(על הבמה העברית ביפו)    🔗

“יענק’ל הנפח” – חזיון בארבע מערכות מאת דוד פינסקי – הרי הוא, לפי דעתי, היציאה היותר מוצלחה של המחבר הנקוב. זוהי חטיבה שלמה מחיי ההמון היהודי בערי-התחום שברוסיה. רק בידי מסַפּר ריאלי-חיובי כדויד פינסקי, שעוד מראשית עבודתו הספרותית ב“עלים ליום טוב” של י"ל פרץ, ביקש ומצא את הגרעינים הבריאים של הפרוליטריון היהודי, יכול היה לעלות חזיון כזה, שיחד עם רוח-המציאות השוררת בו בכולו, שורה עליו גם שכינת המוסריוּת הבריאה והגברת הטוב החיוני על הנטיות המופסדות. ד. פינסקי הראה לנו, כי אפשר ואפשר עוד לכתוב חזיונות מחיינו בלי אֶפקטים זולים, אַשׁיים, ובלי סימבוליקה שאוּלה מפשׁיבישֶׁבסקי… והבמה העברית העניה, החובבית, הראתה, כי במעט אהבה אל הדבר אפשר – למרות כל הקושי שבדבר – להציג חזיונות כאלה ולעניין בהם את הקהל…

יענק’ל הנפח הוא נפש דרמתית במלוא-המובן. גם יצרו הטוב וגם יצרו הרע אינם קטני-מידה. עד שנות השלושים ומעלה מימי חייו חי הוא חיי הפקרות ושיכרות. “כאילו איזה דיבוק ישב בי ודחפני לקלקל את מעשי” – מתוודה הוא לפני תמרה בשעת הראיון. אולם כש“השד היה מרפה ממנו, היה הולך אפילו לבית-המדרש לשמוע פרק משניות או עין-יעקב”. ה“דון ז’וּאַן” של העיירה יושב בין מנחה למעריב בבית-המדרש ומקשיב לאגדות רבה בר בר חנה. ודאי שנהדר היה המחזה. ברם, “השד – הוא מתאונן – היה מרפה ממנו לעתים רחוקות מאד”. אבל הנה אהבתו הטבעית, האנושית, לתמרה – וה“מלאך” לוקח את מקום-השד.

תמרה היא עלמה פיקחית, טובה, ישרה וגלויה – אחת מבנות-ישראל בערי-התחום. אב ואם אין לה, והיא אוכלת לחם דודתה בדאבה. יחסה ליענק’ל אינו רומאנטי כל עיקר. היא רק חשבה ומצאה – בלב טהור וברגש פשוט – כי הצעיר היפה, החזק והעובד הלזה יסכון לה. היא יודעת את עברו של יענק’ל ויראה מפניו, שמא יחזור המיועד להיות בעלה לסורו, אבל יחד עם זה היא כמו בטוחה, כי תוכל להשפיע עליו לטובה. היא נותנת לו את ידה.

תמרה לא טעתה. בראשית המערכה השניה אנו מוצאים אידיליה גמורה של חיי-משפחה, העושה עלינו רושם חזק של מציאות מוחשית. יענק’ל נעשה לבעל אידאלי – כמותו ירבו בישראל; תמרה צופיה הליכות-ביתה והרה ללדת – והיא חשה עצמה כמו ברקיע השביעי. אבל במקום שבעלי-תשובה עומדין – עדיין יש מקצת סכנה. והנה בא ה“נסיון” בדמות רבקה, יהודיה גויה, שיצאה מן הכפר ונישאה בעל כרחה, כפי הנראה, לאיזה מלוה-בריבית מזוהם, שרפאל שמו. לרבקה, כפי שאפשר ללמוד מרמזים שונים, היו איזו יחסים עם יענק’ל בתקופת-קלקלתו, ועכשיו, לאחר שעזבה את בעלה, הרי היא רוצה לבוא לגור בחדר הפנוי שבביתו של יענק’ל. כאן מתחילה המלחמה הפנימית בלב גיבורנו: היראה מפני אפשרות החטא והחפץ לצעוק: גירא בעינא דשטנא…צריך להודות, כי דרך זו של פסיכולוגיה כזו ועל הבמה ולגבי איש כיענק’ל, שאוצר-מבטאיו אסור לו להיות עשיר, היא דרך מסוכנה עד מאד – אבל פינסקי יצא ממנה, לרוב, בשלום. יש, אמנם, קצת תמימות באיזו שרטוטים, אבל עלינו לבלי לשכוח, כי חזיון עממי לפנינו. העיקר הוא שיענק’ל נכון בעצמו, לכאורה, לבלי לתת לרבקה לגור בביתו – הרחק מן הכיעור המושך – אבל מפני שהסביבה שלו כופה עליו הר כגיגית, שיתנהג ככה, על פי השכל הישר, מפני שהיא, אותה סביבה, אינה מאמינה בו, אינה מאמינה בתשובתו, הרי הוא מתעקש: דוקא… הוא בעצמו רשאי לפחד מפני עצמו, אבל אחרים לא… ורבקה נשארת לגור בביתו.

המערכה שלישית מראה לנו את נפילתו של יענק’ל, בכדי לבוא, במערכה הרביעית, לעלייתו הגמורה ונצחונו המוסרי האחרון. ביום הכניסו לבריתו של אברהם אבינו את הרך שנולד לו שׁתה יענק’ל הרבה ו“דמיו הטרֵפים”, כפי שׁהוא צועק בעצמו, ניעורו בו. נזדמן לו – מעשה-שטן – לעבוד באותו יום במפחה שלו יחד עם רבקה ה“משחיתה” – והוא נכשל בה. קלונו מתגלה לעין-כל ולעיני תמרה, אשר זה ירדה מעל המיטה, חיוורת ורפויה. בראשית המערכה הרביעית מגיעה הרעה למרום-קצה: רבקה מתפארת לפני צרתה בנצחונה, והאשה האומללה – תמרה – נכונה מתוך יאוש לעזוב את הבית הארור, היא והילד… אבל הנה יענק’ל מופיע, מזוקק ומצורף על-ידי יסורי-נפשו, מבער את הטומאה, את רבקה, מן הבית – והשלום מוּשב אל מכונו. “מהיום והלאה – עבודה! עבודה! – הוא מחבק את תמרה ולוחש באזניה כסוד – ואותך לאהוב, לאהוב מאד”. המסך יורד.

זהו, בקיצור נמרץ, התוכן של החזיון והקווים היסודיים של תכונות שתי הנפשות הראשיות. ואולם גם יתר הנפשות הפועלות, הצדדיות, חיות לפנינו בכל צביונן ומלוא-קומתן. שמחה בעל-העגלה, אביו של יענק’ל, שחיצוניותו כולה גסוּת, שבפיו יש, לכאורה, רק צעקה אחת: “בהמה! סוס!” – כמה אהבה יש בלבו של יהודי המוני זה, כמה עדינות לפרקים, כמה שאיפה לטוב, כמה רגש של יושר והכרת הנכון (בהרבה הוא מזכיר לנו את אַקים, אביו של גיבור-הדרמה מחיי-ההמון של טולסטוי “ממשלת החושך”). והנה מַריאשה, אמו של יענק’ל, אשה קשת-רוח ומרת-נפש זו, שתלאות-החיים שללו ממנה כל אמונה בקצת קורת-רוח ושבשעה שהיא באה עם בנה לראיון, לפני הקנין, אין היא יכולה לעצור בעצמה מחטט בפצעיה ומהגיד לו את גנותו בפניו בכל רגע. והנה ר' אהרן, דודה של תמרה, עם כל הפטריאכליות הטיפוסית והנעימה שבו, ופרוּמה אשׁתו עם כל הגיחוךְ הבעל-ביתי שׁבה… והרי חיה-פֶּשָׁה השדכנית עם כל תנועותיה וה“מענה-לשון” שלה… והרי רפאל המלוה בריבית עם כל יחוסו המזוהם-התאווני לאשתו ועם כל הכיעור המצחיק שבפרי נאה זה – גידוּל הקרע היהודי… הכל, הכל – לרבות הפרצופים הארעיים – מתוארים בקווים כל כך נאמנים… והקשר שבין התמונות הוא כל כך טבעי… והתמונות עצמן – כל כך רעננות, כל כך רווּיות-אמת!

אולם לא בביקורת ספרותית הריני מתכוון לעסוק עכשיו, ולכן לא אחקור באי-אלו פרטים, שלא עלו, כמדומה, לה' פינסקי. לדעתי, לא עלה לו, לדוגמה, המחזה של וידוּיו של יענק’ל לפני תמרה במערכה הראשונה. יענק’ל גונח וגונח, שאין הוא יכול לדבר – ומדבר כמשורר נמרץ. אמנם, גיבור דנן הוא קצת יודע-ספר, ואף על-פי כן אין זו שפתו של יענק’ל הנפח לומר לאהובתו, שהוא נעשה בטל ומבוטל לגבי דידה ועוד אמרות כיוצא באלו. מדוע יודע הופטמאן ב“פוּרמאן הֶנשֶׁל” למצוא את הטוֹן הנכון? מפקפק אני גם כן, אם תמרה צריכה היתה במערכה האחרונה להיעשות לפתע פתאום גיבורה איבסנית ולהתלהב עד כדי חפץ לברוח מבעלה בשעת חליה (עוד תודה לאל, שהיא נוטלת את הילד עמה – סוף-סוף, אשה עבריה!). יש גם פה ושם איזו מימרות טנדנציוזיות ובעלות ריח רע, אַ-לַא יעקב גורדין עליו השׁלום. כשׁתמרה מתַנה את פחדה לפני דודה במערכה ראשׁונה, מה יהיה עתידה כשתינשא לבעל כיענק’ל, פן לא יעזוב את דרכו הרעה, הרי היא מתעוררת פתאום וקוראת בשמחה ובקול: “אבל מה אתם אומרים על זה, שמכל העלמות בחר בי?”… ואין כאן מקום להרבות בדוגמאות עוד. ולבעל-דין אכן עוד יש מקום לטעון כלפי עצם כל הענין. לבעל-דין שאינו מאמין, כי בחיים עושים הרבה ומנצחים במידת הפיקחות והחשבון הטוב, כעין אלו המצויים אצל תמרה, לזה המפקפק, אם הכל נעשה בעולם באופן כל כך פשוט ואידיאלי, כמו שמצאנו כאן, לרוב – לזה אולי עדיין יש לו מקום להטיל ספק בסוף הטוב והמאושר, שנתחבר בכוונה רצויה מאד… קיצור-הדברים, הלב מהסס בנוגע למוּסר, שאנו צריכים ללמוד מכל החזיון, אבל לרגל הענין שלפני לא אגע בזה.

ההצגה עלתה. לא אחטט בפרטים ולא אבקר את הדיקוראציות – יודע אני את האמצעים, יודע אני את התנאים, יודע אני את עול-ההכנות, שהיה מוטל על המשחקים בעצמם, והם אנשים, ששעתם אינה פנויה ביותר. רעה מאד היתה המפּחה במערכה השלישית – מי לא ראה זאת? זו לא היתה מפחה כלל, אבל מה לעשות?… אילו היו תובעים על זה לדין את הד"ר לוריא (תחת להיות לו אסירי-תודה בעד כל מה שהוא עובד בשביל במתנו), ודאי שהיה מוצא במה להצדיק את עצמו!

מהמערכה השלישית הוציאו כמעט את כל החלק הדיקוראציוני, לרבות את הבחורות העליזות, ומפני רגש-הצניעות הרב של הקהל לא הורשה יענק’ל אפילו לנשק לרבקה… מובן ש“אילוזיית-המציאות” סבלה מזה.

נעשו עוד קיצורים קלים. סיפורו של יענק’ל במערכה ראשונה על היער והבתולה נשמט. כל המעשה ברפאל והתנור במערכה רביעית נחסר. וחבל.

אולם כל הפגימות הללו מילאו המשחקים במישחקם. הורגש, כמה עמל ועבודה השקיעו בכל זה החובבים החביבים!

ביישני יותר מדי היה ממלא-תפקידו של ר' אהרן. עצור היה בתנועותיו ורפה בקולו. אבל טוב-לבו וחסדו ביצבצו מתחת לשפמו ומבין שפתיו.

תפקידה של פרוּמה (הג' מטמַן) מוּלא במידה מספיקה; בתפקידה של השדכנית (הג' פּאַפּר) היו חליפות ותמורות. יש שהמימיקה היתה טובה, אבל הקול לא-טבעי. ה' י. דוּשמאן נתן פרצוף בולט משל ר' רפאל. ביחוד היה טיפוסי בעת שהביא אתו את חפציה של רבקה במערכה ב' ובעת שהסתתר מפני יענק’ל מאחורי מריאשה במערכה ג' – תמונות נחמדות בכלל. בולט למדי היה גם שמחה העגלון (ה' קוֹמאר). ביחוד הצטיין באפֵר שׁלו.

התפקיד של רבקה לא עלה יפה. רבקה היא בת-הטבע, ילידת-הכפר, ובזה מחבר-החזיון מרכך במידה ידועה את גזר-דינה. היא אינה “מוּשחתה”, האֶרוטיוּת שלה טבעית היא. אולם המשחקת הציגה לעינינו איזו “פוּריה”, איזו פרוצה עירונית רעת-לב, וזה לא נכון.

מריאשה (הג' ברגר) היתה טבעית למדי: מלאה דאגה ובלי כל אינטונאציה בקולה; לאחר יאוש.

ברם, עד לידי גובה אמנותי ידוע הגיעו ה' מ. גנסין(יענק’ל הנפח) והג' ליזה וארוֹן (תמרה). יש שקשה היה להאמין, כי אלו לא ביקרו מעולם בית-ספר דרמתי ואולי לא ראו מימיהם גם מישחק דרמתי הגון. במשחקו הזהיר והזריז של ה' גנסין הורגשו הכנה עצמית והבנה פסיכולוגית. לא הכל עלה לו (במערכה השלישית, למשל, ששם היה צריך להיות יענק’ל החוטא, ואם כי הנלחם בעצמו, היה ה' גנסין צדיק גדול יותר מדי), אבל את חיי-נפשו הפנימיים של יענק’ל בכלל הבליט בטבעיות גמורה.

ומה שה' גנסין משיג בהתאמצות מרובה, זה עולה ביד הג' וארון בקלות, כמו מבלי משים. בראשית המערכה הראשונה, אמנם, לא הצליחה הג' וארון: היה היתה מרוגזה, זועפה ו“גיבּוֹרה” שלא לצורך. אבל מה שהחטיאה כאן מילאה במערכות האחרות, ששם ראינו לפנינו משחקת-אמנית אמיתית, החיה כולה בתפקידה, משחקת בעלת כשרון לא-קטן כלל.

ככה. העירותי מה שהעירותי, הצגתי נקודה ואמרתי לחתום את רשימתי הנוכחית על הצגת “יענק’ל הנפח” ביפו. אך כמו משא כבד יעיק עלי דבר אחד, שהוא נוגע מאד לנדון, ובשום אופן אין אני יכול לעבור עליו בשתיקה.

ההצגה נגמרה בשעה מאוחרה. רוח-הקהל היה סוער וחוגג. לאו בכל לילה מתרחש ליהנות הנאה אמנותית כזו. וכשכוּבו הנרות ונתרוקן האולם, נשארו עדיין חברי ה“אגודה”, עיפים ושמחים מעבודתם, לשוחח על הענינים העומדים על הפרק בחיי-האגודה.

וכאן נתגלה אותו דבר, שהלב נלחץ ממנו כמו בצבת!

גם ה' גנסין וגם הג' וארון, שהפליאו אותנו במשחקם הערב, עוזבים בימים האלה את הארץ…

ונאמן עלי הדיין, שלא לשם איזו פניה אוטיליטארית אני מוסיף את השורות הללו, לא מתוך איזו כוונה מיוחדת אני מזכיר את הדבר הזה…

לא, לאסוננו אין מקום לפניות ולכוונות כאלו בכתביו של מושך בשבט סופר עברי. הן לא לקהל מתכוון הסופר העברי בדבריו. קהל – איזה קהל? הרי זה מכבר נתרגלנו לכתוב רק לשם כתיבה בעלמא. קהל קורא דברינו ומתרשם מהם ועושה איזה דבר על פיהם – הרי זה בשבילנו חזיון מעולם זר. לא, יהא אלוהים עם קהלנו!

ובנוגע ללא-הקהל, בנוגע לשני האנשים העוזבים, שאני מדבר בהם, הרי גם בזה אני רואה דברים כהווייתם: להם אין מה לעשות פה. הם מרגישים עצמם, שהם מוכרחים ללכת – והם הולכים. ומי יעכב בידם?…

אבל, איך שיהיה. בואו, בואו וראו, כמה מדאיב הדבר, כמה עניים אנו ומה חדלים אנו בחיינו כאן…

אומרים אנו לבנות, לבנות… מנסים אנו להתחיל, להתחיל…רואים אנו, שיש, כמדומה, איזו התחלה, יש… הרי איזה ציבור, שלפני עשרים שנה לא היה פה, הרי חזיון עברי, הרי משחקים עברים… ולבסוף?…

שני הכוחות, שבלעדיהם תתייתם הבמה העברית שלנו ביפו, נאלצים לעזוב את המקום…

חיינו! מישחק מר ואכזרי נעשה בנו הפעם! איזה מאן-דהוא התגרה בנו: הרי יש אפשרות, הרי כבר הגיעו לאיזו מדרגה – ולא!…

שחוק הגורל, שחוק גורלנו המר והמציאות שלנו הנוראה… כותב הטורים האלה אינו סנטימנטאלי, רבותי!

ומה שקשה ביותר: אם בנוגע לה' גנסין עוד לבנו סמוך ובטוח, כי הוא ישוב אל הבמה העברית – איש עברי הקשור באלפי חוטים אל החיים העבריים ביהודה – הנה בנוגע לג' וארון אין להגיד כזאת. המשחקת בעלת-הכשרון הזאת ממלאה את תפקידיה ומבטאת יפה את מונולוגיה כיד-החסד הטובה עליה, אבל בשפה בלתי-מובנה לה! הג' וארון אינה יודעת עברית ולא קיבלה כל חינוך עברי – וכזו, שהעולם העברי זר לה לגמרי, ודאי שהיא אבודה בשבילנו. אם ישחק לה המזל לקבל השכלה, מה שנחוץ לה מאד בכל אופן, שם באירופה או באמריקה, ולבצר לה עמדה בעולם התיאטרוני, כיאות לכשרונה, או אם לא תצליח להתגבר על כל המכשולים העומדים על דרך כל בת-עם עניה ותישאר תופרת או משרתת בחנות ולמקדש-האמנות לא תגש – לנו כבר אין הבדל בזה. אנשים בעלי-כשרון שנולדו יהודים אינם חסרים בשום מקום בתבל ובשום מקצוע שבאמנות. אבל אנו, אנו – בנינו ובנותינו נלקחים מאתנו…

נלקחים! בתוקף יד-ההכרח! בתוקף אימת-הגיטו! ואנו עזובים, דוויים וחסרי-כל. וידנו קצרה להושיע. ואם יש לפעמים ובמקרה תהיינה לנו שעות אחדות של תענוג אמנותי עברי – מיד בוא יבוא הצער וילַוה את כל אחד ואחד מאתנו לביתו. את גורמי-התענוג – גם כן.