הערכת עצמנו - פרק ז' / א"ד גורדון

ז    🔗

אולם רצונך לראות, עד היכן מגיע כוח ההיפנוז האירופי עלינו, – התבונן באותה העובדה, שנגעתי בה בתחילת הענין, כי הראשון שהטיף בכל כוח כשרונו הגדול לטשטוש צורתנו הלאומית, לשינוי אפינו הלאומי היה מי שבא להורות בקרבנו את תורת היחיד, יחיד – וטשטוש הצורה! יחיד – ושינוי האופי!

כדאי להתעכב מעט על זה.

תורת היחיד, כלומר בירור מהותו של היחיד, היתה יכולה להיות לנו רק לברכה. עולמנו הלאומי, עד כמה שהוא ראוי לשם עולם, עומד עתה רק על היחיד, כלומר רק על הפרטים. אין לעצמותנו הלאומית בזמן הזה, כאמור למעלה, גואל אחר מלבד ה’אני' של כל אחד מאתנו.

אולם מהו היחיד? מהו היחיד לא על פי התורה והמסורה, עי אם על פי עצם מהותו של האדם? מהו העיקר בו? האם העיקר הוא יחסו את אחרים, חשבונו עם הציבור, התגדלותו והתגברותו על חשבון הציבור, – או העיקר הוא יחסו אל עצמו, חשבונות עם עצמו, התגדלותו והתגברותו על חשבון עצמו מבלי להתחשב עם הציבור; האם העיקר הוא הצורה הקבוּעה על פי התורה או על פי המסורה, צורת צב שריון, שכל חייו וחיי כל העולמות מצומצמים בו, – או העיקר הוא גילוי עצמותו המיוחדת של היחיד ועלייתה למעלת עצמות עליונה? מי הוא יותר יחיד: אם, למשל, טולסטוי, שהיה ההפך הגמור ממה שקורא ניצשה, אלא שיצר את עצמו ואת עולמו מתוך עצמו, או איזה תלמיד ותיק של ניצשה, נניח, אדם מאד נעלה, שיצר את עצמו בצלם האדם העליון של ניצשה?

צורה קבועה ליחיד – הרי היא סתירה מינה ובה, כי על כן יחיד הוא. צורת היחיד מתיחדת ב’אני' המיוחד שלו, ואינה נפסלת כלל, כשהיא, לפי המבטא הישן, צלם אלהים – ממלא כל עלמי וחי לתוך כל חיים. בכלל, היחיד אינו איזו בריה מיוחדת במינה, כל אדם, במידה שהוא אדם, במידה שהוא שלו ועולמו שלו, הרי הוא יחיד. האדם מתחיל מן היחיד, מן היחיד שבכל אדם. רק בנפש היחיד יש מקום ליחסים גדולים. יחס גדול אל עצמו הרי זה אומר יחסים גדולים אל הכל – אל הטבע, אל האדם, אל כל מה שחי ואל כל מה שהווה.

מהותו של היחיד הרי היא עצמותו, ‘אני שלי ועולמי שלי’ – יחס גדול, יחס של אמת מוחלטת בין ה’אני' הפרטי ובין ה’אני' העולמי, בין העולם שבצמצום ובין העולם שבהתפשטות. בירור היחס הזה הרי הוא כל תוכן חייו של היחיד, כל היצירה שבחייו, לפיכך השואל על מהותו של היחיד הרי הוא כאילו שואל: מה חשוב לאדם יותר: עצמותו, שגילוי צורתה העצמית העליונה היא יצירת חייו – או חושבה לו יותר הצורה הכללית העליונה, הטבועה בחותם ההשכלה של הזמן או המחשבה העליונה של הזמן? או בלשון אחרת: כיצד ומהיכן צריך אדם לבנות את בנין עולמו: אם מלמטה למעלה ומבפנים אל חוץ, מן היסוד שבספירת הבלתי-מוּכר שבנפשו אל המוּכר ואל הנלמד, ומה שאינו מתאים אל היסוד, אפילו אם בעולמותיהם של אחרים הוא ראש פינה, הוא צריך לזרות הלאה; או הוא צריך לבנות מבחוץ אל תוך נפשו ומלמעלה למטה – ממה שנלמד וממה שמוּכר אל היסוד שבנפשו, ומה שאינו מתאים לו ביסוד צריך להקציע או להוסיף עליו, בכדי שהיסוד יתאים אל הבנין?

היחיד עונה: העצמות עיקר. אין כל השכלה בעולם ואין כל אידיאל שבעולם שווים בנזק ‘אני’ אחד, כי השכלה כזאת אינה השכלה ואידיאל כזה אינו אידיאל. חשבון עולם של אחרים וחשבון חיים של אחרים קרואים לגבי דידיה חשבון שלא מדעת בעלים, האדם יוצר את עולמו מתוך עצמו, מתוך ‘השכל הנעלם’ של עצמו, ובעיקר בשביל עצמו, או, במידה שהעולם נוצר בשביל יוצרו, יש בו בכדי להאיר גם לאחרים. מעולם לא ברא אדם ולעולם לא יברא אדם עולם אוביקטיבי, עולם השווה לכל נפש. עולם אוביקטיבי אינו אלא אחד, ואותו אין האדם מבין, אותו אין האדם משיג אלא מתוך העולם אשר בלבו, שמשתקף בו – ובמידה שמשתקף בו – העולם הגדול, מתוך ‘השכל הנעלם’ שבנפשו, שמשתקף בו השכל הנעלם העולמי. מאחרים יכול אדם לקחת רק מה שמתאים לעצמותו, מה שעוזר לגילויה ולעלייתה. יותר מזה רק פוגם, מה שמטשטש את עצמותו – עליו להילחם בו בכל כוח מחשבתו ולפנותו כולו ממסלולו, אפילו אם לגבי האחרים הוא אור עולם.

את הדבר הזה אתה לומד גם מניצשה, או ביחוד מניצשה, – אבל מניצשה ולא מתורתו.

ניצשה התקומם נגד המוסר, הוא דק ומצא, כי המוסר אינו אלא פרי התפרצות עבדותית מצד הקטנות והחולשה בספירת השלטון והגבורה, לפיכך מה שנקרא בשם מוסר אינו אלא מוסר עבדים, לפיכך אין בכלל מוסר ולא צריך להיות, כי כל מה שיפה ונעלה, והעיקר מה שעמוק ברוח האדם אינו אלא בספירת הגבורה והשלטון. לפיכם אם האנושות שואפת לעלייה, אין לפניה דרך אחרת אלא לברוא טיפוס עליון של בני אדם, אשר יהיה, גם מצד כוחות הגוף גם מצד כוחות הנפש, העומד ממעל לאנושות והשליט באנושות, אשר יהיה הגרעין, העיקר, האידיאה העליונה של האנושות.

אבל מה כל זה אומר? כל זה אומר רק, כי הוא, ניצשה, היה צריך לעשות כך, כי הוא לא יכול אחרת, משום שכך היא עצמותו, וכך היא צורתה העליונה. ומתוך כך הוא שפך אור חדש, אור גדול על מה שיש מן היפה והנעלה והעמוק בספירת הגדולה והגבורה, או, לפי השקפתנו אנו, האיר מצד חדש, מצד הגדולה, הגבורה, את המוסר העליון. זאת היא האמת של ניצשה, וזאת הברכה, שהביא לכל מבקש אמת עליונה. אבל אין זה אומר, כי זאת היא האמת המוחלטת, אין זה אומר, כי הוא גילה את כל שרשי המוסר או כי אין שרשים למוסר כלל. אין זה אומר, כי ישנה רק ספירה אחת עמוקה ונאורה – ספירת הגבורה והשלטון. המוסר, ככל כוח פועל בחייו של האדם, יש לו שרשים בכל הספירות, כמו שיש יופי ויש גבורה, כמו שיש שמים ויש תהומות ויש אין סוף בכל הספירות. ואם יבוא יחיד בעל כשרן גאוני, ששורש נשמתו הוא, למש, מספירת הרחמים, מספירת האהבה, מספירת האמת או אפילו מספירת הענווה, ואם הוא ימצא צורך לעשות חשבון עם ניצשה, – חזקה על יחיד כזה, כי הוא האר יאיר על הספירה שלו אור חדש, אור לא פחות גדול מן האור, ששפך ניצשה על ספירת הגבורה והשלטון. ואם ניצשה חשב, כי הוא מצא את אב החכמה ואם השתדל לבטל את כל תורות המוסר ואת כל בעלי המוסר ולהראות, כי הם, בהיותם נאמנם לעצמותם ולספירתם, הם כולם זייפנים, פחדנים, שטחיים וכו', – הרי זה מראה רק, כי גם הכשרון הגאוני אינו מעמיק לראות הרבה מחוץ לעולמו העצמי וכי גם האדם הגדול אינו נקי מחולשות, ביחוד, במקום שהדבר נוגע לתורתו, שהרי האמת היא ממש ההפך. נקח שוב למשל את טולסטוי. בא טולסטוי בעודו עומד בתקופה של בקשת דרכים, ומוצא את תורתו של ניצשה, האם היה צריך או האם היה רשאי לקבל את התורה הזאת? אבל לוּא קיבל טולסטוי את תורת ניצשה, ולוּא גם האמין בה בכל כוח האמת שבהכרתו, ולוּ גם השקיע בה את כל כשרונו הגאוני ואת כל כוחות נפשו הגדולה – הרי זה שקר נורא, שקר נפשי, הקשה לאין ערוך משקר הגיוני, שהרי שורש נשמתו אינו מספירה אחת עם שורש נשמתו של ניצשה. והוא הדין להפך: לוא קיבל ניצשה את תורת טולסטוי.

מכאן אתה אומר, כי עיקר מה שחידש ניצשה במשפט היחיד הוא לא בתורת האדם העליון שלו ובכלל לא בתורתו. עיקר כוחו של ניצשה הוא לא במה שנתן תורה, כי אם במה שהראה דוגמה – דוגמה יפה ונאדרה – כיצד מעלה האדם את עצמותו המיוחדת למעלת עצמות עליונה, אנושית, קוסמית, באופן כי מתוך עצמותו המיוחדת הוא מאיר באור חדש אחד מן הצדדים של רוח האדם בכלל ואולי של רוח החיים בכלל. רעיון האדם העליון גופו ערכו גדול רק בתור גודמה, אבל לא בתור צורה קבועה של עצמות עליונה ולא בתור דרך קבועה לעליית האנושות למעלה עליונה. ספירת השלטון, ספירת מלכות, אם למדוד במידה קוסמית, אינה כלל הספירה העליונה. השלטון עומד על גביהם של אחרים, כתרו – הכנעה של אחרים, גבורתו – חולשתם של אחרים, גדולתו – גדלות מתוך קטנותם של אחרים. יתר בירור – למותר. ואם בספירה זו מצא ניצשה כל כך הרבה אור, והעיקר, כל כך הרבה עומק, הרי זה מראה, כי אין לך תכונה נפשית, שאינה יכולה, כשהיא תכונה יסודית בנפש עשירה ועמוקה, לעמוד במרכז כל כוחות הנפש ולהאיר מתוכה אור חדש על כולם ומתוך כך – על נפש האדם בכלל; הרי זה מראה, כי אין לך עצמות, בעלת איזו תכונה שהיא, שלא תוכל, כשיש עמה כוח משחבה וכוח יצירה וכוח רצון, להעלות למעלת עצמות עליונה. ואם את הספירה הזאת לא נבצר מניצשה להעלות על כל הספירות, הרי זה מראה, כי אין דבר עומד בפני עצמותו של אדם בשאפה למעלתה העליונה.

ניצשה קערה מצא בתוך נפשו, בתוך עצמותו המיוחדת, קערה גדולה ויפה, שלא יכלה לעמוד במחצה אחת עם יתר הקערות שבעולם הרוח: מה עשה? עמד והפך את כל הקערות על פיהן והעמיד במקומן את קערתו הוא. והעיקר, יפה הפך, כי בכוח קערתו הגדולה והיפה הפכן. אבל – וגם זה צריך להאמר – ורק במחיצתו הפכן, רק בחלל עולמו המיוחד הפכן. הנה זאת תורת היחיד, – זאת ולא יותר.

אבל הנה בא יחיד משלנו, וגם הוא קערה מצא בתוך עצמותו המיוחדת, קערה שלא יכלה לעמוד במחיצה אחת עם קערתו של ניצשה, מה עשה היחיד שלנו? עמד והפך את קערת עצמו על פיה והעמיד את קערת ניצשה במקומה! יחיד הופך קערת עצמו ומעמיד קערת אחרים במקומה!

ברדיצ’בסקי – ניצשיאני! ברדיצ’בסקי, אשר היהדות – ודוקא היהדות היבנאית – היא שורש נשמתו, עצם עצמותו, ברדיצ’בסקי היחיד, המורד, בעל הכשרון המקורי והעצמות המקורית במידה שאין אולי דוגמתם בקרב סופרינו בזמן הזה, – ברדיצ’בסקי בא והופך על פיה – לא את קערת ניצשה, חלילה! – את קערת עצמו! במקום ללמוד אל דרכו של ניצשה היחיד, במקום לגלות מרחקים חדשים, תהומות חדשות, אורות חדשים בספירתו הוא ולתיתה עליונה על כל הספירות, הוא פשוט מקבל תורת ניצשה, ככל המקבלים תורה ממי שרוצה לתת להם, ונעשה כולו, עם כל עצמותו, פירוש על ה’אני' של ניצשה! ולא עוד אלא שבא ודרש, כי על עמנו כולו לשנות את אָפיו ולהיות לאחר! יחיד אשר בתור יחיד – בתור יחיד ולא רק בתור יהודי – היה חייב לקרוע על אשר עצמותה של אומה, שיצרה תרבות מיוחדת, הולכת ומטשטשת מאליה, בלי כל הטפה, עד אשר אומה מקורית הולכת ונעשית בהשפעת חייהם ותרבותם של אחרים לאחרת, לאומה בלי כל צורה עצמית, – יחיד בא ומטיף לטשטוש הצורה הלאומית, לשינוי האופי הלאומי, יחיד בא ודורש, כי האומה צריכה להיות אחרת!…

מובן, כי בזה רק החריב ברדיצ’בסקי את עולמו במקום לברוא עולם חדש – מי יודע? אולי לא קטן מעולמו של ניצשה – מתוך עצמותו המיוחדת, מתוך עצמותו היהודית-היבנאית המיוחדת. וזה סוד ה’קרע' שבלבו, – קרע, שאין אתה מוצא דוגמתו לעומק אף באחד מהמתאוננים על הקרע שבלב, המרובים כל כך בזמננו.

כך מרסקת השפעת התרבות הזרה את העצמות אולי היותר מקורית שבקרבנו! זה כוחו של ההיפנוז האירופי עלינו! (יש לחשוב כי דוקא מקוריות של ב. גרמה לו, שהוא לא יכול להתפשר, להשתמש בכתר אחד עם ניצשה: הוא היה מוכרח או לקחת את הכתר מניצשה, או למעט את עצמו) ומה יש לדבר באלה שאינם ברדיצ’בסקי, באלה, שברדיצ’בסקי נעשה להם למורה תורת היחיד ובכלל למורה דרך החיים, שעל היהודי החדש לבקש!

כך נבראה, או שבאה לידי שכלולה הגמור, התורה הגדולה של ביטול היש שלנו, שנתקבלה ב’נעשה ונשמע' על ידי מי שרצו לקבלה, כך אנחנו הולכים ומשתעבדים ברצון לרוח אחרים, בשעה שאנחנו רוצים לכאורה להשתחרר משעבוד הגוף לאחרים. כך אנחנו מעמידים את כל עולמנו ואת כל חיינו על פרזיטיות רוחנית, על פרזיטיות בדעות, במידות, בסדרי החיים החברותיים, בכל רוח החיים. עתה ירדנו (בעלי ההכרה העליונה גורסים: עלינוּ) עד המדרגה של ‘אהבתי את אדוני – לא אצא חפשי’. עתה איננו מעיזים ואיננו רוצים להיות מה שהננו, להרגיש מתוך עצמנו ועל דעת עצמנו, חשוב מתוך עצמנו ועל דעת עצמנו, לחיות מתוך עצמנו ועל דעת עצמנו. צִלם של אחרים, צל עולמם של אחרים, צל חייהם של אחרים – זהו האידיאל שלנו היום. – – – – –

עולם שלם חרב עלינו – עולם גדול. למרות כל ביטוליהם של מתבטלינו – ואיך חרב! האם אנחנו בעצמנו החרבנו את עולמנו מתוכנו על מנת לברוא על חורבותיו עולם אחר, חדש, כדרך כל מחריבים-יוצרים? רוח מן החוץ באה והפכה את עולמנו והחריבה אותו עד היסוד. ואנחנו? אנחנו קיבלנו עלינו את הדין בדחילו ורחימו כגזירת החכמה העליונה, שאין להרהר אחרי מידותיה ואין לבקש חשבונות רבים בגזירותיה ואין אפילו להצטער הרבה על רוע הגזירה. החורבן לא הרעיש אוֹתנו, לא הביא את מחשבתנו לידי התפרצות פראית סטיכית, לידי התנפלות לתוך התהום או לידי טיסות קומטיוֹת מסוכנות – לידי מעשה גבורה של מתיאש. אפילו לא ביקשנו הרבה בתוך החורבות, אולי נמצא שם איזו חמדה גנוזה, איזה כוח נעלם, איזה אור גנוז, אשר יתן לנו את היכולת לשוב ולברוא לנו עולם משלנו. אפילו טרגדיה של חורבן עולם לא נשארה בלבנו, אפילו מה שנותן מחזה של מהפכה קוֹסמית לא ניתן לנו. בדרך פשוטה ורגילה, מתחילה בפנים אולי קצת עצובים, אבל ברוח לא מדוכאה ביותר, ולבסוף בתרועת נצחון, בהצדקת הדין על החורבן, בגילה, רינה, דיצה וחדוה נכנסנו לעולמם הגדול והמלא אור של אחרים, ממש כמו שנכנס נשרף קבצן, לא איסטניס ביותר או לא איסטניס כלל, לגור בחדרים מרוּוחים ומוארים יפה, שנדבן עשיר מסר לרשותו.

והדבר מובן. לידי התגעשות מתוך חורבן עולמה באה הנפש לא מתוך הכרה עליונה, כי אם מתוך הרגשה עצמית עמוקה, כשאדם (ובמובן זה גם עם, כלומר אנשי הלב והמחשבה שבעם) בעל עצמוּת כבירה ובריאה מרגיש, כי עצמותו בסכנה, כי נתגלו ספירות חדשות בעולם המחשבה, תהומות חדשות בעולם הרגש, החוצצות בין העולם הגדול, בין העולם שבהתפשטות ובין עולמו שבצמצום, באופן כי עולמו אחת דתו להיחרב, – הרי הרגשה זו נותנת דחיפה עצומה למחשבתו ואינה נותנת לה מנוח, עד אם תמצא מוצא נכון ובטוח, עד אם תגלה בעולמו אפקים חדשים, יותר רחבים, עד אם תמצא יחסים חדשים, יותר גדולים, בין עצמותו ובין הטבע והחיים. וחזקה על הרגשה עצמית כזאת, כי היא תדחף את המחשבה אל הדרך המבוקשה ותמצא לה די צידה לדרך.

אולם זה כוחה של השפעת התרבות האירופית עלינו, שהיא מתחילה את הריסת עצמותנו מן היסוד, מהרגשתנו העצמית, שהיא, כאמור למעלה, מחלישה אותה לאט לאט, עד שהיא מביאה אותה לידי ליקוי גמור. באופן שאין עוד מה שיעורר את מחשבתנו בחזקה, בכל תוקף להתקומם, להתפרץ, לעבוד עבודה של יצירה משחררת, מצילה.

במצב כזה טבע הדבר מחייב, שהמחשבה תלך בקרך הקו של ההתנגדות היותר קטנה – תקבל את אמיתיותיהם של אחרים בתור אמת מוחלטת ואת מידותיהם של אחרים בתור מידותיהם של החיים העליונים שאין עליונים מהם. ואם אין זה מתאים לשורש נשמתנו, הרי זה אומר, כי שורש נשמתנו רקוב, ואין לו תקנה אלא בעקירה. ואם אנחנו עוד חוץ מזה נגועי הגלות, שבורים ורצוצים בגוף וברוח, טבועים ברפש ובחלאה שלנו ושל אחרים עד צואר, הרי אנחנו בודאי לא נפש אובדת בעניה, המבקשת את תיקונה, הרי אנחנו בודאי רק סמרטוט מכוער ומזוהם. ומה שייך, שיבוא עם סמרטוט מכוער ומזוהם לקבוע לעצמו יחסים חדשים אל הטבע ואל החיים. ומה שייך להתעמק, לבקש איזה כוח נעלם, איזה אור גנוז ב’חילוניות יהודית-סוסית'! להפך, אם איזה קו אור מבצבץ ועולה מאליו, צריך להראות, כי הוא אור מתעה, צריך לבטל אותו כעפרא דארעא, פן תבוא לידי יהירות, לידי מידת ‘אתה בחרתנו’, אותה תינוקת מכוערה, מנוּולת ומזוהמה, אותה כנסת ישראל, אשר ‘כאשר מצֵרה תתיצב לעינינו בכל חייה ההיסטוריים חוטאת, מוכה וצועקת’ ואשר אנחנו באים לחנכה.

כך היא המידה, – אבל צריך להוסיף: המידה האסתיטית.

וכך בלי ‘שבירת מוחין’ יתירה, בלי בקשת יחסים חדשים קבלנו את היחס האסתיטי, בתור היחס היחיד והמיוחד, העליון על כל יחסים אפשריים, אסתיטיקה – זאת היא דתנו היום, וביחוד, בתם של מחנכינו. וכדרך כל מחקים, אנחנו, כמובן, יותר אפיפיוריים מן האפיפיור.