קול מבשׂר / אחד העם

¹

(מכתב אל עורך “הצופה”)    🔗

אדוני העורך!

ידעתי אמנם מראש, כי הדברים הבאים בזה לא יהיו רצויים לרבים, ובכל זאת אבקשך לתת מקום להם, ואחריותם עלי לבדי.

בימים האחרונים, מאז הראו הציוניים החדשים את כוחם ב“קפיצת הדרך”, בעברם ביום אחד מציון עד אפריקא המזרחית, – נראתה נטיה ידועה גם במחנה הציוניים הישנים – הם “חובבי ציון” לפנים – לנסות אף הם כוחם ב“קפיצה” אך לא במקום, כי אם בזמן: לשוב לאותה השיטה שאחזו בה לפנים, ביחוד “בימי הרעש” של שנות תר“נ ותרנ”א. השיטה הזאת נקראה בשנים האחרונות לגנאי בשם “הישוב הקטן”, בניגוד לאותו “הישוב הגדול” שהבטיחה לנו הציוניות הבזילית. אבל באמת אין בשם הזה שום גנאי ואינו מציין שום שיטה מוגבלת. כי בין ישוב קטן וישוב גדול אין הבדל אלא זה שבין נער קטן ואיש גדול, כלומר בין שתי מדרגות של ההתפתחות הטבעית בעצם אחד, שאין ביניהם ניגוד עצמי ופנימי, אלא שהאחת בהכרח קודמת בזמן לחברתּה ואי אפשר לזו בלא זו. ישוב גדול אפשר לו שיבוא רק על ידי התרחבותו והתפשטותו של ישוב קטן שקדם לו, ורק דמיון כוזב יוכל לצייר לעצמו ישוב גדול הנוצר בבת אחת בכל גדלוֹ ולא היה קטן מעולם. ואולם השם הנכון, המציין באמת עיקר תכוּנתה של שיטת-הישוב הישנה, הוא – לא “ישוב קטן”, כי אם – ישוב מבולבל ורעוע, בניגוד לישוב מסודר ומתוקן, שצריך ואפשר היה ליסד בארץ ישׂראל עוד לפני שנים רבות, לולא רצו גם חובבי ציון הישנים, שיהיה הישוב “גדול” קודם שהיה “קטן”; לולא השתדלו להרחיבו בדרכים מלאכותיים, בעת שצריך היה להשתדל אך ביצירת התנאים הטבעיים המוכרחים לצמיחתו, וליתן לו אח“כ לצמוח בכוח עצמו. – ואת השיטה הזאת (כפי שאפשר לשפוט על סמך סימנים שונים) רוצים לחַדש עתה, בתור תשובה על התנועה ה”אפריקנית“. כאז כן עתה מתחילים להפיץ בעם בשׂורות טובות על דבר אשרם ועשרם של הקולוניסטים בארץ ישׂראל, וכאז כן עתה מתכּוונים לעורר על ידי אמצעים כאלה את ה”אהבה" לציון ואת התשוקה להתישב שם, כלומר מהללים את ה“סחורה” בשביל למשוך את העם ל“חנות” שלנ ו…

ואינני מכחיש, כי תכסיסי-מלחמה אלו, כשהם לעצמם, נראים לי כבזיון גדול לאותו האידיאל שאנו מבקשים הגשמתו בציון: כאִלו רעוע הוא האידיאל ההיסטורי הזה כל-כך, עד שזקוק הוא לאמצעים “מן השוק” בשביל שיוכל לעמוֹד בפני איזה חלום בן-רגע. אבל בגלל זה בלבד לא הייתי יוצא להפריע שׂמחת הקהל, לולא נראתה לי גם סכנה גדולה בדבר, שמא יגרמו הבשׂורות המשׂמחות בשעת צרה זו מה שגרמו בשׂורות כאלה לפנים, בשנת תרנ“א: אימיגרציה מבוהלת לארץ ישׂראל, שסופה מהומה ומבוכה לשנים רבות. אמנם, בעלי הבשׂורות אינם גומרים את ה”הלל" שלהם בקריאה גדולה: “ובכן, אחים, לכו לארץ ישׂראל ותחיו בטוב ובנעימים!” ואם יבוא האסון, ירחצו הם, המבשׂרים, את כפיהם ויאמרו: “ידינו לא שפכו את הדם הזה! האם אנחנו קראנו לאלה העניים שיבואו?” – אבל באמת אין בקריאה מפורשת שום צורך. הנרדפים והרעבים מַטים אוזן ומקשיבם ברעדה לכל הגה היוצא מפי כל עסקן בצרכי הכלל, בצפּיתם למצוא איזה פתח-תקוה, איזה דרך לצאת מן המצר, והם יבינו היטב פירושם של דברים כאלה, הנשלחים על-ידי הטלגרף לכל תפוצות הגולה “המצב [של המושבות בא”י] טוב מאד. מי יתן ובעוד עשׂרים שנה יהיה מצבנו ככה. הקולוניסטים יכולים לחיות בלי כל תמיכה. גם אם יסַלקו הברון ויק"א את ידיהם מהם אפשר יהיה להקולוניסטים להתקיים… אוסישקין מלא התפעלות מכל אשר ראו עיניו ומביע תקוות חזקות לאפשרות תחית העם על אדמתו".² – גם איש המוני, שלא למד מעולם חכמת ההגיון, ידע להוציא מן המשפטים המוחלטים האלה את התולדה המחויבת מהם, ובעמדו על פרשת דרכים ואינו יודע אנה יפנה, ימצא כאן את הפתרון לשאלתו הקשה וילך לארץ ישׂראל, ליהנות גם הוא מן “המצב הטוב” ולקדם את אֶחיו שבגולה ב“עשׂרים שנה” של חיים טובים ומאושרים…

עומדים אנו עתה בתקופה של “התפעלות”. אבל, אם יש ערך ידוע להתפעלות, בתור כוח מעורר ומחַזק, באספות וקונגרסים, העוסקים בדיפּלוֹמַטיא ושאר ענינים שהם כהררים התלויים בשׂערה, – הנה אין לה שום ערך, בתור מופת וראיה, בשאלות של קולוניזציא, התלויות במעשׂים ומספּרים. מעשׂים ומספּרים אפשר להכחיש רק על ידי מעשׂים ומספּרים אחרים, יותר מדויקים, ולא על ידי התפעלות לבד, אפילו של מאה אנשים כאחד. ועל כן הנני חושב, כי ה“קוֹמיסיא', ³ ששבה עתה מארץ ישׂראל עם מר אוסישקין בראשה, לא תוּכל גם היא להסתפק בזה, שבִשׂרה לנו מה שבִשׂרה בסגנון “מלא התפעלות”, אלא מחויבת היא לפרסם אותם המעשׂים והמספּרים שעליהם נשענות בשׂורותיה הטובות, למען נראה ונוָכח בעצמנו, מה הוא עתה המצב האמתּי של הישוב בכלל ושל כל מושבה בפרט; מחויבת היא להראות במופתים נאמנים, כי כל המעשׂים והמספּרים שנתפרסמו עד כה על ידי אחרים ושאינם נותנים כלל מקום לשׂמחה – לא היו מכוּוָנים אל המציאות, או כי נשתנה המצב במשך השנים האחרונות מן הקצה אל הקצה. באופן האחרון צריכים אנו לדעת, במה נשתנה המצב, באיזו דרכים ועל איזו יסודות, ואם השנויים האלה לטובה הם טבעיים וקיימים, או רק מלאכותיים וארעיים; צריכים אנו לדעת כמו כן, אם הקולוניסטים באמת כבר חיים כולם “בלי כל תמיכה”, או כי אך “יכולים לחיות בלי כל תמיכה”, לפי השערת המבשׂרים, אע”פ שבפועל מוסיפים הם לקבּל תמיכה – תמיכה גלויה או תמיכה מסותרת בצורת “הכנסה” מדוּמה. ואם התמיכה עדיין קיימת – מפני מה היא קיימת? מפני מה מקבּלים המקבּלים ומפני מה נותנים הנותנים, אם אין בזה עוד שום צורך? בקצרה, הרבה והרבה אנו צריכים לדעת, בשביל שנוּכל להביע בעצמנו לידי הכּרה – על יסוד ידיעותינו, ולא על יסוד ההתפעלות של אחרים – כי באמת “יכולים הקולוניסטים לחיות בלי כל תמיכה וגם אם יסַלקו הברוֹן ויק”א את ידיהם מהם אפשר יהיה להם להתקיים“. ואם, אחר שנדע את המצב לאמתּו, נגיע כולנו לידי הכּרה כזו, אז תהיה חובתנו קודם כל לשלוח עוד הפעם “מַלאכוּת” לפאריז, שתדרוש מאת הברוֹן ומאת יק”א לסַלק ידיהם באמת מן הישוב ולהניח לו להתקיים בלי עזרתם. ה“מַלאכוּת” המפורסמת, שהלכה לפאריז בשנת תרס“א, אמנם לא הצליחה, ⁴ אבל זו, שנשלח עתה, בודאי תצליח. לפי שהראשונה ירֵאה היתה להעמיד על דעתה, שמא יקצוף הברוֹן ויסַלק ידו מן המושבות מבלי תת להן יכולת תחלה להתקיים בלי עזרתו. אבל עתה, שיכולת זו, לדברי המבשׂרים כבר יֶשנה, ואין לנו אם כן לבקש עוד כלום אלא סלוּק גמור מיד, – עתה בודאי לא תירא עוד ה”מַלאכוּת" לדרוש בחָזקה את הסלוּק הזה מאת הברוֹן ויק“א, וסוף סוף תצליח להסיר מלבם את התאוָה הזרה השולטת בהם: לבזבז ממונם למושבות שאינן צריכות לכך כלל… ואז, כשיעבור זמן ידוע אחר ה”סלוק" ונראה, כי הקולוניסטים “מתקיימים” ומצבם טוב באמת, בלי כל עזר מן החוץ, – אז בודאי תהיה לנו רשות לבשׂר את הדבר בקהל רב, ובלבד שנפרסם עם זה גם את ה“חשבון” בכמה עלה “המצב הטוב” של כל מושבה, כדי שהרוצים להתישב מחדש בארץ ישׂראל בעת הזאת – קודם שהוּסרו המכשולים העיקריים, הידועים לבקיאים – לא יטעו לחשוב, שאפשר להם להגיע לאותו המצב הטוב באמצעים קלים וביגיעה מעטה.

בטוח אני בחברי הקוֹמיסיא, שבדואי מכּירים הם עצמם, מה חובתם – ויעשׂוה. אבל לע"ע לא שמענו עוד מהם אלא דברים כלליים בלבד, בלי שום אות ומופת, ואין אנו יודעים עדיין, עד כמה יש יסוד להשקפתם על הישוב בהוה, ועל כן, מי שממהר לפרסם בקהל בשׂורות “טלגרפיות” כאלה, שיש בכוחן להביא את העם לידי מושׂגים מוטעים ותקוות כוזבות, הרי הוא עתיד ליתן את הדין על התקלה שתוכל לבוא על ידו.

אודיסא, כ' תשרי תרס"ד.