(זכרונות יסודתם בהררי קדש)
ואין העם מכירים קול תרועות השמחה לקול בכי העם
(עזרא ג' י"ג)
א. 🔗
למרות חפצי העז לראות את ציון משאת נפשי, לא יכלתי להפיק זממי בכל העת אשר ישבתי ביפו, כי מכשולים רבים היו על דרכי. אולם כאשר קרבו ימי חג האביב, לא הבלגתי עוד על רוחי, אמרתי: יעבור עלי מה, אך אראה נא את העיר – את ירושלים אשר בה כל מעיני, ולשמה ולזכרה תאות נפשי.
אחד מילדי ארצי, צעיר לימים אבל זקן בחכמה ובידיעת הליכות התבל, כי רובי תורתו למד מהמורה הגדול: מהנסיון, במסעיו הרבים אשר התחילם עוד בשחר טל ילדותו, נאות לארח לחברה עמדי אף קבל עליו הטרח, לשכר עגלה למעננו ולהכין כל הדרוש לחפץ דרכנו; כי זה כחמש שנים התגורר בארץ הצבי וידע כל שביליה כשבילי עיר מולדתו.
בצאת השבת ישבתי עם רעי במרכבה לנסוע ירושלימה.
רעי ה'… אהב להתהלל, כי יפי הטבע ונעימות השירה זרו לו, ולכן היה כלא רואה את יפי הפרדסים אשר משני עברי דרכנו, אך באמרי להרכב, כי יתנהל לאט, הרכין בראשו לאות כי הסכים לבקשתי, ואמנם לא יפלא הדבר – ולו גם אמת היתה בפיו, כי הדר התולדה לא יקח לבבו, כי אך עור ושתום האף מלידה ומבטן יעבור במקום נחמד כזה מבלי אשר יתאוה להמשיך זמן היותו שמה.
אם אמרתי לתאר לפניך, קורא יקר, את המחזות ההם, וחללתי רק את הודם ןיפעתם; הן אין בכח עטי הדל לתאר את אילני הסרק הגדלים בארץ הצפון, אשר חזו עיני יום יום מעת הולדי, ואיך יתן דמות ותמונה ליפי התמרים, להוד הזית, להתאנה אשר זה חנטה פגיה, וליתר עצי עדן המכוסים עוד בפרחם המפיק ריח עדנים? ע"כ אפסח על כל אלה, ורק את זאת אגיד, כי בין יערי תפוחי זהב, לימונים, אתרוגים,שקדים, רמונים, זיתים, אגוזים ותאנים עברתי, ועל כלם התנשאו תמרים מרהיבי עין בצמרותיהם, וכל אלה נמצאו תחת שמי טהר, שבם יאירו כוכבי נוגה וירח יקר, אושר הטיל קסם על כל המראה.
קול מנגנים ורעש גלגלים נשמע מאחרינו, ואחרי רגעים אחדים העבירונו שתי מרכבות מלאות נערים מטיבי נגן.
תלמידי “מקוה ישראל”1 העולים ירושלימה המה – אמר אלי רעי.
כשתי שעות עברנו בין שדמות השרון העטופות בר, עד כי באנו אל מלון “באב אל ועד” העומד ככברת הארץ מרמלה ונשען אל גבול הרי יהודה.
רכבנו עצר על יד המלון לתת מספוא לסוסיו, ואנחנו ערכנו לנו שלחן תחת כפת השמים מהצידה אשר הכין רעי. גם הנערים המנגנים נלוו אלינו. ויפארו את השלחן בתפוחי זהב גדול “מקוה ישראל” הנודעים לתהלה במראם, בריחם וטעמם.
גם התה אשר קנה לו זכות אזרח בארץ הצבי לא נעדר ומיחם גדול רותח הוצג לפנינו. בתוך הסעודה באתי בדברים את תלמידי “מקוה ישראל”: שאלתים למולדתם.
ספרדים ילידי ירושלים אנחנו – ענוני.
שאלתי ערכתי בשפת עבר והם השיבו צרפתית, כי לא ידעו את שפתנו. את האור והחשך, החרבן והישוב, המשתמשים בכל מעשה הארץ מצאתי גם במפעלות הכי“ח; כי בעוד שתתאמץ לגדל אכרים יהודים בארץ ישראל, איננה מלמדת לחניכיה שפת עמם ותורתם. אכרים עברים בא”י צריכים לדעת היטב צרפתית ולבלי לדעת את שפתם המה. היש הרס וחֻרבן יותר מזה?
הבטתי מסביב אל הרי יהודה וראיתי כי גם שם החרבן והשממון נורא מאד, ולולא המסלה, המעידה, כי ידי אדם כוננוה, וישובי בני אדם קרובים אליה, כי אז קראתי: ארצנו למדבר היתה.
רעי, אשר לפי הנראה הבין לרעי, קרא: ופה המקום המסֻגל.
– המסגל למה? שאלתי.
לכרמים, למושבות. אל תבט אל הצורים הרמים והסלעים הגבוהים. בארץ ישראל הגפן תתן פריה והזית לא תכחש אף במקומות כאלה, אם אך יעבדום בידים חרוצות. מחיר האדמה פה בזול מאד. אך בני עמנו אוהבים לשבת צפופים, איש אל כתף רעהו ורק בקרבת המושבות יבקשו למו נחלה, אם כי שבעתים ישלמו בעדה. תראה, כי עוד מעט גם פה יעלה מחיר האדמה.
ב. 🔗
באולם גדול ורחב ידים במלון העברי… אשר בירושלים סעדו את סעודת הצהרים, ביום שלפני ערב הפסח, סירים וסירות מאצילי בריטניא וצרפת וגם מיתר הארצות. בתוך המסובין בארוחה הזאת היינו גם אני ורעי ה'… אשר כבדנו בעל המלון לאכול לחם את בני עליון אלה. אם יפלא הדבר בעיני הקוראים שבחוץ לארץ, – אך כל הרואה את המלון היפה הזה, את חדריו הכלולים בהדרם ומפוארים בכל פאר, את הגן הנחמד הנטוע בחצרו, את חדר האוכל הגדול, את מעמד המשרתים, את השלחן הערוך ואת המטעמים אשר עליו, הוא הוא2 לא ישתומם עוד, לא על ענות האצילים האוכלים שם את העברים לחם ולא על גאות אדון המלון, אשר ירשה לו להביאם לידי נסיון כזה.
בכל עת האוכל, אשר נמשכה כשעה ומחצה, נשמעו דברי היושבים הנדברים בענינים שונים ובלשונות שונות.
“לו היתה ירושלים ירושת-שלום לכל העמים כבית הזה, כי עתה מאושרים היינו” – אמר אלי עברית עלם יפה תאר ספרדי יליד סטאמבול.
“היום ההוא עוד ירחק חק” – עניתי.
“עוד בעיניך תראה זאת, אדון, כי צעיר לימים עודך” – אמר לי בריטי זקן ונשוא פנים – “עוד בעיניכם תראו, כי יבאו דברי החוזים”.
נשתוממתי לשמוע עברית מאיש אשר ידענוהו לנוצרי.
אחדים מהסירים בקשו את הישיש לבאר להם את נושא דברינו, ובהודע להם כי על עתידות ישראל ידובר, התערבו גם הם בשיחתנו, ולשמחתי ותמהוני גם יחד ראיתי, כי אמונתם בתחית עמנו גדולה הרבה יותר מאמונת אחדים מרבנינו…
רעי האיץ בי ללכת, כי אמרנו לנסוע עוד היום בית לחם, לכן ברכתי את הדוברים בנו ויצאתי עם רעי דרך הפתח אשר לרחוב יפו. שם ישבנו באחת המרכבות אשר עמדו על יד המלון.
המרכבה עברה דרך רחוב רחבה, אשר משני עבריה יתנוססו בתי חומה בנוים בטוב טעם ועל פני רבים מהם נטועים גנים נחמדים.
“היש לאחינו חלק פה”? – שאלתי את רעי.
“רוב הבתים להם המה” – ענני.
אחרי עבור רבע שעה באנו אל שער יפו, שמה שכרנו לנו שני סוסים מהעומדים סביבות החומה ובעוד רגעים אחדים רכבנו על הדרך העולה בית לחם.
בעברנו על פני קבר רחל, ירדנו מעל סוסינו, אסרנום להיתדות התקועות לתכלית זו בכותל הבנין ובאנו אל חדר גדול וממנו לחדר שני ושם ראינו עדת ספרדים סובבים את גל הקבר, אשר התרומם כאמה וחצי מעל הרצפה, ונושאים רנה בנגונם הידוע, אשר כבר הורגלתי בו ביפו. הפעם התפללו על עצירת גשמים, כי כמעט כל ימי החורף נעצרו השמים, ופחד צמאון הבהיל את ירושלים.
השמש ספר לנו, כי המתפללים המה חכמי הספרדים אשר יבואו הלום במלאכות החכם באשי, “הראשון לציון” על פי בקשת הפחה, “כי יודע הוא אשר בלעדי תפלות היהודים לא יהיה מטר”.
“מה עצירת הגשמים? – שאלתי את רעי ברכבנו הלאה – האמנם נוראה היא כל כך”?
"לא כצעקת בני ירושלים, אבל דבר לא טוב מאד, אך אקוה כי עוד ירד הגשם3.
האין מים בסביבת ירושלים, כי ישאו עיניהם אך אל מטר השמים? – הוספתי לשאול.
"כאשר תסע לחברון תראה בעיניך, כי בדרך הרחוק כשתי שעות מירושלים יש מעינות, אשר ביכלתם להספיק מים אף לעיר כלונדון, אולם…
באנו עד בית לחם, עיר נאוה הבנויה במורד ההר, וכרמי חמד נטועים בשדרות החצובות בהררי סלע יסובבוה.
“השמר לך מדבר יהודית או עברית – אמר אלי רעי בלאט – כי יושבי בית לחם, נוצרים ערביים, קנאים מאין כמותם ואת היהודים ישנאו תכלית שנאה, וגם נערים שובבים עם אבני גיר וחצץ לא יחסרו בעיר הזאת”.
בעברנו בתוך רחובות שונות, ראינו בתי מלאכה לכלי צעצועים מעץ ואבן וצדפים, והבתים האלה יפים עד למאד וכארמנות יחשבו לעומת בתי המלאכה אשר לאחינו בירושלים, בי הסירים מרבים לקנות את הצעצועים, אם כי מחירם יקר מאד.
הגענו אל כר נרחב, ששמה יתנשאו בתי תפלות עם מגדלים רמי הקומה, ובם פעמונים גדולים, אשר יקר לראותם בארץ המזרח.
נערים רבים הקיפונו והושיטו לנו צלבים וכלים שונים, ובשפות רבות שחרונו כי נקנה מה מהם. רעי לקח לו זוג כפתורים לכתנתו, ואנכי – תיק למורה-השעות. הנערים לטשו עין איש לרעהו לאמר: צלבים לא קנו, אות כי יהודים ארורים המה. הנסקלם באבנים? הנעפרם בעפר? האם לא יקרנו אסון? הן כאצילים יתראו.
“כמה מחיר החפצים?” – שאל רעי בשפת רוסיא בהרימו קולו.
הנערים נבהלו, כי אין פחד כהפחד אשר יפחדו נערי הערבים מפני ספק “מאסקאבי”.
“שני פרנק” אמרו, בחננם קולם ובהסירם מצנפתם.
רעי הושיט למו הכסף, אם כי לא שוו אף חצי המחיר אשר דרשו, ויסב את סוסו אל הרחוב אשר באנו משם, וגם אנכי עשיתי כמותו. עוד לא התרחקנו ללכת, וקול חרפות וגדופים שמענו מאחרינו…
זאת היא עכשיו בית לחם, ערש מלכי יהודה!
אך יצאנו מבית לחם, שאפנו רוח ונסע לאט, ורעי קרא לפי בשמות את כל המקומות אשר עברנו על ידם. עוד טרם באה החרסה היינו במלוננו, ואנכי מהרתי החדרה ואתנפל על מטתי כי עיף ויגע הייתי.
ג. 🔗
אך רגע סמרו שערות ראשי – בגשתי בערב פסח אל כותל המערבי, אך כהרף עין רעדו כל עצמותי למראה שריד תפארת מחמדינו בימי קדם. ואחרי כן – לא חשתי עוד מאומה. כל חושי מתו בי וכפסיל אבן אשר לא ידע עד מה נשארתי על מקומי. מי יודע אחרי מתי שב רוחי אלי, לולא העירני קול יללה איומה ונוראה, אשר יצאה מלב אחד מאחינו התימנים.
במשך הימים אשר ישבתי ביפו למדתי את דרכי אחינו בני תימן, היושבים שם מכבר, ואת דרכי החדשים הבאים להתישב אשר עשו אצלי מלאכה, והנה זאת מצאתי: כי נעלים הם על יתר אחינו בתמימותם ובאמונת רוחם. המה לא ידעו להתעקש ולהתפתל לפי רוח המושל אשר יעלה עליהם. כל מעשיהם יעשו באמת ובתמים על פי הכרה פנימית מבלי שום ערבוב שמץ מחשבה זרה למשוך עליהם עיני רואים. שמחתם גם תוגתם נובעות ממקור לבם הטהור, וביותר יגדלו מאחיהם באהבתם העזה לארץ אבותינו, אהבה טהורה כזאת לארץ-ישראל, הנקיה מסיגי אהבה עצמית והנאה חיצונית, עוד לא ראיתי. מדות טובות רבות נשארו אצלם בטהרה מאשר היו לאבותינו, בשבתם על אדמתם, אדמת הקדש.
“למה פרצת גדריה וארוה כל עוברי דרך”, ילל התימני; “יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה” – קוננתי אחריו בשבתי על ידו על הארץ.
נשאתי עיני אל טורי האבנים הגדולות אשר חשך משחור תארן, הבטתי על אחי הערום והיחף, על פניו אשר חמרמרו מבכי, על עורו אשר צפד עליו ויהי בעיני כסמל דמות כנסת ישראל, הגונחת מפיו “וכנה אשר נטעה ימינך”. נשאתי את עיני ואראה גלי האשפה אשר ברחוב בכאה ולעומתם הטהר והנקיון אשר בסמטא הצרה מתחת לכותל, זכרתי את עם הארץ המשוקע בחלאה וזוהמא ושויתים נגד טהרת נפש התימני, הקורא בלב מורתח “שרופה באש כסוחה”, ואתמוגג בדמעות, בקראי אחריו, “השיבנו, האר פניך ונושע!”
בהעיפי עיני סביבי ראיתי, כי כבר נאסף המון רב, הרחוב נתמלא אנשים, ובקצה הכותל על יד הדרך, אשר בה באתי, עמדו נשים, רבות מהן התכסו במעטפות לבנות: הן הנה נשי הספרדים. הגברים התפללו מנחה ועד שלא גמר מנין אחד התחיל המנין השני ואף הגומרים לא נדמו, כי קראו מזמורי תהלים או סדר עשית קרבן פסח ובכל עת התפלה רבו העם לבכות, ובכל עת נשאם על שפתם את ציון וירושלים גדל המספד שבעתים. בקשתי על סביבי עין יבשה ולא מצאתי.
השמש נטתה לערוב ותשלח קוי זהבה על מקום המקדש וקרנים מידה על איש שיבה לבן כשלג אשר הצניח את מצנפתו, את השטריימל צפירת תפארתו, בהיותו רב בפולין, על גבחתו, למען יוכל להכות במצחו על אבני המקום. ששים שנה קוה בכל יום, כי יבוא מלך המשיח ויעלהו מהארץ אשר ישב בה אל הארץ אשר בה כל מעיניו, אך תקותו לא באה, על כן התפרד לנצח מבניו ונכדיו, שחק לכל עמל ותלאה ויעבור ארחות ימים עד כי בא אל אדמת הקדש, לקיים: “כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו”.
על ימינו יעמוד קורדסטאני רם הקומה חסון כאלון, חרבו על ירכו, סכינים אין מספר תחובים בחשן אשר על לבו – הבאלה יבטח? – לא! גם הוא ירעים בקולו, “למה זנחתנו”…
ואיש חמודות מגולח זקן, אשר כל תנועותיו ומלבושיו מעידים כי בריטי מלידה ומבטן הנהו, הגם הדם הקר הזה התעורר למחזה האיום? שורו! גם עיניו נוזלות מים, גם הוא יקרא “באו גויים בנחלתך!” היקוה גם הוא?…
שריקת חתול אשר שמעתי מאחרי עוררני מהמון שרעפי בקרבי, נשאתי עיני ואראה ערבי מצורע ומגואל, לבוש קרעים ורגליו יחפות, – מחקה את המתפללים בבוז ולעג, מעות פניו ומוציא קול מוזר מעיר געל נפש. מראה נאלח ונתעב כזה עוד לא חזו עיני, אם כי ראו למכביר בהרמס קדש בראש כל חצות… לא האמנתי לראות כזאת בארץ-ישראל, בירושלים, בציון, במקום קדוש זה לעיני אלפי ישראל!
“למה תחשו בראותכם, כי הערביים יחללו את הקדש וילעגו לתפלתנו? הקצר קצרו ידי החכם-בשי? מדוע לא יבקש מהרשות שוטרים לשמור עליכם מפני לעג הנבזים?” – שאל אחד מהנאספים אשר שפתו, פניו ובגדיו העידו, כי אך תמול בא הנה.
“עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש” – ענהו ספרדי, בהרימו מרום עיניו.
ואשכנזי אחד מלא דבריו: “מי לידנו יתקע כי אחרי כן לא יצאו השומרים נגדנו לגרשנו מהסתפח אף בנחלתנו השוממה?”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.