בּוֹנֵי הַמִּגְדָּל    🔗

א

ויהיו כל בני-הארץ, אשר נפרצו ורבּו אחרי ימי המבול, שפה אחת ודברים אחדים וכתב ולשון אחד להם, וידברו בני שם כבני יפת ובוני יפת כבני כנען בלשון אדם ונח אביהם; ולכולם רק רוח אחד ודרך אחת. הלא זה עתה התחדשה האדמה ותןציא דשא ועשב וכל עץ למינהו וימלא העולם שלוָה ומנוח. ויאמר ה': לא אֶנחם, כי השארתי למעשי שארית, והפעם לא אראה רע ולא אשמע עוד קול מנאץ בהיכלי.

ויקם דור חדש, אשר לא ידע עוד את פעלי אלהים ואת דרכיו; וכיון שראו, שאך הארץ ניתנה לבני-אדם והשמים ממעל הם מושב לכוכבים, אמרו: נבנה לנו עיר ושם נקים מגדל גבוה וראשו בשמים, ועלה נעלה שם, ונכבשם לנו למושב.-

וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני-האדם לעלות אליו, ויאמר: לא אניח לתחתונים לבוא בעליונים. ויתאחד עם מלאכי מעלה לבלבל שפתם; ואין אחים לדיבּור עוד כיום אתמול, לא מבינים הם איש את שפת רעהו. ובלל ה' את שפת בני-האדם ללשונות רבות ושונות; ויחדלו הבונים לבנות ונפוצו על פני כל הארץ ויהיו לגויים ולמשפחות רבות.

ב

שש מאות אלף איש נתקבצו בימים ההם וילכו לבקש ארץ רחבה לבנות עיר גדולה ומגדל עצום; ויבקשו בכל הארץ, ולא מצאו מקום יותר נכון מבקעת שנער: פה נוציא זממנו.

ויחלו ללבון לבנים ולשרוף אותן בכבשן; ויהי להם בנין המגדל לפשע ולחטאת, וידע ה' מחשבתם הרעה ויאמר: לא אתן להם להציב ציוּן כזה, ועלו ולחמו בי או יעמדו אלהים אחרים למולי. ויקרא לשבעים המלאכים העומדים ראשונה לפניו וידבר אליהם: הראיתם את אשר עושים בני-אדם מטה למרוד בי ובמלכותי? הב נרדה ונבלול את שפתם, אשר לא ישמעו ולא יבינו איש את שפת רעהו. ויענו אותו המלאכים לאמור: לך הצדקה וקום ועשה להם כאשר דיברת. וירד ה' ומשרתיו לארץ שנער, ובלל את שפת הבונים, האחד יאמר לרעהו: הבה לי לבנה, והוא מושיט לו עץ או ברזל; עולה חמת האומר ברעהו, לאמור מהתל הוא בו, וקם והשליך את העץ או הברזל בראשו של זה ויפוצצו. וישבות מעשה הבנין, ונפוצו בני-האדם וילכו איש לעברו ולמקומו.

ותפתח הארץ את פיה ותבלע שליש מהמגדל. ואש ירדה מן השמים ותאכל גם היא שליש ממנו, והשליש הנותר עומד בבל עד היום הזה.

ג

אמרו בני דור ההפלגה: אחת לאלף ושש מאות וחמישים ושש שנים הרקיע מתמוטט ובא מבול לעולם, בואו ונעשה לרקיע סמוכות, “ויסיעו את עצמן מקדמונו של עולם” ויאמרו: אי-אֶפשנוּ לא בו ולא באלהותו; נבנה לנו עיר ומגדל בה ונעשה לנו שֵם בעצמנו.

ויתחברו מצרים וכוש יחד ללבון לבנים ולשרוף שרפה, ויחלו לבנות את המגדל. “פתח להם הקדו-ברוך-הוא פתח של תשובה, אף על פי שמרדו בו”, ולא שבו אליו ויוסיפו לבנות. ויפץ ה' אותם משם על פני כל האדמה, הלכו להם בני צוֹר לצידון ובני צידון לצור, וכל אחד תופש ארצו של חברו. מאז רבּוּ המלחמות בארץ, כי יעבור עם את גבולו לשוב אל ארץ מולדתו מקדם.

נִמְרוֹד וַאֲחִידִין    🔗

א. בֵּית גָּפְנָה

בימי נח בן למך קם איש גיבור חיל ושמו אחידין בן ברד מבני תובל קין, ויבן על גבעה נישׂאה טירה רמה ויקרא שמה צהיון ויעמיד בטירה אבן מרובעת גדולה ורמה מעשה גזית ויפַתח עליה פיתוחים; והיה כל אשר בא וראה את האבן מרחוק ותמה תמוה. ויוָלד לאחידין בן ושמו אסור והוא כילה את בנין צהיון במות אביו ויעש לו חומה בצורה מסביב. בימים ההם יצא שם גפנה בת נעמה בארץ בבל, כי היתה יפה עד מאד ולא היה בבני-דורה נערה יפה ממנה. וישלח אסור בן אחידין מלאכים לבבל ויקחו זאת הנערה לאשה לבנו. ויעמיד אסור בטירה ארבעה צלמים, אחד של זהב, אחד של כסף, אחד של נחושת ואחד של עץ שחור, ויעש ממעל לצלמים מאבני מאבני שוהם תבנית ירח ושמש, ועלו ויצאו כמאורות השמים להאיר. ויעמיד לויים וכוהנים לשרת לצלמים ומספרם ארבע מאות איש. ויתן את כל המקדש הזה למתנה לגפנה, גם הסב את שם טירת צהיון לבית גפנה. ויבואו כל בני-הדור לעבוד שם לאלוהיהם ולהשתחוות לצלמים. ויעמוד המקדש הזה עד ימי הוקם משכן לה' בשילה.

ב. כְּתֹנֶת אָדָם

ויקח כוש בן חם אשה לעת זקנתו, ותלד לו בן ויקרא את שמו נמרוד. ויגדל ויהי לגיבור חיל ואביו אהבו ויתן לו את כתונת העור שעשה אלהים לאדם בצאתו מן הגן. אדם הורישה לחנוך בן ירד; ובהילקח אל האלהים נתנה אל מתושלח, מתושלח הורישה לנח ויביאה אל התיבה. ויקחֶהָ חם בסתר ויתנה אל כוש בכורו ותהי אתו ימים רבים. והיה כאשר לבש נמרוד בגדו של אדם, היו כל בהמה וחיה ועוף באים ומשתחוים לפניו. ויתחזק נמרוד, ויצא לו שם וימליכו אותו בני דורו עליהם למלך. והוא בנה מזבחות ויקריב עליהם את החיות אשר סאו בגבולו ויקרא בשמות האלים.

ג. לֵדַת נִמְרוֹד

כוש בן חם בן נח איש גיבור חיל היה ורב-פעלים וניבאו עליו החוזים בכוכבים, שייסד מדינה רבּה ויעשה לו שם בארץ. והוא בצאתו לבקש לו משכּנות, השמיד גויים וממלכות ויבן קוּטה רבּתי ויאחז בה ויכבוש את כל השבטים מסביב ויעשם לו לעבדים.

ויוָלדו לכוש שני בנים, שם האחד היה כנען ושם השני אלסר. ויהי כנען איש-שדה ועובד-אדמה, ואלסר למד נימוסי-המלכות ויבחר בו אביו לשבת על כיסאו אחריו. ויהי היום וכנען חורש בגבעה, והנה אישה יפת-תואר ורבּת-החן נושאה חבילה על שכמה, ויקרב אליה ויאמר לענוֹת אותה ותצעק. וימהר אישה הבּא מנגד לעזרתה, ויקם עליו כנען ויכּהו נפש ותהי לו אשת המת לאישה. בימים ההם קינא גם באחיו אלסר ויבוא בסתר אל אהלו ויכּהוּ אל החומש וימיתהו וימלוך תחתיו. אז כרת ברית גם עם עוג בן-ענק ויצאו שניהם למלחמה על משפחות ושבטים רבים ויכחידוּם וינחלו את ארצותם.

בלילה אחד, כאשר ישן המלך כנען על מיטתו בבירת-השן, והנה נער כּבּיר-הכּוח ניגש אליו ויכּהוּ על ראשו מכּה רבּה, וייקץ ויחרד ויאמר: הן קצי בא. ויאסוף את חרטומיו וחכמיו ויסַפּר להם את החזון. ויאמרו לו: בן יוָלד לך והוא יכריעך. וכנען ידע, כי אשתו, אשר חטא אתה בשׂדה- הרועים, הרה ללדת, וימהר החדרה ויאמר לדקור חניתו בבטנה. ויצא קול ממרום ויקרא: חדל-לך מלבוא בדמים! ויאסוף כנען את ידו.

ותלד האשה בעוד ימים נער אחד והוא רע-המראה ומושחת-הפנים ונחש יוצא מחיק אמו וחודר אל נחיריו – ותירא המלכה פן ימיתהו אביו ותמסוֹר את הנולד לרועה אחד לגדלוֹ. ונמאס הנער בעיני מחנכו וישליכהו הימה, הוציאהו שר של ים ליבּשה וימַן ה' נמרה להניק אותו. ויחי ויגדל ויצא אל אָחיו. ויקראו אותו בית-אביו נמרוד על שם כי מרד באביו ויגרשהו מעל כסאו.