יומן ירושלים – מרס 1932 / חיים ארלוזורוב

 

יום ג', 1 במרס, 1932    🔗

עבדתי כל הבוקר על עיבוד אחרון של נאומי באסיפת- הנבחרים. התרגום העברי שנעשה בידי שרתוק לא היה מוכן עד אחר-הצהרים, ונאלצתי למהר ולצאת לתל-אביב כשרק מחציתו בכיסי, מתוך תקוה כי שרתוק יוכל להגיע בעוד מועד עם המחצית השניה. הכתבתי הרצאה זו באנגלית, משום שנתכוונתי בה בלבי יותר כלפי חוץ מאשר לאסיפת הנבחרים (ואמנם, בויכוח ובשיחות פרטיות ביקרו את ההרצאה בנקודה זו).

בינתים טילפנו לנו מן המשרד הראשי של הקרן הקיימת: פקיד משרד ההוצאה לפועל בא בלוית שוטרים עירוניים וסגר את המשרד בחותמתו! הם אספו את כל השטיחים והרהיטים לחדר אחד, הוציאו את מכונות-הכתיבה מידי הבחורות ושמו אותן תחת מנעול, קיטרוץ' הזהירם שאם לא יקבל ב-29 בפברואר שיק על 10 אלפים לירות לחשבון פיגורי המסים, ינהג לפי החוק. אוסישקין כבר יצא לתל-אביב להשתתף באסיפת-הנבחרים. מעשה משונה! והרי ידעה הממשלה שלא תוכל להשיג אפילו חלק מן החוב על ידי עיקול הרהיטים. יעצתי לגרנובסקי ללכת אל יונג. שרתוק טילפון בשמנו ליונג וביקש ממני להסיר את העיקול. בצהרים הוסרו החותמות ונערכה פגישה עם המזכיר הראשי, כדי לברר ולמצוא פתרון נאות.

משהגעתי לאסיפה נודע לי שענינים שונים יעסיקו את המושב רוב רובו של אחר-הצהרים. זמן-מה נמשך הויכוח שנתגלע בעקבות נאום-הפתיחה של היושב-ראש. התחלתי לדבר ב-6.30 וסיימתי את דברי קצת אחרי 8. קהל שומעים הקשיב הקשבה רבה. נדמה לי שבדרך כלל קלעה הרצאתי למטרה. אחרי הפסקה נפתח הויכוח על הרצאתי על ידי נואם רביזיוניסטי, ונמשך עד אחרי חצות.

 

יום ד', 2 במרס, 1932    🔗

כל הבוקר נמשך הויכוח המדיני. שום דבר מעודד! ארם, מפועלי-ציון שמאל, השווה אותי לפלוה ¹. הרב אוסטרובסקי מן “המזרחי” נשא נאום לא הגון ביותר. השיא היה, כפי ששיערתי מראש – נאומו של אוסישקין. הוא הצדיק שוב את הגדרתי מאז. נאומו הפוליטי של אוסישקין הוכיח שאפשר במיעוט זמן ובמיעוט מלים לגרום למירב הנזק. הפעם ניתנה לו הזדמנות לנצל במיוחד את חוזה-החכירה של ודי חורית. נואם רביזיוניסטי התגרה בו בהביעו את בטחונו כי אוסישקין הוכרח על ידי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לחתום על החוזה. אוסישקין, תחת לגלות את האמת, אישר פחות או יותר את הודעתו של הרביזיוניסט. הוא השווה את חתימת חוזה-החכירה בינו לבין הנציב העליון לחתימת חוזה-השלום בסיום המלחמה הצרפתית-הגרמנית; השווה את ההחכרה לאלזס-לוטרינגיה, ורמז רמז דק לאיזו מלחמת-נקם שעתידה לבוא, בהניחו לדמיון השומעים לגלות כנגד מי תכוון המלחמה.

הנקודה העיקרית ברוב נאומו של אוסישקין – שלדעתי נתקפחה אף היא על ידי השוואה מוגזמת במקצת לוייצמן-הרצל – היתה ה“אני מאמין” שלו ביחס למצבנו המדיני בשעה זו. הוא הודה שאין בפיו תשובה לשאלה מהי הדרך שהמדיניות הציונית צריכה ללכת בה עכשיו, אולם הסביר את הישגינו הפוליטיים כתוצאה מקרית של תנאים שאיננו שליטים בהם, מעין “צירוף מקרים”. צירוף-מקרים כזה שוב אינו קיים עתה. עד שיזדמן שוב צירוף כזה אין בכוחנו, לפי סברתו, לשנות ולא כלום. בכלל – הסבר עגום מאד ונטול תקוה, אבל – כרגיל לגבי אוסישקין – רב רושם ובלי ספק אמיתי מבחינתו שלו.

בגמר הויכוח עניתי בדרך כלל בשקט, אבל בתוקף; בתוקף רב ובנקיטת עמדה גלויה נגד אוסישקין; אמרתי שאיני מוכן לתת לאוסישקין להיות הפטריוט הגדול על חשבון הסוכנות היהודית, וסיפרתי את פרטי הענין של ודי חורית. ביטלתי את ההשואה לאלזס-לוטרינגיה כהגזמה רבתי.

אחר הצהרים המשיכה אסיפת-הנבחרים בעבודתה. אני חזרתי לירושלים.

סעדתי את ארוחת הערב על שולחנה של משפחת הינץ הרמן ², עם נגינת מוסיקה אחר הארוחה, שהפעם נהניתי ממנה מאד.

 

יום ה', 3 במרס, 1932    🔗

בא פרלסון. בית-ההבראה במוצא נפתח שוב, לאחר שאושרה ההקצבה בסך מאתים לירות, אולם בית-החולים המרכזי עדיין בחזקת סכנה. תהיה ההקצבה לקופת חולים אשר תהיה, אין הם יכולים להמשיך בלי תשלומים במזומנים מאת הסוכנות. עד היום כמעט לא קיבלנו דבר.

זסלבסקי ³, מנהלל, מודאג מאד למצב הבריאות בישובו. אחד הגורמים העיקריים לתנאי חייהם הגרועים הוא שהם נאלצים להוסיף לגור בצריפי-עץ. תושבי נהלל שוב אינם אנשים צעירים, והחיים במשך שתים-עשרה שנה בצריפי-עץ בנהלל נתנו בהם את אותותיהם. בשנים כתיקונן מתחילים ימי הקור אחרי ירידת הגשמים בתחילת-החורף, ולוחות-העץ מתהדקים זה לזה. השנה נהפך הסדר והקור חודר באכזריות לתוך הצריפים. אנשי נהלל שואלים עכשיו מדוע לא יבנו בשבילם את בתיהם (שנתחייבו לבנותם בהתאם לתכנית הקונסולידציה), בעוד שאנשי עין-חרוד ותל-יוסף, שהם צעירים יותר – נבנו להם בתיהם מכבר. זהו כמובן שוב אחד המקרים של הענשת הטובים ביותר. בהתאם לתכנית הביסוס ניתנת זכות-קדימה לרכישת מכשירי ייצור, מיתקני השקאה, כלים ובהמות. כל זמן שלא נמצא דרך להשיג קרדיט היפותיקאי בשביל נהלל, שיפרע על ידי הסוכנות, אין לראות כלל אימתי נוכל למלא את תביעותיהם.

הלכתי לשיחה עם חיימסון, בענין המברקים שקיבלנו הבוקר מלונדון ומפולין בדבר הויזות ל“מכביה” וליריד-המזרח. חימסון הבטיח לשלוח הוראות למשרדי הקונסולים הבריטיים על ההנחות שיש לתת, אולם נראה שיש איזה עיכוב. שוב העליתי את השאלה בדבר הדרכיות הקולקטיביות, אולם אין לראות כי הצלחתי בכך.

נדרשתי להשתתף בישיבת הועדה הפוליטית של אסיפת הנבחרים, שתיערך אחר הצהרים. הרביזיוניסטים הגישו כמה הצעות להחלטה: אחת – נגד שיתוף פעולה עם ממשלת המנדט; אחת – נגד הפדרציה הערבית; אחת – נגד ועידת השולחן העגול; אחת – נגד שינויים קונסטיטוציוניים, ועוד כמה הצעות. כדי לבודד את הרביזיוניסטים יש להוציא מלבם של נציגי שאר המפלגות חשדות חסרי שחר בדבר משא-ומתן סודי המתנהל כביכול על ועידת שולחן עגול, או על מועצה מחוקקת, כפי שהם טוענים וחוזרים וטוענים. הרציתי לפךני הועדה בגילוי-לב גמור וקראתי קטעים משיחותי האחרונות עם הנציב העליון על המועצה המחוקקת. נדמה לי שהרצאתי לא עברה עליהם בלי רושם.

הייתי צריך למהר ולאוץ לירושלים כדי להגיע בעוד מועד לביתי, לסעודת הערב שאליה הוזמנו הא' והגב' קמפבל ומשפחות בנטויץ' והכסטר.

 

יום ו', 4 במרס, 1932    🔗

אוסישקין ביקש ממני לבוא אליו לשיחה בענין פיגורי-המסים. בינתים נפגש גרנובסקי עם יונג ודחה את הפעולה לימים אחדים. הם מבקשים כי אפגש עם המזכיר הראשי ואסדר אתו את הענין. אין כוונתי להסיר מעלי את האחריות, אולם נדמה לי שהיה טבעי יותר, ואולי גם מועיל יותר, אילו התנהל המשא-ומתן במישרים בין הקרן הקיימת לישראל לבין הממשלה. אבל אוסישקין עמד על כך ולא ראיתי אפשרות לסרב. הבטחתי לטפל בכך בפיגשתי הקרובה.

בערב באו לסעוד עמנו ארנולד צווייג ⁴ואשתו. הם באו זה עתה לירושלים. לא ראיתיו פרק-זמן של שמונה שנים בערך. הוא נזדקן הרבה. שאלני על רצח דה-האן ⁵. דומה כי נתאהב באישיותו של דה-האן. אמר שכאן בירולשים הוא רואה בבהירות את הרקע לפעולתו של אדם משונה זה ולגורלו המוזר. דיברנו הרבה על אדמינסטרציה בריטת ורומית.

 

שבת, 5 במרס, 1932    🔗

אחר ארוחת-צהרים הלכתי להתראות עם סיר פ. ד., שליידי ארליי הציגתני לפניו. זהו בנו של יהודי אמיד מבומביי, שהוריש לו רכוש רב וצואה להגיע למעמד של אציל כפרי באנגליה. הוא משתדל הרבה לקיים את מצות אביו. עדיין הוא צעיר מדי, חלוש בגופו ובעל פרצוף יהודי בולט – כולו חבילת עצבים וחסר אמון (בעצמו ובזולתו). זהו ביקורו הראשון בארץ. קיש והליידי ארליי “עיבדו” אותו. נוטה במחשבתו למגמת רובם של אלה הרואים את עצמם לא-ציונים, כלומר – לנדב קתדרה בשביל האוניברסיטה. מתכוון לקתדרה לדברי-ימי-המזרח, או למעין זה – מפעל לעידוד כשלעצמו. אבל השאלה היא – מה נעשה בכל הקדתרות, אם אין לנו מקום להכניסן? הליידי ארליי שוחחה עמו על פיתוח יחסים יהודיים-ערביים, ודומה שהרעיון נראה לו. המשכתי במגמה זו, ושתי ההצעות שלקחו כנראה בעיקר את לבו היו – תכנית-הנטיעות הקטנה בשביל ראשי השבטים בעבר-הירדן, והתכנית לפרסם חוברת ערבית מדי חודש בחודשו. הוא ביקש לתת לו שהות לעיין בדבר והדגיש שוב כי איננו ציוני. הוא מתנגד לכל לאומיות ומצדד בקוסמופוליטיות. העירותי ברוב ענוה שכל עץ הוא אלון או אשוח, או מין אחר; אין עץ סתם, ואם כל עץ יקבל את חלקת-האדמה שהוא זקוק לה – לא תה א סיבה לחשוש ליער. הסכים ושיבח את הישגי היהודים בארץ-ישראל, אבל חרד הוא להנחה היסודית, נכון יותר למסקנות הנובעות מהנחה זו לגבי כל יהודי ויהודי מבחינה אישית.

בערב ערכנו קבלת-פנים לכבוד ארנולד צווייג, נכחו חמישים עד שישים איש.

 

יום א', 6 במרס, 1932    🔗

השכם בבוקר הגיעו ידיעות על רצח חדש ליד כפר-חסידים, הסמוך לחיפה. שוב אירע הדבר במוצאי-שבת, ושוב כל אותה פרשת הנסיונות להתקשר עם שלטונות המשטרה המרכזיים ביום א' בבוקר. השמועה הראשונה אמרה כי השומר נרצח. אולם עד מהרה נתברר כי היה זה אחד המתישבים שישב עם משפחתו לידי השולחן מול חלון פתוח ומואר, ונורה ביריות מן החשכה. אפשר לצרף מקרה זה לרצח יגור, למקרה אלכסנדר גליקסון בכפר חסידים ולשני הניסיונות להטיל פצצות על הר הכרמל וליד טירה, והמסקנה – שקיימת כנופיה מאורגנת, הפועלת, לפי הסימנים, במגמה טרוריסטית.

בהתאם למדובר הלכתי למלון המלך דוד, לשיחה שניה עם סיר פ. ד., שוחחנו קצרות. הוא מעדיף את תכנית הנטיעות, והסכים לנדב כמה מאות לירות.

מדי אחר-הצהרים יצאתי לתל-אביב, לבירור עם מרכז-העבודה של ההסתדרות בענין השדיול לעולים עובדים. נקל להסביר את ההפרש בין מספריהם לבין מספרינו על ידי סעיפים אחדים. הם מסרבים להביא בחשבון את העונה המתה של חדשי-הקיץ במושבות; מעריכים ביתר אופטימיות את יכולת-הקליטה בעבודות הבנין; כוללים את כל רשימת הקרובים המצפים לעלייתם.

מיהרתי לשוב מתל-אביב, כדי להספיק לארוחת-הערב, הואיל והוזמנו לסעוד עם פרנץ'. מצאנו כאן את סקבינגטון ⁶וטרסטד.

במשך הערב קבעתי שני דברים לסידור: א) ישיבה לבירור פרטי תכניתנו לבנק החקלאי, וב) סיור בישובינו שבסביבי ירושלים.

 

יום ב', 7 במרס, 1932    🔗

בבוקר נפגשתי עם ספייסר בענין הרצח בכפר-חסידים ומצב הבטחון במחוז-הצפון. הוא קרא לקינגסלי-הית, ראש המחלקה לחקירת-פשעים, ושוחחנו ארוכות על חקירת הפשעים ועל מניעתם להבא. אשר לשאלת גילוי הפשעים – היינו תמימי דעים שקיים ארגון סודי הפועל בחיפה. כן הסכים לדעה שאין לערבב את רצח בלפוריה בפעולות הכנופיה הזאת. ברגר, שחזר אך הבוקר מחופשתו, קיבל הוראה לנסוע הישר לחיפה וליטול את החקירה בידיו. הוא יתפנה משאר תפקידיו וינתן לו לעסוק רק בגילוי הכנופיה הזאת. העירותי לו כי אף על פי כן יזדקק ברגר לקצינים הערביים של המשטרה המקומית, ולא יוכל, לדעתי, לגלות דבר בנסיבות אלול. ספייסר אמר שהוא רואה את הקושי שבדבר; לברגר ינתנו איפוא אנשים מיוחדים לפעולה זו.

אשר למניעת הפשעים להבא – הדגשתי את הצורך לארגן במידה גדולה מן המקובל עד עתה את בני המקום להגנה עצמית מפני התקפות ממין זה. ספק אם אפשר לחסל ארגון טרוריסטי על ידי משמרות-משטרה; כאן מוכרחה לבוא פעולה מתואמת מצד האוכלוסיה. יתר על כן, בעיני קרובה הסכנה של מעשי-תגובה. אפשר מאד שמטרות הפעולה הטרוריסטית היא לעור מעשים כאלה, ומוטב איפוא למצוא דרך לסיפוק רצונם המוצדק של בני-המקום להשתתף בפעילות בדיכוי הכנופיה. ספייסר הסכים אף לכך, וקיבל את הצעותי לארגן יחדית-משמר מבין המתישבים באיזור חיפה, שבמשך זמן-מה תשתף פעולה עם המשטרה הארצישראלית והבריטית ותסייע בידה. הוא נתן את הסכמתו לספק להם כלי-נשק, בתנאי ששלטונות-המחוז יסכימו לכך. הוסכם בינינו שגורדון ירד לחיפה ויקח דברים עם פולי ⁷ועם קיטרוץ' על תכנית זו. כן באנו לידי הסכם על הודעה שתפורסם על ידי הסוכנות ותכלול את תוכן שיחתנו.

לאחר שחזרתי למשרד נכנס הד"ר לוריה, לברר שנית את ענין כפר-ילדים. עדיין אין תשובה מן ההסתדרות. חזרתי והדגשתי, כי בשאלת הכשרות לא תהיה מניעה מצד ההסתדרות, אלא שאין היא מוכנה לקבל על עצמה את ההתחייבות הכספית ואין היא סבורה כי המקום מתאים לבית-ספר מרכזי לכל העמק. לוריה תבע החלטה סופית, והוסכם בינינו כי במשך שבוע אחד יש להביא את הענין לידי גמר.

ברגר נכנס ערב צאתו לחיפה, במדובר. הרציתי לפניו שוב את דעתי על שורת הפשעים שבוצעו בצפון וביקשתי ממנו לא להפסיד זמן בפעולות-השיגרה המקובלות, שכן הן עלולות להעסיקו הרבה ובינתים ייעלמו עקבות הכנופיה. השיב, כי אף על פי שהוא נוטה לקבל את דעתי בענין זה – אינו רשאי להזניח את תפעולות-השיגרה, שהן עיקר גדול לפעולה צולחת במחלקה לחקירת-פשעים. בימים הראשונים יהא עליו לעסוק במדידת עקבות, בגילוי עברו של הנרצח וכו'. הזהרתיו מלהיזקק לעזרת המשטרה הערבית המקומית, ואמר שהוא מכיר בסכנה שבדבר. יהיה לו משרד משלו ויקח עמו את עוזריו מירושלים. אף על פי כן אין הסיכויים מרובים. אומרים על ברגר שהוא אחד הקצינים המוכשרים ביותר של המחלקה לחקירת פשעים. אין ספק שהוא פיקח ונוסף על כך אדם נעים, אולם דומה שמעולם לא גילה דבר בכל אחד מן המקרים החשובים שעסק בהם בשנים האחרונות… סוף סוף הרי זהו העיקר!

מרמינסקי ⁸בא למסור כמה פרטים נוספים להצעת השדיול, והוז ⁹– לבירור מצב הבטחון בצפון. הוא ישתף פעולה עם גורדון – אם תוצא לפועל תכנית יחידת-המשמר.

דויס, בא-כוחם של אחדים מעתוני גרמניה הגדולים (רביזיוניסט לפי נטייתו) בא לשאול אם אין זה לטובת מדיניותנו לפרסם בעתוניו על כוונת הממשלה להקים בעתיד הקרוב מועצה מחוקקת. כוונתו להכריח על ידי הפרסום את הממשלה לגלות את תכניותיה. תשובתי היתה שאינני חושב את המועצה המחוקקת ל“אקטואלית” יות רמאיזו בחינה שהיא משהיתה בשנת 1922, כשפירסם סיר הרברט סמואל את דבר המלך במועצתו, או בשנת 1929 (ולפני המאורעות), כשהלך צ’נסלור ללונדון, כדי לחדש את השיחות על התכנית עם ממשלת הוד מעלתו, או בשנת 1930, אחרי פרסום הספר הלבן. על כל פנים אין זה לטובתנו לעשותה ל“אקטואלית”, אף על פי שכמה מעתונינו מתנהגים כאילו לא היו להם ענינים חשובים יותר. אעיין בהצעתו, אולם מסקירה ראשונה אין היא נראית לי.

המשכתי את הישיבות עם ג’ונסון. ביררנו את המסים הבלתי ישירים אגב בדיקת הסעיפים השונים להכנסות המכס. לכמה פרטי פרטים עלינו לחדור בבירור זה! – ובסופו של דבר מתעורר ספק על היחס שבין פרט מסוים לבין המטרה הסופית: העסקת פועלים עברים בעבודות הממשלה. לשם הערכת חלקנו במכסי הקמח יש לבדוק את אחוז-התערבות של קמח חוץ אצל יהודים בהשואה לאחוז זה אצל האופה הערבי בבצקו! ועוד: מהו הגודל הממוצע של משפחה עברית וערבית! בקביעת מספרי התצרוכת אין חלילה להעלים עין מן העובדה שהמספרים מגלים יתרון לצד הערבי. כן יש למצוא את הנוסחה הנכונה לקביעת חלקם של הערבים בצריכת בנזין ובשימוש במכוניות.

אחרי הישיבה נשארתי זמן מה עם ג’ונסון. הוא ביקר בחיפה והתראה עם מנהל הרכבות. בהזדמנות זו בירר עמו את מספרי התעסוקה, ואמר כי אמנם, יש להודות שהמצב עתה לדעתו “ממש מחפיר”.

כל הערב ישיבת ההנהלה.

 

יום ג', 8 במרס, 1932    🔗

הלכתי להתראות הבוקר עם המזכיר-הראשי. שוחחנו על הרצח בכפר-חסידים, חובות הקרן הקיימת, הצעת חוק-חינוך ועוד.

אחר באו אגרונסקי ורוזנבלט, לשיחה על ההתפתחות האחרונה במצב ה“פלסטין בולטין” ¹⁰מבחינה פוליטית. אגרונסקי ראה בתביעה זו נסיון לפגוע בזכויותיו כעורך המעיד, לדעתו, על כוונתו לשל לנדוי להרחיקו לגמרי מן העתון. הוא החליט שלא להיכנע, ותכניתו היא – ליסד עתון יומי שני באנגלית. הוא מתכוון להביא את הבולטין לידי חיסול, כיון שמובטח לו כי זה עתיד להתנוון במהרה ולגרום נזק מבחינה מדינית. מסקירה ראשונה אין התכנית נראית לי. אפשר שאני מושפע מתכניתי משכבר להוציא שבועון אנגלי, שאני רואה עתה סיכוי להגשמתה – אם אפשר יהיה לשדל את אגרונסקי שיקבל על עצמו את עריכתו. מלבד זה מקנן בלבי החשש, שתוך כדי חיסול הבולטין עלולים להיפגע בשני העתונים המוצאים על ידי יהודים, ובמקומם יבוא עתון “אנגלי-נוצרי”, ואולי אפילו עתון של איזו שותפות אנגלית-ערבית. קהל-הקוראים האנגלי בארץ-ישראל אינו רחב ואינו ידידותי עד כדי עמידה בטוחה בתגרה זו, אף אם תהא כל אהדתו נתונה ללוחם מובהק כאגרונסקי.

אחר הצהרים שלחה עירית תל-אביב את מזכירה ובידו מכתב הכולל את הנקודות השונות שהוסכם עליהן בפגישתנו עם הנציב עליון. הם מבקשים ממנו הצעות לניסוח סעיפי-החוזה השונים. הנה כי כן נשתנו הזמנים והם הולכים עתה בתלם בלי טענות ומענות. שלחנו להם את הצעותינו לתיקון טיוטת ההסכם והבטחנו להמציא להם למחרת את הערותינו הנוספות בנקודות מסוימות, כוונתנו לברר בינתים עובדות מסוימות בצנורות המיוחדים.

בינתים בא אברהם שפירא ושאל להחלטתנו בדבר תכנית הנטיעות ונסיעתו הקרובה לעבר-הירדן. שוב קיבל מכתב מה. ט. והזמנה מר. פ. לבוא ולבדוק את טיב קרקעותיו. ניצלתי את שעת-הכושר לברר אתו את מקרה כפר-חסידים.

 

יום ד', 9 במרס, 1932    🔗

שפירא בא שנית וגמרנו בינינו על סידורים מסוימים בקשר לביקורו הקרוב בכרך. רצוני, כמובן, לנהוג מידת חסכון יתירה בכספים שנתן לנו פ. ד. ולהשתמש בהם שימוש מועיל ביותר.

אליעזר קפלן, שלא ראיתיו זמן רב מאד, שוחח עמי על ההתפתחות האחרונה בענין משטרת תל-אביב ועל ההכנות לבחירות לעיריה.

ליאו הרמן נכנס לרגעים אחדים לשיחת-הכנה ערב ישיבה שנקראה על ידי פרבשטיין, כדי למצוא איזה פתרון מעשי לבעית השבת בנקודות ההתישבות.

בישיבה השתתפו – מלבד הסוכנות וקרן היסוד – הקרן הקיימת (אוסישקין), הרב קוק, “המזרחי” ו“הפועל המזרחי”. הצטערתי על העדרם של באי כוח הועד הפועל של ההסתדרות והסתדרות הפועלים החקלאיים, שהוזמנו שינהם. איתרע המזל שדוקא הבוקר פירסמו העתונים סיפור-“זועה” חדש על טרקטור השייך כביכול ל“יכין”, שהוסע בצהרי-השבת דרך הרחוב הראשי של כפר-סבא. האכרים יצאו מכליהם למראה הדבר ומספרים שהפועלים האחראים לטרקטור איימו עליהם. איני מאמין לסיפור העתונים, אבל רע למדי אם נכון הדבר. במשך שנים הקפידו בישובינו פחות או יותר על שמירת השבת בפרהסיה, ואיני רואה סיבה לשינוי הפתאומי. אם היו מקרים לא רצויים בחדשים האחרונים – יש להפסיקם. מובן שאין להפסיקם בכוח הזרוע. הנאומים העזים שנשאו אנשי “המזרחי” לא יתקנו מאומה, אלא להיפך – ירעו את המצב. אין לך דבר קל מלהבעיר בארץ-ישראל תבערה בנוסח Kulturkampl” ". אוסישקין נהג בתבונה רבה באמרו שאין שום תועלת בישיבה כל עוד לא ישתתפו בה אחדים ממנהיגי ההסתדרות. בוטח הוא בהבנתם בבעיה ובהסכמתם להשתמש בכוח השפעתם על הישובים. נהגלתי לפי אותו הקו והוחלט לקרוא בקרוב לישיבה שניה שאליה יוזמנו אישית בן-גוריון, ברל כצנלסון, יוסף אהרונוביץ ועוד.

ישיבה רגילה של ועדת-העליה לבירור הצעותינו לשדיול-העובדים הבא. הגשתי להם את המספרים וסקרתי את המצב הנוכחי בשוק-העבודה. אפשר לומר שהיה זה אחד המקרים הנדירים להעדר חילוקי דעות חריפים. נתבררו כמה נקודות, בעלות משקל רב או מועט, שיהא עלינו להביאן בחשבון.

בדרך כלל לא היה קושי להגיע לידי הסכמה כללית. בסוף הישיבה סיפרתי להם על המשא ומתן שלנו בדבר הרשיונות לבעלי הון מסוג בעלי-מקצוע.

באמצע הישיבה – “צרה” חדשה! הודעה טלפונית מחיפה על התנגשות באדמת קוסקוס-טבעון. העורך-דין של חברת “משק” ¹¹מסר לנו, שאחר משפטים שנמשכו זמן-מה – על קרוב למאה דונם משטח של כמה אלפים – ולאחר שבית-הדין פסק לטובתנו, אפילו ביחס למאה דונם אלה, לאחר שהערבים ניסו להפריענו בחרישת השטח כולו, שעל זכות בעלותנו עליו לא חלק שום איש, לאחר שהמשטרה פקדה על שני הצדדים לנטוש את השטח והפקידה שמירה על השטח לזמן-מה – לאחר כל אלה הודיע לו היום מר ליס, קצין המחוז, כל המשטרה שוב לא תראה את קרקעות קוסמקוס-טבעון

כאסורות בנגיעה, ותודיע לשני הצדדים, שהואיל ואין ביכלתה להגן עליהם – רשאים שניהם לצאת ולחרוש. מר ליס, הפועל הבשם מושל-המחוז, הוסיף שפקודה זו ניתנה בהתאם להוראת בית-המשפט. זהו סבך נאה! אם יקוים הדבר – הרי לא זו בלבד שממשלת ארץ-ישראל מופיעה כמסתלקת מתפקידיה, אלא שאי-אפשר יהיה למנוע מחר התנגשות בין שני הצדדים, שכן ודאי יעשו דין לעצמם.

נסיתי להתקשר עם המזכיר הראשי בביתו. אין תשובה. טילפנתי ליועץ המשפטי, במלונו, אולם טרסטד אף לא שמע את השם “קוסקוס-טבעון” וודאי שלא ידע שום פרט מפרטי המקרה. לבסוף השגתי את מודי, סגן המזכיר הראשי, והזהרתיו על הסכנה המאיימת. הבטיח להתקשר עם חיפה ולדאוג שלא יארע דבר בלתי רצוי בבוקר יום המחרת.

וסט, שהשתתף בישיבת ועדת-העליה, סעד אתנו בערב ושוחחנו על עניני-המפלגה.

אחר כך הכתבתי את היומן עד 10.30 בלילה, ולא יכולתי להמשיך עוד, מחמת אפיסת הכוחות.

 

יום ה', 10 במרס, 1932    🔗

בבוקר קיבלתי משלחת מכפר-חסידים. ביררנו את מצב-הבטחון. נתרשמתי שכולם, חוץ מבחור אחד, הם אנשים שאינם מוכשרים בהחלט לברר ענינים כאלו. מנקודת-הראות של הגנה עצמית הם נראים דלי יכולת. הצעותיהם העידו על הלך-רוח שניתן להגדירו כמבוהל. הן כללו כארבעה-עשר סעיפים שונים, רבים מהם סותרים זה את זה: גדר תיל מסביב לנקודה. זרקורים, פתיחת מחסני-נשק, תחנת-משטרה, קשר טלפוני ישיר לחיפה וכו' וכו'. אם יגשימו רק מחצית מהצעותיהם יהיה כפר-חסידים מצודה!

טילפנתי למודי ושאלתיו בקשר להוראות שמסר אתמול ליס. אמר שהתקשר עם המשטרה בחיפה והטיל עליהם לעמוד על המשמר בקוסקוס-טבעון. אמרתי לו כי אין זה מספיק בהחלט, ואם לא תשונינה ההוראות אין למנוע התנגשות.

בינתים, החל מהשכם בבוקר, צלצולי טלפון מקוסקוס-טבעון המתארים את שני המחנות האויבים (ששניהם קיבלו מן הממשלה רשות לחרישה) עומדים בשדה זה מול זה. הערבים התחילו בעבודה בשש בבוקר. היהודים חיכו מתוך אמונת-שוא לביטול הוראתו הטפשית והפרובקטיבית של ליס. אחר כך הודעה טלפונית כי החרישה התחילה וארעה התנגשות, שראשיתה השלכת אבנים מצד הערבים, השבת אבנים על ידי היהודים, וסיומה תגרה שבה נפצעו אנשים אחדים משני הצדדים, ביניהם בחור משלנו מכפר-ברוך ובצורה קשה למדי. לבסוף בא הרינגטון מחיפה וציוה על שני הצדדים לנטוש את השדות. זוהי אולי הדרך הטובה ביותר לטפל בכך, אולם יש להטיל ספק אם כך נוהגת ממשלה נבונה!

סנטור חזר הבוקר מאירופה, והיתה לנו ישיבה דחופה וקצרה של ההנהלה. אחר כך הלכתי עם פרבשטיין אל הנציב העליון והצגתיו לפניו כציוני ותיק, מנהיג “המזרחי”, מי שהיה ציר הפרלמנט הפולני ונשיא קהילת ורשה. בהזדמנות זו הסברתי לנציב העליון את מבנה של הנהלת הסוכנות היהודית, והודעתי כי פרבשטיין יתמסר בשורה הראשונה להתישבות המעמד הבינוני ולמסחר ולתעשיה. פרבשטיין נאם נאות קרצ, בירך את סיר ארתור בשם היהדות הפולנית, איחל לו הצלחה בתקופת שירותו והביע את אמונתו שבהנהלתו תתקרבנה תקות העם היהודי להגשמתן. הנציב העליון גילה ענין רב, ואמר שהיה רוצה לשמוע יותר על סבלותיהם של מעמדות הבינים של היהודים בפולין של עכשיו וכלל האפשר על תכניותיו של מר פרבשטיין, על כך השיב פרבשטיין שרק עתה הגיע לארץ וכי תיכון תכניותיו יארך זמן מה, ואז יגישן להוד מעלתו (פרבשטיין הסביר לי אחר כך שלא רצה לומר יותר מדי על המצב בפולין, שלא להבהיל את הנציב העליון…). הוד מעלתו הביע אחר כך את תקותו שהיחסים המצוינים השוררים בינו לביני יקוימו עם ההנהלה כולה. אף כי ישנם ענינים אחדים שהוא רואה אותם באור אחר. לפני שתירגמתי דברים אלה לפרבשטיין אמרתי שאיני יודע על דברים רציניים כלשהם שנראו לנו באור אחר, ועל כך השיב לי הנציב העליון, כי אמנם, יפה מאד מצדי לומר כן, אולם הוא רואה דוגמה לכך במספר רשיונות-העליה שאנו תובעים. שאלתיו אם אינו סבור שהשדיול של עכשיו הגיע לדרגה המאפשרת החלטה של ממש. חוששני שדעת הוד מעלתו נקבעה לפני שראה את המספרים על המצב הנוכחי בשוק-העבודה. אם כן – אין כל צורך לחקור את שוק-העבודה. אני עצמי הופתעתי מגילוי קו העליה הקיים בכלכלה ומריבוי האפשרויות לתעסוקה נוספת. לא הייתי מעלה על דעתי שעניננו יחתך לרעה על ידי מסקנות קבועות מראש.

הוד מעלתו אמר שלא ימצא אדם מאושר ממנו אם חקירת שוק-העבודה תוכיח את האפשרויות הללו.

לפני לכתנו אמרתי שלא הייתי רוצה לצאת מן החדר בלי להזכיר את מאורעות קוסקוס-טבעון. נגיע למצב של תוהו ובוהו קרקעי אם ינתן לכל קבוצה של מסיגי גבול למנוע את הבעלים החוקיים מלעבד את קרקעותיהם. הוד מעלתו רשם לפניו את הדבר והבטיח לטפל בו.

בא דויד סברדלור – אחד הטובים וההוגים שבאנשינו, בלתי תלוי במחשבתו וחותר לידיעת האמת. אחר תקופת-העבודה ב“סולל-בונה” הלך לחיות ולעבוד באחת הקבוצות. בשלוש-ארבע השנים האחרונות היה חבר בקבוצת-השרון. בא לשאול לעתיד הישובים המחכים לביסוסם. לא יוכלו עוד להמשיך על תקציבי-קיום אם אין סיכוי נראה לעין שיהיו נושאים את עצמם מבחינה כלכלית. כולם מדוכאים מן המחשבה שעליהם לעבוד כל כך קשה בלי שיוכלו לקיים את עצמם, ולו גם באופן הצנוע ביותר. לא היה בידי לעוררו ולעודדו הרבה.

אחר-הצהרים סיירתי עם רפנץ', סקבינגטון וטרסטד את מוצא, את בית-ההבראה ואת קרית-ענבים. סקבינגטון נראה אדם חשוב. אולי צודקים האומרים שפקידי מיניסטריון-הכספים הבריטי הם מסוג מעולה ודנים על הענינים בלי דעה קדומה. נוסף על כך היה לו נסיון-מה בהתישבות בקנדה ובמקומות אחרים, והוא מתענין הרבה בבעיות מסוג זה. שהינו למעשה משעתיים בקרית-ענבים וביררנו את פרטי הניהול והפיתוח המשקי.

בשעה ששהיתי בחוץ נפגש משה עם לומבי, שנתמנה עכשיו נציג ה“טיימס” הלונדוני לכל המזרח התיכון; משרדו במצרים. כפי שאומרים יוסיף דנבי להיות הכתב הירושלמי ולומביי יפקח עליו בצורה זו או אחרת.

בערב סעדנו עם הגב' סולד, והיינו שקועים כל הערב בויכוח מענין על יסודות הציונות.

 

יום ו', 11 במרס, 1932    🔗

בבוקר – ישיבה ממושכת של ההנהלה עם סנטור, כדי לבדוק שנית את הפרטים הנוגעים לשדיול העובדים.

אחר כך הלכתי לראות את ג’ונסון, כמדובר. רצה לשוחח עמי על השיטה שיש להשתמש בה כדי להפעיל למעשה איזו נוסחה שתוכן על ידינו לשם הבטחת חלק נאות של עבודה עברית בעבודות הציבוריות. סבורני שצדק באומרו שלא יהיה מן המועיל למצוא נוסחה מופשטת על אחוז השתתפותם של היהודים בהכנסות הממשלה ולהסתפק בכך. עלינו להודיע למחלקות באופן ברור כיצד עליהן לנהוג כדי להפעיל את הנוסחה למעשה. לבסוף הציע שלוש הצעות: א) למסור עבודות מסוימות, בלי הכרזות פומביות, לפי מחירי המחלקה לעבודות ציבוריות; ב) לאשר תוספת תשלום מסוימת מעל למחירי המחלקה לעבודות ציבוריות תמורת השירותים הסוציאליים (קופת-חולים, ביטוח למקרי אסון וכו') שהיהודים מקיימים אותם על ידי מוסדותיהם, בעוד שהפועל הערבי, המועסק על ידי הממשלה, נהנה מן השירותים הממשלתיים; ג) לחלק עבודות אחרות על יסוד התחרות בין קבוצת קבלנים, שעל הרכבה יוסכם בראש כל שנת כספים בין מחלקת העבודות הציבוריות ובין הסוכנות. עצם קביעתה של רשימת הקבלנים תערוב להעסקת אחוז נאות של עבודה עברית. קבלן שלא ימלא אחרי ההוראות יוצא מן הרשימה בשנה שלאחריה, בלי להגיב על הצעותיו חזרתי מצד לתכניתנו הישנה, שבתחילת כל שנת תקציב יוקצה מראש חלק מסוים מן העבודות הציבוריות לפועלים עברים, וביחוד עבודות ציבוריות באזורים עבריים. הדגשתי שדבר זה הכחרי להצלחתה של כל שיטה שהיא, ונדמה לי שג’ונסון הסכים עמי.

הלכתי אל יונג ושוחחתי עמו על קרקעות קוסקוס-טבעון. אמרתי לו, שאחרי שהרינגטון ציוה על שני הצדדים לעזוב את השטח, נשארו היהודים מן החוץ, בעוד שהערבים חזרו אליו בלילה וחרשו חלק מסוים לפני עלות השחר. יוצא איפוא שאלה המקיימים את הוראות-המשטרה נמצאים מפסידים. יונג העזר לומר כי לדעתו אינני צודק בדברי. לגופו של דבר היה רוצה תחילה לשמוע את דברי מושל-המחוז לפני שיסיק מסקנות כל שהן. דרשתי ממנו לפחות להפסיק את המשכת החרישה מצד הערבים, והוא הבטיח לעשות כן.

נסעתי עם סימה למגדל, לבלות את השבת עם ליידי ארליי. עם שקיעת השמש הגענו לאחוזתו של מלצ’ט. עד לשעת ארוחת-הערב לא הספקתי אלא לראות את הגן היפה ולרדת לחוץ הים.

 

שבת, 12 במרס, 1932    🔗

שבת במגדל. מקום נעים. איני מבין מדוע לא יהיו ליהודים העשירים מכל העולם נאות-קיץ כלאה על שפת הכנרת. איני סבור כי היה בכך משום קרבן מצדם. אגב גיליתי שאני בריה שאינה מוכשרת כלל למנוחת-שבת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אחר זמן מה של מנוחה.

אחר-הצהרים היתה לי שיחה רצינית עם ליידי ארליי על העזרה שלורד רידינג יכול לעזור לנו בענינים פוליטיים. הצבעתי על בעית השינויים הקונסטיטוציונים שעלולה להתעורר בזמן הקרוב. בענין זה יוכל לסייע לנו סיוע שאין ערוך לו. עדיין אין אנו יודעים מה היא הצורה הממשית שבה תוצג השאלה לפנינו. על כל פנים תהיה זו בעיה מדינית עקרונית, בעלת השפעה מרחיקה לכת על עתיד הארץ, ורצוני לדעת אם בשעת-משבר תיכנס לעבי הקורה ותפעיל את רידינג. חוה ארליי ערה מאד ומסורה לעניננו; מדברת ופועלת כחייל אמיץ של התנועה. הבינה את תכלית דברי והבטיחה לעזור.

עם ערב חזרנו לחיפה. בחיפה שמעתי שועדת התרבות של ההסתדרות עורכת מסיבה אותו ערב – מפעל חדש, המתקיים כל שבועים ומכנס רבים מפועלי חיפה. במקום ללכת לקולנוע מתכנסים בערב כזה לחדר האוכל הגדול של בית-החלוצות החדש ונהנים מתכנית תרבותית כללית, נגינה וקריאה בספרים שונים. הלכתי איפוא גם אני ונהניתי כל הערב הנאה רבה.

 

יום א', 13 במרס, 1932    🔗

ערב צאתי מחיפה לנהלל בא אלי חבר מיגור וסיפר על מקרה חדש שאירע אתמול: רועים אחדים משבט ערב אל-זביידאת העלו את עדריהם על שדה זרוע שעורה (השייך ליגור) והשמידו יבול של מאתים דונם בערך. שני שוטרים-רוכבים מתחנת-המשטרה המקומית, אחד יהודי ואחד ערבי, ניסו להתערב – ונתקפו על ידי העריבם. היהודי התחמק כנראה, אולם הערבי הורד בכוח מעל סוסו והוכה מכות נמרצות. היה צריך לקחתו לבית-החולים כשהוא פצוע פצעים קשים. מקרה זה שוב זורע אור על המצב שהגענו אליו ועל התוקפנות והחוצה שמעיזים לגלות מסיגי-הגבול. סיפור זה הרגיזני ביותר, והחלטתי לדבר עם הנציב העליון ככל המוקדם.

סרתי לרגעים אחדים למועצת פועלי חיפה. ושאלתי לדעתם על הצעותיו של ג’ונסון ביחס לשיטה שיש לנקוט בה לשם הבטחת מקום הפועל העברי בעבודות הציבוריות, כן שמעתי מהם כמה פרטים נוספים על התנאים של עכשיו ברכבות ועל המצב הכללי בשוק העבודה העברית בחיפה.

יצאתי לנהלל, לפגישה עם פרנץ' ועם סקבינגטון. אמרתי לגשת אתם לעין-חרוד, אבל הם כל כך השתוקקו לשוב לחיפה לארוחת-הצהרים, עד שויתרנו על התכנית. בינתים נהנו מאד מביקורם בנהלל. סקבינגטון נתרשם מכל דבר. נכנסנו לפרטי הפרטים, ולאחר ביקור מקיף בבית-הספר לצעירות, במחלבה, בנטיעות, ובמשקו של מתיישב, ישבנו עם אורי ועם דיין ושמענו את תולדות נהלל וקיבלנו את המספרים על התקדמותו המשקית של הכפר.

לאחר שפרנץ' וסקבינגטון יצאו – נשארתי שם. גיגר, השומר בג’דה, שהיה האחראי לקרקעות קוסקוס-טבעון, וזייד ¹², אחד השומרים הותיקים, הפועל אף הוא בסביבה, באו הנה לפגישה עמי. שמעתי מהם עובדות חדשות רבות, מדאיגות במקצת. באמת לא ידעתי עד כמה רע הוא ארגונם של עניני-השמירה, ביחוד בכפר-חסידים. יש שם שומר שלא בלבד שהזניח את תפקידו, אלא אף קיבל עבי לעזרתו – מנהג אוילי, שבוטל זמן רב לפני המלחמה. ולא ידעתי כי עדיין נשאר ממנו שריד! השומר הערבי מכפר-חסידים, כרגיל במקרים אלה, נהג שיתוף פעולה אמיץ עם כל כנופיות השודדים והגנבים שבסביבה. ביחוד הדוקים קשריו עם ערב אל-זביידאת, האשמים במקרה שאירע אתמול ביגור והחשודים ברצח שבכפר-חסידים. בליל-הרצח נעלם השומר וחזר רק למחרת. זייד סיפר על הנסיונות המתרבים להסגת הגבול של קרקעות-היהודים בכל הסביבה. בחרבת-חרתיה נטעו הערבים עצים והתחילו לבנות בנינים על אדמת הקרן הקיימת לישראל. אשר להתנגשות בקוסקוס-טבעון ביום ה' שעבר – הוגד לי, כי מבין ששים הערבים שלקחו בו חלק רק שלושה או ארבעה הם מתושבי-המקום הקודמים. יתרם בדוים וערבים אחרים, שגוייסו לתכלית זו. ביניהם אחד שהועסק כגשש המשטרה, וקבוצת כורדים שבאה זה מקרוב מעבר-הירדן.

חזרתי לירולשים אחר הצהרים.

בערב התארחנו בבית-הממשלה, בחברת ארנולד צוייג ואשתו. הפעם היינו חבורה קטנה, סעודת-ערב שקטה של יום א', וארנולד צוייג ראש המדברים. ווקופ, כרגיל, הקשיב בתשומת לב ומתוך ענין. בנתחו את המצב בגרמניה הביע צויינג אחד מרעיונותיו המענינים ביותר, בהסבירו את משבר המנהיגות בפירצה שנפרצה עם השמדתו הגופנית והרוחנית של דור-המלחמה. ביחס לעצמו אמר כי אינו מוכשר לחלוטין לבוא במגע עם הדור שלפני המלחמה או עם הצעירים שנתבגרו אחרי שביתת הנשק והמהפכה והם שונים תכלית שוני בהשקפותיהם ובתפיסתם. סבורני שתחושה זו שלטת כיום ברוב ארצות-אירופה ומקודת-מבט פסיכולוגית אין ספק שזהו אחד הקוים האפיניים ביותר של המשבר המדיני הקיים.

לפני שיצאנו מבית-הממשלה דיברתי – בצורה נאותה – עם הוד מעלתו על מקרי קוסקוס-טבעון ויגור. אמר לי שהוא יוצא מחר בבוקר למשך שלושה ימים לעבר-הירדן (צירוף מקרים מוזר, כי גם אני יוצא לרבת-עמון מחר בבוקר), אבל מילא את ידי מר יונג לפעול בענינים אלה.

 

יום ב', 14 במרס, 1932    🔗

בלוית שרתוק וכהן יצאתי לרבת-עמון, לביקור רשמי אצל האמיר. מובן שהכונה לא היתה לביקור רשמי בלבד, אלא גם לעמוד על המצב, לקשור קשרים ראשונים עם אנשי עבדאללה ולקבל רושם ראשון ובלתי-אמצעי על המצב בארמון עבר-הירדן. טבעי הדבר שלא נתכונו בהזדמנות זו להציע הצעות מסוימות או לנהל משא-ומתן, אף כי הקשר שיוקם באופן זה עלול להביא בשנים הבאות למשא-ומתן כזה.

אחר נסיעה בערבה המפחידה במקצת שבין יריחו והירדן, עברנו על פני גשר אלנבי. הדרך בעבר-הירדן רעה בהרבה מכפי שהורגלנו לה בעבר הנהר מזה. לאורך כל הדרך שבין הגבול ובין “עיר הבירה” רק כפרים עלובים אחדים, המיושבים ערבים או צ’רקסים. ההרים פראיים וציוריים יותר משרשרת ההרים הארצישראלית; מעבר לרכס – רמה של אדמה חקלאית הנמשכת עד לעמקים, דומה לשטח שבין באב-אל-ואד ובין לטרון, מעובד אמנם לפי מראהו, אולם בצורה האכסטנסיבית של הפלח.

רבת-עמון מונה קרוב ל-12 אלף תושבים, כפי שלמדתי אחר כך מפי רופא האמיר; דומה כיום, חוץ מבנינים אחדים (בית-מלון וארמון האמיר), פחות או יותר לתול-כרם או לג’נין. ואף על פי כן אומרים אנשים המכירים את המקום מלפני חמש-עשרה או עשרים שנה, כי חלו בה סימני-התפתחות מפליאים.

לא היתה לנו שהות רבה להתבוננות עד לשעת-פגישתנו עם עבדאללה. שני בתים שם: אחד גדול ומרווח, הנשמר על ידי שקיפים שרובם מכודנים, הווא בית-הנשים, ואחד קטן בהרבה, ובו האולמים לקבלות-פנים כלליות. בפתח-הבית נתקבלנו על ידי ראש לשכת-החצר. באולם-הקבלה פגשנו את האמיר ואת הפילוסוף של חצרו ומשוררה, שיך פואד חטיב, שנכח בזמן שיחתנו. הוזמנו לסעודת-הצהרים. שהיתה דוגמה מענינת למדי לחיי-החצר ברבת-עמון. חדר-האוכל – אולם שקירותיו מסוידים לבן, בלא תמונה ובלא קישוט; שולחנות פשוטים ערוכים בצורה ה'; דלתות חדר-האוכל יוצאות לחצר, ומשם מכניסים המשרתים את התבשילים. בראש השולחן – האמיר, כמובן, ולשני צדדיו מקומות פנויים, לשם כבוד. מול האמיר ישב בנו השני, צעיר שמראהו משונה במקצת, על אף לבושו האירופי, שנראה כל אותה שעה כמי שמשתעמם בלי סוף. אומרים כי חולה הוא ועומד לנסוע בקרוב לאירופה, לג’נבה. לימינו של האמיר הושבתי אני, לשמאלו – השיך פואד. אחרי שיבו רופא המלך (חניך האוניברסיטה האמריקאית בבירות, בעל ידיעה מספיקה באנגלית מדוברת), ראש לשכת-החצר ושיך בדוי זקן. לשמאלו של השיך פואד ישבו שרתוק, מפקד-המשטרה (צ’רקסי) ושלושה שיכים מחג’אז, ארץ-מולדתו של האמיר, שבאו לשם ביקור ולבקש, כפי שסיפר לי הרופא, תרומה להקלת מצבם החמור. בדרך כלל נראה שעבדאללה אינו יכול לשכוח את חג’אז: הוא משתדל להרבות מאנשי חג’אז בין בני לויתו, אנשים שהוא יודעם ויכול לסמוך עליהם – מנהג שאפשר להבינו אם נזכור כי האמיר עצמו זר הוא במדינתו ומקובל כזר על נתיניו. אולי מכאן תובן גם מידת הזהירות המופרזת שהוא נוהג בעסקיו הפוליטיים. שיחתנו ליד השולחן נסבה בעיקר על השיטה הקיבוצית בהתישבותנו החקלאית. כדאי לציין עד היכן מגעת השפעת התיאור המסורס של התישבותנו הקיבוצית, המהלך בין הערבים. נדמה לי שכמה משומעינו הופתעו לחלוטין לשמע הסברותינו, ובטוחני כי אלה הועילו להם (ולנו). המתנגד העקשני ביותר היה האמיר עצמו, שטען וחזר וטען כי שיטה הקיבוצית מנוגדת לפילוסופיה של האיסלאם, המובססת לדעתו על הביטוי המוחלט של שלטון היחיד. הזמנו את שיך פואד לסייר כמה מישובינו, אולם האמיר הזהירו לבל יסתבך עם העתונות בעשותו כן.

לצערי לא היתה לי אפשרות להיפגש עם הנציג הבריטי, הקולונל קוכס, ועם עוזרו קירקבריד. שניהם היו עסוקים עם הנציב העליון, שבא אותו יום לזרקה וחיכו לבואו לרבת-עמון בערב.

יצאנו מרבת-עמון מיד אחר-הצהרים, ובדרכנו חזרה נתעכבנו באל-סאלט. הלכנו ברחוב שעדיין נראים בו סימני הנזק הכבד שניזוק בשעת רעידת האדמה בשנת 1927. בדרך כלל הסבירו לנו האנשים פנים, ביחוד כשפנו אליהם בלשונם (שרתוק וכהן ¹³). רק לאחר שחזרנו למכוניתנו התחילו ללמד משהו. ספייסר וסונדרס סיפרו לי שניהם זה מקרוב על נסיון דומה שנתנסו בו בנסיעתם, זה דרך יריחו וזה דרך רמלה.

שבנו הביתה לאחר שקיעת השמש. בן-צבי נכנס. וסיפרתי לו בקצרה על פרשת היום. שוחחנו על ההתפתחות האחרונה בסכסוכי הקרקע ובקשר לכך – על המצב הבטחון בצפון. אין זאת כי מנוי וגמור עם הקבוצה ה“אקטיביסטית” של חיפה לעורר מאורעות ערב ה“מכביה” והחגים, וכמעט שאין אפשרות להישמר מפעולות טירור בודדות.

 

יום ו', 15 במרס, 1932    🔗

דה שליט וסלומון, עורך-הדין של חברת “משק”, מסרו דין-וחשבון על מקרה שקוסקוס-טבעון. הסכמתי שנלך יחד אל המזכיר הראשי מחר בבוקר.

נציג הקהילה בחברון סיפר על השאלות העומדות לפני האנשים שחזרו לשם לא מזמן, על אף זכרונותיהם מאבגוסט 1929 – בסך-הכל כמה עשרות משפחות, רובן ספרדים, בעיקר בעלי-מלאכה וחנונים, כמה בעלי מקצועות חפשיים ומורה אחד, המלמד בכיתות המעטות שבבית-הספר. המצב הכלכלי של חברון בכלל דחוק ביותר, וגם היהודים נאבקים קשה. העיר לא נתאוששה מן הזעזוע הקשה שעבר עליה לפני שלוש שנים. המסחר רופף מאד, שכר-הדירה ירד במידה ניכרת. על אלה יש להוסיף את הבצורת, שבדרום היא קשה במיוחד, ובעקבותיה – את המצוקה השוררת בקרב הפלחים. המופתי ומפלגתו הפסידו הרבה מהשפעתם, מקצת – בגלל התוצאות השליליות של פעולות 1929 בחברון, ומקצת בגלל המחלוקת על קרנות הוואקף. האופוזיציה חזקה כיום למדי בחברון. פרט אפייני: החוברת הערבית שלנו על המקומות הקדושים נקראה באזני האנשים בכל בתי-הקפה שבחברון, אף על פי ששליחי-המופתי המקומיים ניסו למנוע זאת. היחסים בין היהודים והערבים טובים עתה בהחלט. אפילו בזמן הועידה המוסלמית לא ניכר סימן קל שבקלים למתיחות. ואף על פי כן רוצים יהודי חברון לדעת מה יהיה עליהם ומה מוכנים המוסדות הלאומיים לעשות לחיזוק מעמדם. אפשר לרכוש קרקע בכל סביבות חברון, והם תובעים ממנו להתענין בדבר ולנסות לעשות משהו בקרבת העיר. נוסף על אלה העלה האיש, רופא צעיר שנולד בארץ, תכנית לפעולה רפואית בכפרים הערביים, על ידי קופת-חולים או באורח עצמאי. שוב שאלת-כספים ותו לא.

אחר-הצהרים נקראנו, בן-צבי, שרתוק ואני, לבית דויד ילין, שם מסרו הוא וסלומון בסודי-סודות על פגישה שהיתה להם עם הנציב העליון. הם הוזמנו פתאום לבית-הממשלה ונתבקשו להבטיח שישמרו את הדבר בסוד. הסוד לא היה סוד, משום שהנציב העליון אמר לי שהוא רוצה להתיעץ עם כמה יהודים על שינויים קונסטיטוציוניים. טבעי שהזמין בין השאר את דויד ילין, שהיה חבר המועצה המיעצת של הרברט סמולא, ואת סלומון, שהיה סגן ראש עירית ירושלים, ונוסף על כך שניהם היו שנים רבות חברי הנהלת הועד הלאומי. שניהם חזרו והדגישו את כל המכשולים שבדרך להקמת מוסדות מייצגים. ההצעה הסופית של ילין היתה, כנראה לחזור לתכנית המועצה המיעצת. סלומון המליץ, כצעד ראשון, על חידוש השלטון העצמי המקומי, ואם הכרח הוא להקים מועצה מחוקקת – יש למנותה…

אחרי שחזרתי הביתה בא סנטור לשיחתנו הרגילה על מצבנו הכספי. ישיבה ארוכה עם בן-גוריון, קפלן, שפרינצק, ברל כצנלסון, בילינסון ועוד. סקרנו שוב את מצב הבטחון ואת סכסוכי-הקרקע האחרונים מנקודת-ראות של מה שעלול להתפתח לנסיון של הפרת השקט בשבועות הקרובים של ה“מכביה”, יריד-המזרח וחג-הפסח. גדולה החרדה. חברי מתחילים להתמרד ולהתרגז. סבורים הם שיש לנטוע בלב הנציב העליון את ההכרה, כי בעונת האביב יהיה המבחן הראשון לכשרונותיו לקיים חוק וסדר בארץ!

 

יום ד', 16 במרס, 1932    🔗

הבוקר נפתחה פעולת הקרן של סיר פ. ד… שפירא וליברכט יצאו לכרך, לביקורם השני אצל ר. פ., כדי לבדוק את קרקעותיו ולבחור שטח מתאים לנטיעה.

הלכתי, בלוית סלומון הצעיר, להתראות עם המזכיר הראשי בדבר קרקעות קוסקוס-טבעון. שוב מסרנו לו תיאור מפורט על התפתחות האחרונה. יונג הבטיח להתקשר עם מושל המחוז ולעקוב אחרי הענינים. בדרך כלל הפנה אותנו לפקודת סכסוכי-הקרקע שתקבל תוקף בעתון הרשמי של היום, והוא מצפה לתוצאות חיוביות מהפעלתה הראשונה לגבי הענין הנידון.

סעדתי בצהרים עם לומבי, הנציב החדש של “טיימס” הלונדוני, במלון המלך דודי. אחד האנגלים הגבוהים מאד, הכחושים מאד, הצנועים מאד, כנראה – ממוצא דני. לא עבר זמן רב ויצא מהרצע מן השק: ההתפתחות בארץ-ישראל היתה מהירה מדי; ערעור הכלכלה הארצישראלית היה נמהר מדי. איזו התפתחות היתה מהירה מדי? איזה ערעור חל בכלל? מהו הנזק שהביאו בעקבותיהם

“ההתפתחות והערעור”? כלום אין אתה מוצא עשרות עובודת המוכיחות את ההפך? הרושם הראשון: כאלה הם כתבי ה“טיימס” – זהירים מאד, בעלי השכלה וניסון פוליטי רב, בלי יחס אמיתי לדברים שבהם הם עוסקים – ובעומק לבם הם מלאים ספקות כרימון.

חשבתי לקחת אותו ואת איסטווד, מזכירו הפרטי החדש של הנציב העליון, לסיורנו הרגיל בישובים העבריים שבסביבי ירושלים, אולם לומבי לא הרגיש עצמו יפה, ונשאר בבית. יצאנו איפוא בלעדיו, וביקרנו במוצא ובקרית-ענבים. איסטווד, בן 28 או 29 בערך, הנראה יותר כבן 20, חסר כל נסיון – חוץ מקצת הכנה במחלקת הקנייה של משרד המושבות, הוא גילה ענין רב בדבר שהוא בשבילו חדש בתכלית.

 

יום ה', 17 במרס, 1932    🔗

בבוקר באה הגב' פרסיץ למשרדנו, וד"ר סנטור קראני להתיעצות כתנא דמסייע. שכרם של המורים שוב עלה על הפרק וממרר כל שעה משעותיו של הגזבר. בתל-אביב מאיים דיזנגוף שישתמש בכסף שבידי העיריה, המיועד למורים המקומיים, ולא להעבירם כלל לירושלים. הגב' פרסיץ רוצה מאד למנוע צעד קיצוני זה ומחפשת דרך לתשלום כל המשכורות על ידי מפרעה שתתן הממשלה על חשבון הקצבתה, הוסכם בינינו שקוםד כל תלך אל פארל ותציע את הצעתה.

סטריינג', משירות הידיעות של האויריה בחיפה, בא לביקור של נימוס. אדם מוזר, העובד בלא קשר עם המשטרה ועם המלחקה לחקירת-פשעים ואינו מסתיר את בוזו לשיטותיהם ולהישגיהם. והא ביקר אותם בגילוי לב רב. לדעתו אין רבים מקציני המשטרה הבריטיים ראויים לשום משרה הכרוכה בתפקיד של גילוי פשעים ומניעתם. מסתבר שהוא מעורב בענינים רבים ויודע דברים שונים, ושמא אך טעות היא בידו.

בא גולדשמידט, משירות ההשקאה הממשלתי, ושוחחנו בדבר פרסום מחקרו על התנאים ההידרוגרפיים בשפלת החוף.

חברים אחדים מרמת-דויד באו לשאול, אם אפשר לענין את ליידי ארליי במגבית שעומדים לערוך באנגליה לביסוס ישובם, – הנקרא, כידוע, על שמו של דויד לויד ג’ורג'. ליידי ארליי הבטיחה לבקר אצלם, והצעתי להם לא להתבייש ולהזכיר לה את הבטחתה. בשעת ביקורה תינתן להם שעת כושר להביא את ענינם לפניה.

מרמינסקי בא לשאול למשא-ומתן שלנו עם הממשלה בדבר השדיול.

אחר-הצהרים בא לביתי עתונאי צפרתי, ד"ר קרלק, בלוית מר אלמליח. הוא מייצג את “אקו דה פארי”, “פטי פאריזין” ועוד עתונים צרפתיים שונים. עושה רושם כמי ששייך לחוגים פוליטיים המקובלים עלינו כריאקציוניים. עכשיו נתון לבו יותר לעניני אמנות, אלא שהוקסם מעבודתנו בארץ. שתי הבעיות שעורר לנפי הן: א) בצרפת מקובלת עכשיו הגירסה המזהה פעולה ציונית עם תעמולה בולשבית; ב) בחגים קתוליים מתארים את הציונות כסכנה למקומות הקדושים לנצרות. תיארתי לפניו תיאור קצר את היחסים הממשיים בינינו לבין התנועה הקומוניסטית ברוסיה ובארץ; הרדיפות על הנוער הציוני וגירושו לסיביר ואיבתה המרה של המפלגה הקומוניסטית המקומית לארץ-ישראל העברית, הצרפתי הלך לאחר חצי שעה. לדבריו הוארו עיניו ורוח ללבו.

סעדתי בערב בבית בנטביץ', בחברת השופט וב וד"ר סטרטהרן ¹⁴וגבירותיהם.

 

יום ו', 18 במרס, 1932    🔗

הנציב פתח בביקורו האחרון ברבת-עמון. בשעה שטס מעל לעבר-הירדן נדמה לו שיש שם שטחי-קרקע בעלי ערך, ביחוד בחלק הצפוני, בדרך לאירביד. גם כאן נדמה לו כי פיתוח נמרץ יותר תלוי בגילוי מקורות-מים. אמרתי כי לפי מיטב ידיעתנו ישנם מקורות-מים בעבר-הירדן, שאינם חסרי ערך כלל וכללל. לברון רוטשילד יש כשבעים וחמישה אלף דונם קרקע בעבר-הירדן, והוגד לו שכמות המים שבה אינה מבוטלת. הנציב שאלני היכן הקרע, ואמרתי לו: בחורן, השייך לשטח המנדט הצרפתי.

הנציב עבר למקרה הרצח בכפר חסידים, וסיפר כי לדברי מפקד המשטרה נמסרה חקירה זו לאחד מאנשיו המוכשרים ביותר וייעשה הכל לגילוי עקבות הפושעים. אמרתי שהייתי רוצה לדבר גלויות בענין זה. סבור הייתי כי הבעיה החמורה הראשונה שתעמוד לפניו בתקופת-שירותו תהיה – פרסום הדין וחשבון של פרנץ'. עתה נוכחתי לדעת כי יש ענין דחוף יותר: מצב הבטחון בחדשים הקרובים. דבריו הראשונים של הנציב העליון לבני הארץ היו: “חוק וסדר”, אולם אין להתעלם מן העובדה שהפרת-החוק וההפקרות גוברות בצפון הארץ. בביקורי האחרון בחיפה נתרשמתי הרבה מן ההרגשה השולטת בקרב בני-המקום. נראה שיש מי שמעונין להבהיל את מאות התיירים ולהניאם מלהשקיע את הונם בארץ או מלהתישב בה.

אשר לרצח בכפר חסידים – אין תעולת במינוי קצין-משטרה נאמן, כל זמן שיש להזדקק לעזרתם של קציני-המשטרה הערביים שם. איני רוצה לחזור על השמועות שיש קשר ישיר בין אדונים אלה לבין מבצעי הפשעים (דעה המקובלת על כמה קצינים בריטיים יודעי-דבר), אולם אין ספק שיש חוטים המוליכים מקציעים אלה לחוגים הקשורים כפי הנראה לכנופיה הטרוריסטית. רק לפני כמה ימים אירע, בשעה שעמדו לערוך חיפוש במחסני “של” ליד חיפה, שתכנית החיפוש היתה ידועה כמה שעות קודם לכן לאנשים מן החוץ. מר גורדון יעץ לקצינים הבריטים לבטל את החיפוש, כי לא יביא כל תועלת. הנציב העיר שפרטים אלה לא היו ידועים לו ויתן דעתו עליהם. רוצה הוא לספר בסוד, כי כמה שבועות לאחר בואו כתב למזכיר המושבות שלפי דעתו יש לארגן מחדש את המחלקה לחקירת פשעים. הוא החליף את מנהל-המחלקה ולא הסתפק בכך, אלא דרש ממזכיר-המושבות לשלוח מומחה מאומן ומוכשר לחידוש המחלקה. בינתים עושה מפקד-המשטרה כל אשר ביכלתו כדי לטפל במצב הקשה, כידוע לכל.

אמרתי לו, כי סכסוכי-הקרקע הם סימן חמור פי כמה למצב ההפקרות שנשתרר מאשר הרצח בכפר-חסידים. הזכרתי לדוגמא את מקרה קוסקוס-טבעון ואמרתי לו, כי בדרך כלל איני נוהג להביא לפניו האשמות נגד פקידים יחידים, אולם מר ליס מחיפה, המטפל בדבר, ידוע בין בריטים, יהודים וערבים כאדם בעל השקפה אנטי-יהודית תקיפה ונמרצת. הנציב העיד שמר ליס פעל בהתאם להוראת יועצי-החוק. אמרתי לו שאינני מכיר את החוק שעל פיו ניתנה לו הוראה כזאת. כל התיקונים בחוקי-הקרקע מכוונים כאילו להחליש את מעמד בעלי-הקרקע. בקרוב יצטרך בעל-הקרקע לבקש מחילה על שיש בידו זכות על אדמתו. כל התופס משהו ביד מוגן על ידי הממשלה, המסייעת בידו לשמור על הנתפס. ממילא מחריף על ידי כך הסכסוך בין הבעל לבין זה שנתפרץ לרשות לא לו. כשיפנה אלי יהודי וישאלני, אם להרשות לערבי לרעות את עדרו על אדמת-הבור שלו – לא אהסס מליעץ לו שלא ירשה לו לעשות כן, כי נדיבות-לבו תפעל לרעתו. כשישאלני מישהו, אם להרשות לאנשים להשקות את עדריהם מבאר שעל אדמתו ­ איעץ לו לגדור את השטח ולסגור אותו, משום שנדיבותו תקנה במרוצת-הזמן לאנשים אלה חזקת בעלות. התוצאה הגרועה ביותר ממצב זה היא, שמקרים כמקרה קוסקוס-טבעון יעוררו את התיאבון במקומות אחרים, כשם שקרה הדבר, לדעתי, על ידי התקדים של ודי חורית. אנשים שאין להם כל שייכות לקרקע הנידונה מנסים את מזלם בתביעה לרכוש זולתם. חמישים או ששים הערבים, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל, שהיו מעורבים בהתנגשות בקרקעות קוסקוס-טבעון, לא היו כלל מיושבי-הכפר הקודמים.

הנציב אמר, שכזאת יקרה גם בין ערבים לערבים. השיבותי שמבחינת החוק והסדר לא אהסס לומר, כי בכל מקרה כזה זכאי בעל הקרקע להגנת-הממשלה מפני המתפרץ לרשות זולתו. מקרה יגור משמש דוגמה למגמת ההתפתחות. רועי שבט אל-זבידאת העלו את עדריהם של שדה זרוע והשחיתו מאתים דונם שעורה. בימי התורכים היו היהודים עושים דין לעצמם, ואילו עתה אין הם רוצים לנהוג כך, אף כי אני עצמי תמה על העדר כל מעשה-תגובה. שוטרים רכובים שהתערבו הוכו, ואחד מהם, ערבי, נפצע פצעים קשים. מה עשתה הממשלה בענין זה? היקבלו תושבי יגור פיצויים בעד נזקי התבואה? כל אלה הם אותות מבשרים רעה. על להדגיש את דעתי כי תגובה נמרצת מצד הממשלה תוכל עתה למנוע התפתחות ענינים מסוכנת. אם לא ייעשה הדבר עתה, הרי בעוד ששה חדשים יהא הכרח להשתמש בכוח ניכר לשם השגת אותה מטרה עצמה.

הנציב העליון אמר כי רשם לפניו כל מה שאמרתי וכי נתחורו לו עיקרי דברי.

עברנו לענין השדיול לעולים-עובדים. הנציב אמר שאינו רוצה להיכנס לבירור כל פרט ופרט, אלא היה מעדיף לשוחח על היסודות הכלליים. אמרתי לו, שגם אני אין ברצוני להיכנס לפרטים. אדגיש רק זאת שהממשלה פנתה באורח רשמי לסוכנות היהודית כי תערוך כל חצי שנה חקירה על מצב-העבודה, ועל יסוד החקירה הזאת יש לקבוע את השדיול. המסקנה, לדעתי, היא שהממשלה צריכה לקבל את מספרי הסוכנות, או לומר לה בכל סעיף וסעיף מה הם הנימוקים לדחיית מספריה. כשהסוכנות דורשת 1720 רשיונות ומקבלת 350 – אין טעם לערוך חקירה. כשהממשלה מחליטה מראש לאשר 350 רשיונות או כל מספר שהוא – מוטב לוותר על חקירת הסוכנות, שאם לאו יש לבחון את הצעת הסוכנות לגופה ובקביעת השדיול החדש אין להתחשב בעבודה שהשדיול הקודם לא קבע אלא 350 רשיונות בלבד.

הנציב ענה, שמנהל מחלקת-העליה הודיע לו, כי בשעת הבירורים ניתנים לסוכנות הנימוקים לדחיית כל הצעה מהצעותיה. לא יהיה אדם מאוש ריותר ממנו אם יימצא כי שוק-העבודה מבטיח רבות. השדיול הקודם לא ישפיע לרעה על הבירור. אדרבא, העובדה שהיה קטן עלולה לשמש נימוק לאשר הפעם מספר רשיונות גדול יותר.

אמרתי לול, כי מנהל מחלקת-העליה מוסר לנו את החלטתו בלי לנמק את הסיבות לדחיית הערכותיה של הסוכנות. אשר לשדיול של עכשיו דרשה הסוכנות 3700 רשיונות בערך. אני יכול להבטיחו שכל פרט בהצעותינו נבדק בדיקה נאמנה. הנציב אמר שלפי שעה יוכל להבטיח אך זאת, כי המספרים בהצעות הסוכנות יובאו בחשבון, אך לא יוכל לומר אם כולם יתקבלו. רצונו לשאול אותי כמה שאלות. הקונסול האמריקאי הכללי אמר לו כי קרוב לעשרת אלפים יהודים ביקשו ויזות לארצות-הברית. כיצד אפשר להסביר זאת? עניתי, כי עלי לבדוק את המספר. נדמה לי שזהו מספרם של כל המבקשים, ובכלל זה כמה אלפים ערבים. לפי שעה אין בידי אלא לומר, כי בחוגים מסוימים של הישוב העברי, וביחוד בישוב הישן, היתה תמיד נטיה מסוימת להגיע לארצות-הברית, לזמן-מה או לתמיד. לפני המלחמה היתה הגירה זו מרובה יותר. ההגבלות במדיניות ההגירה לארצות-הברית גרמו לבקשות רבות שנצטברו במשך שנים. ודאי שהסוכנות מצטערת על יציאת כל יהודי, אבל איני סבור כי מבחינת האיכות עלול הנזק שבהגירת אנשים אלה להשפיע השפעה ניכרת על מעמדו של הבית הלאומי העברי.

הנציב הביא אחר כך כמה טענות מפי מר חיימסון. טענה ראשונה: הנכון הדבר שהסוכנות עומדת להשקיע מאה אלף לא"י בהתישבות החקלאית? עניתי כי לצערי אין מצבה הכספי של הסוכנות מרשה לה להשקיע שוב כספים בהתישבות נוספת. המדובר הוא בהרחבת ההתישבות הפרטית ובהתישבות-האלף הממומנת על ידי כמה מוסדות ואישים.

טענה שניה: הסוכנות הכניסה לשדיול הקודם תכניות לבנינים באוניברסיטה ובהתישבות-האלף, ואלה לא הוגשמו למעשה. עניתי כי תמיד יקרה שסעיף זה או אחר המובא בחשבון בשעת ההערכה מתבטל אחר כך, אבל – הסיפר לו מר חיימסון כי הסוכנות העריכה את שטח הנטיעות למחצית השנה כדי 3500 דונם ואילו השטח שניטע גדול יותר מכפלים מן ההערכה? ההפסד במספר הרשיונות שהובא בחשבון לסעיף בניני האוניברסיטה יוצא בשכר סעיף-המטעים, אשר להתישבות-האלף – הוחל זה עתה בביצוע התכנית, ובהיקף גדול יותר משחשבו תחילה. אילו כללה הסוכנות בשדיול את הפולעים הדרושים לביצוע התכנית, היתה העבודה מתעכבת, כי העולים לפי השדיול של החודש הזה יבואו רק לאחר חדשיים. הנציב הודה כי מידה מסוימת של טעות טבעית היא לגבי שני הצדדים. אולם – האין זה נכון, כפי שמסר לו מר חיימסון, שישנם 1300 יהודים מחוסרי-עבודה? אמרתי לו כי מספרם לפי סיכום הסוכנות מגיע ל-1100, ואין הסתירה מרובה, אבל הן הוסכם בין הממשלה והסוכנות כי מספר של אלף מחוסרי-עבודה יותר בכל מצב. זוהי רזרבה רגילה בשוק-העבודה. ירת על כן, חלק ממספר זה הם נכים כרוניים הטעונים סידור מיוחד ואינם באים בחשבון בשביל שוק-העבודה הרגיל. הנציב המשיך ושאל: הלא הוגד לו כי כל שנה נכנסים כאלפיים איש באופן בלי ליגלי. מספר זה יש להביא בחשבון. הנהגה כן הסוכנות היהודית? השיבותי, כי לדעתי אין המספר נכון אבל צריך לבדוק. האין זה נכון, הוסףי ושאל, שעשרת אלפים בלתי ליגליים נרשמו בשנה שעברה בלבד? השיבתוי, כי רישום זה נעשה על פי חוק מיוחד. המספר הוא – 8000, בכלל זה משפחות וילדים שנולדו בארץ. אם אמנם יוכח, אמר, כי שלוש או ארבע חמישיות הם ילדים שנולדו בארץ, תופרך טענתו של מר חיימסון. אמרתי לו כי אחוז הילידם אינו מרובה כל כך, אבל אין כל קשר בין השידול ובין העליה הבלתי ליגלית. על כך השיב, כי מנהל מחלקת העליה צודק בכללו מספר מסוים לחישוב שוק-העבודה בעתיד. אמרתי, כי מנהל מחלקת-העליה ינהג בתבונה אם יגלה יתר נדיבות-לב ולא יכריח מועמדים לעליה להשתמש באמצעים בלתי-ליגליים לשם כניסה לארץ. על כך השיב, שזוהי טענה נבונה מאד, אבל סבור הוא כי תמיד עוד ימצאו כמאה אלף יהודים בפולין או במקום אחר שבכל מצב שהוא יתפרצו לעלות לארץ.

העליתי כאן את שאלת העבודות הציבוריות והעסקת היהודים בהן. השיב כי אין בידו למסור אלא זאת, שמספר היהודים שיועסקו בהן יוגדל, על אף הצמצום בהיקף העבודות הציבוריות.

הנציב עבר לענין השינויים הקונסטיטוציוניים, וביקש ממני חוות- דעת מפורטת בענין זה. אמרתי כי בעיני אין זה רצוי לעורר כל פעם ויכוח כללי על הבעיות הכרוכות בשינויי הקונסטיטוציה של הארץ, וכבר חויתי את דעתי קודם לכן. אבל רצוני להדגיש, כי לדעתי תהיה לתכנית התיקונים הקונסטיטוציוניים השפעה כה רבה על כל עתידה הפוליטי של ארץ-ישראל, עד שלא יתכן כלל לטפל בה כבשאלה מיוחדת ונבדלת. יש לעשותה אבן-פינה לתכנית פוליטית מקיפה, שמטרתה – פתרון סופי לכמה בעיות-יסוד פתוחות. מועצה מחוקקת – או מוסד מייצג מרכזי אחר שיוקם – תהיה גולת-הכותרת לתהליך זה, סיומו, ולא פתיחתו. שני שלבים צריכים להקדים כל תכנית מעין זו: השלב הראשון – הסכם בין ממשלת המנדט והסוכנות היהודית שיבוא כתוצאה ממשא-ומתן בין שני הצדדים; השלב השני – ועידת שולחן עגול של שלושה צדדים: הבריטים, היהודים והערבים. בלי השלב הראשון אין לכנס את ועידת השולחן העגול, כי לשם הצלחתה דרוש שיתוף פעולה בין נציגי היהודים והבריטים. בלי השלב השני לא תצלח הרפורמה הקונסטיטוציונית. בעוד שתהליך ההסדר הפוליטי נתון בשלביו השונים אין לדחות אמצעים מוקדמים מסוימים לשם הריאורגניזציה האדמניסטרטיבית. להיפך, לכל שלב במשא-ומתן יותאם שלב נוסף בהרחבת השלטון העצמי ובהתפתחותו בארץ. בתקופת השלב הראשון אפשר לטפל בארץ בשאלת השלטון העצמי המקומי ולהשתית את המועצות העירוניות על בסיס דמוקרטי יותר ורפרזנטטיבי יותר. נוסף לכך יתכן לדון על מינוי חברים לא-רשמיים לועדות המיעצות השונות של הממשלה: בתקופת השלב השני אפשר לצעוד צעד נוסף ולכלול נציגים מן האוכלוסיה בועד הפועל של הממשלה; ורק בהגיענו לשלב השלישי צריך יהיה להתחיל בהקמת גוף מייצג בעל סמכות מחוקקת.

הנציב אמר, שהנה ניגשים עתה להכנת הצעה מיוחדת לשלטון עצמי. בן מסר לי בסוד, כי השיג הסכמה למינויים של חברים מנציגי הציבור לועדות-הממשלה, כגון ועדת הדרכים וכו'. הבעתי לפניו את שביעות רצוני בשתי הנקודות האמורות, אבל הייתי מציע למנות ועדות כאלו גם ליד מחלקות אחרות. אמנם, לא עיינתי בדבר ולא הייתי רוצה להציע הצעות בלי הכנה מוקדמת.

הנציב שאל אז – מה כוונתי בהציעי לכלול חברים מנציגי הציבור בועד הפועל הממשלתי בתקופת השלב השני. הואיל ותפקידם של חברים אלה יהיה תפקיד של הוצאה לפועל, הרי שלא תהיה להם אלא סמכות של יועצים בלבד. הסברתי, כי מצד אחד מסתמכת הצעה זו על תקדימים קונסטיטוציוניים בטריטוריות בריטיות רבות: נציגי האוכלוסיה שותפו בועד הפועל עוד לפני שהוסמכו לשלטון עצמי. כן נתכוונו להכשיר את נציגי-העם לפעולתו הפנימית של מנגנון-הממשלה ולהטיל עליהם את האחריות לביצוע. אף אם לא יהיו הנציגים ראשי מחלקות תינתן להם זכות הצבעה בועד הפועל.

הנציב הסביר שאני טועה בעיקרי הדברים. הועד הפועל מורכב מחמישה חברים, והוא בכללם, ואין מצביעים בו כלל. הוא שומע את דעות-החברים ומחליט אחר כך. החולקים על דעתו רשאים לדרוש שדעתם תובא בכתב לפני מזכיר-המושבות, אלא שעדיין לא אירע בדומה לכך. ליד הועד הפועל קיימת מועצה, בעלת סמכות מיעצת, ובה מספר חברים גדול יותר. כיום אין מועצה זו גוף פעיל למעשה. סבור הוא שיש להעדיף שיתופם של נציגי-ציבור במועצה זו. לועד פועל בן חמישה חברים אפשר יהיה להוסיף רק שני חברים שאינם פקידים – דהיינו: יהודי אחד וערבי אחד. דבר זה יעורר מחאה חריפה מצד הערבים, בעוד שבמועצה המיעצת נקל להתאים את חלקו של כל צד.

אמרתי לו, כי אני מבין עכשיו שטעיתי בחשבי שהועד הפועל הוא ועד פועל. אולם הואיל והועד הפועל אינו אלא ועד מיעץ – ממילא אין ההבדל בין השנים חשוב ביותר. אשר ליחס מספרי בין העדות – הרי זה נימוק נוסף להצדקת התכנית של ועד פועל. כל עוד השאלה היא: העמדת היהודים במועצה המיעצת במעמד מיעוט – לא ימצא פתרון לבעיה הקונסטיטוציונית. מן הראוי לשאול אם יוסד השויון אינו מתאים אף כאן לתנאיה המיודים של ארץ-ישראל. ושני נימוקים עמי. הנימוק האחד – שבתוקף המנדט אין מעמדו של הישוב העברי בארץ מעמד של מיעוט נסבל דווגמת המיעוטים במקומות אחרים, ואין לשעבדו לשלטונו של רוב ערבי. העתיד הצפוי והרצוי למדינה הארצישראלית אינו מיוסד על שויונם של בודדים, אלא על שויון של שתי יחידות לאומות, שתהווינה ביחד את המדינה הארצישראלית. בקנדה, בעלת תנאים דומים, הונהג לפני קרוב למאה שנה משטר קונסטיטוציוני, המושתת על פריטי בין קויבק הקתולית-צרפתית ובין אונטריו הפרוטסטנטית-האנגלית; המשטר נכשל, משום שמסרו לידו שלטון עצמי אחראי, ולכן הגיעו הדברים לנקודת-קפאון מתמדת בין שני החלקים. הואיל ובארץ-ישראל תקיים ממשלת המנדט את שיווי המשקל, יהיה המשטר בעל כושר פעולה. לפיכך נחוץ הסכם חד-צדדי בין ממשלת המנדט ובין הסוכנות היהודית גם לשם הקמת גוף מייצג המושתת על פריטי. הנימוק השני – בארץ-ישראל יש ליהודים מעמד שאינו טעון התאמה לכוחם המספרי, במידה שמדובר במשקלם הכלכלי והחברתי. כל הרוצה בקידום הארץ לא ירצה להחזירם למעמד שאינו הולמם לחלוטין. היהודם הם רוב בעיר הבירה, ביפו-תל-אביב ובטבריה; הם שליש בחיפה; בידם מחצית מן השטח הנטוע הדרים, ה“הינטרלנד” של נמל חיפה, הקונצסיות של חברת-החשמל וים-המלח; הם משלמים כארבעים אחוז מהכנסות-הממשלה. המושגים של משקל כלכלי וחברותי – משמעם זכות לתביעת פריטי. אולם הדברים אמורים אך בשלב השלישי האחרון – ואנו טרם עברנו את השלבים הראשונים.

כאן הפסיקני הנציב ושאל למקום שבו יש לדעתי לנהל את המשא-ומתן. החלפנו בינינו דברים קצרים על מידת החשיבות של ירושלים-לונדון ביחסים אתנו. סיפרתי על שיחה של פרופ' ברודצקי עם מלקולם מקדונלד בענין זה וכי לדעתי רצוי למקדונלד להגיע למידת הבנה מסוימת בארץ-ישראל לפני שתוכנס ממשלת לונדון למשא ומתן. אשר למהות השיחות, אמרתי כי המשא-ומתן של ועדת הקבינט עם הסוכנות היהודית משנת 1930 נתכוון להבהיר את תכנם של המנדט ושל הספר הלבן, ובעקבותיו נתפרסמה אגרת ראש-הממשלה מ-13 בפברואר 1931. אין כוונתי למשא-ומתן מעין זה. אין שוב צורך בפירושים ובהצהרות. המשא-ומתן צריך, לדעתי, להיון סודי למטרת היסוד של מדיניות היהודים והבריטים בארץ-ישראל ובמזרח התיכון; שנית ­ – לאחר הסכם – תכנית-פעולה מעשית לכמה שנים.

בתשובה לשאלתו: מה פירוש הסכם ביחס למטרת היסוד של המדיניות? – אמרתי, אי השאלה היא, אם יש הקבל של ממש בין האינטרסים של המדיניות הבריטית במזרח התיכון ובין הבית הלאומי העברי. הוא העיר כי האמין תמיד שהקבל זה קיים. הוספתי ואמרתי כי במקרה זה חשוב לסקור את המצב לאור השנים האחרונות. מה מתרחש במזרח התיכון? המנדט על עיראק נתבטל. יש להניח שצרפת תעשה כן בקרוב בסוריה. המנדט הארצישראלי ישאר אז המנדט היחידי מסוג “א” ¹⁵. אין להניח שאפשר לסמוך על יחסי חוזים עם האמיר עבדאללה או עם המלך פיסל. אין אלה אלא סידורים לשעה לכל היותר, ושום איש לא יוכל לומר כמה יאריכו ימים. הערובה התמידית היחידה לאורינטציה במערב ארץ-ישראל – התישבות יהודית חזקה בארץ. זוהי הזדמנות שלא תחזור עוד. מתישבים בריטיים לא יבואו לעולם להתישב בארץ.

כאן הפסיקני ושאל אם כוונתי היא שמדינה יהודית בארץ-ישראל תהיה תואמת את האינטרסים הבריטיים, כפי שהאמין תמיד. השיבותי לו, כי עלי לחזור על דבר שאמרתי קודם לכן, והוא – כי ישוב יהודי גדול בארץ הוא הערובה התמידית היחידה לאורינטציה הפוליטית של ארץ-ישראל.

נאלצנו להפסיק בגלל השעה המאוחרת. הנציב הביע את צערו על שמובאים לפניו שאלות יומיומיות רבות כל כך, עד שאינו מספיק לעסוק בבעיות המדיניות הגדולות. אמרתי לו, שגם אני נתון במצב זה, ובפרט שהטיפול בשאלות יום-יום עם המזכיר הראשי אינן מביאות כל תוצאות… העיר, כי לדעתו אין למר יונג דעה קדומה כנגד היהודים. הסכמתי, אבל הוספתי, כי לדעתי משתייך מר יונג בענינים אימפריאליים לבית-המדרש הפרו-ערבי. לא הסכים. לדעתו נוטה מר יונג יותר מדי לשבת במשרדו ולעיין בתיקים. הוא עוסק בתיקים שעבר זמנם, ובינתים מוזנחים ענינים. ענין קוסקוס-טבעון הגיע אליו (לנציב) באיחור של ארבעים ושמונה שעות. אילמלא כן היה מונע את המקרה.

שפירא וליברכט חזרו ומסרו דין-וחשבון על ביקורם. הענינים מתפתחים באופן רצוי, כפי הנראה. בקרוב נשלח מומחה ושתילים לנטיעת שטח קטן ראשון בשבל ר. פ.

בצהרים – ראיון עם הנציב העליון, שנמשך עד שתים. “זו הפעם הראשונה להסרת ארוחה מן השולחן בבית הממשלה” – אמר לי שלישו של הנציב בשעת צאתי. איסטווד אמר, כי אני מונע בעד הממשלה מלפעול בסדר.

¹⁶