב עליך. למאמרך אהבה.

ב“ילקוטי” לחוברת ז' נתתי פרק קטן ע"ד התועבות בספרותנו, אבל מפני שנגעתי בענין זה בגועל נפש וכאלו כפאני שד, לכן קצרתי בכל האפשר ומסופק אני אם עלה יפה…..

את “חכמי אודיסא” מצאתי במצב שעזבתים, לא הלכו לא לפנים ולא לאחור. ונעים לי להודיעך, כי עבודתך ב“השלח” שנתה דעת רבים מהם על אדותיך.

מתוך שיחות שונות עם סופרים וקוראים באתי לידי הכרה, כי “השלח” לא ימצא לו במהרה קהל קוראים במדה מספקת: הטעם נשחת כל כך עד שנחוצה עבודת כמה שנים להיטיבו. יותר מקריאה קלה של ליצנות ונבול-פה אין דורש ואין מבקש. ע"כ איני יודע אם נוכל עמוד לאורך ימים.

 

למר מ. אוסישקין יקטרינוסלב.    🔗

אודיסא, 19 אפריל 97.

….. בחוברת ז' נתתי הערה קטנה, כעין תשובה על התרגזכם…. אבל מתירא אני שלא תהיה ה“תשובה” גרועה בעיניכם מן ה“חטא” ⁶. מה אעשה וכך עשני עושי: רק “לקלקל” מה שאתם “מתקנים” (האם לא תסכים להטיח לפעמים ולהודיעני, מה הם מעשיכם הטובים שעשיתם אתם ולא עשיתי אני?). – נעים היה לי לשמוע מפיך, כי מושבת קוסטיניא נחשבת בעיניך ל“תקון” ולא ל“קלקול”. כי בזכרי ראשונות יש לי רשות לחשוב, שאם הוציאו קופת הפועלים על יסוד מושבה קטנה ולא פזרו את הכסף לכל רוח – עשו כן על פי דעת המקלקל ולא ע“פ דעת המתקנים, והנצחון הזה עלה לו להמקלקל בעמל רב, כן באמצעות מאמרים ספרותיים וכן באמצעות מלחמה קשה בבית הועד. אלא שבכל זאת נצחו ה”מתקנים" בזה, שנגשו ליסוד המושבה לפני הזמן הנכון, כדי להניח דעת “אנשי מעשה”, שלא חפצו לישב בחבוק ידים, ועתה כבר הוציאו כל כסף הקופה, ומי יודע מה תהיה אחרית קוסטיניא…

כן, יקירי, ימים יבואו, וכותב תולדות הישוב יחרוץ משפט, מי היה המתקן ומי המקלקל…

 

לרבי מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.    🔗

אודיסא, 19 אפריל 97.

היום קראתי מאמרך וההיום הוא יוצא לביהד"פ. בודאי ינעם לך לשמוע כי לא הרביתי “לקלקל” בו. רק איזו השמטות קטנות ושנוים עוד יותר קטנים…. גם את השם לא החלפתי באחר, רק הפכתי סדרו, וכך הוא עתה: “ישראל וארצו בחזון הספורים”. כמדומה לי, שכך הכונה יותר ברורה.

ובכן תוכל לשמוח בחגך אתה וביתך, ולא תערב שמחתך חלילה מדאגה מדבר, פן יחבל העורך הגזלן את מעשי ידיך….

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי דיאקובר.    🔗

אודיסא, 22 אפריל 97.

מכתביך האחרונים הגיעוני, ותודה לך על כל מה שהודיעתני.

….. על דבר ה“פרצופים” איני יודע אם נאה לי לקבל עתה בקורת עליהם, שלא יהיה הדבר נראה כנקמה קטנה. ואתה יודע עד כמה אני משתדל לברוח מן “ה”קטנות".

מקונטרסו החדש של גידֶמַן ע“ד הלאומיות אין לי כל מושג. שאלתי עליו בבתי מסחר הספרים לאשכנזים שבפה – ואין יודע. גם בכה”ע לישראל בחו"ל באשכנזית ובאנגלית, שאני מקבל פה, חפשתי ולא מצאתי זכר לו. הנני תאב מאד לשמוע, מה חדש בהלכה ישנה זו.

אצלי אין כל חדש. העבודה הולכת ונמשכת בלי הפסק, כמקודם.

לד"ר עהרנפרייז אמור נא שלום בשמי. מאמרו עשה רושם על רוב הקוראים.

 

למר ש. סטניסלבסקי, יקטרינוסלב.    🔗

אודיסא, 19 אפריל 97.

אם לא ירע הדבר בעיניך הייתי מציע לפניך לכתוב בשביל “השלח” בקורת על ההיסטוריא של דובנוב, אשר כבר יצאה כולה. ושני דרכים בזה לפניך: אם בקורת פשוטה וקצרה, שתתן מושג נכון מספר זה בכל מעלותיו ומגרעותיו, או מאמר יותר ע“ד ערך ספרים כאלה בלשון המדינה ונחיצותם בימינו וע”ד הספר הזה ביחוסו אל הנחיצות החינוכית הזאת. בכל אופן אקוה, אדוני, כי לא תמנע מלהשיבני בהקדם, ואם תקבל עליך את העבודה, תואיל נא ג"כ להגביל בדיוק את הזמן אשר תשלח המאמר.

 

למר ד. צ. הומיל.    🔗

אודיסא, 22 אפריל 97.

במאמרך יש הרבה דברים של טעם, ובכל זאת, לא אוכל, לדאבון לבי לתת לו מקום, מפני ה“ציניסמוס” הנפרז שהרשית לך להכניס בו. ואם אומר לנקותו מכל אלה, צריך יהיה לשנות כל צורותו מראש ועד סוף, ואין שעתי פנויה לעבודה יתרה כזו.

 

לד"ר שׁ ברנפלד, ברלין.    🔗

אודיסא, 25 אפריל 97.

מכתבך הגלוי מן ב' דחוה“מ קבלתי בשביעי של פסח ועל כן לא יכלתי לענותך עד כה. מאמרך “דורשי רשומות” קבלתי, ויישר כחך, כי בכלל עלה יפה. את הפרק הראשון כבר שלחתי לביהד”פ לחוב' ח'.

אבקשך להודיעני – מה שבודאי כבר הודעתי במכתב שאבד – מפני מה חזרת ממחשבתך לכתוב ע“ד הבחירות באוסטריא. איך שיהיה, אבקשך לכתוב על איזה ענין פרק מ”קהלות יעקב" לחוב' ט'. כי פרקיך אלה מצאו חן מאד בעיני הקוראים, ובודאי יתבעו ממני את ה“המשך”, וצריך שיבוא לכל הפחות פעמַיִם בכל כרך….

אשריכם, שיש לכם לפחות חלומות יפים על דבר “חסר לאומים”. ואצלנו נכנס הסינַט לישיבה לדון בשאלה החמורה; אם יש רשות לרופא יהודי לדור בכפרים, ונחלקו הדעות ולא יכלו לבוא לידי החלטה, והשאלה תמָסר לבית מועצת הממלכה!

אני שרוי בצער. לפי חשבוני היתה החוברת השביעית צריכה להגמר בסדור עוד ערב הפסח, ואז היתה יוצאת במועדה. אבל עד היום לא קבלתי הקורקטורא מגליון ה' – ו', באופן שאף אם אקבל היום או מחר, לא תוכל נחוברת לצאת עד סוף השבוע הבא. סבת הדבר לא ידעתי. כבר כתבתי להמדפיס ולע"ע אין מענה.

 

לד"ר ד. פ., ציריך.    🔗

אודיסא, 25 אפריל 97.

המאמר מאת ק. שבא ב“הצפירה” נשלח אלי מאת מחברו, ואני השיבותיו לידו, במצאי אותו בלתי ראוי לדפוס, ואז שלחהו אל “הצפירה”. וכשם שלא חפצתי לקבל מאמרו, כך אין אני מוצא לנכון לקבל תשובה על מאמרו, כי אינו ראוי לכך.

מי הוא ק., לא אדע, אבל שמעתי, כי הוא מורה.

ומה בדבר מאמרך על “ימי הבינים”?

מאמרך ע“ד מחברת בירנבוים כבר קראתי פעמַיִם ושלש, ובכל פעם שאני רוצה להכינו לדפוס הנני מוצא, כי דורש הוא עבודה רבה. כי סלח נא אם אומר לך, לא רק בנוגע אל הסגנון, כי אם גם בנוגע לביאור מחשבתך עצמה, לא דקדקת הרבה, והענין יצא סבוך ומסובך, וע”כ אדחהו מחוברת לחוברת, מרוב טרדותי.

 

למר ה. איטצקובסקי, ברלין⁷    🔗

אודיסא, 25 אפריל 97.

בזה הרגע קבלתי עלי ההגהה מגליון 5, ונפלאתי מאד על שאֵחר עד כה להודיעני את החסר לגליון 6. הלא אם הודיעני מזה תיכף ככלות הסדור, הייתי יכול למלאות עוד בחוה“מ, – ועתה תתאחר החוברת בשביל דבר קטן כזה. הנני ממהר לשלוח בזה מאמר קטן, שיהיה בו כעמוד וחצי, ואם ישאר חצי עמוד פנוי, אין רע. ומפני שכבר שלחתי מאמר קטן אחד מאת ר”ד כהנא, אבקש לשים גם את מאמרו זה סמוך להראשון ולחתום עליו: “הנ”ל".

את הקורקטורא אשיב מחר, כי ממהר אני לשלוח הכת"י היום, כדי שיֵצא עוד היום ויבוא לידי כ' ד' בבקר, ויוכל עוד להכין הקורקטורא בו ביום, כי נחוץ עתה למהר מאד, שתצא החוברת, לפחות, בשבוע הבא.

לעתיד אבקש לשלוח הקורקטורות תמיד באחריות, כדי שלא יאבדו.

 

למר א. לודביפול, יפו.    🔗

אודיסא, 30 אפריל 97.

מכתביך האחרונים מפריז קבלתי. ובזה הנני להודיעך, כי אחר שקראתי הפרק השני ממאמרך נוכחתי לדעת, כי אין שום צורך בהראשון….. וע“כ החלטתי לבלתי הדפיסו, והנהו מושב לך בזה. הפרק השני נדפס בחוברת ז' בשנוים והשמטות רבות. כי לדאבון לבי הוצאת גם הפעם מתחת ידך דבר בלתי מתוקן, וגם הפעם יש לי סימנים ברורים, שלא קראת את המאמר, אחר כתבך אותו, ולא תחפוץ להבין, כי למכ”ע חדשי אי אפשר לכתוב כמו שכותבים ל“המליץ”….

מכתבי-מסעך לא אוכל להדפיס בכל חודש, וגם בכלל מסופק אני, אם יהיה תכנס מסוגל לבוא במכ"ע חדשי. אל נא תשכח, כי כבר דשו רבים בדבר הזה, וקשה לספר חדשות. ואולם בחפץ לא אקבל ממך – אחר שתשב בארץ ירחים אחדים – השקפה כללית על מצב כל הענינים שם, בלי משא פנים, מעין “אמת מארץ ישראל”.

….. מצב “השלח” עוד לא הוברר כראוי. לע“ע הנני עובד עבודת פרך, ושכרי בעוה”ז הוא – שנאת חנם נוראה מכל עברים, ובעוה"ב – אתה ידעת.

 

למר יהושע אייזנשטַדט, יפו.    🔗

אודיסא, 30 אפריל 97.

מכתבך קבלתי ונפלאתי מאד על הצעתך, שאכתוב מכתבים ע“ד מחלוקת שאיני יודע מה טיבה ומה סבתה ועם מי הצדק. צר לי אמנם מאד לשמוע, כי גם בארץ ישראל **אין עוד ב”מ** ⁸ – כי לא אוכל לצייר לי ב“מ המתנהגים זה עם זה כמוכם – אבל להושיע לא אוכל. אמרתי: “גם בא”י”, כי בחו"ל רואה אני זה כבר שהקשר נתרופף, ובכל הערים היותר נכבדות (אודיסא, ווילנא, וורשא, ברלין), אשר היו שם לפנים עוסקים בענין זה, כמעט אין עוד זכר לו. ומה נוחיל עוד?

ומכיון שהנני כותב לך, הרשני נא להעירך, כי עד שאתה שם לב למחלוקת של הבל, שים נא לבך יותר לעניני “הועד הפועל” ⁹ בבואי עתה לפה ובהתבונני על מצב הענינים, חשכו עיני לראות איך אתם מתנהגים בעניני הכספים והחשבונות. חרפה היא לראות, כי גם אחר כל הנסיונות הקשים לא לקחתם מוסר. בקוסטיניא הוציאו יותר ממאת אלף פרנק, ואין חשבון ברור ומפורט…. אם כה תתנהגו גם להבא, לא תוכלו עמוד, ובכל הועד לא ימָצא אף איש אחד (וגם אני בכלל) אשר לא יסכים, כי עון פלילי הוא למסור הנהגת ענין כזה לידי אנשים שאינם יודעים לכלכלו בדעת ומפזרים הונו הדל לכל רוח בלי חשבון…

ואתה סלח נא על הדברים הקשים האלה, כי לפי מושגֵי מחובות העומדים בראש עניננו, לא אוכל למצוא שום זכות למנהגכם, ונפשי מרה עלי מאד.

 

למר י. גרזובסקי, יפו.    🔗

אודיסא, 30 אפריל 97.

מפני טרדותי, שנתרבו עוד פה, לא יכלתי לענותך עד כה על מכתביך האחרונים….

מאמרך פרק ב' קבלתי. מחציתו תבוא בחוב' 8, והשאר בחוב' 9. אבקשך שלעתיד תדקדק יותר בלשונך ולא תעמיס עלי עבודה יתרה. למשל, אתה כותב בראותם כי לא יראו ברכה בעמלם". וכי אפשר לאמור כך? גם לא תכפיל דברים שכבר אמרת, למשל בדבר המורות.

בחוברת ז' נתתי בילקוטי הערה ע“ד יחס חכי”ח לבית ספרכם. כי מוצא אני, שאין אנו רשאים להעלים הדבר מקהלנו.

….. קבלתי מכתב ארוך מאת העלמה מרת יפה על עניני ביה“ס. לדאבון לבי, לא תרשני עבודתי לענות לה על כל הפרטים, ואבקשך למסור לה את דעתי, כי אין לנו לפנות מפה לחכי”ח, כי בזה עצמו כאלו מודים אנו בממשלתה. אנו אין לנו אלא “ועד בית הספר”, וממשלה אחרת לא נכיר. בהסכם עם זה השתדלנו וגם הצלחנו, שיכתוב ועדנו אל ועד ביה“ס אותו המכתב שבודאי כבר ידעת טיבו. ואם חכי”ח תעמוד על דעתה, מעזוב לה את כל משא ביה"ס ולא נוסיף להשתתף בהוצאותיו.

ע"ד הסכסוכים שביניכם הנני כותב היום לאייזנשטדט.

 

למר א. ל. לווינסקי קַכובקא.    🔗

אודיסא, 3 מאי 97.

קבלתי מכתבך עם מה שבתוכו, ובתתי לך תודתי על השתדלותך להיות מן הזריזים, עלי להודיעך עם זה, כי הפעם גם עליך יעבור כוס; מה ששלחת לא אוכל להדפיס, כי במחילה מכבודך, קמחא טחינא טחנת הפעם. על שאלת הרבנים כבר הגדת דעתך ב“השלח”. ה“עוזרים” הוורשאים כבר נתפרסמו כל כך וכבר הרבו לדבר בהם כל כך ב“המליץ”, עד שאין הדבר ראוי כלל להרבות דברים עליו גם ב“השלח”. נשארו איפוא רק “עשירי באר”, וזה הוא חומר עני למכ“ע חדשי. אפשר היה להבליע בנעימה את העשירים האלה בשתים שלש שורות בתוך שאר דברים, אבל לעשותם עיקר – איני מוצא לאפשר. עם זה כתבת בסגנון של “פסח” ושכחת, כי החוברת השמינית תצא בסוף אייר ותבוא לידי הקוראים אחר שבועות. חפצתי להחזיר לך הכת”י, שתשלחהו אולי למקום אחר. אך מפני שלא אדע ברור, אם תשאר עוד בביתך ימים רבים, אמרתי לעצרו עוד בידי לע"ע עד שתכתוב לי. טרדותי רבו מאד ולא אוכל להאריך.

 

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.    🔗

אודיסא, 3 מאי 97.

אם עוד לא נגשת אל המלאכה, מסופק אני, אם תוכל עוד לשלוח ההמשך לחוב' ט, כי ביום ה' ח“י אייר עלי לשלוח את הגליונות האחרונים (כלומר, הספרותיים, כי מן גליון ה' ואילך באים דברים שהזמן גרמא), לביהד”פ. ואם כן עלי לקרוא ולהכין לדפוס עוד קודם, ועליך איפוא לשלוח לא יאוחר מיום ו' שבוע הבא. אם לא תוכל עד אז להכין המאמר בישוב הדעת ובמתינות הראויה, טוב יותר כי יבוא המשך בחוברת יו"ד, ולא תוציא מתחת ידך דבר בלתי מתוקן יליד הבהלה. אם כה או כה אבקשך להודיעני תיכף, למען אדע איך לסדר החומר לחוברת ט'…..

 

ל“אחיאסף”, וורשא    🔗

אודיסא, 4 מאי 97.

אתמול קבלתי מכתבכם עם “החשבון” שהחזרתם לי. לשוב ולפלפל עמכם איני רואה כל תועלת. לא הפלפול הוא העיקר, כי אם – מה שקופתי תתרוקן בקרוב, ובצאת חוברת 8 אהיה מוכרח להפסיק, כי לא אוכל לנחם את המדפיס ואת הסופרים בהבטחות שאתם מבטיחים אותי לשלוח “בקרוב” או “באלו הימים”, ובכן אבקש עוד הפעם לשלוח לי הכל על מאי, כהבטחתכם האחרונה, ואם גם הפעם לא תעמדו בדבורכם, אפסיק את ההוצאה ואבוא לוורשא, ונראה איך יפול הדבר….

גם בדבר “הבילַנס” של “אחיאסף” תמה אני אם רשאים אתם להעלים ממני מצב הדברים קודם האספה. כהתל באחד הנערים תהתלו בי, יקירַי. את שמי קראתם על “אחיאסף” מבלי לשאול את פי ראשונה, ועתה תהיה האספה, ואני לא אדע את הבילַנס אשר תציעו שם בשמי! כן לא יעָשה. ולולא הייתי עמוס בעבודה שאי אפשר לדחותה, הייתי הולך לוורשא אל האספה והייתי מבקש מאת הנאספים להסיר מעלי את “העטרה” אשר היתה למשחק… חשבתי אמנם תחלה לעשות זאת ע“י כתב בקשה, אלא שיראתי פן אביא נזק עי”ז למצב “אחיאסף” ואולם אם אתם תחשבו, כי אני אינני מעלה ואינני מוריד, כמדומה לי, שכבודי וגם כבודכם דורש, שלא אהיה לכם כ“גולם”, אשר אחרים כותבים וחותמים בשמו ככל העולה על רוחם, והוא לא ידע. בכל אופן נחוץ לשים קץ למצב כזה, כי לא “גולם” אני ולא הורגלתי לתת שמי בהקפה, שיעשו בו אחרים כרצונם…..

יחד עם זה הנני שולח לכם כ“כ רשימת הסופרים וכה”ע שצריך לשלוח להם חנם כרך ב'. ס“ה 48 יחידים עם 16 כ”ע – 64 אֶכסמפלרים.

ראיתי ב“הצפירה” המודעה ע"ד חוב' 7. האמנם אי אפשר להגיה קודם כראוי? מוטב היה לה שלא נדפסה משנדפסה בשבושים גסים כאלה.

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

אודיסא, 4 מאי 97.

שניתי דירתי בשבוע הזה, ומדעתך תבין, כמה רבו הטרדות ופזור הנפש במקרה כזה, ע"כ אחרה תשובתי על מכתבך האחרון, וגם הפעם יהיו דברי מעטים.

בדבר אחור החוברת אמנם צדקת, כי הפעם אפשר לתלות הדבר במקרה. אבל הרי עתה אין עוד חגים, ולפי חשבוני צריכים היו המסדרים לגמור עד יום ו' העבר שלשה גליונות מחוב' ח‘, ועדיין לא קבלתי שום קורקטורא. מתוך דבריך דן אנכי, שלפעמים תבקר את בית הדפוס ותקח דברים עם ה’ איטצקובסקי. ואם כן הוא, תעשה חסד עם “השלח” ועמדי, אם מעת לעת תשנן לו להמדפיס, כי הרבה תלוי קיום “השלח” גם בזריזותו, ואם ירע את מעשיו, יקפח את פרנסתו.

“דור התהפוכות” הגיעני, ותודה לך. הכל מבואר יפה, כדרכך, ולך הצדקה להתפאר, כי אתה הראשון בספרותנו שהחזרת לו למנדלסון דמות דיוקנו האמתית; לא אחד מבני אלים ולא שד לשדים (כמו שציירוהו עד כה שתי הכתות), כי אם בשר ודם פשוט בעל דעה וכשרון. אבל תסלח לי אם אעירך של שני דברים: א) לפעמים תכפיל רעיון אחד במקומות שונים, ואריכות דברים כזו שלא לצורך תַלאה את הקורא. ב) תוכן הענינים שלפני הפרקים ארוך ביותר, בערך לכמות הפרקים עצמם, ועושה רושם רע, כאלו היתה בזה כונה לריקלמא. ואולם, אם לא אשנה, הנני נוטה ליחס חבור התוכן הזה להמוציא, ולא לך. ואם כך הוא באמת, ראוי שתגזור עליו, כי לא יעשה כן בחלק השני, ואתה בעצמך תחבר גם את התוכן ותכוין מדתו כראוי, משום “והייתם נקיים”. ¹⁰

מחברתך על הרמב"ם הייתי חפץ בכל לבי לקרוא, אבל ירא אני, כי יֵצא מכשול על ידי זה להדפסתה, מפני שעבודתי הרבה לא תתנני להשיבה תיכף לוורשא.

הראית ב“הצפירה” איך ה' אטלאס עושה בי “נקמה”, בזכרו “מה לפנים”? כי החזרתי לו את המאמר הראשון שקרא בשם זה ושלחהו אלי, ואחרי כן הדפיסהו ב“צפירה”.

 

למר דוד יֶלין, ירושלים.    🔗

אודיסא, 7 מאי 97.

מאמרך “גנזי תימן” נמצא כבר בביהד“פ ויבוא בחוב' ח'. ממה ששלחת עתה אתן מקום בבירור ל”השירה“; “כעכע” מוטל עוד בספק, ותשובתך בדבר “וקפילד” לא תבוא, כי פקטים חדשים אין בה, רק פלפול בדבר התלוי בטעם, ואם אקבל תשובות כאלה, יִמָלא “השלח” אותן, כי כמעט אין מחבר או מו”ל שבאו איזו דברים על אודותיו ב“השלח” – אשר לא שלח “תשובה” כזו.

ספרו של אברהמס ידוע לי. כבר באתי בדברים לפני איזו ירחים עם אחד מסופרינו בחו“ל, שיכתוב על אודותיו ב”השלח“. אך הדבר לא יצא לפעולה. ל”אחיאסף" לא יתכן לתרגמו עתה, כי גידֶמַן עוד לא יצא כולו, ואין טוב להוציא ביחד שני ספרים הרובים זה לזה בתכנם. אך אם תוכל ותחפוץ, הייתי מציע לפניך לכתוב מאמר עליו בשביל “השלח”, שיכלול כל תמציתו, לפי הדרוש לקוראינו, מעין אותם המאמרים הבאים בכה“ע האנגלים היוצאים לתקופות ( Edinb Review ואחרים) גם במכה”ע Rdinb Review יבואו מאמרי תמצית כאלה. המאמר יוכל להחזיק עד שני גליונות דפוס – אם תקבל הצעתי, הודיעני והגבל בדיוק את הזמן אשר יגיע המאמר לידי, ובלבד שתעמוד בדבורך ותשלחהו למועד אשר תגביל. על התנאי הזה תסלח לי, כי הנסיון הורני, שסופרינו צריכים לו.

 

למר א. י. פֵפירנא פלוצק.    🔗

אודיסא, 7 מאי 97.

מאמרך קבלתי, ותודה לך. אך הנה במכ“ע “וואָסכאָד” הולכים ונדפסים עתה זכרונותיו של ה' מרגלית ע”ד המורים האלה ¹¹, ובמה שכבר נדפס יש כמה דברים שבאו גם במאמרך, וה' מרגלית אמר לי, כי בחוברת הקרובה יבוא ההמשך ע“ד יתר המורים אשר דברת עליהם, וגם על אדותם כמעט דברים אחדים לך ולו, כאשר נוכחתי ממה שאמר לי בע”פ. ואתה, אדני, הלא ידעת, כי רוב הקוראים מכ“ע עברי קוראים גם ה”וואָסכאָד“, ולא יתכן על כן לתת לפניהם בזמן אחד ענין אחד בשני מכ”ע. מטעם זה לא אוכל, לדאבון לבי, לתת מקום למאמרך, אע"פ שמצא חן בעיני.

 

למר א. דרויאנוב דרויא.    🔗

אודיסא, 7 מאי 97.

מאמרך נדפס בחוב' ז‘. בהיותי יושב הרחק ממקום הדפוס, לא אוכל לדעת תמיד, אם יודפס בחוב’ זו או זו מה שאני שולח לשם, כי הדבר תלוי בכמות המאמרים, שאי אפשר לכַוְנה בדיוק ע“פ הכת”י. וע"כ לא ידעתי מה לענותך. ואולם, ידעו הסופרים, מה רבת עבודת העורך ועל כמה מכתבים נחוצים עליו להשיב בכל יום, היו מזדיינים בסבלנות ולא היו מוסיפים לו טרחה יתרה להשיב על דברים שאין בהם צורך לגופו של הענין. לימים הבאים, אם תשלח דבר מה, אבקשך להאמין, כי בין שיודפס או לא, לא ילך לאבדון, ובזמנו תדע אחריתו.

 

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.    🔗

אודיסא, 7 מאי 97.

…… צר לי כי "לא מצאת סבות להן ¹² ואני חשבתי, כי עלתה בידי לבאר לך בהיותך פה, כי אמנם יש סבות להן. הנה, למשל, כתבת הפעם: “הרעיון הֻכה שוק על ירך”. האמנם יש “שוק וירך” לרעיון, ואנחנו לא ידענו! או: “כתינוק בן יומו שואל שאלת תם”. הראית מימיך תינוק בן יומו שואל שאלות? ומה אעשה במקרים כאלה? האוכל לסבול שנהיה גם שנינו שחוק לנערים? או אם תכתוב: “וסדום ועמורה ותבלול השפות והאנשים לקחו מקום הישיבה בכבוד והדר ודברים בנחת”, – האמנם זה הוא סגנון יפה? – וכאלה רבות.

ואולם בכללו המאמר יפה. אבל עמוד אחד יש בו שלא יכלתי לעכל בשום אופן, אע"פ שהרבה עמלתי לירד לסוף דעתך ולהבין מה חפצת להגיד בו. הלא הם דברים על אדות עם חדש אשר יצמח מתחתנו ויעשה גדולות במקומנו, ואנחנו נראה ונשמח. מלבד שהרעיון מצד עצמו נראה לי זר, הנה אין לו שום קשר עם הענין, ואדרבא, מתנגד לעיקר רעיון התחיה: כי לאיזו תועלת עלינו לעמול בענין התחיה, בשביל שיבואו אחרים ויעשו גדולות? אם יבואו, הלא יבואו בלעדינו, ואנחנו מה? ואתה אומר: “ואל זה אנחנו מקוים”. האמנם? – צר לי כי לא אוכל להאריך יותר.

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

אודיסא, 16 מאי 97.

מכתביך האחרונים קבלתי, ותודה לך על “קהלת יעקב”, אשר עלה יפה. אך לצערי לא אוכל עוד לתתו בחוב' ח‘, כי כבר שלחתי כל החומר לחוברת זו עד המעטפה ועד בכלל, ומלבד שע“י שנוים תתעכב העבודה בביהד”פ וגם יראתי שאביאם שם לידי בלבול, – מלבד זאת כבר הודעתי להסופרים, כי מאמריהם יבואו בחוברת זו ולא אוכל עתה לשנות. לכרך זה אוכל לקבל רק עוד פרק אחד מ“קהלת יעקב”, כי רב החומר מאד, ועלי להניח דעת הכל, כפי היכולת. אם תחפוץ, תשלחהו לחוב’ י“א, ואם לא, תוכל לשלוח לחוב' י”ב. אך בכל אופן אבקשך, שתשלח עוד פרק אחד.

בדבר הקורקטורא אל תצטער, כי גם אני ראיתי את השגיאה ותקנתיה.

חפצתי אמנם לדבר דברים אחדים ב“השלח” על ספרך “דור תהפוכות”, אך רשימת הענינים עומדת לשטן לי. כי לבלתי העיר על זה כלל – אי אפשר, ואם אעיד ואומר, כי מיד המו“ל היתה זאת לנו, הלא ידעת את האיש, כי ירעיש עלי שמים וארץ ויאמר…. שאין כונתי אלא להזיק לו, מפני שחבר אני ל”אחיאסף" ¹³.

אטלאס לא הבין דברַי כלל וכלל, והוא נלחם ברחיים של רוח, אך לבי לא יתנני לבוא בוכוחים עמו, אחרי דעתי, כי לא ממקור טהור יצאו דבריו נגדי.

בחשאי אודיעך, כי מצב “השלח” שונה לרע. החתימה החדשה מתנהגת בכבדות, וכפי הנראה, רבו האינטריגות נגדו מצד אנשים ידועים המשתמשים ב“חבת ציון” לחפציהם הפרטיים…. ובכן מסופק אני אם יוכל “השלח” להתקיים אחר כלות השנה.

 

למר א. קפלַן, וורשא.    🔗

אודיסא, 16 מאי 97.

מכתבך הפרטי קבלתי והנני משיבך במכתב פרטי, וכן אעשה גם לעתיד, כי אחר שסוף סוף רואה אנכי, ש“אחיאסף” אינו באמת אלא שם לואי לקַפלַן טרוד בעינינו הפרטיים, עבר ובטל “אחיאסף” מן העולם, – הלא טוב לי לכתוב תמיד על שמך הפרטי ואהיה בטוח, לפחות, כי תחשוב לך לחובה להשיבני בהקדם, מפני הכבוד.

בנוגע אל ה“טינא” שיש בלבכם עלי, אחשוב למותר להרבות דברים, אחר כי ברור בעיני, שאינה אלא מעין “תביעה שכנגד”, כנהוג במקום שהנתבע מרגיש בנפשו, שאין לו מה להשיב על טענות התובע. אם תזכור, כבר היה מעשה כזה גם בהיותו בברלין, וגם אז, באין לכם מה להשיב על טענותי, התחלתם לצעוק שאיני מאמין בכם וכו‘. ואתה, יקירי, ידעת, כי אם יש בי עון ביחס אליכם, הוא לא חסרון אמונה, כי אם אמונה יתרה בהבטחותיכם, שעי“ז הגעתי למצב שאני בו עתה. אנשים מן הישוב כמוכם אי אפשר שיחשבו באמת בלבבם, כי כשדרשתי מאתכם, שתשלחו לי את הבילַנס קודם האספה, אין זאת כי אם אחשוב אתכם ל”שווינדלר" וכו’. בודאי מבינים אתם מדעתכם, שבתור אחד החברים המנהיגים, חובתי היא לדעת, ולא להאמין, ואתם לא היתה לכם רשות להציע את הבילַנס לפני האספה בטרם ראיתיו ובאה הסכמתי עליו. ואם עשיתם זאת, וגם חשבתם לנחוץ לשאול את פי ראשונה, אם אסכים שתעשו כן בשעת הדחק, – הרי נהגתם בי מנהג בזיון והראיתם לדעת, כי חושבים אתם את שמי הנקרא על “אחיאסף” רק לצירימוניא ריקה בלבד, או כמו שאמרתי בשעת כעסי: כי תחשבוני ל“גולם”, שאחרים מדברים בשמו (כי לא נכונים דבריך שהצעתם בשמכם, ולא בשמי: הצעתם בשם ההנהגה, וגם אני בכלל) מה שיעלה על רוחם, והוא לא ידע. ואם שולחים אתם חשבון, שממנו יוצא, כי שלמתם פורטו בעד 100 אכסמפלרים שנשלחו הנם, ועם זה תשלחו רשימה פרטית שאין בה אלא כחמשים, הלא מנהג העולם הוא במקרים כאלה להוסיף הערה המבארת את הסתירה. והרי ראיתם, כי בחשבון האכסמפלרים, ששלחתי אני לכם, לא התעצלתי לעשות כן, במקום שחשבתי, כי תמצאו איזה דבר תמוה. ואתם לא די לכם, שלא עשיתם כן, אלא שלא תוכלו להבין, מדוע שאלתי אתכם על סתירה מוזרה כזו, אם לא שאחשוב אתכם ל“שווינדלר” וכו'. במחילה מכבודך, דברים כאלו ראוים לבטלנים מבית המדרש, ולא לאנשים מעולם המסחר… אין ספק בעיני, כי הרבה חוברות אבדו פשוט מאי-סדרים, כי שלחו לחותמים שונים שתי פעמים, כמו שנוכחתי בהיותי בוורשא…..

ואם באמת הייתי מחוסר אמונה בכם, צריך הייתי לדבר עמכם, בהיותי בוורשא, דברים ברורים ומפורטים, כי אחר שהכרך השני יעלה עד ארבעת אלפים רו“כ ויותר….. הנה צריך שתשלחו לי מן אפריל עד ספטמבר חמש מאות רו”כ לכל חוברת, כלומר בכל חודש, מבלי שאצטרך להתבזות ולדרוש מכם בכל פעם. אבל מאחר שבאמת, כמו שאמרתי, עוני הוא מה שאני מאמין בכם יתר על המדה, חשבתי למותר וגם לפגיעה בכבודכם להתנות עמכם דברים כאלו, בהיותי בטוח, כי גם אתם לא תחפצו בבזיוני, והסדר הנזכר הוא לכם דבר המובן מאליו. עתה רואה אני מדבריך, כי גם הפעם שגיתי, וכי אתם לא כן תחשבו. עלי, לפי דעתכם, לחכות תמיד עד שתכלה פרוטה מן הכיס, ואז אפנה אליכם בבקשה בכל פעם, שתרחמו עלי ותשלחו לי מעט כסף, ואם יעלה לרצון לפניכם, ואם תאמר… אך מה בצע בדברים כאלה? אוי לי שבאתי לידי כך. רואה אני, כי נכונים לי בקרוב ימים רעים מאד, בגשמיות וברוחניות, ואין בכחי אלא להזדין בסבלנות פלוסופית…

בנוגע להתמעטות החותמים לכרך ב', דעתי ודעת רבים מן הבקיאים בדבר פה, כי סבת הדבר היא התרשלות הסוכנים, ולא הערותי הנוראות. והרשני נא, יקירי, להטיל ספק בדבריך, כי חו“צ מושכים ידיהם מן “השלח” ומשתדלים להסב גם לב אחרים ממנו”. בודאי שפטת כן ע“פ שנים שלשה מקרים בודדים, ובהם בודאי הסבה הנכונה היא האינטריגות של בעל “המליץ” ושפ”ר וסיעתם. פה, ובכלל בערי הנגב, שומע אני מכל עברים, כי “השלח” מוצא חן מאד בעיני הרוב הגדול מקוראיו, ואין לחוש כלל שיתמעטו החותמים במדה גדולה…. בקצרה, גם בזה יש בינינו מחלוקת עיקרית; אתה אומר, כי “אני מאבד את הענין בידים”, ואני וחברינו פה חושבים, כי “אחיאסף” מאבד את הענין בידים, במנותו סוכנים שאינם מהוגנים ובנהלו את הענין בלי סדרים והאנֶרגיא הדרושה.

ועל דבר “התועלת והברכה שאני מביא לעולם”, הרשות בידכם, כמו בידי כל שאר הקוראים, לשפוט כלבבכם, ואני, בשם שלא שמתי ולא אשים לב לחפצכם אתם. וטעות גדולה היא מצדכם, בחשבכם, כנראה (כי בלי מחשבה כזו בודאי לא הייתם מרשים לעצמכם לדבר בנוסח כזה), כי בהיותו עתה תלוי בכם וברצונכם הטוב, עלי להתנהג בעבודתי הספרותית על פי התורה אשר תורוני אתם. איך שיהיה מצבי, – רוחי ופרי רוחי ישארו חפשים כשהיו ולא ישמעו לקול נגיד ומצוה, כי אם רק להכרת לבי אני. בכלל, שגיאה גדולה ונוראה היתה זאת, גם מצדי וגם מצדכם, בגשתנו יחד לעבודה משותפת על שדה הספרות. אני הייתי צריך להבין מראש מה שעתידים אתם לדרוש ממני, ואתם הייתם צריכים להבין מראש, כי כל דרישותיכם לא יועילו להטותני מדרכי בעיני הספרות אפילו כמלא נימא. אבל מכיון שכבר נעשה מעשה, עלינו לשאת ולסבול איש את אחיו, עד הגיענו אי"ה לסוף הכרך השני, ואחר נחדול.

ובכל זאת לא אוכל להתאפק מלהעירכם, כי חזיון נפלא הוא בעיני, כי חו“צ בוורשא הם “יותר קתולים מן האפיפיור”. מארץ ישראל עצמה יש לי ידיעות נאמנות, כי “השלח” עושה רושם טוב מאד, ודעת הכל נוחה הימנו. וגם פה, שבכל אופן עניני הכספים יותר קרובים ללב חו”צ פה מבשאר הערים (באשר פה אנו מרגישים לסרון כסף בכל ישיבה מישבות הועד), לא נמצא אף אחד שיחשוב את הערותי לדבר מסוכן כל כך עד שבשבילו יהיה ראוי למשוך ידו מ“השלח”. וההערה בחוברת ז' ע“ד היונים ¹⁴, אשר לפי דבריך היא גם כן מן המסוכנות, קראו פה אחדים מחו”צ עוד טרם נדפסה והוטבה בעיניהם מאד. ואתמול היה אצלי ליליענבלום עצמו, ונתתיה לו למקרא, והתפלא מאד כשספרתי לו, שבוורשא מצאו בה “סכנה”….

את “הצפירה” אני מקבל ומאמרו של אטלס הנני קורא. סבת התנפלותו עלי הלא תבין מדעתך. להשיב לו תשובה בכובד ראש אי אפשר, מפני שלא הבין כלל את מאמרי הנדון ¹⁵ וגם לא ראה, או עשה עצמו כאלו לא ראה, את מאמרי השני (“דברי שלום”) בענין זה, המשלים את הראשון, וע“כ כל טענותיו יוכלו רק לעורר שחוק. אבל הערה קצרה אמרתי לתת על זה בילקוטי, וגם כתבתיה כבר, אך נחמתי אח”כ והנחתיה באמתחתי לע"ע עד שאראה סוף חלומותיו ¹⁶….

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובַר.    🔗

אודיסא, 17 מאי 97.

…. על דבר מחברתו של דר גידֵימַן היה עם לבבי לכתוב בעצמי, כי קראתי תשובתו של הרצל ב“אֶסט. וואכענשריפט” ולא הוטבה בעיני. למטרה זו פקדתי על המו“ס שלי פה לקנות למעני את החוברת, ולפני שבוע קבלתיה וקראתיה ומצאתי בה אמנם בעיקר הדבר רק “קמחא טחינא”, באופן שסרה תשוקתי לטפל בה. אבל לעבור עליה בשתיקה לגמרי נ”כ אי אפשר. ועל כן יהי נא בטובך, אדוני, להודיעני תיכף דבר ברור, אם תוכל לשלוח לי את ההערה במשך השבוע הבא (כלומר, שאקבלה אני פה בשבוע הבא), למען אדע, שאוכל להפטר מענשו של זה.

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי דיאקובר.    🔗

אודיסא, 17 מאי 97.

ברגע זה גמרתי מכתב קטן לד"ר עהרנפרייז וטבלתי עטי בדיו בשביל לכתוב לך, והנה הובא לי מכתבך בצירוף שני מאמריך. כמובן, לא הספקתי עוד להביט בהם אפילו מבט שטחי, אבל אקוה, כי במשך השבוע אקראם ואודיעך.

אטלס כבר גמר מאמרו, והכל ביחד מעורר שחוק. מבקשתך נראה, שאתה חושב, כי “הכל” זה הוא בגליון אחד, וטעות היא בידך. הוא מִלא עשרה גליונות ויותר, וע“כ קשה עלי לשלחם לך, ומה גם שיש בדעתי לתת בילקוטי הערה קצרה על ענין זה, ואולי יבוא עוד אטלס ויכתוב מאמר שני, וע”כ עלי לשמור הגליונות.

שמחתי מאד על בשורתך הטובה בדבר בחירת טהאָן בקראקא. הודיעני נא אם כבר שם הוא ומה כתובתו.

מפרישמן אין לי שום מכתב, וגם אני אינני כותב לו.

הנני שמח מאד, כי מפעלך קרוב לקבל צורה מוחשית. אבל בנוגע לשאלתך, אין מענה בפי, מפני סבה שאני מגלה לך בחשאי. מצב “השלח” נשתנה לרע, החתימה החדשה רעה עוד מן הקודמת, אויביו הולכים ומתרבים, ועמהם, כמובן, מתרבות גם האינטריגות… באופן שאינני בטוח בקיומו לשנה הבאה, – ואיך אוכל להבטיחך קטנה או גדולה?

 

למר מ. קַמיונסקי, וויאטקא.    🔗

אודיסא, 18 מאי 97.

מכתבך בצירוף מאמרך קבלתי דרך וורשא. קראתי את המאמר שנית בשים לב, ולדאבון לבי אוכל רק לחזור ולהגיד לך מה שכתבתי לך מברלין; “השלח” איננו “איש מלחמה”, ולפי מנהגו בכל הדברים, לא אוכל בשום אופן לתת מקום בו למאמר כזה. גם בתור הוספה אין ביכלתי להדפיסו, כי מלבד שבכלל אינני נותן שום הוספות ולא ספרים “במספרים מיוחדים”, – הנה עתה בהיותי יושב פה (וכפי הנראה, עוד אשאר פה זמן הגון), והמלאכה נעשית שלא בפני, אי אפשר לי להכביד על המדפיס, והלואי שיעשה הכל כהוגן ובזמנו גם בלי הוספות. ובכן הנה מאמרך מונה בידי לפקודתך, והיה בטוח, כי לא יאבד….

 

למר א. קפלן, וורשא.    🔗

אודיסא, 19 מאי 97.

……הגיעני מכתבך מן 16 בצירוף העתק הפרוטוקול ¹⁷. האמת אגיד לך, כי עוד בקראי במכתבך הקודם את הראיה הגדולה, שהבאת על היות ב“אחיאסף” “הכל על נכון”, ממה שהאספה מצאה כן ונתנה תודתה לכם, – לא יכלתי להתאפק משחוק. ת“ל יודע אני, מה זו אספה ואיזה ערך יש ל”תודותיה“. אך עתה, בקראי את הפרוטוקול, לא ידעתי אם לשחוק או לכעוס. הגידה נא לי, יקירי, במה זכיתי אני, שנתנה לי האספה תודה מיוחדת? בשלשת החדשים הראשונים הלא הייתי עובד בשכר, ועל כגון דא אין מודים לאיש, אם עושה הוא את המוטל עליו, ואחרי כן, הלא אני ואתה יודעים, כי לא רבו מעשי לטובת “אחיאסף”, זולת מה שקראתי איזה כת”י, כי מה שהשגחתי על בחירת הספרים, – הלא אין זו עבודה. ואם היתה האספה באמת שמה לבה למעשי החברים המנהיגים, בשביל לתת לאיש כמפעלו, היתה התודה המיוחדת – לך, ותודה במקצת לי ולס., ותלונה ותוכחה עזה לג. ולכ. על נשאם עליהם שם מנהיגים ובהנהגה עצמה לא ישתתפו כמעט…..

 

למר ה.ד.הורוויץ, ברלין.    🔗

אודיסא, 21 מאי 97.

עברתי על ספורך שנית ורואה אני, כי הפעם אוכל לתת לו מקום, אם כי באיזו שנוים. אבל מסופק אני אם עוד אתחיל בהדפסתו במשך הכרך השני. כבר שני ספורים גדולים הולכים ונדפסים ב“השלח” ושניהם לא יגָמרו בסוף השנה, ואם אוסיף עוד ספור שלישי גדול שלא יגיע לסופו בסוף השנה, בודאי יתרעמו הקוראים על זה, ואולי גם יחשבו, כי בכונה נעשתה זאת, למען הכריחם לחדש חתימתם לשנה הבאה. ובכן ישאר ספורך באמתחתי עד ראשית השנה החדשה, ואז יודפס במשך החורף.

 

למר א. כהנא, זיטומיר.    🔗

אודיסא, 21 מאי 97.

קראתי מחברתך. להגיד לך דעתי בפרטות אין ביכלתי, מפני רוב טרדותי ומיעוט הפנאי לקורספונדנציא. אך בכלל אמנם הציור שלם ובולט, אבל סגנונך יבש מעט, וגם יש בו מלים ובטוים רבים, שאף אם נסכים לדרכי “המרחיבים”, אין מקומם במכ"ע הנועד להמון הקוראים.

ובכן נכון אני לתת מקום למאמרך ב“השלח”, אך בתנאי שתרשני לשנות סגנונך במקום שאמצא לנחוץ. אם תאות לזה, אבקשך לשלוח בהקדם את הסוף, וביחוד ההקדמה עם רשימת המקורים, כמו שאמרת במכתבך….

 

למר א. ז. רבינוביטש, פולטבא.    🔗

אודיסא, 23 מאי 97.

מאמרך “היהודי” יבוא בשנוים. ביחוד הפרק האחרון דורש שנוים, והסוף לא יצלח כלל, והוא מעין “ובא לציון גואל”, שמסיים בו הדרשן, אחת היא, מה היה תוכן דרשתו.

פה הזכירוני אחדים מסופרינו, כי לפני איזו שנים נדפס ב“המליץ” מאמר על הספור “זשיד” של טורגיניב מאת קונסטנטין שפירא. הידעת אותו? ואם לא, צריך שתשתדל לקראו, אולי כונתם שניכם לדבר אחד, ולמה יאמר אח"כ, כי עשקת אותו, מבלי הזכיר שמו? תוכל עוד לעשות זאת, כי המאמר לא במהרה יודפס.

ספורך, “עם הארץ” לא יכשר לי. מלבד איזו חסרונות עצמיים, הנה הטנדנציא בולטת ביותר ומקלקלת שורת הדין והאמת…..

קופת “השלח” אינה עשירה ביותר, כמו שיחשבו אחרים, ובשביל שתהי לאל ידנו לשלם לסופרים את שכרם תיכף אחר הדפסת מאמריהם וספוריהם, מוכרחים אנו לקפוץ ידינו מתת דמי קדימה לסופרים שעוד לא הגיע מועד דבריהם לצאת לאור…..

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי דיאקובר.    🔗

אודיסא, 23 מאי 97.

עתה קראתי מאמרך “סתירה ובנין”, והנני מצטער מאד על כי מוכרח אני להודיעך, שלא אוכל לתת לו מקום. ושני טעמים לדבר: א) הבא ודורש בפומבי לסתור את היהדות ההיסטורית עד היסוד – מחויב הוא לתמוך דבריו בראיות חזקות לקוחות מן החיים ומן ההיסטוריא, פַקטים שאין להטיל ספק בהם, ואין לו רשות להסתפק במשפטים כלליים, שכל החפץ להאמין בהם יאמין, ושאינו חפץ יאמר “להד”מ“. ב)…לוּ גם היה מאמרך מיוסד כנ”ל, לא הייתי רשאי לתת לו מקום בעת הזאת. כמו שהודיעתיך כבר, מצב “השלח” ברע הוא, ובעלי “אחיאסף”, אשר, כידוע לך, הם אשמים הרבה בדבר, מתאמצים עתה לגלגל את החובה על ראשי, באמרם, כי הערתי ע"ד הנדבות היא שגרמה להקים לאויבים לי את חו“צ ולתת פתחון פה לבעלי “המליץ” וסיעתו להגיד, כי “השלח” מכוון נגד חו”צ. ועתה, אם אתן מקום גם למאמר כזה, שיהיה כעין ראיה גם להאשמה השניה שטפל “המליץ” על “השלח”, כי מכוון הוא גם כן “נגד הדת הישראלית”, – הלא אם יחדל “השלח” לצאת, יאמרו הכל, כי אני המַתי את הילד הזה בידים…

בנוגע למאמרך השני, קשה עלי אמנם להגיד לך משפט ברור, מפני שלדאבון לבי לא יכלתי לקראו בשים לב. אתה מבקש סליחתי על כי לא העתקת אותו בכתב נקי. אבל לא בסליחה תליא מלתא. העיקר הוא, כי לא אוכל לקרוא את ההירוגליפין שלך ורק בקושי קראתי זעיר שם זעיר שם וראיתי אמנם, כי עוד ידרוש עבודה גם מצדי, להרחיק ממנו אותם ה“צבעים” האהובים לך, אבל בכלל הוצאת משפט צדק, ואפשר יהיה לי לעשותו כלי ולהדפיסו, אם אך תתנהו לי בכתב ברור וברוֶח בין השיטין כנהוג בינינו.

ובכן הנני להשיב לך מחר את שני מאמרך, ואחכה למאמר האחרון שתתקנהו ותשיבהו לידי….

 

לד"ר ל. קַנטור ליבוי.    🔗

אודיסא, 25 מאי 97.

אחר כי לא עניתני על מכתבַי האחרונים, מהראוי היה שלא אוסיף לכתוב לך עד שתגיעני תשובתך. אבל כבודי וגם כבודך דורש מאתי להזכירך, שעל דעתך ובהסכמתך הצבתי “א” גם על “הזכרונות” וגם על “סופרים וספרים”, ולא נאה הדבר לא לך ולא לי, שתשאר האל“ף בלא בי”ת אחריה. “ווער אַ זאגט מוס אויך בֶ זאגען”.

 

למר י. גרזובסקי, יפו.    🔗

אודיסא, 26 מאי 97.

מכתבך קבלתי. מדוע לא ענני לודביפול עצמו על מכתבי אליו ¹⁸? האמנם הוא כועס על שלא נתתי מקום לאחד ממאמריו? במשך השנה הזאת קניתי לי מסבות כאלו המון שונאים רבים הנכונים לירד לחיי. וע“כ לא אקפיד הרבה אם יתוסף עליהם עוד אחד. אבל אותו הורגלתי לחשוב למפלגת ה”אירופיים“, ולא בין ה”מלמדים" שלנו. ואם שניתי, ה' הטוב יסלח לי…..

בדבר בית הספר כתבתי לכם מה שכתבתי ¹⁹, מפני שידעתי, כי שמה של חכי“ח נקרא עליו, וע”כ לה הצדקה להשבה לקנינה, ואין אנו יכולים לאמור לה: “לא מדובשך ולא מעוקצך”; אדרבא, היא יש לה רשות לאמור כן לנו.

אייזנשטדט לא ענני לע“ע על מכתבי ²⁰, ותשובתך אתה אינה מספקת כלל וכלל. אך מה בצע בדברים כאלה? לוּ הייתי במצב יותר טוב, כמלפנים, היינו מדברים על זה בקרוב פא”פ. כי חש אני עתידות לא טובות והנני מצטער על זה מאד. אבל מצבי החמרי וגם עבודתי ב“השלח” לא ירשוני לעזוב הכל וללכת עתה לארץ ישראל.

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

אודיסא, 26 מאי 97.

יקרתך מן 19 קבלתי באלו הימים, ואודך מקרב לבי על השתתפך בצערי, ועוד יותר – על דברי נחמתך לחזק לבי. הלואי שתתקיים נבואתך, כי יוכל “השלח” עמוד בלי מו"ל עשיר! כי אמנם נראים הדברים, שאין לו עוד על מי להשען בשנה הבאה.

את החוברת השביעית בודאי קבלת כבר. ומה דעתך על אדותיה?

בדבר ה“לוח” ²¹, דעתי היתה שלא יֵצא כלל בשנה זו, משני טעמים: ראשונה, מפני שאין ביכלתי לעסוק בעריכתו וסדורו, והייתי חפץ שלא תשתנה צורתו, בידי אחרים; ושנית, מפני שהצד החמרי לא עלה יפה בשנה שעברה, ועי“ז אי אפשר להוציא עליו הוצאות מרובות, ובהכרח עלינו להקטין כַמותו, מה שבודאי יעשה רושם רע, אולי יותר רע ממה שהיה עושה העדרו לגמרי, “כי מעלין בקדוש ולא מורידין”, אבל חברַי רבו עלי במנין והחליטו להוציא לוח קטן ולמסור עריכתו לליליענבלום, מפני שחביב ומכובד שמו בין חו”צ בארצנו, וסוף סוף רק הם, חובבי ציון, הם גם חובבי ספרותנו….

אפשר שאהיה מוכרח ללכת בקרוב לוורשא, כי גם שם מתנהג הענין “כאורח גוברין יהודאין”, והם מוסיפים לי כעס ומכאובים….

 

למר ח. נ. ביאליק, סוסנוביצי.    🔗

אודיסא, 27 מאי 97.

מכתביך וגם קובץ השירים קבלתי. לפי המנהג שביני ובין “אחיאסף”, אינני יכול להחליט לבדי את הדבר, אם אפשר להוציא קובץ שיריך. כי יש בזה גם צד “מסחרי”, התלוי בדעת המנהיגים שבוורשא. ולפי שזמני יקר לי עתה עד מאד, לא אוכל לקרוא את הקובץ עד שאדע, כי החליטו בוורשא להוציא את השירים, אם אתן הסכמתי על זה מן הצד הספרותי. וע"כ פניתי שמה בשאלה זו ועדיין לא קבלתי תשובה ברורה. לכשאקבל תשובתם ואקרא את הקובץ, – אודיעך….

 

למר מ. אוסישקין יקַטרינוסלב.    🔗

אודיסא, 3 יוני, 97.

… גם אני הנני מקוה תועלת מאספת מינכן ²², אם כי לא מטעמך. אינני מאמין שהרעש יעשה רושם על דעת הקהל באירופא, מלבד טורקיא, שבודאי תחזק על ידי זה התנגדותה לישוב ארץ ישראל. אבל מאמין אני, שהאספה הזאת, שקוראים לה “קונגרס” וכה“ע של אוה”ע מדברים עליה בכובד ראש, תועיל מעט או הרבה להרים כבוד הענין בעיני עצמנו פה בארצנו, ביחוד בעיני עשירינו, שעד כה לבם נוקפם, אולי אין זה “לפי כבודם” להשתתף בענין כזה, ש“בטלנים” עוסקים בו. אבל לקוות לפעולה “דיפלומטית” – זה הוא, כמדומה לי, דבר שאין לו שחר, כל זמן שאין בא“י לפחות מאת אלפים יהודים עובדי אדמה. ואם תאמר: אם כן, מה תוחלתנו? שאלה זו תוכל להביא לידי יאוש רק “איש מעשה” כמוך. אבל אני עודני מחזיק באמונתי, כי יבוא יום ותפקחנה עינינו לראות, מה היא ארץ ישראל לנו ולחיי רוחנו, ואז נחדל מלפזר פרוטותינו על דברים שאין בהם ממש, אך נקבצן על יד ונעשה בהן ענינים קטנים ושלמים שיהיו למופת בישראל, ואז ישוב העם לשאת עיניו לא”י, ובלי עזרת מודעות והכרזת יתישבו בא"י אלפים מאחינו ויחיו ויהיו טובים. ואז – אחת היא אם במאה העשרים או העשרים ואחת – יבוא גם הזמן לפעולה דיפלומטית.

אגב אשאלך: האם אמת היא מה ששמעתי, כי אנשי יֶקטרינוסלב שנתישבו בחורן הוכרחו לעזוב את הארץ, כי הממשלה לא תתן להם לשבת שם? אולי תזכור עוד מה שספרתי לך (וגם אמרתי, כמדומה לי, לאנשי החברה בהיותי בעירך), כי בפני כל הועד בפריז הגדתי לה' שייד עוד לפני שלש שנים, כי אך לשקר יתהלל, כי השיג רשיון ליַשב אלף משפחות, ובאמת לא השיג כלום. אם אמת הדבר, ראוי היה שידע הקהל כל המעשה היפה מראשית ועד אחרית. אולי תחפוץ לכתוב מאמר בשביל “השלח”: “תולדות קולוניא אחת בארץ ישראל”, שבו תספר כל מהלך הענין מראשית הוסד החברה ועד עתה? כי מי כמוך יודע כל זה, ואתה הלא גם בא“י היית בזמן קנית האדמה וידעת גם מה שהבטיח אח”כ ה' שייד ומה אחרית הבטחותיו. אם תחפוץ לעשות זאת, מהר נא, כי החומר מרובה אצלי, ומה שלא יבוא בכרך זה, מי יודע מה תהי אחריתו. כי לע"ע עניני “השלח” יגעים, וכמובן, לא אגש להוצאתו בשנה השניה, אם לא אהיה בטוח, כי יוציא שנתו.

…. עניני קסטינא במצב רע. הכסף תם, והקולוניא עוד רחוקה משכלול. – ע“ד ביה”ס ביפו הלא בודאי קראתי דעתי ב“ילקוט קטן” שבחוב' ז'.

 

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.    🔗

אודיסא, 9 יוני, 97.

מפני החג ורבוי העבודה שאחריו נתאחרה מעט תשובתי על יקרתך מן 30 מאי, אשר דבריך בה שמחוני מאד. כי אמנם לא אכחד ממך, שהייתי מצטער על כי (כך נראה לי מרחוק) אתה מתרעם עלי בשביל ההשמטות שמצאת במאמרך. ואני הלא מראש כתבתי לך מה שאשמיט, מלבד איזו מבטאים בודדים, שהיו קלים בעיני כל כך עד שלא חשבתי לנחוץ להודיעך, וגם סבת הדבר הודיעתך: כבוד הבריות. מה אעשה ובדבר הזה אמנם אולת קשורה בלבי שלא אוכל להסירה לעולם. בכל מקום שנראה לי פגיעה בכבוד אחר שלא לצורך, הנני רואה חובה לעצמי להתנגד לזה עד מקום שידי מגעת. ואחר אשר אתה מעיד על הענין את ה“סופר” שבי, הנני לגלות לך בחשאי, כי מימי לא מסרתי לדפוס שום דבר שיצא מעטי בטרם אתנהו למקרא לאיש אחד או שנים הנחשבים בעיני לבעלי טעם (ובמקום שאין כאלה אסתפק לזה גם בקוראים פשוטים), ואעשה אזני כאפרכסת לשמוע לכל הערותיהם, ובלי חמלה אמחוק ואשנה כל דבר אשר אראה כי עושה הוא רושם לא טוב מאיזה צד, אע“פ שבעינַי הוא מוצא חן. והיא שעמדה לי להנצל ממבטאים שונים, שמשכו את לבי ע”י החדוד שבהם וכתבתים ושאחרי כן הייתי בודאי מתחרט עליהם אלמלי נדפסו.

… בדבר תשובתך למ. כ. רואה אני מדבריך, כי כועס אתה, וע"כ אבקשך מאד שתכבוש כעסך בשעת כתיבתך ולא תפגע בכבודו (הן הוא נזהר בזה בנוגע אליך). כי אם בכלל קשה עלי הדבר, כל שכן ביחס לאחד מעוזרי התמידיים…..

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובַר.    🔗

אודיסא, 9 יוני, 97.

את בקרתך הקטנה על מחברת גידימן קבלתי ותודה לך….. בעמוד האחרון השמטתי איזו שורות, הם הדברים הקשים שדברת נגד בעלי התעודה. כי, כמו שאמרת שם בעצמך, אי אפשר לפטור את הענין הזה במלים אחדות, וכל שכן בחרפות לבד.

בנוגע למצב “השלח”, שמחתי על דבריך הטובים, וזאת נחמתי, כי הטובים שבעם יתנו ידם לי. אבל החזוק המוסרי לבדו, עם כל ערכו הגדול, לא יספיק עוד להאריך ימי “השלח”, אם יחסר לו הבסיס החמרי. כי לעשות כמעשי יתר המו"לים לא אוכל, ולמען יוכל “השלח” למלא כל חובותיו החמריים, ביחס לסופריו ויתר האנשים שהוא תלוי בעבודתם, צריך הוא לא רק לקוראים, כי אם גם לחותמים במדה מרובה. ובזה הכל תלוי…..

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי דיאקובר.    🔗

אודיסא, 9 יוני, 97.

מפני הטרדות והחגים ועוד סבות שונות נתאחרה תשובתי על מכתביך האחרונים, ואתך הסליחה.

קראתי ושניתי את כל דבריך והתבוננתי בהם בשים לב, ולדאבון לבי מוכרח אני לתת לתשובתי צורה יותר “שחורה” ממה שהיינו רוצים אני ואתה. בנוגע לעתידות “השלח”, הדברים יגעים מאד, ולחנם תחשוב כי היאוש תקפני, ולולא זה הייתי יכול להתקיים. לא ברצון תלוי הדבר, כי אם ביכולת. הבדל גדול יש ביני ובין העורכים אשר קמו לפני ואשר נלחמו על קיומם ונצחו. הם…. גם סובסידיות שונות קבלו ברצון, גם בקשות שלחו לחברות ידועות, גם הבטחות גדולות הבטיחו לסופריהם וקוראיהם, מבלי להצטער כלל על שאין סופם לעמוד בדבורם, ואני, לוּ גם הייתי מאמין בלבי, כי תועלת הספרות סתירה לי לעשות כל אלה, – לא הייתי יכול לעשות כן. כבר עברו עלי רוב שנותי, ותכונות קבועות יש לנפשי שאין עוד ביכלתי לשנותן… ובכן הכל תלוי בזה; אם אראה ככלות השנה, שיש לי על מה לסמוך, בגשתי לשנה השניה, שאוכל להוציא “השלח” על פי דרכו עד כה, מוטב, ואם לא, אצטרך להפסיק ההוצאה בעל כרחי, כי איך אתחיל בדבר שיוכל להביאני לידי בזיון ושקר והונאת הבריות?

ובנוגע למערכי לבכם אתם, גם בלעדי אגיד תדע, שבכל לבי אבקש לראות פעלכם הולך ומצליח. אבל איני רשאי להעלים ממך, כי אם תקוו הרבה מרוסיא, אינכם אלא טועים. מב“ע שבועי היוצא בחו”ל לא יוכל לרכוש לו קוראים הרבה ברוסיא, כי באופן היותר טוב לא יגיע ליד הקוראים שם כי אם אחרי עבור שנים שלשה שבועות מיום צאתו, ומה טעם יש במכ“ע שבועי אחר שנים שלשה שבועות? והלא ידעתם, כי סמולנסקין נסה לעשות זאת (“המביט”), והוא הלא היה לו כבר אז ברוסיא גם סוכנים וגם קהל קוראים, ע”י “השחר”, ובכל זאת הוכרח לסגת אחור אחר הוציאו איזו גליונות. במצב כזה ממילא מובן, כי שום סוכן ברוסיא לא יקבל עליו “התחייבות” לקחת מאתכם מספר אֶכסמפלרים. וכל מה שנוכל לעשות בזה הוא, שחברת “אחיאסף” תקבל עליה הסוכנות בתנאים ידועים. אך אתה הלא ידעת, כי גם בנוגע ל“השלח” לא אוכל להגיד, כי ימלא “אחיאסף” את חובתו ככל הדרוש, באין סדרים נכונים בקרבו ואין פועלים חרוצים.

אבל הוצאת הספרים אשר אתם אומרים ליסד בודאי דבר יפה הוא, וכל מה שיהיה בכחי לעשות לטובתה אעשה, וגם “אחיאסף” יוכל לעשות בזה הרבה, כי ממכר ספרים הוא מלאכתו העיקרית ובזה כחו גדול. כי על כן, כאשר תגשו להוצאת הספר הראשון, תפנו אל “אחיאסף” וגם אני אהיה בעזרכם לשים כל המעַקשים למישור ולמצוא את התנאים היותר נאותים להפרחת הענין…

מאמרך קבלתי ותודה לך. עוד לא קראתיו, אבל בכל אופן לא אוכל לתתו קודם חוב' י"א…. את בקשתך לבלתי חלקו לשנים אשתדל למלאות……

 

למר ש. ז., נובוגרד – ווָלינסק.    🔗

אודיסא, 13 יוני, 97.

אם אומר לכתוב מכתבים גם ע"ד מאמרים שאינם מתקבלים, לא יספיקו לי ימי ולילותי. מה שאינו מתקבל אינו ראוי לדפוס ואינו צריך ביאור.

גם הפעם לא אוכל לתת מקום לדבריו, ואיעצהו לחדול מכתיבת מאמרים, כי לא נראו במאמריו סימני כשרון. ויכול אדם להיות קורא הגון ובעל דעה, אף אם אינו סופר.

 

למר א. בן-יהודה, ירושלים.    🔗

אודיסא, 18 יוני 97.

מודעתך תבוא באחת החוברות הקרובות.

זוכר אני אמנם, כי בהיותי בברלין, קראתי ב“הצבי” איזו דברים על אדות “השלח”, אך פרטיהם לא אזכור עוד ולא אדע מפני מה תחשוב, כי צריך הייתי להתרעם על אומרם. כמדומה לי, שלא היה בהם מאומה נגד חקי הנמוס ודרך ארץ.

אגב אודיעך, כי בחוברת ט' מ“השלח” תבוא הערה מאתי, שבה דברתי קשות עם “הצבי” על אדות ענין אחד שעשה עלי רושם רע מאד. בודאי לא תתרעם גם אתה על שהגדתי מה שבלבי בלי משא פנים ²³.

 

לד"ר ד. קויפמַן, קַרלסבַד.    🔗

אודיסא, 21 יוני 97.

מאמרך הגיעני אתמול, ואודך על זה בכל לב. עוד לא הספיקה לי השעה לקראו כהוגן, אבל בטוח אני בך, שהוצאת מתחת ידך דבר מתוקן. בהיותי עוסק עתה בסדור חוברת עשירית, וכבר יותר מחציה נמצאה בבית הדפוס, אחשוב ליותר נכון לתת מקום למאמרך בחוברת י"א, כדי שיבוא בגליונות הראשונים, ולא האחרונים.

 

למר א. ל.    🔗

אודיסא, 21 יוני 97.

לדאבון לבי, לא אוכל לתת מקום למאמרך, כי דברי די-קַנדוֹל אלה כבר נתפרסמו בארצנו בלשון רוסית זה שנים רבות, וסופרים שונים דשו בהם אחרי כן, עד שהיו לזרא.

אגב אעירך, כי הדברים נמצאים (לפי הרשום בזכרוני) בספרו של די-קנדול: “Histoire des Sciences et des Savants”, ואתה, כנראה, לקחת אותם מכלי שני ששם נזכר תחלה ספר זה ואח“כ ציין המחבר את המקור: “Ouvrage cité”, שפירושו: “בספר הנ”ל”. ואתה חשבת כי “Ouvrage cité” הוא שם ספרו של די-קנדול ואמרת: "הדברים נמצאים בספר “Ouvrage cité”!…

 

למר א. קַפלַן, וורשא.    🔗

אודיסא, 21 יוני 97.

מכתבך האחרון הוא תשובה “מספקת” על הכל. כי איזוהי תשובה מספקת? זו שאין אחריה שאלה עוד. וגם אחר מכתבכם זה לא תבואכם עוד מצדי שום שאלה ושום תביעה, בראותי עתה ברור, כי מאומה לא יעלה בידי, זולתי טענות ומענות ופלפולים של מה בכך. על כן אהיה מעתה כשה נאלמה, לא אשאל ולא אנסה, רק אאמין, שכל מה ש“אחיאסף” עושה ודאי כך צריך להיות, ואחכה בדומיה עד שתרשני עבודתי לבוא בעצמי לוורשא, ואז נראה, עד כמה אמונתי זאת יש לה על מה לסמוך. אך קודם שאעשה תשובה, הרשני נא רק הערות קטנות אחדות:

גם אני לא מבית המדרש יצאתי להיות רידקטור בישראל, ולחנם תחשוב שאינני יודע את ההבדל בין חתימת הפנקסים ובין בילַנס חדשי (כי אלמלא חשבת כן, לא היית מספר לי, כי שאלותי דורשות חתימת הפנקסים). היו לי עסקים יותר גדולים ויותר סבוכים, ובכל זאת היינו עושים “בילַנס למבחן” בסוף כל חודש. וכן הדבר נוהג בכל עסק המתנהג כהוגן. ואם כך גם ב“אחיאסף”, לא יכבד כלל וכלל להשיבני דבר ברור על שאלותי.

באמרך, כי דבר זה (כלומר, חשבון חדשי) לא הבטחתם אותי ולא תבטיחוני לעולם, שכחת, כנראה, את התנאים שקבל עליו “אחיאסף” ביחס למר וויסוצקי. כי אם היית זוכרם, הלא היית יודע, שלא רק הבטחתם, כי אם התחיבתם, ולא רק לי, כי אם למר וויסוצקי. וכבר נשאלתי על זה מחתנו, ולא היה מענה בפי…..

אם יש ביכלתכם להשיבני על שאלותי במדה הדרושה לבירור החשבון, מוטב, ואם לאו, אל תשיבוני כלום. כי מה תועלת יש במה שתשיבוני “במדה שאפשר”, כלומר, ידיעות מקוטעות, כבכל חשבונותיכם עד כה?

באמרך, כי שלחתם לי חשבון אחר חתימת הכרך הראשון, שכחת, כנראה, כי השיבותי לכם אז את החשבון ההוא, שלא נעשה כראוי, ואתה חזרת ושלחת אותו לי בבקשה, שאסתפק בו לע"ע, כי מרוב טרדותיכם באספת “אחיאסף” לא תוכלו לתקנו, וכי ליום 1 מאי אקבל חשבון מדויק…באופן שבאמת לא קבלתי אף פעם אחת חשבון מדויק, מראשית הענין ועד עתה……

 

למר י. קלוזנר, היידלברג.    🔗

אודיסא, 23 יוני 97.

שמחתי לשמוע כי נתקבלת בתור תלמיד בביה"מ ואקוה כי תעשה חיל ותגיע לקץ מטרתך.

מאמרך יודפס בחוב' י“א וי”ב. ובנוגע לבקרתך, אע"פ שלא החלטתי עוד אם להדפיסה או לא (כי לזה צריך אני לקרוא את הספר ואח"כ גם הבקורת גופה שנית), אך “הבטחתי” שאתה מזכירני אינה מחייבת אותי לזה. כי, כמו שתזכור בודאי, היתה הבקורת הזאת הדבר הראשון ששלחת לי, ואני כתבתי לך אז, כי רוצה אני להדפיס מאתך איזה דבר שיהיה, כדי שיראו המבזים אותך שאיני מסכים לדרכיהם. ואחר שבא מאמרך “מרחיבי השפה” ופניתי לו מקומה של הבקורת, אין ההבטחה חלה עליה עוד. ובכלל, בענינים כאלה יקוב הדין את ההר, ורק מה שמוצא אני לראוי לפי הכרתי הפנימית אותה אעשה בלי משא פנים…..

 

למר ה. גרשוני, נויורק.    🔗

אודיסא, 25 יוני 97.

המכתב הראשון קבלתי ויבוא בחוברת עשירית, אבל בשנוים שונים. כי הרוח הפוליטוני אשר שפכת עליו לא יתכן למכ"ע חדשי, אשר מטרתו במכתבים כאלו היא לא לתת לקורא עונג-רגע, כי אם להרחיב דעתו בעניני היהדות בארצות שונות. גם מליצות שונות הוכרחתי להשמיט, אחר כי “השלח” מדבר תמיד בלשון פשוטה ומובנת ומתרחק מכל דברים שאין להם מובן, אלא שכך נמצאו ב“פסוקים”. גם הדברים המעטים שדברת בסוף המכתב על ה“לאומיות” השמטתי, כי הענין הזה דורש ביאור רחב ואי אפשר לנגוע בו כלאחר יד. מלבד זאת עליך לזכור, כי יש לנו גם כתבי עת יומיים הממהרים להביא לקוראים כל החדשות הפרטיות, וע“כ אין למכ”ע חדשי לבוא אחריהם ולהכפיל שנית מה שכבר ידוע לקוראים, אך עליו לתת השקפה כללית על החזיונות הנכבדים, למען יבין הקורא מה שכה"ע היומיים מודיעים רק כמלתא בלי טעמא…..

 

למר פ. פינס, ראזינואי.    🔗

אודיסא, 25 יוני 97.

הנני משיב לך בזה את המאמר כבקשתך. ואם תשלחהו לי שנית, ידוע תדע, כי אם אולי אמצא עוד דבר הצריך תקון, אתקן כפי ראות עיני ולא אוסיף עוד לפנות אליך בבקשה שתרשני לעשות זאת. כי אין זמני פנוי לבוא במו"מ על כל קוץ וקוץ שבכל מאמר, ועל מנת כן שולחים לי מאמריהם כל הסופרים העובדים אתי, ובאופן אחר אינני מקבל משום אדם.

 

למר א. זינגר, וורשא.    🔗

אודיסא, 30 יוני 97.

אתפלא כי לא קבלת מכתבי מן 15 חודש זה והנני להעתיק לך מה שנאמר בו:

“ספורך קבלתי וקראתי. צר לי שעלי להודיעך, שגם הפעם אינני מוצא לאפשר לתתו כלו כמו שהוא. יש בו אמנם עמודים יפים וטובים, אבל רבו בו כמו כן שיחות יתרות ומליצות שאינני מוצא בהן טעם. אפשר שטעמי מָשחת ואינני מוכשר להרגיש את היופי שבו, אבל כל אדם חייב לעשות מעשיו לפי טעמו והכרתו הוא. ובכן, אם תחפוץ למסור גורל הספור בידי, אוכל אולי לשנותו ולקצרו, באופן שיצא ציור קטן, כמחצית מן הכתוב…..”

 

למר ח. נ. ביאליק, סוסנוביצי.    🔗

אודיסא, 30 יוני 97.

השיר “מחזון ישעיהו” יבוא, אולי בשנוים אחדים, כי הפרזת מעט על המדה. מקודם נתקבלו: “משוט במרחקים” ו“מה רב השממון” (לא –– “בשדה”, כמו שתכתוב). זה האחרון כבר נדפס בחוב' ט' בשם “אנחה”….

על דבר קובצך לא אמרתי כלל לר., שרק שלשה או ארבעה שירים חדשים בו, כי אם בכלל אמרתי, שהחדשים מעטים. “אחיאסף” כתב לי, שהוא עומד במו“מ עמך ע”ד ההוצאה. והדבר תלוי בהם, כמו שכבר הודעתיך. אם יגמרו עמך אעבור על הקובץ בשים לב ואעביר קו על אלה מן השירים שאמצא לנחוץ להשמיט, ואז אשיב לך הכת"י בשביל שתנקדו. – אגב אבקשך, כי בשלחך איזו שיר בשביל “השלח” תנקדהו תחלה. לפי שהמלאכה הזאת, שאיני רגיל בה, היא לי לטורח וגם אוכלת זמן רב, והזמן יקר לי עתה מאד.

 

למר מ. ז. פייערברג, נובוגרד-וולינסק.    🔗

אודיסא, 30 יוני 97.

למרות “ביאורך” לא מצאו “הצללים” חן בעיני. כאשר רמזתי לך במכתבי הקודם, אוהב אני דברים מובנים ופשוטים, ולא “סימבולים” ופרַזות מפליאות. לדאבון לבי נתפשטה “המחלה” הזאת בעת האחרונה גם בקרבנו, ורבים מבעלי הכשרון רודפים אחרי “צללים” דלית מחשבה תפיסא בהם.

“העגל” יראה אור בחוברת י“א או י”ב, כי החומר רב.

 

למר א. א. לוברסקי, שדה-לבן.    🔗

אודיסא, 1 יולי 97.

מכתבך מאומַן קבלתי ושמחתי בראותי, כי עודך חי, אחר אשר נסתם כל חזון ממך מאז יצאת מפה.

אנחנו פה ת"ל שלמים ובריאים, וזה הכל: חדשות לא נעשו וגם חלומות לא יבעתוני. ואתה כי עוד כח בך לחלום, אשריך וטוב לך…..

כנראה מדבריך, חושדני ה' יהל“ל, שמה שכתבתי לו ע”ד בקורת “הזמן” בדיתי מלבי, כדי לדחותו. לכשתראהו שנית תבאר לו, כי אני הייתי לסופר בישראל כמעט בחצי ימי, ולעורך – אחרי שעברו עלי רוב שנותי, וע“כ אין בי ממדותיהם של סופרי ישראל, ולחנם הם חושבים אותי ל”אחד מאתנו" גם בנוגע לתכונות הנפש ומיחסים לי מומים שבהם.

בקורת על “הזמן” קבל עליו לכתוב ד“ר קַנטור עוד בהיותו בברלין בסוף הקיץ שנה שעברה, והוא הלא סופר הוא מנעוריו, וע”כ אין לתמוה על שלא עמד בדבורו עד היום. אבל עדיין לא חזר בו ממחשבתו ועוד במכתבו האחרון שקבלתי לפני זמן מה הוא מבטיחני לשלוח בקרוב הפרק השני מ“סופרים וספרים”, אשר, לפי מה שאמר לי אז בע"פ, יכלול בקורת “הזמן”…..

 

למר מ. דוליצקי, נויורק.    🔗

אודיסא, 1 יולי 97.

קבלתי מכתבך עם השיר. גם בלעדי אגיד תבין, מה מאד העציבוני דבריך. צר לי מאד, כי בחפצך עתה לבוא עוד הפעם בקהל סופרי-העברית, לא אוכל לתת מקום לך. השיר אשר שלחת, מלבד “סכנתו” מצד הצנזורא, לא יתאים לרוח “השלח”, כי “פוליטוני” הוא ביותר. ועל כן הנני משיבו לך בזה בבקשה לשלוח אחר תחתיו, אשר יהיה בו גם לב וגם רעיון, בלי צחוק פוליטוני….

 

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.    🔗

אודיסא, 7 יולי 97.

לא צחקתי בהציעי לפניך לכתוב תולדות המושבה היקטרינוסלבית ²⁴, כי אם פשוט לא עלה על דעתי שגם שוד עניים ואנקת אביונים יוכלו להיות לדבר רצוי בשביל הרעיון הגדול….

“השלח” הוא כנראה “לוקסוס” לקהל קוראינו, ודי להם בספרות של “המליץ”, שהוא אינו מביא לידי יאוש…. החותמים לחצי השני נתמעטו עוד, והכסף שהקדיש המוציא למטרה זו אינו מספיק להוציא את “השלח” עוד לשנה הבאה עם מיעוט ההכנסה. ע"כ אפשר מאד שאהיה מוכרח להפסיק ההוצאה בסוף השנה, לא אדע אם לזמן או לחלוטין…..

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 8 יולי 97.

בתתי לך תודתי על יקרתך מן 4 ח"ז שקבלתי אתמול, הנני להודיעך, כי אמנם גם לפני בוא דבריך היה בלבי חפץ עז ללכת למינכן (או עתה – לבזיליאה). אבל בהיות שלפי דעתי, כידוע לך, לא תמיד הצורך מביא לידי יכולת, לכן גם הפעם מסופק אני מאד, אם יהיה ביכלתי לעשות זאת. מצבי ומצב “השלח” עתה מסובך מאד, ואינני יכול עוד עתה לדעת מה יקרה ואיפה אהיה לאחר שבעה שבועות. ואולם זאת אבטיחך נאמנה, כי אם אך אוכל, אבוא בודאי.

על דבר יחס הקונגרס לחו“צ שברוסיא לא אדע מה לכתוב, אחר כי בכלל לא נהירין לי שבילי הענין, ועד בוא דבריך לא ידעתי יותר ממה שבא בכה”ע, וגם שנוי המקום נודע לי רק ממכתבך, וגם עתה איני יודע טעם השנוי, כי לא הודעתני. במצב כזה איני רשאי לדבר על הענין, פן אפול בשגיאה גסה. ואם תחפוץ, כתוב אתה ושלח לי **תיכף. ** – ומדי דברי על זה לא אוכל להתאפק מלהעירך, כי לפי דעתי, הועד העוסק בהכנת הקונגרס הוא בעצמו אשם באותן השמועות המתפשטות ע“ד יחוסו לבני ארצנו, בעשותו מעשיו בלי ישוב הדעת הראוי לענין נכבד כזה. הנה, למשל, פה בעירנו, מקום מושב הועד המרכזי לחו”צ, היה ה' לילינבלום האחד אשר קבל עוד לפני איזו שבועות מכתב מאת הועד הנ“ל מווינא בבקשה שיבוא אל הקונגרס. ועליך להודות, כי מעשה כזה הוא – אם נדבר בלשון נקיה – “טאקטלאָז”. האמנם לא ידעו בווינא, כי יש ברוסיא עוד חו”צ מלבד ה' לל“ב? ואם לא ידעו היטב אל מי צריך לכתוב, היו צריכים להמתין עד שידעו ולבלתי כתוב לע”ע לשום אדם. אקוה שלא תחשדני, כי יש איזו טינא בלבי על זה – ת“ל כבר כבשתי את היצר הקטן הזה ואינו שולט בי, – אבל ממעשה זה אני דן גזרה שוה, כי בודאי כן עשו גם בנוגע לערים אחרות, ובודאי נמצאו אנשים אשר היטב חרה להם, וכה נתפשטה השמועה. וזאת שנית: לפני שנים שלשה שבועות בא הלום סטודנט אחד ממ., ה' ב., והקהיל קהלות ואסף אספות, בתור שליח הועד הווינאי, לעורר חו”צ שיבואו אל הקונגרס, שישלחו “פטיציות”, ועוד הצעות כאלה, ומפה הלך לערים אחרות למטרה זו. ואני בעניי אחשוב, כי איש כזה – שעוד לא נתישבה דעתו עליו, וזולת “עזות דקדושה” במדה מרובה שלא לפי שנותיו, אין בו התנאים הדרושים לשליח-צבור בענין כזה – אינו מסוגל כלל וכלל להרים ערך הקונגרס וכבודו בעיני הנבונים בחובבי ציון.

להודיעך “שמות האנשים ברוסיא שנחוץ להזמינם להקונגרס” – קשה עלי מאד, כי רבים הם, ובנקל אוכל גם אני לשגות בזה ולהביאך לידי מכשול. לפי דעתי, הדרך היותר נכונה היא, שתדפיסו מעין “קול קורא” קצר על שם חו“צ בכלל ותשלחו לכל עיר (על שם אחד מחו"צ הידוע לכם שם) מספר אכסמפלרים בבקשה לחלקם בין טובי חו”צ שם. כי אם תבואו לשלוח הזמנות פרטיות, אינכם מספיקים, וסוף סוף, אם ע"י שכחה או חסרון ידיעה, לא תנָצלו משגיאות ותכעיסו לב רבים.

 

למר י. לנדא, פטרבורג²⁵    🔗

אודיסא, 8 יולי 97.

…. באני היום מכתב מוורשא אשר הממני, ולולא ראיתי חתימת איש נאמן, לא האמנתי לשמועה הזרה: כי באה פקודה מאתך לשם, לבלתי הרשות החוברת התשיעית עד שימחקו את השיר “אנחה” ²⁶. – האמן לי, כי פעמים רבות, בקראי מאמרים שונים, יש שמתקשה אני, אם יתכנו הדברים לרוח הבקורת, אבל הפעם, בקראי את השיר הזה, לא עלה על לבי אף הרהור קל, שיש למצוא בו פסול. והנה עתה, בקבלי את הידיעה הנפלאה הזאת, חזרתי וקראתיו שנית, ויגדל תמהוני עוד יותר, ולא אוכל בשום אופן להבין, מה מצאת שם: אדם מתאונן על הגורל המר של המין האנושי בארץ, – והאמנם דברים כאלה, שכבר נאמרו אלפי פעמים, אסורים הם? או האמנם בקשת ומצאת שם רמזים לאיזה ענינים אחרים? אבל אם נחפוץ לבקש רמזים בדברים המובנים היטב לפי פשוטם, הן לא שבקת חיי לכל בריה. הנני חושב, כי אך איזו שגיאה יש כאן. ואבקשך מאד מאד להשיבני תיכף בטלגרמא, כי הותרה החוברת. לא תוכל לשער, כמה מן ההפסד יגרום לנו הדבר הזה. בכל אופן ענני נא תיכף ע"י טלגרמא, למען אדע מה לעשות.

 

ל“אחיאסף”, וורשא.    🔗

אודיסא, 9 יולי 97.

אתמול הודעתיכם ע“י טלגרמא, כי כתבתי לפ”ב על דבר השיר, ובקשתיכם, שתשתדלו, כי יכתוב גם זַכס ²⁷, אולי נצליח להשיב חמת המבקר מעל השיר הזה, שבאמת אי אפשר למצוא בו שום רמז לדברים אסורים, וכל תכנו מעיד עליו, במה הוא מדבר. הנני חושב, כי איזו סבה צדדית, בלתי מובנת לי, הביאה את המבקר למעשה זר כזה. אקוה לתשובה טלגרפית מפ“ב ביום א' הבא, ותיכף אודיעכם ג”כ ע"י טלגרמא. אם תהיה התשובה לאיסור, אז הנני מוצא יותר נכון למחוק את השיר ולא לחתוך את הדף כולו. כי אין האסון גדול כל כך, אם שיר אחד קטן נמחק, אבל אם נחתוך הדף, יצא גם המאמר שלפני זה בעל מום, ונצטרך למודעות והצטדקות, ואחרי כן – להדפיסו שנית. וכל הטורח הזה למה? הכל יבינו, כי לא ברצוננו הטוב נמחק השיר……

באחד ממכתביכם הקודמים הבטחתם אותי להודיעני לפחות מספר האֶכסמפלרים ששלחתם מחוברת 8, למען אדע עפ"ז בקירוב מספר החותמים, אך גם ההבטחה הזאת לא מצאתם לנחוץ לקיים, כאלו אין הדבר נוגע לי כלל. “בודאי כן צריך להיות”.

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

אודיסא, 11 יולי 97.

….בדבר הערותי על ספרך, הלא ראית כי לא הרשיתי לי לשנות בעצמי, אחר שאחריות הדברים עליך בלבד, ורק בקשתי שישאלו את פיך על זה. והנה בדבר העתקות “המורה”, צר לי כי אין בידי עתה “המורה” של מונק, ולא אוכל לדעת אם באמת אמר גם שם כן, כרשום בזכרוני. אבל זאת ידעתי, כי ה' שלאַָסברג, המו“ל את העתקת חריזי, מעיד בהקדמתו לחלק ב' בשם ר”ש מונק, כי “העריך במקומות לא מעט את מליצותיו (של חריזי) עם מליצות אבן-תבון… ובכמה וכמה מקומות כתב שהעתקת אלחריזי יותר טובה”. ובאמת נראה שם, בהערותיו של ר"ש מונק שנדפסו בשולי העתקת חריזי, כי ברוב המקומות שהוא מעורר על ההבדל בין שתי ההעתקות נותן הוא צדק לאלחריזי….

בדבר סדור ספרך כתבתי לוורשא. האמת אגיד לך, כי גם עמי מתנהג “אחיאסף” שלא כהוגן, וע"כ החלטתי ללכת בקרוב לוורשא, כמו שהודעתיך, כדי לראות בעיני מצב הדברים שם. לבי כואב מאד, כי נקרא גם שמי על “אחיאסף”, בעוד שאני יושב הרחק ממקום המעשה ואיני יכול להשגיח עליו, וגם מצבו אינו ידוע לי עתה.

את מאמרך ע“ד אספת חו”צ קראתי. אבל לא אכחד ממך, כי איני מוצא נחת רוח בריבך התמידי עם איזו אנשים פרטיים, שלפי דעתי, הטקטיקא היותר נכונה היתה צריכה להיות: שבקיה לרויא וכו'…..

 

למר א. זינגר, וורשא.    🔗

אודיסא, 13 יולי 97.

מכתבך קבלתי. ועל כל טענותיך אוכל להשיב רק זאת: כך עשני עושי, ומה אעשה? האוכל לדחות טעמי והכרתי על סמך מה שגורדון ואחרים היה להם טעם אחר? ספורו של ח. ה. מצא חן בעיני בכללו, וע“כ הנני נותן לו מקום, אע”פ שגם בו הוצרכתי לשנות הרבה ואע"פ שבאמת ידיעתו בדקדוק הלשון לא רבה, והרבה משגיאותיו תקנתי, ואלה שהזכרת נשארו, כי מרוב עבודתי אי אפשר לי לבלתי הכשל לפעמים ולעבור בלי שימת לב על פרטים קטנים כאלו. ובי האשם, כי המחבר סמך עלי שאתקן השגיאות……

 

לד"ר ד. פרבשטיין, ציריך.    🔗

אודיסא, 16 יולי 97.

מכתבך וגם המאמר קבלתי בזמנו, אך מפני שעד הימים האחרונים לא ידעתי איך T תנהג במאמרך, נדחתה גם תשובתי עד כה. עתה אודיעך, כי מאמרך יבוא בחוב' י“א, אבל בשנוים והשמטות שונות. ואתה תסלח לי אם אעירך, כי אינך נוהג כבוד כראוי בספרותנו העלובה. בטוח אני, כי בכתבך אשכנזית הנך עמל לסדר מחשבותיך בסדר הגיוני ולקשרן יחד בסדר ספרותי הגון. אבל בעברית, כנראה, יודע אתה לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני קהל קוראים שטעמו אינו מסולסל כראוי, וע”כ לא תדקדק בדבריך ותתן לקולמסך לכתוב כחפצו, והדברים יוצאים קרעים קרעים, בלי מוקדם ומאוחר ובלי קשר נאות. הרבה עמלתי במאמרך הקטן הזה, ואחר כל העמל לא נחה דעתי.

בנוגע להאספה, מסופק אני אם אוכל לבוא, אע"פ שבכל לבי הייתי חפץ לבוא.

 

למר י. צייטלין, מוסקווא.    🔗

אודיסא, 18 יולי 97.

בדברנו בפעם האחרונה ע“ד עניני “השלח” ספרתי לך, כי בטרם נגשתי להוצאת הכרך השני הצעתי לפני בעלי “אחיאסף” בוורשא, את השאלה: אם יוכלו להתחייב לגמור את הכרך עד סופו אף אם החתימה תהיה רעה ביותר ולא תספיק לכל ההוצאות הרבות, והם קבלו עליהם ההתחיבות הזאת, ועל סמך זה נגשתי להוצאת הכרך הזה והייתי בטוח, כי איך שיהיה מצב הדבר, אגמור את השנה בכבוד ולא אדע מחסור. עתה, לדאבון לבי, נוכחתי, כי למרות התחייבותם זאת אינני יכול לסמוך עליהם. החתימה לכרך השני הורעה עוד מן הראשונה ולא תגיע אף לאלף חותמים, וקופת “אחיאסף” עצמו, כפי הנראה, ריקה לגמרי ואינה יכולה להספיק אף צרכיו בעצמו, וכל שכן שאינם יכולים לתת מקופתם לצרכי “השלח”. ובעשותי עתה את חשבוני מצאתי, כי עד סוף הכרך יהיה עלי להוציא עוד על ניר והדפסה ושכר סופרים וכו' (מלבד עקספדיציא ושאר הוצאות שנעשות ע"י “אחיאסף” בוורשא) כאלף ושמונה מאות רו”כ בקירוב. ואם אביא בחשבון מה שיש בידי עתה כסף מזומן ומה שע“פ ההשערה עוד יבוא לקופת “השלח” ברבע האחרון, רואה אני כי יחסר לי עוד סך 600–800 רו”כ. והנה הדבר מובן, כי אם אגמור את הכרך ואשאר חייב לאנשים שונים כסך הנ“ל, אז בהכרח יצטרך מר חותנך ²⁸לשלם להם, אחר כי כל עניני הכספים אחריותם על המו”ל, ולא על העורך. אבל להביא את הדבר לידי מצב כזה – אני חושב כגנבת דעת, וע"כ הנני מקדם ומודיעך מצב הענין וגם אציע לפניך דרך לצאת מן המבוכה, ואתה עשה כטוב בעיניך….. ²⁹

אם תסכים להצעתי זאת, אז אוכל לעבוד במנוחה עד שאגמור עריכת החוברת האחרונה, ואז אלך לוורשא לברר את החשבונות ולסדר עניני הכספים העתידים לבוא. אך אם לא תסכים, אז אהיה מוכרח להפסיק עבודתי אחר חוברת י"א (שאני עוסק בה עתה) וללכת לוורשא עוד בחודש זה, והכרך השני יהיה חסר החוברת האחרונה. כמובן, לא יהיה הדבר לכבוד לא לכם ולא לי, אבל באופן אחר אי אפשר….

 

למר ח. נ. ביאליק, סוסנוביצי.    🔗

אודיסא, 18 יולי 97.

“אחיאסף” כותב לי, שאשיב לך הקובץ. כנראה, לא באתם לכלל הסכמה בדבר הדפסתו, והנני משיבו לך באחריות. שירך “אנחה” הסב לנו הרבה צער. הצנזורא פסלה אותו, ונמחק בכל האֶכסמפלרים (מלבד איזו עשרות שיצאו לחו"ל), ועי"ז נתעכב משלוח החוברת עד היום….

 

למר יהושע אייזנשטַדט, יפו.    🔗

אודיסא, 22 יולי 97.

מכתביך האחרונים קבלתי. טרדותי הרבות לא נתנוני לכתוב לך בפרטות על הכל, ועתה אחשוב זאת למותר, אחר כי רואה אני, שכל מכתבי הועד והמכתבים הפרטיים של מל"ל ועפשטיין לא הועילו לפקוח עיניכם על מצב הדברים כמו שהוא, ומה אוכל להוסיף? די לי להגיד, כי הבאתם אותנו עד הדיוטא התחתונה של עניות, ובקרוב לא נוכל לשלוח לכם אף פרוטה אחת. מה תהא על הקולוניות העניות ועל קוסטיניא עצמה, אשר בשבילה עשיתם מה שעשיתם – ה' יודע. כבר הוכרחנו ללוות כסף אצל אנשים פרטיים, ומה נעשה עוד?

בושה תכסה פני בזכרי את כל אלה, ביחוד את קוסטיניא. אתה יודע כמה יגיעות יגעתי, כן בבית הועד וכן באמצעות הספרות, לשמור על קופת הפועלים, שלא יבזבזוה לתמיכות שונות, כמו שחפצתם אתם. ועתה, כשזכינו לראות משא נפשי מאז: יסוד קולוניא לכתחלה על יסוד עבודת האדמה (אע"פ שאני בעצמי השתדלתי בבית הועד שידחו את הדבר עוד לשתים שלש שנים, אך דעתי היתה דעת יחיד), – והנה הספקתם במשך איזו חדשים לבזבז לא רק כל הקופה מיוחדת לזה, כי אם להריק גם כל הקופה הכללית, ועתה נעמוד באמצע הדרך ואי אפשר לגמור מה שהתחלנו.

אך מה בצע בדברים ואתם הן לא תוכלו לתקן עוד מה שהעויתם, ומה גם כי לא תבינו גם עתה כל עומק האסון. ורק כאשר יבואו הימים הרעים, ומכל עברים יקיפוכם בני קוסטיניא ובני שאר הקולוניות, ואתם לא תוכלו לתת להם אף עזר כל שהוא, – אז תבינו. אך אז בודאי תצעקו חמס על הועד, שאינו שם לב לצרכי הקולוניות…

 

לד"ר ה. יפה, יפו³⁰    🔗

(תרגום מרוסית)    🔗

אודיסא, 22 יולי 97.

זה כמה אני חושב לכתוב לך על דבר המצב המעציב של עניננו, אך דחיתי זה מיום ליום, מפני שהן לא ברצון כותבים על דברים כאלה, ומה גם שכבר אין ביכלתכם עתה לתקן את המעֻות. עד כמה שאוכל לשפוט ע"פ מכתביך על שם הועד ועל שם ליליענבלום, עוד גם עתה אינכם מבינים היטב כל גודל הסכנה של המצב אשר נוצר על ידכם. כחותינו נתדלדלו עד היסוד, ואין יכולת להספיק אף את הצרכים היותר חשובים. בעמל רב אספנו (ע"י מלוה מאנשים שונים ) איזו אלפים פרנק ששלחנו לכם זה לא כבר. כספי בית-הספר וכן הסכום שנועד בשביל “משמר” גם כן יצאו לצרכי יום יום, ומה יהיה הלאה – ה' יודע. בלב דואב החלטנו בישיבתנו האחרונה להפסיק התמיכה לצרכי הוצאות צבוריות לכל המושבות מלבד חדרה. וכל זה נעשה בשביל לתמוך באיזה אופן שהוא את קוסטיניא. אבל אני רואה מראש, כי בעתיד לא רחוק נהיה מוכרחים לעזוב בלי תמיכה גם את המושבה הזאת, אשר הבזבוז עליה בלי ישוב הדעת הוא שהביא עלינו כל הצרה הזאת. ואז – לבי יחרד בקרבי בחשבי על זה – נמָצא במצב של פשיטת-רגל גמורה. הלא תמיד היינו אומרים, כי כל האסון הוא בזה, שהמושבות הישנות נוסדו על בסיס לא נכון, וכי אם יצלח בידנו ליסד מושבה חדשה, הכל בה ילך למישרים. אני בעצמי הייתי מלא רעיון זה במשך כמה שנים ומוכרח הייתי להלחם בעדו נגד הצעות שונות (של ל. ע. ואחרים), שרצו להוציא את קופת הפועלים לאיזו תמיכות קטנות. ועתה, כשעלה בידנו להוציא את הרעיון הזה אל הפועל, סדרנו את הענין מתחלתו באופן רע כל כך, שהוצאנו הכל בלי חשבון נכון ומוכרחים אנו לעמוד בחצי הדרך!

במי האשם?

בעיקר הדבר אשמים, כמובן, אלו שמנהלים את הענין במקום המעשה. אבל אני מאשים גם את הועד (האודיסאי) בזה, שלא יכול להפסיק הנהגה כזו בעוד מועד, אם כי, לפי דברי עפשטיין ³¹ (אני הלא הייתי אז בחוץ לארץ), הועה"פ (ביפו) הקדים לבטל כל צעדי הועד, בהוציאו עשרות אלפים בלי ידיעתו של זה.

איך שהוא, מן המצב הזה אין מוצא…..

 

לד"ר ד. פַרבשטיין, ציריך.    🔗

אודיסא, 28 יולי 97.

את מכתביך האחרונים קבלתי, והנני להודיעך בזה, כי בעת האחרונה נשקפה לי תקוה, כי אוכל אולי ללכת לבזיליא, אך הדבר יתברר רק אחר עשרה ימים, ואז אודיעך דבר ברור. צדקת בודאי, כי עלי החובה לעשות כל מה שביכלתי בשביל ללכת שמה, אבל יש לפעמים מצב כזה, שכל השתדלות לא תועיל וכל הרצון הטוב אינו שוה כלום. ולוּ ידעת עד כמה הנני נמצא עתה במצב מסובך, היית מבין, כי לא מהתרשלות יתרה אני מסופק אם אוכל לבוא להאספה.

אגב אעירך, כי על האספה להתנהג בזהירות יתרה מאד, ביחוד בנוגע לבני ארצנו. וכפי שאוכל לשפוט מרחוק, אינכם עושים כן….. באספה כזו, שיש בה גם צד מדיני, לא יוכל שום איש מבני ארצנו להיות בראשיה ומנהיגיה: דיינו שנהיה בין הנאספים בתור לוקחים חלק בה…..

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 28 יולי 97.

מכתביך האחרונים קבלתי ובכל לבי הנני מברך את מפעלכם החדש בהצלחה, כחפצכם. לא אכחד ממך אמנם, כי סגנונכם (ביחוד במאמרו של עהרנפרייז) לא מצא חן בעיני. הלא ידעת, כי אין דבר שנוא בעיני כהתפארות יתרה ו“אנכי” בולט ביותר…

את מאמרך שלחתי כבר לחוב' י"א, מפני שחפצתי לעמוד בדבורי. אבל אלמלי קראתיו מראש, היה יותר נוח גם לך וגם לי שלא יודפס אצלי, כי הרבה מאד היו בו אותם הדברים שאתה אוהב ואני שונא, באופן שהוכרחתי לשנות הרבה ולהשמיט הרבה, וירא אני כי בתמונתו עתה לא יניח לא את דעתי ולא את דעתך. אך מה שעשוי עשוי.

בקרוב עלי ללכת לוורשא, ואפשר שמשם אלך לבזיליא לימי האספה ואשוב אח“כ שנית לוורשא בשביל לגמור חשבונות “השלח”. כנראה, אהיה מוכרח להפסיק לע”ע הוצאת “השלח”, אם לחלוטין או רק לזמן – לא אדע עוד…..

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 28 יולי 97.

קבלתי מכתבך עם מה שבתוכו והנני נותן לך בזה תודתי וברכתי מקרב לב למפעלכם החדש. אולי אדבר על זה בילקוטי לחוברת י"ב. אך בהיות, כידוע לך, השקפתי על הענינים האלה שונה משלכם, לא אדע אם תהיה רוחכם נוחה מדברי.

עתה יש לי תקוה כי אוכל לבוא לבזיליא, אך בבירור לא אדע עוד. לאחר עשרה ימים בקירוב יתברר הדבר, ואז אודיעך…..

הנני עובד עתה הרבה יותר מכפי שעבדתי בהיות הכל מסודר, כי עלי למהר ולגמור את הכרך השני, כדי שאוכל ללכת לוורשא ולגמור את חשבונות “השלח”, אשר קרוב לוודאי, כי אצטרך להפסיק הוצאתו, לפחות לאיזה זמן, וע"כ לא אוכל להאריך.

 

לד"ר ת. הרצל, ווינא.    🔗

(תרגום מאשכנזית)    🔗

אודיסא, 28 יולי 97.

בהיותי חושב את הקונגרס בכל אופן למאורע חשוב מאד לעניננו הכללי, לא יכלה לעלות על דעתי כלל מחשבה כזו, שעלי לחכות עד שאקבל הזמנה מיוחדת, ואין הדבר מובן לי כלל, איך יכול ד"ר עהרנפרייז (כי רק אליו כתבתי בענין זה ³²)) לטעות כל כך בכונת דברַי. אמנם עוד לא אוכל להודיע בבירור, כי אקח חלק בקונגרס, כי דוקא בזמן האחרון רבו המכשולים על דרכי, אבל אקוה בכל זאת להסיר את אלה ולבוא לבזיליא למועד הנכון.

כמו שמודיעים לנו, הנה בהרבה מרכזים גדולים ברוסיא בוחרים צירים להקונגרס. בכמות תתפוס איפוא רוסיא מקום מספיק. בהסכם לחפצו, אודיע לה' מ. תוכן מכתבו בהקדם האפשרי.

 

לד"ר ז. מיכלסון, יַלטא.    🔗

אודיסא, 29 יולי 97.

הנני חושב כי עושה אני את רצונך בהשיבי אותך עברית על מכתבך הרוסי שקבלתי לפני ימים אחדים דרך וורשא.

וקודם כל הנני שמח מאד, כי מצב בריאותך הוטב הרבה. זהו העיקר!…

ובנוגע לי ולעבודתי, כל הדברים יגעים. “השלח” מוצא אמנם חן בעיני טובי הקוראים, אבל טובי הקוראים, כנראה, אינם רוב הקוראים ולא יוכלו לפרנס מכ“ע כזה. מספר החתומים לא רב, וכל הסך שהקדיש המו”ל לענין זה כבר נשתקע בהוצאות, באופן שלשנה הבאה אין לנו במה לכלכל את הענין. אני ועוד רבים מן הקוראים חושבים אמנם, כי לוּ נמשכה ההוצאה עוד שנה או שנתים, היה “השלח” מחנך לו קהל קוראים גדול וסוף סוף היה יכול לפרנס את עצמו. אבל המו"ל עצמו, כנראה, אינו שבע רצון…. ואין הדבר שוה לו להוציא בשביל זה עוד כסף… ובכן קרוב הדבר, כי בתום השנה יחדל “השלח” מלצאת….

בדבר האספה בבזיליא דעתי כדעתך כמעט בכל הפרטים. ובכל זאת אפשר שאהיה שם גם אני, אולי אוכל להועיל מעט, כי צר לי לראות, שהכל נמסר שם בידי אנשים צעירים שהתלהבותם גדולה מהבנתם… וה“קול קורא” של ב., המעורר באמת צחוק, אינו יחיד בדבר, ובלעדו יש עוד מעשי-נערות הרבה בכל מהלך הענין. אבל מה נעשה, וכחנו קצר מלעצור בעד מעשים כאלו. ב“השלח” לא דברתי על זה עד כה מאומה, כי להתפעל ולהתרגש על הישועה הגדולה לא אוכל, ולדבר מה שבלבי אחשוב לעת עתה למותר. כי כבר הוחזקתי בעיני רבים לפיסימיסט הרואה ומנבא תמיד רק רע, ומה יועילו דברי? על כן אחכה עד אחר הקונגרס, שאז יקבל הענין צורה בולטת ונוכל לדון עליו לא על פי שמועה רחוקה והשערות, כי אם על פי הדברים שידברו שם וההחלטות אשר יחליטו.

בקרתך על איזו ממאמרי “השלח” נכונה, אך לא יכלתי להתאפק משחוק בקראי דבריך, כי ל. מחקה את סגנוני. לוּ ידעת, ידידי, כמה שורות משֶלי יש בכל מאמר ומאמר, לא היית מתפלא אם לפעמים לא אוכל להזהר כראוי, ולמרות השתדלותי להסתיר את ידי, סגנוני בולט….

והעבודה הזאת קשה מאד, הרבה יותר מחבור מאמרים חדשים. על כן אין להתפלא, אם אני בעצמי איני מרבה לכתוב, כי חובתי היא, בתור עורך, לתת לזרים חילי, והשעות הפנויות מעבודת העריכה דרושות לי למנוחה ולקריאת כתבי עת וספרים חדשים.

על ההיסטוריא של דובנאוו תמצא בקורת קצרה בחוב' 10 מ“השלח”, וכמדומה לי שהמבקר הוציא משפט צדק….

השיר “אנחה” אשר מחקה הצנזורא לא היה טוב ביותר ואין ההפסד גדול כל כך. לעומת זה אעירך על שיר אחר מאת ביאליק, אשר יבוא בחוב' י"א, והוא לדעתי אחד ממיטב שיריו.

 

למר י. גרַזובסקי, יפו.    🔗

אודיסא, 6 אוגוסט 97.

במכתבי לאייזנשטדט, ששלחתי לפני שבועַים, הבטחתי לכתוב לך בשבוע שעבר. אך בינתים הגיע להועד הבילַנס של הקופה הפרטית הנמצאת בידי הועד הפועל (אחשוב כי ידעת מה טיבה), והדבר הזה הממני ובלבל דעתי כל כך, עד שלא יכלתי לכתוב אפילו לך, שאינך שותף להם במעשיהם אלו. אמנם זה כבר, מאז שבתי מחו“ל ונודעו לי דרכי הועה”פ בעניני קוסטיניא ויתר הדברים, אבדה האמונה בלבי ביחס להם ולמעשיהם, וכבר כתבתי לך אז, שחש אני בלבי עתידות לא טובות. אבל במדה כזו – לא עלתה על דעתי. זו היא פשיטת הרגל…. אשר תעטה קלון על כל חו"צ ועל הועד. ואם בימי טמקין היה אפשר עוד למצוא צד זכות, שהגזרות הפתאומיות ורוב הקניות והמכירות הגדולות הסבו בדבר, הנה עתה אי אפשר לישב הדבר בשום אמתלא, כי אם, פשוט, שהאנשים הם קלי דעת…. על חטא כזה אין כפרה עולמית. כך לא יעשו אנשים היודעים, שבידיהם הופקד ענין לאומי גדול ובמעשיהם הם מחללים כבודו…… בקצרה, לא תוכל לשער לך מכאובי לבי ולב כולנו, הרואים בזה לא רק מעשים פרטיים, כי אם רקבון פנימי האוכל כל יגיענו……

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 11 אוגוסט 97.

קבלתי מכתבך ו“הפכתי בדבריך”, כבקשתך, אך לא מצאתי כי צדקת, כתקותך, ואינני מודה באשמה זו שאתה מטיל עלי, כי הנני ממית את “עצמיותם” של הסופרים. אדרבא, הנני משתדל להשאיר לכל אחד את מחשבותיו וגם סגנונו, רק שתים אני דורש: שיהיו הדברים מובנים ובלי מליצות יתרות שאינן אומרות כלום, ושיהיה הסגנון כדרכם של ת"ח אמתיים, המדברים בענוה ואינם מבליטים את ישותם ביותר.

על ה“תחיה” כבר כתבתי הערה בילקוטי ושלחתיה כבר לחוברת י"א. דברתי, כמובן, כאשר עם לבבי, אך גם זה מובן, כי הייתי זהיר בכבודכם ולא עברתי את הגבול הנאות…..

בדבר מחברתו של ב. נהגת בי “מנהג ישראל”: לענות בשעורים כשטוענים לו בחטים. אני הללתי את יחוסו למנדלסון (ובזה לא קדמהו שום סופר אחר), ואתה משיב, כי דבריו על המהפכות באנגליא וצרפת לא עלו יפה. ומה שאתה מלמד זכות על המגלגלים את אשמות ההשכלה הברלינית על מנדלסון – כי הדור היה אז צריך לכך, – תסלח לי אם אומַר לך, כי איני רואה בזה אלא פרַזא בלבד: מפני מה היה הדור צריך לעשות איש אחד לשעיר בעד עונות תקופה שלמה?…

בדבר הפוליטון של לֶווינסקי קבלתי עוד “מחאות” מסופרים שונים ומחובבי ציון סתם, ולא תוכל לשער לך, כמה מפליאני כל זה. הן אני חשבתי בתומתי, כי הכל יבינו, שלא על האספה הוא מתלוצץ, כי אם על כל אותם הענינים שהביאם בקשר עם האספה. או האמנם גם הקשר הזה הוא “פרופַנַציא”? על כל זה נתתי בחוב' י"א “תשובה כללית” קצרה…..

מאמרך ע"ד המוסר קראתי, ויישר כחך. בודאי תבין מדעתך, כי מסכים אני לך בזה.

שמחתי כי הערתי ע"ד השולחן ערוך מצאה חן בעיניך (וכן בעיני עוד רבים משֶלנו), והיתה זאת נחמתי, אם, כאשר אחשוב, תעורר עלי חמת “שומרי החומות” ³³.

 

למר א. ל. לווינסקי, קַכוֹבקא.    🔗

אודיסא, 14 אוגוסט 97.

קבלתי מכתבך הגלוי וגם החתום בצירוף “הומונקולוס”. את האחרון אשלח ל“על הכל” לחוברת י"ב (כי הי"א כבר נגמרה), אבל לא אוכל להבטיחך בבירור, כי יבוא, מפני שעניני “על הכל” תלוים בכמות המקום הנשאר אחר כל המאמרים, והמדפיס בוחר מן הענינים הקטנים שבידו כפי ראות עיניו. כי כדי שלא יחסר לפעמים למדת גליון שלם, הנני שולח לו תמיד דברים קטנים יותר מכפי הדרוש לפי חשבוני.

הנני טרוד עתה מאד בהכנת הנסיעה. אם אסע לבזיליא – עוד לא אדע בבירור, אבל עכ“פ הנני נוסע בשבוע הבא לוורשא. וע”כ הנני עוסק בשבוע זה בהכנת פספורט לחו“ל, כדי שלא תהיה לי מניעה מצד זה. וכה אני רץ בכל יום שעות שלמות מ”קַנצלַריא" ל“קַנצלַריא” ועוסק ב“שתדלנות”. ובפעם הזאת, מסבות שונות, יש לי מעצורים יותר מכפי הרגיל, והשתדלנות עולה לי באבוד דמים וזמן הרבה. אך עתה כבר עברתי יותר מחצי הדרך, ויש תקוה שאקבל פ"פ בראשית השבוע הבא

את “מחשבותיך” שלח בכל אופן לוורשא על שם “אחיאסף” בשבילי. אך אבקשך לבל תגע עוד בהן בעניני האספה. כי מלבד שהחוברת תצא כחודש אחר האספה, ויהיו מחשבותיך כאתרוג אחר החג, – – הנה גם מחשבותיך בחוב' יו“ד גרמו לתרעומת כל חו”צ, וכבר קבלתי הרבה “מחאות” מארצנו ומחו“ל, באופן שמצאתי את עצמי מחויב לתת בסוף חוברת י”א “תשובה כללית” וגם למחוק בעלי ההגהה כל מה שכתבת שנית על אדות זה בחוברת י"א. הלא תזכור, כי כן נבאתי לך מראש!

 

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.    🔗

בזיליא, 1 ספטמבר 97 ³⁴

אתמול בערב נגמרה האספה. עוד ראשי עלי יכאב, ועצבי רועשים, ואינני מרשה לי להגיד מה שבלבי, כי לא אוכל לעצור בעד רגשותי.

אך מפני שהבטחתי לכתוב לכם, עלי למלאות הבטחתי, ואשתדל לקצר ככל האפשר.

מן המאמרים בכה“ע שהנני שולח לכם בזה תראו תכונת האספה בכלל והרושם שעשתה על העומדים מבחוץ. אבל מבפנים – אוי לי אם אומר ואולי לי אם לא אומר – אפשר היה לראות, איך ירדנו פלאים. הרוב הגדול של הנאספים היו נערים…. ביחוד מבני ארצנו, וגם מן השאר – צ”ט חלקים לא ראו מה שלפניהם ונמשכו כבהמה בבקעה אחר הראש….

עודני נבוך מאד ולא אוכל לבוא לידי הכרה ברורה, מה הן התוצאות המעשיות אשר נראה בקרוב. רק אחת רואה אני ברור, הרסנו הרבה יותר ממה שבנינו. הועד המרכזי, אשר נבחר בווינא, חסר כח הוא בכל הפרטים, ולא זה יושיענו, והשאלות שעמדו על הפרק לא נפתרו ולא יכלו להפתר באספת-נערים כזו. אחר האספה היתה לי שיחה קצרה עם…. ובאתי לידי החלטה, כי כל רמזיו ע"ד מעשיו בקונסטנטינופול אינם שוים כלום. שום הבטחה לא נִתנה לו, ואין ספק, כי מעתה תכביד ממשלת תוגרמא את ידה עלינו הרבה יותר מבראשונה.

מי יודע, אם לא היתה זאת האנחה האחרונה של האומה הגוססת! הרעיון הזה לא יעזבני, למרות חפצי, ולא אמצא בי כח לסדר מחשבותי בדרך הראויה. כי בלבבי פנימה הנני מרגיש איזה פרוצֶס חדש, אשר לא אדע לאן יובילני. ועל כן אקצר ואניח כל השאר לעת שנתראה פא"פ….

 

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.    🔗

ברלין, 8 ספטמבר 97.

בכתבי לך המכתב הקודם מבזיליא, הייתי במצב של התרגשות נפרזה, וכמדומה לי, שהפרזתי שם על המדה. איני זוכר אמנם בפרטות מה שכתבתי, אבל בכלל זוכר אני, כי היו דברַי קשים מאד. ועל כן אבקשך, לבל תַראה מכתבי ההוא לאיש זר, זולתי לידידינו הקרובים. – עתה שבו עצבַי למנוחתם, ואף כי את דעתי בכלל לא שניתי, אך, כידוע לך, אינני אוהב דברים “חריפים” ומצטער אני על שמהרתי לכתוב לך אז, בהיותי עוד תחת השפעת המקרים בבזיליא.

לפה באתי ביום ו' והייתי מטפל עד היום בגמר החוברת הי"ב. עתה גמרתי את המלאכה (כתבתי גם פרק קטן בילקוטי ע"ד הקונגרס), ובערב הנני יוצא לוורשא….

הנני שולח לך בזה שני מאמרים ע"ד הקונגרס, שבאו בשנים מִכתבי-העת היותר גדולים באשכנז, ומהם תלמדו יחוסה של דעת הקהל באשכנז אל הענין הזה.

 

למר י. צייטלין, ביאריטץ.    🔗

אודיסא, 23 ספטמבר 97.

שבתי שבוע זה מדרכי, אחר שגמרתי בוורשא חשבון “השלח” בעד השנה. האמנתי, כי גם אתה וגם מר חותנך תבואו לימי החג פה, ואמסור לכם הכל מיד ליד. אך פה שמעתי, כי לא במהרה תשובו הנה ולחכות זמן רב לא אוכל, כי מלבד שאני בעצמי מוכרח להשתחרר בהקדם מעבודה זו, כדי לבקש אחרת, – הנה גם כבוד כולנו דורש למהר ולברר מצב הדבר, כמו שתבין מדעתך. ובהיות האדריסא של מר חותנך בלתי ידועה לי, הנני שולח לך בזה את החשבון עם ההוספות וגם מכתב אופיציאלי מאת “אחיאסף”, אשר חתמנו בוורשא, ואתה הואילה נא בטובך להשיבני דבר בהקדם האפשרי, למען נוכל להודיע בכה"ע. כמובן, אינני מסופק במהות תשובתך ויודע אני, כי “השלח” לא יוסיף לצאת; אבל כל זמן שלא אמרתם זאת בפה מלא, הלא אין לנו רשות להודיע כן בקהל, אחר כי אתם המוציאים….

 

לד"ר מ. נורדו, פריז.    🔗

(תרגום מאשכנזית)    🔗

אודיסא, 24 ספטמבר 97.

הרשיתי לעצמי לשלוח לכבודו ספר קטן בעברית שפרסמתי לפני כמה שנים (“על פרשת דרכים”). והרצאתו בבזיליא, אשר זכרונה לא ימָחה, היא שהביאתני לידי כך. כי באותה ההרצאה אִשר וקִים כבודו באבטוריטט שלו איזו מן ההשקפות שהצעתי בספר הזה ושנחשבו אז כ“פרדוכסים”. ויוכל איפוא כבודו לצייר לעצמו, כמה נחה דעתי באותה שעה, כשההשקפות האלה עצמן, על ידי הצורה הנאה שנתן להן, נתקבלו בהתלהבות על לב הכל. עוד בבזיליא הרגשתי צורך להביע לכבודו את תודתי על זה ויחד עם זה גם לבקש תורה מפיו על דבר פרטים שונים. ואולם לצערי היה כבודו שם טרוד כל כך, שלא יכלתי להרשות לעצמי להטרידו גם מצדי. והנני רוצה איפוא לעשות עתה בכתב מה שלא עשיתי אז בע"פ, ובשלחי לכבודו את הספר, הנני מקוה, כי בשעה פנויה יקרא (אומרים, כי כ' קורא עברית יפה) לפחות אותם המאמרים שציינתי בתוכן הענינים בקו אדום. אלה הם המאמרים העיקריים שיש להם יחס להרצאת כ'. המאמרים האחרים נוגעים אמנם גם כן בענינים קרובים לזה, אבל אין להם יחס ישר אל הענין הנדון.

 

למר ח. מרגלית-קַלווריסקי, ארץ ישראל.    🔗

אודיסא, 24 ספטמבר 97.

מכתבך קבלתי בוורשא, בהיותי שם בשבוע שעבר, ומפני טרדותי הרבות נתאחרה תשובתי וגם עתה אקצר, ואתך הסליחה.

דבריך על אודות הועדים מתקבלים לכאורה על הלב, אבל בזכרי את קוסטיניא וחשבונותיה, שנעשו ע“י אגרונומים ויצאו לפעולה ג”כ על ידי אגרונומים, הרי בעל כרחי יולד ספק בלבי, אם באמת אגרונומים יותר מוכשרים לנהל את הענין כראוי. – כנראה, רובצת קללת אלהים על ארצנו הקדושה, שכל המתיצב בראש המעשים שם, יהיה חכם כשלמה וחסיד כדוד, חכמתו ניטלת ממנו ומעשיו אינם רצוים. הנני מבטיחך נאמנה, כי בין כל חברי הקומיטט שלנו אין גם אחד אשר יפקפק בישרת לבו של…. הכל מודים גם פה, כי הוא “איש נכבד, אידיאליסט ונאמן מאין כמהו” (כדבריך), אבל בכל המעלות האלה אין די עוד להצדיק מנהגי הועד הפועל ביחס אל הכספים. אם באמת היתה כאן “קומידיא של בַנקרוט” (כמו שאתה אומר), הנה חברי הועה“פ הם ה”קומידיאנטים“, ולא חברי ועדנו. כי מי הכריחם להודיע תחלה להועד שיש חסרון בקופה…. ואחרי כן – לשלם חובו של… ולהכניס מה שהוציאו שלא במשפט? הלא יותר נאה היה, לוּ השלימו את החסרון מרצון עצמם, מבלי להודיע כלל להועד ומבלי לבקש מאתו שיתן 500 פר' בכל חודש לשִלום החובות. ואולם אחר ששלחו את הבילַנס ההוא להועד, לא יכול הועד לעשות באופן אחר ממה שעשה. צא ושאל בכל החברות שבעולם, וגם בחברת יק”א, שאתה מביאה למופת, איך היו הן עושות, אם עושי דבריהן היו מודיעים להן פתאום, כי בזבזו כספים בלי רשות ויש חסרון בקופה. לוּ הוסיף הועד למסור כספים לוה"פ גם אחר שנודע לו דבר החסרון, היה זה כאלו קבל על עצמו אחריות החסרון, וזאת לא רצה ולא יכול הועד לעשות בשום אופן……

בקצרה, לפי דעתי ולפי דעת כל חברי הועד פה היה הועד מוכרח לעשות מה שעשה ולא היה כאן שום צעד מצדו לחלל כבוד…, היקר באמת לכולנו….

 

למר י. גרַזובסקי, יפו.    🔗

אודיסא, 24 ספטמבר 97.

שבוע זה שבתי מדרכי. בודאי ידעתם כבר, כי הייתי גם בבזיליא, ובברלין הוצרכתי לעבוד בגמר החוב' הי“ב, ובוורשא היתה לי עבודה רבה בבירור החשבונות, וע”כ לא כתבתי לך בכל הזמן הזה.

עתה אודיעך, כי חשבון “השלח” בשנה הנגמרת רע מאד, באופן שאינני יודע אם יתרצה המו“ל להמשיך ההוצאה לשנה השניה. היום שלחתי לו החשבונות ועד שאקבל תשובתו לא אגש לעבודת הכרך השלישי. אולי קראת מודעתנו בכה”ע, שבה בקשנו את החותמים והסוכנים לחכות בחדוש החתימה עד בוא מודעה על זה מאתנו, וגם אותך אבקש לבל תקבל חותמים לשנה החדשה עד שאכתוב לך, כי “השלח” יוסיף לצאת……

ובדבר הועד מה אכתוב לך? הנני טרוד כל כך בענינַי הפרטיים והספרותיים, עד שבאמת קשה עלי לשים לב הרבה גם לענינים אלו, ועל כן אקצר. במכתביך על ענין זה (וגם במכתבו של אייזנשטַדט עצמו, שקבלתי באלו הימים, וגם במכתבים אחרים שהגיעוני מא"י) מנשב אוירא דארץ ישראל: ההשתדלות למצוא בכל דבר איזה “קשר”, חתירה מסותרת, סודות מאחורי הפרגוד וכו‘, בעוד שבכל שאר הארצות, במקום שבני אדם משתמשים במוחם באופן פשוט, היה הדבר מובן לכל, בלי כל בקשת סבות “עמוקות”. מעולם לא עלה על דעת מי מאנשי הועד, להטיל ספק בישרת לבו של…. ונאמנותו בעניני כספים, אבל כשהגיע הבילַנס של א"ש, שבו הודיע כי יש חסרון בקופה, ובמכתבו שצירף לזה דרש, שיתן הועד 500 פר’ לחודש לשִלום החובות, לא היה הועד רשאי למסור עוד אף פרוטה אחת להועה“פ עד שישלם הועה”פ החובות האלה, ואם היה הועד עושה באופן אחר, היה זה כאלו הסכים למצב הדברים וכאלו קבל עליו את האחריות בעד המצב הזה. ועתה, כשהנכם מודיעים, שבאמת שלם הועה"פ חלק גדול מן החובות, ולא נשארו אלא הסכומים שאפשר להועד לקבלם, בודאי נשמח על זה מאד, כי בכל אופן יצאנו מפחד הסקַנדל, אף כי הדבר עודנו מוטל בספק בעיני, אם יתרצה הועד בדלותו עתה לקבל עליו חובות של איזו אלפים פרנק, פשוט מפני שאין בכחו לשלמם עתה. –

לא“ש אמור נא, כי מכתבו קבלתי, אך מפני כי לו איני יכול לכתוב בקצרה, כי הרבה אני צריך לאמור לו בנוגע לענין זה, ולכתוב בארוכה אין לי פנאי עתה, לכן דחיתי התשובה עד שאפנה. רק בכלל לא מצא סגנונו חן בעיני כלל. גם אחר ששלם החוב, עדיין השאלה במקומה עומדת, איך התיר לעצמו להשתמש בכספים כאלו? וכשם שיכול להשיג עתה כסף אצל אוהביו, כן יכול היה לעשות גם קודם לזה, ולא לנגוע בכסף הקדשים…. בכל אופן אין מעשיו רצוים כלל ואן לו רשות להתרעם על שמעשים בלתי רצוים אינם מוצאים חן אף בעיני אוהבים וידידים. ואך שחוק יעשה לי בחפצו להאמין (או שיאמינו אחרים), כי לאיזו מטרה צדדית נמצאו בועד אנשים אשר קשרו קשר על הועה”פ ומשתדלים לנבל כבודו……

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.    🔗

אודיסא, 29 ספטמבר 97.

…. חשבונות “השלח” גמרתי ושלחתים אל המו“ל. אי אפשר לאמור, שההפסד גדול ביותר, כי גם האֶכסמפלרים הנשארים עוד הולכים ונמכרים מעט מעט, אבל בכל אופן כסף מזומן אין. ואם לא יתרצה המו”ל להשקיע עוד סך ידוע בעסק זה, לא יוכל,השלח" לצאת. דבריך, כי אלף אֶכסמפלרים משיבים כל ההוצאות – גוזמא הם. איך שיהיה, עד שתבוא תשובת המו“ל איני יודע מה להגיד לך ע”ד עתידות “השלח” וע"ד הצעתך לחדש את המרכז בברלין.

אקוה כי תודיעני מה מעשיך בברלין לעת עתה ואיך מתקדם ענין “התחיה”….

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

אודיסא, 29 ספטמבר 97.

מכתבך לא מצאני עוד בוורשא וקבלתיו פה ער"ה.

לחנם נמנעת מלענות דבר על הדבה שהוציא עליך ה' וו. ב“הצפירה”. לא תוכל לשער עד כמה העיר הדבר הזה עליך חמת כל ישרי לב, אף אלו שאין להם חלק ב“ציוניות”. כי לכל הדעות היו אנשי הקונגרס לא נבלים, ריקים ופוחזים. ועליך לתקן הדבר בהקדם האפשרי, כי למה יחשדוך במה שאין בך? שהרי באמת לא כך אמרת כמו שאמר זה בשמך. אגב אודיעך, כי גם ב“המליץ” הוכיחוך על הדבר הזה. – את דעתי אני על הקונגרס ותוצאותיו גליתי בחוברת י"ב, אשר אקוה, כי תשולח בשבוע זה…..

 

למר א. ש. יהודה, פרנקפורט דמיין.    🔗

אודיסא, 4 אקטובר 97.

קבל בזה תודה כפולה על כרטיסך לשנה החדשה שהגיעתני אתמול מוורשא: תודה על הברכה ותודה על כתובתך שמצאתי על המעטפה, כי הכתובת שנתת לי בפרנקפורט אבדה לי בדרך, והייתי שרוי בצער, כי לא אוכל לקיים הבטחתי. עתה הנני שולח לך היום את הספר, ובזה הנני משיב לך גם את המכתב שנתת לי למקרא. קראתיו בשום לב, וכמובן, לא ארשה לעצמי לחוות דעת בענינים כאלו, הרחוקים משדה עבודתי וחוג ידיעותי. רק זאת אגיד לך, כי מתוכו ראיתי, שאם תמלא בזמן מן הזמנים את הבטחתך בו, לכתוב מאמר או מאמרים על משוררינו הספרדים ביחוסם אל הערביאים, תעשה מלאכה יפה ומועילה. מניח אני נתוח-האהבה הדק שמלאת בו מכתבך…. ואינני מצפה אלא לדעת על ידך, עד כמה היו משוררינו בעלי כשרון לעכל החומר הזר ולהלבישהו צורה חדשה לפי רוחם ורוח עמם. לוּ ידעתי ברור, כי “השלח” יוסיף לצאת, הייתי מבקשך לנסות ולכתוב מאמר בשבילו על נושא מעין זה. אבל לע"ע עוד הדבר מוטל בספק.

את ספריך שנתת לי עוד לא הספיקה לי השעה לקרוא.

דבריך בסוף המכתב, שרשמתי בצדם קו אדום, הנאוני מאד. כי ראיתי מתוכם, שיש לי לפחות חבר אחד בין הצעירים אשר לא יגזור עלי שמתא בשביל משפטי על הקונגרס, שנדפס בחוברת י"ב.

 

למר י. קלוזנר, היידלבֶרג.    🔗

אודיסא, 10 אקטובר 97.

….בנוגע לעתידות “השלח”, עוד הדבר תלוי ועומד. אקוה כי בעוד שלשה שבועות יתברר הענין ונדע. בכל אופן לא אספיק עוד להוציאו מתשרי ואצטרך להפסיק עד ינואר ולהתחיל השנה השניה לחשבון האזרחים.

ומה נתחדש אצלכם אחר האספה? את דעתי אני על הענין גליתי בדרך קצרה בחוב' י“ב, אשר תקבלו באלו הימים. ידעתי כי דברַי המעטים שם יעוררו עלי חמת רבים, אבל מה יכלתי לעשות? לולא הייתי עומד בראש מכ”ע, הייתי כובש נבואתי ושותק. אבל בתור עורך הן לא יכלתי לשתוק, ומכיון שהוצרכתי לדבר, הלא היתה חובתי לדבר מה שבלבי באמת.

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

אודיסא, 21 אקטובר 97.

…. קראתי מאמרך בהצ… ותשובת המו“ל עליו. והנה ידעתני כי אינני קנאי לדעות, וחלילה לי להתרעם על מי שיהיה, וכל שכן על אדם שכמותך, על כי דעותיו שונות משלי. אבל באמת אומר לך, כי נצטערתי מאד על שבהתלהבותך לדעותיך גדשת מאד את הסאה ונתת לקולמסך לפלוט דבורים אחדים שנתנו חרב בידי המו”ל להתנפל עליך. אוי לאותה בושה, כי הרדקציא של הצ… תובעת ממך עלבונה של חבת ציון! בחוברת הי"ב של “השלח” ראית בודאי, כי גם אני אינני כורע ברך לפני הרצל ולא עצמתי עיני מראות כל המומים של הקונגרס הבזילאי. אבל מי שאומר, כי רוב בעלי הקונגרס “לבם להריסת היהדות למען הקים ניר לישראל” – הרי הוא מפריז על המדה. אפשר לאמור, כי לבם ריק מידיעת היהדות ואינם דואגים לקיומה, זולתי לקיום העם, אבל זה ברור, שאינם חושבים “להחריב את הדת”.

אך מי אני כי אבוא להגן על הקונגרס? הלא בוגד ופושע הנני גם אני בעיני רבים מן ה“ציוניסטים” (עליך לדעת, כי פה בארצנו נתחדשה אחר הקונגרס הלכה זו, ש“חבת ציון” ו“ציוניסמוס” הם שני דברים נפרדים, ושהראשונה היא, כמובן, פלוסופיא קדומה שכבר עבר זמנה ושקעה שמשה מפני המאור הגדול שב“ציוניסמוס”), ואפשר מאד שהרדקציא של הצ… תצא להציל את ה“ציוניסמוס” גם מידי אויב שכמותי…

 

למר א. קפלַן, וורשא.    🔗

אודיסא, 24 אקטובר 97.

….מחברתו של ה. קראתי. ערכה הספרותי אמנם אינו רב, כדבריך, אבל לעומת זה רב ערכה להבנת ערכו של מחברה…..אינני מתנגד להוצאת המחברת ע"י “אחיאסף”, אחר כי באמת אפשר להאמין, שתביא איזה ריוח לקופתנו הדלה, ובמצב הענין עתה אין לי רשות להיות למכשול לכם במקום שיש תקוה להשתכר, אף אם לא תנוח דעתי בעצם המחברת ולא אחשוב שלזה באמת נוצר “אחיאסף”, למלאות ספרותנו עלים נובלים (פלוגשריפטען), שאין להם אלא חיי יומם.

ובזה לך תשובה גם על הצעתך. אינני מתנגד לה, אבל רק מפני שמצב הענין ברע הוא, ואין לי רשות להתנגד לדבר שאפשר לקוות ממנו איזו תועלת חמרית. הנני דואג אמנם שמא יתהפך “אחיאסף” מעט מעט לפבריקא של דברים כאלו, שלא באו אלא לגרות רגע אחד עצבי הקורא ולהשכח אח“כ מלב. אבל מה אוכל לעשות? ואולם אינני מסכים בשום אופן להרבות עוד דברים בהקדמה מיוחדת על אדות החדשה הזאת, שאינה עלִיָה, כי אם ירידה לנו. די יהיה אם תציבו על שער המחברת הראשונה איזה שם כללי (“מעת לעת” לא נראה לי, אבל לא זה הוא העיקר) ותוסיפו: N. 1. ואז יבינו הקוראים גם בלי הקדמה, שיש עם לבבכם להוסיף עוד כאלה. ועם זה הרשוני נא להגיד לכם בתור בעל נסיון, כי טעות גדולה בידכם, בחשבכם כי “חומר טוב ימָצא לנו”. במהרה בקרוב תוָכחו, כי לא דבר נקל הוא למצוא חומר טוב וסופרים היודעים ורוצים לעַבֵד חומר טוב. אף גם זאת עלי להגיד לכם גלוי, כי כשאני לעצמי אינני מאמין בכח המחברות האלה “להחיות” את “אחיאסף”…. כנראה, גרמה הצלחת הלוח לטעותכם זו. אבל בעינַי ברור, כי הלוח נמכר במספר רב לא בשביל תכנו, כי אם רק בשביל תמונות הרצל ונורדוי, שהכל משתוקקים לראותן בעת הזאת. ואם נחיה, נראה את הסימן הזה: בעוד איזה חדשים לא יהיה דורש ומבקש להלוח הריק הזה, בעוד אשר הקודמים לו הולכים ונדרשים אף לאחר שעברה שנתם. וכן יהיה בנוגע להחוברות: מחברת ה. תמָכר במספר רב במשך שנים שלשה חדשים, ואח”כ תפָסק הדרישה לגמרי, והמחברות אשר יבואו אחריה, שלא יוכלו לעורר סֶנסַציא, אולי לא ישיבו גם ההוצאות. – ואחר כל אלה, עשו כחפצכם, ולא תאמרו, כי אני המַתי את “אחיאסף”.

תודתי לך על הפרטים שהודעתני ממצב ה“ציוניסמוס” (כך נוהגים לקרוא להתנועה החדשה בני הדרום…. וכל האומר מעתה “חבת ציון” משתקים אותו) בעירכם. מכל החדשות הגדולות שספר לכם ס. בשם הרצל לא שמענו דבר, והנני מתודה לפניך, שאיני רואה עליהן חותמה של האמת. גם אצלנו “התנועה” רבה. הנערים מתרגשים ומדברים גדולות ומתאספים לאספות, ואנחנו “הזקנים” (זה שמֵנו בפיהם) כבר עברנו ובטלנו מן העולם….

 

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.    🔗

אודיסא, 24 אקטובר 97.

היום קבלתי מכתבך והנני ממהר להודיעך מצב הדבר, כבקשתך. “השלח” עמד מראש השנה. לפי החשבון שעשינו מראש, אפשר היה לו להתקיים רק בהיות לו אלפַיִם חותמים, ויען אשר נסיון השנה הזאת הראה לנו, כי קשה לקוות למספר כזה, לפחות בשנים הראשונות, לכן רפו ידי המו“ל. ובכל זאת עוד לא אבדה התקוה לשוב ולהוציאהו. הננו חושבים למעט בהוצאות, ויש דרכים שונים איך לעשות זאת. ואם יעלה הדבר בידנו, נתחיל את השנה השניה מיאנואר 98, כי מתשרי אי אפשר עוד. עד סוף אקטובר יתברר הענין, ואז אמהר להודיעך דבר ברור. את החוברת הי”ב בודאי קבלת כבר וראית, כי עוד לא נפטרתי מן הקוראים, באשר עוד אקוה לשוב ולדבר אליהם…..

 

ל“אחיאסף”, וורשא.    🔗

אודיסא, 3 נובמבר 97.

הנני להודיעכם בזה פרטי דבר “השלח”, אשר בכללם הודיעכם כבר ג.

על “השלח” יקָרא מעתה שם “אחיאסף” בתור מו“ל, אך דבר זה לא ישנה מאומה בהיחס שבין שני הענינים. כלומר, גם לעתיד תהיה ל”השלח" קופה מיוחדת אשר תסבול את ההיזק או תהנה מן הריוח שיביא, ו“אחיאסף” הכללי יקבל כמאז 20% מן המחיר…. הקופה הזאת תמָצא פה בידי ה' ב., ואני אוציא ואביא את הענין, הכל כמקודם, רק עם ההבדל הזה, כי עתה יבוא חשבון “השלח” בסוף השנה גם בפנקסי “אחיאסף”, כדי לדעת מצב הקופה המיוחדת.

לע“ע משתתפים בקופה זו ה' צ. ביחד עם ה' וו. בסך 1400 רו”כ וה' ב. בסך 600 רו“כ, ס”ה 2000 רו“כ, ועוד יש לי תקוה, כי שנים או שלשה מסופרַי יסכימו להשתתף ג”כ בזה ע"י שכר עבודתם, וממילא מובן, כי גם נחלת “השלח” משנה שעברה (“סַלדאָ” של “אחיאסף” והאינוונטר) תלך לקופה זו.

על היסוד הזה אנו אומרים להוציא את “השלח” בשנה הבאה (מן יאנואר 98), ויש תקוה לקיומו גם לעתיד. כי לפי החשבון החדש שעשיתי, אפשר יהיה להעמיד את ההוצאות על סך 6000 רו"כ בקירוב (שכר העריכה יהיה רק 1000 רו“כ, שכר סופרים – 1,50 רו”כ העמוד ומספר האֶכסמפלרים הנדפסים – 1600), ואם אך נשתדל שיגיע מספר החותמים לאלף וחמש מאות, כמו שהיה בחצי-השנה הראשון, יוכל “השלח” עמוד.

אבל במה דברים אמורים, אם ינהג “אחיאסף” את הענין בסדרים ואֶנרגיא, אך אם תשאר ההנהגה כמו שהיתה עד כה, אז, כמובן, נפסיד בשנה הזאת את כל הכסף, ו“השלח” יעמוד בשנה הבאה לנצח. והנה בנוגע לאֶנרגיא, אי אפשר להתנות תנאים מראש, כי זה דבר המסור ללב, ואם אתם לא תרגישו בלבכם את החובה המוטלת עליכם, לא יועילו כל התנאים, אבל בנוגע לסדרים, הנני מוצא לאפשר ונחוץ להציע לפניכם תנאים אלו…… ³⁵

אקוה, כי תזכרו עוד את הסכסוכים של השנה שעברה ותבינו מפני מה אני מתנה עמכם כל זה…..

עתה לא נשאר לי אלא לבקשכם, שתתבוננו בכל זה היטב, ואם תוכלו להסכים לכל זה הסכמה גמורה על מנת לקיים אח"כ הכל בדיוק, בלי שום אמתלאות, מוטב, ואם לאו, אם מסופקים אתם, שמא יהיה גם הפעם סוף הדבר כבשנה שעברה, שלא נתקיים דבר ממה שהתנינו מראש, – אז הנני משביעכם, שלא תבטיחו מה שאינכם עתידים לקיים. ומוטב לי להתיאש עתה מכל הענין, מאשר אשבע שנית כעס ומכאובים במשך שנה שלמה ואח"כ ימות “השלח” שנית.

הידיעות השונות הבאות אלי מכל המקומות מראות לי, כי יש ל“השלח” אוהבים רבים מאד וכי כל טובי הקוראים יודעים את ערכו לספרותנו. ברור איפוא הדבר, כי אם אך ישתדלו עתה באֶנרגיא הדרושה, לא קשה יהיה להשיג מספר החותמים הדרושים לחייו. מכל עברים הנני שומע קול אחד: לוּ היו משתדלים, לוּ היו סוכנים הגונים, היה מספר החותמים רב יתר מעתה…..

בקצרה, בכם הדבר תלוי עתה, ועליכם לחשב דרככם מראש, אם נכונים אתם לעשות הכל מצדכם כראוי או לא. באופן האחרון, הנני כופל בקשתי, הודיעוני נא בשפה ברורה, ולא נגש אל העבודה. כי למה נעמול להרגיז את המת ממנוחתו, אם יודעים אנו מראש, כי חייו לא ימָשכו, ולא נוכל לתת לו זולתי צער של גסיסה שניה?

ובתקותי כי הפעם תשקלו הדבר היטב בלבכם בטרם תחליטו, הנני מחכה לתשובתכם בהקדם, ועד שתבוא לא אגש אל העבודה……

 

למר מ. ז. פַייערבֶרג, נובוגרד-וָולינסק.    🔗

אודיסא, 5 נובמבר 97.

תודה לך על מכתבך. ובזה הנני להודיעך, כי קרוב לודאי, שישוב “השלח” לצאת מן יאנואר הבא. אקוה, כי בעוד שבוע או שבועים יהיה זה ודאי גמור, ואז תבוא מודעה על זה בכה"ע.

מכתבך מן י“א אלול בא לידי בר”ה, כי כל חודש אלול לא הייתי בביתי. ואחר כי אמרת שם, כי צריך אתה לדעת דרכך עוד קודם ר"ה, חשבתי למותר להשיבך תשובה מאוחרת. עתה אודיעך, כי פה בעירנו יש חברה הדואגת לצעירים הבאים ללמוד, להמציא להם מורים בחנם ולפעמים גם איזה עזר חומרי. אם יש לך יכולת למצוא בביתך איזה מקור למחיתך, לפחות לחצי שנה, אז, כמדומה לי, טוב לך לבוא הלום ותוכל להשתלם בלמודים הכלליים ותעמוד על המבחן ותשיג תעודת מורה, ואז תהיה באמת לתועלת לחנוך בני עמנו (חסרון מורים עברים בעלי דעה ולב – מורגש עתה מאד. מערים שונות פונים אלינו לשלוח מורים טובים, ואין לאל ידנו למלאות בקשתם), ועם זה תתודע אל אנשים משכילים אשר יורוך דרכך גם בנוגע להשתלמות כשרונך וכו'.

 

להרב מר ש. אהרנסון, ניעזין.    🔗

אודיסא, 6 נובמבר 97.

לוּ באתי להשיב לך תשובה פרטית על כל דבריך, הייתי צריך לכתוב מאמר ארוך. אולי אמצא עוד מקום לדבר על הרבה פרטים, אם, כאשר אקוה, ישוב “השלח” לצאת. ופה עלי להגיד לך רק בכלל, כי יחסת לי דברים שונים שלא אמרתי מעולם. כמדומה לי, שלא רבים ימָצאו בין חו“צ אשר הקדישו כחם וזמנם לעבודת-הישוב המעשית יותר ממני. ואם לא דבר זר ותמוה הוא, כי יחד עם זה הנני נחשב בעיני רבים כמתנגד לכל עבודה מעשית? אם תשוב ותקרא כל מה שכתבתי בענין זה, אקוה שתמצא בעצמך, כי לא אל המעשה התנגדתי, כי אם אל אופן הֵעשותו. ובדבר הזה צר לי מאד, כי כמעט כל נבואותי נתקימו, והלואי שלא יהיה כן גם לעתיד. הנך שואל, למשל: “האמנם הגפן לא נתן פריו והיין לא מצא לו שוק באירופא?” אך אם היית קורא “אמת מארץ ישראל” בשים לב, היית רואה, כי מעולם לא אמרתי, שהיין לא ימָכר כלל, אך אמרתי, כי אם יטעו “אלפי רבבות גפנים בזמן קצר” (כמו שחשבו לעשות אז), קשה יהיה למצוא שוק להיין. ועתה אודיעך בחשאי, כי גם היום, אע”פ שעל ידי גזרת תוגרמא לא נוסדו אותן הקולוניות שעמדו להוסד אז, לא תוכל חברת “כרמל” למכור אף החלק העשירי מן היין שנעשה בשנה זו בא"י. ומה היה לוּ נמצא עתה יין עוד עשר פעמים ככה? וכאלה הייתי יכול להוסיף עוד ועוד. אך מה בצע בדברים? הנני מקוה, כי עוד יבוא יום, והשקפותי על הענינים האלה יובנו כראוי, בלי הגזמה, ואז יראו הכל, כי לא רק צד שלילי נמצא בהן, כי אם גם צד חיובי ברור וגלוי לכל הרוצה לראות.

 

ל“אחיאסף”, וורשא.    🔗

אודיסא, 12 נובמבר 97.

מכתביכם בדבר “השלח” הביאוני לידי מחשבות רבות, עד שבאחרונה באתי לידי ההחלטות האלה, שאני מציע בזה לפניכם בקצרה….

….הנני מסכים עתה להצעתכם, שהכספים החדשים יבואו בתור “אקציות” של חברת,אחיאסף" בכלל, ובתנאי שזאת האחרונה תפרוש אותם לקופה מיוחדת לצרכי “השלח”, אשר תמָצא בידי ה' ב. לפקודתי. ואולם בהיות הכספים האלה נתנים באמת מאת בעליהם רק למטרת קיום “השלח”, ולפי החשבון, עוד הדבר מוטל בספק, אם יוכל “השלח” להתקים זמן רב, לכן אינני רוצה לקחת מיד את כל הכסף בפעם אחת ולעשותו מיד לקנין “אחיאסף” ע"י אקציות על שמם. כי אולי יחדל “השלח” לצאת בטרם יהיה לנו צורך בכל הכסף, והיינו בעיניהם כמתעתעים. אלא נקבל בכל פעם כפי הצורך ונתן קבלות לפי הסכומים שנקבל….

אבל, אם “השלח” הוא הוצאת “אחיאסף” באמת, בהיות גם קופתו חלק מקופת “אחיאסף” הכללית, הנה אין עוד שום יסוד לנכוי % ידוע מכסף החתימה לטובת “אחיאסף”, שהיה נוהג עד כה….. ולכן הנני דורש שמעתה לא תנכה הנהגת “אחיאסף” מן התרומה כלום….

מן ההערכה המצורפת לזה תראו, שאי אפשר להמעיט ההוצאות מן 6000 רו“כ לשנה…. והנה לפי זה נצא בלי היזק רק אם יהיו לנו 1250 חותמים. אבל אם נכונה השערתכם, כי אי אפשר לחשוב יותר מאלף חותמים תמידים, כי “אין לנו קונים טובים תמידים יותר מאלף”, אז נפסיד במשך שנה אחת יותר מאלף רו”כ, ומן הנותר הלא יהיה ג“כ חלק גדול שקוע בחובות, באופן שקופת “השלח” תתרוקן עוד הפעם, ולא הועלנו כלום בכל עמלנו עתה, רק הוצאנו לבטלה עוד סך הגון של אחרים….. ואם גם עתה, כשרבים מביעים צערם על הפסק “השלח” ומזמרים לו תהלות ותשבחות, לא נצליח להגדיל מספר החותמים על אלף, אז נדע באמת, שאין לו ל”השלח" על מה להשען, ולא נוסיף עוד להשקיע ממון זרים בתהום הזה….

…… קַפלַן אומר במכתבו, שבחורף העבר עבד בעניני “השלח” באֶנרגיא רבה. ואני מאמין לו בכל לבי, שהרי באמת החורף העבר היה “תור הזהב” של “השלח”, ואח"כ הלך הלוך וירוד. האין זה מופת ברור, כי אמנם הכל תלוי בעבודה אֶנרגית? איך שיהיה, הנה מסור הדבר ללבכם ורצונכם הטוב. רק פרט אחד מוכרח אני לפרש. הנה במשך ימי הקיץ ירדה האֶנרגיא הרבה מעלות לא רק בנוגע להפצת “השלח”, כי אם גם בנוגע **לשליחתו במועדו. ** החוברות מתגלגלות בוורשא ימים וגם

שבועות, אם אצל האֶכספֵידיטור, או (כמו שקרה לחוב' י"ב) בבית “אחיאסף”. דבר זה מזיק מאד לא רק מצד העסק, כי אם גם מן הצד הספרותי. כי יש דברים הנדפסים לשעתם, ואם יאחרו לבוא, יאבד חלק גדול מטעמם וערכם…. ובכן הנני דורש, כי לעתיד יהיה “אחיאסף” זריז בדבר וישתדל שתבוא כל חוברת לידו במועדו ותשולח תיכף בלי איחור.

בצאת עתה “השלח” על ידי “אחיאסף”, ירא אני פן ימָצאו אנשים אשר יחשבו, כי מחויב “השלח” לדבר תמיד ברוח הרצויה לחברי “אחיאסף”. הלא תזכרו, כי במאמרו של שפ“ר נגד מכתבו של אייזנשטדט שבא בה”לוח" היתה גם טענה כזו: איך הרשו לעצמם מנהיגי “אחיאסף” להדפיס על חשבון החברה דברים שאינם לפי רוח רוב החברים? והנה אתם ידעתם אותי, ובטוח אני בכם, שלא תחשבו כזאת. אבל, כדי לסתום פיות אנשים כשפ"ר, הנני מוסר מודעה מראש, כי חירותי הרוחנית לא אמכור בעד כל הון, וגם לעתיד, כאשר עד כה, אערוך את “השלח” לפי רוחי והבנתי, מבלי לכַוין מהלכו לרוח אחרים. ובעת הזאת אפשר מאד, שיהיה מהלך “השלח” נגד הזרם הכללי.

הנה זה הוא מה שמצאתי לנחוץ להציע לפניכם עתה, ואבקשכם לעיין בכל הדברים ולענותני דבר ברור. אבל עלי להוסיף עוד, כי כל האמור הוא פרי התבוננות מרובה במשך ימים אחדים, והנני עתיד הפעם לעמוד על דעתי. כי באמת אומר לכם, שרואה אני, כי גם דעתי יש לה איזה ערך, ולא טוב תמיד לבטלה מפני דעתכם, בכל הנוגע להנהגת “אחיאסף” ו“השלח”. הנה, למשל, לא חפצתי מתחלה להנהיג החתימה לרבע שנה, ואתם אמרתם, שהדבר נחוץ, ונעניתי לכם. עתה הנכם דורשים בעצמכם לבטלה, אחר שקלקלתם המון אֶכסמפלרים משני הכרכים. או הנה, בהוסד “אחיאסף”, חפצתי לנהוג כמתוקנים שבאוה“ע ולבלתי עשות לנו “עושר” דמיוני ב”סטיריאוטיפים" שאינם שוים פרוטה, ואתם לא הסכמתם. עתה באתם בעצמכם לידי הכרה זו…. וכאלה עוד. לכן החלטתי הפעם לבלתי הרבות בוכוחים עוד….

 

לד"ר י. טהון, קראקא.    🔗

אודיסא, 14 נובמבר 97.

קודם כל – מז"ט! ברכתי מאוחרת מעט, אבל אין מוקדם ומאוחר בברכה.

ומאוחרת היא ברכתי, מפני שדבריך באוני בעת שהייתי עסוק ברפואות “השלח”, שהיה גוסס והולך למות, ע“כ היתה נפשי מרה עלי ולא יכלתי לכתוב לאיש דבר מזה, עד שאדע מה אחריתו. עתה אשמח, כי יש לאל ידי להודיעך, כי ישוב “השלח” לצאת מיאנואר הבא. הוא ישא עליו מעתה שם “אחיאסף” בתור מו”ל, אבל הנהגתו תהיה בידי, כמאז. כדי שיוכל להתקיים, הוכרחנו לעשות איקונומיא בכל ענפי הוצאותיו, ובין שאר דברים המעטנו גם שכר סופרים והעמדנוהו על 1,50 רו"כ בעד העמוד. הנני מודיעך זאת רק לשם ידיעה בעלמא, כי ידעתי, שלא בשביל השכר אתה מבטיחני “נאמנה” (כך אמרת!), כי תכתוב הרבה בשביל “השלח”. ובכן הנני מחכה לקיום הבטחתך.

“השלח” יצא בברלין, כמאז. אם נעשה שם "מרכז – לא אדע עוד. כי אני לא אוכל עוד ללכת לברלין (ה“איקונומיא” גרמה שמעתה אהיה מוכרח לעסוק גם “בהבלי עוה”ז" בשביל פרנסתי, והספרות תהיה לי לשעשועים בלילי טבת הארוכים, בשעות הפנויות מעבודה של חול, כראוי לסופר עברי), ולמסור הדבר לאחרים – לא אדע אם יתרצה “אחיאסף”.

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 28 נובמבר 97.

…. מן החסרונות אשר מנית ב“השלח” מודה אני רק באחד: בחסרון ההשקפה החדשית. כנראה, לא תדע, כי בהוָסד “השלח” חזרתי על סופרים שונים בבקשה שיקבלו עליהם את המחלקה הזאת, ולא עלתה בידי. פעם אחת גמרתי כמעט עם בריינין שיעשה זאת, ואח"כ נסוג גם הוא אחור. אני בעצמי לא יכלתי ולא אוכל גם עתה לעשות המלאכה הזאת, מפני טעמים שונים. ואולם אם תחפוץ אתה לקבלה עליך ולהתחייב לעשותה מדי חודש בחדשה בלי הפסק, אשמח מאד ואמסרנה לך בתודה רבה…..

….כשתשלח לי את הפרוגרמא של “החברה החנוכית”, אודיעך דעתי על זה. ולע“ע עלי להעירך, כי עד שנעסוק ביסוד גימנסיא ביפו, צריך היה לתמוך בבית הספר שכבר נמצא. המחלקה הרביעית נכונה להפתח עתה, והיא תהיה כעין מחלקה פדגוגית לחנך מורים עברים, אשר אנחנו פה מרגישים בחסרונם עד מאד. אבל כסף אין, וביה”ס חי בדוחק גדול. כמדומה לי, שאם היו תומכים בו כראוי, היה נקל מאד להרימו מעט מעט עד אינסטיטוט למורים, שהפרוגרמא הכללית שלו לא תהיה קטנה מזו של גימנַסיא.

בדבר מחשבתך להשיב עלי ב“העולם”, הייתי מבקשך לדחותה עד שתצא החוברת של “השלח”. כי מדברי המשיבים עלי למדתי, שדברַי בחוב' י“ב יצאו קצרים ביותר ונתנו מקום לטעות בכונתי וליחס לי מחשבות זרות שלא עלו על לבי. על כן כתבתי עתה מאמר ארוך על הענין הזה ואתנהו בחוברת י”ג.

בקורת על ה“פרדס” אקבל גם עתה ברצון, אבל לוח “אחיאסף” משנה שעברה כבר עבר זמנו, אחר שיצא עתה הלוח החדש, ולבקר את הלוח החדש אינני מוצא לנכון, מפני שעני הוא מאד בתכנו ובודאי יצא חייב מלפני משפטך. בזה אין כונתי לאמור, שאם תשלח לי אתה, או ישלח סופר אחר, בקורת אמתית עליו, לא אקבלה. חלילה לי מזאת! רק להשתדל בעצמי שתבוא בקורת כזאת על ספר של חברת “אחיאסף”, שאני, בתור אחד המנהיגים, מחויב לשמור על כבודה ומצבה החמרי, – זאת, כמדומה לי, אינה מחובתי.

 

למר א. לודביפול, פריז.    🔗

אודיסא, 30 נובמבר 97.

דבר “השלח” הוחלט לחיים. השנה תתחיל מיאנואר, וכבר שלחנו מודעה לכה"ע…..

איני יודע מהו מאמרך ע“ד קוסטיניא, אבל חושב אני, כי לא יתכן לתתו ב”השלח" באותה צורה (טנדנציוזית בודאי) שנתת לו בשביל להפיצו בחוברת מיוחדת לשם פרופגנדא. בקי אני מעט בעניני קוסטיניא, ומסופקני אם אפשר עוד לצייר מצב הענינים שם בצבעים מזהירים. אבל אם המאמר הוא ציור הדברים כמו שהם בלי הפלגה – שלחהו…..

תודה לך על הודעתך בדבר יק“א, ואבקשך להודיעני עד כמה יש באמת לקוות ממנה, כי תקדיש כל כספה לא”י, כמו שמרמז לנו הרצל גם במחברתו החדשה וגם ב“העולם”.

 

לר"מ בן הלל הכהן, הומיל.    🔗

אודיסא, 30 נובמבר 97.

…..דבריך נגדי ב“המליץ” קראתי. במחילה מכבודך, לא הבנת את דברַי כל עיקר, ורוב דבריך הם שלא ממין הטענה. אלו כתבת מאמרך בסגנון נאה, הייתי משיבך עליו, אבל עתה שסגנונך יצא מעט גס, בלי שמירת הנמוס, תהיה תשובתי – שתיקה. אבל על כלל הענין אתן מאמר גדול בחוברת הראשונה. – ביחוד לא יכלתי להתאפק משחוק בראותי, כי עשיתני לתלמידם של גורדון ובהר“ב. כנראה, לא ידעת, כי בעת שאתה וכל בני גילך התאבקתם בעפר רגלי המאורות הגדולים של ההשכלה העברית-הרוסית, ישבתי אני הרחק מכל “הרעש” ושאבתי את מעט השכלתי ממקורות אחרים לגמרי. “השחר” לא בא בגבולי, ואת גורדון ובהר”ב ידעתי רק בשם. ואחרי כן, כאשר למדתי לדעת את אלה (אם כי עד היום אינני בקי הרבה בספריהם), הייתי כבר איש בעל צורה קבועה ולא הוצרכתי לתורתם ולא יכלתי עוד להיות תלמיד מקשיב להם. ואולי זאת היא הסבה, כי נבדלתי בהרבה דברים מן הסופרים חברי.

 

ל“אחיאסף”, וורשא.    🔗

אודיסא, 5 דצמבר 97.

קבלתי כל מכתביכם האחרונים, והנני להשיבכם בזה על הדברים הדורשים תשובה.

את המודעה ³⁶ כתבתי כמו שמצאתי לנחוץ. מודעה אחרת לא אוכל לכתוב. לא הזכרתי מה שיהיה “אחיאסף” המו“ל מאותו הטעם עצמו שאתם חפצים להזכיר הדבר. במודעה נוהגים לכתוב כל מה שיש לו איזה ערך לטובת הענין, ועל כן לא ראיתי מימי שיבשרו את הקוראים דבר צאת איזה מכ”ע מרשות לרשות, אלא אם כן בעליו הראשונים התנהגו שלא כהוגן. אם היינו מוסיפים זאת בהמודעה, היה זה כאלו אמרנו: עתה יש לו ל“השלח” על מי להשען. ואף אם נניח (מה שבעיני עוד מוטל בספק), שגם הקוראים יחשבו שם “אחיאסף” לערובה יותר בטוחה, כמוכם, – היתה הודעה כזו, לפחות, “טאקטלאָז” ביחס להמו“ל הקודם, שסוף סוף גם הוא לא עשק את הקוראים ומלא חובתו עד סוף. – יתר הטעמים שכתבתם אינם מוכיחים ג”כ, שצריך להודיע זאת דוקא תיכף בכה“ע, ואינני רואה הפסד גדול, אם יוָדע הדבר לאחר איזו שבועות, בצאת החוברת הראשונה, שעל המעטפה יקראו אז הקוראים באותיות גדולות ומהודרות: **המו”ל** – חברת "אחיאסף ".

גם בהדברים “לבצר עמדתו” איני מוצא מקום להתקשות. הכונה מובנת היטב, ולהוסיף “בקשות ודברי התעוררות” במודעה המכוונת להמון הקוראים – חושב אני לדבר בלתי מועיל ושלא לפי כבודו של “השלח”.

ובכן הנני רוצה שתשאר המודעה כמו שהיא. במודעות הבאות לאחר שתצא חוברת י"ג, תכתבו מה שתרצו, כמו בשנה שעברה; אבל המודעה הזאת הראשונה, על דבר שיבת “השלח” לתחיה, צריכה להכתב כמו שנכתבה; זאת ידרוש כבוד “השלח” וכבודי, ואינני יכול לוַתר על זה.

ואולם אינני מוצא סבה להתנגד למחשבתכם ע"ד “המכתב החוזר”. במכתב כזה, שישָלח רק ליחידי סגולה, תוכלו לכתוב בשם “אחיאסף” כל אותם הדברים שנראים לכם חסרים בהמודעה…. אבל הצעתכם, שאחבר אני את המכתב, איני יכול לקבל, וגם אתפלא כי הצעתם זאת לפנַי. רואים אתם, שגם מודעה קצרה איני מוכשר לכתוב “כהוגן”, ואיך תחפצו שאחבר מכתב ארוך מלא התנצלות ותחנונים? מסרו הדבר למי שתחפצו, ובלבד שתחתמו על המכתב: “הנהגת חברת אחיאסף” סתם. כי לחתום שמי מפורש על מכתב כזה לא אוכל, ובלי חתימתי, רק בחתימתכם המפורשת בלבד, גם כן לא יתכן, כמובן.

אבל “מכתב חוזר אל טובי הסופרים” אינני רוצה לשלוח. מכל “טובי הסופרים” שלא השתתפו עד כה בעבודות “השלח” יודע אני רק שנים שלשה שהשתתפותם היתה רצויה לי, והם, אחר שלא נענו למכתבַי הפרטיים, לא יתעוררו גם למקרא מכתב חוזר של “אחיאסף”, ואף אם יתעוררו, אין הדבר כדאי “לעורר” בשבילם גם עוד עשרות סופרים שהתרחקותם הנאה לי והנאה ל“השלח”. ובפרט שבאמת אינני מרגיש כלל חסרון חומר. השתדלו נא שיהיו חותמים במדה הדרושה, וחומר ספרותי לא יחסר ל“השלח”. כבר ידעתי ע"פ הנסיון, כי חומר מוכן שאינו צריך עִבוד לא יבוא אפילו כדי שליש מן הדרוש גם אם יעבדו כל טובי הסופרים. אבל חומר בינוני שצריך לעבדו יבוא תמיד די והותר….

…..שמחתי מאד על בשורתכם, כי שלמתם למ. את המגיע לו. מי יתן ושלמתם גם לל“ב עוד חמשים רו”כ והייתם פוטרים אותי מצער חנם. הוא התאונן לפני, כי שלחתם לו רק חמשים והבטחתם להתאמץ לשלוח עוד חמשים. ה“התאמצות” הזאת, כמובן, לא מצאה חן בעיניו, ואע"פ שלא אמר לי מפורש, שהוא תולה את הקולר בי, אבל הבנתי זאת מבין ריסי עיניו. כי הלא באמת אני מסרתי לו את העבודה בשם “אחיאסף”. אחינו ג. יוכל לפרש לכם, עד כמה נחוץ הדבר, לכבוד “אחיאסף”, לגמור החשבון עמו…

מעשי ידיו של שפ“ר איני רוצא לקרוא בכת”י, אבל, אם תוכלו, תשלחו לי את הקורקטורא, לפחות, מן הגליונות הראשונים.

מחברתו של הרצל קבלתי, ותודה לכם…. אולי אדבר עליה בחוברת י“ג… בחוברת ההיא הנני נותן גם כן מאמר גדול בשם “לשאלת היום” על אדות ה”ציוניסמוס". אם ימצא חן בעיניכם, לא אדע, אבל עשיתי את חובתי…..

מכ“ע “דיא וועלט” לא יבוא אלי, והנני מוכרח לבקשו בכל שבוע אצל אחרים. ע”כ אבקשכם להציע לפני האדמיניסטרציא, שישלחו לי על שמי לפה אכסמפלר אחד תמורת “השלח”, ואם לא, ישלחו לי במחיר ע"ח “אחיאסף” (כלומר – “השלח”).

עוד יש לי צורך במכ“ע Jew. Chron. הלונדוני ועוד באיזו כתבי עת צרפתים ואנגלים היוצאים לתקופות השנה. ואבקשכם להודיעני אם יש לכם איזה עסק עם פַריז ולונדון, באופן שהחתימה על ידכם תעלה בזול יותר, כי ינכו לכם % בתור מו”ס. ואם לא, אחתום עליהם ישר מפה ע“י המו”ס שלי.

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.    🔗

אודיסא, 5 דצמבר 97.

מכתביך האחרונים עם כל אשר בם קבלתי, ותודה לך. ממה שמונח בזה אתה רואה, כי “בין המצרים” ו“ברי ושמא” לא אוכל להדפיס. ומכלל לאו אתה שומע הן: כי שלשת השברים הראשונים אדפיס (בשנוים, כנהוג). מדוע אלו זכו בעיני ואלו לא? יכלתי אמנם לפרש לך טעמי ונמוקי, אבל ידעתי מראש, כי לא יספיק לך. ובכלל, אחר כל מה שכתבנו ודברנו איש לחברו בענינים האלה, כבר ידענו, כי לעולם לא נבין עוד איש את אחיו במקצוע זה. אתה כותב כמו שמצוה עליך “המלאך” המכה אותך ואומר לך: כתוב! ואני אינני יכול להמרות את פי “מלאכי” האומר לי: “דין הניין לי, יתהון לא הניין לי”.

את בקשתך בדבר מאמרו של ב. לא אוכל, לדאבון לבי, למלאות. המחבר יושב עמך בעיר אחת, ולא מן הנימוס הוא, שימָצא המאמר בידי אחר, בטרם ימָצא בידו הוא, בלי ידיעתו והסכמתו.

מצבך נוגע עד לבי, אבל הצעתך, שאתן לך עבודה תמידית ב“השלח”, אין לה יסוד. רואה אתה, עד כמה אני עמל עד שאצליח לתת למאמריך צורה שתהא, לפחות, במקצת לפי טעמי ורוחי, וגם זה לא תמיד אוכל לעשותו. ועתה הגע בעצמך, כמה מאמרים תוכל לתת לי בשנה, ומה יושיעך זה? ואולם הצעתי לפני “אחיאסף” דבר “המרכז” בברלין והוטב הדבר בעיניהם בכללו, ולא עוד אלא שהם רוצים למסור לך גם סוכנות “אחיאסף” בכלל. אפשר שתצא לך מזה הצלה פורתא….

הדיסרטַציא שלך קבלתי וגם קראתי בה זעיר שם זעיר שם. בעיקר רעיונך דעתי כדעתך, וכן חשבתי תמיד. אבל כמדומה לי, שהיה המאמר יותר יפה, אלו לא מלאת אותו המון “ציטַטות” מיותרות….

 

למר י. לנדא, פטרבורג.    🔗

אודיסא, 5 דצמבר 97.

קבלתי מכתבך, והנני להודיעך בזה את “הפרטיות” אשר דרשת ואשר לא הודעתיך במכתב הקודם, מפני שלא נעמו לי הפרטים האלה ביותר.

מצב “השלח” בשנה שעברה היה רע מאד. החשבון שעשינו מראש דרש, כי יהיו ל“השלח” אלפַיִם חותמים, ורק אז ישיב את כל ההוצאות. ומאחר שמספר החותמים היה לא הרבה יותר מחצי המספר הזה, נאכל כמעט כל הכסף שהקדיש המו“ל להוצאתו, ולא היה ביכלתנו להוציאו עוד. כמעט נואשתי כבר ממנו, אך נמצאו לו אוהבים אשר לא רצו בשום אופן להסכים שיחדל מלצאת, ובהשתדלותם נפתח פתח תקוה לעתיד באופנים האלה: קמצנו בהוצאות ככל האפשר, וגם אני הסכמתי לעבוד בשכר מועט, ואת פרנסת ביתי אבקש ממקום אחר, באופן שעתה, אם תתן החתימה מה שנתנה בשנה שעברה, יספיק כמעט לקיומו. המוציא יהיה מעתה “אחיאסף”, אך מפני שגם הוא קופתו מצומצמת ואין בכחו להשקיע מכספו ב”השלח", לכן הסכים ה' וו. ועוד עשיר אחר, לקחת עוד “אקציות” של “אחיאסף” על סך הגון, בתנאי שהכסף הזה יהיה מוקדש ביחוד להוצאת “השלח”.

אלה הם היסודות שעליהם יתקים הירחון היחידי בשפת עבר! – והטפשים מרעישים עולם בתחית העם, השפה והספרות.

 

למר י. קלוזנר, הידלברג.    🔗

אודיסא, 7 דצמבר 97.

את מכתבך עם המאמר קבלתי אתמול, והנני ממהר להשיבהו לך, כדי שתוכל להשתמש בו ולשלחו לאיזה מכ"ע אחר אם תחפוץ. להדפיסו לא אוכל, מפני שני טעמים: א) בכל היותו מכוון נגדי, עוד יש בו הרבה דברים (וגם סגנונו הכללי) שהדפסתם על ידי היתה יכולה להחשב כיוהרא. ב) עוד לפני זה כתבתי מאמר ארוך, בתשובה על מה שתפסו עלי כבר בלעדיך, ונתתיו בראש החוברת הנדפסת עתה ³⁷. במאמר ההוא נמצאה ממילא תשובה גם על מאמרך, ואיך אתן אחריו את מאמרך? מאמרי ההוא כבר נדפס, ואם יש בך סבלנות, הייתי מיעצך, לבלי הדפס מאמרך עד שתקבל החוברת (בתחלת ינואר), כי אף אם לא תסכים לכל דברַי, תצטרך בכל זאת לשנות הרבה מדבריך.

בדבר השנוים שאני עושה במאמריך, אעוץ לך עצה: הנה אתה מדפיס מאמרים גם בשאר כה“ע, וברור בעיני, ששם מדפיסים דבריך כמו שהם, עם כל “העוז והלבון”, עם כל “המקומות היותר מקוריים והמשפטים היותר נמרצים”; ועתה בחר לך אחד ממאמריך ב”השלח" ואחד מאלו שנדפסו במקום אחר ותנה את שניהם לקורא חכם ובעל טעם אירופי, – ויגיד לך איזה משניהם קרוב יותר לטופס הספרות האירופית ואיזה מהם עודנו מלא – במחילה מכבודך – “טל ילדות”.

על דבר הערתי בחוברת י“ב ³⁸אחשוב למותר לדבר עתה במכתב פרטי, אחר כי כבר השיבותי בדפוס ובקרוב יגיעוך דברַי. רק זאת אגיד לך: מעודי לא כתבתי מה שכתבתי בשביל שיחשבוני הצעירים ל”אלהים" (כדבריך), ולעולם לא אמנע מכתוב מה שאחשוב לאמת, אף אם יחשבוני הצעירים לשֵד….

שמחתי לשמוע, כי עוסק אתה בלמודיך כראוי, והנני מברכך בכל לבי, שתראה ברכה בעמלך.

ע"ד “השלח” אין לי מה להודיעך בפרטות. אחר הרבה הרפתקאות הנה הצלחנו להוציאהו עוד גם בשנה הבאה (משנת האזרחים), ומה יהיה אחרי כן? אלַלה יודע.

שכר סופרים קבענו מעתה רק 1,50 רו"כ בעד העמוד, כי המצב הרע הכריחני למעט בהוצאות ככל האפשר. אבל לך אין הדבר נוגע, כי לסופרים שעיקר פרנסתם היא מן העבודה הספרותית בעברית – להם נשלם כמקודם, בתור יוצאים מן הכלל.

 

למר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 8 דצמבר 97.

קבלתי אתמול בערב את מכתבך מן 3 והנני ממהר להשיבך על הסדר.

בדבר השכר בעד ההשקפה מסכים אני לתנאך, אבל התנאי השני אוכל למלאות רק במדה קטנה מאד. מכל העתונים שקראת בשם אוכל להמציא לך רק את ה“איזרעליטא” הוורשאי, כי העתונים שיוצאים באמיריקא ואנגליא בלשון עברית ויהודית – כלם אסורים לבוא לארצנו ואיני מקבל אותם. אלו קראת רוסית היה ה“וואָסכאָד” מועיל מאד לעבודתך זו. זולת זה הנני מקבל עוד איזו עתונים בצרפתית ואנגלית. אולי קורא אתה צרפתית, ואשלח לך את “האוניוורס איזראעליט”.

השם “השקפה חדשית” אינו נראה לי. בינינו לבין עצמנו יודעים אנו אמנם, כי ההשקפה תהיה חדשית, אבל לקבל עלי התחיבות כזו לפני הקוראים איני רוצה. סוף סוף הרדקציא בכאן, וההשקפה נכתבת ב“אספמיא”, ובכל רצוננו הטוב וההשתדלות מצד שנינו, אפשר שבמשך השנה יקרה מקרה וההשקפה לא תבוא באיזה חודש. על כן אבקשך למצוא לה איזה שם אחר, שיהיה בו ממושג השקפה, אך בלי הגבלות זמן, למשל, “מעל המצפה” או דומה לזה, ובחצאי עגול תוכל להוסיף אחריו: “השקפה כללית על החיים והספרות”.

בדבר הזמן למשלוח ההשקפה טעיתי מעט במכתבי הקודם. החשבון כך הוא: לכל המאוחר צריכה החוברת להשָלח מוורשא ביום 20 בכל חודש. כעשרה ימים עוברים מעת צאת החוברת מברלין עד שתבוא לוורשא ותבוקר (ע"י הצנזור) ותגיע לידי אחיאסף. לפי זה צריכה היא לצאת מברלין בעשרה לחודש. וכדי שיהיה דבר זה אפשרי, צריך אני לשלוח את החומר האחרון לא יאוחר מן 22 בחודש שלפני זה. כי ארבעה ימים הולכת הפוסטא מפה לברלין, ואחרי כן הסדור, ואחרי כן ארבעה ימים שהולכת הקורקטורא משם לפה, ואחרי כן בחזרה, ואחרי כן תקון, הדפסה וכריכה. והכל ביחד הוא לא פחות משמונה עשר יום. ועתה צא וחשוב: חמשה ימים תלך השקפתך מעירך לפה (כי כן מקבל אני תמיד את מכתביך ביום החמישי לכתיבתם), ויום אחד, לפחות, תתעכב בידי; נמצא, שאף אם תהיה היא החומר האחרון למשלוח, עליך לשלחה תמיד בששה עשר לכל חודש.

ממילא מובן, כי אם כך צריך לעשות בכל חודש, בחודש הראשון על אחת כמה וכמה. ועל כן אבקשך, שתשלח את ההשקפה הראשונה בששה עשר לחודש זה. אקוה כי כבר נגשת אל העבודה מבלי לחכות לתשובתי, ולא יכבד עליך איפוא לעשות בקשתי. ואם תצטרך בפעם הזאת לקצר מן המדה שקצבנו, אין בכך כלום. אך אם בשום אופן לא תוכל לשלחה ביום הנ"ל, מוטב שלא תשלח כלל בחודש זה, ונתחיל מן החוברת השניה. כי לאחר בשביל זה מועד צאת החוברת אפילו ליום אחד לא אוכל.

על דבר היינה לא יבוא מאמר מיוחד, ותוכל לדבר כחפצך. גם על דבר המצב באוסטריא תוכל לדבר. רק אחת אבקשך, שתזכור תמיד, כי הרוב הגדול מקוראי “השלח” הם יושבי רוסיא, ועל כן צריכה השקפתך לטפל בהם ובחייהם יותר, אך בכל אופן לא פחות מבשאר היהודים, וביחוד עליך להזהר שלא תמשך אחרי הרהורי לבך, ולא תצא ההשקפה אוסטרית ביותר, כמו ש“קהלות יעקב” של ברנפלד נתהפכו לבסוף לקהלות אשכנז בלבד.

אם שלחת את מאמרך ע"ד הקבלה בשבוע זה עד היום, יבוא בחוברת הראשונה, ואם תשלחהו רק בסוף השבוע, אפשר שיבוא ואפשר שלא יבוא.

צר לי כי לא אוכל למלאות בקשתך בדבר מאמרו של ב.. ידעת את האיש, כי הוא נוח לכעוס ומלא חשדות תמיד. במאמרו הוא חושדני, שבסתר לבי הנני נוטה אחריכם, ואם יוַדע לו, כי שלחתי לך העתק מאמרו בטרם יצאה החוברת, יראה בזה פגיעה בכבודו. ואולם, לפי האמור למעלה, אין לך כל צורך בזה. מאמרו של ב. יסודר בדפוס רק בשבוע זה וממילא לא תספיק עוד לדבר עליו בהשקפתך לחודש זה.

הנני מחכה למאמרך ב“וועלט”. שבוע זה לא נתקבל עוד הגליון, ולא אדע אם כבר נדפס מאמרך….

בדברך על יהודי רוסיא, לא תשכח בודאי את הצנזורא.

אולי תמצא לנכון, בדברך על היובל של היינה, לשלב גם איזו דברים על היובל של הגר"א, שהיה זה לא כבר, בתור פַרַלילא וכדומה?

 

ל“אחיאסף”, וורשא.    🔗

אודיסא, 12 דצמבר, 97.

מכתביכם מן 25, 26, עם כל אשר בהם קבלתי.

הנני משיב לכם בזה את נוסח המכתב החוזר. עשיתי בו שנוים קטנים, אשר סבתם תבינו מדעתכם, וכלם אינם נוגעים בה“ריקלמא”, באופן שה“רושם” לא יתקלקל על ידם. באמת אומַר לכם, כי אינכם “נוראים” כל כך, ובקראי את הריקלמא, אשר בה ורק בה תשימו את מבטחכם, לא יכלתי להתאפק משחוק. האמנם תאמינו, כי אלו השורות האחדות של “דברי התעוררות” בכחם לפעול על אלה מן הקוראים אשר שני כרכים מן “השלח” לא פעלו עליהם למשוך לבם אליו בלי דברי התעוררות? הנכם רואים ע“פ הצלחת מכ”ע “די וועלט”, כי לא בדברי התעוררות תליא מלתא וגם לא בערך ספרותי אמתי (כי כל בעל דעה יודה, שמכה"ע הנזכר אין בו מאומה זולתי פרַזות, לפעמים יפות ולפעמים גם לא יפות), כי אם – בריקלמא ממין אחר לגמרי… וריקלמא כזו תחסר ל“השלח” לעולם או, לפחות, כל זמן שאהיה אני עורכו……

אם לא תבוא המודעה ב“המליץ” עוד ימים אחדים, צריך יהיה לדעתי לפרסם מנהגו עמנו ב“הצפירה”. אם תסכימו לזה, הודיעוני תיכף ואשלח לכם נוסח “מכתב אל המו”ל" בשם הנהגת חברת “אחיאסף”. תוכלו להאמין, שלא יהיו במכתב זה דברים המתנגדים אל הנימוס……

….בנוגע להצעת קַפלַן, לכתוב לשאר הסופרים שלא השתתפו ב“השלח” עד כה, לא אוכל להסכים לה. אלו שהייתי רוצה בהשתתפותם הם: ד“ר קצנלסון, דובנאוו וזלמן עפשטיין. והנה בנוגע לשנים האחרונים, בודאי אינם זקוקים למכתבכם. שניהם רוצים גם בעצמם להשתתף עמי בעבודתם, ואם אך יוכלו, יעשו זאת בלי התעוררות מצדכם. והראשון, אחר הבטחותיו בשנה שעברה, לא לכבוד הוא לא לי ולא ל”השלח" להוסיף ולכתוב לו. כנראה, עורך “המליץ” ימנעהו מזה, ואם מוצא הוא יותר נאה לפניו להיות מעוזרי “המליץ”, יהיה לו, ו“השלח” יתקים על ידי אחרים…..

בדבר “ספרות ישראל” אין לי מה לענות. הספר לא חדש הוא, ומלאכת המעתיק כבר ידענו כי באמונה היא נעשית, וע"כ אין כל צורך לבקרה ואפשר להדפיסה כמו שהיא….

 

למר ר. בריינין, ברלין.    🔗

אודיסא, 12 דצמבר 97.

קבלתי אתמול את אגרתך ותודתי לך מקרב לבי על ברכתך הטובה. את הצעותיך בדבר “השלח”, אם תואיל להודיעני אותן, אקרא בשים לב. ואיני יודע אל איזו “התיחסות” אתה מרמז, שתמנעך מעשות זאת. יודע אתה, כי אינני עקשן להכעיס, ובמקום שאני מוצא דברי אחרים נכונים, הנני שומע בעצה ומקיים בעצמי: “מכל מלמדי השכלתי”…..

חפץ אני לתת בקורת מפורטת על ספורי “בן עמי” שיָצאו באלו הימים. אולי תקבל אתה עליך את העבודה הזאת? בחוברת ינואר נתתי בעצמי הערה קטנה על הספר הזה, אבל, כמובן, לא הכנסתי עצמי בנתוח הספורים. את הבקורת הייתי חפץ להדפיס בחוב' פברואר או מַרס. ענני נא בהקדם.

 

ל“אחיאסף”, וורשא.    🔗

אודיסא, 15 דצמבר 97.

רק היום קבלתי מכתבכם מן 11, והנני ממהר להשיבכם, כבקשתכם.

כבר במכתבי הקודם הצעתי לפניכם, שאם לא ידפיס “המליץ” את הודעתנו, נדפיס מכתב גלוי על זה ב“הצפירה”. והנה עתה רואה אני ממכתבכם, כי גם אתם נוטים לזה. והנני שולח לכם בזה “מכתב אל המו”ל“, אשר אחשוב, כי נחוץ להדפיסו ב”הצפירה" ³⁹. ואם תאמרו להעתיקו לרוסית ולאשכנזית בשביל “הוואָסכאָד” ו“דיא וועלט”, לא אתנגד לזה. כמדומה לי, שאין צורך לשנות בו מאומה, אך אם תחפצו לשנות איזה דבר, הרשות בידכם….

בדבר המודעה במכה“ע הכלליים, דעתי שאין ראוי לעשות זאת. כי מכ”ע כ“השלח”, היוצא בחו“ל ונכנס לארצנו, ה”צניעות" יפה לו. ומטעם זה לא נתתי גם פה מודעה בכה"ע שלנו, כאשר בקש ממני סוכננו……

קבלתי מחברת הרצל בעברית, ששלחתם לי. ההעתקה לא עלתה יפה.

ב“המליץ” שקבלתי היום יש הודעה ע“ד “האפיקים בנגב”. אתפלא, כי לא חשב לו המו”ל גם את זה לקונקורנט. אך עוד יותר אתפלא, כי התיר המבקר את ההודעה בטרם הותר גוף העתון, בעוד אשר לנו לא התירו בשנה שעברה. – בקיום ה“אפיקים” אינני מאמין…..

 

ל“אחיאסף”, וורשא.    🔗

אודיסא, 16 דצמבר 97.

אחר כתבי לכם אתמול, קבלתי מכתבכם עם המודעות. בנוגע להודעת “השלח” כבר ידעתם דעתי. קראו נא את “הריקלמא” של “הצפירה” (גליון 268) ואמרו, אם הפרָזות כאלה…. מוכשרות “לעשות רושם”. ובכל זאת “הצפירה” עצמה מוסיפה, שאינה רוצה למשוך לב הקוראים “ולתקוע בשופר גדול של ריקלמא”. הנכם רואים כי גם היא מרגישה, שיותר מסוגל למשוך לב הקוראים קול בעלי נימוס, השומרים על כבודם וכבוד הספרות, והיא עושה ריקלמא בזה, שרוצָה להחשב בין אלה.

בקצרה, אני הנני מכיר בלבי הכרה ברורה, כי כל השפלות הזאת אינה שוה פרוטה. אבל מה אעשה לכם ואתם מאמינים באלהי הריקלמא. כתבו מודעה כטוב בעיניכם. ואולם להודיעכם למטרה זו את “הגדולות” שאני עתיד לעשות ב“השלח” בשנה זו – לא אוכל. “השלח” לא ישתנה הרבה בצורתו, והשנוים הקטנים שיבואו בו אינם שוים להודיעם מראש. “הבטחות” אין לי, ואף אם היו, לא הייתי מסכים לפרסמן, כי ידעתי ערכן של הבטחות סופרינו. “המאמרים היותר נכבדים” שיבואו במשך השנה איני יודע עוד גם בעצמי. כרוניקא חדשית לא תבוא. הנני עומד אמנם במו“מ עם ד”ר עהרנפרייז ע"ד “השקפה כללית” שתבוא אולי בכל חודש, אבל כל זמן שלא קבלתי את ההשקפה הראשונה ואיני יודע אם נעשתה כהוגן, לא אסכים לדבר על זה בקהל. הדבר האחד שאני יכול להודיעכם הוא רק שמות המאמרים אשר כבר נכנסו בחוברת הראשונה…..

בכלל לא אוכל להתאפק מלהגיד לכם, כי שאלת הריקלמא תמרר לי כל העבודה, ולמרות מצבי הרע, הנני מתחרט בלבי על שהסכמתי לקבל עלי שנית עריכת “השלח”…..

להחליף צבע המעטפה לא אמצא לנכון. כל כה"ע החדשיים הידועים לי יש להם לכל אחד מעטפה ידועה שאינו מחליפה אף אם יארכו חייו עשרות שנים. המעטפה היא חלק מצורת העתון, והקורא מתרגל לצייר לו את העתון במעטפה הידועה לו, וחלופים כאלה עושים רושם רע.

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

אודיסא, 17 דצמבר 97.

הנני מברכך בהצלחה בעבודתך החדשה ⁴⁰. רק אתמול, בקבלי מכתבך, שמתי עין על הגליון האחרון וראיתי, כי כבר נקרא שמך עליו, ואנכי לא ראיתי זאת קודם לזה. עתה, בהיותך העורך של מכ"ע זה, אקוה, כי ישתנה לטוב….

אם יודע אתה, כי מאמרך על היינה כולל “השקפה חדשה”, בודאי אקבלו ברצון. עוד בחוברת זו יבואו דברים אחדים על היינה. כי מסרתי לאחד הסופרים לכתוב מעין “השקפה חדשית”, והוא הודיעני, כי בהשקפתו הראשונה יבואו דברים גם על היינה. עוד לא קבלתיה. –אחשוב, כי בשביל “השלח” תשים לב ביחוד ליחוסו של היינה אל היהדות.

 

ל“אחיאסף”, וורשא.    🔗

אודיסא, 19 דצמבר 97.

…. קבלתי היום “המליץ” מיום ה‘, ועדיין לא באה מודעתנו. אם לא באה גם ביום ו’, אחשוב, כי צריך להדפיס ה“מכתב” ב“הצפירה”.

קראתי מודעתכם ב“הצפירה” מיום ו‘, והנני מתפלא ומצטער מאד על שהרשיתם לכם להבטיח בשם הרידקציא דברים שאינם מתאימים להאמת. מי הגיד לכם, כי “חלק הבלטריסטיקא יתרחב מעתה”? ומאין ידעתם, כי נמצאים באמתחתי “ספורים ושירים טובים מחיי עמנו מעשה ידי טובי המספרים והמשוררים”? ועל מה סמכתם כי הודעתם, “שאתן מקום רחב להשקפות פריודיות (באותיות גדולות!) על חזיונות שונים” וכו’, בעוד שאני הודעתיכם רק זאת, כי עומד אני במו“מ עם אחד הסופרים ע”ד השקפה פריודית, אבל כל זמן שלא ראיתי את השקפתו הראשונה, איני יודע אם תצלח ולא אסכים לפרסם הדבר? – הנני חוזר ומגיד לכם, כי אם בדאבון לב עלי להסכים לחפצכם, שתכתבו “ריקלמות”, אבל – שתבטיחו בשם הרידקציא דברים שלא אמרתי לכם ותעשוני בדאי, – לזה לא אסכים לעולם. ואבקשכם איפוא למחוק מן המודעה כל הדברים האלה ולבלתי הבטיח מאומה לעתיד מעניני הרידקציא, זולתי מה שתדעו באמת מפי, כי כן הוא וכי אפשר לפרסמו…..

קבלתי היום מאתכם תרגום רוסי ממאמרי “חקוי והתבוללות” ואיני יודע מי הוא המתרגם ומה חפצכם לעשות בזה. עוד לא הספיקה לי השעה לקראו.

מאחר שרוצים אתם מאד לפרסם מה שמעתה יהיה “אחיאסף” מו“ל “השלח”, הנני מוצא, כי תוכלו לעשות זאת בקשר עם הצעתכם ע”ד ספרי “אחיאסף”, ויהיה הנוסח כך: בהיות מעתה “אחיאסף” מו"ל “השלח”, מוצא הוא לאפשר לעשות הנחה לחותמי “השלח” הקונים ספרי “אחיאסף” וכו'……

 

למר א. קַפלַן, וורשא.    🔗

אודיסא, 21 דצמבר 97.

קבלתי מכתביך האחרונים וגם המחברת הרוסית ששלחתם ⁴¹. כבר קראתיה ותקנתי את התרגום במקומות שלא היה מכוון כראוי אל האוריגינל, ומחר אשיב אותה לכם. המתרגם השתדל אמנם להיות נאמן להאוריגינל, ובמקום שלא עלתה זאת בידו תקנתי אני, כאמור. אבל דא עקא, כי סגנונו בכלל לא עלה יפה, ובכל שורה מורגש תרגום. וזאת, כמובן, לא יכולתי לתקן. וגם בתקונים שעשיתי לא יכלתי מפני זה להשגיח על הסגנון.

ובכל זאת מסכים אני שתוציאוה, אבל רק ע“פ התנאים האלה: א) שתתנוה תחלה לאיש משכיל ובעל טעם שאינו יודע עברית, למען יקראנה ויגיד לכם, אם הבין כראוי את תכנה. כי בהיות התרגום מגומגם, ירא אני פן לא יהיה מובן היטב, ואני ואתם, היודעים את המאמר במקורו, אין אנו מוכשרים לשפוט על זה. ב) שתוציאוה בתור מחברת ראשונה של ספר שלם, ולא בתור עלה נדף. תוכלו לעשות זאת כך: לתת שער כללי: “כתבים נבחרים מאת אחד העם, מחברת ראשונה”, ואחרי זה עוד שער פרטי למחברת זו. ג) שתוציאוה בפורמט “אָקטַבא”, לא קטן מן הפורמט הרגיל של “אחיאסף”, ושיהיה בכל מחברת לא פחות מ”גליון" שלם. ואם לא יהיה במאמר זה כדי גליון שלם, תצרפו לו עוד מאמר אחד. ד) שתוסיפו הקדמה קטנה, אשר בה תגידו, כי המאמר נכתב בזמן פלוני ונדפס ב“על פרשת דרכים” עמוד כך וכך, וכדומה, כדי לתת איזה מושג להקורא הזר לספרותנו, מה טיבם של המאמרים האלה.

בדבריך על דבר הצירקולר הציוני יש הרבה אמת. ואמנם גם אני אינני אומר כלל ללחום בציוניסמוס הזה, כי אם רק לברר את המושגים ולהראות לציוניסטים שלנו, כי טועים הם בחשבם, שהציוניסמוס המערבי הוא זה שרוצים הם בו. את הבירור הזה אחשוב לנחוץ מאד, כי אין דבר המזיק לעניננו כערבוב המושגים. אבל לא אאריך פה, כי בקרוב תקבלו את החוברת ותראו מה שדברתי שם על הענין. מלבד מאמר ראשי, נתתי שם גם “ילקוט קטן” כמעט כלו “ציוני”. בו יש רצנזיא על מחברתו של הרצל ועוד……

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 22 דצמבר 97.

את ה“השקפה” – גם סופה – קבלתי ושלחתיה כלה לדפוס. תודתי לך על כי עמדת בדבורך בדיוק, ואקוה, כי כן תעשה גם לימים הבאים. סגנונה עלה יפה, כראוי למאמר כזה. את שמה קראתי: "השקפה כללית ", ובזה אחשוב, כי עשיתי בקשתך למחצה. ולפי שהשקפות כאלה רגיל הקהל לחשוב כגלוי דעת הרידקציא, ואתה כבר בראשית דבריך התיצבת כמתנגד לי, לכן מצאתי לנחוץ להוסיף הערה, כי גם היא אינה אלא מאמר פרטי הכולל רק השקפות בעליו, כדי שלא יהיה בזה מעין “יכה יוסי את יוסי”…..

קראתי מאמרך נגדי ב“דיא וועלט”, ושמחתי לראות לפחות אחד ממתנגדי מדבר בלשון בני תרבות. בנוגע לעצם הענין, שכחת דבר קטן: כי מעולם לא יעצתי לישב בחבוק ידים ולחכות עד שתשתנה תכונת העם בגולה. אבל אמרתי, להפך, שבשביל שתשתנה תכונת העם וחיי רוחו בגולה, צריך ליסד בארץ ישראל מרכז ליהדות, והוא הוא יהיה הכח אשר יפעל על רוח העם. בסוף מאמרך נפלת גם אתה בשגיאת יתר מתנגדי ויחסת לי מה שלא אמרתי. אם תראני, היכן מצאת בדברַי, שיש לעמנו “תעודה” מיוחדת בפזורו בין האומות וכי אין צורך ליסד “מדינת היהודים” עד תקופת “הצדק העולמי” – מובילנא מאני אבתרך לבי מסותא. אמרתי אמנם, כי עד אז לא תמציא לנו המדינה “מנוחה”, ושאלת היהודים לא תפתר על ידה בשלימותה. אבל להוציא מזה תולדה, כי אם כן, אין צורך במרכז לאומי בא“י, זאת יוכלו רק הציוניסטים החדשים ילידי האנטיסמטיסמוס, ולא “חו”צ” הישנים, המבקשים בא"י עוד גם ענינים אחרים, מלבד מנוחה גשמית ופתרון “שאלת היהודים” במובנה האיקונומי והמדיני.

 

ל“אחיאסף”, וורשא.    🔗

אודיסא, 23 דצמבר 97.

….אחר כי גם אתמול לא באה מודעתנו ב“המליץ”, אע“פ שכבר הדפיס את ה”ריקלמא" שלו, קרוב בעיני שלא תבוא עוד, ואקוה, כי עשיתם כדבריכם במכתבכם ומסרתם את ה“מכתב” ל“הצפירה”.

הנני חושב, כי בושתם בעצמכם, בקראכם בהריקלמא של “המליץ”, כי “אמת אחת יש בעולם ובה בחר המליץ”. והלא אתם הודעתם ב“הצפירה” כי “השלח” הוא הבוחר בהאמת, ואיך ידעו איפוא הקוראים, עם מי ה“אמת”? הנכם רואים, כי מלבד שפלות לעצמנו וגועל נפש לכל בעלי טעם, לא יביאו ריקלמות כאלה מאומה.

……אחר כתבי לכם במכתב הקודם ע"ד תרגום מאמרי “חקוי והתבוללות”, נזדמן אצלי אחד מטובי חברינו הרוסים, היודע עברית רק מעט, ומאחר שהייתי מפקפק בדבר, אם אפשר להדפיס תרגום מגומגם כזה, מסרתי לו החוברת, בבקשה שיקראנה ויודיעני דעתו, ועל כן לא השיבותיה לכם אתמול, כהבטחתי. עתה כבר הושבה לי, ודעתו היא, כי חרפה להדפיס מאמר כזה בתרגום כזה, שאין בו לא מן יפי הסגנון של האוריגינל ולא גם מסגנון רוסי נעים לאוזן. לפי דבריו, למרות מועט ידיעתו בעברית, נקל היה לו להבין את הדברים במקורם, ובכמה מקומות שלא הבין את התרגום או שנראו לו הדברים חסרי טעם, פנה אל האוריגינל והבין את הענין באופן בהיר. על פי המשפט הזה של איש בעל טעם ויודע השפה הרוסית לעמקה, הנני חוזר בי, ואינני מסכים להדפסת התרגום הזה. את המחברת הנני משיב לכם היום…..

 

למר ח. נ. ביאליק, סוסנוביצי.    🔗

אודיסא, 26 דצמבר 97.

מכתבך עם השירים קבלתי במועדו, ותודה לך. בחוברת ינואר נתתי “מקרא הציונים”, ואת “המתמיד” אתן בחוברות הבאות.

…. גם זאת אודיעך, כי לקיום “השלח” הוכרחנו למעט בהוצאות ככל האפשר, ובין שאר ה“איקונומיות” החסרנו גם 20% משכר סופרים, ואנו משלמים עתה בעד פרוזא 24 רו"כ הגליון, ובעד שירים 8 קאָפ' השורה. אך שנים שלשה סופרים, שעיקר פרנסתם היא מעבודתם בספרות העברית, הוצאנו מהכלל ונשלם להם כמקודם. כמדומה לי, שאתה יש לך מקור-פרנסה אחר, ואם כן הוא, אחשוב, כי תהיה עמנו בצרה. ואבקשך להודיעני, אם אולי טעיתי בזה.

---

---

---

---

---