רק שמונה-עשרה דקות תזחל הרכבת מפּיריאוס לאתוּנא, רק בשמונה-עשרה דקות אפשר לזכור דברים רבים – כל-כך רבים, שלא תַעלֵם על הנייר אף במשך שעה.

מוּלי ישב בקרוֹן אדון בא-בימים, אך רענן למראה, בהיר-שער, אפור-עינַים, במגבּעת טירולית ובמכנסי-ספּוֹרט קצרים: בפירוש מוינה, ובלי ספק - סוכן-נוסע. תוי-פנים נמרצים וברורים; פנים שאם תראֵם פעם אחת, לא תשכחם שלש-עשרה שנה. והא ראָיה, שאמנם ראיתיו לפני שלש-עשרה שנה, וגם אז – בחבל ארץ זה. אז היה כבן-ארבעים; אך יד השנים כמעט שלא היתה בו להזקינו. במאמץ-מה זכרתי אפילו את שמו: הֶר גוּסטאַב קוַדה. נזכרתי גם בלשונו הוינאית העסיסית והגרעינית: nette Xöllschaft תחת Gesellschaft, fesches Mädel ¹, fideler Bursch². נזכרתי אפילו, לאיזו מפלגה הוא שייך: סוציאַליסט-נוֹצרי וחסידוֹ האישי של ד"ר לוּאָגר.

ברם, הֶר קוַדה לא הכירני, ואני לא מצאתי לנחוץ להטרידו בחידוש הכּרוּתנו. תחת זאת החלוּ לנצנץ בזכרוני הפרטים השונים מפּרשת פגישתנו הראשונה ועד-מהרה הצטרפו לתמונה בולטת. אינני בטוּח אם כדאי לספּר: הרי זו איגרת של כּתּב צבאי, ואותה פגישה ראשונה אירעה לפני שנים רבות וכשלעצמה לא היתה קשורה בשום סיבּוּך בינלאומי. ואף-על-פי-כן – לא תהא זו גוּזמת-הבל אם נאמר, כי אוּלי דוקא הֶר קוַדה הוא העילה האמיתית למלחמה זו. זה ענין למחלוֹקת, ולא עלי להכריע בו.

הכרנו איש את רעהו באניה מקַנֵיָה לפיריאוּס. היה לנו תא משותף. המסע במחיצתו של סוכן-נוסע – לא תמיד נוח; לפעמים הוא נוֹח מאד – היינו, אם מצאת חן בעיניו. עד שמצאת חן בעיניו, יציק לך וימרר את חייך, יתפוס את מיטב המקום, יגבּב את מזוודת-הדוּגמאות שלו על קוּפסת-המגבּעת של בת-לויתך ואת רגליו יניח על גבי עתונך. אך משזכית לשאת חן בעיניו, מיד תגלה, איזה בחור טוב הוא ואיזה חבר-דרך יקר. הוא יודע שפע בדיחות מצחיקות, יודע להציג להטוּטים מדהימים. אם תבקש, ואף אם לא תבקש, יתן בך עין אחת, בעָצמו את השניה, ויגיד בדיוק, מה גילך ומה מעשיך. בכיסו – אולר “כּל-בּו” נהדר, הכולל שלשה להבים, מזלג, כף, מספּרים, איזמל-צפרנַים, מחצצה, מנַקית-אזנים, מַחלץ ומַרכּס-כפתורים; בכיס אחר – נרתיקוֹן ובו חוטים משלשה צבעים ומחטים וסיכּות אנגליות. הכל יש לו, והכל מתוּכנן בידו בהקפדה כזו ומסוּדר באמנות כזו, עד שההסתכלוּת בלבד מחַיה את הנפש. צרכי-האוכל ארוזים אצלו בסל מיוּחד, מצוּיד ברצועות ועשוּי מחלקוֹת-מחלקוֹת, עם מערכת-כלים כדי נדוּניה שלמה; וּמבחר המטעמים הוא כזה, שגם השׁבֵעַ, בהעיפו בהם עין, ירזה בו במקום מרעבון רב-מתק. אך לא לאורך-זמן יהמוּ מעיך, כי, בלי ספק, מיד יזמינך בעל-הסל בסבר-פנים ובלי צרמוֹניוֹת להשתתף בסעודה. בכלל, יעמיד לרשותך, בכנוּת ובשלמוּת, את עצמו ואת אוֹצרוֹת-צידתו, את סכיניו, את מחצצוֹתיו, את נסיונו הכביר ואת ה- savoir faire ³ שלו, שאין לו שיעוּר.

אני מתפּעל ביותר דוקא מתכוּנה אחרונה זו. סוכן-נוסע אמיתי, מבטן ומלידה, נֵחַן מן השמים בחוּש-מציאות מוּפלא, בכשרון לבצע בקלוּת ובדיוק דברים, אשר בעינינו – עיני האינטליגנטים, התלושים מקרקע כמוֹץ ברוּח – לא ניתנו להיעשות כלל. הוא רואה מיד, אם קונדוּקטוֹר פלוני מסוּגל להמציא לו בשׂכר חצי-שקל תא שומם-מאדם, או אינו מסוּגל. לפי הבעת גבּו של העגלון הוא מרגיש, אם רענן סוסוֹ או עייף. נהיר לו מחירוֹ של כל חפץ, ועל-כן הוא עומד על המקח בקיצוּר נמרץ ובאופן קולע כל-כך, עד שהמוֹכר המנוּסה ביותר בא במבוכה ונכנע לו אחרי היריה הראשונה: ⁴ inter doctores. אך ביחוד מעריץ אני את חושו הקולע ואת ביצוּעו המשוכלל באותו רגע קריטי, החמוּר ברגעי החיים, שבשבילנו, בני-תמוּתה פשוּטים, כמוהוּ כסיגוף: כונָתי לעזיבת המלון, מצעד-היסוּרים בין שני טוּרים של משרתות גנדרניות ומלצרים מפוארים. אתם ואני רועדים ברגעים כאלה בכל אברינו, מאבדים את עשתונותינו, מרוֹששים את עצמנו ואת משפחתנו, ואף-על-פי-כן מרגישים, כי לא רכשנו הוקרה וכבוד. אך הביטו-נא עליו: חת-שתים – וחסל, הכל מרוּצים, וביחוד הוא עצמו, כי בזבז רבע ממה שבזבזנו אנחנו – ועוד צבט, לתוספת, משרתת נחמדת – מצוָה שאתם ואני החמצנו לקיימה. מיטב המעשה שיכול אדם כמונוּ לעשות הוא להכניס את עצמו תחת כנפי חסוּתו לכל שארית-הדרך; ואפשר להאמין בו אמונה שלמה –– כמובן, אם אינכם סוחרים במקרה באותה סחורה, שמוֹכר הוא עצמו.

הֶר קוַדה סחר במוּצרי-עור, ואני לא. על כן מצאתי חן בעיניו והוא אימצני לבן. נגעה עד לבו תמימות-נעוּרי היתירה בימים ההם. ומשך כל הדרך לא זו בלבד שכּונן את צעדי בשדה-המעשה אלא דאג גם להשכלתי בכלל. אסיר-תודה אני לו עד היום. לא אשכח לעולם, כי בספינות של חברת פּאַפּאַדאַקי אין כל טעם לשלם דמי-אוכל לקופּת החברה: צריך בפשטוּת לבוא בדברים עם האַפסנאי על הסיפּוּן. הֶר קוַדה הראני לדעת, מה צריך להיות עָביה של חתיכת-נקניק כדי שישתמר הכריך – בלי הַאציל שום ריח מלבד ריח-השום – משך ארבעים ושמונה שעות, בשים לב למידת-החום של חודש אבגוּסט ולמעלת הארבעים של הרוחב הצפוני. כל דבר בהדרכתו היה זול יותר ונוח יותר.

אך תודה כפולה ומכופלת חייב אני לו על שרוּת אחר: הוא לימדני חכמת-הסתכלות. אין ברצוני לומר בזה, כי הצליח ללמדני; אך ניסה כמיטב-יכלתו. ללמוד דברים ממין זה אי-אפשר; סבוּרני כי זה כשרון מלידה. הר קוַדה נוצר בצורה כזו – עינו, חָטמו, אזניו, כל גוּפו ועצם מוחו הותקנו, כנראה, כך, ששוּם רושם לא יוכל לחמוק מרשתם: כאילו גם לתפקיד זה היה לו סל מיוּחד, ובו מנגנון – חרישי, נאמן ומדוּקדק.

הוא אמר לי באניה, כי היוָנית שגורה בפיו. אוּלם בבית-המכס בפיריאוּס נתעוררו קשיים לגבי תוכן מזוָדתו המקצועית, וכאן נתגלה כי אינו יודע דבר וחצי-דבר בלשונם ומוכרח להחָלץ מן הסבך בצרפתית סדוּקה מאד. “שיקר”, – חשבתי בבוּז. ההֶלֶנים מבית-המכס דיברו משהו בינם לבין עצמם בהתמרמרוּת גלוּיה, בהצביעם עליו ועל דוּגמאות-העור במזוָדתו – והוא רק מצמץ בעיניו ושאל פעם-בפעם: “קוּאַ?” אך סוף-סוף הסתדר הענין איך-שהוא, והוּרשינו לצאת, בעקבות הסבּל נושא-מטעננו, אל הכיכר. שבעה עגלונים עטו עלינו בהסתערוּת של תחרוּת-מליצה, שהזכירה לי את איזמיר, רוֹדוֹס וקוֹלוֹפוֹן; והֶר קוַדה מיד נכנס עמם במיקוח שתי-וערב במיטב המבטא הצַיְצָני של דיבור יוָני שוטף.

כאשר זזה כרכרתנו, שאלתי:

– ובכן, מדוּע לא דיברת יוָנית עם פקידי-המכס? חצי-שעה בזבזנו שם לשוא.

הוא ענה:

– לשוא? חלילה. תמיד במקרים כאלה עושה אני את עצמי כחרש-אילם.

– לשם מה?

– כדי שיצאו מכליהם.

– וזה לשם מה?

– כדי שיתחילו לחרפני ולגדפני בפנַי.

– וזה לשם מה?

– So lernt man die leute kennen ⁵

לאתוּנא הגענו בשעה מאוחרת ויצאנו מן המלון עם-חשכה. אצלו נקבעה לאותו ערב איזו פגישה מסחרית עם מישהו. ברחוב פחתה כבר תנועת הקהל, אך עוברי-אורח בודדים עוד נזדמנו בדרכנו. הוא צעד בביטחה יתירה, אך לפתע אמר:

– כדאי לשאול, היכן סימטה פלונית. הולכים אנו בדרך נכונה, אך את מקום-המפנה לא אדע בדיוק.

– ובכן, שאַל-נא.

– זה-כבר הייתי שואל, אך עדיין לא הדבקנו איש, שילך בכיווּננו. כל עוברי-האורח הולכים, כמו להכעיס, לקראתנו.

– הנה עוד אחד בא לקראתנו; שאל את פיו. מה ההבדל בדבר?

– ההבדל רב. ההולך לקראתנו – יענה ויפנה לדרכו, ואילו ההולך בדרכנו – אפשר להכנס עמו בשיחה – So lernt man die Leute kennen .

עד-מהרה הדבקנו חיָל, שהלך בכיווּן הרצוּי והֶר קוַדה באמת נכנס עמו בשיחה פעילה תוך כדי הליכה. בפינה הם עצרו יחפן מן הנמל (שגם פניו היו, כמובן, מוּעדות באותו כיווּן) והמשיכו לצעוד שלשתם יחד: הר קוַדה במרכז, היוָני האחד משמאלו, היוָני האחר מימינו. המדרכה היתה צרה, אני נגררתי בעורף. כך הגענו למפנה; הוא נפרד מבני-לויתו ופקד עלי:

– חכּה לי רבע-שעה בבית הקפה ההוּא שממוּל.

כעבור חמש-עשרה דקות בדיוּק נמרץ הופיע, ישב והוציא מפיו מלה אחת: “קפה”. לא הרים את קולו, אלא אמר סתם בקול-שיחו הרגיל ואף לא פנה אל מישהו מסוּים; וגם לא היה, בעצם, אל מי לפנות, כי המלצר היחידי יצא לפני רגע. ואף-על-פי-כן – היה מַשהוּ בצלצוּל המלה, שלא הניח ספק: קול כזה לא יישמע לשוא. וכה ברוּר היה הדבר, עד שהעלמה רוֹממת-השעמוּם שהתנוססה כקפוּאה על מושבה מעבר לדוכן-המזנוֹן, מאחורי כיפות-הזכוכית של תופינים, תמרים ורחַט-לוּקוּם, – נתעוררה בהיסוּס – קמה – ובגשתה בכבודה ובעצמה אל הדלת הצדדית קראה למלצר:

– יוֹרגאַקי!

הֶר קוַדה ליוָה אותה בעיניו ואמר לי:

– Fesches Mädel. בת-אחיה של בעלת-העסק.

הקפה הוגש לו, והלכנו חזרה אל המלון.

– רואה אתה את הבית הגדול ההוא עם הצריח? – שאל בדרך.

– רואה.

– שייך לבן-ארצך. יוָני אבל מאודיסה. הוּבא לשם בעודו תינוק. צחצח נעלים, אחר-כך פנה להברחת-מכס. התעשר, חזר לאתונא, בנה את הבית הזה ובשנה שעברה השיא את בתו הצעירה לסגן-מיניסטר ושקל לו נדוניה של מאה אלף. עמא זריזא הם היוָנים הללו.

– מנַין לך כל אלה?

– החייל אמר.

חשבתי בלבי: עמא זריזא הם הוינאים הללו.

הוא החריש רגע וחזר אל הנושא הראשון:

– Fesches Mädel בת-אח זו של בעלת-הקפה.

– מנַין לך שהיא בת-אחיה?

– היחפן אמר. גוּף נאה, אם כי הברכים עקומות. חבל שסופה יהיה מר.

על-כרחי נעצרתי מרוב-תמהון, ממש כדוקטור ווֹטסוֹן, ידידו של שרלוֹק הוֹלמס.

– הברכיים?

השׂמלות בימים ההם היו ארוכות, עד לרצפה; והעלמה מן המזנון עברה לעינינו רק חמש פסיעות, עד הדלת, לא יותר.

– תמיד הסתכל ברגליה של אשה – הסביר לי בנעימה מאַלפת, – אם תפַסק בהילוּכה את ראשי-הפּיסות לצדדים, משמע, רגליה כתינוּנן; ואם לא, משמע, רגליה עקוּמות, איקס או O .

נניח. ומדוּע יהיה סופה מר?

– תמיד הסתכל ברגליה של אשה, – חזר על דבריו. – עלמה עניה במזנון של בית-קפה זול – ולרגליה גרבּים שקוּפים, עקבים כדי זרת לגובה ונעלים במחיר עשרים ושבעה אדרכמוֹנים וחמשים לֶפּטוֹת הזוג. ברוּר, מה יהיה בסופה.

שעה ארוכה נגררתי אחריו בהתפעלות חרישית, לבסוף העזתי לשאול:

– הגד-נא, אדוני: הרי מוכר אתה Wiener Lederwaren ⁶. לשם מה ולמה תבזבז את זמנך ומרצך על אנשי-המכס, על היוָני מאודיסה, על בת-אחיה של בעלת-הקפה?

– So lernt man die Leute kennen – השיב הֶר קוַדה.

… כעת, כעבור שלש-עשרה שנה, בשבתי מוּלו בקרון הבנתי כי הצדק היה עמו. אבקש לשים לב, כי לא מסרתי כאן אלא קורות ערב אחד ואף את אלה לא במילוּאם (משחזרנו למלון, הודיעני כי החַדרנית הממוּנה על הקומה שלנו מגלה יחס-רצון כלפּיו, אך הוא נזהר מלהשיב לה כרגשותיה, כי האדון הצעיר מן החדר מספר שלושים-ושבעה – ”שׂעוֹרה" פרחה בעינו). והרי הוא התבונן, השגיח ורשם בזכרונו גם בבוקר וביום ובלילה; כל הגילויים של חיי-רוחו סוּגלו לתפקיד זה של מכשיר סמוּי מן העין, המדפיס צילוּמי-רגע מכל הנקלע לשדה-ראוּתו. בזמננו המלחמתי יש לו לטיפוס זה שם-דבר מן המוּכן: “מרגל גרמני”. אך אני חולק על כך. כמובן, אם המולדת תדרוש זאת ממני, יעמיד הֶר קוַדה בחפץ-לב לרשות הבּולשת האוסטרית את כל ארכיוֹני זכרונו, את כל ידיעתו המוּפלאה, ידיעת אנשים, מקומות, יחסים. אך מעולם לא היה מרגל. הוא צילם בעיניו – “סתם כך”, “כפי שישיר הזמיר והשושנה תתן ריח”. זו היתה אמנוּת לשם אמנוּת; אם גם שרת בזה את מישהו מדעת, הרי את בית-מסחרו שרת ולא את המפקדה הראשית. מצוּיד במַצלמת-רוּחו, הוא צעד במסע-נצחון על פני הבּאַלקאַנים וכבש את המזרח הקרוב לתוצרת-העור הוינאית, ואני מוּכן להעיד בשבועה, כי שוּם מטרה אחרת לא היתה לנגד עיניו בימים ההם.

ואף-על-פי-כן – לא איש צדדי הוא הֶר קוַדה במלחמה זו, כלל וכלל לא. כל הדליקה הזאת פרצה מתוך התחרוּת על שוָקי-המזרח, – והשאלה, אם אמנם מרגל היה, אינה אלא פרט טפל לעומת עובדה זו. בעיצוב גורלו של עולמנו מילא הֶר קוַדה תפקיד גדול מזה לאין ערוך. במזרח ובמערב עוסקים מיליונים בהשמדה הדדית, והגורם לכך – הוא, הֶר קוַדה-הכובש.