א. ריקוּדין 🔗
בחלק הספרותי של “לוח-ארץ-ישראל” לשנת תרע“ב, היו”ל על-ידי א. מ. לוּנץ זה שבע-עשרה שנה, נדפס מאמר ארוך בשדם “כתר-תורה” מאת א. ז. רבינוביץ, והוא שיר-תהילה לרב קוק שיחיה אשר ביפו עיה"ק.
א. ז. רבינוביץ, בעל הסיפור “חטאת הציבור” (ובמהדורה החדשה: “במי האשם?”) כותב:
“ידיעותיו (של “הכוהן הגדול מאחיו” ראי"ה הכוהן) בכל חדרי התורה ובכל מקצעות-הספרות(?) רבות מאד והוא גם חריף גדול ו(גם?) בעל הגיון נפלא, בדרשותיו ההלכיות הוא תמיד פותח אופקים חדשים (אופקים חדשים בדרשות הלכיות!) לא שיערום חכמי לב”.
בסיפורו “חטאת הציבור” שומע הרב את המעשה ב“חוטאת” שאיבדה עצמה לדעת, נושא כפיו השמימה ואומר: “ברוך המקום שהרגה!” במהדורה החדשה, ב“מי האשם?” כתוב: “שׁמע השַׁמש ושאמר: ברוך המקום שׁהרגה!” יהא השַׁמשׁ המיסכן לשׂעיר-המשׁתלח אל קצף הקורא – וברב אל תגעו! … ההיה אותו תיקון ברוח הדימוקראטיוּת האמיתית? בכל אופן, היה בדרך ל“כתר-התורה”, מאמר זה, שהוא אופיי מאד לרוחות המנשבות בעולמנו החשוך…
א. ז. רבינוביץ של היום כותב בעוז:
“שאיפה כבירה יש לו להרא”ה להקים תלמידי חכמים כאלה, שיהיו גדולים כמו בצד הנגלה שבתורה כך גם בצדה הנסתר, ולתכלית זו הוא מבקש לקבוע ישיבה של בחורי חמד, מבקשי דבר ה' באמת ובתמים, לא לשום איזו מטרה חמרית, גם לא בשביל שיקנו להם את השם רב, אלא לקדש את שם השי“ת בעולם ולהגדיל תא תפארת-ישראל ביחוד בארץ-ישראל”.
ותו:
“במכתבו להרב הלוי כותב הראי”ה, כי להרמת קרן-היהדות בארץ-ישראל, במקום שאחב“י שואפים לתחיה חומרית ורוחנית, הם בפניהם הצמוקים, בעיניהם העצובות, בתנועותיהם הפחדניות ובעניות השפוכה על חיצוניותם כולה אי-אפשר שיעוררו רגש של כבוד בלבות בני הישוב החדש, שקומתם נזדקפה והולכים קוממיות. מה שאולי היה טוב ויפה בשביל בני הגולה, בשביל המצב המדוכא אשר שם, לא טוב הוא בשביל ארץ-ישראל. פה אנו צריכים לאנשים בעלי מרץ, תקיפים בדעתם, חזקים בגופם ואמיצים בנשמתם. ורק אם יהיו לנו ת”ח כאלה, שישאו את דגל-היהדות ביד רמה ויעוררו רגש של כבוד בלב העם לקדשי ה‘, אז וכו’"
כך כותב הראי"ה בעצמו לרב הלוי. תנו כבוד לרבנות היוצאת ביד רמה!…
וזאת למודעי: מפני הדתיות של א. ז. רבינוביץ אין מה להתיירא. העממיות הישראלית התמימה של א. ז. רבינוביץ מביאה אותו לידי “נר מצוה”. אמנם, העממיות הרוסית הטהורה לא הביאה את הריבולוציונרים הגדולים, הרוסים האמיתיים, לידי דתיותה של אותה אומה. אדרבא, הטובים שבהם נלחמו ונלחמים בה בכל כוחותיהם. אבל אין כאן מקום להאריך. ממחבר הסיפור “בת-העשיר” ודאי לא נכחד זה. ברם, אין ספק שרק מחיבתו לישראל חושב אז“ר הישיש לחובה לחבב גם אורייתא וקודשא בריך הוא. ויהיו אלוהיו עמו! ובכל זאת, במה שׁנוגע לזה המאמר על אודות הרב הדתי, “דַבּר-האומה” ו”אדיר-האמונה", הרי הוא עושה רושם מוזר ביחוד. פולחן-אדם רואים בו; הערת אדם חי, שעוד לפני שנתים התיר לעבוד בשביעית אך ורק על יד גויים!… ועל אותו ההיתר אומר א. ז. רבינוביץ, שהוא “כולו שירת-יה וראוי שיהיה חקוק על לב כל אחד מישראל”.
לשונו ממש!
את עבודתו הספרותית ב“האסיף” התחיל א. ז. רבינוביץ בריקודין לפני משפחת שניאורסון בליובאוויץ. חטאת-נעורים! אבל היתכן לרבינוביץ הבא בשנים, המיושב, לרקוד כלפי איש, שאם גם בעל תכונה מצויינה הוא במחנה רבני ישראל, עדיין אין מה המידה לעשותו בחייו ובפניו לגאון וקדוש, “המתהלך לפני האלוהים”?
הרי זה שוב לשונו ממש של א. ז. רבינוביץ…
ב. שני “ממה-נפשך” כנגד אחד 🔗
מנהיג חדש קם למפלגה הסוציאל-דימוקראטית בגרמניה, ואף הוא יהודי והוּגוֹ האזה שמו. ב“הצפירה” (גליון 227) הדפיס קוריספונדנט אחד את השיחה, שהיתה לו עם האזה זה בדבר היהדות. מתחילה דיבר המנהיג על ההכרח ההיסטורי, שהעמים הקטנים יבָּלעו על-ידי השׁכנים הגדולים (האשׁכנזים סוברים כך, ולא כל שֶׁכּן יהודי אשׁכנזי, ויהא גם סוציאליסט, שחזקה עליו שהוא אשכנזי יותר מהאשכנזים עצמם!); אחר-כך ביטל, כמובן, את האוטופיה הציונית ולבסוף עבר אל התיאוריה של הציוניות הפרוליטארית והקשה ברוב חריפותו היהודית לאמור: ממה נפשך! אם אנו מניחים, שליהודים יש מעמד פרוליטארי, למה, איפוא, “תוקעות ומריעות” המפלגות הציוניות-הפרוליטאריות על זה, ש“אנו על פי רוב עם של בורגנים פעוטים” וקובלים על המצב האי-נורמאלי של חלוקת המעמדות בין היהודים? אלא מאי? איפכא מסתברא" אין מעמד פרוליטארי? אם כן, באיזה אופן הם סוציאליסטים יהודים? “על פי מעמדם החברתי אינם יכולים להיות סוציאל-דימוקראטים, ואפילו אם הם רוצים להיות לנו כמסייעים מתוך סימפּאטיה אין לנו עסק עמהם!” (אני מביא קטעים על פי הזכרון).
אין אני, כותב הטורים האלה, תיאוריטיקן של “פועלי ציון” וס“ס ולא עלי המלאכה ללמד את האזה פרק בהלכות סוציאליזמוס. בוודאי יבואו מוסמכים ומומחים ממני ויַראו לו, – אמנם ברוב דברים, כל הלכות-הדיאלקטיקה – שהעובדה, שאנו לרוב עם של בורגנים פעוטים (מחוסרי פרנסה! – הייתי מוסיף) נכונה היא, ועם זאת נכונה היא גם העובדה על התהווּתו – זה עשרות בשנים – של פרוליטאריון יהודי, במובן המדעי, מיוחד בקושי ובאי-נורמאליות שבחייו (או כמו שהתיאוריה קוראת לזה “אי-פרוליטאריזציה” וכו') שכל קפדנותם המדעית-הסוציאליסטית של האזה ודכוותיה לא תוכלל לטשטש אותן אף כמלוא-נימה. ואולי לא יתבּיישו אותם המוסמכים והמומחים ויגידו לו לבא-כוחו של הפרוליטאריון הגרמני גם על זכותו של הפרוליטאריון היהודי, ביחד עם יתר שדרות המוני העם, להיות גם להבא יהודי, מבלי להיטמע למרות כל ההכרח, כביכול, של “אין רחמים בחיים”… אני, הבלתי מומחה ומוסמך, חושב בכלל, שאין הלכות פסוקות לדעה הסוציאליסטית האנושית האמיתית, ואין מקום בתוכה להלכות פסוקות… וקושייתו החמוּרה והבטוחה בעצמה של המנהיג האזה אינה מראה, לדעתי, אלא על אפיָם שׁל הרבה מ”אנשי-הראש" ו“בעלי השכר הישר”, לכאורה, ועל זרותם למציאות שבה הם דוגלים (“אין רחמים בחיים!”) ובשמה הם מדברים ו“נלחמים”, כביכול… הלכות פסוקות ב“מלחמה” – מה הדבר בעיניכם?…
ובאמת, הגיעו בעצמכם: מן הצד ההגיוני, ה“מדעי”, או יותר נכון, הדוגמאטי – ודאי שדא האזה נרגא בכשרותם הסוציאליסטית של פועלי-ציון וס“ס ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה. “אחת משתי אלה”! (הבוּנדאים ברוסיה ומי שהיו ז'. פ. ס. בגליציה ודאי יניעו לו בראשם בהסכמה). גדול כוחם של בעלי ה”ממה-נפשך“! ובכל זאת, אלמלי הייתי אני במקומו של הקוריספונדנט, הייתי פונה אליו, אל האזה בכבודו ובעצמו, בקושיית ממה-נפשך כפולה עליו ומניה-וביה לאמור: אדוני! ראה! הנה אתה בעצמך! האיש החלק! מצד אחד מדבר בשם הכרח-החיים, שאין רחמים לפניו ושלפיכך אין לנו רשות להבליט את לאומיותנו החולנית, כי בזה אנו מפריעים רק את הדיסציפלינה בכדִי, ומצד שׁני, תוך כדי דיבור, הנך מרעים בשם מלחמת היושר, המידות הטובות וההגנה על החלשים והנדכאים – היכן ההגיון והעקביות הפרוליטארית שלך? אשריך, שאתה היחיד ה”חזק" יכולת לעבור ולהיות לבן עם אחר, “זאבי”; אנו, בני השדרות הרחבות, הפרוליטאריות ושאינן פרוליטאריות, של ה“כבש”, של העם העברי החלש, איננו חרוצים כמותך – ו“הכרח-החיים” שלנו מה יהא עליו? וההגנה עלינו, החלשים, מה תהא עליה? אבל הנה עוד דבר, עוד קושיה, עוד ממה-נפשך… אמנם, יודע אני מראש, שאתה, כאיש הבקי בוודאי בקאוטסקי וחבריא, תתייחס לקושייתי כמו לקושיית “עם-הארץ” ובור באורייתא דמארכס: אין מביאין ראיה מהיחיד על המעמד!… ובכל זאת, הרשני-נא להעיר הערה קלה זו… אדוני! אתה, אתה, בן ליהודים בורגנים אתה, בן המעמד הבינוני, השלישי, נהיית עכשיו לראש הלוחמים בעד המעמד הרביעי – הא כיצד! האין על-ידי-כך שיטה זו – שיטתך – שובר בצדה, חס ושלום? אלא מאי? אף על-פי שהלכה כמאן דאמר, שאין מנוס מפני מלחמת המעמדות, שהיא המושלת היחידה בכל, הלכת אתה, ורבים מאותו המעמד היהודי אתך, והשתחררת מהכרח האידיאולוגיה של מעמדך ועברת אל ה“אויב”, שהרי הסוציאליזמוס שלך הוא עובדה, שאי-אפשר להכחישה, למרות כל הסתירות והניגודים? האם אין זה אומר, איפוא, שהמציאות לפעמים גדולה מהדיאלקטיקה של בעלי “אחת משתי אלה”? ומנין לך, שאין הרבה מבני “הבורגנים הפעוטים” שבתוך שדרות-היהודים הרחבות אשר אתנו יכולים להיות סוציאליסטים כמוך? הרי אותן השדרות הרחבות נודדות, זאת אומרת, מתקוממות נגד מעמדן החברתי הקלוקל, שואפות לפונקציות כלכליות אחרות והולכות לבקש לחם וחופש, ובני אותן השדרות אינם יכולים, אליבא דידך, להיות בשום אופן סוציאל-דימוקראטים “על פי מעמדם החברתי”?! חבל, שאינך יודע את הנעשה ברחוב היהודי… עובדות אחדות היו מאירות את עיניך יותר ממאה סברות הגיוניות… את הנדידה אתה מזכיר, אדוני, כלאחר יד, אבל כלום חזיון כזה – מה שהמוני היהודים מורדים, ברצון או שלא ברצון, באפני חייהם הנוכחים ומבקשים להם עתיד אחר – מפטר סוציאליסט רציני במלה אחת, כדבר שהסוציאליזמוס אינו מתחשב עמו? נוּ, וזה, שפועלי ארצות האימיגראציה דורשים לסגור את השערים בפני הפועלים האורחים הבלתי-קרואים; וזה שיש יהודים הרוצים לעבוד ויכולים לעבוד – יהא לא בתור בני “מעמד-פרוליטארי” קבוע– ומבתי-החרושת מגרשים אותם חבריהם הפועלים הנכרים מפני שהם יהודים – כל זה הוא מהדברים שאינם שייכים כלל להסוציאליזמוס הגרמני, הכשר, הפרוליטארי? לא, אדוני, אתה הסוציאליסט הגרמני, שנולדת יהודי, כדאי היה לך לדעת כל זאת טרם פתחת את פיך לדבר על סתירותיה של הציוניות הפרוליטארית!…
הוא הדבר: יהודי שבא ושואל קושיה על יהודים – אין עצה אלא לענות לו בשתי קושיות אחרות. וקושיות ופירכות וסתירות לעולם תימצאנה. בזה נוכל להיות בטוחים. זה למעלה מכל פקפוק. החיים אינם יודעים מדיאלקטיקה ומ“אחת משתי אלה”. כל החיים, וחיינו ביחוד, אינם אלא קושיה גדולה אחת – ובה אנו עומדים.
[“הזמן”, כסלו תרע"ב; החתימה: י. ח.ברנר]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.