סקירה    🔗

לפני שנים רבות כתב צעיר לימים אחד באודיסה, ושמו יוסף קלוזנר, שני דברים ספרותיים על־אודות פּרץ סמולנסקין ועל־אודות יהודה ליב גורדון ולדברים האלה שמוּ אז מעט לב.

התחזק ויכתוב לנו שני קונטרסים, גדולים מן הקודמים, שם האחד: “שפת עבר – שפה חיה” ושם אחיו: “רוחות מנשבות”. וזה האחרון, המלא קטרוג וכרכּוּרים טפלים, היה ליסוד נפשו: הוא אוהב את ה“זרמים”, את ה“רוחות” וה“תנועות”, ומאלה לא סר עד היום…

כשיצא קלוזנר לחלל עולם־המחשבה, שמע על־דבר מאורות אפּלטון ושפּינוזה, שמע מדברים על דבר מציאותם של קונט וקנט, על־דבר דרוין וספּנסר, על־דבר שוֹפּנהוֹאֶר וּפייארבּך, על־דבר קרליל וטולסטוי. מביתו הביא אתו את הידיעה על־דבר מציאותם של סמולנסקין, אחד־העם, רנ“ק ושד”ל ועוד חכמי הזמן לפנים. היו עוד בן־גבירול ורבי יהוּדה הלוי, משה בן מימון ואברהם אבן עזרא. היו ימי־הבינים, היה העולם העתיק. והנה – תורת יון ורומא, והנה לנו עוד תורת ישראל העתיקה וספרי הנביאים וחוזי־יה. לפני המעמיק בנפש העם ותרבותו מתגלים ספרי הספרות התלמודית והאגדה, ספרי פילון והספרים החיצונים; ושם, הרחק מאלה, הרי דת פּרס, הרי דת בּוּדהא וחקרי התפּתחוּת התרבות הכללית ויסודי המוסר האנושי וכן גם משפּטי האדם והטבע. – –

ימי המדע והקריאה בספרים באים לאדם, והנה מלבד הדברים ההיסטוריים והדעות העיוניות, התוריות והמחשבתיות וחקרי העמים והלשונות, עוד יש דעות מוחשיות וטבעיות; והרי חכמת השמים והטבע, הרי הגיאולוגיה ותורת־החיים, הרי לפּלאס וקוּפרניקוס, ניוטון וגליליי… ביוָן היה אוקלידס, היה פּיתגורס, חכמתו וידיעתו של האדם רחבות מני ים. בכל אשר תפנה הרי לך שאלות ומחשבות, בירורי דברים נשגבים ונוראים, דברי־סתר ונגליות. באו החוזים והמשוררים של כל עם ועם והעמיקו בנפש האדם ובשאלת האדם וחייו. הם הם הביעו את הצער אין־סוף ואת שאיפות הרוח לבלי־קץ, ועל ידם החזיקו עוד גם יוצרי הפסל הגאונים ובוראי השירה והזמרה.

וכל זאת רק בקנינים אנושיים לבד וברכוש הרוחני העולמי וההיקפי לבד; לאדם מישראל, המתחיל להתבונן אל כל אשר לפניו, הנה עוד השאלה העולמית של היהוּדים והיהדוּת, העומדת במרום המהוּת העממית שלנו ושהיא יסוד אישיותנו הנצחית. לפניו, לפני בן־האדם הישראלי, שאלות רבות פּרושׂות: שאלת הציוניות ביסודה התרבוּתי, שאלת ה“איקונומיקה חברותית” והצרכים הריאליים והאידיאליים הישראליים. נוספו עוד לסופר העברי: שאלת הספרות העברית ב“התפּשטותה ובהתפּתחותה”, הבנת ה“זרמים " השונים בעיקרם ובירור הגורמים הספרותיים וההנחות הפּועלות בה אחת אחת. מנדלי כתב וברוידס כתב וגם לילינבלוּם כתב. אחרי רפ"ס הסופר החזיוני בא אחד־העם הסופר החושב, ולפני רפ”ס כתבו ארטר ומאפּו. בגליציה התפּתחה חכמת־ישראל על ידי שי“ר ושור. היתה לנו תקוּפת התיקוּנים בדת במוּבנה “הרציונלי והשאיפתי”; היתה תקוּפת ההשכלה ברוסיה והתקוה החולמת על־דבר שיווי־זכוּיות. אחר־כך באה תקוּפת הלאומיות ב”מהפּכתה הנפשית והיסודית" ושאר התסיסות בבית ובחוץ… ובכל מרבית הדברים ההם בכללותם ובהיקפם – עלינו לפלס לנו נתיב, עלינו לסדר לנו שיטה “אחדוּתית”, שיטה עשויה על פי “חוּקי המדע” התוריים והחברתיים מצד אחד ועל פי “תורת חכמת הנפש” ויסודי התבונה ה“מוחשית” וגם ה“אישית” מצד שני. אלהים אדירים! כל זה מוטל על שכם אדם אחד. איך ימצא את דרכו? – –

בכל מה שכתב קלוזנר עד עתה לא חידש דבר ולא אמר דבר בלי דרישת סמוכין. – הוא אינו יודע דבר אחד על בוריו, אם גם יודע הוא לכאורה הרבה. קלוזנר יודע רק דבר מציאות דברים כוללים ושואף לכוללות. יש לו נטיה לדעת הכל ולפַשר בין הכל ולמצוא נתיבה לכל, מבלתי יכולת להבין דבר מעצמו ולראות את הדברים אשר הוא נוגע בהם בחזיון רוחו הוא. הוא דן על הכּל. הוא אינו עקשן, ולא אטום לבו בנוגע לדעות השונות מדעתו ולרוחות אחרות משלו; והוא מודה על הרבה מפּני שאינו עומד בנפשו גם על דבר אחד… הוא רוצה הרבה ושואף להרבה וגם מאסף הרבה; אבל אינו עושה זאת בעדו וּבעד נפשו, כי אם בחפצו לבררם מיד לאחרים. נשמתו היא אוצר של דברים שאובים, מבלי עשות פּרי, אם גם ידע את ערך הפּרי ויכבד את הפּרי.

“הפילוסוף המעמיק בורא לעצמו הסתכלות בעולם חדשה, שהיא מקפת עולם ומלואו, הסופר המקורי בורא רעיונות חדשים במקצוע עיוני אחד ומסגל את רעיונותיו אלה לאיזו מן הדעות השונות, המתאימות להם ביותר, עד שכל אלה נעשים לשיטה שלמה אחת; – בעוד שהאדם המשכיל, שאין לו כוח־יצירה, עושה לו שיטה מקובצת משל אנשים מקוריים” (“השתלמות מוסרית והכרה שכלית” ליוסף קלוזנר).

ולא פעם אחת ולא שתים שאל הכותב את עצמו: למי משלושת אלה הוא ונפשו שייכים? והתשובה – לא רחוקה היא, לא רחוקה היא גם ממנו…

יש לקלוזנר יראת־כבוד מפּני כל משורר וחוזה וכורע הוא לפני כל חושב והוגה־דעות. הוא אוהב כל הדעות, כל המחשבות, כל השירות וכל הדברים הנעשים והנחשבים. החיים שאליהם הוא שואף הם בעיניו אותם ה“אנושיים האוּניברסליים הכוללים” ואותם הטבועים ב“חותם האחדות” של הנביאים ומרום השגת העולם של הנביאים. לכל נביאי ישראל הגדולים היה “רוח אוניברסלי” כללי ומשותף, ואף על פי כן כל אחד מהם הוא “אינדיבידוּאלי”. הנה להם יסוד האומה ויסוד האנושיות כולה. רוח האלהי הישראלי מדבר מפּיהם. עמוס הוא גדול כהושע, ישעיהו, זה החוזה הגדול ו“בעל האידיאות הנשגבות”, גודל כשניהם גם יחד, וגם יחזקאל דבריו נשגבים ורמים.

שמא תאמרו: זה הכל באהלי שם, העולם האחדוּתי ניתן אך לישראל ורק מכרמם תאכלו ותשׂבעו. לא! הנה היוָנים, זה העם של “החושבים הגדולים והחוזים הגדולים”, אשר העשירו אותנו ואת נפשנו עושר רב. והנה עוד תורות רבות ונשגבות, שניתנו כולן להרמת רוח האדם ולעשות את נפש האדם. אפּלטון נחוץ לנו לא פחות מתורת־ישראל; והוא חבק זרועות עולם, ב“התעמקוּתו הנשגבה”, במידה לא פּחותה מאותה של חוזה־יה. אריסטוטלס בנה את יסודות הטבע כולה. אוריפידס וסופוקלס היו “ענקים” נפלאים כל כך בחזיונותיהם, עד שכל מעשי בני־אדם במקצוע זה כאין נגדם. והרי לפי זה, לכאורה, די לו לאדם לבוא במגע עם האלהים של הטבע היוָני ולהסתפּק במאור היוָנים ובכל אשר זימרו וחשבו הם, שיצרו והעמידו לפנינו. לכאורה יש לדון, שלרוח העברי הכללי חסרים כל אלה. אמנם חסרה לנו אותה ההרגשה בטבע ובהשגת הדברים הנתונים, ועם כל זה הכל ניתן לנו. – העברים הקדמונים לא התפּלספו ולא חשבו במה שלאחר הטבע, להם היה ה“אופן ההתגלי האלהי” קודם לחיים ולמעשה; אבל הם יצרו “תורת המעשה”. היוָנים והרומים עומדים בודאי בשורה הראשונה ב“מעשיהם הרוחניים” והמדיניים; אבל אנחנו עברים אנו, במובן ה“כוללי והיחידי” וגם הרציונלי.

כה שופט וחושב קלוזנר. הוא נושא דגל היהדות והספרוּת העברית והלאומית מצד עצמותן ה“מקורית והיסודית”; ועם זה אין הוא מוַתר כלום על הקנינים האנושיים, וכל דבר רוחני־מדעי מן החוּץ קרוב לו ואהוב עליו כבן־ביתו. הוא חושב את ה“תורה החברתית הכוללת” ליסוד היסודות בהבנה ובדעת, ולאידך – הנה ה“מחשבה העיונית” היא לו עילת העילות, והרי השירה היא גם כן עילת העילות. והא ראיה, הרי יש דיקַרט והרי יש גיטה, הרי יש ברקלי והרי יש ביירון, הרי יש אחד־העם והרי יש ביאליק, או קודם שהכריחתהו דעת הקהל לכך – הרי יש שאול טשרניחובסקי…

מציאות דברים לבד כשהם לעצמם המה כבר בעיני קלוזנר יסודות בנפשו; וסמיכוּת הפּרשיות לחוד נותנת כבר את הרכבתם יחד. – אם יוציא למשל משפּט כזה: “ההגיון שופט את הרגש והתבונה בולמת את הרצון, כך נבראות בתוכנו דעות מצורפות ובלתי משוחררות מאהבה עצמית, ודעות אלה הן הן ההכרה המוסרית שלנו”; והוא סופר וּמונה: הגיון ורגש, תבוּנה ורצון, דעות מצורפות ואהבה עצמית, ועל כוּלם הכרה מוּסרית, ואלה נצטרפו אצלו לאמירת רעיון אחד – הרי מוּכחים מזה שלושה דברים: א) כי דברים כאלה בכלל נמצאים בעולם המחשבה, ב) כי הוא, קלוזנר, אספם בתבוּנתו יחד והביא אותם בקשר אחד, ג) שמכיון שנאמרים הדברים האלה עברית, הרי כבר הורכבו הקנינים הרוחניים האנושיים האלה בעברית.

וצריכים אתם לדעת, כי שם בעולם המחשבה הכללית אין הדברים פּשוּטים כל כך; שם יש דעות של המבכרים את ההגיון על הרגש, ולהיפך, דעות של המעמידים את הרגש למעלה מן ההגיון; לאלה התבונה, רק התבונה הנקיה, לקו, ולאלה הרצון הוא אבי כל וגם אבי המחשבה בעצמה; אלה מעמידים הכל על אהבה עצמית ועושים אותה גם ליסוד התרבוּתי, עושים אותה צבא לאנוש, ואלה עושים את החברה ליסוד הכל ולראשית הכל. מלחמות הרוחות השונות האלה נותנות מקום להכוָנות והבירורים, הדעות והמחשבות, הצירופים והעיונים הרבים, הלא הם כתוּבים על “ספרי גדולי בעלי הרעיונות”, הפילוסופים והחוזים. כל זה נותן לנו קלוזנר במאמר אחד ובצירוף־מחשבה אחד, ואתם אומרים: אין לנו מחשבה, אין לנו מחשבה עברית!

הנני פותח למשל את קבצו העיקרי של הסופר הכללי הזה: “יהדות ואנושיות”, אשר בו אסף את “מאמריו היסודיים” והקדישם לרעיתו, אשר “חיתה עמו יחד על הרעיונות המובעים בהם”, והנני קורא את שמותם של המאמרים הרעיוניים אחד־אחד: א) תחיה והתחדשות, ב) עיקרי השיטה הפילוסופית של קנט, ג) שמואל דויד לוצאטו, תכוּנתו, אמוּנותיו ודעותיו, ד) השתלמות מוסרית – והכרה שכלית, ה) תעודת ישראל, ו) האנושי הנצחי שביהדות, ז) המטריאליזמוס ההיסטורי והתנועה הלאומית הציונית, ח) אֶרנסט רינן והאנטישמיות היהודית, ט) הערכים הרוחניים שלנו; – והנני משער את ההתפּעלות של המחבר הלז: ראשית, הלא דבר רב הוא, שבכלל יש בעולם דברים רמים ושאלות נשגבות כאלה, ושנית, שהוא הוא בן־משק ביתם ודן בהם לפנינו…

נקח נא את המאמר האחרון לבדו, “הערכים הרוחניים שלנו”, וזה לבדו מתפּרד ל“שבעה ענינים גבוהים”, ואלה הם: 1) הפּרובלימה, 2) המצע הלאומי, 3) רעיון אחדות האלהות, 4) מוסר הצדק המוחלט, 5) הנבואה, 6) הרעיון המשיחי, 7) התוצאות. ובה“פּרובלימה” לבדה, ב“מבוא שערים” (לשאלת מהות היהדות), כבר אנו מוצאים חקירות על־דבר “המהות ההיסטורית בניגוּד להמטפיזית”, על “המהות ההיסטורית של היהדות”; והם מלמדים אותנו דעת, ש“אין שרירות לב ומקריות בהיסטוריה, חלילה, והכל נעשה בה על ידי חוּקים קבוּעים ומוכרחים”… הפּרק השני, “המצע הלאומי”, יחקור ל“מוצאה של האינדיבידואליות העברית, ההרגשה הנמרצה של העצמיות ותוצאותיה באמונה, בשירה, בליריקה ובזמרה ובהמוּסיקה הסוּבּיקטיבית”… והנה גם פּרק על־דבר “רעיון האחדות האלהית”, “המונותיאיזמוס המוסרי של עם ישראל”, ואחריו הפּרק “מוּסר הצדק המוחלט”, שבו אנו רואים, כי “המוּסר הישראלי, למרות מה שהוא אינדיבידוּאַליסטי לפי מוצאו, הוא אֶתיקה חברתית בעצם, ולכך נעשה ביחוּד על ידי המונותיאיזמוס הנבואי”. – מפרק הנבואה, – הנבואה, ש“בתור חזון היסטורי צמחה גם היא מתוך התכונה האינדיבידואלית של עם ישראל” – נבוא לפרק “הרעיון המשיחי “, “זו האישיות הגדולה, שרק באמצעותה ובעזרתה אפשר שתבוא גאולה ארצית, ישועה רוחנית להאנושיות”, וש”היא השתלשלה מתוך הנבואה, כפי מהותה העצמית”, צריך לומר: ה“אינדיבידואלית”.

נדמה שכבר באנו אל החוף; והנה מתחיל ביאור על־דבר “האינסטינקט של הקיום העצמי”, מתחילים דברים על־אודות “החיים ההיסטוריים בעצם והמטריאליזמוס ההיסטורי”. מעבר מזה עומדת לפנינו – שמרו נפשותיכם – ה“מהות המטפיזית” ומעבר מזה – ה“מהות ההיסטורית”. כאן אנו לומדים, ש“אין המהוּת ההיסטורית יכולה להיות מוחלטת, אבסולוּטית”; ועוד מעט אנו נדחפים אל האידיאה, אל עצם האידיאה! והנה אדולף ילינק וציצרון הרומי, הנה המשאות והליריות, הנה ה“הסתכלות המוחשית” בעולם, והנה ה“טרמינולוגיה” של דויד ניימרק… “אֵל נקמות”! “חוק הגמול” של קנט! – אותו קנט ש“תורת המוסר שלו היא כל כך נאצלה” – וחמש שורות להלן מזה יש לנו עסק עם הנציונליסטים הפרנציים בימי משפּט דרייפוס…

דרכו של הסופר הזה להעיד גם על עצמו. "המונותאיזמוס, המוּסר הישראלי, הנבואה והרעיון המשיחי, אנו השתדלנו להראות בפרקים הקודמים "… “את מקוריותם וראשיתם של הערכים הללו, לא יכולנו לצערנו – גם אנו מצטערים – להראות כאן בפרטות על דרך התפּתחוּתם ולהרצות דברים מפורטים על כל מדרגה ומדרגה של השתלמותם מן הימים היותר קדמונים ועד היום הזה”… "על הנביאים לא נצטרך להרבות דברים: פּעולתם כלוּלה היא כבר בעיקרה בשני הערכים הרוחניים הגדולים, שדיברנו עליהם בשני הפּרקים הקודמים "… "כי המוּסר הישראלי לא נתישן עדיין, זאת השתדלנו להראות בפרק הרביעי "… “הנבואה הישראלית, כפי שביארנו בפרק החמישי, בודאי לא נתישנה”… “המונותיאיזמוס, באותו מובן שביארנו בפרק השלישי, גם הוא לא נתישן ולא יתישן”… בקיצור: תוצאת דברינו בכל ששת הפּרקים הקודמים על־דבר הערכים הרוחניים שלנו צריכה (צריכה) להיות תשובה ברורה על שאלת מהוּת היהדוּת "…

ושמא מעט להקוראים תשובה ברורה בפעם אחת על מהות היהדות כולה, שניתנה לנו בששה פּרקים נשגבים; עליהם לדעת כי ה“הרעיון המשיחי” הנזכר לעיל, “זה הרעיון העברי המקורי”, "לקח את נפשו עוד מאביב ילדותו, להקדיש לו בכתב איזה שנים רצוּפות מחייו, כדי לחקרו מכל צד ולבוא עד תכונתו, והנה “לפני שלוש שנים קרב אל המלאכה הרבה והכבדה הזאת, לאסוף את החומר הרב והעצום, שנצרך בשביל ספר שלם ומקיף וכו', וספר כזה אינו עוד בשום לשון שבעולם…” (עדותו בעצמו).

נצא ונחשוב, שיחד עם זה היתה גם “חכמת האשורולוגיה”, “שלפתה את עמודי התווך, שהאמונה הישראלית – יסוד האמונות החיוביות של העולם כולו – נשענת עליהם” –, חכמה, “שרק 150 (קרי מאה וחמישים) איש יש עכשיו בכל העולם כוּלו, שיודעים לקרוא את כתב־היתדות” שלה; ועליו, על קלוזנר, אחד מן המאה וחמישים האלה, לתת לנו “סריה שלמה של מאמרים, שבהם יתברר יחסם של כתבי־היתדות אל כתבי־הקודש”, בכדי לחזק את העמודים האלה שלא ימוטו. – – –

ושמעו והשתוממו. מלבד ה“עבודות הענקיות” האלה העמוסות על שכם איש כבן שלושים או יותר (עלינו לנַכּות איזו שנות־עבודה על הרעיון המשיחי בלבד; ובינתים שמענו, שגם עבודה אחרת גדולה מזו: ישו הנוצרי – “העתיד”, הוצאת “סיני”, – נעשתה במשך שורה ארוכה של שנים מלאות עבודה ומרובות־עיון…), הוא ניגש עוד לערוך את "ספר הספרים " של היהדות, “ספר הענקי הגדול”, “שיענה על כל השאלות ושיראה לנו את ה’קוּלטוּרה העברית' הלאומית של כל הזמנים וכו‘, את התרקמוּתה, את התפּתחוּתה הארוכה וכו’ וכו', ובהראותו לנו – בספר שיערוך או ערך – את כל אלה, יַתוה לנו גם את הדרך, שבה צריכה ללכת הקוּלטוּרה העברית של ישראל בכדי לשוב לתחיה, כלומר – היצירה הישראלית של העתיד”.

וצאו ולמדו: מלבד כל אלה נטל עליו גם להושיע את “כלל ישראל” בימי משבר, נטל עליו גם להראות להם ביום רע "איזה הדרך " ילכו בו ולהורותם בימי מהפּכה “מה לעשות “. מלבד כל אלה הוא עוד דברן לדור ו”מטיף מוּסר” ליהודים ולסופרים מימין ומשמאל. והוא מספּיד כל חכם שמת ומקדים דברים לכל אסיפת כתבי סופר. האיש הזה לא ינום ולא יישן!

וכאשר ילאה סוף כל סוף תופש־עט זה, – אל אלהים, הן לא כוח אבנים כוחו! – תסתייעא מילתא, כי “יתכבד לקרוא שיעורים בדברי ימי־ישראל בהישיבה המתוקנה שבאודיסה”, ישיבה שעל פי התכנית החדשה שלה (אצלו כתובה “פּרוגרמה”) צריכה ליעשות “בית־מדרש־עליון לחכמת ישראל”, ונמצאו אז תלמידים מובהקים, הלא הם הנקוּבים בשמותם ח“א וב. קרופּניק, י. קופמן, נ. הרמן וי”ט הֶלמן, והמה העתיקו לנו את השיעורים האלה אות באות, כמו ששמעו אותם מפּי רבם היושב בקתדרה ודורש; והשיעורים ההם נעשו ל“היסטוריה ישראלית” גדולה ורבה. רחמנא יצילנו!

"ההיסטוריה הישראלית – קוראים אנו במודעה על־אודותיה בכתבי העתים – נועדה לצעירים וכו' ולמורים עברים, הרוצים לתת לתלמידים לא רק ידיעות היסטוריות, אלא גם הבנת המאורעות וקישורם הפּנימי, ולסתם קוראים משכילים, שיש להם חפץ לחדור אל פּנימיות ההיסטוריה הישראלית ולהכיר מתוכה את השתלשלוּת חיינו ההיסטוריים ".

“ההיסטוריה הישראלית מציעה את המסקנות היותר חדשות של החקירות בקדמוניות בני־שם בכלל ובתולדות ישראל בפרט וכו'”. “ההיסטוריה הישראלית, בחלק הראשון, הוא דבר שלם ונגמר בפני עצמו, כי מקיף הוא את התקוּפה התנ”כית במלא רוחב מובנה. בהיסטוריה שעד חורבן הבית הראשון באו כל תוצאות החקירות הדרושות באשורולוגיה (עיין למעלה) ובאגיפּטולוגיה וכו‘; ובהיסטוריה שמתקוּפת גלוּת בבל ועד תקוּפת החשמונאים, שבספרי היסטוריה אחרים הוא כמעט דף חלק… מתוארים ימי גלות בבל ושיבת ציון ויסוד המעלה וכו’ בפרטות יתירה… כדי שיראה הקורא בחוש, איך הולכים ומתרקמים החיים הלאומיים החדשים בלי עמידה והפסק "…

במורא ופחד אנו ניגשים אל גוף השיעורים עצמם, עשרים במספר. השיעור הראשון מדבר על־דבר “ההיסטוריה היותר קדומה” (“בתור מבוא לההיסטוריה הקדומה של ישראל אפשר להשתמש בספרו הליקוטי ‘האדם הקדמון’, וַרשה תר”ס, ביחוד בפרק ט' "– לשון המחבר בהקדמה…); השיעור השני מדבר על־דבר “הממלכה המאוחדת”; השלישי מימי ירבעם הראשון עד ירבעם השני; הרביעי נושא ונותן בדבר הנבואה שבעל־פּה, וסעיף ראשי יש בו על־דבר “התפּתחוּת הנבואה בישראל”; השיעור החמישי כולל תולדות “בית יהוא, מראשית הנבואה שבכתב”. והרי גם מחקרים על־אודות “סוף הגלות והתחלת התחיה”. ב“חיי היהודים מאחר נחמיה עד אלכסנדר מוקדון” (שיעור ארבעה־עשר) אנו מוצאים את הפּרשיות האלה: § המאורעות החיצוניים, § החיים המדיניים, החברתיים והקוּלטוּריים, § המצב האקונומי; ובשיעור ט"ו מפורשים דברי “הדת והמוסר בסוף מלכות פּרס”, לאמור: § האמונות והדעות הדתיות והמוסריות, § הפּרובלימה של הצדק (ואת “הבנת הרעיונות הפילוסופיים־ההיסטוריים שבספר הנוכחי עם כל פּרובלימותיו – יקל ספרו ‘יהדות ואנושיות’…” – ראה דבריו בהקדמה).

לא אַלאֶה אתכם במשפּטיו ההיקפיים והמפורטים מעין אלה: “שבכל חוסר האוביקטיביות שבתנ”ך, אין בו שום טנדנציה אחרת חוּץ מן הטנדנציה הדתית הגלויה“. לא אובילכם דרך גלגוּליו מן ה”תיאיזמוס" לה“מונותיאיזמוס”, ואביאכם תיכף אל ה“עוּבדות ההיסטוריות”: ב“ימי שמואל היתה המלוכה בישראל פּרוגרֶס ולא רֶגרֶס”; “שאול מָלך ברצון העם ולא באונס”, “והתנגדותו לדויד מובנת, שהרי שום מלך לא היה סבלן כל כך, עד כדי לראות את העם מכבד איש אחר יותר משהוא מכבד את המלך”… ומכאן אנו באים לשלושת היסודות הגדולים, שהעמיד לנו בעל־השיעורים בתור יסודי הפּרובלימה: א) "יואב בן צרויה היה גיבור מצוּין, אבל אדם גס " (עמוד ט"ז). ב) "דויד המלך אדם גדול היה " (עמוד י"ח). ג) “שלמה המלך חכם היה – בזה אין שום ספק” (עמוד כ"ד). – –

וּבכן, לולא אותם התלמידים בני־מדרשא, מעתיקי השיעורים האלה, היינו יודעים על פי ספרים אחרים ידיעות שטחיות, היסטוריות, בתולדות ישראל, אבל – חסרה היתה לנו הבנת המאורעות וקישוּרם הפּנימי… היתה חסרה לנו הידיעה בהשתלשלוּת חיינו ההיסטוריים הארוכים; והעיקר, לא היינו יודעים על־דבר הכַרַקטריסטיקות (המלה היא של קלוזנר) החשוּבות האלה של יואב… דויד… ושלמה… ועוד גם זאת: הימים שמתקוּפת גלוּת בבל ועד תקוּפת החשמונאים היו נשארים לנו דף חלק…

יהיה שמם של המעתיקים האלה חרוּת לזכר עולם!

הנה רב לכם ואודיעכם עוד, כי באותה ישיבת תחכמוני גופא קרא ההיסטוריון הנ“ל י”ח “שיעורים גבוהים על־דבר האֶתיקה (תורת־המידות) הישראלית” שעה אחת בשבוע; וה“לימוד הזה עדיין קרקע בתולה הוא”… (דין־וחשבון של הישיבה הנ"ל).

לגוּף הענינים והתורות לא זכינו עוד.

ולהתחלת “ישו הנוצרי” של הידען הזה כבר זכינו, והספר מוּנח לפנינו פּרק־פּרק ב“חקירות המקורות”: 1 המקורות העברים; 2 המקורות היוָניים והרומיים ועוד. אמנם על הקורא תקשה הקריאה בחקירות על־דבר המקורות האלה; אבל “מה לעשות? – הלא הוא קורא, כדי להעמיד יסוד מוּצק לבנין חשוּב, צריך לפַּנות מקודם את מקום היסוד מן האבנים ומן הצרורות ומן החול”… (כמה ענותן האי גברא).

אם תשאלו לטיב הספר – יענה לכם: “על תכניתו וּבנינו של חיבורנו אין לנו להרבות דברים: הקורא יכירם מאליו”. הוא יכיר מאליו את “הפּרובלימה היותר חשובה – אמנם לא היחידה – שיבוּקש לה פּתרון בספר הנוכחי”, וגם ילמד לדעת את הדרך והמטרה של הספר, שאינו בא לבאר לנו “במה טובה הנצרוּת מן היהדוּת”, או “במה טובה היהדוּת מן הנצרוּת”, “אלא אך ורק – במה שונה ונבדלת היהדות מן הנצרוּת או הנצרוּת מן היהדוּת”. “ואם מתוך שינוּי והבדל זה תצא זכוּת־הקיום של היהדות מאליה יהיה דבר זה רֶוַח גדול שנשמח עליו, אבל לא מגמה”. ואנו שמחים! – –

קלוזנר הוא בטבעו אופּטימיסט גדול לגבי עצמו ולגבי ערך מחשבותיו. אין לו צער המחשבה ויסורי המחשבה; הוא אינו מנעץ את ראשו ואת לבו בשאלה שהוא דן עליה, כי אם מבקש הוא את התשוּבה בכל דבר למפרע. הוא אינו שואל, אלא כדי להשיב מיד ולהראות, כי כל שאלה חמוּרה תשובתה בצדה אצלו… אתם שואלים “לאן?” – והוּא יודע את ה“דרך החדשה, שצריך ואפשר למצוא בה את התשובה המספּקת לשאלה זו”. תוכן חדש אתם דורשים לחייכם? – והוא נותן ומראה לכם תיכף ומיד את ה“תוכן” ההוא. נמקים אתם בניגוד שבין היהדות והאנושיות? – והוא מבאר לכם, “שאין אלה שני הפכים”, אלא, אדרבה, “אי אפשר לצייר את זו זולת זו”.

קלוזנר הסופר הוא אפּולוגיט, סניגור – הוא חפץ לרומם, לנצח, לשבח ולפאר את היהדות; אבל אינו יכול לוַתר גם על עדות מתנגדיה, כי חושש הוא לבל יאמרו, שסקירתו אינה “מַקפת” הכל ותופסת הכל. – הוא מוכיח בראיות ברורות, שהוא אוהב את היהדוּת, לא מפּני שהיא יהדוּת בלבד, כי אם גם מפּני שהיא אנושיות; ולאידך גיסא, לאנושיות הוא מסור, מפּני שהיא עומדת על יסודי היהדות… הוא מביא מאמר, “שממנו יש לראות, כי הפילוסוף היותר גדול של האנושיות כלל בשיטתו את עיקרי היהדות”; ותיכף, סמוך לזה, הוּא מביא דבר מתוך חזיון אחר, משד“ל, “שהיהודי הלאומי היותר גדול של המאה הי”ט מצא ביהדות המקורית רק ערכים אנושיים כללים”, וההבדל הוא בזה: הלז, שד“ל, אמר בפירוש באחת מאיגרותיו, כי אלהי קנט הוא ההיפך הגמוּר מאלהי התנ”ך, והוא, קלוזנר, מצא ראשית, שאלהי קנט הוא אלהי התנ“ך, ושנית, שאלהי התנ”ך הוא אלהי קנט…

קלוזנר “הטעים” (לשונו ממש) במאמרו “תעודת ישראל”, ש“אחד מן הדברים, שהפילוסופיה החדשה יכולה להתגאות בהם, הוא ביטול המושג של סיבות תכליתיות בטבע”. הוא מודיע, ש“אין תכלית בטבע ואין תכלית באדם; אבל יש תכלית לטבע ויש תכלית לאדם”. ולפיכך, לפיכך הוא גם יודע, ש“היהדות רוצה להתקיים לא רק מתוך הכרח, אלא גם מתוך רצון” (מאמר אחד ב“השילוח”).

“מכל מדעי־הרוח טיליאולוגית ביותר היא ההיסטוריה, מפּני שבה מגיעה הטיליאולוגיה למדרגת הכרה ברורה ולתוכה היא נכנסת מדעת. אי אפשר למדע רוחני זה בלא טיליאולוגיה. בודאי קובעים גם שאר בעלי־החיים תכליתות לעצמם; אבל התכליתות הללו אינן ברורות באותה מידה, שתבואנה לידי הערכת המעשים של העבר בהווה ושל ההווה בשביל העתיד. ועל כן אין היסטוריה לשום בעלי־החיים – נורא הדבר בשביל בעלי־החיים – חוץ מן האדם”. שמות משותפים ומלים!

לבני־האדם יש היסטוריה ויש תנועות ויש מהפּכות; וגם זה, כל “תנועה גדולה היא כבר מהפּכה או שינוי־ערכים. היא מבטלת ערכים ישנים ויוצרת ערכים חדשים. הערכים החדשים נובעים מן התנאים הכלכליים, המדיניים והרוחניים של האומה, שהמהפּכה נעשית בתוכה, על אדמתה ובאטמוספירה שלה. ולפיכך” – ולפיכך יש תנועה גדולה, ויש מהפּכה, ויש ביטול ערכים ישנים ויצירת ערכים חדשים, ויש אדמה ויש אטמוספירה, ויש מקום לכתוב מאמר מדעי רציני בשם “ארץ־ישראל בתנוּעות־המהפּכה הישראליות”, עם אבק־דברים למכביר.

קלוזנר היהדותי, המדעי והמחשבתי, הכותב עברית לא רק בשביל הקוראים מעם העברים, כי אם גם לקוראים הנוצרים (ראה הקדמתו לישו הנוצרי הנ"ל), הוא אדם שספג המון דברים כוללים ומוּשגים כוללים וידיעות כוללות וגם אמוּנות כוללות, ולא מצא את הפּרט שבדבר והשאלה שבדבר. הוא, לא לבד שלא למד מאחד־העם – שהוא נושא תמיד את שמו בפיו וחושב, או חשב את עצמו זמן־מה כיורשו היחיד; – הוא לא למד מעצמו ומעולם לא התברר לו דבר אחד על ידי עצמו. הוא מדבר על־אודות כל הדברים “הרמים”, על המוּסר ועל הדת, על הצדק המוחלט ושאינו מוחלט בלי כל אחיזה בנפשו. בודאי חפצו להגיד דבר ולטעת דבר־מה בספרותנו; אבל אין ביכלתו לומר כלוּם ואין לו מה לתת. עונש אלהים!

קלוזנר אינו יכול לתפוס פּרטו של דבר, מפּני שהוא תופס תמיד את הכלל. אם אנו אומרים אדם, יאמר הוא מהוּת האדם; ואם נדבר אנחנו על החיים בגבול ידוע, ידבר הוא על תולדות החיים והתפּשטוּת החיים. מה שהוא לאחרים פּרק או ענין אחד מתולדות היהודים והיהדוּת הוא אצלו יהדות כוללת, החלטית ועולמית. – לו נוגע רק החלק הנצחי שביהדות או ה“אנושיות הכוללת” שביהדות. הוא אינו מסתפּק לדבר על־אודות נביא פּלוני וחוזה פּלוני, כי אם ידון על־דבר הנבואה בכלל בתור חזיון היסטורי… הוא חפץ דוקא להשיג את התכונה האינדיבידואלית של עם ישראל; אנו אומרים עם ישראל, והוא אומר תמיד “האומה הישראלית”!

ולאידך, החיים הפּשוּטים נעשים לו ל“החיים האנושיים הכוללים היסודיים”, מחשבת האדם – ל“מחשבה היקפית, ענקית ותופסת”. אם ידבר אחד מאתנו על מהלך ספרותי, ידבר הוא על “זרמים ספרותיים”; ואם יאמר אחר דבר בעניני החברה, יוסיף הוא לדבר על־דבר “הסטטיקה החברתית והדינמיקה החברתית”. קלוזנר אוהב “אידיאליזמוס, שֶריאליזמוס מגבילו”; לו לא תספּיק נקוּדת־ראות פּשוּטה בדבר, כי אם “נקוּדת־ראות היסטורית פּסיכולוגית”…

קלוזנר הנו גם אדם ציוני, אבל ציוניות פּשוּטה אינה דיה לו; וכשהוא דן בציוניות, הוא דן על־דבר “המטריאליזמוס ההיסטורי והתנועה הלאומית הציונית”; הוא צריך לדעת ולבחון את ה“חוק ההיסטורי”, את “האיניציאטיבה האישית”, את “שיטת ההשתלשלות” ואת “השיטות ההכרחיות ההיסטוריות”, כדי להחליט, “שעל־ידי עבודת־האדמה ישוב לתחיתו לבו של עמנו”…

קלוזנר כאדם היקפי ואוניברסלי הוא גם גבר אֶסתטי, הוא מבקר ומעריך דברי שירה ויופי, ומדגיש תמיד את ה“טרגיקה היסודית” שבחיים… אי אפשר לו לקלוזנר, שלא יהיה גם לאב ולפטרון למשוררים העברים או הישראלים ושלא ילמדם דעה, בינה והשכל. ובעמדו בדעת משורר אחד, ובהיותו עוסק במשורר אחד – ממילא יש מקום רב לשאת דעה על־דבר החוזים והמשוררים האחרים שאינם ישראלים, ועל־דבר השירה בכלל, על־דבר האֶסתטיקה בכלל, על הליריקה בכלל ועל הפלסטיקה בכלל. פייארברג יכנס לחבורתם של טורגניב, טולסטוי, סטרינדברג, איבּסן, אנַטול פרַנס. ביאליק צריך להיות נערך מול בן־גבירול ויהוּדה הלוי מצד האחד, וּמוּל ביירון, דנטי, שקספּיר – מצד השני. ולא עוד אלא שגם סופוקלס, אוריפידס וכל הטרגיקים הגדולים יקומו מקבריהם; והנה גם אריסטו בא עם הפּיוטיקה שלו. קול רעש! והמשורר העברי האומלל עומד מול המחנה הכבד הזה של ראשי משוררי כל הגויים והלשונות ומחכה לגזר־דינו…

וכללו של קלוזנר: לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת! מרגיש הוא איזו אהבה ואיזו איבה לכל סופר ומשורר אשר ידון על־אודותיו. אמנם משורר זה הוא משורר גדול בחסד אלהים; אבל עוד חסר לו “העוז והבהירות”. אמנם מסַפּר זה הוא עוד רחוק מן השלמוּת; אבל יש לו לב חם וגדול. השירה “האידיאלית והסוּביקטיבית” של זה אינה רבה, כי חסרות לה ה“ריאליות והחזיוניות המוחשית”, והנה גם לה“מוחשות” צריכה להיות איזו “פּיוטיות”. ערך ה“מחשבה” לנו גדולה ורבה; אבל גם “השירה” היא נעלה והספרות היפה היא בודאי עיקר לנו. ההתפּתחוּת בספרותנו היפה היא במידה לא מעטה; אבל עוד חסר לה ה“פּיוט הריאלי”, ואולם תחת זאת יש לה ה“הד הזמרי”. היא מלאה “ליקוּיים " על כל צעד וצעד, ואף על פי כן “הוד נורא " שפוּך עליה. בספרוּתנו היפה נמצא את כל ה”המיה התהומית העברית”; אבל חסרים לה “הגעגועים היסודיים”. היא צרה בגבולה, וּבמקום שהיא אנושית היא אינה עברית…

ולא לבד את ערך שירת הסופרים החדשים ושפתם הוא ידון ויערוך, כי אם גם את שפת הנביאים ושירתם, וּבאותה מידה גופא…

“טרגיקה פּנימית” לנו גם בכמה מזמורי תהלים. לא רק יעקב כהן וטשרניחובסקי המה ליריקים אינדיבידואליים, כי אם גם “ספר תהלים הוא קובץ של ליריקה אינדיבידואלית”. לא רק הספרות הישראלית, מלפני זמן סמולנסקין ובן־יהוּדה, לא תדע פּרובלימות לאומיות, כי אם גם “איוב וחבריו אינם עוסקים בפרובלימות עבריות לאומיות”… (“היסטוריה ישראלית” הנ"ל).

נעשה לו נס, למשל, ומתו לנו שני סופרים כאחד (יהוּדה שטיינברג וישעיהו דומשיביצקי או ברשדסקי), והנה מוצאים אנו בהספּדו "שכשרונו של יהוּדה שטיינברג הוא עמוק וּמקורי, אבל אינו רחב ומקיף "; ותחת זה כשרונו של ברשדסקי הוא “לא עמוק ביותר ולא עברי מקורי ביותר”; "אבל מידה אחת גדולה היתה לו, שחסרה לשטיינברג לגמרי – רחבות כשרונו והיקפו הגדול " (“שתי אבידות” ב“השילוח”). והוא מסיים: “אילו היה אפשר לעשות משטיינברג וברשדסקי ביחד מסַפּר אחד – כלומר, לצרף הכשרון העמוק יחד את הרחב – אז היינו זוכים לאותו המסַפּר האידיאלי, שאנו מחכים לו; והוא – העקשן הגאוני – מתמהמה לבוא, ומי יודע מתי יבוא?” (שם).

וכאלה וכאלה הוא אומר בשיעוריו ההיסטוריים דלעיל גם על־אודות ישעיהו הראשון והשני. – –

"סגנונו של ישעיהו השני, הוא ציורי ומזהיר מאד, מלא השאָלות פּיוטיות, ואף על פּי כן הוא בהיר מאד; לעומת זה “חסר לו צמצוּם הלשון, הכשרון לעורר על ידי מלה אחת המון רעיונות – מה שאנו מוצאים בישעיה הראשון. חסר לו, לישעיה השני, הכוח הפּרימיטיבי והפּראי; חסרה לו המלה החריפה והנמרצה ביותר, המפוצצת והנוקבת עד התהום, שמצטיין בה ישעיה הראשון; אבל ישעיהו השני רק הוא וכו‘, הוא יודע להלהיב וכו’”.

ואותה ההשגחה האכזריה, שלא עשתה לנו בגולה מיהוּדה שטיינברג וישעיהו דומשיביצקי, משניהם יחד, אותו המשורר הגאוני, שאליו תחכה נפשו של קלוזנר, היא התהלכה אתנו בקרי עוד בימים מקדם, ולא נתנה לנו תחת ישעיה הראשון והשני נביא אחד: בעל צמצוּם הלשון וּבעל הרחבת הלשון, בעל כוח פּרימיטיבי־פּראי ובעל רוך ותום. איה האֶתיקה האלהית? הגידו אם תדעו! – –

קלוזנר דורש מן המשורר הישראלי “רוח־הקודש בלתי־אמצעי”, לא חס־ושלום אמצעי ושטחי, אלא אותו של ה“הכרה הפּנימית”, “שבאה מתוך מעמקי־הנפש היותר כמוסים”… הכל כמו שיש לו בעצמו, וצריכים אנו רק להסתכל ב“לבו הגועש” ולראות מה נעשה שם…

קלוזנר קרא בספרים או שמע שיעורים (גם הוא הדורש רמות שמע שיעורים לפנים); והוא יודע ש“בטרגדיות יש מומנטים נשגבים, שאנו רגילים לקרוא להם בשם נקוּדות־גובה, מעט־מעט מתפּתחים הכוחות המתנגדים, צעד אחר צעד הם מתקרבים זה אל זה – וּפתאום נעשית התנגשות מוּכרחת: אין לדחותה, אין לערבה ואין להימלט ממנה – אז בא הרגע הגרנדיוזי, זרועות עולם מתחבקות וכוחות אלמנטריים מתאבקים ומתפּתלים, עד שהם נופלים שניהם אל תהום־האבדון, או כוח אחד מפּיל את השני אל תוך התהום הפּתוחה”. הוא נלהב רגע מ“הפּתוס”, מ“הלהבה המתפּרצת”, מהלהבה של “התמרמרות וגועל־נפש ושל ניחומים ותקוה”, שעל־אודותיה קרא בספרים. הוא קרא גם את פרידריך שילר, “היקר כל כך לעמו ולהאנושיות כולה, למרות חסרונותיו הגדולים”; והוא יודע (מפּי מבקר) על־דבר פויסט “בן־האלמות של גיטה”, “שבו תיאור נשגב של התגוששות פּנימית בין הרוחניות ובין תאות החומר”. – הוא ביקש ומצא, “שאין בספרותנו הצעירה מין ‘רוח־הקודש’ כזה; שאין בפוּבליציסטיקה שלנו, ואפילו – הסכת ושמע! – בזו של אחד־העם, השתפּכוּת־הנפש, הבאה מתוך שפעת ההרגשות הסוערות, והפּתוס הלירי”; ו“שאין בספרות היפה שלנו – ואפילו בזו של פּרץ, שכולי עלמא, בעת כתיבת אותו מאמר, הם בעיניו תלמידיו בשירה – תפיסת מומנטים גדולים, ציורי התנגשויות עזות של כוחות איתנים, כלומר, הפּתוס האֶפּי” (ראה מאמרו “רוח־הקודש” ב“השילוח”, ש“בזמנו לא הבינו אותו כראוי, אולי יבינו מאמר זה עתה יותר”… לשונו בעצמו).

הנה “זרם של בקשת־אלהים שוטף ועובר את אירופּה כוּלה מן הקצה אל הקצה. באנגליה קמוּ קרליל ורסקין והאמונה העמוקה שבהם, בצרפת עומד על דוכנו הכוהן הגדול לאלהי הטבע המסתורי, מוריס מטרלינק… באשכנז מעריצים את נובליס וחבריו, ובממלכות הסקנדינביות יומו של קירקגרד עתה” (ראה מאמרו “יראת הכבוד”). בקצרה, את קלוזנר אחזו געגועים ל“הפּתוס הדתי”; ובכן – הוא מבקשו בספרותנו החדשה ואינו מוצאו (שערו בנפשכם את צערו); אינו מוצא אפילו אצל “ראשי המדברים” בספרות העברית של דורנו, שהם אחד־העם וח. נ. ביאליק (במאמר שלפניו היו ראשי המדברים אחד־העם ופרץ…) והוא טוען ואומר: “היתכן הוא מאמר כזה אצל אחד־העם, מאמר ממין שכתבו מיל־הבן, ואמר עליו קרליל: ‘הנה בעל מסתורין חדש’, וביאליק – אומלל שבאומללים! – היכן היא בקשת־האלהים שלו?”

שאלה לכם, סופרי ישראל, משוררי ישראל, חושבי ישראל ונביאי ישראל, עוד לא תדעו איזה פּתוס ידרוש מכם קלוזנר למחר…

ובאמת שוב הוא קורא למחר ואומר: “במעמקי החיים הישנים מתרקמים מעט, אבל בלי הפסק, החיים החדשים, ביָשן עצמו גלום החדש; אבל הוא משותף עמו וגדל עמו ביחד, וכל עוד שלא גדל ולא עלה עליו בהיקפו, הוא חבוּי ומדוּמדם. אך יום בא והחדש שבתוך הישן עולה על הישן עצמו – כלומר, על הישן עצמו, – ואז הוא מתבדל וּמתגַלה בכל חידושו, בכל השתנותו מן הישן ובכל ניגוּדו אל ישן זה – אף אם בעיקר הדבר אינו אלא חלק ממנו…” (“העברי הצעיר”).

תאמרו: מה הוא סח? והוא מבאר לכם ש“שום תנועה שבעולם אינה נעשית לגדולה, להמונית, אלא אם היא נעשית אמונה ודת”. אבל אין זה ביאור לבד, כי אם דרישה. – קלוזנר עומד במערכת של “השילוח” וב“בית־מקדש” לקוראים ומכה בקורנס וקורא: “העברי הצעיר צריך להיות יוצר לא רק בכל הנוגע ללשון־ישראל ולארץ־ישראל, אלא בכל הנוגע לאמונת־ישראל”. היאָספוּ בני יעקב!

ועוד משרה אחת לא קלה ניתנה על שכם הסופר קלוזנר, – שכם אדם זה, הנושא עליו סבל כל תרבות ישראל העתיקה והחדשה, תרבות ספרותנו ותרבוּת העולם בכלל ומכמני האנושיות בכלל ומכמניו הוא. – אל נא תשכחו, כי הוא מורנו ומאורנו באמונה ובשירה, במחשבה ובנבואה, בדבר “חובותינו להמון־העם” וחובותינו בכלל, וכי הוא מונה ושוקל את כל האישים שלנו, ושעוד עליו לכתוב, ודוקא על ידי עצמו, גם פרקי ההיסטוריה של האישיות שלו (קראו בדברי “המשקיף” ב“השילוח” בכל חודש, קראו הערות המערכת של “השילוח” בכל פּעם) – הוא־הוא גם ראש וראשון למרחיבי השפה. רוחו הגדול המוליד רעיונות חדשים, שאין להם עוד לבוש באוצר שפתנו, לא יכול להסתפּק במועט ובעבודה בלתי־יסודית. הוא היה צריך להרחיב שפתנו “על פּי דרכי המדעים החדשים ויסודותיהם ויסודות יסודותיהם”… הוא אינו מסתפּק לדרוש סמוכין מאחיותיה הקרובות, משפת ארמית וערבית, הוא הוליכה ברוחו עד שפת “הסינים והטיבֶטנים”. לו היה נחוץ כל גלגול־המחילות שבבלשנות “שפת הפינים, התוגרים, ההונגרים, ההוטנטוטים”, בכדי לבוא לידי מסקנה, שאם עד עכשיו אנו כותבים חול בקודש: היסטוריה או גם רומן, יכולים אנו לכתוב לעתיד גם: היסטורותין, היסטורותינים, רומנותין, רומנותינים.

                                                         ***

רבי מאיר רמון מצא; תוכו אכל וקליפתו זרק. ויש אנשים, שמזלם להיפך: אל התוך לא יבואו לעולם ולועסים הם כל ימיהם את הקליפה.