א.    🔗

גלוי וידוע הוא, רבותי, שהערכה עצמית – זהו אחד מתנאי-החיים שבהכרה העליונה, בין של הפרט ובין של הכלל. קיבוץ בני-אדם, כאדם היחידי, כל זמן שהוא נמצא על השלבים התחתונים של גידולו האנושי, כמעט שאינו יודע לחשוב על עצמו כהוגן, להעריך את עצמו כראוי. די לו לאותו קיבוץ במעשים שהוא עושה בעל כרחו לתועלתו ולהנאתו או להגנתו ושמירת-קיומו. הרגשתו היא אז באיזו מידה בבחינת “אני ואפסי עוד”; הוא כל כך מלא מה“אני” שלו, עד שזה כאילו אינו נופל כלל תחת גדר-ההערכה, זו ההערכה, שהן ולאו מתכסים בה לפעמים בטלית אחת. ואולם משהוא יוצא מן החג המוגבל של החושיות, משהוא מתרחק הלוך והתרחק מן הפרימיטיביות, משהוא מגיע למעלה רוחנית ידועה, משהוא מתחיל לראות את האחר, והיחסים שבינו וזולתו נעשים מורכבים יותר ויותר, משמתעוררים בכל תקפם הפקפוקים המיתאפיסיים והתהיות הנפשיות – מני אז מתחיל צורך-ההערכה בכלל וההערכה העצמית בפרט. אדם בא בימים או עם שבע-שנים, שאין להם צורך אמיתי בהערכה עצמית אמיתית, סימן רע הוא לערך-מהותם ביום שידובר בהם ויעריכו אותם.

ספרותנו הרבנית כמעט שלא ידעה משום הערכה עצמית, מאחר שהכל הן היה ברור לה ומקובל מעיקרא. לגבי דידה הכל עולה בקנה אחד, ובה – דברי אלהים מתים. הנביאים עמוס ומיכה, ישעיהו וירמיהו הם קדושים, על פי הדרש והקבלה, וגם התנאים והאמוראים שב“זבחים” וב“מנחות” וכל סדר- “קדושים”, וגם שלמה המלך מ“שיר-השירים” ו“קוהלת” וגם המהר“י מטראני וה”פתחי-תשובה" מ“הלכות-מליחה” – קדושים כמוהם; הכל קדושים ומתים. למרות הרוחניות הנוראה שלה, של אותה ספרות, כלומר, היקרעה לגמרי מעל האדמה והממש, שׂררה בה, בכל זאת, האמונה הגשמית, המוחשית, היחידה, שישראל בנים הם לקדוש ברוך הוא, שבחר בם מכל העמים ורצה לזכותם ולפיכך הרבה להם תורה, ומצוות לאין קץ ותכלה, שאם יקיימון לכל פרטיהן ודקדוקיהן – אין טוב מזה! אז “זכו” מלאכתם נעשית על ידי אחרים, והם, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ישבו יומם ולילה ויהגו בתורת אותם הפרטים והדקדוקים – וחוזר חלילה. מה אנו ומה חיינו, מה טבענו ומה אפינו, מה מראנו ומה דרך– וחזיונות- חיינו, מה ערכנו בעינינו ואיזה רושם הננו עושים על אחרים, מה צדקותינו ומה פשעינו כלפי שכנינו, כלפי העולם – כל זה לא היה שייך שיעמוד לנוכח עיני מאורי-הגולה ויושבי-הישיבות, כותבי-הספרים בישראל, המקצרים והמרחיבים,המערבבים והמסדרים, החותמים והמכנסים, המפרשים והמפלפלים למיניהם ולסוגיהם. לגאונינו וגדולינו ההם, העומדים בראש ילדי-הגיטו, היו ענינים אחרים, עסקים אחרים, חשובים להם לאין ערך: תרפ“ט סעיפי הלכות ציצית ותפילין, איסור והיתר, עירובין ותחומין. ואם גם נתעורר בהם מי שהוא, איזה בעל-דרוש או בעל-מידות, לאחר שמילא כרסו וכרסם של אחרים בחצצי השאלות ותשובות ואבני ה”טוּרים“, לחשוב בדרך-אגב מעט מחשבונו של עולם-ישראל, הרי אף הוא לא דיבר מעולם ולא יכול לדבר מהגיוני-לבו אלא רק מה שהיה מצוּוה ועומד לדבר על פי רבותיו, ז”ל…

ואף ספרותנו החדשה, שהתחילה לשאול, אם מעט ואם הרבה, לנתיבות-עולם ולדון במקצת דיני-נפשות על אחריותה היא, לא ידעה בראשיתה מהערכה עצמית אמיתית. כי, בהפך מהספרות שקדמה לה, היו עיניה וחזיוני-ליבה היא נטויים ומופנים כולם כלפי חוץ, למרות דברה והימצאה בתחומי-הבית, והשינוי בעצם – מנקודת-ההשקפה של היחס החיוני, האינטואיטיבי, אל העולם והאדם – לא היה בה רב לטובה. תקופת ההשכלה לא ידעה מהמושג העם השלם; לכל היותר דיברה על שלימות-הפרט, על האדם השלם. והאדם השלם שלה היה, כידוע, רק האדם “בעל-השכל”, המבין להצליח בחיים, המבין להסתגל לתנאיהם בשביל טובת-הנאתו, המדבר צחות בשפות שונות, “זוֹרה כמו דָוה” כל “משפט קדום” ויודע להתהלך עם הבריות. מובן, שבבחינה זו לא נכון כלל מה שרגילים לומר, ששאיפת-ההשכלה פשטה לבסוף את הרגל. באמת, אין כאן פשיטת-רגל אידיאולוגיה, אלא רק שכל התקוות להצליח עד הסוף לא נתאמתו במציאות. נתקבלה בעיטה חזקה בלתי-צפויה מן הצד השני – והשאיפות המשכיליות נכפפו; נכפפו, אבל לא חדלו: חַיוֹת נשארו בלבבות עד היום הזה!

אמנם, רבותי, התכן לא יתּכן לומר, שתנועת ההשכלה העברית בספרות העברית היתה כולה מעור אחד ומקורה היה רק בקשת זכויות מהאדון – בקשה שכשהיא לעצמה דיה להעיד וללמד על בעליה וערך-בעליה. זאת לא זאת. ברי הוא, שלתנועה ההשכלה העברית, ביחוד בימיה סמוֹלנסקין, גורדון ולילינבלום, היו גם כוָנות יותר מעולות, יותר עצמיות: שאיפות פנימיות, רוֹממות, שאיפות של הכנסת ערכין אחרים ושינוי ערכין מעין מה שאנו מוצאים גם אצל עמים בעלי-ערך. האנשים החדשים רצו לחיות, לחיות ממש, לחיות על פני האדמה, ואת האויב לחייהם ראו קודם כל באורתודוכסיה היהודית המקולקלה עם צורות חייה המעוּותות והנלוזות, אשר מהן תקצר הנפש החיה. לסמולנסקין, לגורדון – וללילינבלום ביחוד – היו כבר מושגים אחרים על השלימות של האדם ושלימות של העם. המושגים החדשים של שלשת עמודי ספרותנו החדשה האלה דיברו על אנשים בני עם חזק, אמיץ, זקוף, עומד ברשות עצמו, אוהב עבודה ומוכשר לעבודה, רציני ועליז כאחד, שׂשׂ להלחם על כבודו ולהגן על עצמיותו, קשור אל הטבע ואל אלוהי הטבע, בז לאויביו עד לבלי התרעם עליהם כלל, נאמן לבני בריתו ובוטח בכוח עצמו, ולא ב“השמים שירחמו”…

ואולם, גם זאת אי-אפשר שלא לראות: ספרות-ההשכלה העברית, מלבד מה שאפילו בהתרוממה בצורת שלשת הסופרים הנקובים לא ידעה מהערכה אמנותית, כי אם רק מפובליציסטית, הנה בכללה, בהיקפה ובְעַיִן, שׂררו בה, סוף-סוף, אף שתי עמדות: האחת לדבר עם אויבינו “בשער” על אשר הרעו לנו על לא עוול בכפנו, והשני – להשׂתער באפה כי עז על מורדי-האור כי יבוזו לחכמה ולשכל-מליה… בדברה עם ה“אויבים”, האמינה ספרות-ההשכלה, כי טובה גדולה היא עושה בזה לישראל, ואם כי, אהה, לא ניקה ישראל מעוון, כי לא ילמד שפות-העמים לטוב לו, הנה אל-נא תגידו בגת, ומפני דרכי-שלום אין להגיד את כל האמת ואת כל הרעות אשר אנו, המשכילים, הוגים בלבנו על בת-יעקב… ובשׂימם פניהם פנימה, בתוכחתם לבקרים ליעקב, נשמע תמיד הקול: אהה, מי ילחם את מלחמותיך, יעקב, עם אויביך הקמים עליך לרעה, אם לא אנחנו, המשכילים, בעֵטנו, עט סופרים מהירים? מה היית עושה, חס ושלום, אלמלא אנו? עתה הראֹה תראה, עד כמה נחוצה היא ההשכלה?.. (שהרי אפילו אצל גורדון הפיקח נשבה רוח הסניגוריה הזולה מעין: “למה תאמרו, הגויים, שרעים אנחנו, בעוד שלא בנו האשם?” מעבר האחד, ורוח הקטיגוריה הזולה מעין: “הוי, עם לא-בינוֹת, למה לא תיקץ לטוב לך? הן לכשתשׂכיל יוד כל העמים והלשונות בסגולותיך!” מהעבר השני). בין כה וכה, ואפשרות של הערכה נכונה, אנושית, בלתי-משוחדה, אפשרות הערכה מנקודת מבט גבוהה, גלוית עין, בעלת מידה עליונה, יצאה גם מאת פני ראשית ספרותנו החדשה וידיה על ראשה.

אמנם, כפי שאמרתי, גם מאי-ההערכה יוצאת תנו תורת ההערכה. בחור-ישיבה, שאינו נותן לבו לעצמו, אלא כל מעיניו נתונים בספסל בית-המדרש ובכסא בבית-“יומו”; משרת בהוֹטֶל, שבלילה תערב עליו שנתו, שאינו רואה מומים לעצמו, ואת שהוא רואה הוא מכסה, וכל חלומותיו הנם – התרחבות “זכויותיו” על פי טוב-לבו של בעל-הבית – אלה וכיוצא באלה מהותם גלויה; העדר ההערכה העצמית שבהם יעיר עליהם למדי.

כן, זה ודאי נכון, וכמעט שאינו צריך להאמר. אבל הוא הדבר, שהערכה שלילית זו, שיוצאת לנו מתוך חוסר-ההערכה של העצם, סוף-סוף, בלתי-מלאה וסכימטית היא. הירידה האנושית שבספרות הרבנית וזולוּת ערכי הטוב והרע, החיוב והשלילה שבספרות-ההשכלה מעידות, אמנם, על דלותן הרוחנית וליקוי-האופי של יוצריהן ויש בידיהן לחתוך גזר-דין. אבל אנו הן לא חיתוך גזר-דין אנו מבקשים – כל זמן שלא מַתנו עוד לא כלו כל חשבונותינו ועם כל עתידנו, עתיד של יצירה, לפנינו – כי אם לחשוב חשבונו של עולמנו, לדעת מי אנו, מי הוא היהודי ומה ערכו. דעת-ההערכה, חיפוש-ההערכה וחופש-ההערכה לנו הכל לפי שעה.

נלכה-נא, איפוא, אל האמן הראשון בספרותנו החדשה, אל האיש, שנכנס לעבי-הקורה, הצי. ולא נפגע, אלא יצא וכתב לנו שלשה כרכים בהירים על אודותינו ¹.

כי זאת אולי לא צריך למודעי: מֶנְדֶלֵי כותב רק על אודותינו. כלומר, הוא אינו מסוג האמנים השואבים הכל מנסיונם האישיי, הפנימי, שבכל האחרים אשר מסביב להם הם מוכשרים לראות רק את עצמם ומה שבעצמם, ומשפטם על האחרים, על הכל, תלוי תמיד במצב-הרוח שלהם וביחס לעצמם. לגבי מנדלי, מציאותה של כסלון קובעת אמת לעצמה, אמת קיימת ועומדת מחוצה לו, ליהודי מנדלי, הנמצא בתוכה. היהודי מנדלי למספר מנדלי אך חומר הוא, שרואים בו בעיני אמן ודנים עליו ועל טיבו דין-אמת ע"י בדיקה והבחנה. מנדלי “עושה את הכסלונים מעין לסיפוריו, כלומר שהוא מסתכל בהכסלונים ומבין את כל מעשיהם, כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל כל בעלי-החיים למיניהם, ולאחר שהוא צופה ומביט להכסלונים ונגלו לו תעלומותיהם, אָחרם ורבעם, שבתם וקומם וכל דרכיהם של מין הברואים הללו, הוא מצייר אותם בעט-סופר כמו שהם בטבעם וצביונים” (כרך שני, ע' 168).

נשמע-נא, איפוא, רבותי, מה בפיו.

 

ב    🔗

אכן, גדול היה כוח הסביבה היהודית על אבי הבֶּלֶטריסטיקה הסביבתית שלנו מיום צאתו על בימת הספרות עד היום הזה. עתיד גדול נשקף לו לאברך שלום יעקב אברמוביץ למסור לדפוס בעוד איזו עשרות שנים בהשתדלות מנדלי מוכר-ספרים את “בעמק הבכא “, אבל לפי שעה עמד הוא, האמן הגדול לעתיד, וכתב מאמרים בינוניים, בינוניים ביותר, על אודות החינוך ותרגם לעברית מידיעות-הטבע. בזכרנו את יחס הסביבה היהודית הלמדנית ל”סיפורי-מעשיות”, לצורה הסיפורית בספרות – לא נתפלא על ההתחלה ההיא.

אמוֹר אמרנו: לא באברמוביץ ולא במנדלי קא עסקינן הכא, כי אם רק בשלשת הכרכים. אף על פי כן – לא סגי בלאו הכי. האברך היהודי הזה, ששֵם ספרו כשם אחד משני שמותיו, אף הוא בעצמו עומד ואומר: הסתכלו בי ודרשוני. כוחות אמנותיים של מי שיכתוב “בימים ההם " שׂפוּנים-טמוּנים בו עמוק – והוא כאילו לא ידע. מסתפק הוא במועט ושבע-רצון מן המועט הזה. אין קץ לאשרו כאשר יעלה בידו לכתוב במקום “חרב-דַמוֹקלס” – “חֶרֶב-דַם-אֹכֶלֶת”; במקום “הכהן אינוֹקָנְטִי” – “הִנֵה-כֶּן-תִּהְיֶה” (“משפט שלום”, וילנה, תר"כ, ע' 81 וע' 82). בשיר של ברכה לאברהם-בֶּר גוֹטלוֹבֶּר הוא מהלל את זה על שלא עזב את החכמה והמליצה גם אחרי החתונה, בעוד שהוא, במשורר בעצמו, בקחתו אשה – ויצא הרוח: לא עוד על כרוב הדמיון יעוף ברמה” (שם, ע' 96). וכמה נחת-רוח, אם כי מסוג קצת יותר מעולה, בסיום-הספר על אשר עלה לו ל“חדש” בפירוש איזו פסוקים בשירת דבורה!

“קורא יקר! ראה זה חקרתי מצאתי לישב השירה הזאת אל נכון, לך נתן ה' לבב לשמוע ובחירה חפשית. אם ייטבו דברים בעיניך תבחרם ותקרבם, ואם לא, נצור לשונך מרע ואל תלעג לי בלעגי שפה, כי לא עשיתי לך רעה, הלא אך דבר הוא! לך-נא ובקש דרך אחרת הטובה ממנה, ואם תמצא אנא עשה עמדי חסד והוצאתני מן המבוכות האלה. הלא את האמת אנכי מבקש!” – – –

זו הלשון!

כן, האברך המדקדק העוסק בביאורי-מקראות בהנאה שכזו ובענותנות יהירה של משכיל צעיר ובעל מידות תרומיות, עדיין לא עמד, כנראה, על טיב-עצמו, זה שיכתוב “מסעות בנימין השלישי” ו“בימי הרעש”, ועדיין לא גוּנב אליו דבר מכל ה“מבוכות” וה“אמיתיות”, אשר ישלח אליו אלוהיו בימים הבאים לקראתו, כאשר יכתוב את “הסוסה” ו“ספר-הקבצנים”… “שנאתי את הסרסור תכלית שנאה” – יפליט, אמנם, קולמוסו כבר בהקדמת אותו ספר: אבל אך פליטת הקולמוס היא, ולא יותר, הפירוש למבטא זה – לא יבוא לפני עבור עשרות בשנים. לפי שעה שלו ושלאנן רוח-הבוקר – ובסתר הרעם… לא ירעם מן הרעם…

“שנאתי את הסרסור” – אבל את היהודי, את אחיו בני עמו, השקועים ביון-המצוּלה של הבערות, אוהב האברך שלום-יעקב, אוהב מאד. יותר נכון: דבוק הוא בסרסורים אלה בכל כוח-החיים היהודי שבו. רגש משפחתי חזק מקשר אותו אליהם והוא נכון לעשות בשבילם כל מה שבן טוב-מידות, שיצא לעולם הגדול ומשׂתכר די צרכיו, עושה בשביל הוריו העניים, שנשארו בעיירה. הוא דואג לכלכלתם הרוחנית של בני-משפחתו השקועים ביון מצולת הבערות, מוֹרם ארחות-חיים, משכילם בינה, מצַוָם “ללמוד היטב”, מספר להם מתולדות-הטבע, מלמדם את הידיעות שהוא יודע. “להועיל לבני-עמו במעט הדעת אשר חננוֹ ה'” – זוהי כל מגמתו.

לא בסופה וסערה היתה דרך השכלתו של בעל “תולדות-הטבע”. עם הסביבה התהלך, עם הסביבה – גם במובן המצומצם וגם במובן הרחב של מלה זו. דברים פושרים מן הדעות המתהלכות ומן התיאוריה-השאבּלוֹנה, ששלטה אז בספרות הרוסית, שהכל הוא הסביבה, היו על לשונו. “האדם באשר בראשו יש מוח, הוא כלי השכל וההגיון, הנה הוא משתוקק מטבעו לעשות תפקידו – להשכיל ולהגות ולחשוב מחשבות”, אלא שהסביבה מעכּבת… “החכמים והכסילים רוח אחד לכל, רק לפי המקרה, לפי תכונות המקום והזמן ולפי תכונת המחברים והמורים וכו'. לוּ הואילו הסופרים ללכת לפני בני עמנו בעמוד-אש-המדעים להאיר להם, כי עתה נעלָה ענן-הבערות מעט-מעט ולבני ישראל היה אור במושבותם” (“האבות והבנים”, מהדורה מתוקנת בכרך שלישי, ע' 248; המהדורה הישנה אין תחת ידי).

אין מדרכו של מנדלי “לחזות אלוה מבשרו”. גם כשנתגדל ונתעלה, ואף בדברו בשעתו את הדברים המקוּבלים בדורו על הסביבה – ספק גדול הוא, אם מתוך עצמו נתאמתה לו הדעה הזאת ואם גם עמד עליה כל צרכה בנוגע לעצמו. ואולם, איך שיהיה, אנו, כשאנו הוגים על צעדיו הראשונים של מנדלי, מתברר ומתאמת לנו עד כמה אובדים וכלים כוחותיו של הגדל בסביבה אי-קוּלטוּרית או קוּלטוּרית מעוּקלה עד שהוא מתחיל לעמוד על רגליו; עד כמה היה לו לש"י אברמוביץ לעמול וליגע לגלות לעצמו ולאחרים מה שלכל בני-תרבות הוא מן “המוּשׂכּלוֹת הראשונים”, מן הידוּעות והמפורסמות…

אך לאט-לאט, במתינות-במתינות, התחיל היהודי הפיקח ובעל-התכלית להרים ראש בתוך המשכיל התמים, הכותב – מפי אחרים – על “שלש התועלות בלימודי-התולדה: התועלת המוסרית, התועלת התורתית והתועלת החמרית”. מנדלי איש-המציאוּת, מי שעתיד לכתוב בקרוב את “הסוסה” בשפת יהודית במדוברת, התחיל לדבר את דברו לשלום-יעקב בן חיים-משה אברמוביץ, המתעתיק ל“לשפת-עבר הקדושה” את ספר “תולדות-הטבע”: טוב, טבע, ידיעות-הטבע. האשכנזים החכמים, ואף טובי העם הנאור אשר בתוכו אנו יושבים – העם הרוסי – עוסקים בזה, ומדוע נגרע“? אבל באמת הלא היגרע ניגרע! עמים שיש להם טבע והם עוסקים בידיעותיו – הרי זה מובן. אבל יהודי-התחום, הנמקים בעוני – מה יתנו ומה יוסיפו להם כל הידיעות הרוחניות הללו? שהרי ידיעות-הטבע לגבי יהודי, אליבא דאמת, אף הם רק עניני דשמיא, ענינים ספרותיים המה, כלומר, ענינים שאין להם נגיעה ישרה אל חייהם יום-יום, ממש כחידושים בפירוש לשירת דבורה! חייהם יום-יום מלאים מעניני “טכסא”, פריזיוו”, “קהל”, גזרות, זכויות – ואתה נותן להם ספר המדבר “על שלושה דברים, שעליהם העולם קיים: החי, הצומח, והמדבר”?! אולי עולמך, עולם- דמיונך, אבל עולם-היהודים – הטרם תדע, כי עולם-היהודי אינו קיים ועומד על זה, כי היהודי לא “יקח לו אלפים ועיירים לחרוש חרישו ולקצור קצירו” ומן ה“דומם השוכן דומה בתחתיות-ארץ” לא “יקח לו לעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו”?

ב“האבות והבנים” עוד יזהירו המשכילים כזוהר-הרקיע ובן-דוד בראש יתהלך בשפריר-שחקים. ואולם זעיר-שם כבר תנצנץ העין הפקוחה של המספר, שיש והוא כבר יושב על המצע הריאלי של מלחמת-החשכים בבת-השמים.

“בהשמע דבר-המלכות ליסד בתי ספר, ללמד בני-ישראל ספר ולשון עם-הארץ, בכו אנשי-כסלון הרבה בכי, קידשו צום ויתאבלו מאד, ויתפללו אל ה‘, אולי ירחם שארית-יוסף. אומרים אמוֹר, כי לא בחיבוק ידים עמדו פרנסי העדה. ה’שתדלנים’ ההם ומתי סודם, אשר הגזרה ההיא נגעה עד נפשם, מדעתם כי לא תהיה להם תקומה, אם עם-ה' יהיה עם חכם ונבון, הן מפני אור-ההשכלה ינוסו הצללים וישבר מטה לחמם! ומי, איפוא, לא ישית עצות בנפשו להרחיק הרעה בטרם תבוא להכרית אוכל מפיו? ומי,איפוא, ישב בשפלות-ידים בהלקח ממנו לחם-חוקו?” (כרך שלישי, ע' 290; והשוה לזה כרך שני, ע1 217).

כמובן, שטוחים הדברים ופרימיטיביים ביותר. עם-ה' יהיה עם חכם ונבון רק על ידי ספר ולשון עם-הארץ. ובדבר אנשי כסלון שבכו הרבה בכי, קידשו צום וכו' – אין הבנה אמיתית במהות-הקוֹנסרבטיביוּת, בשאיפה האינסטינקטיבית של כל עצמיוּת, ותהא גם כסלונית, להשתמר ולהתקיים. ואולם, איך שיהיה, לרגל עניננו חשוב לנו לציין, שהחשבניוּת הפשוטה הזאת ביחס להשכלה, שכל עיקרה לא היה אלא לשון-עם-הארץ, וביחס לאדוקים, שכל כוָנתם לא היתה אלא להשתרר על ההמון בכוח-הבערות – חשבניוּת זו סייעה לו לאברמוביץ לעמוד מיד, ובהקדם, גם על טיבם של המשכילים בעצמם, על חוסר-היסוד וחוסר-העיקר שבאידיאולוגיה שלהם, או אולי יותר נכון, על חוסר-האידיאולוגיה שלהם; וסייעה לו לכתוב את ספרו בדרך מן ההשכלה אל העממיות, מן ההטפה אל ההוכחה, מן ההוראה אל ראשית-האמנות ומן הסניגוריה והקטיגוריה המקובלת אל ראשית-ההערכה – את “הסוסה”.

ישראליק האֶכּסטרן המשוגע שב“סוסתי” אף הוא הולך בדרך בן-דוד המשכיל מ“האבות והבנים” ומקדיש עצמו לחכמה, לתורה ולתעודה. ואולם יחסיו הוא אל הדבר ויחסי המספר אל זה ואל זה אחרים הם לגמרי. כאן כבר מתרחקים אנו מן הפוֹרמוּלה הבטוחה: “לוּ חכמו השכילו, כי אז היה הכל טוב”, וכאן אנו רואים כבר גם סימן-שאלה הגון בענינים הסבוכים של ישראל – הפרט והכלל גם יחד… אמנם, דברי בן-דוד, המשחר למוסר את אזני המשכילים הצעירים על האמינם לדברי חכמי אותו העולם המבקרים את כתבי הקודש (“מעמכם זה יוּקח הדרו, את כובדו בקלון ימירו” וכו') לא זרו גם לישראליק האֶכּסטרן. המשכיל נואם: “עם מעולם כמונו, גוי גדול, אשר מראשיתו היה לאור-גויים, ותורתו – תורת חיים, אהבת חסד ורחמים ושלום” (כרך שלישי, ע' 250) והאֶכּסטרן אף הוא… אף הוא יודע לנאום. אבל המראה אחר. להערכה עצמית אמיתית, אמנם, עדיין לא התרומם מנדלי גם ב“הסוסה”, כמו שנראה מיד, אבל עד גבול השגעון יש שהַגֵעַ נגיע אתו בספרו זה. לעבור את הגבול – נוּ, זה, כמובן לא תתן החיוניוּת היהודית-הסוסית הרַבָּה; ויותר ממנה – צמצום-המושגים וצרות-האופק…

 

ג    🔗

מה רואה ישראליק המשוגע הבלתי-משוגע בראשית-החזון? בין הבמות הרבה, תישים וסיחים ובני-בקר רועים באחו, מתהלכים סוסים אבירים ממשפחות מיוחסות שזכות אבותם מסייעתם לרעות בשדות-אחרים ולגרום הפסד ואין עומד כנגדם. ופתאום מעשה שוד וחמס: נערים פרועים מתגודדים על סוסה אחת דלה וכחושה, רודפים אותה, משליכים עליה אבנים וכו'. הוא, ישראליק, בא בשם הצדק והיושר: למה אתם מצערים נפש חיה? – והויכוח ארוך. הוא אומר,שהסוסה עלובה היא וצער-בעלי-חיים עליה, והם אומרים שאינה עלובה, אלא ספחת טפּיל, פּאראזיט בלע"ז, האוכלת את המרעה של בהמות-המקום, הוא אומר, שגם בה יש נשמת-חיים, וצריכה היא לאכילה, והפראים עונים בחוצפה: אפשר שאין לה נפש כלל. אז הוא טוען טענה של עורך-דין מושבע: הרי נוטלים ממנה מס וארנוניות… על זה עונים הפראים בלעג ובוז: זרה היא… אז יגער ישראלית בשטנים בנזיפה וכעס: גזלנים! למה אינכם חוששים לאותם הסוסים המיוחסים, כביכול, שממלאים כרסם מיגיע-כפיהם של אחרים ומפסידים הפסד מרובה, וכאן אתם מדקדקים עם סוסה רעבה ומקפידים על מלוא-כף-חציר –––

בקיצור, ויכוח בין ה“ווֹסכוד” וה“נוֹבוֹיֶה וְרֶמיָה”! ונקודת-הכובד היא ההתנצלות הדימוקרטית נגד האנטישמיות מן הימים ההם עד ימינו אלה: למי אנחנו מזיקים? אנחנו רעבים ואוכלים מעט חציר – למה תרע עינכם בנו, צוררי-ישראל? למה לא תרע עינכם באצילים שבכם? תאמרו: האצילים שלכם המה? אבל כלום בודקין למזונות? וצער-בעלי-חיים מה יהא עליו?

מובן, שהאליגוֹריה היתה עוד יותר מלאה ונכונה בעיני ההשקפה הדימוקרטית, אילו ראה ישראליק, שאותם הסוסים המיוחסים בעצמם נושכים את הסוסה. אבל בנאמנות אל המציאות – ודאי שאין פגימה במשל שלפנינו גם בנוסחתו הנוכחית. ואיך שיהיה, ישראליק, סוף-סוף, נוכח בעצמו עד כמה מחוסרות-יסוד, עד כמה מגוחכות הטענות שלו בשם היושר והצדק (אפילו אם כבר נניח, שכל היושר והצדק אכן על צדו הוא) והוא שם לבו אל הסוסה גופה לתהות על קנקנה: מה טיבה של בריה זו?

“שתי עינים הביטו לו הבטה זו, שיש בה מעין צער וליאות, געגועים ותחנונים ביחד. העינים עיני אדם חלש, מדוכא ומעונה ומסוגף חינם בלא פשע, סובל ומביט להעומדים עליו מחריש ודומם, והבטת עיניו שמספרת צערו ומכאוביו” וכו' (כרך שני, ע' 9 – 10)

ו“מתחילה ההיסטוריה”: יחסן יורד! היה היה בן-מלך אחד חכם ונבון ובעל מידות טובות. והיה בן-מלך זה נודד ממולדתו ומבית-אביו ועשה לו שם בגויים. באו חרטומי-מצרים והפכו בלהטיהם את בן-המלך לסוסה. בא בעל-שם מפואר (הכוָנה, ודאי למשה רבנו), אמר שם וחזרה הסוסה והיתה בן-מלך כבתחילה. ואולם משמתו הבעל-שם ותלמידיו, שוב שלטו בבן-המלך שונאיו הרעים והפכו אותו לסוסה, ובדמותו זו הוא מתהלך מגוי אל גוי, נרדף ונענה וכו' וכו'.

ישראל שופך דמעות רותחות – והרגשות שונות מתחילות להלחם בו: רחמים על הסוסה המוכה וכעס על שאוכלת היא את הפקיע של תבן המושם לפניה ואינה חוששת לעלבונה. ורעיונות שונים מטרידים אותו: שמא אין זו באמת אלא סוסה פשוטה ולא בן-מלך שנהפך לסוסה. ורק דבר אחד עדיין אינו עולה על דעתו: נניח אפילו, שהמעשיה אמת היא ושסוסה זו היא באמת מי שהיתה בן-מלך, אבל מה גם בכך? מה יושיענו גם זה? מה ערכו של בן-מלך, שמימי נעוריו אינו יודע לשבת על מקום חד ולעשות חיל, כי אם לנוד ולנוע ו“לעשות לו שם בגויים”? מה ערכו וכוחו של מין בן מלך כזה, שחרטומים באים, עושים בלהטיהם – והוא מתהפך לסוסה; בא הבעל-שם – והוא שוב בן-מלך; מתים הבעל-שם ותלמידיו – והוא שוב סוסה? –––

את זה אין ישראל מבין כלל וכלל. לפיכך הוא שמח כל כך כשהוא שומע צעקות ואנחות מצד הסוסה: האנחות אולי יעוררו בני-אדם להושיע לה – להחזיר לה את כבודה (כאילו תשועה הבאה ע“י אחרים שמה תשועה וכבוד המוחזר ע”י אחרים שמו כבוד!), ורעיון בלתי-נעים תוקף אותו רק בשעה שהוא משער, שהסוסה לא נאנחה אלא מתוך שאין לה מה לאכול…

אבל גם עתה שערי-התנצלות לא ננעלות: אחר אילו היה גוו נתון כל כך למַכּים, לא היה רוחו גדול מזה. ושוב היסטוריה: בימי-הבינים היה עוד יותר רע… צוררי-ישראל, כלומר צוררי-הסוסה עשו מלכתם "באמונה "…

ארוכים הדברים, שישראליק שומע, ולא קצרים, לגמרי לא קצרים, גם אלה שהוא משמיע בפרקים הרבים שלאחר זה. כוח-הדברנות שלו, של ישראל, כמעט שאינו פחות מזה של הסוסה. הרבה ענינים מתחַורים לו בהמשך הימים והדברים, וביחוד במה שנוגע לאהבת-האדם הפראזיאולוגית ולתרופותיהם ולסגולותיהם של אידיאלי-ההשכלה לצרת-היהודים. עיניו תסובינה להתבונן אל המקומות, שאחרים אינם רואים אותם. תנאי-החיים ואינטרסי-החיים. ברם, השתפכות-הנפש המליצית שלו מטביעה לפעמים באֶפס גם את גרגירי-הזרע. וסוף דבר הוא' שישראליק אינו יוצא מתוך הבלבול והמבוכה שבין הסופה והנערים הפראים, שבין ישראל לעמים…

מה שמתחדש לו לישראליק, באחרונה (מה שאמנם נדע עוד מה“סיפור” על אברהם-יצחק תקיף), הוא, שיש גם גלות פנימית ושהיהודי משועבד גם בתוך ביתו לרוכבים ומנהיגים שונים (וה“משכילים” מסוג ידוע בכלל!); מתחדש לוף עד כמה מהבל הנה יחדיו כל דרישות-ההשכלה החיצוניות, מעין נקיוּת, שפה צחה וכו'. אז יתגלו לו “היסודות המתקדמים” בצורת ועד החברה לצער בעלי-חיים, ואז ילעיג גם על המחשבה המשכילית של עצמו, שחשב לפנים בלבו: צדקו הבריות, בהמה זו אין לה תקנה, ולמה אשחיר פני עליה? הבה אדאג לעצמי! אבל, בכל אלה, גם אז אינו נותן לבו לשכוח לגמרי את ה“מה יאמרו הבריות” הבעל-הביתי ולחשוב בעיקר על העיקר: אם סוסה זו, אם יצור זה, יש לו תקנה להניח את עצמו מרודפיו ולחיות עם עצמו. בכל אלה יש זעיר-שם אפילו התבלין על כל הטוב שעשתה הסוסה לנערים הפרועים ועל כל כפית הטובה מצד אלה האחרונים ביחס לסוסה. בכל אלה, סוף-סוף, מנדלי אף הוא כאילו מסתובב מסביב לשאלה: סוסה זו חוטאת היא לאחרים או אינה חוטאת, מבלי להבין שלא החטא לאחרים ממית ולא היושר מחיה, מבלי להבין, שהסוסה הזאת בצורה שהוא רואה אותה ובשאלה הזאת שהוא שואל עליה, שאלה שהיא מוקפה וכרוכה בה, חוטאת גדולה היא, חוטאת גדולה, בכל אופן…

מנדלי רואה את כל שפלות-המדרגה של הסוסה היום, למרות כל הברכה הצפונה בה לאנושיות ולמרות יחוסה ה“בן-מלכי” מאז, מתריע על שאין מרחם אותם, ויחד עם זה הוא חוכך בדבר, אם ראויה היא לרחמים, אחרי שהיא שתקנית וסבלנית יותר מדאי. לבסוף הוא נותן לה לבעוט בהשכלה, בהשכלה זו הנדרשת ונתבעת מאדם בטרם יתנו לו לאכול ולהוכיח מפיה ומי השטן (שטן, נאמר בדרך-אגב מגוחך קצת ובלתי-נורא כלל!), שאכילה קודמת לכל, שאכילה צריכה להנתן לסוסה בלי כל תנאי קודם. ועל דעתו לא יעלה כלל, שכל זמן שסוסה-מלך-וסוסה זו מחכה בשתיקה או תובעת בפה שאחרים יתנו לה לאכול – אין הבדל בין שתיקתה ותביעתה; שכל זמן ששאלת-שאלותיה בהכרח היא: הרעה היא אם טובה ליתר הבהמות, אז גם אם תיפתר השאלה, כדעת יש אומרים, לטובתה, הנה גם “טוּבה” זה כחדק והס כל סניגור!

 

ד    🔗

לפי שעה אין עוד לפנינו מנדלי האמן. יש עין רואה, יש ידיעת-חיים, ובכל אלה משתמש המוכיח הדימוקרטי, יוצרו של “שלמה וֶקֶר” ב“טַכסא”, כבאמצעים לצורך טענותיו והוכחותיו. אבל האמן המסתכל בתכונת הדברים השונים באספקלריא מאירה, מבלי היות מוכה בסנורים של נטיות צדדיות, שעתיות, חולפות, ומבלי חשוש לכל מה שיצא מהסתכלותו זו, בחינת “ויהי דברך מר כמות – אמור!” – אמן זה עדיין לא בא. וסימן ראשון: הגיבורים אינם מדברים כלל מה שהם צריכים לדבר לפי מהותם, כי אם מדברים הם ממה שדרוש לאברך, שעזב כבר ספסל-ההשכלה והתחיל לעורר עולמו הקטן בטענותיו הריפורמאטוריות. אפילו אמו של ישראליק, אמו של אֶכסטרן זה שנשתגע, לעדות-עצמו, מרוב אכסטרניות, שאינה סוברת כמותו בהרבה משאלות-היהודים, דבר תדבר, בכל זאת, בלשונו של בנה ותשתמש במבטאיו הוא ממש. היא מצדה רוצה, שהוא ישא אשה, יסמוך על הנס ויחיה ככל היהודים, והוא דורש, שהבטחון מטבע שנפסלה צורתו הוא, שעכשיו אין מָן יורד מן השמים, ושביחוד אנו היהודים, שדחוקים ולחוצים אנו, החכמה תצילנו. התוכן שונה קצת, לכאורה, וחיתוך-הדיבור, בכל זאת, אינו שונה. הכעס על הלימודים היתירים, הזרים, על הענינים המיתולוגיים, הדמיוניים, ה“רחוקים מן השכל”, יביע הוא בע' 4 של הכרך השני והיא בע' 21 של אותו כרך בדברים דומים… אפילו המלה המנדלאית, השאובה בודאי מאיזה מדרש-תנחומא, "קינטוורין ", שאותה יהודיה זקנה ודאי לא שמעה אותה מעודה, לא תחסר בדבריה כאן…

כאמן אמיתי, אמן ממדרגה ראשונה, מופיע מנדלי בפרקים הראשונים של “ספר הקבצנים” העברי, שבו מתחיל הכרך הראשון.

הנני אומר: העברי. כי הנה כל כמה שמנדלי הוא מספר על אחרים, לאחרים ובשביל אחרים, אף על פי כן, משהאמן שבו הגיע למדרגה עליונה, מן הנמנע היה שלא יחוש, כי היצירה באה, בעיקר, להקל על היוצר עצמו ושהמלה האמנותית נאמרת לא רק לזעזע, כי אם, ובעיקר, בכדי שתּיאמר, שתצא, שתתפרץ, בחינת אש עצורה, שבטבעה להתפרץ, בין אם תמצא קוצים על דרכה לבערם ובין אם לא תמצא. ובמידה שהמלה העברית של השפה העברית כוחה וחיוניותה אתה להקל על היוצר העברי את מכאוביו – למרות מה שהיא מתה ובלתי-נשמעת לאחרים, לרבים – לא יכול מנדלי האמן שלא לשוב ולהשתמש בה אחרי ההפסקה הארוכה. ודאי, המלה הז’ארגוֹנית-היהודית, המלה של שפת-האם, מקילה יותר; ואולם היא לבדה לעולם לא תספיק לאמנים עברים כמנדלי, שגם לשון-הקודש היא מקור-חיותם, שגם שפת-עבר מסייעה לבירור הרגשותיהם והצטללותן. ולפיכך יתכן לשער,שבעבוֹר בעל “האבות והבנים” בתקופה ידועה מעברית לז’ארגון לגמרי, בלכתו לכתוב את “האדם הקטן”, “פישקא החיגר”, “הסוסה” והמחזות ביהודית המדוברת, למרות היחס של אי-כבוד מצד בעלי-הבתים, מצד אנשי הקהות והטמטום בדורו ל“ז’ארגון”, ובלבד שיובנו דבריו להמון-הקוראים (יזָכר בהזדמנות הפיליטון “אליך, שר-האלף” בגליון האלף של “המליץ”), אז, אמנם, הראה בזה גבורה אזרחית; אז, אמנם, הראה את כוחו להתגבר על יצר הכבוד המדומה שבו ותליתו בדעת אותם בעלי-הבתים; אז, אמנם, הראה הבנה, כי שפה עממית שרבבות-אנשים מדברים בה לעולם אינה ז’ארגון, ואולם לא האמן שבו דחפו למעשה זה – כלומר, לכתוב בז’ארגון ורק בז’ארגון – אלא מה שקדם בו לאמן: כותב-המאמרים הדימוקרטי וסופר-הסביבה, שעיניו נטויות רק אל הסביבה. ואם אין ראיות מוכיחות לדבר, זכר לדבר יש ויש: הרי האמן האמיתי שבו, האמן, ששפך שיחו קודם בו לכל, ידע לבוא אחר כך ולעשות מ“פישקא החיגר” שבשפת-הסביבה החיה ושפת הנפשות הפועלות בסיפור – את "ספר הקבצנים " בלשון-הקודש המתה והבלתי-מובנה. והי מינייהו עדיפא? מתניתא אחריתא עדיפא! הֱוֶה אומר – – –

כן, כאמן ממדרגה ראשונה הופיע מנדלי לספרותנו העברית בפרקיו הראשונים של“ספר הקבצנים העברי (כבמלה “העברי” כן מדייק אני בלשוני גם באמרי “הראשונים”), וכאן באה לראשונה גם ההערכה העצמית האמיתית שלו. כי הערכת-האמן, כדבר-האמן – נאמר בדרך אגב – נושאת בחוּבה תמיד איזו קוים, איזו צדדים, שאינם נאמרים, שאינם יכולים להאמר – לבל יתבזו, ישתטחו ע”י האמירה המפורשת; ברם, יחד עם זה, יחד עם אי-האמירה, מורגש, בכל זאת – ע"י מה שהאמן אָמר יאמר ואיך שיאמר – כי ישנם פה, ישנם אותם הקוים והצדדים, הנחוצים, החודרים, הקולעים אל המטרה, וישנו פה, ישנו אותו המבט המקיף, הרואה למעמקים, הדן מתוך הבנה פנימית, אינטואיטיבית, נסתרה –––

… מה טיבו של היהודי? אך אל-נא תשאלו להגדיר לכם מקודם: מהו הטיב החיובי ומהו הטיב השלילי. כי בשביל האמן האמיתי, המבקש תמיד להחזיק באשיות אשר עליהן הוטבעה הבראה, אין זו שאלה כלל. לא כמושׂכּל ראשון, כי אם כמוּרגש ראשון ברור לו, לאמן, שראשית כל טוב ואחרית כל טוב, ראשית כל ברכה ואחרית כל ברכה, היא ההכשרה להתאחד עם הטבע, עם האמונה הגדולה והחזקה הממלאה את הנפש, היא בריאות-הגוף ועושר – ואושר-הכוח, העושים את האדם חסון, יפה, בטוח בעצמו ובלתי-תלוי בדעת אחרים!

הכאלה חלק-יעקב?

לא. “כיון שנושב רוח חם וימות-החמה מגיעים ובעולמו של הקב”ה אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים" (השורות הראשונות של הכרך הראשון). לא מעדרים נוצצים נחוצים להם אז, לא חרבות ממורטות ולא תוף וכינור לצאת על פיהם במחולות בשעות המנוחה, כי אם “מכשירי-הבכיה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות, שופרות ומחזורים, ‘מענה-לשון’ ו’תפילה זכה' וכיוצא באלה שיפים לשפיכת-דמעות” (שם). בשפיכת-דמעות זו יש גם “שעושים סחורה” (באותו דיבור המתחיל: “כיון”), אבל צד זה כבר אינו מענין המספר הפעם. ובאמת, באמת “אינו מענינו” – לא רק על פי המאנירה המכוּונה של מנדלי לומר “אין זה מעניני” דוקא על מה שנוגע ונוגע לו עד הנפש. כי ענינו העיקרי של מנדלי בזה הוא באמת הבכיה כשהיא לעצמה, החולשה שבה, הקלקול שבה.

בכיה ושפיכת-דמעות – כמובן, לפני אלהי-השמים. כי הלא על כן עם-האמונה יקָרא לעם הבכין המקולל הזה, שככה משפיעה עליו התחדשות-הטבע, שאת ימות-החמה הוא “סופד ומבלה בבכיה”. אבל האומנם זוהי אמונה? האומנם יש אמונה באותן ערי-התחום, שמנדלי נוסע לשם בעגלתו? לא! התרשלות הכנעה ודכדוך-הנפש לפני המעניש הגדול היושב בשמים יש כאן, אבל לא אמונה. הכנעה ודכדוך-הנפש של “נשרפים” בפני אותו המיַסר הזועף השולח את פגעיו, את שרפותיו וכו' בבתי העיירות ההן באותם ימות-החמה – שרפות, שאין ידים ואין חריצות ואין אומץ לכבותן – אבל לא אמונה, לא ריליגיוֹזיוּת מרוממת את הנפש של יודעי-אושר, לא תמימות רליגיוֹזית טהורה של אנשי השדה. “אלהי אברהם, יצחק ויעקב” הקפדני, ה“מתנגד” הגדול, המניח בעצמו תפילין על פי כל הפרטים והדקדוקים התלויים במצוה זו ומתנועע כל הימים על ה“שולחן ערוך”, הוא ציוה לצום ולבכות, ולפיכך בוכים וסופדים וצמים, אולי ירחם, אולי ישוב מחרון-אפו… ואולי… אולי גם זה לא יבוא בחשבון… פשוט: “ונהגו העולם”… פשוט: הרגל, קהות, מצות-אנשים מלומדה… (כי האמונה לעם עירוני זה אלפים בשנים מאין, מאין תמצא?)

היום יום שבעה-עשר בתמוז (השוה כרך שלישי, ע' 56), ומנדלי – אם תמצאו לומר: באיזו מידה סמלה של כנסת-ישראל – יושב על דוכנו בעגלה, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, מחמר כלאחר יד אחר סוסו בשוט שבידו, מתפלל שחרית ומשרך דרכו בחיק התולדה הנכריה, “הטבע בלשונם” (בדרך-אגב: לא רק אותו מנדלי הנוסע, אלא גם מנדלי – מנדלי בעצמו, מנדלי הסופר ליהודים, מאירך בתיאורי הטבע כבן-כפר שראה את המלך: התפעלות רבה, אמיתית ועשויה גם יחד, וכוָנה להפליא: ראו יהודים, אני מתאר לכם את הטבע!), ומיד שורה עליו השניוּת ברגשותיו בדמות יצר טוב ויצר-הרע (שניוֹת – נחלת מקוללים, “נפשות פורחות”, “חבילות מפורדות וערבות חבוטות” מאז) ובאה אליו הערמה היהודית הספציפית, שהעמדת-פנים, פני-תם, וכסילות משמשות בה בערבוביה. הוא מעלה על לבו את כיבוש נבוכדנאצר (דבר שהיה נוגע בו בעצם כשלג דאשתקד אלמלא ראה אותו בדמות פוערי-פרעות בישראל מדאתמול) ומעמיד פנים עצובים, מתאנח בחסידות ואומר את הפזמונות הקבועים. הרי פזמונות בלתי-קבועים ובלתי-מנוסחים על פי הסידור “נהורא מעליא” אין היהודי יודע. תחת זאת “יהודי מכיון שהוא שופך שיחו לפני המקום ואומר לפניו פזמון – קבוע – כסבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו” (שם, ע' 2). לפיכך מֵסב מנדלי על דוכנו, מתאַוה ואינו מתאַוה לאכילה, אבל את זקנו הוא מחליק בנחת-רוח: “ריבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי, שפכתי דמעות והתפללתי, עכשיו אין הדבר תלוי אלא בך”. כוחי אני הלא אינו אלא בפה, ופרנסה – “עוּרה-נא, התעוֹררה-נא אתה והראני חסדך, אב רחום וצדיק!” – – – (שם; והשוה לזה כרך ג‘, ע’ 16, סיפור “בסתר-רעם”, דיבור המתחיל: “מיד כשנגמרו הסליחות”).

הסוחר במכשירי-הבכיה התנמנם מתוך תפילה ועגלתו טבעה בבוץ. וכאן באה הפגישה, או יותר נכון, ההסתבכות בסוחר שני, ביהודי שני, באלתר יקנה"ז, שאף הוא סבוך בטלית ותפילין ומפרפר תחת העגלה. ברגע-היקיצה הראשון עלה פחד בלב מנדלי: מי יודע מה אוּנה לו בדרך זו שהוא הולך עליה, אלא מכיון ששמע קללות בלשון יהודית וגניחה ושיעול כאחת, שב אליו רוחו: ביהודי נסתבך, אם כן אין יראה – ומיד עוד הוא מצדו “קופץ ובא לשם מלא חימה”.

המריבה, סוף-סוף, מפנה מקום למשׂא ומתן. מתחילים, כמובן, מיד בין שני הנפגשים עניני מסחר, כלומר, התהיה איש על קנקן-חברו, הבדיקה, הדרך-עקלתון, החילוף של סמרטוטים בסמרטוטים. הרי “יהודי אפילו כשהוא גוסס, כיון שהוא שומע דברי-עסק, מיד דעתו מתישבת עליו” – – –

ולשונו ניטלת – אפשר היה להוסיף. תשעה קבין שיחה ופיתוי וקנתור מציפים את אזנינו – ודיבור אין. לשון אינה.

כי הלשון, רבותי, – כהכרה העצמית – כל מה שאדם או עם מרבה לעמוד על דעתו, להתפתח, להשתלם, כן תתחזק ותשתלם היא אתו. לא לחינם שגוּר המבטא: “העם והשפה” – בשפתו יוּכר עם. כשההכרה העממית עודה בערפל, אז גם שפת-העם עניה, רפוּיה, מבוללה (שהרי, מאידך גיסא, מחשבה שלא מצאה את ביטויה במלה ברורה, מתאימה, רופסת שהיא ואינה צלולה). להמוני עמי-המזרח כיום, למשל, שזרה להם היצירה וזרה המחשבה, אין הבדלה ואין הקפדה בשפה. הם נכונים לדבר בכל לשון שאתה שומע, “כאשר יעלה המזלג”, מפני שלהם, הנחשלים והבלתי-תרבותיים, השפה היא רק בחינת אמצעי למשא ומתן עם אחרים, ולא יצירה עצמית, לא מיַלדת-המחשבה.

גם אנו, היהודים, רבותי, הננו עם, שאין לו לשון, ומה שמגדיל את האסון, שכמעט אין לו צורך בלשון. היחס אצלנו ללשון הוא מיכאני ולא אוֹרגאני. ז’ארגון גרמני, פולני, רוסי, אנגלי, צרפתי, בכלל רכישת שפות הרבה על בורין או שלא על בורין, הכל כפי הצורך בכדי לסחור את הארץ, אשר בה אנו נחיתים או אשר אליה נבוא לגור – זוהי כל משאת-הנפש. ולא רק הגוי, גם הריבונו-של-עולם שלנו, להבדיל, נכון לשמוע את תפילותינו בכל לשון, ורק מהרגל יוסיפו להתפלל אליו בשפה העתיקה, הבלתי- מובנה למתפללים. “אך אין זה מעניננו”.

מה שהוא מן הענין – הטו אוזן, רבותי, לשיחת מנדלי ואלתר! גיבורי “ספר הקבצנים” האלה, המרבים, כגיבורי כל ספרי מנדלי, לדבר כל כך, ברצון-יוצרם, הרי שפה אין להם: באומר ובדברים ובתנועות-הידים, אבל בלי לשון יעשו את עסקיהם. אֶט! בֶּה! מֶה! “סגנון לשון חטופה” (כרך שלישי, ע’36). והדבר צריך עיון רב ודאגה גדולה.

באינדיבידוּאַליזאציה של גיבוריו, כמו שהיו אומרים היום, אין מנדלי המספר מראה נפלאות אפילו בפרקים אמנותיים אלה. במנדלי ובאלתר יש טיפוסיות יהודית רבה, הם הנם טיפוסים יהודים – אבל אינם טיפוסים שונים ונבדלים, אינם טיפוסים מיוחדים, שכל אחד מהם יכלול קטיגוריות מיוחדות. עדיין לכל היהודים פנים אחדים בעיני מנדלי. אלתר יקנה"ז שגם הוא מוכר-ספרים, דומה כמעט בכל למנדלי בעצמו: בטבעו, בהגיגו, בהשגותיו, בהתחכמותו, בפניוֹתיו, בתנועותיו, ברמיזותיו, בעקימת-שפתיו. שני גיבורי-ישראל אלה, שהיו עומדים בשדה בטליותיהם ותפיליהם, “זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו” – כמה דומים הם, אליבא דאמת! ממש כשתי טיפות-מים! שר אותו השדה ודאי הביט בתמהון ובאי-רצון על שני עוברי-אורחותיו המצויצים האלה כאחד!

מה שנוגע לעגלה הטובעת – אותה, כיודע, הוציא הערלים שעברה במקרה. “ואלמלא הם, מי יודע… שהרי באמת, מה אנו ומה כוחנו? אבל בכוח ידיהם של בני עשו המלאכה נעשית יפה… וכשהיו הם דוחפים היינו אומרים: דחפו היטב, היטב דחפו, מפני שהקול יפה לדחיפה – ואנו בעצמו היינו גונחים ומפרפרים בכל אברי גופנו ונראים כדוחפים”… (שם, ע' 5).

וכאן, במקום הזה, בסוף פרק ראשון של “ספר-הקבצנים”, אחרי התמונה המחרידה הזאת בכל תיבה ותיבה שבה, מתעכב מנדלי קצת כמו מאליו על לעגם ועלבונם של בני-חם ביחס ליהודים האלה, ש“מטפלים בסוסיהם בבגדי-כהונה ועובדים את הבורא במקל וברצועה” (שם; והשוה פגישת התּיירים בנימין וסֶנְדֶרל באיכר, כרך שני, ע 121, וגם פגישת בנימין לבדו באיכר בפרק “בנימין נעשה קדוש”, עי"ש). וכאן מתחיל הסעיף הראשון של ההערכה: הם ואנחנו; וכאן מתגלים שני מיני היחס של היהודים לנדון זה, למה יאמרו הבריות עליהם (מה שמצינו לאחר כך גם בכרך שלישי ע' 88, עי"ש): אלתר לא היה חושש להם, מבטלם בלבו ואומר: מי נותן דעתו על פראי-אדם אלה ומה הם שנתבייש בפניהם? לא כן מנדלי, שלפי עדותו לעגם זה עליהם היה לו כעקיצת עקרב. “אי שמים! הלעג הזה למה?”

למה? – והרי זה כל כך ברור, לכאורה איהו מותיב ואיהו מפרק לה מלכתחילה. התמונה כולה שהראינו עונה על השאלה הזאת, על מה ולמה… אם כל כוחנו בזירוּז קולני, והדוחפים האמיתיים הנם הם, הערלים, אם אנו רק גונחים ומפרפרים ונראים כדוחפים – איך לא ימלא שחוק פיהם ולשונם לעג ובוז? אחרי זה – כלום עוד אפשר לנו שלא לקבל עלינו את דינם של המזלזלים בנו? נקלים אנו…

 

ה    🔗

“בדורות שעברו, – אומר אחד-העם במאמר ‘חצי נחמה’ – כשהיו אבותינו מאמינים בפשטו של ‘אתה בחרתנו’, לא היתה החרפה שחירפום האומות פועלת כלל על טוהר-נפשם פנימה. הם ידעו את ערכם ולא התפעלו עד מה מן ‘ההסכמה הכללית’ אשר מחוץ להם, בהיות כל חברת המסכימים נחשבת בעיניהם למין מיוחד של בריות זרות להם ושונות מהם שינוי עצמי, בלי כל יחס ודמיון בינם ובינן. אז היה היהודי יכול לשמוע במנוחת-לב כל המגרעות המוסריות והחטאים המעשיים שטפלה עליו הסכמת העמים מבלי להרגיש בנפשו שום בושה או שפלות פנימית, כי מה לו ולמחשבות-ה’נכרים' עליו ועל ערכו? לו רק יתנו לו לישב בשלוה! – אבל בדור הזה אין הדבר כן. עתה ‘עולמנו’ נתרחב הרבה, וההסכמה האירופית פועלת עלינו בחזקה בכל ענפי החיים, ולפי שאין אנו מוציאים עוד הכל מן הכלל, לכן נתפעל בעל כרחנו ממה ש’הכל' מוצאים אותנו מן הכלל. סופר אחד רוסי שאלה באלה הימים בתמימות: אחר שכל העולם שונאים את היהודים, וכי אפשר לומר, שכל העולם חייבים ויהודים זכאים?” – – –

אחד-העם אומר: כן. והראיה: עלילת הדם. הוא כולו על צד הדורות שעברו,מבלי לחוש בנפשו, כנראה, שום העקה על הפסוק שלו: “לוּ רק יתנו לישב בשלוה” ומבלי ראות, שפסוק זה משיב אחור אפילו את הוכחת הברזל שלו מעלית הדם על חיוב כל העולם כלפי היהודים. עלילת דם! עלילה זו שמרעילה חיי כל יהודי, מכניסה פגם ביחסיו הטהורים לילדים הנוצרים, מטילה מרה בו בכל פעם אשר יגש להחליק לחי ילד נוצרי – מה תחשוב אמו של הילד בשעת מעשה? האם לא תחשוב, כי כוָנת שחיטה בדבר? – עלילה נוראה ואיומה ומגוחכה ומחוסרת כל צל של יסוד זו, האין היא מופת ברור, כמה כל העולם חייב ואנו זכאים? ואף על פי כן! אף על פי כן, מי יודע, אפשר, שלא… אפשר, שלא כך… שהרי אף העלילה הכי כוזבת הזאת, סוף-סוף, אינה סיבה לשנאה אלא תוצאה מהשנאה. ה“נכרים” התושבים, האזרחים, העיקריים, רואים תמיד עם זר, צועני, יושב בתוכו זה כמה בשנים שבין שההסכמה האירופית אינה פועלת עליו (כמו על ר' אלתר ובדורות הקודמים של אחד-העם) ובין כשהיא פועלת (כמו על ר' מנדלי ו“המשכילים של היום”), הרי אין נפשו בעצם אלא לזה, שאחרים “יתנו לו לישב בשלוה”, שאחרים לא יגרמו לו צרות, שאחרים יוציאו את עגלותיו הטובעות. אחר הוא ומשונה וזר ומגוחך ואינו מעורר, בכל אופן, שום כבוד לעצמו, אבל כל זה כאילו לא איכפת ליה, ובכל אופן אין כוחו כלום לעזור לעצמו, לדחוף בעצמו במקום שצריך דחיפה. בכל הוא צריך לאחרים, בכל הוא סומך על אחרים, וכל שאיפתו שיתנו לו אחרים לישב בשלוה. ועם שכזה לא ישנאו? ולעם שכזה לא יבוזו? ועל עם שכזה לא ישתוממו, לא יחודו חידה ולא ימשלו משל? וביחס לעם שכזה לא יאמינו כל עלילות נתעבות?

אי-ההבנה, התהיה, מולידה תמיד את האמונה התפלה. אבל האם בזה ננחם, נוכל להנחם? האם אי-הבנתם, תהיתם וטעותם ינחמונו? הן לא זה שלגויים יש אמונות תפלות ידכא את רוחנו, הן לא על מה שהם כוזבים ומהבילים נדאג, כי אם על מה שאנו, אנו נותנים מקום לאגדות משונות, שתתהלכנה על אודותינו – אנו בכל חיינו ההיסטוריים…

הצרה, רבותי, היא לא בזה, שלדורות החדשים אין העוז והאומץ של הדורות הישנים לומר: “מה לנו ולהם?”, כי אם בזה, שלנו במצבנו וביחוסים הטבעיים שבינינו ובניהם אין רשות ואין זכות ואין אפשרות לומר “מה לנו ולהם?”. המעולים שבבני הדורות החדשים אינם כלל דואגי-העולם, ובמובן זה אין להם ולגויים כלום באמת; זרה להם גם הגניחה של ר' מנדלי: “אי, אי שמים! למה, למה ידברו עלינו רעות, ואנחנו לא חטאנו? הלעג הזה למה, למה?” כי לא על מה שהם בזים לנו ומציקים לנו אנו דואגים, כי אם על מה שאנו מוכרחים – על פי היושר ועל פי ההרגשה הפנימית – להתחשב עם היחס שלהם אלינו, ובשום אופן אין אנו יכולים להשתחרר ממנו, מן הלעג, מפני שמכירים אנו, שיותר משהוא אופיי בשבילם נוגע הוא בנו. ומכירים אנו גם כן, כמה גיחוך וכמה התחפשות וכמה שפלות-הנפש, ולא “טוהר-נפש”, יש ב“ביטולו” זה, כביכול, של ר' אלתר, שאינו חושש, כביכול, ואומר “פְחֶה! מי הם פראי-אדם שנתבייש מפניהם?” אותו האידיאליזמוס השׂם אפר על עיניו לבלי הכיר את המציאות, לבלי ראות דברים כהויתם, אלא לחיות בסנורים בכָנה – כמה קטנוני הוא, כמה מתוֹעב הוא! ואף מידה זו לבלי להתחשב עם מה שאחרים מדברים עלינו, עם ה“מה יאמרו הבריות?” ודאי מידה יפה היא עד לאין מעלה הימנה. אבל במה דברים אמורים? כשאי-ההתחשבות באה מתוך הכרת כוח-עצמו וצדקת-עצמו. אז סימן הוא לעצמיות איתנה, סימן שהבלתי-מתחשב מוצא את אמיתו בעצמו ואינו צריך להסכמת אחרים. ואולם אם אי-ההתחשבות באה מתוך חֵרשות, מתוך קהות, אם השכן אינו מתחשב עם דעת בעל-הבית עליו, שלו הוא צריך, בו הוא תלוי, אם ר' אלתר מבטל את “פראי האדם”, שאלמלא הם אפשר שלא היו מוציאים את העגלות לעולם – אז כבר טוב מזה “הדור הזה” ש“ההסכמה האירופית” פועלת עליו והוא “מתפעל”…

ואולם אל הדור הזה ואל ההערכה העצמית הישראלית של המעולים שבו עוד נשוב בפרק-החתימה של הרצאתנו ובמילוּאים. שם נראה גם עד כמה היה בביטול ההיסטורי מן האמת ועד כמה השיאו אבותינו המבטלים את עצמם לבטל ועשו עצמם כמבטלים בעוד שבעמקי הלב לא ביטלו כלל, לא יכלו לבטל… ועתה נחזור לעניננו: לכתבי מנדלי.

 

ו    🔗

רבות דיברו המדברים על ההערכה האֶסתיטית בניגוד לההערכה האֶתּית. רבות התפארו משרתי-היופי על כי אינם, חלילה, כוהני-המוסר. ערכי הטוב והרע שלנו – דיברו הללו בראש מורם ובחזה מובלט – הם ערכי היפה והמכוֹער ולא המוסרי והבלית-מוסרי!

מנדלי מוכר ספרים – אמנם, ככל אמני העולם היותר חשובים – אינו גורס אנטיתיזה זו שבין יופי ומוסר. את ההערכה האסתיטית אינו מעמדית נגד האתית, כי אם דא ודא אצלו אחת היא. נקלים ומגוחכים אנו מפני שאנו חלשים ולפיכך בלתי יפים, ולפיכך גם בלתי-מוסריים!

מקריאת “ספר-הקבצנים” אנו מקבלים רושם, אולי, עוד יותר נורא גם מזה שרצה והתכוון המחבר לעשות עלינו. מן הצד החיצוני הרי זה “רומן מחיי הקבצנים”, עם לגלוג מכוּון כלפי פינה אחת, כלפי קרן-זוית ידועה. אבל הסוג המיוחד של גועל-נפש, התוקף אותנו וממלא אותנו למקרא ה“אֶפּוֹפיאה” הזאת, יגיד ויעיד לנו, שזו אינה כלל רק מקרן- זוית שהאפוריזמוס “כל ישראל קבצן הוא וסגי” (“ספר-הקבצנים”, ע' 55) אינו מבטא בעלמא, הנתון בפי אחד שאינו הולם אותו, בפי אלתר יקהנ"ז, אלא אמונה קבועה בלב, שגם שני המנדלים בעצמם לא נמלטו ממנה אף לשעה קלה. כשם שהאפוריזמוס האגב-אורחאי, לכאורה, של יונטיל “הרבה יהודים מתפרנסים מסמרטוטים” (שם ע' 103) אף הוא לא לוקח אלא מפי מנדלי בעצמו וגם אינו אגב-אורחאי כל עיקר… (הרי כך יאמר גם העלם שלמה לאמו ב“בימים ההם”: “הרבה סמרטוטים יש אצלנו חוץ ממני, סמרטוטים מכל המינים וגוונים משונים”, כרך שני, ע' 187, ועיין שם גם ע' 212, סוף פרק ששי).

כן, מכל הסיפור, בין בעת שמנדלי מדבר בעדו, כלומר תחת ש"י אברמוביץ, בין בעת שאחרים מדברים ומספרים (וכמובן בלשון המדרש ומנדלי: “אמר להם הקב”ה לישראל“… “אמרו לו ישראל להקב”ה”… צורה סיפורית, שהקורא העברי כבר רגיל בה במקצת!), בין בעת שפישקא, גיבור-הרומן, מספר בעדו ובעד אחרים באותו הנוסח המנדלאי ², מתקבל רושם אחד: בעלי הבתים הספורים של “עם הקבצנים” הזה, שגם הם, בעצם, קבצנים גמורים, והנוסעים בעגלה עם מנדלי מוכר-ספרים בתוכם, כאילו שמחים ונהנים מזה, שיש תחתיהם ובתוכם עוד יותר פחותי-ערך ועוד יותר נחותי-דרגא, מהם בדמות בעלי מומים וקבצנים רשמיים ומכל המינים, הפרים ורבים בעגלות לפשוט בעיירות לפשוט יד. יתר על כן: אפילו מנהגי ההענקה המרובה, שהם, בעלי-הבתים היהודיים, מעניקים לאלה מכל אשר להם, מכל מאכל אשר יאכל בגד אשר ילבש, נדבות-הממון בהמון שהם נותנים לאלה, במידה שלא מצינו כמותה בשום אומה ולשון, מקורם לא רק באותה ההכרה המושרשה בפרטים, שגם מצבם הם, מצב-הנותנים, אינו בטוח, ושהנה היום אתה הקבצן ומחר אני, היום אתה המקבל ומחר אני, אלא גם, אולי, בהרגשת התודה הלאומית לעני ולמחזיר על הפתחים על שהוא הקדים לשאת עליו את הסבל-התרמיל, שאין להמלט הימנו, על שהוא נזדרז וקיבל עליו למלא את התפקיד הלאומי… (הרי כל הבטחון של הנוסעים היהודים הגדולים למן בנימין השלישי ועד ר' ליב המלמד מקורו ב“אֶט, אליהם לא יעזוב!”, ובשעת הדחק אפשר יהיה לחזור על הפתחים או לקבל תמיכה מה“קוֹמיטֶט”…)

ומקבצנות עד יללות, אמיתיות ומעושות כאחד – הלא לא רב הדרך. אב ותולדות; יללה מתוך כאב ויללה מתוך הרגל. “ישראל בלי קינות הרי הוא דבר שאי-אפשר” (ספר הקבצנים" ע' 27). ומצד שני – “קול נגינתם ושיר ‘אקדמות’ שהם אומרים” מכאיב יותר מבכיתם וקינותיהם (כרך שלישי, ע' 19). “בגילה, ברינה ובנעימה רבה הם אומרים את דברי השירה הזאת שמבטחת להם חיים טובים של כבוד וגדולה ורוב עונג וחת ומזמנתם לסעודה של לויתן, והם רואים את עצמם יושבים כבני-מלכים, אוכלים ושותים, ושרים משמשים אותם באהבה ומבקשים קרבתם, בשעה שהם דוויים וסחופים ממושכים ומרוטים, שנואים ובזויים ויד כל בם” – – – (שם).

המשורר אף הוא מעווה כאן פניו בבכי. אוי, אוי, מציקים לאלה האומללים והם צועקים ובוכים! ואמנם, אם רואים שיסורים באים על גוף ידוע והוא מתנוון וצועק, אי-אפשר שלא להשתתף בצערו ושלא לרכך את הרושם האי-נעים של הצעקה בהרהור: אחר אילו היו יסורים כאלה באים עליו,מי יודע אם לא היה מתנוון עוד יותר ואם לא היה צועק בקול עוד יותר רם. ואולם יש רגש עוד יותר נאמן, הלוחש לנו בראותנו את המעוּנה: אחר אילו היה במקומו של זה, אחר אילו היו יסורים אלו באים עליו, לא היה רק צועק אלא גם יודע מה לעשות. ואם זה אינו עושה, אלא צועק בלבד, הרי שכל כוחו בזה, ואוי אוי לו לעצמו. לגבי הערכה העיקר הוא לא ביסורים ובהעדרם, אלא בתכונת זה שהם באים עליו. היסורים אין בהם לימוד-זכות על בעליהם. כי התכונה החשובה – היסורים מקשים ומחזקים אותה, ובדלית ברירה – היא סובלת ושותקת. התכונה החלשה – היסורים מוציאים ממנה גניחות ויללות, ולא עוד אלא שעושים אצלה את אלה לדבר שבהרגל… (זכרו כל פרק ז' שבספר השני מ“בעמק הבכא”!).

ובמאורת העוני והעלבון הזה, שגם הבכי גם הזמר בה מרגיז ומעליב עד היסוד, מה כי נדבר על אומץ-רוח ועל הלך-נפש כביר ועל רחשי-ל עדינים? מה יופי? “מרקיקה זו בחסידות ובעקימת-שפתים משונה היה ניכר, שלא עם-הארץ ובריה גסה הוא. כך רוקק יהודי כשר ונפש היפה, וזה נתן אותו לחן ולחסד בעיני כמו שהוא, מכף רגל ועד ראש, עם החטטין שבפניו, עם זקנו ופאותיו המסובכות ושערותיהן בשיבה ושחרות, עם מצחו הגבוה ועיניו הטרוטות ועם פיקת-גרונו הגדולה וגבו הכפוף. יהודי, גופו אין צריך בדיקה, ואסור לדקדק עם אבריו על פי חוקי היופי, כי לא באלה חלק יעקב. יהדותו היא יפיפותו” ( כרך שלישי, ע' 123) “אין אנו בני מלכים ואין לנו פנאי להסתכל בנוי וכיוצא הזה דברי הבל. יהודים אנו, סוחרים אנו, חנונים וסרסורים אנו, טרודים בפרנסה” (ספר הקבצנים", ע' 93). והפרנסה שלנו הלא ידועה היא מה טיבה. הפרנסה היהודית! המסחר של היהודים! זה אינו ענין שנותן תוכן לחיים, כי אם “אבק פורח”, שבו רוצים להתכסות ולהמלט מפני הריקניות, הפנימית – הדיוטא האחרונה של אי-המוסריות! “שני הצדדים – מתאר מנדלי את סוחרינו באותו הספר – רוחם נוחה ממשא-ומתן זה, לא משום הנאות ממון שבו, שהרי אף פרוטה אחת לא היתה להם ממנו, אלא מגוף העסק בעצמו, ששכר עסק – עסק… דיינו, שהיינו נושאים ונותנים, שוקלים וטרים ולא ישבנו בטל” (שם, ע' 24; והשוה לזה ב“בעמק הבכה”, ספר שלישי, פרק ח', ד"ה: “רפאל”). כיוצא בזה הצעקנות, שעמדנו עליה לעיל: “ישראלים פשוטים – קוראים אנו במקום אחד – אף הם צועקים! ואמנם אינם מתכוונים בצעקם לשם שמים אלא לשם הצעקה גופה – בין כך וכך הרי לפניהם ענין להתעסק בו ואינם יושבים בטלים” (כרך שלישי, ע' 47). לא רק עשית עסקים – אפילו אמירת התהילים, שביאליק ב“אם יש את נפשך לדעת” רוצה כל כך להתפעל ממנה ולהשליך עליה את יהבו, אינה, על פי מנדלי ב“ספר הקבצנים”, אלא בריחה מפני אותה הריקניות המזוהמה והבלתי-מוסרית כאחד. “מקום נזדמן לי מאחורי התנור – יספר פישקא במר-נפשו – ואני משתטח שם על ספסל ומתנמנם. אבל אוי ואבוי! לי לא ניתנה ליהנות מהעולם הזה. כמעט שישנתי ושנתי ערבי לי ויד נגעה בי ותניעני. אני משפשף את עיני ורואה לפני כנופיא של יהודים ופני יראי שמים פניהם. הללו מבעלי ‘חברת תהילים’ הם, המשכימים לבית-המדרש בכל שבת כעלות השחר ואומרים תהילים, ומקומם בבית-המדרש מאחורי התנור. על כרחי אני עומד ועל כרחי אני נוטל את ידי ומצטרף לאותה הכנופיא. ראשי כבדד עלי, חבלי שינה עדיין על עיני ואני על כרחי יושב, מתמתח ופוהק ואומר תהילים!”… (שם, ע' 84, סוף פרק כ'). ועוד במקום אחר שם: “מלחכי-פינכא אלה נטלו להם במנפוליס את ספר התהילים של דוד המלך ועושים בו עסק. אלמלי ידע דוד מלך ישראל ביד מי יפול ספר תהילים שלו ואיזו פרנסות יעשו בו כפופי גב, לבושי סחבות ובעלי צורה עגומה הללו, ודאי שלא היה מביאו לעולם!” (שם, ע' 64).

כפופי גב ולבושי סחבות ובעלי צורה עגומה, התולים עצמם בספר התהילים של דוד בן ישי מלך ומשורר ישראל – מה כאן מרובה ממה: כיעור או אי-מוסריות? על כרחנו לומר: שניהם מרובים! בעת ובעונה אחת!

האסתיטיקה והאתיקה – שתיהן לקו בבת אחת…

 

ז    🔗

“ספר-הקבצנים” עוסק, לכאורה, בסיפור-המעשה מחיי הקבצנים ובריות ידועות פרטיות, אישים נקובים בשמות: פישקא, אלתר יקנה“ז וכ”ו. ואולם מנדלי לא ימנע לדבר בו בפירוש על כל עמוד ועמוד על אודות עמו ישראל בכלל – לענין ושלא לענין, או יותר נכון, תמיד לענין, מפני שאליבא דאמת – זהו כל ענינו. הספר מלא את המלים “יהודי” ו“יהודים”. “מבין אני תחבולותיהם של יהודים”, “בקובלנה זו יהודי מוצא לו פתח-חרטה”, “פלוני מחזיק בזקן-פלוני ומושך אותו כמנהג יהודי”, " היהודי מאמין, בוטח" “יהודי משלנו אוכל ושותה ונושא אשה והכל לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”. והנה יהודים בבית-המרחץ – לא פיקשא ולא אלתר ולא יונטיל ולא חיים-חנא ולא מנדלי, כי אם יהודים, היהודים הערומים, כביכול, כשהם ערומים, במקום שהכל מתגלה… והנה "קצתם שוכבים שם בלא כוח, נאנחים ונאנקים, וקצתם מזוינים בחבילי זרדים וצועקים: “שמע ישראל, בני רחמנים! יהמו-נא רחמיכם! אוי, הבל, בני-ישראל, אפיקו הבל, אפיקו הבל!… המרחץ מצונן, הכל צועקים, ואין פושט יד ומזלף רותחין על אבני התנור המלובנות” (כרך ראשון, ע' 18; והשוה לזה כרך שלישי, ע' 40). אין פושט יד לעשות מה שצריך, מאחר שאותם “פראי-האדם”. שדחיפתם דחיפה ועשיתם עשיה, אינם בכאן… ומהיהודים – אם אחד מתעורר לעשות איזה דבר, הרי אינו אלא לץ. שמעלה הבל לשם ליצנות, כדי שיחנקו כולם (שם; והשוה לזה שירת המרחץ ב“קיצור מסעות בנימין השלישי”, כרך שני, ע' 154 – 155 ). וסוף הספר הנורא הזה: “הקיצו, בני יעקב, ושמעו! עוד שני יהודים באים לכסלון!”

יהודי ויהודים. מאושר היה העולם, כפי הנראה, אלמלא קללה זו – היהודי. היהדות (כלומר, היהודים – אצל מנדלי “כלומר” זה כמעט למותר הוא) מַכּה היא, שתמיד היא שותתת דם, שתמיד חשים בה, אפילו כשכותבים רומן רק מחיי הקבצנים שבין היהודים. צעקה ומהומה; עם של יריד; שוכבים בלי כוח – ואין נוקף אצבע, מלבד הלץ היהודי לשם ליצנות. הכל מפותל ומעוקש, הכל מופרך ומקולל, הל אסון – את היהודי לא בראו האלהים ישר! מארת-אלהים. אפילו השניות של היהודי – מארת-אלהים היא, בקיע-הנפש, ולא סימן להרכבה ולהתעמקות, אפילו הפּסימיזמוס והלאחר-יאוש של היהודי אינו ה“הבל-הבלים” של קוהלת בן-דוד, כי אם ה“לא-כלום” של אלתר יקנה"ז. “הכל הבל” – לא מתוך הסתכלות עמוקה בטבע ובחיים, כי אם מהתרשלות וחלשה, ולא מתוך חולשת החפץ לחיות, כי אם חולשת הכוח הפועל…

ואם ב“ספר הקבצנים”, שסוף-סוף ובכלל סיפור הוא, סיפור מן החיים, ושפישקא בעצמו, גיבור-הסיפור, יוצא במובן ידוע מן הכלל של יהודים (ראה ע' 94); “ספר-הקבצנים”, שבו, בפרט במחציתו השניה, יש גם הרבה דברי רגשנות וכאב-לב וענינים פרטיים של אדם פרטי ושל ציבור בעלמא, עמודים ליריים כ“מי מאתנו, בני אדם” (ע' 73 ותיאורים אנושיים-כלליים כ“נשים ובתולות היו עסוקות אצל המדורה” (ע' 107), שאינם ענין כלל להערכת טבע היהודי – אם בו, ב“ספר-הקבצנים אנו רואים כך, הרי ב”קיצור מסעות בנימין השלישי", שכולו סטירה אמנותית גדולה על “גדלות”-היהודי, סטירה גדולה ונוקבת עד התהום, שכולו “מעשה באדם מישראל, שהרים רגליו והלך על פי הדיבור למדינות-ים… ועשה לו במסעיו שם גדול בכל עמי הארץ”; ושכל כוָנתו "לזכות את נפשם השוקקה של אחינו היהודים לטעום מעט מיערת הדבש, ההולך ממקור-ישראל " – על אחת כמה וכמה!

בעלי הגאוה מבני ישראל, המתחפשים ומדברים גבוהה-גבוהה על האכספּלואטציה, שאומות-העולם עושות בחכמתנו ובכשרונותינו, על האורות שגילינו ושאנו מגלים תמיד לעולם ועל תרבותנו הגבוהה – אל ימוש ספר הלגלוג והביטול הזה מעיניהם. כי בטוֹן שלו, טוֹן שנלקח בכל מקום שצריך ממקור-ישראל, מספרי קדמוניו, ובאחדות הטוֹן הזה, שכולו מִקשה, כולו הבלטה, עולה הוא הספר הזה על כל מה שכתב ש"י אברמוביץ.

בטלון קופאת על שמריה, אבל הכוחות השפונים-הטמונים בה מוציאים גם אנשים אשר בגדולות יתהלכו, אשר רוחם ימריא וישאם למעבר לנהר-סמבטיון, וכוחם יביאם – לנהר סרחון…

כאן כמעט שכבר אין אנו מוצאים אותו הלעג הפרובינציאלי של “פרוֹבינציאלים” יהודים, שיפגש באיזו מקומות אפילו ב“ספר-הקבצנים” (בפרק כ“ד, למשל ע' 95, בד”ה: “מר ממות”, מן “בעיירות של ישראל” עד “בריחו אתה מכיר של מי הוא”, או בפרך כ“ו ע' 105, בד”ה: “קשים היו עלי”, מן “דיבורם, הילוכם” עד “יאטם אזניו ולא ישמע”, והשוה לזה כרך שלישי, ע' 5, ד"ה: “הכסלוני”, עיין שם). בטלנותו המגוחכה של בנימין הנוסע אינה רק פרובינציאלית, אינה רק אי-ידיעת החיים מנקודת ההשקפה של משכיל חכם בעיניו, כי אם ליקוי טרגי, שמקורות החטאים היסטוריים!

ה“מעפילים” שלנו, בנימין וסנדריל האשה, הגיעו רק עד נהר סרחון ונחטפו בידי חוטפים יהודים. צחוק הוא! כל השומע ישחק! אבל עד היכן, רבותי, הגיעו מעפילינו בימי המשיח האחרון לפני מאתים וחמישים שנה? עד היכן הגיעו המעפילים החסידיים, שבאו אחריהם? ואם היו האמצעים שבידי אלו שתי התנועות העממיות הישראליות גדולים מאמצעיו של בנימין השלישי? האם היתה העניות בחומר וברוח שלהם פחותה משל זה? האם לא היו סוללי הדרכים ההמה סומכים בכל על הבל-פה, קמיעות ופטפוט קבלי? האם לא היו חלוציהם הולכי בטל, לחשנים ואוספי-פרוטות? והאם היו הרבנים, שקיללו את הנוהים אחרי שבתי-צבי והחסידות, טובים ממקולליהם?

אל תנערו את ידיכם מבנימין השלישי – שלנו הוא! ואם בוז תבוזו לו – בוזו לכולנו!

לא יפּלא, איפוא כי נוראה, נוראה היא הרצינות של מנדלי המלגלג בספר הזה, הרבה יותר מבקודם: כי אם ב“ספר-הקבצנים” יש זעיר-שם לגלוג לשם לגלוג, אם שם הוא עוד מרשה לעצמו לפעמים טוֹן של קלות-דעת משכילית, שנאה היתה לגויים הבּלטריסטים התועים לרחוב-היהודים, הנה כאן בכל מקום ומקום מבצבצת מרירות-המות, בכל מקום ומקום חורקות השינים: שתו, רבותי, מגילת-בנימין זו ותבוא כמים המרים-המאררים במעיכם!

ב“ספר הקבצנים” יש שהערה קלת-דעת כגון, שהנקודה הישראלית היא בהזעה על האצטבא בבית-המרחץ ( ע' 6), מזדווגת להערה שטחית ומתחפשת באפר-של-עמקות כגון “מי מכל אומה ולשון מתעמלין ומזיעין בעולם הזה כישראל” (שם, והשוה לזה דרשת הזיעה בכרך שלישי, ע' 46); אבל ב“קיצור מסעות בנימין השלישי” כבר מצטרפת באותו ענין האתיקה של ערב-שבת עם האסתיטיקה של המרחץ למנגינה של חריקת שינים ארוכה: “ראו איש יהודי בערב-שבת כשעולה מן הרחצה, הנה הוא כתמר יפרח ופניו פנים חדשות, ניצוץ הישראלי בוער בו ומצהיר מריסי עיניו”… – – – השינים חורקות ארוכות, ארוכות…

 

ח    🔗

אחת לאחת ימנה מנדלי פה לפנינו את קלקולינו וליקויינו – על הסדר.

בימי ההשכלה שלו (ואפילו עוד ב“סוסתי”) התרעם והתריע והלעיג על השונאים האומרים, שהיהודים טפּילים הם. אז השיג את הדבר באותו המובן, שהיהודים עשירים הם, ממון-קורח להם, ומזיקים לאחרים, וצעק על זה, מתוך הכרת צדקתו הגמורה, שזה אינו נכון! בין היהודים יש רק עשירים מועטים, רובם ככולם עניים ואביונים ומסתפקים במועט. כמה נחוץ לה לסוסה? מעט תבן וחציר!… ברם, עכשיו נפקחו עיניו לראות אחרת. עכשיו כבר לא ראה בסביבה חזות-הכל, כי אם צירף לה לסביבה, לתנאי-החיים ולהשפעותיהם, את האופי שהוא גורם הרבה ליצירת סביבה ידועה ותנאי-חיים ידועים. עכשיו כבר לא היו לנגד עיניו האישים היהודים בלבד, כי אם גם, ובעיקר היהודי בה"א הידיעה. וביחוד: עכשיו כבר לא היתה לנגד עיניו השאלה עד כמה היהודי מוסרי וטוב מאחרים וכלפי אחרים, כי אם עד כמה הוא מוסרי וטוב ביחס לאחרים, מה שיעיד על ערך-עצמו. אמנם, גם עתה הוא מדבר וחוזר ומדבר על מיעוט האוכל והמלבוש הנחוץ ליהודי בטלוני (“יקום דור חדש מחור-קיבה לגמרי” – ינבא לנו עוד ב“ספר-הקבצנים”, ע' 7), אבל לא בתור המלצה והצדקה, כי אם בתור הערכת החשיבות ואי-החשיבות, בתור ציוּן הבדל-האופי שבין האוכלים לשובע ובין העתידים להיות מחוסרי-קיבה לגמרי (יִקָרא ביחוד בכך שני, ע' 100 ד"ה: “אף על זה”). כי עכשיו השאלה היא עבר מעבר לערכי ההפסד והתועלת במובן השכיח; כי יהא שבאמת היהודי התגר אינו גרוע מאחרים, ויהא שגם משובח, יהא שהקוֹקוֹטה היהודית אינה נופל, במוסרה מהקוֹקוֹטה האינה-יהודית, יהא שגם הגוי חי רק בעד עצמו ועושה תמיר רק מה שטוב לו אף שזה יזיק לאחרים, ויהא שהיהודי באמת פחות מזיק (תּזכר באגב-אורחא השיחה שבין מנדלי והגויים ב“בסתר רעם”, כרך שלישי, ע' 24) – אבל מה לנו מזה? הן גם היהודי הכחוש והרעב אינו פוסק מהיות שפל, מגונה, טפיל, כלומר, בריה שאינה יכולה להתקיים על חשבון עצמה בשום אופן (לרעת או לטובת אחרים – אין הבדל!), אלא אך ורק בגופם של אחרים ועל חשבון אחרים (לרעתם או לטובתם – זה לא נוגע!). יתעמק-נא המושג של מוסריות אצלנו ונראה, שאיך שיהיו הגויים ואיך שישוֹר אצלם סדר בלתי-מוסרי בחלוקת פירות העבודה, הרי, סוף-סוף, ובדרך כלל יש אצלם עובדה, יש אצלם דבר-מה יסודי, זאת אומרת מוסרי, שאינו ואינו לנו! הגויים גם כשאין דרכיהם ישרים, גם כשאינם חיים על פי תביעות המוסריות העליונה (תביעות המוסר המקובל, הגַלָחִי, הצבוע, של ה“כנסיות” וה“קודכסים” אינן נוגעות לנו!), הנה הם נמצאים בגדרה, מפני שכוחם אתם לחיות על פיה לכשירצו, ובכל אופן יכולים הם, אדנותם בידם, גם לבעוט בכל מוסריות ולהשאר מה שהם, מאחר שהם חיים, קודם כל, ורק חייהם מתוים דרך להכרה המוסרית האמיתית שלהם; בעוד שאנו, מלבד שאי-המוסריות שלנו עלולה לחתור, סוף-סוף, חתירה אחרונה מתחת לכל קיומנו, התלוי בנס ובאויר, הרי אנו טפילים ובלתי-חשובים ואי מוסריים בעל כרחנו, אפילו כשאנו עולם לגרדום על מלחמת היושר והמוסר, מפני שכוח אין לנו, מפני שיסוד-חיינו אינו בידינו, מפני שהקללה עלינו ועל זרענו, מפני שבעיקר אנו תלויים באחרים!

המחיה והכלכלה! הפרנסה, הפרנסה! יודע מנדלי את חשיבותו ועיקריותו של דבר זה (גם את אי-חשיבותו ושטחיותו של כל מי שמבטל את זה בהבל פה) ויודע הוא, בבואו להראות מאין בא אלינו בנימין גיבורו, לתאר את זה קודם-כל בפרק ראשון של ספרו הנוכחי, קללת לעג תוססת בזה הפרק לזה ה“אני אומר לך, למשל, הבורא יתברך שמו הוא אב הרחמים וישראל רחמנים בני רחמנים” (“קיצור מסעות”, ע' 100). לעג לאי-הדאגה וההסתפקות והבטחה של תולעת השוכנת בחזרת (שם, שם).

וכפרנסתכם וכאכילתכם כך תורתכם ורוחכם, מלאכי מרום! – יאמר מנדלי ליהודיו, יהודי בטלון – כך שאיפותיכם ואידיאליכם בדבר ארץ-ישראל, גאולה ועולם הבא. ידעתיך, ידעתיך, העם, אשר מחלציו יצא בנימין בעל-הדמיון ובעל-הבטחון! עוד בספרי “סוסתי” אמרתי: “שחתך, ישראל, שלא איש-מעשה אתה, אלא בעל-דמיון” (כרך שני, ע 83). עם דמיוני, עם על דרך הדמיון, על דרך המליצה, על דרך הלכאורה! ידעתיך, “עם של מטריאליזמוס”, שאינו עם מטריאלי, שאינו עם ממש, שאינו עם ארצי! ידעתיך, “עם של אידיאה”, “עם באידיאה”, עם שמימי, כביכול, שכולו מחוסר שמים עד הקצה, שכולו פראקטי, בכל פרטיו, בכל בניו, ובפרט בבנותיו… הוי, ידעתיך, עם, שמאושריו חיים על חשבון קפיטלים שנשארו בירושה – ובעין, כיום, אין כל בסיס, וביחד עם זה אין גם כל מעוף, הוי, ידעתיך עם מתהלל על שאין לו הווה, כי אם עבר, עם מתהלך בעתיד ובשמים – ודם וכובד וחשיבות להליכה זו אין… הוי, ידעתיכם, בעלי מסעות-בנימין!..

כאן כבר כמעט שאנו שוכחים מהו הרושם שעשה “היהודי הפולני” הזה, בנימין השלישי, “בכל כתבי העתים בלשונות-בריטאניה”. בכל אופן, זה ודאי לנו ש,חידושיו ונוראותיו" לא חדשו את פני האנושיות. ואם אנו נותנים לב לטיבו של היהודי, הרי זה לא ביחס לאירופה, כי אם ביחס לעצמו. ושוב: לא מה המה היהודים. זו אינה השאלה. היהודים שונים הם. יש בינינו עשירים ועניים, טובים ורעים, יפים ומכוערים, מוסריים ובלתי-מוסריים. השאלה היא: מהו היהודי? או יותר נכון: מהו החומר האנושי היהודי לבנין-החיים, להשגת דבר-מה, לנצחון ולכיבוש? מהו היהודי בתור חלוף?

ומנדלי מוצא: היהודי יודע ל“הסתדר” במקום שקדמוהו אחרים, לעלות במקום שלא נזרע, אבל להניח יסוד ולחרוש בקרקע בתולה אינו יודע. היהודי אינו יודע לחיות. חלוץ, איש-צבא, אינו לעולם. המון יהודים בשעת שרפה, בשעת אסון – דרך-נשים להם, הכרה פנימית, שאין כוח אלא לצעוק. ותכונת הנשים אינה רק לסאנצ’וֹ-פאנצ’וֹ של הדוֹן-קישוֹט הבטלוני. לסנדריל האשה, גלגולו של חיים-חנא בעלה של חיה-טריינא מ“ספר הקבצנים” (ראה שם, ע' 34), כי אם גם לדוֹן-קישוט שלנו בעצמו. גם בנימין בעצמו ירא מפני זֶלדה אשתו אימת מות (בפרק “בנימין וסנדריל יוצאים ביד רמה” ובפרק “זכות-אבות עמדה לתיירינו”), ומפני כלב קטן לא כל שכן (שם, ע' 103). ומי שרוצה לראות איזה איש-צבא הוא היהודי יקרא את הפרק השלושה-עשר של הספר הזה.

התמונה שלמה. אלמלי גם היינו כולנו צדיקים גמורים – הקללה בעינה עומדת. אבל כלום זה אפשר? כלום אפשר לבצה שכזו שלא תגדל משחיתים ומזיקים ממש? ושוב: ישותם של המזיקים – לגויים או לאחיהם, לעצמם ולבשרם – אינה מעלה ואינה מורידה לגבי הערכת טיבנו. העלה ומורידה צורתו של הרוצח היהודי, מעלה ומוריד זה שהרוצח היהודי – ה“חוטף”, למשל, של הימים ההם – פרצוף-פנים מיוחד לו. “אלו שני היהודים שלנו (ה“חוטפים”) מתפללים בכובד-ראש, מתאנחים ומתנודדים, מעקמים פניהם ופוצים פה בחן ובנעימות ובגעגועים וכו‘. לאחר התפילה כל אחד מהם נוטל כוס יין בידו, מברך ‘שהכל’ וטועם בתחילה מעט כמלוא-לוגמיו ומבחין בו וכו’. ומיד הופכים פניהם כלפי החבורה (שממה יצאו, כפרי מתוך העץ! – המרצה) ואומרים (ממש כבני החבורה! – המרצה): לחיים! לחיים! הלואי, שהבורא יתברך שמו ירחם על כלל-ישראל, עם עני ואביון! ובאותה שעה תולים עיניהם למרום ונאנחים אנחה חרישית ומגיחים הכוס אל פיהם בגמיעה אחת” (“קיצור מסעות”, ע' 153; והשוה לזה דמות-דיוקנו של שניאור-ווֹלף ה“חוטף” ב“בעמק הבכא”, ספר שלישי, פרק ד' כרך א' ע' 191, ועיין גם בנוגע לאנחה החסידותית הישראלית וערכה בכרך שלישי, ע' 36, בענין קלסתר-פניו של ר' יענקוץ). ושם מעבר לדף, במקום שהם “מסיחים על כלל בני-ישראל ואומרים, כבר בא מועד לרוחתם ולישועתם, ומה לעם זה, לעם-סגולה זה, שכך עלתה לו להיות מעונה ומדוכא כל ימיו?”… או כשהם “מרבים בשבחה של כנסת-ישראל, מקלסין רוב דעתו וחריפותו של מוח יהודי, כלום יש דבר בעולם, שאין היהודים יודעים אותו?”… הרי כל החכמות שבעולם… כבר מצויות ומרומזות בספרי היהודים, אלא שכל אלה הם דברים קטנים וראשית חכמה היא הנקודה"…

וכל זה בפי גזלנים יהודים, גזלנים ממש, סוחרים בנפשות-אדם ושופכי-דמים, בשעה שהם עושים צורה של “יהודים חשובים נאים וכשרים” – אתיקה ואסתיטיקה בחדא מחתא!

 

ט    🔗

אם הנוסע בנימין השלישי הוא בריה שנוצרה בדמיון-האמן על יסוד המציאות הבלתי-תרבותית של חיי בטלון, הנה חבר חי לו לבנימין בפִיוֹנֵריוּת, שכולו תמונה לקוחה מן המציאות ממש, מן המציאות החיה והגלויה לכל, ממעשים שנעשו ומדברים שחיו בפירוש, – הוא ר' ליב המלמד ה“לא-יוצלח מקבציאל, שלאחר ש”הגיעו הימים ונקפחה פרנסתו המצומצמת" מחמת “חמת ה' שניתכה פתאום על קבציאל”, נתעורר ע"י “הקול הקורא לקולוניות” ונזדרז לעלות “בעוז ה' ובזרוע-כוחו” לארץ-ישראל, בכדי להיות שם לבעל נחלת שדה וכרם, והגיע עד שיחור, “עיר גדולה בכרכי הים”, ושם נהיה חבר… לאגודת “שפה ברורה”.

“בימי הרעש” קרא ר' מנדלי לאותו סיפור, רוֹמאנטיקה וחיבת-ציון – סמי מכאן. אפילו מנדלי השני, התמים, יודע להעריך כמו את המקום ש“הקנין הלאומי” הזה – ארץ-ישראל – תופס ויכול לתפוס בחיי יהודי-התחום. “מה לו ליהודי בימינו ולנבוכדנאצר בימים ראשונים!” דברי יצר-הרע אלה מ“ספר-הקבצנים”, פרק ראשון, עולם על הלב, מוכרחים לעלות, כשחושבים על יחס יהודי ליטא ופולין וזאמוט לזו שהיתה לפנים ארץ-האבות. מה מסורות עתיקות אלוּ? הרי יש מסורות יותר קרובות, שגם הן כבר נתקדשו. מה קברים ישנים? הרי יש בית-קברות בקירוב-מקום. מה אגדות-התנ"ך? הרי יש אגדת ר' שמֶלקי. מה ירושלים? הרי יש כסלון, בטלון, קבציאל, ערי-מולדת ממש. מה ארץ-ישראל? באופן היותר טוב: חלום רחוק. ולא עוד אלא שיש אשר נחשוב, כי לא באופן היותר טוב; שטוב-טוב מזה היה דוקא – אוי לנו! – אלמלא היה החלום היתיר והעָקָר הזה נוסף על כל החלומות של העם העָקָר, שכל חייו חלומות רחוקים, רפים וגעגועי-עשן ורגליו לעולם לא תדענה מעמד… שטוב-טוב היה להירשלי אילו מימי-ילדותו למד לדעת יותר את “עמק-הבכא”, שבו הוא יושב ושבו ישאר, ולא היה שוגה בדמיונות על הירדן והשפיפון…

שלמה ב“ר חיים, אמנם, זוכר את ר' נחום רוזיבי, שהיה בא לר' חיים לסעודת ערבית ו”היו מאריכים על השולחן בדברי-שיחה על כותל מערבי ועל מערת המכפלה וכו' ומפטירין בשיחה מתוקה על התאנים ותמרים וכו' ועיניהם מבהיקות מרוב הנאה" (“בימים ההם” כרך שני ע' 219). אבל המעריך מנדלי יודע אחרת. “כלום ארץ-ישראל, ירושלים, ביטוי-שפתחם בעלמא הוא! – כותב שם שלמה – לכאורה זו הארץ ארץ היא, וזו העיר עיר היא: אדמה ועפר, אשפה וטיט כמו בכל מקום. כך נראה הדבר, ובאמת לא כך הוא. ומה הוא? דבר זה אין הפה יכול לאמרו, הוא דבר שבלב. בני-נכר לא יבינו את זאת, והיהודים מרגישים ומבינים”. אבל המעריך הריאליסטן, שקדם ל“בימים ההם”, יודע להעמיד את הטעמים במקום אחר, לאמור: כלום ארץ-ישראל ארץ היא וזו העיר עיר, אדמה ועפר כמו בכל מקום?! לא! כך רק נראה הדבר, ובאמת לא כך הוא. היחס לארץ-ישראל, לכאורה, ישנו, אבל באמת אינו. וכך יתכן יותר לומר מצד אמיתוּת-הדברים מאשר להיתעות בשוא ולומר איפכא: היחס, לכאורה אינו ואי-אפשר לו שיהיה – “ארץ-ישראל וירושלים ביטוי-שפתים בעלמא” – אבל באמת, במעמקים, בלב, ישנו, ו“היהודים מרגישים ומבינים”. יתר על כן: המעריך הריאליסטן יודע, שאם גם נניח, שישנו אותו יחס, ישנו אותו “דבר שבלב”, הנה עלובה, עלובה מאד היא ישות שכזו, ואולי כבר טובה ממנה אי-הישות הגמורה. משינצנץ זכר ארץ-ישראל בלב, כשנוטלים לברכה את החרוב בחמשה-עשר בשבט או כשרואים תמר, או כששוטר-העיר נוהג שררה ואימה יתירה על הציבור (“קיצור-מסעות” ע' 101) – מוטב שלא ינצנץ כל עיקר ולא יבלבל מוחותיהם של הבטלונים… הבטלונים אז “מסתכלים ומסתכלים בו – בחרוב – ונאנחים, עיניהם ליה ואומרים: הוי, ותוליכנו אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכוָנותיה, לארצנו” (שם). קוממיות בכל הדקדוקים והכוָנות, וכל זה בשביל שראו החרובים הללו את החרוב… הרוחניות של עם הרוח!…

ואולם הנה שנות השמונים והנה מעין רוח אחרת מסביב. גברה המנוסה מבטלון ומקבציאל – ואין אומר השב. נסיעה לאמריקה ושאיפות דימוקרטיות-ריבולוציוניות בספרות היהודית – ופרץ המשורר החברתי והאינטלקטואלי בראש. דוקטור ליאון פינסקר עם מחברתו כבר עמד בשדה הציבוריות הישראלית האמיתית, ובספרות העברית – לילינבלום, אחד-העם, זלמן אֶפּשׁטיין וערב קבצי “הפרדס” באודיסה. באחת: נולדה השאיפה – אמנם, לא תמיד ברורה ומוּכרה ולא תמיד מוסברה כהוגן – ליצור יהדות של ממש, יהדות סטיכית, יהדות בסיסית ועומדת על הקרקע, יהדות של ששת ימי-המעשה, ולא רק יהדות של שבת, יהדות של דיבור ושל רעיון ושל הלך-נפש. וכמו כן נתבטאה שאיפה חדשה, שציון לא תהא עוד רק חלום בשביל היושבים חוץ ממנה, כי אם ארץ-ישראל של מטה, “עפר ואדמה” בשביל היושבים בה ומשא-נפש ברור לכל תפוצות הגולה. היש אידיאלים גדולים מאלה? חיבת-ציון ממשית, שיבה לעבודת האדמה, שעליה חלמו טובי-העם בדור הקודם, כריב"ל וחבריו – וכי יש, וכי יוכלו היות, גדולות מאלה בעיני אמן משלנו?

מנדלי, שעיניו ראו ולא זר את מצוקות בת עמו, ששפתיו רוויות ממרירותם של חיי היהודים, ממרירותם וממה שגרוע ממרירות, הוא ודאי אי-אפשר היה לו שלא ירכין ראשו הישר לפי תורתו הארצית של הקארליני ב“ימי הרעש” (הקארליני הוא, כידוע, ד"ר פינסקר, בעל המחברת “אבטואֶמאנסיפאציה”). לבו כולו על צד ר' בנימין ב“לא נחת ביעקב” ((הסיפור נדפס ב“פרדס”), שצריך ללכת: “החובבים את האדמה ילכו להקולוניות, המלמדים למקום פלוני והרוכלים למקום אלמוני” (כרך שלישי, ע' 44). אבל מה תושענה לו תורות ודעות אלו, אם בעומק-לבו אם בעצם יודע הוא, שהלכה כ' יעקב-יענקוץ, שעמד ודרש מסברא דנפשיה, לשיטתיה ובקולו: הקולוניות אינן לפי טבע זרע-היהודים? מה יעשה מנדלי, היודע שהעיקר אצל אחיו בני-עמו לא המעשה אלא המדרש (שם, ע' 41), שאחיו בני-עמו לא המעשה אלא המדרש (שם, ע' 41), שאחיו בני-עמו אינם חלוצים, שאנשי-חילם הם ר' ליב המלמד ושאצל ה“צעירים” שלהם נהפכת גם הממשיות היותר פשוטה לדברי אַבסטראקציה, מפני שבכך ניחה להו? – קללת אלהים!

קללת-אלהים. מימות “כיבוש-יהושע” עד הנה! גורלות יפילו על ארצות אשר לעולם לא יכבשו. פרוֹיקטים והצעות ושאון ורעש עשן. ובמעשה – אין סבלנות כחוט-השערה, אין משהו אוֹן ואין עמידה לרגע על מקום אחד. העיקר של "פה אנו עומדים וממנו לא נזוז! " חסר לגמרי מספר-החיים של העם הזה –

הענין להלכה נדון מכל צד אצל שני המנדלים, ששניהם דברנים מופלגים. רבים הדברים והכונות בזה הסיפור ובשיחות שב“ישיבה של מעלה” וב“ישיבה של מטה” ובמקומות אחרים. יש טנדנציות, כמו שאומרים היום, שהיו רק לשעתן, טנדנציות פובליציסטיות (כמו נחיצות-ההשכלה, למרות כל ה“רעש” האחרון, בסוף “בימי הרעש”) ויש גם הוראות עמוקות מאלה. ואולם במה שנוגע לעצם הענין – מה כל זה ולאמן? אין לו לאמן אלא מה שעיניו רואות, והוא ראה מי ומי ההולכים… הוא ראה את טיבם של ההולכים והוא ראה את טיב הרגש הציבורי-המדיני שלנו, של כולנו…

כשאויבינו אומרים, שאין לנו רגש מדיני, כועסים אצלנו בחוגים ידועים. וכשעל לב עצמנו עולה הרעיון המחריד, שאין אנו מכושרים להראות הקרבה עצמית גדולה, כמו שמצינו אצל עמים קטנים אחרים (עמי הבּלקן, למשל, בפולמוס האחרון), עונים לנו החכמים והידענים בצחוק-בטחון: אותם העמים הקטנים כלל אינם מעוּלים ממנו בכשרון ההקרבה העצמית, אלא שלהם יש הסתדרות מדינית, הכופה אותם על כרחם להוציא להורג את בניהם על מזבח-המדינה, בעוד שלנו הרי אין הסתדרות מדינית ואיש איש הישר בעיניו יקריב. אבל התמם יתממו אותם האנשים ולא יחפצו להודות, כי רק ויכוח של דברים הוא, שכל טעם-ההבדל הוא רק בקריאת שמות שונים לדברים אחדים, בטרמינולוגיה. כי מה היא ההסתדרות המדינית, אם לא ביטוי כוח-העם, כשרון העם להסתדר בהסדרות חזקה? וכלום יכולה ההסתדרות המדינית לתת חוץ ממה שהעם נותן לה? האם כוח של לחש יש לה למלה הסתדרות, שבו תעשה כל הגדולות והנצורות? ואם לנו אין שמות של הסתדרויות שונות? יש ויש, רבותי! אלא שכוח מדיני, עממי, אין להן. ולא רק עתה, כשאנו מפוזרים כל כך בעולם. לנו לא היתה הסתדרות מדינית אמיתית מעולם, ואף הפיזור בעצמו היה בנו תמיד, והכל נובע ממקור אחד: כשרון מדיני אין לנו, זאת אומרת, אפסיים אנו.

עוד בספר “קיצור מסעות בנימין השלישי” אנו קוראים:

“בצלמונה יש קהילה גדולה של יהודים, כן ירבו. מי מהם ומאין הם ומה טיבם – דבר זה אינם יודעים בעצמם. אבל מסורת היא בידם מאבותם ומאבות-אבותם, שמוצאם מזרע-היהודים. וכפי שנראה מכמה וכמה מנהגיהם ומרשמי פניהם וחָטמם, מלשונם ומדרכיהם וכיוצא באלה, בדין הוא שיהודים המה, אלא שהם אספסוף פליטים, מקובצים משבטים שונים, מפני שדעותיהם משונות וכל אחד בריה בפני עצמה, ואילו האחד שיפול אין שני להקימו, אפילו אם ימות לעיניו…” ( ע' 134).

ובמקום אחר שם: “בתי כסלון מתוך צורתם ועמידתם נראה, כאילו הם מחולקים ואין אחדות ביניהם” (ע' 143). ו“בימי הרעש”: מהומה ומבוכה בקבציאל! צאן-קדשים נדחקים ונעשים עדרים-עדרים (השוה “לא עם, לא עדה, כי אם עדר” של יל"ג – המרצה), כולם הומים וגועים, ומקול המונם ושאונם תחרשנה האזנים. איזו עתודים, שנדמה להם דבר-מה בחזיונם, קופצים בראש ומשכים אחריהם את כל העדר, מעלים עמוד-אבק בפרסותיהם ומסמאים העינים עד שאינם רואים את הדרך. כולם רצים דחופים ומבוהלים בעינים עצומות" וכ“ו (כרך שלישי, ע' 75). מובן, שהאברכים הדברנים בעצמם, עושי תנועותינו והסתדרויותינו, “לא זזו ממקומם, שהיו צריכים להאריך בדרשות ושיחות נאות, ולהעיר על פי הדיבור תשוקת היציאה בלב אחרים”… ומי ומי החלוצים? ר' ליב המלמד ודכותיה, ששמעו, שכסף יש ויש, ומי שיקדים ויבוא ל”ועד", ישלח משם ישר לארץ-ישראל בצבים ובכרכרות והענק יעניקוהו בים וביבשה מכל טוב. –

האידיאל של “והיו מלכים אומניך” מאז!..

בני-אדם אחרים, בני-אדם ממש, אילו היו נמצאים במצבם של הקבציאלים בשנות-השמונים, לא היו יוצאים כך לתור להם מקום חדש ולא היו סומכים בכל על “כוח ידיו של הקב”ה וממונם של אחרים"…

אבל כוח-הבטחון שלנו המהוּלל! מילתא זוטרתא – הבטחון היהודי! האופטימיזמוס היהודי! האמונה היהודית בכוח-הנס, ש… שאין יודע מה יש בה יותר: אמונה או התרשלות… הרי עוד פישקא הפיסח אמר: “אין לאדם בכסלון אלא להיות יהודי – מאמין ובוטח” (כרך ראשון, ע' 90). “בטחון, בטחון, סנדריל! – קורא בנימין השלישי – בטחון היא מידה טובה, שנשתבחו בה יהודים!” (כרך שני, ע' 146). אחרי הפוגרומים היה העיקר שלא לדאוג אלא לבטוח, “כי הנה לא ינום ולא יישן שומר-ישראל” (“בסתר רעם”, כרך שלישי, ע' 19), ו“בימי הרעש” – הבטחון ירון ממש מעל כל עמוד ועמוד… “אמונה סמויה ובטחון עומדים לו להיהודי הנעלב בשעת דחקו”; “הריני יהודי בענותנותו ובביטול-כבודו ובבטחונו” – שני כתובים הם הבאים כאחד בסוף פרק ד' של הסיפור הזה (ע' 88). החשש ואי-הבטחון הוא רק מפני יתר היהודים הקבציאלים, שמא יבואו להפריע, שהרי “כל יהודי בריה בפני עצמה” ודואג לא רק לטובת עצמו, כי אם גם לתקלת השני… וזו תורת היהודי: “אם יש מקום להכנס, או להתגנב בו, התגנב ודחוק עצמך ובוא!… כל זמן שהנשמה בקרב פרתך הרעבה וטיפה של חלב מצויה בדדיה, חטוף וחלוב! ואם על ידי דחיקתך זו, שאתה נדחק ובא לתוך מקום פלוני, אפשר שיחרב כל הבנין – מה בכך, יחרב, גם לי גם לאחרים לא יהיה! איזו היא דרך ישרה משתי דרכים? כל שהיא נאותה לי, ואם לאר, אף על פי שהיא בפני עצמה ישרה, הרי אינה משובחה והדרך השניה שכנגדה טובה הימנה”(שם, ע' 86). והקארליני אומר: “חברים כל ישראל וערבים זה לזה רק בעניני העולם הבא, ובעניני העולם הזה רחוקים הם איש מחברו ואדם קרוב לעצמו. נהירנא, שבמידת אהבת-עצמו ישראל גוי אחד בארץ” (שם, ע' 97). בקיצור: עם מדיני פּאר אֶכסלאנס!

ור' ליב ה“חלוץ” של העם הזה, שבפניו החולנים אין, כידוע, טיפת-דם כחרדל (שם), שוכב וגונח וחולם. הגניחה היא “כך”, גניחה ישראלית, דבר שבהרגל, בלי טעם ניכר… “הריני גונח לי סתם… גניחה בעלמא… כדרכי”… (שם, ע' 87; והשוה לזה מה שהבאנו בפרק ו' בהרצאתנו); תחת זאת החלום חלום טוב הוא: שדה וכרם נחמד, ור' ליב “מטייל כאדון ומשגיח על הפועלים ומזרזם: עבדו, עבדו ואל תתעצלו במחילת כבודכם, אחי בני-ישראל!” (שם).

זה החלום, אבל לא זה שברו. מן החלומות של שנות תר“ם-תר”ן שומעים אנו שתים: א) שר' ליב משגיח בעצמו על הפועלים; ב) שהפועלים המזורזים הם מבני ישראל. החולם התמים! המציאות הארצי-ישראלית בשנותינו הרחיקה ללכת מזה. עברו, רבותי, את מושבותינו ושאו עיניכם נגבה וצפונה…

 

י    🔗

ברומן של דוֹסטוֹיבסקי “הרוחות הרעות”, בתוך השיחה הארוכה שבין סטאברוֹגין ושאטוֹב, יש פסקא שכזו: סטאברוֹגין האתיאיסטן שואל את שאטוב החוזר בתשובה, אם זה כבר “לכד את הארנבת, שממנה צריך לבשל את המרק”, כלומר, אם כבר מצא את האלהים, שממנו צריך הוא לעשות לו דת ואמונה.

" – אל יהין לשאול אותי את השאלה הזאת במלים כאלו, ישאל במלים אחרות, אחרות! – נזדעזע שאטוב כולו לפתע פתאום.

" – טוב, יהא באחרות, – נתן בו סטאברוֹגין מבט זועף, מר וקשה – אני רציתי רק לידע: היאמין הוא עצמו באלהים, אם לא?

" – אני מאמין ברוסיה, אני מאמין בקדושת אמונתה… אני מאמין בבשר-גואלנו… אני מאמין, שביאת המשיח השניה תהא ברוסיה… אני מאמין… – התחיל שאטוב מגמגם בהתרגשות שגעונית.

" – אבל באלהים? באלהים?

" – אני… אני אהיה מאמין באלהים".

לבן-העם האמיתי, לבן-העם, שיש לו חשבונות פנימיים עם עמו, עם טבע-עמו וגורל-עמו, אי-אפשר לחיות-לפעול בלי אמונה חזקה בעם הזה, באמיתו של העם הזה, בקדושתו, בכוחותיו הגדולים. אמונה זו יכולה להביא גם לידי אמונה באלהים, באלהי-העם, ב“רוחני” שבעם – אם גם לא תמיד למלא את הצורך הנורא באמונת-אלהים בכלל, להחליפה ולעמוד במקומה. סוף-סוף, הרי כל בעל רגש-אמת בא אל העולם דרך עַמו, משקיף על האנושיות דרך עמו וביחס לעמו, ונגוע יגע בו עד תוך-התוכות רק גורל-עמו, כלומר, גורלו הוא עצמו, הבן לעמו.

לא לחינם אמר גדול אחד, שהיחסים העיקריים של האדם הם היחס המיני והיחס הלאומי – ואידך פירושא הוא. דומה שאין צורך להוסיף, כי בין שני היחסים הללו גופא יש יחס לא-קטן. קיום-המין – קיום-העם.

מאושר היה אותו שאטוֹב של דוסטויבסקי, שלמרות ידעו כל קלקולי עמו וחולשותיו מבית ומחוץ, למרות אשר היו ימים והוא נזור לגמרי מעמו, לגור שנים אחדות רצופות בין האמריקאים, למרות אשר תיעב ובז למשכילים, לליברלים שבבני עמו, על כל שטחיותם, על כל קהותם, האמין, אף על פי כל אלה, ברוסיה, יכולה היה להאמין – מובן, “בהתרגשות שגעונית” – שביאת המשיח תהא בה, ורק בה…

ואולי גם לא יפּלא: למרות רוח העבדות הנוקשה שבעם-הרוסים, למרות האכזריות הקהה המתגלית בו לעתים קרובות, למרות סדרי-חייו הרעים, הרי זה עם של מיליונים עובדי אדמה חזקים וסבלנים, הרי זה עם של חיפושים ריליגיוזייים באמת ושל הרגשות תמימות, טובות ומעולות, שחָברו יחדיו אל אינסטינקטים איתנים, יעריים…

ואולם מנדלי – מה היה יכול לעשות ר' מנדלי לאלתרים, לפישקאים, לבנימינים ולר' ליבים שלו? מה היה יכול לעשות לעצמו, לר' מנדלי בכבודו ובעצמו? האם יכול היה לבוא על ידיהם לידי השקפת-עולם נשגבה, להתקרב על ידיהם לאמנות אלהים אמיתית, גם אילו חי בו הצורך בהשקפת עולם ובאמונה עילאה שכאלו? לאן יכול היה לבוא סופר העם הזה, שנזדקן ככה ואלהיו נזדקנו עמו?

כבר הזכרתי, שעוד בהיותו רק משׂכיל פשוט ובעל-גאוה ושטוח, מכשיל ככל המשׂכילים, בעת שלא הביע עוד כל צורך להתעלוּת אסתיטית-אתית, כבר נהם מבלי משים על שנאתו תכלית שנאה את הסרסור…

אמנם, כלפי סרסרות ספרותית נקראה אותה הקריאה – ולא בלי “שמינית שבשמינית” של תלמיד-חכם טיפוסי, לא בלי “ראו, מה ביני לבין אחרים!” ואולם סופו הוכיח, שהיתה לו רשות לזה גם בתחילתו.

תכלית שנאה שנא אברמוביץ הצעיר את הסרסור הספרותי – לפי שעה – אבל את עמו הסרסורי לא רק שאהב אלא גם כיבד. מנדלי המשכיל-המשכיל וגם מנדלי המשכיל-האנטי-משכיל העממי – אַפּוֹלוֹגיטי הוא כולו ברוח הזמן ההוא. אפילו בימי “סוסתי”, ה“טכסא”, אברהם-יצחק תקיף, ה“פּריזיוו” וכו' עודנו טוען כלפי חוץ: אנחנו איננו גרועים מכל העמים. מדוע לא יתנו לנו לאכול? ישתנו רק התנאים, יתנו לנו רק לאכול, ואז יראו מי אנו! – וכלפי פנים: הוי על הרועים הרעים! הוי על בעלי-הטובות! הבה, אחינו בני ישראל, נבעט בבעלי-טובותינו, נעשה בדק בבית-הקהל שלנו – ואז הכל על מקומו יבוא בשלום. ברבנים ובדת-ישראל אינו נוגע לא רק מפני (כפי שהיטיב לציין מבקר אחד) שהריאלי שבו ידע את כל מיעוט-תפקידם ורעיעות-מצבם של אלו, את כל היותם נפעלים ולא פועלים, אלא גם, ובעיקר, מפני שבכלל לא בא להעריך את הדברים הערכה היסטורית ואמנותית, כי אם רק לפקוח עינים על הקלקולים הדורשים תיקון. הסופרים המחנכים מטיפוסם של גורדון ולילינבלום, דאורייתא קא מרתחו להו, לא יכלו לסבול את הדינים, את הפקודים ואת פקידי-הפקודים, הרבנים, כשהם לעצמם וכל ימיהם נלחמו לא רק עם האורתודוכסיה השוטה, כי אם גם עם האורתודוכסיה המשכילה, שבקהותה היא רוצה להעבירנו על דעתנו ולהשיאנו, שיש חכמה ויש אנושיות ויש שכל היסטורי בכל אותם החוקים השוטים, הרשעים והמגוחכים, שאין דוגמתם בשום קיבוץ בני-אדם חיים ושכל לב חי יתמרמר אליהם מדי התקלו בהם (ואפילו מה שאיזו חלקים מבני עמנו מתחילים לבלי להתחשב עמהם ועולם הקשה הולך ונשבר בסיבות שמחוץ לנו – עדיין אין זה פוטר את הסופרים המחנכים מהעריך את התעתועים הרעים כערכם בדברם על מפעלי דברי-ימינו החזיונות-חיינו). לא כן מנדלי מן התקופה ההיא, שודאי שלא יכול לצייר לו עיירה יהודית בלי טריפות-הריאה; שכפי הנראה לא התענין בזה, ואולי גם לא רצה בזה, בעיירה כזו – התיתכן הפרת דת בסביבה שכולה סינוֹנים לדת! – וכל עיניו היו נשואות אך להכנסת תיקונים במוסד החילוני – ה“טכסא”. סירכות-הריאה – דין-ישראל הוא, ואל תגעו בו ובבעליו, בבעלי-הסירכות, ואך לבעלי-הטכסא שימו לב, בהם תמרודו!

ורק עם בוא האמן ב“ספר-הקבצנים” לראות ראיה אמיתית את פני הדברים, מתחילה ההערכה הנכונה, זאת אומרת הבנת ההבדל העיקרי שבין ישראל לעמים ובין ישראל לישראל בעצם. הדתיות הישראלית, אמנם, אינה נפגעת בדיבור גם אז, בבאי-כוחה הרשמיים, למשל, אין אנו נפגשים, כמדומה, בכל הכרכים שלפנינו, ואולם את נושאיה בהמון אנו רואים ורואים, אנו רואים, שאצל היהודים אין ריליגיוזיות ואי-ריליגיוזיות, כלומר, יחס ואי-יחס לעולמות אחרים. אצל היהודים הכל ריליגיה מחוסרת-יחס. היהודים אינם עם ריליגיוזי, כי אם אנשים המחזיקים בדת, רבים מתוך צביעות ושפלות-הנפש, כדי שהדת תחזיק אותם, ובדרך כלל – מצות-אנשים מלומדה!

גם באותה תקופה, תקופת-ההערכה, אין מנדלי נוגע בערך העברי, העברי ההיסטורי, כי אם בערך היהודי, היהודי של היום, היהודי מסביבת הגיטו של רוסיה ופולין במחצית הראשונה ובראשית המחצית השניה של המאה התשע-עשרה. ואולם האמן כבר אינו מדבר, כמשכיל (וכמו שציינתי לעיל, בפרק ב') על הסביבה בלבד, כי אם על הסביבה והאופי. מתחילה היה העיקר: הוי, אנו סובלים צרות מן הסביבה, מן הסביבה הנכרית, מן הסביבה היהודית – אבל צרות, וצרות-הסביבה; ואולם אחר-כך, כשגדל, היה לו לעיקר, מה שהצרות, בעיקרן, בנו הן תלויות בהרבה; מה שאלמלא היינו אנו מה שהננו, אולי גם לא היו צרות שכאלו באות עלינו. מתחילה היה העיקר רק כאב-הצרות, אחר-כך – צער-העלבון, כאב הכרת האופי הלקוי…

אז נכתבו ספרי הבוז והביטול: “ספר הקבצנים”, “מסעות-בנימין”, “בימי הרעש”… בספרים אחרים יש שהוא בעצמו פוטר ברבה מקלקולינו התהומיים ב“אנחה יהודית”, יש שהוא נרתע לאחוריו מפני התהום ואינו ניגש להביט בו ויש גם – בשלמו מס לאידיאולוגיה הלאומית של סביבתו האודיסאית-התלמיד-חכמית – שהוא מוהל את נטף-הרעל בקדרה של שמן-זית. ואולם שלשה אלה כוחם הנורא בזה, שלקריאתם תוקפת אותנו אימת בחילה לפעמים עוד יותר מבהילה ובמידה יותר גדולה מזו שהמחבר בעצמו נתכוון אליה. יש גם באלה עמודים, שמנדלי אולי אינו מתכוון בהם כלל לזה שנדמה לנו, יש שהוא מסיח לפי תומו, ולא עוד אלא שיש שהוא, האמן, גם נהנה, נהנה הנאה מרובה על יכולתו לתאר אפני-חיים ידועים (וההנאה ניכרת!), ואנחנו באותה שעה חשים דוקא אחרת, אחרת, אנחנו מתמלאים אימת הבחילה…

“כל ישראל קבצן הוא וסגי” – קורא אלתר ברצונו של מנדלי. סגי היה וגם יותר נכון אילו היה אומר: “כל ישראל סרסור הוא”…

הסרסור! הבריה דלית לה מגרמה כלום; שאין לה כל קודש וכל דאגה לציבור; הבריה, שאינה מוסיפה לעולם משהו על מה שהיא מעבירה מיד ליד; הבריה החיה תמיד מתיווּך בין שני צדדים, ולפיכך עליה להסתגל מיד לשני הצדדים; הבריה, שאינה מוקירה ואינה יכולה להוקיר כל עצם, ובראשית כל ובאחרית כל היא נותנת לבה רק לשוה-כסף של החפץ…

הלא גם “התורה הקדושה” בעצמה אינה אלא “הסחורה הכי-טובה” שירת הערש של היהודי; הלא גם דף-הגמרא ופרק-המשניות אינם נערכים לעומת כתב-הבקשה בשפת-הממשלה אלא על פי מחירם של זה ושל זה (כרך שני, ע' 154, וכרך שלישי, ע' 75). “וזו הרי היא דרך היהודים וטבע שנטבע בהם מקדמת דנא, בזמן שרואים מטבע-זהב אצל ברנש, יהיה מי שיהיה, הרי הוא להם לאלהים” (שם, ע' 36 – 7 ).

כמה רחוקים הפסוקים החותכים האלה מאותה הגאוה הלאומית של ראשית תקופת חיבת-ציון המודרנית, שהתבטאה בצורה נאיבית כל כך בשירו של המצי"ר מאנה: “עם עולם”:

אָז תִּרְאוּ, תָּבִינוּ,

תַּשְׂכִּילוּ, תַּאֲמִינוּ,

כִּי נַעֲלִים אָנוּ עֲלֵיכֶם.

לֹא יִירָא כָל רֶצַח,

לֹא יִבּוֹל לָנֶצַח

עַם מוֹצִיא רָב אַנְשֵׁי רוּחַ…

איש רוח רב – בנימין המשולח – יש, אמנם, גם באותו הסיפור, ב“לא נחת ביעקב”, שבו נאמרו הדברים ההם. אבל איש-הרוח ההוא יורד ונופל. הזהב מנצח.

אמנם, זאת אינה אומרת, כי אותה הגאוה הלאומית החיבת-ציונית זרה לנדלי לגמרי. להפך! עם כל יחסו הפובליציסטי השלילי אל חיבת-ציון בתור תנועה ישראלית, שאנו מוצאים בפגישותיו עם “פלוני” ועם ה“קארליני” (בכמה מקומות ב“בימי הרעש”, וביחוד בע' 92), הנה האידיאולוגיה החיבת-ציונית, ודוקא הבעל-הביתית, שריח בית-כנסת של נאורים נודף הימנה, קרובה אליו בהרבה. גלות וציון, ז’ארגוניזמוס ולשון-קודש – בודאי! יהדות!… ובאמת, ההוא, משורר-הסביבה, שהתחיל בידיעות-הטבע על פי דרישת הסביבה המשכילית ולצרכה ושבאותה שעה נמצאו בפיו גם קולות-קריאה סמולנסקיים טהורים: “כל עוד שפתנו וספרותנו אתנו לא יחת ישראל מעם” – ההוא לא יושפע כלל מהסביבה החדשה של ק"ק שיחור וכנופית מכריו שם, אותה הכנופיא של עודרי יהדות ולשון-קודש ויושבי “ישיבות-הועד” בתוך עיר של מאות אלפי יהודים בורים ומתבוללים? “חיי כנסת-ישראל – לא פסקו החברים באותה העיר הגדולה מדבר באזני ר' שלמה השכם והערב – אף על פי שנראים כעוּרים, שחורים וסמרטוטין מבחוץ, אבל נאים הם בפנים. רוח כביר בתוכם, רוח-שדי הוא נושב תדיר ומכה בהם גלים, לטהר אותם מכל זוהמא ורקבון. הזיקין והזועות, שמתרגשים ובאים עליהם לפרקים, הם ממרקים אותם ומחדשים את כוחם. דיוגינוס הוא ישראל באומות-העולם, ראשו בשמים ועל אל-אלים יחשוב נפלאות, והוא בעצמו דר בחבית ותחום-דירתו מצומצם, ד' אמות. תחת גל עפר ואפר בחדר ובבתי ישיבה ומדרשות מתלהטת אש-תורה ומחלקת אורה וחום בין כל העם, מן הקצה אל הקצה, וכל בניו, הקטנים עם הגדולים, לומדים ויודעים ספר וכו' וכו' (כרך שני, ע' 181). והדברים האלה אי-אפשר היה להם שיעברו בלי כל רושם, בפרט שהשומע היה מוכשר מאליו לקבלם. ומכאן ההתפעלות שבאותו כך שני, ע' 208, ד”ה: “עתה יבוא וילגלג מי שימצא את לבבו”; מכאן האפותיאוזה הרבה של חגי ומועדי ישראל בשורת סיפורים-מאמרים שלמה בכרך שלישי (שהגדול שבמנדלי, אמנם, מציץ גם שם לפעמים לתוך החרכים, אבל בעל-הבית המעונג עונג שבת ויו"ט חוזר, בכל זאת, פעם בפעם לעַלה ולקַלס); מכאן דברי הקילוסין ולבנימין בעל-החכם ובעל-העצה (לבלי להחליף בבנימין הנוסע, אף על פי שאליבא דאמת ערכו של אחד אינו גדול משל חברו), שהמאור שבתורה נוצץ בתוך עיניו ועל מצחו הגבוה רמז יש בו, כלומר, אחד מאלה מיוחסי-עולם עתיקי-יומין שירדו מגדולתם ³…

ברם, הזהר יזהר הקורא תמיד להבדיל אצל האמן האמיתי בין המוֹטיבים העיקריים והבלתי-עיקריים שלו. מסירת ארחות-החיים של היהודים עם כל מה שיש להסיק מזה – זהו המוֹטיב העיקרי אצל מנדלי, לא כן הקילוס המליצי, שאינו אלא ארעיי, מין תשלום-מס לאיזה רוח שׂוֹרר כיום ולגירסא דינקותא מן העבר – דברים שלא מיד אפשר להמלט מהם. וסוף-סוף, הרי ראינו, שאפילו כשהוא בא להשתחוות לבנימין היועץ לא יסור הלעג הבלתי-נדחה מעל שפתיו בתיאור ביתו ומעמד-חייו… מה שמוסיף במידה ידועה קוֹמיוּת לפרצופו הקוֹמי של הטוב שבנמלי-כסלון (ר' בנימין זה, המשובח בקן-הנמלים הכסלוני – כי גם לקן-נמלים יש מובחרים ומשובחים! – הרי, סוף-סוף, בעל צורה קוֹמית הוא, שמתוך טעות עמד מנדלי ושיוה עליה הוד של טרגיות).

ובאמת אמרו: לא יראה רוח האדם הישראלי כזאת, רק כזאת שב“ספר הקבצנים” ו“מסעות בנימין” – וחי. לא יראה הסופר העברי כך, רק כך – ויכתוב. מחנוק! מחנוק! מחנוק! ורק הרוח הבריא של איש-סביבה בריא כמנדלי הצילהו, הראה לו לפעמים, לאשרו ולהצלתו, גם לא זאת, הראה לו איזה פרטים, אחרים, יוצאים מן הכלל, הראה לו את ר' אברהם, את ריזא הפונדקאית, את רפאל הקומיס – ויחי מנדלי זקננו, ויחי ויכתוב, ויכתוב לנו את “בעמק-הבא”!

נמצאו די אונים בנפש האלון השָׂב גם לזאת!

אכן היו ימים – ואין תימה, כמובן! – ש“ברוגז ובוז עזב את כסלון ואמר, אין לי עוד חפץ בה וביהודיה ולא אוסיף עוד לטפל בהם עד עולם” (כרך שלישי, ע' 14 – 15 ). וכך “עברו ימים והוא שתק, לא פקדם לשלום ולא כתב להם דבר”. אך “פתאום היה מעשה והתעוררו בו רגשי-געגועים לעיר-מקלטו זו ולכסלוניו, הנאהבים והנעימים, לבלות אתם ימי חייו במנוחה, קפואים על השמרים כקדם” (שם, סוף פרק א' מסיפור “בסתר רעם”)

במנוחה ובקפאון. כי מתחילה, בשנות עליתו ועמידתו, היה יוצא אל תיאור-הדברים אך מתוך הערכה. תמיד ניסר הקול: עם זה חי כך ולא כך, כך עם ישראל מתפרנס, כך הוא פרק ורבה, אלה הם מנהגיו, אלה הן דעותיו, מלא הוא נודדים רומנטיים כאלתר ופישקא, נוסעים אמיצים כבנימין וסנדריל, חלוצים מסורים כר' ליב ור' מנדלי. שמע מינה… היהודים הם כך, ומה שלא יעשו ואיך שלא יתנהגו – יהיו כך. יהיה כך. ההערכה מתוך כך באה עד קצה. הכל איפוא כבר היה ידוע; להוכיח כבר לא היה צריך כלום. ונתבצר מקום לתיאור-הדברים מתוך מנוחה וקפאון.

בציור לידת הרשלי ב“בעמק-הבכא”, לידת נפש חדשה,שלכלכלה לא יהיה במה, כבר אין אנו שומעים את קול חירוק השינים על הבטחון היהודי מחוסר-הבסיס, כי אם קול אחר, לגמרי, קל יותר נוח, יותר שלו, יותר אנושי-שיר ומלא בת-צחוק של חמלה…

אמנם גם כאן, ב“בעמק הבכא”, אנו עומדים על כך הסתירות שבחיינו, גם כאן אנו רואים את הפיכחות ואי-החושיות, את החוסר-האמונה והסמיכה על הנסים; גם כאן אנו רואים את כל השליליוּת שבר' אברהם אפילו, ואת כל האימה שבפרחי-הגיטו הטיפוסיים, באותם גידוּלי הבּצה שלנו הכסלונית – הבריות האדמוניות היפות, שגם נפשות-אדם אינן להן אלא סחורה ועסקי סרסרות. אמנם, גם כאן עוד יוציא לפעמים נחש-ההערכה את ראשו. ואולם החמלה השירית מרככת את הכאב. הן עוד ב“ספר-הקבצנים” קראנו: “כל תוכחתם של מוכיחים וספרי מוסר אינה מזעזעת את נשפי ומביאה לידי חסד ורחמים כאנחה מלב נשבר וכהגה וקול-הברה של כינור” (כרך ראשון, ע' 94).

ב“בעמק-הבכא” – יהודים פרטיים, בעיקר, ויסורים פרטיים. “כשהנשמה כואבת ושרויה בצער היא צועקת וסופדת ושפה אחת ודברים אחדים לה בתוך כל בני אדם. לשונו של הלב היא לשון אחת לכל באי עולם” (שם). כולנו נמקים ביגוננו – ומה טוב? ומה רע?

“שנאתי את הסרסור”… ואולם הגם את הסרסור הנדכה והאומלל, המוביל את ר' ליב ור' מנדלי אל הקארליני, שנשאר לבסוף בלי כל, וכל יגיעו עלה בתוהו (“בימי הרעש”),והגם את ר' אשר הסרסור מחוּסר-הלחם ב“בעמק-הבכא” – הגם אותם אפשר לשנוא? לא, נגש אל הנפשות החיות האלה כמו שהן, נחיה אתן, ואז ודאי נראה – אם נצטרך לזה – שגם אצלן, אחרי הכל, יש – לא תאמינו? – מעין איזו רוח יתירה, רוח-אדם… מהיכן? אבל כך הוא הדבר…

כך הוא הדבר. תהיינה קבציאל וכסלון ובטלון מה שתהיינה – אבל הלא יצורים חיים גרים בהן, יצורים אומללים, סובלים ונענים. לא נדכאים מן הגויים, לא נדכאים מבעלי-טובות, לא נדכאים מחמת רוע-תכונתם – נניח לזה! על זה כבר דיברנו! כך! יצורים חיים כשהם לעצמם, חלשים, עניים הרוצים להתפרנס, הרוצים לחיות, הרוצים לנשום… המון בית-ישראל – לא בוּרז’וּאזיה יהודית שבערי המערב, שכל דברי האנטישמיים ביחס אליה הנם אמת וצדק, אם נאבה להודות ואם לא נאבה; לא תורנים יהודים במזרח, נושאי מוסר- היהדות ודואגים למהותה ולקיומה; כי אם הרשלי ואביו ואמו, משה’לי ואביו ואמו, ואחיהם ואחיותיהם של הרשלי ומשה’לי, ביילה ואביה ואמה, בני ביתו של ר' אשר הסרסור… המון יהודי חי בעמק-הבכא… רגשותיהם של כל אלה, געגועיהם של כל אלה, אמונותיהם, דמיונותיהם, תקוותיהם של כל אלה… שלנו! שלנו!… איזו רחמנות!

לא רגשי כבוד והערצה, לא קילוסין ופאתיטיקה, כי אם רק רגש-רחמים אמיתי של עממי בריא הוא הנותן את הנעימה המיוחדה לקולו של מנדלי ב“בעמק-הבכא”, אותה הנעימה המרעידה את הלבבות, מכמירה את הניחומים וסוחטת דמעות חמות מן העינים – עד היום הזה!

גדולה חמלה. וגדולה היא עוד יותר המנוחה, שבה יסופר על חיי שלמה ב“ר חיים בימים ההם. רוב הפרקים כאילו נכתבו לכתחילה לשם כריסטומאטיה מראש ועד סוף. גם המספר גם הקורא אינם צוחקים ואינם בוכים, אינם תמהים ואינם מרחמים, כי אם מלאים שמיעה וראיה. אנו קוראים, למשל, את הפרק השלישי (כרך שני, ע' 192) ורואים את ההשגות הקטנות והמידות השמיות המשונות והאמונות התפלות והנימוסים המגוחכים – ואין רוגז! ר' חיים בעצמו הלא מכּרנו הוא: בר' בנימין המשולח ראינו מקצתו. אלא שאותה צורה, מפני המתיקות המכוּונה שבצירוף-צבעיה, עושה עלינו את הרושם המהופך מזה שאליו נתכוון המצייר. לא כן כאן, שהכל בא בשקט וביד בטוחה. שלמה הקטן בעצמו יושב כאן (בפרק ששי) ורואה חלום באספמיא, ממש כמו הרשלי בילדותו ובנימין השלישי בגדולתו, אבל כאן אין כעס ואין לגלוג, כי אם קבלת דברים שלוה, קבלת דברים כמו שהם, קבלת דברים, שהדר-השׂיבה חופף עליהם. ואפילו כשיסופר כאן על דרך בני-ישראל לצעוק בשעת הסכנה ו”להתחזק ולפצות פה ולומר שירה בגאון ובקול ענות גבורה" לאחר הסכנה (שם, ע' 211 וגם ע' 223) – הטעמת הקול אחרת היא. קול שכזה שַאֲנִי. בכל הספר הגמור הזה ( כל פרק ופרק שבו הן ספר גמור הוא) קול אחר ואויר אחר. ציוּנים שלֵוים בספר-זכרונות. התמזגות נוחה עם צורות-חיים קופאות, בריאוּת ומנוחה של בריאוּת.

 

מילואים⁴    🔗

I    🔗

“אחר שכל האולם שונאים את היהודים – שאל אותו סופר רוסי בתמימות – וכי אפשר לאמור, שכל העולם חייבים והיהודים זכאים?”

ושאלה כזו – מוסיף אחד-העם בעצמו באותו מאמר, ב“חצי-נחמה” – מתגנבת עתה גם אל לב רבים מאחינו: וכי אפשר לאמור, שכל אותן התכונות הנשחתות והמעשים הרעים שכל העולם מיחס ליהודים אינם אלא ‘בדותא’?" (על פרשת דרכים". חלק א‘, מהדורא ג’, ע' 135).

ואחד-העם אומר: כן, אפשר לומר, שכל אלה אינם אלא בדותא. הוא אינו מתפעל כלל מפני הסכמה הכללית, כי אין שקר ואין איולת, אשר לא תוכל לבוא עליו ההסכמה הכללית הזאת, אם אך תנאי החיים נאותים לזה. לו לא איכפת, כנראה, מה שתנאי החיים, אמנם, נאותים ונאותים לזה, שתחובר עלינו הסכמה כללית שכזו מצד ההמון, באשר שהאמת האמיתית הלא על צדנו היא וההמון המסכים אינו אלא המון. בכלל, המון בני האדם יש להם היקשים מוטעים, כגון לדון “מן הפרט על הכלל” ואת ההגיון הנכון לא ידעו. "כל החזיונות הנראים באיזה דבר פרטי רגיל ההמון ליחס אל הכלל, שהדבר ההוא מתחשב עליו לפי שמו התמידי, מבלי להתבונן, כי ‘פרט’ אחד יוכל להתחשב על ‘כללים’ רבים ביחד, כלומר, להיות שותף בתכונה אחת עם פרטיו של כלל אחד ובתכונה אחרת עם פרטיו של כלל אחר בעוד שהשם הנקרא עליו מציין רק את התיחסותו לאחד הכללים באחד מצדדיו, לא בכולם. על משפטים ממין זה תוכל להשען, וגם תשען באמת, ההסכמה הכללית ביחוּסה אלינו: פלוני ופלוני הם יהודים לפי שמם ורמאים לפי תכונתם; שמע מינה, שהיהודים הם לפי תכונתם רמאים. ההגיון האמיתי ישיב, אמנם, על זה, כי אף אם היו באמת כל היהודים בדורנו רמאים, אין מזה עוד ראיה, שהיהודים הם רמאים, כלומר, בתכונת הרמאות הנמצאת בכל יהודי נמצאת בו מצד התיחסותו אל הכלל יהודים ולא מצד איזה כלל אחר (למשל, כלל-‘סוחרים’), שגם אליו מתיחס היהודי בתור פרט, ביחד עם אחרים אשר דבר אין להם עם הכלל יהודים, (שם ובע“ב, עי”ש).

“ההגיון האמיתי”, כפי שהקורא רואה, הוא בדברי אחד-העם ולא בהסכמה הכללית ההמונית, ועל זה היינו יכולים איפוא לשמוח – אלמלא… אלמלא ה“דא עקא” שבדבר. דא עקא, ראשית, שלא רק ההמון הפשוט, ההולך כבהמה בבקעה אחרי ההסכמה הכללית, כי אם גם רבים מגדולי האנושיות, מהמהפכים הגדולים, שבעטו בכל הסכמות כלליות, עָינו אותנו, תיעבו אותנו, בזו לנו. הלא דבר הוא… ושנית, דא עקא, שאותו ההגיון האמיתי הפילוסופי של אחד-העם באמת אינו זר למקטרגינו, החכמים וההמוניים גם יחד, שבכל אופן אינם תינוקות כלל ואינם דנים כלל מן הפרט אל הכלל, אלא, להפך, מן הכלל אל הפרט. לא דידוּקציה – חם ושלום! ידיעתם את הכלל מן הנסיון ההיסטורי באה להם, ודא עקא, שהמעמיקים שבהם דוקא אינם דנים לרעה כל פרט ופרט יהודי, שיכול הוא להיות גם לא סוחר ולא רמאי, או, אם תמצאו לומר, גם סוחר ולא רמאי, כי אם את הכלל הם דנים. הם אומרים: אומה חנוָנית ומַלוה-בריבית זו בכלל דרך רע לה בעולם, תפקיד רע היא ממלאה, תכונות רעות בה במטבע ברייתה, כנראה ממעשיה ומחנוָנותה ומעסקי-הריבית שלה ההיסטוריים, וכל זה ניכר ומתגלה אפילו בפרט הטוב, הישר, המוסרי – להוותו. הקללה והעוון והאסון של הכלל הזה נחרתים בבשר כל פרט ופרט שלו ומניחים עליו את חותמו להיות נופל מן הפרט הדומה לו של כלל אחר, כלל חשוב, ברוך, מאושר.

אבל אפילו אותו הלימוד ההמוני והבלתי-הגיוני “מן הפרט על הכלל”, שאחד-העם מתמרמר עליו – וכי באמת אין לו כל מקום במחשבות-החיים של בני האדם? ודאי, “התבונה הצרופה”, שלנגד עיניה רק היקשים על פי חכמת ההגיון, לא תאבה לדעת ממנו. אבל הנה האמנות, שלנגד עיניה תמיד חיי האדם הבלתי הגיוניים, האמנות, עד כמה שאנו יודעים, הולכת דוקא בדרך זו של כיוּל הפרטים הנפגשים לה. האמנים, שגם הם מחפשים לדעת את העולם והחיים לא פחות מבעלי “התבונה הצרופה” – על יסוד מה יסיקו את מסקנותיהם האמנותיות, אם לא על יסוד הנסיונות שהם מקבלים מן הפרטים שהם רואים יום-יום? בהכרח תלמד האמנות מן הפרטים על הכללות, בהכרח תכייל, בהכרח תבקש למצוא בכל “תכונות”, השנואות כל כך על הפובליציסטן שלנו. ואף האמן שלנו מנדלי מוכר-ספרים – האם לא ילמד משוכני-כסלון הפרטיים על תכונות-כסלון בכלל? האם לא ידבר על השפעת התכונות הכסלוניות על שוכניה של כסלון? האם לא הטיפשות שבמאכלי היהודים ודירותיהם וזיווּגיהם ומלבושם וארחם ורבעם והמהומה והיריד שבמרחצותיהם ובפונדקיהם, האם לא כל זה, שפגש באיזו קיבוצים פרטיים, יגיד ויעיד לו על אודות טבע-עצמותו של היהודי בכלל, על אודות האופי היהודי? שובו, רבותי, וקראו את העמודים הראשונים של “בסתר רעם” (כרך שלישי) וראיתם על איזו יסודות פרטיים, בלתי-הגיוניים, בלתי-מדעיים, יצרף האמן שלנו את קולו להסכמה ההמונית הכללית.

II    🔗

ההסכמה הכללית. לא, רבותי! מפני ההסכמה הכללית הגויית כשהיא לעצמה לא נֵחַת. הטרם נדע, איך הסכמות נעשות ומי הם לפעמים בעלי-ההסכם? ואולם גם להסכמה הכללית שלנו, של בעלי האידיאולוגיה הלאומית הידועה, כי אפשר ואפשר לומר, להפך, שהכל חייבים ואנו זכאים, כי יש רק תנאי חיים חיצוניים, אבל לא סיבות-חיים פנימיות לקטרוג הכללי עלינו – אל-נא נטה אוזן. למה בכלל תהיינה הסכמות מקובלות בינינו?

אם הגוי הגס הווּלגארי והאַקטוֹרי שבשקספּיר, שדוקא הוא ודאי שכבש את עולם-הרוח האירופי זה שלש מאות בשנים, עשה במזימה ובבלי דעת את שיילוֹק היהודי לשואף דם ונקם, הרי נשחק וננוד בראשנו ל“ראש-של-גוי” זה, שלא יכול להשיג (כגויים הרוסים עד היום, המאשימים אותנו, שלצורך-דתנו נחוץ לנו דם), כמה נקיים היהודים מדם ועד כמה אין שייכות ליהודים עם דם ממש, עד כמה זרים ליהודים המשקאות החריפים –

ואולם אם – לאסוננו! – כזב בפי הצוררים האומרים, כי אנשי-דמים אנו, מי יודע, אם גם שקר הוא בפי מבזינו מבחוץ, ובעת האחרונה גם בפי שונאינו מבית כי מחוסרי- דם הננו… אם נקיים אנו מעלילה אחת, מעלילה שלהם – וכי כבר נוכל להתנחם, שכשם שלעלילה זו אין יסוד, כך גם אין יסוד לכל מה שאחרים טופלים עלינו מתוך בוז ושנאה, ומה שיותר נחוץ לדעת – שאין כל יסוד ואין כל מקום לבוז ולשנאה?

ובינינו לבין עצמנו. שאלה אחת קטנה, רבותי! שאלה אחת קטנה, אבל חמורה וגם במובן ידוע עיקרית, שלפלא יהיה, אם לא תתעורר בכם בעצמכם מעולם: מה אילו היה איזה עם אחר במצבנו, ואנחנו היינו הגרמנים, הרוסים וכו' – האם לא היינו בזים לו? האם לא היינו שונאים אותו? האם לא היינו מטילים עליו מבלי משים כל עוון ואשמה?

ברם, מימי “הדעה הלאומית” בספרותנו, הדעה שעוד לפני עשרים שנה ציין אותה “מנחם הסופר”, שהיא מוליכה אותנו לקאנוֹסה, נתאזרחה הקריאה האחת: שקר כל הדבר אשר אויבינו צוררי-בני-שם מחפים עלינו ועל תכונותינו! עפרא לפומא דאומרים, כי פאראזיט הוא היהודי, כי אנטי-מדיני הוא היהודי, כי אין דבר קדוש ליהודי, כי אין היהודי קשור לשום דבר באמת, כי רק אל הריוח הרגעי עיניו נשואות, שקר! שקר! לא-נכון! לא-נכון! הן ראֹה ראינו, כי דת-היהודים היא דת של עובדי אדמה; הן ראה ראינו, כי היהודים יצרו להם מדינה רוחנית לאחר שאבדה מהם הממשית; הן ראה ראינו, כי דברי ימי ישראל הם מחאה נמרצה אחת נגד תורת החומר; הן ראה ראינו, כמה הקריבו היהודים על מזבח-דתם, כמה עלו על המוקד; הן ראה ראינו, כי ישראל הוא עם שאין לו הוֹוה, כי אם רק עבר גדול ועתיד גדול; ולבסוף: הן ראה ראינו, כי עם-ישראל נתקיים על אף ולמרות וכו' וכו' וכו'.

הנה “ההסכמה הכללית”, ששׂררה בספרותנו העברית בחצי-יובל-השנים האחרון. ואולם הוא הדבר, שההסכמה הכללית, כפי שהורנו אחד-העם, אינה משענת כל כך בטוחה. הפקפקנים והכופרים מגיעים גם עדיה וחותרים תחתיה וגורמים לשינוי ההסכמה הכללית…

III    🔗

הפקפקנים והכופרים שלנו, שבאו לספרותנו בעת היותר אחרונה, אומרים: מה? היהודים נתקיימו? כן, אמת, נתקיימו. אבל ההתקיימות, רבותי, עדיין אינה זכות. ודאי טוב לאדם, לעם, לכל אורגניזמוס היוֹת מאי-היות, טוב לחי מן המת ונעים הקיום – אבל הקיום כשהוא לעצמו עדיין אינו מעיד על אופי חשוב. בן-אדם זה, למשל, הגיע לזקנה מופלגה – טוב מאד; אבל מפני שׂיבה, אם שיבתו אינה תוצאה של תכונה רבת אונים וחיים נעלים, לא נקום ופני זקן לא נהדר בזכות זקנותו גרידא.

היהודים הם אחד מן העמים הקדמונים, שנשתּיירו ונתקיימו. איך אומר מנדלי? “שיירות הולכות ושיירות אחרות במקומן באות – והכסלונים והקבציאלים לעולם אינם פוסקים” (כרך שלישי, ע' 103). אבל עובדה זו עדיין אינה מלמדת אותנו כלום. לא תמיד המעולה מתקיים; אלא שקיום הגון מתקיים תמיד רק המעולה. ודאי יש איזה סוד בזה, בקיומנו הארוך, ודאי יש איזו סיבה מיוחדת – כל ההוָיה מלאה סודות וסיבות – אבל אנחנו לא נוכל לדעתם. אנחנו יכולים לדון רק על ערך-קיומנו, על אופן-קיומנו. ואופן זה אינו נותן לנו כבוד ביותר.

עמנו נתקיים. אבל יש קיום סוציולוגי ויש קיום ביולוגי. “זו הנמלה הכסלונית שתי קרני המישוש לה בתבנית ידי אדם, ובה תמשש כל דבר הנמצא לפניה בדרך. ולה חוש-הריח טוב ונפלא מאד להריח מרחוק כל דבר-חפץ, ואפילו הוא טמיר ונעלם תשע אמות בקרקע, או צרור בשמלותיך. עם לא עז הבריות הקטנות האלו ובתחבולות מחוכמות הן משיגות צרכיהן, והוא מחסד הבורא ורחמיו על כל מעשיו, היושב וזן אותם עם ביצים כנים יחדיו” (כרך שלישי, ע' 14). “אנו ציבור וגל של נמלים” – אומר ר' שלמה בר' חיים לבני חבורתו בפתיחתא דמנדלי מוכר-ספרים ל“בימים ההם” (כרך שני, ע' 182).

כן, אנו מתקיימים, אנו חיים. כן; אבל מה הם חיינו? ירושה אין לנו. דור לדור לא יוסיף כלום. ומה שהורישו – הספרות הרבנית – מוטב היה אלמלא נפלה לנו ירושה זו. אבל, בכל אופן, עכשיו היא הולכת וכלה… כל חזיונות-חיינו אומרים לנו, כי רק המונים יהודיים ישנם, החיים חיים ביולוגיים נמליים, אבל עם יהודי קיים במובן הסוציולוגי, עם שדור דור בו הוא אריח נוסף על זה שקדם לו וכל חלק וחלק שבו מאוחד עם חברו – עם יהודי כזה כמעט שכבר אין בעולם. כל חזיונות-חיינו מעידים, שאילו היה אָפינו אחר, לא היינו, אולי, מתקיימים, אלא שאילו אף על פי כן היינו מתקיימים, אזי היה קיומנו עתה אחר לגמרי. וכשאנו צועקים כיום הזה: אנו אם עתה לא נהיה לאחרים, אנו אם עתה, בהשתנות תנאי הסביבה, לא נהיה לעם-סגולה, זאת אומרת, לעם ככל העמים, שכולם סגולה בשביל עצמם, נאבד מהר – פירוש הדברים: נאבד בתור עם, נאבד במובן הסוציולוגי; בתור המוני צוענים, פֶּדְלֶרִים, קוֹמיווֹיאז’וֹרים ומשרתים בבנקים, בתור שכאלה, במובן הביולוגי, נוכל להתקיים עוד הרבה ימים ושנים, כשאשר נתקיימנו עד כה, גם אם לא נשנה ולא ישונה כלום…

IV    🔗

כשאומרים איפוא: הבו גודל לישראל מפני שנתקיים! – יש מקום להציג סימן-שאלה: אבל איך נתקיים? יש מקום לפקפק: מי יודע, אם לא טעות היא מעיקרא… מי יודע, אם נתקיימנו מתוך עוז נפשי או מתוך חולשה, זחילה וכשרון-ההסתגלות?.. לא רק שאלת המחיר כאן: כמה שילמנו ובמה שילמנו בעד קיומנו, כי אם בעיקר: משום מה נתקיימנו ומה עשתה, לפיכך, ממנו העובדה של התקיימותנו?

מנדלי בשיחתו עם הקארליני מוצא, שכל דבר שגרם לקיומנו, יהיה מה שיהיה, טוב הוא. גם האגואיזמוס היהודי, האנטי-חברתיות היהודית טובים הם, הואיל והחזיקו, לפי סברתו, את קיומנו. “מה שאתה, אדוני – אומר הוא לאיש-שיחו בלישנא דמשתמעא לתרי אפי – מחשב לישראל למידה רעה, אלהים חשבה לטובה להחיותם בה עד היום הזה. אלמלי ויתר כל אדם מישראל על אהבת עצמו ונשתתפו יחד לתועלת כל האומה, להגן עליה בפני המזיקין, כבר אבדו מן העולם כשאר הגויים, שביטלו את הפרט מפני הכלל ותועלת-היחיד מפני תועלת-הרבים ובאו להלחם על עניני העולם הזה, להיות מנצחים או מנוצחים, ונשמדו מפני אויביהם החזקים מהם. כל יהודי ‘עם קטן’ הוא מפני עצמו. כשאתה לוחץ את האחד אין השני חושש, ובשעה שזה נתון בצרה ונרדף על צוארו, חברו – אם חסיד הוא נאנח עליו ואומר: ‘ברוך הטוב והמיטיב שלא פגעה בי הצרה הזו’ והולך ומתחבא כמעט רגע עד יעבור זעם; ואם עשיר הוא – מתעלם מאחיו העלוב ומתברך בלבבו: ‘שלום יהיה לי ונגע לא יקרא באהלי’. – הנח להם לישראל, הנח להם ואל תבוא במשפט עמהם על המידה הזו. מוטב שיהיו מודים במידת אהבת עצמם ויתקיימו בארץ, ואל יהיו כופרים בה ויֶעָקרו בבת אחת מן העולם” (כרך שלישי, ע' 98).

ואולם אנן “מוטב” זה לא גרסינן. לא מפני שאנו מתנים תנאים עם קיומנו, שבאופן זה אנו רוצים בו ובאופן אחר אין אנו רוצים. ודאי אנו רוצים להתקיים, לחיות, בכל אופן, אם כנמלים ואם ככלבים. ודאי טוב לכלב החי, המודה במידת אהבת עצמו ובמידת ההסתגלות וההתרפסות ומתקיים בארץ, מן הארי המת, שאהבת עצמו דחפתו לעמוד מול הקמים עליו ונעקר מן העולם. ואולם בבואנו להוציא משפט על ערך הקיום של זה ושל זה – אז בודאי אותם הגויים, שביטלו את הפרט לטובת הכלל ובאו להלחם על עניני העולם הזה, חשובים לאין ערך מאלה היהודים, שאינם חוששים לשום דבר, אלא כל אחד עושה שבת לעצמו ובשביל עצמו; ובמלחמת-הקיום, כי יצא קיבוץ בני אדם להלחם לטובת חייו ולכבוש עמדות לקיומו – והנה “לבנים מנופצות וחומר רעוע לא יצלח למלאכה” (שם, מדברי הקארליני). עם “קיים”, שכל כוח יחידיו אינו אלא להאנח ולהתחבא כמעט רגע עד יעבור זעם, להתעלם מן האח העני ולצבּור פרוטות במסתרים, להתחכך אצל הגויים, להתפרנס מהם ולהתאונן כל היום על רשעתם – לא, עִם עַם כזה אַל נבוא במשפט, כי אינו כדאי לזה.

V    🔗

ובאים הם ואומרים: המארטירולוגיה! הבו גודל לעם-המארטירולוגיה, שנשא הכל ונתקיים, למרות כל הרדיפות, הגזרות והשנאה… ואולם גם בזה מי יגיד לנו: מה היה אלמלא הגזרות והשנאה הקשה… מי יגיד לנו, אלמלא השנאה הקשה והמובנה לבריה משונה זו מצד הכל, אם היתה בריה משונה זו מתקיימת. אבל השנאה הלא היתה דבר שבהכרח, ולכן היה הכרחי גם הקיום. קיום, כמובן, כיאות לבריה שכזו, קיום בלי מלחמות על עניני העולם הזה, כביכול (מלבד הפרנסות הידועות להתפרנס ככלבים וכנשכי-נשך), אלא של עינויים ומארטירולוגיה על עולם הבא, על מלכותא דשמיא…

ויאמרו: שנאה הכרחית זו כשהיא לעצמה מצד הכל הלא שוב מעידנה שיש דבר-מה, שיש איזה כוח באותה בריה…

איזה כוח – ודאי! בכל גוף חי, יהיה מה שיהיה, יש כוח-מה המקיימוֹ. אבל השאלה היא שוב: מה טיבו של אותו כוח? איך הוא מתגלה?

כי מה אנו רואים? אנו רואים, שהיהודים באו אליהם – ולא להפך; שהיהודים רצו תמיד להשתמש בפרי יצירותיהם, רצו לקבל מהם ולא ליצור בעצמם, לא רצו או לא יכלו ליצור בעצמם – לכן נתבזו ונשנאו.

ואל יאמרו: גלות. כל ימי חיינו ההיסטוריים גלות נינהו.

וישמעו: אות על עמידה על הדעת וכוח, כוח יוצר, אפשר היה לראות אילו היו היהודים הולכים מהם, מהשונאים, ויוצרים להם חיים לעצמם. לזה יִקָרא מארטירולוגיה… עוד בימינו, כאשר הציקה הממשלה לאיכרים הרוסים ה“דוּכוֹבּוֹרים” על עסקי דת, עמדו אלה ועזבו את הכל והלכו לקאנאדה לחיות שם כאשר יוכלו. ולעומת זאת יראו רק את הבלימה של מושבותינו אנו, מושבות-היהודים, שבארגנטינה ובפלשתינה. אח, כן, קולוניזאציה דבר קשה הוא! – יאמרו אצלנו בהעויה של יודעי דרכי תבל – אפילו ממשלות אדירות וכו' ולנו אין ממשלה… אבל עם זה שוכחים לגמרי, ראשית, שאם אין לנו ממשלה, כלומר, התרכזות הכוחות העממיים במוסד אחד, הרי זה מפני שמעולם לא היו לנו כוחות עממיים אמיתיים; שנית, שאילו היה עם אחר, ולא אנחנו, נמצא במצב או יותר נכון באי-מצב, שאנו נמצאים בו, כי אז למרות כל הקושי שבקולוניזאציה, לא היה כל קושי עומד לו על דרכו. אצלנו יודעים לדבר על הקושי שבהתישבות ועל השיטות הבדוקות והמנוסות להקל את ההתישבות, בשעה שאין העיקר: אין מתישבים, אין פועלים, אין עובדים, ויש רק חלומות-ספיקולאציה של יורשי ר' לייב המלמד. ולמה כל הדברים? אם אין כיום תנועה ישובית-ארצית גדולה בינינו, אם רק מנינים של בחורים יוצאים מבין שנים-עשר מילונים, הנכונים לרחוץ בנטפי זיעתם את חלאת הסרסרות הנוראה שדבקה בנו, לגול בידיהם המיובלות את חרפתנו ההיסטורית – אות הוא, אות-קין, כי סרסורים בסרסרותם ניחא להו, מפני שכוח לדבר אחר יותר מכובד אין להם. ואם אין כוח, אם דומן ורפש אנו, אם הפיזור יפה לנו ואנו לו, אז אל תיללו על השַמוֹת שההתבוללות עושה בנו, על רוח-היהדות ההולך ומתבטל בעולם, ואל תתחככו, כביכול, גם מעקיצות הבוז והשנאה מכל צד, שהצדק אתן, ובפרט, בפרט אל תעשו עצמכם ל“מארטיררים”, לצדיקים נרדפים על צדקתם. אל תהפכו את הצעקה לצדקה.

VI    🔗

ובאה האפולוגיה הלאומית ומדברת על חזקת היהודים בדתם. אבל איזה יתרון יש בזה, אם החזיקו אבותינו באחדים ממנהגי-הדת, בפרט באלה שלא הביאו להם הפסד-ממון, בתקוה לקבל שכרם על זה בעלמא דאתי? (יִזָכרוּ טליתם ותפיליהם ותעניתם של מנדלי ואלתר יקנה"ז!). הרי השפה, הנימוסים, המעשים וכל ארחות-החיים העיקריים, שבהם יראו כוחות-היצירה של האדם, אפילו בימי הבינים, כל זמן שלא נסגרו בגיטו, וגם אחר כך, היו בחיקוי לעמים, ולא עוד אלא שאף האמונה והמושגים הדתיים היו, לרוב, שאוּלים, מוּקפים מושפעים, בכל אופן, – והשפעה גסה – מאחרים (מלאכים, שדים, כשפים ולחשים שבתלמוד, למשל). איך שיהיה, והיחסים המסחריים מילאו ודאי בחייהם תמיד תפקיד יותר גדול מהיחסים הדתיים, ובכל מקום שהתנגשו והסתבכו ובאו בקוֹנפליקט – לא היתה ידם של האחרונים על העליונה. אך טעות נוראה היא לצייר לנו את ההיסטוריה שלנו כמלחמה ארוכה אחת על קידוש שם-הדת, בעוד שכל אותה המלחמה הארוכה היתה על מתן-זכויות. לא בקידוש השם חיו מאות הדורות, כי אם בתחבולות שונות למלא לטובת עצמם את הפונקציות המסחריות שדרשו התושבים מהם, להבטיח את ממונם ולהעלות שער-הריבית, וגם – לשמור על עצמם מפני השמד. ואולם ויתורים מצד הדת לפקודי הסביבה החיצונית לא חסרו מעולם. גדולה מזו: “היהודים המפוזרים על פני ארצות רחוקות העומדים איש עם אחיו בקשר תמידי כמו היו קרואים ומסוגלים לענף-המסחר הזה – מסחר-העבדים – מסחר נשחת ונתעב על פי רגשי המוסר ויסודות תורת היהדות, אך לפי מושגי הדורות ההם לא נחשב למסחר שפל ונמאס” – יספר לנו גְרֶץ בחלק שלישי, פ“ב, את העובדה ההיסטורית הידועה הזאת, ולא ימנע, בכל זאת להוסיף מה שיוסיף, לתומו או שלא לתומו, דברים על רגשי המוסר ויסודי תורת היהדות ומושגי הדורות ההם. היהודים, עם-המוסר, כביכול, היו, רואים אתם, מסוגלים מאד לענף-המסחר הזה בנפשות-אדם, ואף על פי כן, המוסר הוא מוסר ויסודות תורת היהדות נשארים יסודות. רק דבר קטן אחד: לגבי מושגי הדורות ההם היו אין ואפס. וכי מה הייתם דורשים, שהיהדות החזקה לא תכוף ראש בפני רוח-הזמן, לא תקלוט כל דעות התהלכות, לא תתפשר עם הסיבה, לא תסתגל ל”מושגי-הדורות"? וכי מה הייתם רוצים, שמנדלי לא יעשה בנפשו עם קונו כל אותן הקנוניות, שהוא עושה עם חברו-לעסק?

בתפילות, בפיוטים ובספרים קדושים באו היהודים בטרוּניוֹת לריבונו של עולם, על שאינו גואלם, על שאינו מובילם קוממיות לארצם, והם הלא מרבים כל כך לעשות לשמו הגדול, למרות כל הגלות המרה, המפריעה בעדם מקיים כל החוקים והמצווֹת כהלכתם. ואולם עם זה נשארו תמיד בהנאה במקומם, בתוך הגויים הרשעים, כל זמן שאלה נתנו להם לשבת; שילמו, כמובן, גם בכסף בעד חייהם, התבצרו בשריונם, שריון-הצב, בעת שדרכו עליהם, הציצו מסדקי החומה-המאוּרה וציפו כל הזמן לימים טובים מאלה, שיוכלו לצאת לרוָחה, להתפשט בכל הארץ ולסחרה. לא היסטוריה של קידוש-השם, כי אם היסטוריה של ציפיה לאפשרות של התבוללות – אלה הם דברי ימינו. הגירושים והגיטאות – אלה שמרו על קיומנו. גם יהודי-הזהב שבספרד, אלמלא הגירוש, מי יודע אם היה משתייר מהם – מאותם הספרדים בני דת-משה – יותר ממה שנשאר מאנוסיהם בני דת-ישו! רק הודות לזה שהוקאו פתאום ברבבותיהם לארץ זרה ופחות תרבותית, שבה לפיכך כבר לא שבעו רוב טובה כמו בארץ שהקיאה אותם, נשארו עד היום השפַניוֹלים-הערבים והשפניוֹלים-התוּרכים והשפַניוֹלים הסרבים והבוּלגארים בני דת-משה אשר אתנו במלכות-עותמן ובארצות-הבּלקנים.

ההיסטוריה! ההיסטוריה! אבל מה תספר ההיסטוריה? היא תספר, כי בכל מקום שהשנאה לא מנעה משום-מה את העם השליט להראות לגרים היהודים פנים שוחקות, מיד חיקו הללו כקופים מעשי הכל, ויתרו על הכל וחגרו שארית כוחם הדל להיות כמו כל… ואף בשעה שעול-הגיטו היה קשה – כמה התפרצו מן החומות! כמה התבטלו מפני תרבותם ויפי-חייהם של האחרים! כמה קינאו בהם! כמה השתוקקו להתקרב אליהם!.. “בזר עמים קרבות יחפצו” – כבר ידרוש התלמוד – מי גרם לישראל שיתפזרו וכו'? קרבות – שהיו חפצים להתקרב להם…

זוהי ההיסטוריה וזוהי הפסיכולוגיה!

VII    🔗

ומתהללים אצלנו כל היום: היהודים מסרו נפשם על דתם. כן, היו עובדות! גם אצל יחידים וגם אצל קהילות שלמות. ואולם אימתי? בשעות-חירוּם, בימים של שפיכת דם, שלא היו בלתי-מצויים כל כך באותן התקופות, בשעה שבאו והשמידו ושרפו ובזזו בלי כל שאלות ונתינת ברירה. באופן הזה גם האַרמנים מוסרים על דתם כשהבַּשׁיבּוּזוּקים המתנפלים עליהם. אמנם, היו ודאי גם מאורעות של נתינת ברירה. ואולם כשקיבוצים זרים שולטים באים ביום אחד פתאום לכוף קיבוצים גדולים אחרים על דתם בנוסח: או המירו או סבלו! – שורת הדין של הפסיכולוגיה ההמונית הקיבוצית היא לסבול ולא לעזוב דת-אבות. ביחוד באותם ימי הבינים, שהדת היתה, בפרט בשעות של אכסטאזה, בשעות יוצאות מגדר הרגיל, כמעט הכל. (ממה שעם-הרוסים, למשל, קיבל עליו דת אחרת על כרחו, במצות ראשיו ומלכו לעזוב את ה“אלילות” ולהיות ל“נוצרים” – אין להביא שום ראיה, ולחינם טרח כל הטרחה הזאת פיליטוניסט עברי-רוסי אחד בויכוחו עם הגויים. אם תמצאו לומר, הנה גם פליטי היהודים שבי בבל קיבלו עליהם תורת עזרה החדשה על כרחם ובבכי גדול, מפני שכך צווו, מפני שהוכרחו על ידי גדולים להאמין, שכך יותר טוב…)

ברם, בימים כתיקונם, בשעת שלום – והרי באלו בעיקר צריכה ההיסטוריה לעסוק, ולא בקאטאסטרופות! – איזו מסירת-נפש נדרשה מהיהודים להחזיק בדתם? ומה היה מביא להם השמד, לבני ההמונים הגדולים? מה שנוגע לבני הפרנסים, להמוני החוגים העשירים, שההמרה יכלה להביא להם כבוד ועונג – בין אלה, אמנם, ודאי רבו המתבוללים, המומרים, האנוסים והנלחמים אם תאות ההמרה על ה“טהורים” וה“קדושים”; אלא שעל האחרונים, הגיבורים, ידברו ויזכירו, ועל הראשונים, הבוגדים ובעלי-ההנאה, יעברו בשתיקה…

ועוד פעם ועוד פעם יזכירו לנו את גירוש-ספרד. שלש מאות אלף! שעה גדולה! כן, זו היתה שעה גדולה! גם לנו היו חגים בדברי ימי עמנו, בתודה ובברכה נקבל את השעות הגדולות המעטות האלה. בתודה ובברכה נזכור את הנשמות המעטות הגדולות, שקמו, קמו לנו כמעט בכל דור ודור…

ואף על פי כן, ואף על פי כן… גם גירוש-ספרד. קשה להעיר זה, אבל אי-אפשר שלא להעיר:

לא די לראות את היוצאים בשעת יציאתם, כי אם גם צריך לראות מה נעשה ומה היה להם במקום החדש, שבאו לשם.

VIII    🔗

הדת של העברים הקדמונים היא דת של עובדי אדמה. אפשר. כולנו בקיאים בפסוקי-התורה הידועים – אבל אלהים וכותבם עמם. הכל אפשר להוכיח מהם, דבר והיפוכו. משום שהכל תלוי בניגון. ואולם, איך שיהיה עם הדת של העברים הקדמונים, ההיסטוריה של היהודים הקדמונים והמאוחרים ודאי שאינה היסטוריה של עם עובד-אדמה. תכונות של עם עובד-אדמה לא יֵראו בה.

מי מאתנו יודע היסטוריה? אבל גם הידיעות הכלליות כבר יאמרו הרבה. את ימי בית ראשון הן שכחנו, רבותי, ובדין. נגש לבית שני. הנה ההשתעבדות למלכי פרס, לסוּרים. והנה בא אלכסנדר היוני ובונה את אלכסנדריה של מצרים – ומיד היהודים “עובדי-האדמה” נעשים נאמנים ומסורים לו ועוברים ראשונים לאלכסנדריה לסחור בה. אחר כך באים מלכי מצרים התלמיים – ושוב נאמנות למלכים החדשים מצד היהודים ופקודה להעתיק את התורה שלהם מצד המושלים – ודאי, בכדי לדעת מה צפון בה. היהודים רואים בזה, כמובן, דבר גדול, שתורתם העלובה נעתקת ליונית, לשפה השלטת! ישמחו המוכסים, זו האריסטוקרטיה היהודונית מאז ומעולם! אבל הנה פילים נשלחים משום-מה בהמון יהודי אלכסנדריה להומם ולרדפם… (מעשי אבות סימן לבנים, שישסו בהם כלבים בחצרות פריצים פולנים… צורה נאה היתה להמוני היהודים מאז ומעולם – אין מה לדבר!) והנה פילוֹן, אבי אבות רבני ופילוסופי ה“תעודה”, שבמקום ל“התבטל” מפני חכמת יון, נבלע בה… סליחה, קיים בה מצות “חיקוי של התחרות” (עיין “על פרשת דרכים”!), והנה המלאכות הידועה אל קאליגוּלה… לכל אנו מוכנים – רק לא להשתחווֹת לפסל… כן, מוכנים לכל, ורק דין אחד תנו להם שלא לעבור עליו… ונסים, כמובן, באים… שישו ושמחו, יהודי אלכסנדריה… וסוף-סוף – היכן יהודי אלכסנדריה? מי המה עתה צאצאיהם בתבל?

עבר זמן-מה… ובארץ-ישראל עושה כבתוך שלו טיטוס ואתו ה“משפיע” שלו ועושה-דברו יוסף פלביוס – גדולה השפעת באי כוח היהודים בעולם! והנה החרבן… ואחר החרבן עדיין נשארים יהודים בארץ מאות בשנים… נחתמים ששה סדרי-משנה… נערך תלמוד ירושלמי… אבל “מחיי ישוב-העולם בעבודות ומלאכות, אשר עסקו בהן יהודי ארץ-ישראל בימים ההם – יאמר גרץ בראש חלק שלישי – לא נדע דבר, ואשר יעורר פלא ותמהון ומוזר הדבר מאד, כי למרות הבוז והקלסה והחרפה, אשר השביעום בעלי פקידות-הרשות, עשו כמעשי רבים מבני-בניהם היום להיות נדחקים לבוא בקהל מנדיהם, ללכת רק בדרכי המקולקלים שבאומות-העולם ולא כמתוקנים שבהן, לחקות את מנהגי היונים הזרים, היהודים לקחו חבל בשעשועיהם והמרוץ במערכה” וכו'.

ועכשיו – בגולה! גאון-היהדות ו“נתיבותיהם” ו“מרכזיה” בעולם, בבבל, בערב, בספרד, באיטליה, בצפון-אירופה, בארצות הסלַוים!.. הן כאשה מצרה, רבותי, כאשה מצרה תתיצב כנסת-ישראל לעינינו בכל ימי חייה ההיסטוריים: חוטאת, מוכה וצועקת, הסוסה, רבותי, אליבא דאמת, אינה שתקנית כלל. בסליחות ובקינות לפנים או ב“פרַיאֶה פְרֶסֶה” כיום – הזמנים משתנים, אבל לא הצעקות. ואם בתלמוד סמוכים זה לזה בתור בלתי-עומדים ברשות-עצמם, בתור תלויים בדעת-אחרים, אשה, עבד וקטן, הנה אפשר היה להוסיף עליהם מבלי לחטוא לאמת גם אותה, את סוסתו שלש ר' מנדלי. כי הן צדק ויינינגר: מידות של נשים לאומה זו! אין כוח-גברא, אין כוח יוצר, אין משפיעים יסודיים. יש קלות-דעת, התיפות עיקשות-לב, ויתורים, פחדנות וצעקנות בלתי-פוסקת. האופי היהודי הוא נָשי – חיים חנָוֹת וסֶנְדֶלרים! לא לחינם התיר ר' יוחנן ללמוד חכמת יוָנית ליהודי מפני יראת המלשינים ולאשה מפני שנוֹי הוא לה – בנשימה אחת… כמו לאשה יש לישראל תמיד ממליצים ומקטרגים, מגינים ומתנפלים. עיקרי-החיים מקבל היהודי מאחרים, ו“השפעתו” – רק השפעת הקוֹקוֹטה על מעגביה-שונאיה. שונאיה באמת ומעגביה לשם טובת הנאה. תנועת ההשתחררות של הנשים ותנועה ההשתחררות של היהודים במערב-אירופה – וכי אין נקודות שווי ביניהן? הרי כמה דברים ישנם שהיהודי, כמו האשה, צועק ומתריע עליהם, ובאמת ניחא לו בכך. הלא כל כך יפה וטוב ונעים וקל לשבת בטל מן העיקר והכבד ולהיות בעל משפיע. ואולם ההשפעה היהודית אינה אלא כהשפעת האשה. הוא ה“מושפע”, הוא, סוף-סוף, הבעל, הוא העיקר, הוא בונה-הבית, והיא שוכבת בחיקו, עושה לו צעצועים ומשפיעה עליו, כביכול, שיחיה בשלום עם זה ובריב עם זה ושיקנה לה צמידים וטבעות ועגילים. טיטוס ובירוניקה.

IX    🔗

“ההסכמה הכללית” בספרותנו עד העת האחרונה היתה, כי אבותינו, יהודי הגיטו הישן, היו מבטלים בלבם את הגוי תכלית ביטול ומתגאים עליו גם בשעה שהיו מנשקים את ידיו ומזמרים לפניו “מה יפית”. הפּירוש היה: כיעור ושפלות מבחוץ, אבל יופי וגאון מבפנים. ואולם ההערכה העצמית שבספרותנו היותר חדשה אינה מסכימה עם ההסכמה. ולא רק מפני שאוי-אוי להם לאותו היופי ולאותו הגאון, הקבורים באופל בעל כרחם ושנשיקות ידי פריצים וזמירות,מה יפית" אינן מעכירות אותם כל עיקר, אלא גם מפני שמעיקרא דדינא פירכא! לא היה אותו הגאון בלבב פנימה ולא היה יכול להיות. אפשר, אמנם, שאצל מי מהיהודים שהרגיש בעלבונו, היתה ההתנחמות הפנימית, שהנה אני יהודי ויש לי חלק לעולם הבא, ואתה, אף על פי שפריץ אתה ויש לך נחלאות ומרכבות וסוסים ומנגנים וכל תענוגי העולם הזה, אל יהא חלקך עמי בגן-עדן. התנחמות זו היתה, אבל לא יותר. ביטול לפריץ והתגאות עליו – מנין?האומנם היה היהודי כל כך משולל-חושים, כל כך מת, עד שלא הרגיש אפילו, כמה מעולים ויפים ועשירים חיי הגוי מחייו? לא, זה אי-אפשר! בזה אַל נאמין! ואם היה ביטול – לא היה זה אלא מסוג הביטול-הקנאה של העני לעשיר, של הנזיר לאביר, של מחוסר-היכולת לבעל-היכולת. בו היו ודאי: הנפת יד יאושית מבלי משים על החלק בעולם הזה, התנחמות רפויה או אדוקה – הכל לפי המזג – בעולם הבא וחירוק שינים בסתר, היסוס הלב פנימה, בהכרה או שלא בהכרה…

אצל מנדלי שנינו: כשקישטו את כסלון לכבוד אחד הפרתמים, כאותה “כלת בת-ישראל, שטורחה ומעלה על גופה תכשיטים משונים וכלים מרובים כפי יכלתה, כדי למלוא חן”, ו“השוטר עמד והתבונן נפלאות-כסלון, הניע ראשו, תוהא ומתחכך בעקימת שפתים ומוציא מפיו קול-דברים”, דרשום הכסלונים “לשבח: ודאי ערל זה תמה על חכמת היהודים ואמר בלבו: רק עם חכם ונבון הגוי הזה”. ורק אז “זחה דעתם עליהם ונצנצה בהם מידת הבטחון ואמרו, כי מעתה ירחם הנוגש הזה וימלא כל משאלותיהם” (כרך שלישי, ע' 4).

ולשבחה של ספרוּתנו הבּלטריסטית העברית שאחד מנדלי עלינו לומר, רבותי, שבזה היא נאמנה לאביה הגדול: בהערכה עצמית אמיתית, שאינה יראה מפני ראית-נגעינו, שאינה יראה להגיד כל האמת אשר היא רואה. לשבחה עלינו לציין, שהיא הולכת בדרכי מנדלי ואינה עושה כוָני-חן לסוחר המכובד היהודי, העמוד של רחוב-היהודים עד היום. יצירות כוזבות, חונפות ומלחכות פנכאותיו של,שלמה הנגיד" לא תימצאנה בה. על הדגים, שהדייג הגוי מביא לו לכבוד-שבת ועל מחרוזת-הפנינים שבצואר אשתו, שנשארה ודאי בתור משכון, אין היא מכה בתוף ובמצלתים ואינה מחברת אוֹדוֹת להם. יודעת היא את מקורה של האידיליה הזאת, את ערכה וגם את – אי-בטחונה…

הבוז לכל מה שראוי לבוּז באָפינו ובחיינו התעמק עוד יותר בספרות הסיפורית שאחר מנדלי. הבוז ההיסטורי אלינו לא לחינם היה! – אומרת היא. כי הבריאות של הזקן אין לה. פאתאלוֹגית היא בהרבה. נתרופפו העצבים, נתפקעו המיתרים. נתמזמזה הסביבה. כל חיינו נעשו פאתאלוגיים. הימלט הבוז, בוזנו, מהגיע לפעמים גם הוא עד לידי פאתאלוגיה?

כן, הסביבה נתמזמזה. לא נשתנתה. מוצקה לא היתה גם בימים ההם, מחוסרת-יסוד ביסודה היתה גם בימים ההם. אנשים עובדים, פרוליטאריון אמיתי, לא היה גם אז. עניים הולכי-בטל – היו והווֹים. העיקר לא נשתנה. אבל כל צורות-החיים נתמזמזו.

עתה אנו חיים באו-סביבה. לגמרי באי-סביבה. ועלינו להתחיל הכל מחדש, להניח האבן הראשונה. מי יעשה זאת? אנו? באָפינו? זוהי השאלה.

זוהי השאלה. בכדי שישתנה אָפינו עד כמה שאפשר, דרושה לנו סביבה משלנו. ובכדי שניצור את הסביבה הזאת בידינו – דרוש שישתנה אָפינו תכלית שינוי.

המוצא אינו נראה, אבל העט עוד לא נפל מן היד. ספרותנו חיה עם מנדלי ועם מה שלאחר מנדלי ומבקשת את הדרך. וההערכה האמיתית – הנר לרגליה.

ספרותנו משַועה. השועה האמיתית – מרגישה היא – משחררת באיזו מידה. ספרותנו מעריכה. ההערכה האמיתית – מרגישה היא – גם זו ששוללת נושאת בה כבר איזו חיוב. הכרת עצמותנו הנכונה, הצדקת-הדין עלינו, מעלה אותנו על עצמנו.

ספרות-ההערכה שאחר מנדלי אומרת: תעודתנו עתה היא דוקא להכיר ולהודות באי-היחוס שלנו מימות-עולם ועד עתה, בפסול-האופי שלנו – ולהתעלות ולהתחיל הכל מחדש. לא מיוחסים אנו, אחינו בני ישראל, הוי, כמה לא מיוחסים, אבל עוד יש מקום לתיקון, תמיד יש מקום לתיקון, ו“מודה ועוזב ירוחם”.

והיא ספרותנו העלובה, הנבוכה, יודעת: ההגיון יבוא ויקשה ויכה חרם: איך נהיה אנו ללא-אנו?

אבל יקשה לו ההגיון מה שיקשה. כוסף-החיים שבנו, שהוא למעלה מההגיון, אומר אחרת. כוסף-החיים שבנו אומר: הכל אפשר. כוסף החיים שבנו לוחש לנו תקוה: מושבי-פועלים, מושבי-פועלים.

מושבי-פועלים – זוהי הריבולוציה שלנו. האחת והיחידה.

[תרע“ד, רביבים”, קובץ ה']