ר' מֹשֶׁה חַיִים לוּצַטּוֹ / שלום שטרייט

 

מאמר ראשון: אישיותו    🔗

עוד נער הייתי, בהתודע אלי משה חיים לוצטו, נער בן עשר. והימים היו ימות ערבי פסחים, בעונת הפשרת השלגים ושעת מתן החופש מעול חורף-למודים ממושך ומיגע. אז הגה המורה שלנו רעיון מצוין, להציל את תלמידיו משכחת הלמודים ומבטלה משעממת כאחת, ויציע לפנינו ללמוד איזה “חזיון”, בשביל להציגו בפני הקהל בחולו של פסח. החזון שבחר המורה היה “לישרים תהלה” מאת רמח“ל. ועלי, הקטן שבחבורת התלמידים, הוטל התפקיד של “תהלה”, מפני שקולי היה מתאים לזה יותר מקולותיהם של יתר בני-גילי המגודלים. ועדיין חרותה בזכרוני ההתחלה של תפקידי מלה במלה, אעפ”י שפרושה נשתנה הרבה הרבה מכפי שהובן לי אז בימי אביבי –

הוֹי צֵל כְּצוּף מָתוֹק. הוֹי יִבְלֵי מָיִם

מִפָּז יְקָרִים יָחַד.

הָרֵי מְנוּחָה, כָּל סַלְעֵי מַרְגּוֹעַ,

הַבּוֹדְדִים שַׁלְוָה וּמְפִיקֵי שֶׁקֶט.

מָה אֶבְחֲרָה בָכֶם, כַּמָּה אָגִילָה

עַל שִׂיחֲכֶם כִּי שָׂח, עַל עַנְוַת דֶּשֶׁא,

מִכָּל שְׁאוֹן עָרַי כִּי הִכְרִיעוּנִי.

האם צריך אני להזכיר שאז, באותם ימות-הבקר הטלולים, עדיין נמצאו אצלנו דברי שירה מחוץ לגדר הערכה ובחינה בקרתית? מי מבינינו התלמידים כבר שמע את המלה “ליריקה”, או את המושג “דרמה שירית”? דברי החזיון “לישרים תהלה” ששִנַנו בע"פ היטב היטב, נבעו מפינו כפזמון של “סדור”, סתום ואטום ומלא כח אלהי סמוי ופלאי. האם יש מחבר לחזיון זה? האם נפלו החרוזים הללו באחד הימים מעטו של בן-אדם, בן-תמותה שכמותנו? שאלות כאלו לא נעורו אצלנו בתקופת-חיינו הלזו, שהסרים היו מושטים לנו ישר מפי הגבורה, ביד נעלמה –

אולם התודע נתודע אלי משה חיים לוצאטו בשמו רק לאחר מספר שנים. ב“היסטוריה” של גרץ, שבלעדיה באותה שעה במלוא פי לכל עליה, דף אחרי דף, נתגלה אלי פתאום בעל “לישרים תהלה” בכל שעור גדלותו. איזה טפוס פלאי גדול הכחות! איזה זרם מהפכה חיות וכחות יצירה! הרי במשך מהלך הקריאה ב“היסטוריה” שלפני, לא נתקלתי עדיין בכדומה לזה. ראה זה חדש! וברור היה לי מיד – למרות שההיסטוריון ממעט משום מה את דמותו – שזהו ה“טפוס” שלפניו ניתן למוד בהחלט את מושג ה“גניאליות” לכל שעורו. גאון טרגי הנהו אמנם רמח"ל זה שקרקעו תמוט מתחתיו. אולם לפי שפעת כחותיו וסכום נקודות-הראות שבהיקפו, הריהו מסמל את הגאונות מאין כמוהו.

מאז החילותי לבקש אחרי יצירותיו של רמח“ל, אחרי כל שיָר של שאר-רוחו. רשב”ע – איזה ספריה עשירה, איזה בזבוז-הרוח בכל המקצועות השונים ומשונים לקצוותיהם ההפוכות! מה הנהו איפוא רמח"ל זה? האם הנהו משורר או פילוסוף, דרמטורג או חסיד, מבקר או “מקובל”, אידיליקן או לוחם? ספריו מעידים עליו שהנהו כל זה ביחד. כל חבור מחבוריו הנהו אחת הנקודות מהיקף-ראיה מרוכז של אישיות גאונית בעלת עין-נשרים, שממנה לא תתעלם שום נקודת-מראה. אולם מהו סוד-טרגיותו, שמאפיל מכל אחד ואחד שבערוצי-יצירותיו החלולים?

זו היתה הטרגדיה שלו. רמח“ל זה שהיה מחונן בכלי-הרגשה והשגה פלאיים וחושי אדם גאוניים, אררו הגורל שכַּן שְתִיָתו שעליו עמד יהא עשוי גרגרי-אבנים מתפוררים מבלי שום דבק פנימי. זולת עצמו מצא רמח”ל התנונות גמורה מסביבו. שירת ימי הבינים היתה קרובה לגסיסה. השירה החדשה טרם נבטה. היה רמח"ל מנצח גניאלי בלי חברי מקהלה. דרמטורג בלי משחקים, בלי קהל שומעים ובלי קהל קוראים. היש להכם מושג בדידות גדול מזה?

מי היו רבותיו? אומרים: גוּאָרִינִי האיטלקי בעל “הרועה הנאמן”. אבסורד גדול מזה אי אפשר להמציא. לו היתה דעה זו אמתית, כי אז היו “מגדל עוז” ו“לישרים תהלה” ויתר נסיונותיו הדרמתיים דומים ליצורות “המליצים” שהיו רק חקויים, מפני שנעשו במתכונתם של האחרים. היצירה של רמח“ל הריהי מסוג אחר לגמרי. רמח”ל, אם כי לא היתה לו אטמוספירה חיה של חברים ותלמידים, הרי היו מעורים שרשי-יניקתו הרוחניים בקרקע דורות-עברנו הרחוקים. רמח“ל היה המשך אורגני בשלשלת התפתחות שירתנו, שניתן לו כח-הקסמים לגשור מעברות על תהומות-בהו ריקות, ולרקוע ממעל להן כפת-שחקים טהורה. לרמח”ל ניתן לשמש בריח התיכון השירי, שיהא מעביר זרם מרוצתה של שירתו מימי הבינים לתקופת חייה החדשה. מבלי שישאר שום חלל פנוי. הפרוזה שלו מזכירה אמנם את פסיעת-המהלך הכבושה והמתונה של ריה"ל ובני-העזרא בטוי-הרוח של כל אישיות מחושלת ומרוכזת. לא כך היתה דמות-מראה של בת שירתו. זו היתה הד החופש והמרחב. שלמות רחבותה, הרי היתה רק בטוי אישיי סוביקטיבי. אפילו “כתר מלכות” של גבירול אינו אלא צקון-לחש מארך של נפש המשורר.

רמח“ל היה הראשון בשירתנו שהשתחרר מעצמו, ונתן לטבע, לאדם, לבעלי החיים ולעלילותיהם לעבור בעצמם על פנינו בהויתם המוחשית. לרמח”ל ניתן הכשרון להתבונן ולהסתכל במהלך חיי העצמים, ולמצוא ענין בהם לכשעצמם, מחוץ ליחסו הפרטי אליהם. הוא היה מסוגל לתת לפנינו חטיבת-חיים עם טפוסי בני-אדם שונים ומרובים, שיחיו על הגיגיהם וחלומותיהם המיוחדים שלהם, מבלי שיהא אף הוא נטפל עמהם וישקיע בהם שותפותו. הוא הסיענו איפוא מרשות הפרט למרחב של רגשות, הרגשות ורעיונות של אוכלוסין מרובים. ולא היתה שירתו של רמח“ל רק המשך הדרגי בשלשלת התפתחות שירתנו בלבד, אלא היה היתה הדרמה שלו גורם נמרץ ודוחף ליצירת הספור העברי הפרוזאי, שחסר היה בספרותנו כמעט מיום שנחתמה ה”אגדה“. רמח”ל היה המספר הראשון – אם אמנם בצורה דרמתית שירית – אחר יובלות ודורות, שכלו אצלנו מבלי הותיר שום רחש-בטוי וזכר של חיים. בחזיונותיו יש תאור חיי בני האדם מכל צדדיהם, עם רחשי-הבטוי של כל רגשות האדם השונים: אהבה, שנאה, נקמה וקנאה, שלבב-האדם לא יתרוקן מהם לנצח. אולם יותר מכל, הרי רמח“ל דרמטורג. איש-ההיקף הלזה, בעל נגודי-הרוח המדומים, היה מחונן בכל הסגולות שעושות את האדם לחוזה חזיונות: טמפרמנט, הרגשת-מציאות אינסטינקטיבית ומשורר. עוד בהיותו נער בן שש עשרה כתב דרמה “שמשׁון ודלילה”, שחרוזיה כבר מעידים על בגרות דרמתית. האהבה והמחקר, שני המוטיבים העיקריים שבחזיונותיו, מזכירים לעתים קרובות את הריתמוס של השירה הדרמתית הביבלית שלנו, שרמח”ל היה ממשיכה הראשון בספרותנו:

הַבֵּט, יְדִיד אַכְזָר, רְאֵה הַבִּיטָה!

גַּם בַּהֲמוֹת שָׂדַי וְחַיְתוֹ אֶרֶץ,

רוֹעֵי גְבָעוֹת אֵלֶּה,

אֶל נַאֲקוֹת לִבִּי אֲשֶׁר הְרְעִימוּ

מִבֵּין נְאוֹת מִרְעָם, בְּשִׂיחִי שָׁמָּה

גוֹלָה, שְׂבֵעַת רֹגֶז –

האם אינה מזכירה איָה הסוררה, הכלה ומפרפרת בשלהבת אהבתה, את דמות-מראה של שולמית הנודדה שב“שיר השירים”? או האם לא נדמה לשמוע ב“לישרים תהלה” הד קולו של אויב החוקר לכל תכלית? ההיה רמח“ל בשירתו ליריקן או אפיקן, פטטי או פילוסוף? זה היה משורר האשכולות, שיסודות אין מספר התמזגו בו לחטיבה נאדרה אחת. כי ביחד עם ריח-דורות של תרבות שבירושה שנסתפג בו רמח”ל, הרי לא נתנדפה הימנו זו האלמנטאריות השמשונית, שהיתה מוטבעת כסגולת-נפש יקרה בתכונת רוח. אברך-המשי הלזה, למרות שנתגדל באטמוספירה של טעם-חכמים ומסורת-אצילית ממושכה, לא נכחדה בקרבו התכונה השמשונית הפראית, ששום מרות שבעולם אינה משעבדתה. הוא חתם בעצם ידו כמה וכמה פעמים כתב-התחיבות באלה ובשבועה, שלא לשוב לעסוק בקבלה מעשית ובתורת המסתורין, ולא חש שום מוסר כליות בשעת חלול-שבועתו התכוף, מפני שבנפשו לא נקלט שום רגש התחיבות לשום שעבוד, משום מין שהוא. נקי היה איפוא רמח“ל מאלתו, כשם שנקי היה ואמתי בשעה שספר לנו שנראו לו בהקיץ אליהו הנביא וה”מגיד" וגלו לו סודות מן השמים. כי הודות למעוף דמיונו הכביר, היו ספוריו אלו עובדה גמורה בלי שום צל של שקר.

ואיש-הפלאות הלזה,

הודות לתעצומות עוזו האמין ששלחו אֵלוֹ להיות גואל לעמו, ראה עצמו כבר בשחר-חייו מוקף אויבים ואורבים מכל הצדדים, ובעודו נער הנהו מתריע בקול-שמשון אדיר:

אֶת מִשְׁבְּרֵי לִבִּי אֲנִי אַכְרִיעַ,

אֶלְבַּשׁ גְּבוּרָה וְנַפְשִׁי אָמִיתָה;

אָמוּת כְּמוֹת גִּבּוֹר וְאָז אַרְגִּיעַ,

אֶחְיֶה בְמוֹתִי וּכְאֵבִי אַשְׁבִּיתָה,

אָמוּת, מוֹת לֹא אָגוּר, אֶשְׂחַק לַפָּחַד.

ואחר שנות מספר, בהתעצם בו זרם-עלומיו, הולך קול זה הלוך ועוז:

… הָאֵשׁ, אֲבָל אִם פַּעַם

הֵסִיר גְּבוּל, יָצָא, וְאָדוֹן אַיִן

עָלָיו וְיִסְגּוֹר בַּעֲדוֹ, הֵן אֶלֶף

בָּתִּים וּמִבְצָרִים בְּשֶׁצֶף קֶצֶף,

יְכַלֶּה וְיָשִׂים אֵפֶר.

אש הלהבה הזו ומשברי-הלב הללו – לאן שופכו ונפנה באין מוצא? ושוב אתה עומד לפניו כלפני חידת נצח: מה היה סוף סוף רמח“ל זה? האם מחבר החזיון “מגדל עוז”, הוא גופו חבר גם את הספר, “מסלת ישרים” (ספר מוסר שנעשה לספר הכי עממי-חסידי), שיהא דודי הוגה בו בין תפלה לתפלה ברוח נמוכה בשביל לכבוש בהשפעתו תעלולי יצרו הרע? הוא היה היהודי הראשון שכתב בעבורנו חזיונות-במה ושתל בקרבנו רגשות אהבה ותאוה. והוא הוא עצמו שנעל דלתות-הלב במנעולים וטבע עליהם שבע חותמות לבל יפרצו הרגשות הללו חוצה, לבלי יבקעו קירות הברזל. ההיה רמח”ל זה איש המדע או טח תפל ולהג? הוא היה במחננו אחד ממבקרי התלמוד הראשונים, וביחד עם זה חבר את “זהר תנינא”, ספר מלא הזיה ותפלות.

כן, הוא הוא זה האדם האחד בכל אותם פרצופי-גלגוליו השונים. כי, כאמור, היה רמח“ל לפי כמות כשרונותיו הטבעיים גאון אמתי, שחסרו לו אמנם בעוונות הזמן שטת חיים והשקפת עולם מרוכזת. אולם לא חסרו לו, כמו לשום גאון שהנהו גדוש ומלא על כל גדותיו, צרכי ההענקה וההשפעה,שאותם פזר ובזבז בכל המקצועות שהם. לא היה חשוב פה בעבורוגלוי אישיותו, כי אם הרקתו את שפעת כחותיו והשתחררו מלחץ-האונים הלזה. מבחינה זו זכו בעינינו כל מפעליו מאיזה סוג שהם, כי כחות-הענק יגלו לעינינו במדה השוה בכל אחד מחבוריו, אם כי כולם ביחד משוללים שטת חיים בסיסית. ומפני העדרה של שטה מוצקה, נחל רמח”ל את מדוי לבו הנאמנים, שנחשב היה בעיני בניר-דורו להפכפך, בשעה שבאמנה היה זה איש האשכולות שהיה כולל בנפשו דבר דבר והפוכו. וכן גם – יצוין זה לשבחו – שונו דרכי בטוייו הלשוניים בהתאם לנושאי-עניניו וסוגי-השירה המיוחדים השונים למיניהם. מענין להתבונן לאלו דוגמאות שיריות טפוסיות לסוגיהן השונים ולהבדל סגנונן המיוחד, בשביל להכיר את היקף הסתכלותו הטבעי של רמח"ל, שהיה רואה כל עצם בצביונו וסגנונו העצמיים, ולא מהרהורי לבו. הנה לדוגמא קטע רווי מכאובים –

יְסַפְּרוּ מַכְאוֹב לְבָבִי אֵלֶּה

סַלְעֵי מְרוֹם הָרָיִךְ,

אוֹתָם אֲשֶׁר לִמַּדְתִּי

תֵּת אֶל שְׁמֵךְ הֵד רָם, וְיוֹם וָלָיְלָה

יַגִּיד כְּאֵבִי בַּהֲמוֹת הָרוּחַ

כָּל עֵץ פְּרִי, כָּל עוֹף כָּנָף –

ולעומתו קטע אידִילִי מרגיע:

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר

אֵין מִמְּנָת חֶלְקוֹ טוֹבָה בָאָרֶץ,

כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ תִּשְׁפַּלְנָה שֶׁבֶת,

בַּל תַּחֲמוֹד נַפְשׁוֹ בִגְדוֹלוֹת לֶכֶת,

כִּי אִם רְעוֹת צֹאנוֹ אֶל עֵין הַמָּיִם

וּלְפִיו חֶלְבָּם קַחַת.

יַבִּיט כְּצֵאת אָדֹם מִקָּדִים שֶׁמֶשׁ,

מַעְיָן אֲשֶר נֶאֶמְנוּ

מֵימָיו וְלֹא יִכְזָבוּ

יָשׁוּר בְּלֵב שָׂמֵחַ.

הָלוֹךְ וְנַגֵּן מִתְהַלֵּךְ אֶל רֶגֶל

צֹאנוֹ כְמַרְעִיתָם, עֵינָיו יִבְחָנוּ

עִשְׂבֵי הֲרָרָיו, אַף שִׂפְתוֹתָיו שֶׁבַח

אֶל יוֹצְרָם תַּבַּעְנָה.

ובאותה שעה גופא כתב רמח“ל גם את “זהר תנינא” שלו ויתר ספרי המסתורין בסגנון הקבלה המדויק. ומעין הקורא הותיק לא יבצר למצוא את הדבק המאחד את נקודות-הרחוק המפורדות שבחבוריו, למרות הבדלם הקיצוני, בין הפנימי ובין החיצוני. כי אם אמנם היה רמח”ל חסר נקודת-מרכז קרקעית, מוחשית מתחת לרגליו, הרי נחן תחת זאת בנקודת-מרכז רוחנית, ר“ל שמימית, שיסודתה היתה באמונתו העמוקה והתמה במשיחיות שבעצמו. וחוט של ההשראה העילאית הלזו הרי הולך ומתמשך בכל יצירותיו השיריות, המסתוריות וגם המדעיות, בתור חוט-נעימה מיוחד. והודות לרוח-המשיחיות הלזו, שמובלעת בכל אחד מחבוריו, היה רמח”ל מורדף, מעונה ומנודה מבני-תקופתו הרציונליסטים (שמוראה של כת השבתאים עדיין לא סר מעליהם), למרות זרוע-הגבירים של אביו שמנעתהו מכמה וכמה פגעים, אופיו המשיחי לא יכול היה להבָּלם, למרות השתעבדותו התכופה לדַבָּרי-האומה הקפדנים והיחידים. ובכל מקומות-נדודיו, שלגם עקר ביתו מחמת מציקיו, לא נעקר רוח-הגאולה מלבבו. ואף באמשטרדם המשכלת, שלשם טולטל באחרונה וימצא בה מרגוע בחוג חבר-תלמידיו וקהל-מעריצים זעיר – גם בה לא ארכה מנוחתו ימים מרובים. כי הדביקתהו גם שם המשיחיות שבנפשו ולא נתנה דמי לו. לבסוף נלאֹה נלאה רמח“ל לשאת את דממת-השלוה שירדה עליו באמשטרדם השקטה, ונפשו נשאתהו אל שדה פעולה נרחב, שדמת-עלילה פוריה. ואז הבהיקה לעיניו העיר צפת תובב”א בשלל מאורותיה המגוונים: הרשב“י, האר”י וויטל. ויצרור משה חיים לוצטו חיש את מטלטליו העלובים ומטלטלי אשתו וילדם היחיד, ויחישו פעמיהם אל הארץ הקדושה.

וגם עתה, כשהננו מדפדפים אחרי מאתים שנה בחזיונותיו של רמח“ל וביתר חבוריו החילוניים, ועל פנינו חולפת רוח-בקר טלולה, שמנשבת ועולה מבין עליהם הרעננים-רטובים, הננו תופסים בכל רגשות-ההשגה שלנו, שאמנם משיח-צדק היה בעבורנו רמח”ל זה, כמו שהרגיש נכונה בשעתו בכל רמ“ח אבריו ושס”ח גידיו, משיח שירתנו וגואל ספרותנו החדשה. –