מוֹדעות ארוכות וגדולות הודבקו בכל חוצות העיירה. אותיות מרובות-גונים: ישרות, מפותלות, שחורות, אדומות – צעקו קול אחד: דוֹסטוֹיֶבסקי על הבמה! “החטא ועונשו” על הבמה!! ראַסקוֹלניקוֹב על הבמה!!!
– “התלך?” – הוא שואל את מרעיו.
– שאלה היא? “החטא וענשו”!
– דבר פּיקאנטי? הא?
– שאלה היא: “החטא וענשו”.
– וסיפור המעשה?
– האומנם לא תדע?
– אֶ-אָה… קראתי לפני רבות בשנים…
– גיבור-הרומאן הורג זקנה…
– אח, כן, כן… הורג..
בשעה השביעית לפנות ערב כבר היה אצלה.
– לכי ונלכה אל התיאטרון… כרגע!
– כרגע?
היא היתה שרויה בצער: בחנות-הספרים ונתנו לה לא את התחלת הרומאן: “ארבעים משחקי-בקוביה וכלה אחת”, כי אם את חלקו השלישי; ולפיכך כשישבה בצהריים לקרוא לא ידעה, מי היא מַתּילדה, ועל מה היא, האומללה, שותה סף-רעל!
– נו, הכּוֹני כרגע!
– כרגע? התפעלות זו…
– איככה! מה את מדברת! כלום יודעת את, מה מציגים היום?
– מה? “שני יתומים”? “המכשפה”?
– לא… “החטא וענשו”…
– אח, דרוש ללכת… ומה יוצג שם?
– האומנם לא תדעי? הורגים זקנה אחת…
– הורגים?
הכנת תלבשתה לא ארכה אף חצי שעה.
ואף על פי כן איחרו!.. הכרטיסים כמעט שאפסו… הגאלריה כבר הייתה מלאה עד אפס מקום… איש ניצב על כתף-רעהו… נדחקו, התגוששו, גידפו, הזיעו…
לבסוף מצאה היא מקום לשבת עליו, והוא ניצב צפוף על ידה.
המסך הורם. היושבים הנדחקים עמדו…
– אח, אנכי איני רואה דבר… סכים בעדי…
– לעת-עתה אין מה לראות: שיכורים בבית-מרזח…
– והם יהרגו?.. אח, אילו שמעתי דבר, למצער…
– לעת-עתה אין מה לשמוע… התייצבי גם את… רואה את אותו הדלפון?..
– היושב אל השולחן? השותק? והמטורף?..
– זה לא מטורף… זה שיכור…
– נו, יהא שיכור… אבל מדוע אין קולו נשמע?
– באמת… צריך לפקד עליו… כסף הלא לקחו… ישחקו כהוגן…
– הוי, אני שבה הביתה!..
– בבקשה ממך… הימלכי… דמי הכרטיסים הרי לא יושבו… ומה מלאכותיך בבית?..
– אַי, נשובה-נא!.. ההבל, הלחץ… ואילו, לכל הפחות…
– באמת, צדקת… שערוריה היא מצדם… דבר לא נשמע…
“אי, אלה אשר שם על הבמה, בקול יותר רם!.. הקהל דורש… הרימו את קולכם!.. מה שם ‘טהרה, טהרה’… בקול יותר חזק, במטותא! הקהל דורש!”
תביעה זו, אמנם, לא נתמלאה. קול-הלחשים המשונה של השיכור-המטורף לא נשתנה. נחרת השברים הרועדת לא פסקה מהמשיך באזני הדלפון היושב-השותק:
– “אפס מבין אתה, כלום מבין אתה, אדוני המכובד, כלום אפשר לך להבין, טהרה זו מה פירושה?” – Что значит сия чистота…
התביעה לא נתמלאה, ו“הקהל דורש” יצא בכל זאת רק כעבור ארבע שעות שרוי-זיעה ויגיע-כוח!
– נוּ, מה תאמרי לכל הקומדיה?
– בוודאי! “החטא וענשו”…
– רואה את? מה אמרתי לך מקודם? הראית, איך התנפל על הספסל? איך עבד בכל כליו?..
– בוודאי… והקרדום… והצעקה בשעה שהיכוה על ראשה… ורק…
– מה? אינך שבעת רצון?
– לא… איך אפשר? בוודאי… ורק שמקודם אמרתי…
נו, בכל אופן… מה הפסדנו? מעות גדולות: שלושים פרוטות… באיזה מקום לא תלכנה לאיבוד שלושים פרוטות?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.