רקע
אביגדור המאירי
הקדמה: אנדרה אדי

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

 

א.    🔗

עם הופעתו של ספר שירי-אדי בעברית, אקטואלית היא השאלה: מה זה מודרניזם?

דבר אחד ברור: המודרניזם בספרות לא יכל להיות דבר שבאופנה קיקיונית, אלא הישג תרבותי, העולה במשהו על ההישגים הקודמים לו, וכהישג תרבותי משמש הוא דרגה בהתפתחות ובהתקדמות. ובהקבלה לשטח הטכניקה: כמו שכל חידוש בטכניקה משמש דרגה בהתפתחות האמצעים הטכניים. וכשם שהחידושים הטכניים ערכם נמדד במידת התועלת למטרתם, כך גם ערכו של המודרני נמדד במידת תועלתו למטרתו הנכספת; בספרות – במידת כוח-ההשפעה החדש שלו על הקורא התרבותי, כוח-ההשפעה העולה על קודמיו.

אמצעי חדש כזה להשפעה בספרות הלירית הוא הסימבוליזם . הסימבוליזם הספרותי לא הוגדר עדיין בתורת הספרות העולמית, וזה מטעם פשוט: אף כי ימיו כימי הספרות בעולם, לא התגבש לכדי תבנית מוצקת בדומה לאותן הצורות השיריות שמהן התפתח במשך דורות – ההשוואה, ההשאלה, המשל והאלגוריה, ושגרעינו נמצא כבר בספרות העתיקה ביותר: בסינית, במצרית, בתנ"ך ובספרות היונית. ורק בתקופה שקדמה לשלנו התחיל הסימבוליזם להנץ פרחי-פירות ניכרים בספרות הצרפתית ביצירותיהם של המשוררים ורלן, רמבו, מאלארמיי – והמשורר ההונגרי אנדרה אדי העלה אותו לשיאו.

אך ההבדל שביניהם ובין אדי הוא לא רק בדרגת הרמה הסימבוליסטית, אלא גם מבחינת הדקאדנץ, מושג שנולד במבוכת-מוחם של המבקרים לציון-שלילה כלפי הסימבוליסטים הצרפתים, ושפרושו ירידה. מהי ירידה זו? מעולם לא הוגדר בעצם, ומה שבא במקום ההגדרה, אינו אלא גמגום, שלחינם תחפש בו שלילה; הלך רוח פסימי, לאות-החיים, הנושאים הם שלילת-החיים, תופעות חולניות והמוות; הלאה: עדינות ההבעה לתסבוכת נפשו של האדם המודרני בעזרת חידושים וגווני-גוונים של השפה. –

זוהי הדקאדנציה, שפירושה גם התנוונות והתמוטטות. – עד כדי-כך, שגם חידושי הלשון המעודנים (ומעודנים גם לפי עדות המגדירים עצמם) שלילה היא לפי דעתם. אך מאימתי נתפסו חלילה האסתיטים ההם לדיאלקטיקה הסוציאליסטית, הדורשת אופטימיזם וחיוב-החיים מאת יוצר-הרוח? ובמה עזר המשטר הנערץ על-ידם למצבם של המשוררים שיהא אופימיסטי דווקא? – האמת היא בעצם, שהסימבוליסטים בישרו את הקץ לקלאסיציזם הכבייכולי, לאפיגוניזם שדוף-הכוח, המתהדר עד היום הזה פה-ושם בהעתקי אדרת-המלכים, שהמקור שלה הוא שגב, ואילו ההעתק הוא סגף; סגנונה של תקופה, שהתקופה יצרה אותו מדמה, אינו לבוש הניתן בירושה, אלא עור, חלקו של הגוף, שאי-אפשר לעשות ממנו שימורים בשביל ללבוש אותו בתקופה שלאחריה.

אלא שאדי יוצא גם מבחינת הדקאדנציה מכלל הסימבוליסטים הצרפתים. שירתו של אדי היא בעלת דו-פרצופים, שהאחד מהם הוא פסימיסטן ואילו השני הוא בעל כוח חברתי אדיר, מפוצץ משטרים באונו.

הפסימיזם שבאדי ניזון מגורלו הפרטי: גופו הגברי החסון למופת, נפגע במחלה ממארת, שעליה נוסף גם שטן-היין, שדווקא מחלתו חיפשה בו מיפלט מן היאוש, הממאיר גם הוא. משניים אלה ינק הפסימיזם האישי שלו, המלכד את כל שיריו הפרטיים, לרבות שירי אהבתו, להמנונו הבאלאדי של המוות.

ופרצופו השני – משורר האומה. גם גורל אומתו נסך בו טראגיות כמעט נואשת. אינני מוצא בספרות העולמית משורר (מלבד הנביאים), שראה בעין לא-משוחדת כזו את נגעי-עמו הקדמוניים, האורבים לו בתהום-נשמתו לפרוץ בשעת-הכושר, ושפרש בשמם באכזריות כזו שבשירי-אדי. (הוא היה מתפלץ עד-מוות אילו ראה את מעשיהם של הז’אנדרמים ההונגאריים בתינוקות יהודים, אך לא היה מתפלא). שירה זו, המלאה גם היא כמובן חידושי-עדינות מקסימים, כוח-ארזים כוחה, כוחו של ענק, הצועד קדימה לבלי-חת “לקראת המחרתיים”.

 

ב.    🔗

חיינו התרבותיים מלאים סמלים. כל דת חיה על סמליה; אלים, המסמלים כוחות-טבע, רעיונות, השקפות-עולם, כגון ארון-הברית, תפילין, חצי-סהר, צלב, דגלים. גם המדע יש לו סמלים: אותיות המסמלות מספרים, או תמיסות כימיות, או תופעות-טבע. כל שפה מלאה סמלים: כל מושג משמש סמל למושג אחר שאפשר להשוותו אליו. המושג “שולחן” מסמל סעודה (שולחן-מלכים); המושג “חמור” – עובד-מתמיד (חמור גרם) וטפשות (ראש-חמור); הגמל הוא “ספינת-המדבר”, מנהיג העם הוא “קברניט-האומה” וכן הלאה.

החיים כמות שהם פרוזאים הם, שגירים, אפילו כשהם חיי-תענוגות, ואין צורך לומר חיי-סבל ומצוקה, שהם מלאים כיעור וניוול. ומי כמשורר רואה את הסבל והמצוקה שבחיים? וגם אם במקרה עשיר הוא, אין הוא משורר, אם אינו רואה את מצוקתם של אחרים. עצם הראייה והכתיבה על חיי-המצוקים מחאה היא כנגדם.

והנה, כדי להעלות את תיאור החיים הפרוזאיים למדרגת שירה, מלביש אותם המשורר הסימלאי סמל; ומיד מופיע הכיעור בצורה אנושית עליונה: בצורה טראגית. המציאות אינה אלא עולם של רוחות-רפאים, בני-שטן מכשיפים, הכופים עלינו את החלום הרע הזה, ששמו מציאות.

עולמו של אדי מלא איפוא רוחות, וקסמי-רשע ומשום כך באלאדית היא שירתו, וטעם מיתולוגי לה, טעמו של עולם אלילי, אלילי-אדי, סמלי-חייו. כמה וכמה משוררים מרטנים-בוכים על הבדידות שלהם בעולם; אדי אינו מתאונן, הוא מתהלך ככפוא-רוח, רועד מפני אליל-היתמות שלו: אלוף-דּוּמָה שמו.

לְאוֹר הַיָּרֵחַ אֲהַלֵּךְ בַּיַּעַר,

שִׁנַּי נוֹקְשׁוֹת, אֲנִי שׁוֹרֵק מִקּוֹר:

אֲחוֹרַי שָׁם בָּא, עֶשֶׂר אַמּוֹת אָרְכּוֹ,

אַלּוּף-דּוּמָה הַטּוֹב

וַאֲבוֹי לְנַפְשִׁי אִם אַבִּיט לְאָחוֹר.

אלוף-דּוּמָה עוקב אחריו, שד מתוך אגדת-ילדים סיוטית, אגדת-חייו של אדי הגלמוד, והוא שורק שריקת-פחד לעודד את אומץ-לבו ולא להיאלם חלילה, ורק לא להביט לאחור, כי ברגע שיראה סימן-פחד,

אַלּוּף-דּוּמָה הַטּוֹב

יַרְחִיב צַעֲדוֹ וְיִרְמֹס אוֹתִי

אלוף-דומה “הטוב”: האין זה אותו “אל רחום וחנון ארך-אפיים ורב חסד ואמת”, שהאדם האומלל כפה על עצמו לשבח אותו, את העריץ: הלא אתה טוב ומיטיב כל-כך…

ויש, שהגורל מופיע לו בצורת ינשוף – “או אגדות-הסיטת”:

דִּמְּמַת חֲצִי-שַׁחַר, בַּחֶדֶר הַצַּר

מוֹפִיעַ יַנְשׁוּף זָר-מוּזָר,

גָּדוֹל, תְּכֹל-אֹזֶן, מְטַפֵּשׁ,

אֹח אַגָּדוֹת-הַסַיֶּטֶת.

כאן רוצה הוא לנסות ולהתקומם לו:

אִם אָקוּם, אוּלַי יָעוּף – יַעֲבוֹר…

“התקוממותו” של ילד-האגדות: “לך מפה, ינשוף רע!” אך הוא יודע שהכל לחינם:

הוֹי, עֲבָרִי, גוֹרָלִי, חַיַּי,

יַנְשׁוּף גָּדוֹל, תָּכֹל-אָזְנָיִם.

וגם אבי-אבותיו, ההוני הכובש ארצות בסערה, מופיע לו בצורת סמל, בדמות רוח – “השחץ הקדמון”, הבא לאוששו לקרב, לעוצמה, לנצחון, אך לחינם – האב-הפגן

נִשָּׂא מִמִּזְרָח הָלְאָה לְמַעֲרָב

וַאֲנִי עִם הַצְּלָב וְהַכּוֹס הַשְּׁבוּרָה

תַּחַת הַשֻּׁלְחָן אֶשְׁתַּטַּח

הפגן הקדום, הכובש העליז, שהופיע לו לרגע, עוזב אותו לאנחות ולניוון; הצלב, זה המנוון את נינו של הפגן הבריא הקדמון – הצלב, שכישף את עמו הפגן לפני אלף שנה ואוחזו בכישופו ומתיש את כוחו ומנוונו ללא-תקווה.

 

ג.    🔗

ללא-תקווה?

כאן מופיע אדי השני: “מחרחר האש”, שסמלו היא “השמש האדומה”. זהו פרצופו השני של אדי.

לאופיו המהפכני של אדי יש להבחין את האמת שבו לאמיתה ולאשורה הבחנה מיוחדת במינה.

בשירתו של אדי אין כל סימן לרעיון גאולת-העולם כדוגמת שירי-פטיפי. חמלת-אהבתו הטראגית לעמו, גם כעם אסייתי, שבתחתית נשמתו חיה ופועלת הבארבאריות, וגם כמדוכא בידי שליטיו – היא-היא היוקדת בשירי-המהפכה שלו מתחילתם ועד סופם. כאב לאומי-סובייקטיבי זה נותן טעם-לשבח מיוחד לשירתו המהפכנית של אדי – את טעמה הטראגי העמוק והמשפיע כל-כך. אהבת-חמלה זו מביאה אותו ממילא לידי דבר-מה, שאין לטשטשו בשום הערצה למשורר: לידי קנאתו לעמו מפני הכוח הכלכלי והתרבותי היהודי, שמן ההכרח שיהא בה טעם אנטישמי.

שאלה גדולה זו, אם אנדרה אדי היה אנטישמי, נוקבת עד היום הזה – ולא רק בלבם של מעריציו היהודים שהם-הם ששמו את כתר-מלכות השירה על ראשו מיד עם הופעתו, בשעה שמבזיו-שונאיו היו רובם ככולם בני-עמו משוררים ומורים מכל המפלגות והמעמדים השונים. ואין לך דבר קשה יותר מלקבוע את האמת מתוך שיריו עצמם. וביחוד אם נציין קודם-כל את שירו “המחנה הנכתם”, שביאליק ז"ל קרא לו “הימנון חסידי אומות-העולם”, ואת דבריו הפרוזאיים, שדומני שאין דוגמתם מפי לא-יהודי מלידה ומיחש. במאמרו “קוררובורי” (תרופת-חיסון) מציע הוא כתרופת-הצלה יחידה לעם ההונגארי, להתבולל עם היהודים ולהקים גזע חדש. אין דרך אחרת, שכן “הונגאריה היא ארץ מנוונת של מעמדי-שליטים שכוחם בלה ושל אכרים מרודים שאיחרו להביאם לידי שחרור, משום שאינם אלא אזרחים שדמם ממוזג בדם גזעים אפסי-ערך”. לא פחות.

ועם כל זה הוא הראשון בכל הספרות ההונגארית, שהמושג יהודי ויהודים מושג-של-גנאי הוא בשיריו וגם במאמריו.

לי, כותב הטורים הללו, שחייתי במחיצתו של אדי שנים אחדות וגם לנתי אתו בחדרו לא פעם, לי אין שאלה זו שאלה. משום שאגב, הייתי גם הציוני היחידי מבין כל אנשי-שלומו ומקורביו. האמת היא, שאדי שנא את היהודים ההונגארים, אך גם מהם רק את הצמרת הפלוטוקראטית שבהם. וביחוד על מעשי-חיקויה את הפלוטוקראטיה המאדיארית, שאותה שנא שנאת מוות. שנאה זו היא היפוכה של שנאת-ישראל המסורתית: ההיא שונאת את עם-ישראל, אך מוכנה כידוע להודות ברוב-חסדה, שישנם גם יהודים טובים, ואילו אדי העריץ את עם ישראל:

א) כגזע בעל תרבות עתיקת-ימים;

ב) כגזע בעל אינטליגנטיות גזעית גבוהה;

ג) כעם בעל כשרונות-חיים גדולים בכל שטחי החיים;

ד) כחטיבה מוסרית ביסודה על-אף האלמנטים המושחתים שבה. – אבל:

א) שנא את היהודים המבטלים את עמם כגרורי הגראפים (“הגראפים והיהודים”)

ב) (וכאן היסוד האדיי המיוחד) הביט בעין טראגית ובעין רעה, איך הכשרון היהודי “מספק לעמו את כל צרכיו בחומר וברוח, במסחר ובתעשיה, ובספרות ואמנות, ואינו נותן לעמו לעשות ולסגל לעצמו את חייו – –”. פעם הסיבותי את שיחתנו על התנועה הציונית ונודע לִי, שאיש מלבדי לא דיבר אתו עדיין על כך. “אין לך פחד מנוול כפחד מפני אבותינו כשאנו בזים להם”, אמר. “ואין בוז כלפי-עצמנו כמו הבוז לאבותינו”… ולעצם הציונות אמר: " – – זה מובן מאליו – – כל ארז בלבנון וכל אזוב בקיר יש לו יעודו שלו מלבד יעודו המסתורי לחיות – – אתם הבאתם הנה מדעתכם או שלא-מדעתכם את תרבות המזרח – – כעת תשובו אל אדמתכם ותטעו שם את תרבות המערב, שיסודותיה שוב בתרבותכם שלכם – – כן – – עליכם ללכת מכאן (ובזה שוב התכון רק להונגאריה) – – הגיע הזמן, שתניחו לעמי, שהוא עצמו יעשה את גורלו – – אתם נוהגים בנו כאב טיפש בבנו – נותן לו את כל מחסורו, ולבסוף, כשהנער היה לגבר, אין לו כנפיים להמריא – – אני – – מי – – יד מי היתה בגורלי לצור את צורתי? – ממי למדתי לחרוז? מאמיל מאקאי ומבארון דוצי. בלי מאקאי אין אדי – ומי נתן ידו לנער אדי? יוסף וייסי – בשעה שכל העורכים צפיעות-עמי גזרו עלי את משפט הטירוף – – ומי הוא המבקר-הגושפנקה שלי? איגנוטוס – – והברון – – שאינו נותן לי אפילו לשנוא את הבארונים היהודים כל-צרכי (בארון האטוואני, הוא עצמו סופר ואסתיט ממדרגה גבוהה, היה המיצינאט שלו) – – ולבסוף, אפילו הלידא יהודיה היא – – ואיך אחרת? – – אם תלכו מפה, אני בוודאי ארוץ אחריכם – – ".

"ורייניץ – – ", הוספתי לפי תומי. והוא שתק. – כן, רייניץ המוזיקאי, שהוסיף כחמישים אחוזים יופי לשיריו ושהרנין אותו אל תוך הלבבות בנצחון, שאין לו דוגמה בתולדות הלחנת שירים ליריים סימבוליים. רק אחרי-כן נודע, כמה רייניץ היהודי כאב לו, הוא היה סמל “אנטישמיותו” של אדי: הבאמת אין בכל העם ההונגארי מוזיקאי אחד, שיבין את שיריו כפי שיהודי זה ממצה את עתיקותם-חידושם עד היסוד?!

אהבה תהומית-טראגית זו היא המשמשת יסוד למהפכן-אדי הסימבולי, שגם עם התמזגות גורלו הפרטי עם גורל עמו ושניהם היו סמלי-גומלין אחד לשני, נשאר אדי הפרט פסימיסטן, ואילו אדי משורר-עמו היה מתיז מרץ-קדומים, ושנאת-העבר יחד עם תקוות-העתיד הסיקו בו את כוח-הדחף, או כדבריו שלו-עצמו, הפיחו את הרוח במפרשי-אנייתו לשוט קדימה “על מים חדשים, לקראת המחרתיים”. אל סמל-המהפכה “השמש האדומה” אומר הוא:

עֲלִי עָלַי שֶׁמֶשׁ קְדוֹשָׁה, מָאֳדֶמֶת

כָּל עוֹד אֶשְׂטֹם, הִנְּנִי וָחָי,

מַשְׁמִידָה יוֹתֵר, כַּבִירָה תִהְיִי

אִם יַבִּיטוּךְ עֵינַי.

זאת היתה תפילה, שיזכה לראות בשינוי גורל עמו המדולדל. וגם זכה עוד לראות לכל הפחות את חלוקת הקרקעות לאיכרים חסרי-אדמה.

עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, ששום סימן של אי-מנוחה לא נראה בשום אופק של-מטה בשורות המצוקים, אך הגראף טיסא נתן פקודה לירות במפגינים שקטים נגד המדיניות הווינאית, כתב אדי:

רִבֹּא דָוִדֵי-קֶלַע מַנְעִימֵי-זְמִירוֹת

מִתְכּוֹנְנִים עֲלֵיכֶם בּוֹטְחִים וּשְׁקֵטִים;

הוֹי, שָׂרִים טוֹבִים, שָׂרִים לִתְהִלָּה,

הֲפַּחְדָנִים כָּאֵלֶּה הֵם הַגָּלְיָתִים?

ובשיר אחר (כלפי הגראף טיסא דה-לה-גסט):

הַכֹּל שֶׁל הַגּוֹרָל, אֱהֶבוּ-נָא, אֱהָבוּהוּ

גַּם אֶת הַמְּטֹרָף מִגֶּסְט הַלָּזֶה,

אִישׁ-הַלַּפִּיד מַבְעִיר הַשַּׁלְהֶבֶת.

כְּמַדְיַאר וּכְאָדוֹן כְּאֶחָד נִבְזֶה.

יַעַן גַּם הוּא שְׁלִיחוֹ שֶׁל הֶעָבָר,

הַמַּצִּית שֶׁהָבָה, יִשָּׁרֵף עַד עָפָר

גַּל-אַשְׁפַּת הַשָּׂרִים רַבֵי-הֻנִּיָּה,

שֶׁאֵין לוֹ בָעוֹלָם שְׁתָּפוּת, זֶה כְּבָר.

והלאה:

גַּם אֶל מִדְבָּרֵנוּ סוֹף-סוֹף הִגִּיעַ

שְׁלִיחַ-אֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ: השָּׂטָן,


מִסָּבִיב הָשְׁלַךְ הָס; כְּאִלּוּ לֹא נִרְעַדְנוּ,

וְדוֹהֲרִים אֲנַחְנוּ אֶל תּוֹךְ הַמַּהְפֵּכָה.

סמל העתיד הטוב יותר הוא הנער הפרוליטארי:

אַבָּא שֶׁלִּי אִישׁ קוֹדֵר מְזֵה-עֹנִי,

אַךְ לוּ כֹה לִבְנוֹ חָרֹד לֹא יֶחֶרַד,

וְהִפְסִיק אֶת תַּעְתּוּעֵי-הַקּוֹמֵידִיָּה הָאֵלֶּה

בְּבַת-יָד אַחַת.

וכלפי הכנסיה המטמטמת:

וְכוֹמֶר כִּי יְכַשְׁכֵּשׁ בִּלְבוֹנָתוֹ בְשַׁחַץ,

אוֹת הוּא, שֶׁגּוֹרָלֵנוּ עַל עֶבְרֵי פִי-פַּחַת.

שְני עמודי-התווך של תרבותנו היום מארכס ופרויד, מסומלים בדם וזהב:

אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁזֶּהוּ הַכֹּל פֹּה

וְשֶׁכָּל הַשְּׁאָר הוּא שָׁוְא וְחִנָּם:

דָּם וְזָהָב, זָהָב וָדָם.

העם היהודי הוא סמל הקידמה:

נוֹדְדֵי-תָמִיד, מַזְעִיקֵי-תָמִיד,

שֶׂאוֹר עִדָּן וְעִדָּנִים: אנִי אִתְּכֶם אֵלֵךְ

כְּמוֹכֶם מֻכְתָם, מֻכְכָב.

הוֹי מַחֲנִי הַמְּכֹעָר, הַיָּחִיד, הַנִּכְתָם,

אַחֲרֶיךָ אֶתְלַבֵּט וַאֲבָרְכְךָ בִּבְרָכָה.

 

ד.    🔗

בשל שלוש תכונותיה של שירת אדי אקטואלית היא במיוחד אצלנו היום.

א. ללמד, שהאימאז’יזם הרוֹוח אצלנו כל-כך, ושאינו בעצם אלא חלק מן הסימבוליזם, דינו כדין ראי שאין לו בבואה, כלומר, ראי עיוור. כל שיר סמלי יש לו שני מובנים, האחד: הכתוב לפנינו, והשני: זה, המסתתר מאחורי הכתוב. טוב, שבמקרה יש לי דוגמה גם מן הספרות העברית. ביאליק יש לו סך-הכל שיר סימבולי אחד: “צנח לו זלזל על גדר וינום”. כל ילד מבין גם את מובנו השני של שיר-יאוש זה; המשורר, שנשאר בודד וגלמוד מעמו, כאילו אין לו שום שייכות אליו. אך התמונה הכתובה בלבד גם היא שיר יפה, שובה לב. כשם שהמשל בלבד בלי הנמשל צריך שיהא תמונה בעלת ערך-קריאה. ובשיר אין התמונה הכתובה שובה לב אלא אם כן יש בה מן המותנה בשיר בכלל: קודם-כל – דם התמצית. במלים פשוטות וברורות יותר: עסקי-לב, היינו – רגש, התפעלות, אהבה, שנאה, שמחה, צער, פחד, שלווה וכן הלאה. בלי אלה אין סך-התחרוזת אלא קליפה ריקה ויבשה, ששום עבודת-מוח זריזה ומחוכמת, שום חרוז ושום ריתמוס לא יחייה. –

ב. בלי כל סמוכין ואסמכתות לאומיות מן השירה-המקורית-התנכית שלנו, כדאי לנו לתת גט-פיטורין לריתמוס הנוקשה ההכסמטרי ולתת לרגשותינו לפכּות ולדבר “בלשון בני-אדם” ושוב: במלים פשוטות ומובנות יותר – משפטים, שאפשר להקריאם באזני אדם בלי ההכרח לקלקל את הקצב השירי. הגיע הזמן לראות את ההבדל המוזיקאלי שבין השורה ההכסימטרית, הקצובה אך ורק בשביל העין, ובין השורה התנכית, החופשית:

האזינו השמים ואדברה

ותשמע הארץ אמרי-פי – – –

ג. ללמד, שעיקר חידוש הלשון בשירה (וגם בפרוזה הספרותית, ולא עוד, אלא גם בדברי-מדע!) אינו בחידוש מלים בלבד, אלא לאמיתו בחידוש שימושם של התארים והמגבילים, שימוש סמלי, מה שהיה עיקר חידושם של הסימבוליסטים הצרפתים. כשהאפאש הצרפתי בלונה-פארק קורא לוואלס ידוע בשם “וואלס שחום”, הרי זה מעיד יותר על רמה תרבותית גבוהה מכל אחוז גבוה של מועט האנאלפאביתים.


אנדרה אדי מת בשנת 1919 בבודאפשט.

בפסל-מצבתו, העשוי בידי הפסל היהודי גיזה צ’ורבּה, חרותות שורותיו של אדי:

אָדָם מְדַבֵּר, אֲשֶׁר הַגּוֹרָל,

הַחַיִּים, הַשָּׁנִים, הַיָּמִים, הָרְגָעִים

עַד מוֹרָשֵׁי לְבָבוֹ יִכְאָבוּ.

לֹא צֶאֱצָא, לֹא אֲבִי-אָבוֹת מְאֻשָּׁר,

לֹא מַכִּיר, וְלֹא שְׁאֵר-בָּשָׂר

אֵינֶנִּי לְאִישׁ בָּעוֹלָם,

אֵינֶנִּי לְאִישׁ בָּעוֹלָם.

הִנְּנִי כְּכָל הָאָדָם: רוֹמֵמָה,

כֵּף-צָפוֹן, נָכְרִיּוּת, תַּעֲלוּמָה,

יִפְעָה סִיּוּטִית, רְחוֹקָה,

יִפְעָה סִיּוּטִית, רְחוֹקָה.

אַךְ אוֹי, לְהִשָּׁאֵר כַּךְ אֵינִי יָכוֹל,

רוֹצֵנִי לְהֵרָאוֹת לַכֹּל,

לְמַעַן רָאֹה יִרְאוּנִי,

לְמַעַן רָאֹה יִרְאוּנִי.

לְפִיכָךְ הַכֹּל: שִׁיר-זֶמֶר, סִגּוּף

אָהַבְתִּי שֶׁהָיִיתִי אָהוּב

וְהָיִיתִי שֶׁל מִישֶׁהוּ,

וְהָיִיתִי שֶׁל מִישֶׁהוּ.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!