א 🔗
עד שבא מרדכי קופרמן והקים את טחנתו הענקית בעיר פ., היה שלמה קמחי הטוחן היחיד בעיר. חוכר היה אצל הגראף את טחנת-המים שעל שפת הנהר, והיה מרוויח ומפסיד, מפסיד ומרוויח. אחר נכיון הפסד מריווח וריווח מהפסד, היה נשאר לו, מחיה לשנה כולה, הלבשה לפי כבוד ביתו, שכר-לימוד בשביל שני בניו וקצת חובות סתם. פעמים שהוא היה חייב לאחרים, ופעמים שאחרים היו חייבים לו. המנהל היהודי שבטחנה היה קרובו של שלמה, אברהם חבד, אדם הגון, כשר לאלהים ולאנשים ומסוגל לכל ענפי מסחרים שבעולם.
אך פתאום בא מרדכי קופרמן, והקים טחנה ענקית, הבולעת ופולטת בלי הפסקה, וכובשת לעצמה תחומין לקמח בהרבה עיירות מקרוב ומרחוק. צריך היה שלמה לסגור את טחנתו, אלא שלא יכול לסגרה, מפני שדמי החכירה גופם עולים לו כחמש מאות רובלים לחודש. אם יסגור את הטחנה, הרי היזק ברי של חמש מאות לחודש: אם לא יסגרה, הרי ההפסד עדיין בחזקת שמא. והלך והשקיע כספו וכסף זרים בקניית חיטים הרבה בשביל טחנתו, הצריכה לעבוד בשנה זו במקום שלוש טחנות ולעמוד במלחמת ההתחרות עם ענק זה, שזקף חוטם כלפי הרקיע, שופע בעשן ומנסר בשריקות של חוצפה.
ושער החיטים עלה מיום ליום. שלמה הוסיף וקנה מיום ליום. על סכום דמי החכירה נוספו עכשיו שילומי חובות ורבית. הסתבך שלמה בעסקיו, עד שהגיע ליד שמיטת-כספים.
והטחנה הענקית של קופרמן שופעת כל היום בעשן אביב, שורקת ומנסרת, שואפת ומנשמת. כשהיא שואפת היא בולעת טחנות וטוחנים ומעקלת אותם; וכשהיא מנשמת, היא מוציאה אוצרות של קמח משובח וכובשת לה שווקים.
אנוס היה להתפשר עם קופרמן, שיסגור את טחנתו העומדת בין-כך ובין-כך להסגר ומסר בידו את כל החיטים שהיו באוצרו על תנאי שותפות לרביע, ובלבד שיגן עליו קופרמן מפני בעלי החובות.
לסוף שנה נסתבכו החשבונות. שלמה תבע את חלקו ברווחים. קופרמן תבע חלק של הפסד. שלמה נשאר בחזקת “המוציא מחברו” (1“המוציא מחברו עליו הראיה” – הלכה היא זו בתלמוד, בדיני ממונות. הבא להוציא כסף מחברו עליו להוכיח שהוא צודק בטענתו) והלז בחזקת “האוחז ביד” לא נשאר לו לשלמה, אלא ליפול למשכב מתוך כאב-לב ולמות. וכך עשה.
במיתתו של שלמה עבר אברהם חבד לטחנתו של קופרמן.
יורשים לא הניח שלמה אחריו, מפני שאין קוראים יורש אלא למי שאביו הניח לו ירושה, ושלמה מת עני כמשמעו. הוא לא הניח אחריו אלא יתומים, שני יתומים ואלמנה אחת. זלמן הבכור היה כבן חמש-עשרה ושמואל הצעיר שהיה עוד בחזקת קטן ונשאר על אפוטרופסותו של זלמן.
בימים הראשונים אחר פטירת אביו, שקד זלמן ללכת בוקר וערב לבית-הכנסת, שמר את ה“קדיש” לנשמת אבא העלובה, והשהה את עצמו ביותר על התפילה.
ובתפילותיו התכוון להתחנן מלפני אב הרחמן, אבי היתומים, שישלח בערה בטחנתו של קופרמן, שתישרף על חיטיה, על קמחה ועל כל מה ששייך לה. ובכלל מה ששייך לה היתה כוונתו אפילו על קופרמן וביתו.
קנאתו התגברה בלבו יותר ויותר. ובה-במידה התחזקה בו תקוותו, שסוף-סוף יפנה אלהים לתפילת יתומו, ויחריב את הטחנה של קופרמן.
והטחנה שורקת, מעשנת ומצליחה.
בא הזמן שהפסיק זלמן בתפילותיו ובאמירת הקדיש לגמרי. הוא יצא מבית-הכנסת מזויין בשנאה כבושה ונטירת-איבה לבית קופרמן.
ובכל יום ויום היה הולך סביב לטחנה, מסתכל בבית קופרמן, רואה בשלוותו ומוסיף אש למדורת קנאתו.
וכשהוא מביט על ארובת הטחנה הזקופה כלפי שמים מעל לעיירה הכפופה, נדמה לו שכל אותה העיירה על אנשיה ועל ענייה, התכווצה מפני פחד גאונה של אותה הארובה השרובה. ובטוח הוא זלמן שרוצח הוא קופרמן, לא לבד רוצחו של אבא, אלא גם של אמו, של אחיו.
ובא הוא לידי החלטה, שלכול לראש צריך הוא להשתדל למצוא איזה סכום של כסף. בסכום זה יסחר וירוויח. בוודאי ירוויח. ושוב יסחר, ושוב ירוויח, עד שיגיע למדרגתו של קופרמן. אז יבנה לו טחנה גדולה גדולה, יביא את קופרמן לידי שמיטת-כספים. ואז, כשיתעלה, ישב בבתים מרווחים, ילבש מלבושי כבוד, ויעשה מה שלבו חפץ.
צריך להשתדל, להרוויח כסף. בלי כסף אי אתה עושה כלום.
אבל איך מרוויחים כסף? והשאלה הזאת עלתה גם על לב אמו, שרה. עזובה באלמנותה, היא נשארה צפויה לרעב ולמחסור, מטופלת בשני יתומים, בלי שום משען או תקווה למשען.
אחד היה רק אברהם חבד, אשר דאג למצבה, והשתדל לפני קופרמן, שיקיף לה סכום מסויים של שקי קמח באיזו הנחה קלה, כדי שתמצא מחיה לביתה. מתחילה כשהציע לפניה את הדבר, זקפה בו עיניה. “מחסדיו של רוצח בעלי אתפרנס?” אבל הוא רמז לה על הבנים, על המחסור והרעב, והיא הסכימה לפי-שעה על הדבר, עד שיגדל זלמן שלה קצת, יצא בין אנשים, ויצא לו משלח-יד.
ומאז היא משתמשת בכל שעת-הכושר להתקוטט בזלמן, על שהוא הולך בטל, אוכל ואינו עושה, ושכבר הגיעה לו העת לעשות בשבילו, בשביל אמו האלמנה ואחיו היתום.
קשה היה על זלמן לשמוע מפי אמו תוכחות על דבר, שהוא גופו מצטער עליו ומהרהר בו ימים ולילות.
צריך לבקש עבודה, חשב זלמן.
אבל אין הוא מוכשר לשום עבודה, ואין שוב עבודה מוכשרת להעשיר. והוא חושב עוד: כתיבה יפה יש לו, וגם במלאכת-החשבון אומרים עליו, שהוא חרוץ ומהיר. יכול הוא לפי-שעה לשרת בתור עוזר למנהל ספרי-חשבונות. מעוזר פשוט יכול הוא להגיע למדרגת מנהל.
משרת מנהל היא משרה יפה, הגונה ונותנת שכר טוב. הרבה טחנות יכולות להישרף, להיחרב ולהיסגר, ומנהל יקבור את כולן, וימצא לו מקום חדש.
יודע הוא שהתנאי העיקרי, שבעלי העסקים דורשים מאת עוזריהם הוא אמון רוח וישרת לב.
אמונה ויושר יכולים לפתוח לפני אדם דלתיים רחבות, אלא שהם מן הדברים, שאינם נקנים אלא מתוך נסיון. הרבה צריך אתה לעסוק באמונה ויושר, עד שיכירו בך בני-אדם את המעלות האלה.
והוא קיבל על עצמו לעמוד בנסיון.
מחכה הוא לשעת-הכושר, למקרה שיבוא לידו.
פעם אחת, כשהלך זלמן בטל הרגיש פתאום נגיעה חמימה של יד רכה על ערפו, ויקפוץ מעל מקומו מזדעזע. לפניו עמד חבד צוחק על מבוכתו.
“מה לך כי נזדעזעת?”
הלז נכלם והחריש.
חבד התחיל מטיף דברי כיבושין באזניו. לא נאה לצעיר כמוך, שילך כל ימיו בטל. כלום אינך יכול למצוא לך איזו עבודה, הלא קצת כתבן אתה. אביך, עליו השלום, היה מתפאר בך, שאתה מליץ ובעל-חשבון.
“עבודה,” התחיל זלמן מגמגם, “חפץ הייתי לעסוק באיזו עבודה, ובלבד שתהי… שתהי… שאעסוק באמונה ויושר.”
הוא הרגיש שאינו מדבר כעניין, וכפף קומתו, נכלם.
“ודאי, ודאי שכן,” חוטף חבד ומבליע על מבוכת הצעיר. בנו של קמחי יעסוק באמונה ויושר. לדוגמה, בטחנה זו יכול אתה למצוא משרה קבועה באיזה מקצוע, כמו, למשל, לפקח על הסקאים, להכניס ולהוציא שקים ריקים, ואולי גם לרשום סכום שקי הקמח, שהסבלים מובילים לחנויות וכדומה.
“וקופרמן כלום חפץ הוא לקבלני?”
“הן.”
“מהיכן אתה יודע?”
“כבר דיברתי עמו.”
“ודאי שאני חפץ.”
למחר, כבר ישב זלמן ישיבת-קבע בחצר הטחנה, ורשם רשימה לסכום השקים, שנמסר על ידו. כעשר פעמים קרע אותה לקרעים והעתיקה מחדש, לא מפני שמצא בה טעות, אלא מפני שחביבה עליו המלאכה. עסוק היה בעבודה.
ב 🔗
זלמן שמר את נדרו. הוא עסק בעבודתו, שנמסרה על ידו בחריצות ובזריזות, שאין דומה לה. הנער, אשר היה הולך בטל, נהפך בין לילה לצעיר רצין, עסוק, רושם רשימות, סובב בין אוצרות הקמח. עיניו משוטטות בכול. הוא לא חפץ כלל לדעת את הגבול, שהגבילו לו. ורואים כל העוסקים בטחנה, שנער זה חסר היה פה. חבד שמח בו מאד. בכל אותם הימים, שהיה רואה את זלמן הולך בטל, היה מצטער עליו הרבה. הוא ידע שסופם של יתומים כאלו שחיתות המידות. כשהיתה שרה מתאוננת באזניו על בנה, שאינו מתפלל ואינו מניח תפילין, היה מניע עליה ראש.
“על התפילה את דואגת, ועל מעשיו אינך דואגת כלל. הלואי שלא יתפלל, ורק שיהי אדם מנומס וסוחר.”
ואז נתן אל לבו להכניס את זלמן בין עוזרי טחנת קופרמן.
מתחילה, כשהציע חבד את הענין לקופרמן, סירב האחרון בדבר, אך חבד הזכיר לו, שמחוייב הוא לפחות לעשות עם המנוח חסד זה מפני שהרבה הרבה הוא אשם בחורבן ביתו. קופרמן אמנם ליגלג בו ואמר, שכך דרך התגרים, זה נופל וזה קם. איש נבנה מחורבנו של רעהו. אך אז השתמש חבד בתחבולה אחרת. הוא העיר שיש בטחנה נחיצות בנער כזלמן. הרבה הולך לאיבוד, הרבה גונבים, הרבה חומסים מפני שאין האנשים מספיקים להביט על הכול.
ותחבולה זו הועילה. קופרמן נאות להכניס את הנער בשכר קטן.
זלמן מצא חן בעיני קופרמן, אשר ראה, שבכל מקום שזלמן פונה, הוא פונה בפיקחות, בזריזות ובזהירות. ביחוד גדל כבוד זלמן בעיניו מעת שהתחילו הסקאים, הסבלים וכל הפועלים שבטחנה, מתאוננים עליו.
ואז קצב קופרמן לזלמן שכר עשרים רובל לחודש.
זלמן היה מאושר, הוא ידע מפני מה הוסיפו לו על שכרו. והחליט בדעתו להוסיף על אמונתו ועל יושרו, עד שיגיע לאותה המדרגה, שהוא מקווה לה.
ופעולה ממשית אחת כבר הספיק זמלמן לעשות בירחים הראשונים. והפעולה הביאה לידי כך, שקופחה נפש אחת מעובדיה.
יששכר-בר הזקן היה פועל קבוע בטחנה בין המלאים. עבודתם היתה למלאות שקים מתחת האפרכסת ולשאתם על שכמם אל תוך אוצר הקמח. זקן היה יששכר-בר, הולך שחוח. הרבה טחנות שימש קודם שזכה בו קופרמן. כל ימיו עברו עליו אצל האפרכסת ותחת שקים מלאים. את כל כוחו הוציא קימעא-קימעא לתועלת בני-אדם, להכין לחם לרעבים וריווח לכיס בעליו. אם אין שתי העבודות שייכות אליו לגמרי, על-כל-פנים יש לו בהן חלק הגון.
שמח היה הזקן בעבודתו. הוא לא היה חס-ושלום צר עין, ירוויחו להם בני-אדם כמה שירוויחו. כלום משלו הם לוקחים? העיקר הוא, שיישאר בשבילו ובשביל בני ביתו כדי שתי סעודות ליום וקצת הלבשה. למה לו יותר?
אולם כוחו התדלדל. הוא חדל לעבוד באותה מידה של זריזות, שהיה רגיל בה מנעוריו. נדמה היה לאותו זקן, שהשקים שבדור הזה כבדים ממה שהיו לפנים והמדרגות שלפני הפתחים שהוא צריך לעלות ולרדת מעליהן נעשו יותר רחוקות זו מזו. אחדים ליגלגו עליו ואמרו, שכבר הגיעה שעתו לשבת בבית-המדרש ולאמר תהילים. הן את מכס עבודתו, שאדם חייב לעבוד בחייו בשביל תיקון העולם, כבר שילם במידה גדושה. אלא שבני-אדם הם רעבתנים, זוללים. מששים שנות חייו הוא מונה ארבעים וחמש שנות עבודה, ובהן לא עלה בידו להשאיר איזה סכום קטן לכלכל איזה עשר שנות שיבה האחרונות. את הכול אכל בשנות עבודתו. רעבתנים הם, זוללים וסובאים הם הפועלים. וכי על כן אין הזקן יכול להפסיק את עבודתו. יש לו בביתו אשה זקנה ובן-זקונים, נער בן שתים-עשרה. צריך הוא לכלכל אותם. וזלמן נתן בו את עיניו. זקן זה, מלבד שאינו ממלא את חובתו כראוי הוא מפריע עוד את האחרים בעבודתם, מעכבם על דרכם. הוא העיר פעמים אחדות את אזני פטרונו, שאין הטחנה בית-מחסה-לזקנים, ושצריך להרחיק את הזקן ממקומו ולהעמיד תחתיו איש אחר, יותר זריז. קופרמן ניענע לו בראשו, אלא שלא יכול לעשות תיכף כעצת זלמן. הזקן התייחס באיזה צד קרבה למשפחתה של מרת קופרמן. וירא היה קופרמן שמא תפרנסהו אשתו שלא מדעתו. יותר טוב איפוא היה שיעבוד כמה שיעבוד ויבוא על שכרו. וזלמן עמד על דעתו, שיותר טוב לשלם לו את שכרו חינם מאשר לתת לו לעבוד באותו אופן שהוא עובד ושעתיד אדם זה להביא הפסד מרובה ואסון על הטחנה, קרוב הדבר, שיפול מעל המדרגות ותישבר מפרקתו.
ואחרי ימים מספר נוכח קופרמן, שצדק זלמן בהשערתו. הזקן הלך שחוח תחת שק מלא, שנדמה לו ביום זה כבד פי-שניים מאשר ביום אתמול. הוא עקר את רגלו השמאלית מעל המדרגה הראשונה. נדמה לו שלא מצא את המדרגה השניה על מקומה. רגלו השמאלית התחילה רועדת.
“הי,” קרא אחריו מלאי, “פנה דרך, כלום בשמונה-עשרה אתה עומד שם, זקן?”
הזקן נפל. השק עבר על ראשו. הוא התגלגל על שקו. שניהם הפילו את המלאי שהלך לפניהם.
אסון לא היה, אלא ששני השקים נקרעו.
והזקן ישב מאז נקי לביתו ועל מקומו בא מלאי אחר, צעיר וזריז, שלא מילא עדיין את מסכת עבודתו בחיים.
הפועלים ידעו, שיד זלמן באמצע, והתחילו יראים מפניו.
ג 🔗
לקופרמן היתה בת ובת-שבע שמה. היא חוננה בכל הסגולות, שיש בכוחן למשוך אליה את לבות צעירי הדור. היא היתה בת-יחידה, שלא מלאו לה עדיין שבע-עשרה שנה. בגודלה ובזקיפות קומתה היתה כבת-עשרים. היא היתה יפה ועליזה, בת להורים עשירים. אוהבים ומפנקים את בתם במידה שקוברי בנים יכולים לאהוב שרידה יחידה, אוד מוצל מתשעה שמתו בילדותם. באי הבית, אשר היו תלויים בפרנסתם בחסדי קופרמן, היו מתייחסים אליה בחיבה וברצון, כי ידעו שביחוס טוב ורצוי לנערה, יקנו גם את לבות ההורים.
בת-שבע ידעה כבר, שהיא עתידה ליפול בגורל אחד הצעירים. כבר לפני מספר שנים, כששכרו לה מורים ללמדה שפות ופריטה על הפסנתר, אמרה לה אמה שאם תלמד היטב ותדע הרבה, תמצא לה מהר חתן. היא ידעה שהרבה מן הצעירים מסתכלים בה מתוך דפיקת לב. היא גם ידעה, שאותו הצעיר, שתעלה בגורלו, יחשוב את עצמו למאושר שבמאושרים. צעיר אחד כבר אמר לה זאת בפירוש, והיא נהנתה מאד לשמוע את הדבר הזה.
זרות היו מונים בה מכיריה בנוגע לתלבשתה. בימי החורף היתה לובשת בגדים קלים ולבנים, בימי הקיץ שחורים וארוכים מן המידה. על מצנפתה ומנעליה היתה מדקדקת, שיהיו תמיד מצבע אחד. ידוניה2 וחגורתה צריכות היו להיות מגון שונה ומהופך לגון שמלתה. מסרק שערותיה היה דומה לפריעה מסודרת. אבל מה שלבשה ואיך שלבשה היה מוסיף עליה חן מיוחד. דומה היה, שאיזו הרמוניה נפלאה מסתתרת תחת הפריעה הזאת ורומזת לך, “על אפך ועל חמתך תימשך אחרי.”
בחדרה, מן היריעות הפרושות על הרצפה, הכלים, הספסלים ועד התמונות שעל הכותלות, היה הכול מסודר בסדר. שכשאתה מביט על כל זה אין אתה רואה שום קשר הרמוני: אלא שכל צירוף ופילוג שבהם הוא קטע של ציור אחד נפלא, הרמוני.
איך שיהיו השגותיה של בת-שבע ביופי, ברור הדבר, שהיא חפצה להיות מיוחדת, נבדלת, יוצאה מן הכלל. היא לא חפצה להיות נבדלת מחוץ לבני-אדם, אלא נבדלת בתוך בני-אדם.
בהתרועעותה היתה מבריחה את עצמה מבנות העשירים. כל מכירותיה היו בנות עניים ובינונים, ודבר זה הוסיף לה חן ושם-טוב בעיר. “ממרקת היא את עריצות אביה,” היו ממליצים עליה, “הרי הוא כפרתה.”
לפעמים היתה למשא על מכירותיה מפני שהיתה שופעת עליהן בעשרת קבין דברים על עניינים, שקראה מתוך ספרים. אולם יכולה היתה לדבר הרבה בגנות הנישואים על-פי שיטת טולסטוי, ובה בעת להתפאר, שמציעים לפניה שידוך מפואר ושאפשר שייגמר הדבר בימים האלה. כל מכירותיה כבר הורגלו בה, הלא בת-עשיר היא. מוחלים לבת-עשיר מה שחושבים לחסרון לבת-עניים.
ומשתתפת היתה בת-שבע במעשה-הצדקה. חברה היתה בכל החברות המתייסדות ונחרבות בעיירות הקטנות. החברים והחברות היו שמחים בה, מפני שקלה היתה לנתינה עד למידת פזרנות.
ד 🔗
בת-שבע לא ידעה את זלמן קודם שבא אל ביתם. היא שמעה רק שהוא בן אלמנת קמחי. על-דבר האלמנה שמעה פעם אחת איזה דברים באסיפת החברה. מעת שבא אל ביתם הספיקה לראות אותו פעמים מספר רץ בחצר הנה והנה, רושם רשימות ומתקוטט בפועלים.
הלילה היה אחד מלילות הקיץ היפים ביותר. בת-שבע שכבה במיטתה נגד חלון חדרה הפתוח אל הגן. סבכי-שושנים שגדלו סמוך לחלון שלחו אל תוך החדר בדים ירוקים. גם ריח הלילה חדר אל החדר. עצי הגן עמדו צפופים, שקועים ועסוקים בטיפוח פרי כמו מתוך שינה. מבין העצים נראה הירח כמתגנב להביט החדרה. הוא נתקל בראי התלוי על הכותל. הראי השיב ירח בתמונה משונה. דומה היה, שאיזה ירח חדש יוצא ומשתכלל מתוך תוהו ובוהו.
בת-שבע הסתכלה במראה מתוך סקרנות של ילדים. ומכיוון, שעברה עליה שעת השינה הראשונה מתוך פיכחות, נדדה שנתה מעיניה, ושוב לא יכלה לישון.
רעיונות משלה עלו וצפו על לבה. מאליהם באו, בלי מוקדם ומאוחר: “הירח הוא בריאה יפה, שקטה. מי ברא אותו? אלהים בראו. אלהים והא בריאה גדולה, נשגבה, שאינה אוהבת אותו. גדול הוא יותר מדי. אבל יראה היא מפניו.”
“אומרים, שאלהים משפיל גאים, מגביה שפלים, נותן חיים ואושר למי שהוא חפץ לתת.”
“צעיר אחד אמר לה פעם, שיכולה היא להגביהו עד למרום פסגת ההצלחה. חיים ואושר יכולה היא לתת לו.”
צוחקת היא במחשבה על הדבר.
“שקרן הוא. כלום שפל הוא כל-כך שיהי צריך להגבהה?”
וזלמן עולה פתאום על לבבה.
“מפני-מה הוא זעיר כל-כך?”
ורעיון נדחק ועולה. אילו עמדה ונתנה את ידה לצעיר עני זה? בודאי היתה נותנת לו אושר. וצחוק התפרץ מתוך פיה לרעיון השובב הזה. בצחקה, העירה את הוריה שבחדר הסמוך. אמה נחפזה אליה בבהלה.
“מה לך בת-שבע?”
נכלמה הנערה ותתראה כשקועה בשינה.
והרעיון השובב עולה שוב על לבה. היא מרחיקה ללכת. היא מספרת לזלמן. זלמן אינו מאמין באושרו. מתעלף מתוך חדוה. עומדת היא תחת החופה, טבעת על אצבע…
ושוב-צחוק.
מכירה היא שאילו עשתה דבר זה, היה בה מעין גדולת-אל. יכולה היא לרומם ברגע אחד אביון מעל אשפתו ולהושיבהו במרום פסגת האושר.
בכל אותם הרומנים, שקראה עד עכשיו, לא קראה עדיין כעין זה.
בראשונה התלה ברעיונה. ואחרי-כך התחיל הראיון מהתל בה. היא אינה יכולה להיפטר ממנו. כצל רודף אחריה.
וזלמן נעשה ככה למרכז חלומותיה.
כבר עלתה בידה להתוודע אליו. בכל יום לפנות-ערב, כשהוא הולך אל ביתו, היא מעכבת אותו ובאה עמו בדברים. מוצאה היא אותו ראוי להיות גיבור בדרמה שלה.
על אודות הוריה לא חשבה כלום. יודעת היא, שהם לא ימרו את רוחה. מעולם לא התנגדו לרצונה. ואם יתנגדו תעשה מה שתעשה, שלא לרצונם. כמעט כל הדרמות הולכות ונעשות שלא לרצון ההורים.
לעמוד על רצונו של זלמן גם כן חשבה למותר. אין שום סיבה לצעיר זה שיברח מאושר ועושר.
העיקר הוא האהבה. בשל אהבה עושים דברים גדולים מזה. מי יכול להיות אדון על לבבי, חוץ ממני?
כמדומה לה, שאחת הגיבורות שברומנים כבר אמרה כעין זה.
העיקר הוא האהבה, ודומה לה, שהיא אוהבת אותו. הוא יפה, מנומס, מדבר בחשאי, זעיר. היא תהיה גדולה ממנו תמיד.
וחפצה היא לגלות לו את הכול פתאום ובבת-אחת. נעים יהיה לה לראות איך תרומם את השפל ברגע אחד עד לרום מדרגה, שלא חלם עליה מעולם.
מחכה לשעת-הכושר. ירחים עוברים והיא שוכחת אמנם לפי-שעה. אך היא נזכרת ומחכה.
ה 🔗
פעם אחת התעורר זלמן משנתו בבוקר שלא בעתו וכשבא אל הטחנה, מצא את כל החדרים סגורים. הוא יצא לטייל שעה קצרה על שפת הנהר, וכשעבר על הגן ראה את פתח השער פתוח ונכנס בו. תחת עץ-אגוז עמדו ספסל ושולחן מחוברים לקרקע ומכוסים עלים נושרים ולחים. זלמן ניקה את הספסל, קטף עלה-מרורים והפכו על גבחתו, פרשו על הספסל וישב לו נשען אל השולחן. השמש קרע את הענן מעל פני המזרח והביט אל תוך הגן ומבעד לענפי האגוז בבהרות-בהרות זהובות. העלים הכמושים, הרטובים מליח-ליל-האסיף והתלויים עוד בנס על הענפים, התנוצצו לנוכח השמש בפניני-אור. מראה גסיסת-הקיץ התנגש בתחיית-הבוקר והתלכדו יחדו למזיגה אחת. כל חן העצים הצטמצם עכשיו בחכליל התפוחים, הזוהרים נגד השמש והעומדים להכנס למאכל בני-אדם לימות החורף. קשה לשמוע בהמיית גלי הנהר. זה לא קול ששון וגם לא קול עצב. סתומה היא גם צריחת עופות-המסע, המתאספים לעזוב את הארץ.
מראה הטבע השפיע על זלמן השפעה קשה. הוא ישב שקוע ברעיונות לא-ברורים.
שאון קל הגיע לאזניו. הוא התעצל ולא החזיר את ראשו לאחוריו.
“זלמן”, שמע קול מאחוריו.
הוא התחלחל, קם על רגליו והביט מאחוריו.
כעין אלילה עמדה לפניו, שערותיה היו פרועות, שחורות ונוצצות, נופלות על שכמה, עיניה היו מתוחות, בוערות. היא היתה לבושה שמלה ארוכה ורחבה, שלא כיסתה על הלובשת אלא כדי לעורר יותר את הסקרנות. זו היתה בת-שבע.
“זלמן, אתה יתום, כן? עני, אמת? מקווה לשאת בת-עניים מנוולת, מסתמא?”
היא הרבתה בגנותו, כאילו מתכוונת להזכירו, שלא יתעה אחר מראה-עיניו.
ומתוך שפעת דיבורה, גחנה ולחשה לאזנו: “אני אוהבת אותך, אני אנשא לך. אני בת-יחידה. אתה תהיה עשיר. יורש אבי.”
והיא נעלמה.
זלמן עמד נדהם. הוא לא ידע מתי ואיך נעלמה מפה, כמו שלא ידע, מתי נכנסה. הרבה שעות אחרי כן חש עוד את הנגיעה החמימה של הבל פיה על אזנו ועל לחייו. את הגיפוף הקל של אחת מתלתליה, שנפלה על מצחו.
הד קול נשיקה עולה עוד באזניו, ואינו מכיר, מתי היה הדבר.
הוא שכח למספר רגעים את חשבון העת. אין הוא יודע מה עכשיו. בוקר? ערב? היכן צד מזרח?
כששב הביתה, השתקע על המקרה מתוך כובד-ראש, וחשב עליו מכל צדדיו. הוא העלה שראויה עלמה זו להיות נאהבת. צעירה, יפה, עשירה, יש בה מעלות טובות יותר ממה שצריך לו.
אבל אין ספק בדבר, שזה יהיה מצדו פגם במידת האמונה והיושר, שהוא מטריח את עצמו ומהדר אחריה כל-כך.
יאמרו הבריות: הכניס קופרמן יתום לביתו, העמיד אותו על בסיס נכון, והוא נתן עיניו בבת-מיטיבו.
וגם קופרמן לא יסכים, אינו יכול להסכים, יגרשהו ממקומו, וחזקת אמונתו תיפגם.
החליט בדעתו לגרש מלבו כל הרהור עליה, אלא שלהדיחה מעל פניו גם כן לא מצא לחכמה. יותר יכול הוא למצוא לפעמים תועלת בקרבתה אליו, מאשר בשנאתה ורוגזה. ומאז הגביל את יחוסו אליה בגדר “שמאל אינה דוחה וימין אינה מקרבת.” האיר לה פנים של חיבה בגלוי, והבריח את עצמו מלהיפגש עמה ביחידות. מנהג זה הביא לו את פריו. במידה שהבריח את עצמו ממנה, בה במידה התלקח לב בת-שבע אליו. לילות של נדודי-שינה עברו עליה.
היא הכינה רשת לרגליו כפעם בפעם למשכו הגנה, או אל איזה מקום בודד, עד שבא זלמן לידי חשש, שמא תמשוך על עצמה את עיני ההורים ואז קרוב הדבר, שיטילו עליו את כל האשם, כמנהג ההורים, שאינם יכולים לראות אוון ביוצאי חלציהם, ואז התחיל להיות זהיר עוד יותר.
ו 🔗
זלמן אמנם סלסל בעצמו במה שעלה לו לכבוש את יצרו. אף-על-פי-כן התיר לעצמו להרהר בדבר, איך היו המקרים חלים לו היה הולך אחרי נטיית-לבו והשפעת הרגע.
הוא היה הולך לקראתה… נשיקה בעד נשיקה. חיבוק בעד חיבוק. ראיונות תמידיים, פגישות בסתר. הדבר מתגלה. קצת כעס, קצת רוגז מצד ההורים. בת-שבע היא בת-יחידה. ההורים מסכימים בעל-כרחם…
הוא אינו אלא מהרהר, אך כשיקרה דבר כזה שנית, שוב יתנהג, כמו שנהג בפעם הראשונה. מהרהר הוא רק באפשרות סיבות ומסובבים. ונהנה הוא הנאה משונה מן ההרהורים הללו. כשהוא מרגיש לפעמים צער-חרטה בלב על שמנע מעצמו תענוג סוער ולא הלך אחריה, אז מכיר הוא, שגם זה אינו אלא הרהור, שלא יצא לעולם לידי פעולות. כשהוא יוצא עכשיו לפעמים תכופות לטייל בגן, ומקוה לפגוש שם את בת-שבע, הוא עושה זאת בכוונה, כדי לעשות שנית מה שכבר עשה.
ימי הגשמים כבר עברו. חורף קשה בא לגבות חובו מן העניים, לייסרם ברעב ובקור ולשלם שכר טוב לבעל-הטחנה, שדאג והכין קמח. בחורף אוכלים הרעבים פי-שניים מאשר בקיץ. השלג כיסה את הארץ ואת הגגות הפרוצים שבעיר ועבים בהירים כיסו את השמים. אין מלכות שמים נוגעת במלכות הארץ בלא כלום. נפרדות הן זו מזו. קור בעל מדרגה גבוהה התחסד עם העולם וירד וטיהר את האוויר. בני-אדם נעשו זריזים ורעננים. כשהם הולכים בחוץ אינם הולכים, אלא רוקדים, מפזזים, רצים.
אוהב זלמן לטייל בשעות אלו בחוץ עד לכדי דקירת תנוכיו, וברגע האחרון של כשל סבלנות לבוא לחדר חם ולשבת אצל התנור.
הוא יצא לפנות ערב וטייל הרבה. מחכה הוא לפגוש את בת-שבע. הוא אינו חפץ אלא לבוא עמה בדברים, כדי שיכיר איך היא מתייחסת אליו עכשיו. אבל בת-שבע לא נראתה. כששב כבר חשך היום. הוא עבר את חצר הטחנה, הביט על סביביו באקראי וראה שדלתות אוצר-השקים פתוחות. כשקרב לסגור את הדלתות, נדמה לו, שהוא שומע קול צעדים מבפנים.
הוא נכנס. שם גדל כבר החושך, עד שלא הבחין בעיניו כלום. התחיל ממשש אצל הכותלות, וקרב אל השולחן להוציא משם נר וציתות המוכנות בו תמיד לעת-הצורך. נר מצא, אך קופסת הציתות היתה ריקה. בין-כך נדמה לו, שהוא רואה באחת הפינות איזה גוף מתכווץ ומתנועע. לחש של נשימה עצורה הגיע לאזניו.
הוא התחיל רודף אחר המתחבא, נכשל בחבילת-שקים שעל הרצפה ונפל.
כשקם מעל הארץ, נזכר, שמקרה כעין זה קרה לו זה ימים מרובים. גם אז לא מצא ציתות. גם אז נכשל ויפול, ולא יכול לעצור מצחוק.
הוא שם את ידו על הגנב המתחבא, והוציאו החוצה.
זה היה נער קטן נרעש ונפחד, מגמגם קטעי דברים:
”אנא… אבי חולה… בבקשה… זו הפעם הראשונה… יותר לא אבוא…"
אחרי חקירות ובדיקות נגלה הדבר, שזה היה בנו של יששכר-בר הזקן. הוא הודה על עוונו, שבא לגנוב חבילה של שקים, כדי למכרה ולקנות לחם לאביו החולה.
זלמן שלח את הנער חפשי לביתו, אלא שהטיל חשד על אחד הסקאים, שיצא אחרונה מן האוצר, ועזב את הפתח פתוח. למחר פיטרוהו מבית-הטחנה. עוד מחוסר-עבודה אחד נוסף בעיר.
זלמן שקד במשך ימי החורף על העבודה מתוך חיבה יתרה. הוא שם את לבו ללמוד את צרכי הטחנה והנהלתה בכל מקצועותיה. כמדומה לו, שכבר ראוי הוא לשבת על כסאו של חבד, לנהל את ספרי-החשבונות.
ובשעות הפנויות מעבודה היה אוהב להשתקע בהרהוריו וליהנות מהם. לפי-שעה שמח הוא במצבו. כבר עלה בידו להיפגש עם בת-שבע וכבר נוכח שלא התקררה אליו וכבר החליט שצריך הוא להחזיק במנהגו עמה. להיפגש עמה רק במקום שאין עין-רואים. די בשבילו לראות את עיניה בוערות אליו באש אהבה והוא מתראה מתון ושקט.
חבד ראה אותם פעמים מספר עומדים יחד והרגיש בדבר. וזה הביא תוצאות נכבדות לזלמן.
ז 🔗
חבד היה אחד העובדים השקועים כל-כך בעבודתם לאדוניהם, עד שהם שוכחים לגמרי את ביתם ואת ענייניהם הקרובים להם. מציאות ביתם אינה אלא ארעית וטפלה אצל מציאות בית-המסחר, שהם עובדים שמה. ישיבתם בבית-המסחר היא ישיבת-קבע, ולביתם אינם הולכים אלא בשעות שבית-המסחר סגור. ביתם הוא בבחינת בית-מלון אצלם. כשהם יוצאים בבוקר לעבודתם בניהם עודם ישנים, וכשהם שבים בלילה בניהם כבר ישנים.
ביתם של אנשים כאלה על-פי-רוב מלא פעוטות. ופתאום, ביום אחד, כשהם באים הביתה, הם מוצאים את הפעוטות שנעשו גדולים בבת-אחת. אז מתחילות דאגות למצוץ את מוח עצמותיהם. וגדול עוד יותר צער הדאגות על-ידי זה שבאו בבת-אחת.
יחוס בת-שבע לזלמן, שהרגיש בו חבד, הזכיר אותו, שגם לו יש בת ששמה צביה, שעל פי זכרונו הקלוש כבר מלאו לה, כמדומה שמונה-עשרה ושעל פי קומתה וחיצוניותה בוודאי הגיעה לפרקה. חבל שלא הכין עדיין בשבילה כלום. הוא אינו יכול למנוע מעצמו הנאת-הדעת, במה שעלתה בידו להרים את זלמן למדרגה הגונה. רואה הוא, שצעיר זה הוא בעל-כשרון, זריז ומצויין בנימוסו. עתידות נכבדות נשקפות לו. ומחליט הוא בדעתו, שצריך הוא לקרב את זלמן לבני-ביתו, להזמינו פעם לשולחנו, ולעשותו לאחד ממבקרי ביתו התמידיים. הדבר עלה לו בלי טרחה יתרה, וזלמן התוודע אל צביה.
צביה היתה אחת מהבנות, שהצניעות העברית הטביעה עליהן את חותמה בכול. יפיה לא משך כל-כך עיני בני-אדם, אבל מכיוון שהשקעת בה את עיניך, שוב אינך יכול להסירן מעליה. שמורותיה היו ארוכות ומכסות על חלבון עיניה הגדולות. אבל מכיוון שהגביהתן עליך, שוב אינך יכול להביט בהן בלי המית לב. החוטם העברי ירד וחצה את הפנים העדינים בצניעות, מתוך גדלות, כאומר, אין לי בכל עולמכם אלא רשותי שלי. הכול היה בה במידה מצומצמת ורצויה, וגם השכלתה היתה במידה, שלא הפריעה מהיות בעתה אשה אהובה לבעלה ואם רחמניה לבנים. היא כבר חלמה חלומות על עתידותיה, אבל כל חלומותיה לא עברו הלאה מגבול חלומות. לבה היה מלא אהבה, תקווה, צמאון אל החיים וריק מכול פסל ותמונה.
הצניעות והפיכחות העברית לימדוה לדעת, שבנוגע לעתידות ונישואין, אין האהבה התנאי היחידי, ומה שהוא כל-כך יפה ומלבב ברומנים, יכול להביא אסון וכיעור בחיים. תוצאות הנישואין הן בהכרח – בנים, גידולם, טיפוחם, השכלתם. כל זה אינו יכול להיות באופן רצוי, אלא אם הנשוי והנשואה הם מתוך ספירה אחת, בעלי דעות יותר או פחות שוות. מצב חמרי פחות או יותר מבוסס, הוא גם כן תנאי הגון לנישואין.
האהבה ריחפה בלבה מעל לכל תמונה. חסר היה, שיבוא צעיר הגון לה לכבוש את מקומו.
והצעיר לא איחר מבוא. התוודעותו של זלמן לצביה עשתה פרי. הפגישה הראשונה עברה עליה בסילודים מתוך צניעות והמית-לב, שאינו יכול לעמוד בהשפעה מרובה, כשהוא מרגיש שהרגע נכבד. גם על זלמן לא נעמה הפגישה הראשונה. במידה שההרהורים היו עולים לו בנקל, כך קשה היה עליו לעמוד בכפיפה אחת עם נערה, שאתמול היתה זרה לו. כשנפגש בצביה, נראו בו סימני בושה של נערה. אבל לאט-לאט התרגלו איש אל רעהו. ההתוודעות עברה למדרגת ידידות.
וזלמן שקל בדעתו את שתי הנפשות, את בת-שבע ואת צביה ומצא שהן עומדות אליו בערך מהופך. זו עשירה וזו עניה. אלא שזו רחוקה ממנו על-פי מצב הוריה, וזו קרובה. זו מקור של חיים סואנים, זורמים בתאוות לבבות ומשפיעה מרוחה גם על אחרים, אלא שהיא שובבה וקלת-דעת, וזו צנועה ומסתפקת במידה זעומה, שיכול אדם ליהנות מן החיים. שתיהן יפות. הוא החליט לפי-שעה לאחוז את החבל בשני ראשיו. מראה הוא התקרבות חובה גם לזו וגם לזו. כמדומה לו, שאינו מרמה אותן. לבו סוער באמת גם לזו וגם לזו. צריך הוא רק לבד לחקור בדבר מנקודת האמונה והיושר. ועל מדוכה זו ישב.
ח 🔗
זה היה בסוף ירח אדר. צביה ובת-שבע היו שתיהן חברות בחברת “מאירת עינים” ושתיהן קיבלו הזמנות לבוא במוצאי-שבת הקרוב אל אסיפת החברה.
זלמן ליווה את צביה עד לבית-האסיפה והבטיח לשוב בתום שעת האסיפה ולהביאה אל ביתה.
בת-שבע באה אל האסיפה במרכבת אביה באיחור-זמן. היא לא שמעה איפוא את הדברים שנדברו על אודותיה ושלו שמעתם לא היתה נהנית מהם בוודאי.
עוד בראשית ימי החורף החליטו החברות לצמצם בהוצאות ולהרבות בהכנסות, כדי שיהי בכוחן לפתוח תנור למצות בשביל עניי העיר. אבל בימים האחרונים רבתה ההוצאה על ההכנסה ועל זה צריך היה לדון באספה.
“אין כל פלא בדבר,” הודיעה היושבת-ראש, “שהוצאותינו כל-כך מרובות. בעל הטחנה, האדון קופרמן, משפיע עלינו עניים. כמעט בכל שבוע מקפח הוא פרנסת אחד ומוסיף עלינו מחוסר-עבודה חדש.”
“אתמול נוסף קמחני אחד, שחדלו לתת לו קמח מן הטחנה.”
“והסקאי שגרשוהו מן הטחנה?”
“כולם נופלים על אוצרנו המדולדל.”
“גם קרובו של קופרמן, יששכר-בר, עודנו מוטל על קופתנו.”
“וכשתלכו אל אותו האדון לתבוע ממנו איזו תמיכה, יקיפך בשאלות, בגלגולים ובאחרונה הוא פוסק ואומר: יש לי לפרנס קרובים עניים.”
“צריך לספר לבת-שבע.”
“כשתגידי לה, תחשוב את עצמה נעלבת.”
“ומה בכך?”
“אבל לא היא ולא אביה אינם אשמים בזה,” השמיעה נערה אחת את דעתה, “הצעיר זלמן קמחי הוא הוא המקפח את פרנסת הפועלים.”
השיחה הופסקה על ידי כניסת חברות חדשות, שבתוכן היתה גם בת-שבע.
השיחה וההרצאה שנפסקה נשנתה בקיצור בשביל החברות החדשות. נמנו וגמרו לצאת במלחמה גלויה כנגד זלמן קמחי ולהכריח אותו, שישיב לפחות את הסקאי על מקומו ויבטיח להבא, שלא ישפיע על החברה בעניים מן הטחנה הקפחנית.
צביה הזדעזעה, היא לא האמינה שזלמן מתאכזר כל-כך עם פועלי הטחנה. ובאותו זמן העסיקה אותה שאלה אחרת. היא פחדה פן יבוא זלמן אל הבית בגמר האסיפה כמו שהבטיח ואז תקומנה עליו הנערות במחאות, ויצא מזה זלזול. על כן מיהרה להודיע:
“עד כמה, שהדבר תלוי בזלמן קמחי, מקבלת אני עלי לפעול עליו שהוא יעשה מה שבידו לעשות.”
בת-שבע הסתכלה בצביה בתמהון ובחשד. היושבת-ראש הביעה את תודתה לצביה בשם החבורה. האסיפה עברה על שאלת תנור-למצות. היושב-ראש הציעה, שכל חברה תתן בתורת הלוואה איזה סכום כסף לפי היכולת ובכסף אשר יקבצו ככה יפתחו את התנור. ההצעה נתקבלה. ובזה תמה האסיפה.
זלמן כיוון את השעה ויבוא בעת שהנערות החלו לצאת מן האסיפה. קשה היה עליו תמיד להימצא בחברת נערות רבות. הוא מצא את צביה נפרדת מיתר הנערות, שמח על הדבר, לקחה והלך עמה בצדי הרחוב.
בת-שבע ישבה במרכבה ששלחו לה מבית-אביה, והביטה אחרי הזוג אשר הלך ונשקע באפלת הליל. וצביה לוחצת היא את ידו של זלמן ונכנעת תחת זלף נועם האהבה השופע עליה מתוך האופל. שניהם הלכו, שתקו ונהנו מן השתיקה הזאת ומן השתיקה שמסביב. הם התמכרו בכל חום לבם לאיזה רגש נעים. המסת השלגים בישרה את קרבת האביב, וקרבת האביב הגדילה בלבות הצעירים את רגש הרוך והנועם.
ט 🔗
זלמן שכב על מיטתו והתענה בנדודי ליל. רעיונות כהים עלו וטרדו את מוחו. מנמנם היה ויחד עם זה נדמה לו שאינו מנמנם אלא עומד ומונה שקי-קמח בטחנה. השקים קמים ומתנועעים. לא שקים הם. בני-אדם סקאים עומדים עליו בקטטות וצעקות. שומע הוא את קולם, ואינו מבחין בדיבורם. דומה שהם נובחים, נובחים נביחת כלבים.
כשהתעורר, הגיעה לאזניו מן החוץ נביחת-כלבים מרגיזה, מעורבת עם קטעי-קולות רחוקים. הוא הרים את מכסה החלון שאצל מיטתו, הביט החוצה והתחלחל.
נחל אדום הגיח ממרומי-רקיע על העיירה הישנה. זיקים פרחו וניתזו למעלה. לשונות של אש ליחכו את האוויר, הלכו והשתרבבו, הלכו והזדקרו. הוא זכר איזו מלים סתומות, ששמע מפי הסקאי כשפיטרוהו ממשמרתו:
“יש לאלהים דם ואש ותמרות עשן בשביל הטחנה הקפחנית הזאת.”
כפי שהוא משער, הבערה היא אצל הטחנה.
הוא קם בחרדה, ועוד בטרם שהספיק פעמון בית-התפילה-לנוצרים לעורר בצלצולו את הנרדמים כבר עמד אצל הטחנה. שם נפעם למראה עיניו. הטחנה בוערת מארבעה ראשים. עמודי-עשן התרוממו, לשונות אש ליכחו, הצטרפו והזדקרו. קשה היה לעמוד בפני ההבל והעשן. נסרים וקרשים בוערים נזרקו באוויר. הם נפלו על הבתים שבקרבת הטחנה. בינתיים הספיקו בני-אדם לבוא, נבהלים ונחפזים. מראה פניהם בין נוגה-האש ובין חשכת הלילה היה כצללים, כחזיונות-חלום.
מצד אחד, נהר חלק, רחב, מלא מים הולך ומפכה, ומן הצד השני אש שורף ומכלה. שני היסודות, שני האויבים היותר גדולים, הולכים איש בצד רעהו, כאילו עשו שלום ביניהם, שלא יעכב איש את חברו במלחמותיו עם הישוב.
והנה נשמעה יללת הפעמון.
“בני-אדם, יושבי-חושך! התעוררו, עמדו על נפשותיכם! הגינו על רכושכם!” כמו צועק הפעמון. וגלי הנהר עונים לעומתם בקול המיה חרישית כאומרים: שליחי המקום אנו, כך נצטווינו. רצים אנו בדרכנו ואין לנו עסק עם הנעשה סביבנו.
קופרמן וביתו, חציים עירומים, עומדים מבוהלים, קפואים, מביטים בפני אסונם וצועקים מתוך ייאוש. מתחילה נחפז קופרמן להציל עד כמה שהיה אפשר לו. הוא צרר שתי חבילות. באחת שם את כל הכסף המזומן, את תכשיטי-הזהב, את השטרות, את פנקסי החשבונות. בחבילה השניה איננו זוכר מה שם. כמדומה, לבנים, בגדים, ומה שבא לידו. זוכר הוא רק, שמסר את שתי החבילות בידי שני בני-אדם ואינו זוכר מי הם.
הסבלים, הסקאים ויתר פועלי-העיירה וענייה באו אל הטחנה. המה פרצו לאוצר-השקים, הוציאו חבילות חבילות, הרטיבום בנהר, כיסו את גגות הבניינים שמסביב לטחנה. אחדים מהם המציאו סולמות וכדים. שתי שורות אנשים השתרבבו מן הנהר עד למקום השריפה. האחת הספיקה כדים מלאים מיד ליד, והשניה החזירה את הריקים. נמצאו אחרים שהזדיינו במפצים וקרדומות. הם קפצו אל תוך האש והרסו ושברו.
מלבד הטחנה נשרפו עוד שני בתים נמוכים, שנשא אליהם הרוח ניצוצות וגחלים בוערות. למחר יכתבו בעליהם בפנקס של החברה “מאירת עינים.”
כששב זלמן אל ביתו נפעם, עייף ויגע, בדק את החבילה שמסר קופרמן לידו, ומצא בו חורים רבים, הוא בא לידי חשש שמא נפל דבר מה מתוכה, והתיר לעצמו לראות מה שמו בה. מתנחם הוא בראותו שהחפצים ששמו בה גדולים מכפי החורים, שנמצאים בחבילה. אם לא שמו בה דברים קטנים מאלו לא אבד כלום. בין כל החפצים מצא תכריך גדול. הוא פתחו.
ששת אלפים ושתי מאות כסף מזומן. יותר לא יכול למנות. דומה היה לו, שאיזו יד נעלמה תופפה בחזקה על לבו וארגה ארג שממית על עיניו. הוא לא הכיר ברגע זה ערכו של הכסף. כשהביט על אחיו ועל אמו נדמה לו שהם זרים. ושתי הכרות מילאו אז את לבו. מצד אחד, קופרמן אינו זוכר, אנא החביא את הכסף. התכריך יכול היה להיפתח מעצמו, ודרך חורי החבילה יכול היה ליפול כל הכסף או חלק מהכסף. ומצד שני, כשישיב עכשיו את הכסף, הרי הוא זוקף את קומתו על מדרגה ששום איש ממכיריו לא עמד עליה. והן זהו קץ המטרה, שאליה הוא שואף כל ימיו. הוא נמלך בנפשו, אך לבסוף לקח את החבילה בידו, קם ויצא.
קשים היו רגעי ההליכה על זלמן. רגליו רעדו. הוא הביט על סביביו, אולי ימצא עגלה לעלות עליה ולנסוע למקום הצריך לו. העגלה נמצאה. הוא רמז לה שתעמוד ויעלה עליה.
“לאן?” שאל העגלון.
“לאן?” משנן זלמן לעצמו את השאלה.
זרה היתה לו שאלה זו, שלכאורה יש עליה תשובה פשוטה.
אך איזה מחשבה זרה הסתבכה במוחו. “לאן?” שואל הלז. הרבה דרכים יש. אל הטחנה, זוהי דרך אחת, אך יש עוד דרכים והן מובילות למשל, לאמריקה, לקנדה.
“עמוד!” קרא פתאום אל העגלון.
העגלה עמדה. זלמן ירד והלך רגלי. ירא היה לשבת בעגלה.
י 🔗
היזקו של קופרמן לא היה מרובה כל-כך. הטחנה עבדה את עבודתה גם תחת גג-פרוץ. לתיקון-הגג לא היה זקוק להוציא כסף משלו, הטחנה היתה בטוחה באחריות.
קופרמן ישב במסיבת ביתו משיח עם חבד, ומהרהר בדבר המקרה.
מקבל זלמן בשכרו עשרים רובל לחודש. אילו היה מעלים את החבילה, כמה רבית היה הכסף מביא לו בכל חודש? שמא תאמר, חושש היה, שסוף-סוף אהיה נזכר, שנתתי לו את החבילה, הרי יכול היה להשיב מחצית הכסף, ומחציתו השניה היתה בוודאי נשארה אצלי בחזקת אבודה, מאחר שהחבילה היתה מחוררה. סכום כזה אצל צעיר כמוהו הוא מטמון, הון בטוח. כשהשיב סכום כזה לבעליו, צריך להודות, שבלב צעיר זה יש… יש… אלהים, יש מה שקוראים רגש מוסר.
הסתכל בו חבד בשחוק של מנצח, והלז ניענע לו בראשו.
לא נתקררה דעתו של קופרמן עד שהפריש חמש מאות רובל, הכניסם בתוך חפיסה וכתב עליה “הכרת תודה לאדם על ישרו,” והושיטה לזלמן לעת ערב בשעה שיצא מן הטחנה ללכת הביתה. זלמן נתן בו את עיניו, נדמה לו, שזה חפץ להדיחו מן המקום, שטרח עליו כל-כך עד שהגיע אליו. הוא אינו יודע כמה יש בחפיסה, אבל ברי הוא, שיש שם פחות ממה שיכול היה לקחת באותו הלילה. הרי זה כאילו חפץ הלז לקנות ממנו בסלע דבר ששווה מנה.
הוא לא קיבל את החפיסה. קופרמן הלבין פנים, ולא עוד אלא שהרגיש את עצמו אשם כנגדו. “עלבון גרמתי לצעיר נפלא זה,” הוא מתחרט ומצטער.
בלבו נקבע, שאין זלמן איש פשוט מאנשים הלהוטים אחר ממון, והתחיל נוהג בו כבוד. מבקש הוא דרכים איך לגמול טובה עם צעיר זה באופן, שלא ירגיש בדבר ולא ימאן לקבל.
גמר בדעתו להתייעץ על זה עם חבד.
יא 🔗
כשהתייעץ קופרמן עם חבד על אודות השכר, שהוא חפץ להוסיף לזלמן, נתן לו להלז הרבה חומר למחשבות.
אהב חבד באמת את הצעיר הזה וחפץ באשרו. בבחינה ידועה, הרי הוא שהביאו לכאן. הוא פעל עליו הרבה. גם רואה הוא בו חתן לבתו. הוא רגיל להביט עליו כעל קניינו. אלא שלבו נוקפו, שמא כשיתעלה זלמן כל-כך – מי יודע? ימצא לו איזה עשיר, שיתן לו נדה רבה, ואז… כל תקוותי, תעלינה בתוהו. אין לו שום צדקה למנוע מאדם בשביל זה את אושרו, אבל קשה עליו הנסיון.
ולפי שעה השמיע בביתו דברי כיבושין, סתם, על הנערות שבזמן הזה, שלמודות הן למאן, לסרב, עד שמבריחות מעליהן את אושרן. אינן יודעות איך להתנהג. ואחר-כך הן ישובות עד שילבינו שערותיהן. צביה שמעה וידעה שהדברים אינם יכולים להיות מכוונים, לא אל אמא ולא אל האחים הקטנים. אבל כמו כן אינה יודעת כלפי מה הם נאמרים בנוגע אליה? כמדומה לה, שאבא יודע את יחוסה אל זלמן. היא לא הלכה מעולם לבקש את אשרה; אבל מכיוון שמצאה אותו, שוב אינה מבריחה אותו. אדרבה, אילו היה זה מן הנימוס, היתה הולכת עמו יחד לעסוק עמו בבית-הטחנה במשך כל היום. כלום יש עוד איזה צל של ספק על אודות היחס שבינה ובינו? היא כבר השמיעה לו דברים, שכשהיא נזכרת בם עכשיו, היא מסתמקת ומתביישת בפני עצמה.
כלפי מה מתכוון אבא?
וחשיכה גדולה היא מרגישה בלבה. איזה רעיון מסוכסך, בעל חודים ועוקצים נכנס שם ודוקר, ומכאיב. אין מצב נפשה מתאים אל מראה שמש-האביב הזורע ניחומים, תקוות וששון על האדמה העירומה. והיא, צביה, לבכות חפצה.
טוב עשה זלמן, שנכנס אליה בערב. בואו אל הבית פיזר כרגע את העננים הכבדים אשר נראו על שמי חייה. נדמה לה, שהקיצה מתוך חלום קשה. נדמה לה, שפני זלמן נשתנו פתאום בימים האחרונים. נתעדנו. לחייו בולטות, איזו לאות שפוכה עליהן. אבל יחד עם זה מרחפת עליו איזו נחת-רוח, שביעת-רצון, חדווה שקטה. יפה היה אז בעיניה מאד. אלמלא שהתביישה מרעיונותיה, שמילאו זה עתה את לבבה, היתה מחבקת אותו והיתה מאמצת אותו אל לבה. היא שמחה לקראתו, וחפצה להעסיקו בדברים, בכדי לשכוח את הרעיונות המרים, שהכבידו עד עכשיו על לבה. נזכרה בהבטחתה, שהבטיחה לחברותיה להמליץ לפניו על העניים, שנדחו מעל הטחנה והתחילה בדבר.
אבל הוא הפסיקה.
“כבר סיפרו לי, שחברת ‘מאירת עינים’ מזדיינת כנגדי. זה אמנם כבודכן, שאתן מקשיבות לשוועת עניים. אבל, יקירתי, צריכה את לדעת שאין הטחנה מוסד של צדקה כזו של ‘מאירת-עינים.’ זהו מוסד מסחרי שצריך לו ידים זריזות. יכול קופרמן לתת נדבה קטנה או גדולה, להשתתף במעשי הצדקה, אבל אינו יכול להפוך את הטחנה לבית-מחסה לזקנים ועצלים. אם יעשה כך יבוא אחר ויפתח לו טחנה, שעובדיה זריזים ויקפח את זו של קופרמן. תמה אני, שלא הבנת מעצמך את הדבר. הטחנה אמנם לפי שעה אינה שלי, אבל יושרי ואמונתי ערבים בעד הצלחתה.”
נכלמה צביה, והתפלאה על עצמה, איך זה באמת לא הבינה את הדבר מראש. מה חפצות ממנו חברות “מאירת-עינים”?
ונדמה לה באותו יום, שכל מה שהוא אומר, הוא כל-כך מוכח, ישר, מובן! ונכונה היא להראות לו על עוד מספר עצלים העובדים בטחנה, ולהציע לפניו שירחיקם.
“חברת ‘מאירת-עינים’,” הוסיף זלמן, “אין להכחיש, זוכה בקיומה, דואגת לאומללים. אבל טוב היתה החברה עושה, אילו השפיעה על העניים, שלא יהיו עצלים, רמאים וגנבים צריך להיטיב את המצב המוסרי שלהם. במקצוע זה יכולות אתן למצוא הרבה משתתפים. גם אני לא הייתי מונע את עצמי מלעזור לכן.”
רעיון זה נראה אצלה חדש, יפה נשגב.
הם ישבו ודיברו הרבה. אחר-כך טיילו ודיברו הרבה. ביחוד הרבתה צביה לדבר על כול ועל הכול. פטפטנית נעשתה בשעה זו. בתוך יתר דבריו סיפר זלמן לצביה, שקופרמן קצב לו מעתה חמישים רובל לחודש.
יב 🔗
ירחי השביתה תמו לטחנה. מה שהיה צריך לתקן תיקנו. המקולקל הוצא ותחתיו הובא חדש. ושוב נשמע שיר הטחנה.
וקיץ של עבודה מרובה עבר על זלמן. קופרמן, מכיוון שבא לידי אמונה מוחלטת ביושרו של זלמן עמד ונהנה ממנו. הוא הטיל עליו הרבה עבודות חדשות שהיה עושן עד עכשיו בעצמו.
וכשנסע קופרמן עם אשתו לחוץ-לארץ במצוות הרופאים, הפקיד את כל ענייני ביתו בידי שני עובדים זריזים חרוצים ונאמנים, בידי חבד וזלמן. גם בת-שבע נשארה בבית.
פעם אחת, כשיצא זלמן מחדר עבודתו, עוד ניכרו בחוץ הזהרורי בין-השמשות, בת-שבע עמדה נשענת על פתח המסדרון. היא חיכתה לשעת יציאתו. דעתה לא היתה נוחה ממה שראתה אותו מטייל הרבה עם צביה. והרבה פעמים כבר הכינה את עצמה לדבר עמו. היא חפצה להגיד לו שעוד לא התחרטה, שהוא אינו עוד הפקר לכל הנערות.
היא אמרה לו שהיא חפצה לדבר אתו ותלך הביתה, הוא השיב לה תשובה על דבריה וילך אחריה.
אופל הערב הלך וגבר בחדר, מרגע לרגע, לאט לאט, עד שלא הרגישו בדבר.
היא דיברה הרבה. נשימת-פיה ריחפה ורפרפה על לחייו. זלמן נלאה מהר לשמוע את דבריה ושקע במחשבות.
פתאום הרגיש על ערפו יד רכה וחמה. בת-שבע פסקה את שיחתה. היא עצמה את עיניה. מיותרות היו לה עכשיו. היא שקעה כמו בחלום. ולאט לאט נמשכה אחרי תאוות-לבה. התנהגותה הוכיחה לזלמן, שהבהמיות שבה התגלתה בעצם עירומה…
ורעיון בהיר עלה במוחו. אם יכבוש עתה את יצרו יהיה הוא הגיבור. וזה יכול רק להביא לו תועלת. ירוויח אחר-כך תענוג נפלא לכל הימים. כעין התועלת שמצא בהשבת-הכסף. והוא חש תענוג משונה, שאין בדומה לו… בכבשו את יצרו.
יג 🔗
כשפתחה בת-שבע את עיניה מצאה את עצמה בתוך האופל. יחידה, שוכבת שלא כהוגן, לבה עוד לא חדל לסעור.
ואחרי המקרה הזה התחיל זלמן לחשוב מחשבות על בת-שבע ועל צביה, הוא התחיל לדמותן זו לזו ולסוף בא לידי החלטה, שהאחת שובבה, קלת-דעת, אך מלאה חיים סואנים, והשניה צנועה, בעלת-מידות ונימוסים. והוא כמעט גמר כבר בדעתו לבכר את צביה על בת-שבע, אף-על-פי שעכשיו, על-פי מצבו, אינו כל-כך רחוק מבת-שבע. כך גמר אמנם בדעתו אך אוהב הוא להרהר, איך יכולים הדברים לחול אילו עמד ונשא את בת-שבע. ומהרהר הוא ונהנה מהרהוריו.
מעשה השגחה ראה חבד, במה שהזמין לו השם-יתברך ריווח הגון בהיסח-הדעת, ריווח, שיש בו כדי לסלק נדוניה הגונה לבתו, וגם להוצאות החתונה.
קופרמן לא שב עדיין לביתו. השנה נראתה מראשיתה שחונה וגשומה. התבואות נראו יפות, אלא שלפני גמר בישולן לקו בברד ובריבוי-גשמים. שער התבואות הלך והתייקר. וחבד וזלמן הקדימו את עצמם ונסעו לעיירה קרובה, קנו שם סכום גדול, של חיטים בשער היום. חבד מצא לנחוץ להודיע בטלגרמה את דבר הקניה לקופרמן. הלז התחלחל מפני המחיר הגבוה, וידעני המקום הגידו לא את השערתם, שעתיד השער לרדת. הוא קם והודיע לחבד בטלגרמה, שהוא מבטל את הקניה. חבד וזלמן נסעו אל העיירה להיפטר באיזה דרך מן הקניה. כסוחר פיקח התחכם חבד ולא פרסם את דבר בואו. סוחרי העיירה, העומדת רחוק ממקומות השווקים, באו במבוכה, הם שיערו, שחבד בא שוב לקנות. השער עלה, והמוכר הראה סימני חרטה. חבד התפשר עמו ולקח שמונה מאות שכר התפטרות. חבד התעסק בשאלה, למי הרווח הזה? הרבה חקר בדבר ומצא לכול לראש שהוא זקוק להם מאד. אחר-כך מצא, שבעיקרו של דבר הרי האדון משך את ידו מן העניין. דיו שהפקיע את עצמו בלי היזק.
הריווח שלי.
לא קשה לו כל-כך לפסוק הלכה, שגם לזלמן מגיע חלק. סוף-סוף הכול הולך אל מקום אחד.
זלמן לא הסכים מהר על הדבר. זהו אצל חבד פשוט. יודע הוא בו שבעניינים מוסריים הוא קיצוני. אין בכך כלום.
“עושה אני את הדבר על אחריות רגשי מוסר שלי.”
לקופרמן לא יגלה את כל הענין, ואין לזלמן שום חלק בעבירה.
ככה לגלג על זלמן.
ובולמוס של מסירות נפש אחז את זלמן. כשבא קופרמן אל ביתו, סיפר לפניו את כל הענין לפרטיו. והאדון התחיל מביט על חבד בעיני חשד ונטירת-איבה.
אנשים קרובים לדבר יודעים שהוא מחכה לשעת-הכושר להדיח את חבד ממשמרתו ולהושיב את זלמן על מקומו. ואף-על-פי-כן לא היה קשה על זלמן להתמיד בביקוריו בבית חבד. יודע הוא בנפשו, שלא משנאה או מקנאה עשה מה שעשה. הוא עשה כך, מפני שחש בנפשו נטיה חזקה, דומה לתאווה, לעשות כך.
אך קשה נעשתה ישיבתו של זלמן בבית חבד על צביה. אהבתה אמנם לא נתקררה אליו, אלא שהתחילה להרגיש אליו איזה רגש כבוד דומה ליראה. מכירה היא, שאדם זה אינו כלל מסביבתה. רם ונישא הוא.
כשהוא יושב בחברתה, נדמה לה, שאיזה ענק גדול ממלא את חללו של החדר. ומתכווצת היא וסולדת בכל תנועה ותנועה שמא תגע בו.
וכשהוא יוצא, לבה נמשך אחריו, נמשך, נמשך עד לידי כאב. לולא התביישה מפניו, היתה רצה אחריו.
יד 🔗
ומקרים חדשים באו ונתנו לענין צורה חדשה. זהירותו של קופרמן בקניית חיטים לטחנה עלתה לו בשנה ההיא בדמים מרובים. המקח עלה מיום ליום. הטחנות, אשר מסביב אספו חיטים משעת-הזול והוא, קופרמן, צריך היה לקנות בעת שהיוקר הגיע למרום גובהו. הוא לא יכול לעמוד במלחמת ההתחרות עם בעלי הטחנות. השמאים שבעיר התלחשו עליו שהוא יורד מנכסיו.
מצד אחר קם עליו אסון חדש. הגראף הצעיר בא להתנחל באחוזת-אבותיו ועלה בדעתו לבנות טחנה חדשה על מקום החרבה. אין זלמן יודע מי המליץ עליו באזני הגראף. אבל די לו לדעת, שהגראף, הזמינו אל החצר והציע לפניו שיבוא לנהל את הטחנה החדשה על חשבון אריסות. זלמן בדק את הדבר מכל צדדיו ומצא שיכול הוא לקבל את ההצעה. ואז… כבר הגיעה לו עת שיבנה בית בישראל.
עכשיו יודע הוא שבת-שבע אינה רחוקה ממנו יותר מצביה. ירידתו של קופרמן ועלייתו שלו שתיהן נפגשו באמצע הסולם החברתי.
קרובות אליו עכשיו גם זו וגם זו ומרגיש הוא נטיה בלבו גם לזו וגם לזו. אך איזו מהן צריכה לעלות בחלקו?
והוא עומד לפני סימן-השאלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.