א) תּולדותיו. 🔗
את זמן לידתו של לבּנסוֹן אין איש יודע לסמן בדיוק, ושונות ומרובּות הנה ההשערות בּזה. יש אומרים, כי נולד לבנסון בּשנת תקמ“ח, היא 1788 למספרם; אחרים בּקשו חשבּון ומצאו, כי נולד לבנסון בּשנת מיתתו של הגר”א, היא שנת תרנ“ח; וישנם גם כאלה המחליטים בּודאות גמורה, לפי דבריהם, כי זמן לידתו של לבנסון היא שנת תקל”ו. הללו מביאים ראיה להחלטתם מעובדה זו, כי בהיות ל“ס מעלה מעשרים, השתתף בּתוך קהל המלוים את הגר”א לבית-עולמו. לפי חשבון זה צריך להניח, כי היה לבנסון במותו (שנת תרל"ט) בן מאה ושלש שנים. אד“ם הכּהן עצמו, אף-על-פי שהיה רחוק מכל משפּט קדום, נמנע בּכ”ז מימיו, משום עינא בּישא כנראה, להוציא מפּיו מלה על-דבר מספר שנות חייו. גם בּשיחותיו עם מכּירים וידידים וגם בּהמון קונטרסיו וספריו נזהר מנגוע בּדבר זה אפילו בּרמיזה קלה. בּהקדמה לספרו “בּאורים חדשים” הוא מוסר, אמנם, איזו ידיעות מקוטעות על-דבר תולדות ימי חייו, אבל, כנראה, הוא משתמט בּמכוון מציין את זמן לידתו. בּהקדמתו הנזכּרת הוא מספר סתם, כי נולד בּוילנה בּמקום שנחשבו אבותיו לזקני תושבי-העיר, ושנת הוָּלדו – מאן דכר שמה.
המשורר יל“ג משער, כי היה לבנסון במותו בּן שמונים וחמש שנים. יסוד לאותה השערה משמשת לו עובדה זו: בשנת תרל"ט שב המשורר יל”ג מחוץ לארץ לפּטרבּורג דרך וילנה. בבקרו אז את לבנסון בביתו, ספּר לו, כי התראה בברלין עם המלומד המפורסם ר' יום טוב ליפּמן צונן, ותוך כדי דבּור העיר, כי הזקן המופלג הבזה עוד כּחו חדש אתו והוא מלא עדיין עוז-עלומים, אף כי כבר הגיע למעלה מגבורות. בּאותו רגע התמלטה מבלי-משים מפּי לבנסון הקריאה הזאת: “הלא אלה הנה שנותי אני!” אמנם – כך מוסיף יל“ג – מכירי וידידי, שנמצאו אז אתּי בּביתו של לבנסון, לחשו לי בּאותו מעמד בּאזני מתוך לצון: “אל תאמין לדבריו; הוא מעלים ממך עשר שנים שלמות בערך”; אבל פּני לבנסון ענו בּו כּי אמת ידבּר. אותה שעה לא שעת-שחוק היתה לו”.
אולם, כּמה שהיה מספּר שנותיו של לבנסון בּאמת, אין זה עדיין עיקר כל-כך גדול. סוף-סוף אין חיי-אדם נמדדים בּאמת-המדה של הימים והלילות שעברו עליו, כי אם בּמדת חשיבות המסבּות והמאורעות, שאירעו בּחייו ושהשתתף בּהם. וכי יש שום ערך, למשל, לאיזה מתושלח, שחי פּחות מעט מאלף שנים, אם בּמותו הניח אחריו את בּני-האדם עומדים על אותו סולם-ההתפתחות, שמצא אותם עומדים עליו בּיום צאתו לאויר-העולם?
מה שראוי בּיחוד לתשומת-לב מצדנו, הוא: שנות חייו של לבנסון עברו בּמאה התשע-עשרה, היא שנת-המאה היותר מהוללת בּתולדות העמים, ושהיתה לא פחות חשובה גם בּדברי ימי עמנו. בּמאת-השנה הזאת נבקעו הקוים הראשונים של שמש המושכלות וההומאַניות, אשר לחומה התחילו נמסים עבותות הבלי-השוא והמשפטים הקדומים, שהקימו קירות-ברזל מבדילים בּין עם לעם ובין גזע לגזע והפרידו בּין אחים. אותה שנת-המאה הביאה בּעקבותיה תנועה גדולה ונמרצת וצבא חליפות ותמורות גם בּחיי עם ישראל פּנימה. איזה חלק לקח לבנסון בּתנועה זו ועד היכן הגיעה ההשפּעה שהשפיע לטובתה על אחיו בּני עמו? רק השאלות האלה מעניינות אותנו בּאותה שעה ובאותו מעמד ורק עליהן נבקש תּשובה, ומספר שנותיו של לבנסון מה כי נתעכּב עליו? ושנת לידתו מה כּי ננקר ונחטט בּה ונבקש חשבּונות רבּים?
ובּכן הבה נסתמך, אפוא, על השערתו של המשורר יל“ג, כי נולד לבנסון בּשנת תקנ”ד וכי היה בּמותו בּן שמונים וחמש שנים ונשוב לתולדותינו.
––––––––
ילדותו של אדם הכּהן לא היתה, כנראה, עליזה בּיותר. בשחר ילדותו מתה עליו אמו, והיא צעירה עדיין, והוא נשאר אמון על-ידי אביו, שהיה כל ימיו איש-מכאובות וידוע-חולי ושפל-ידים בּמלחמת-החיים. אז בּאו שניהם לגור בּבית אביו הזקן, שהיה לו לאב שני ודאג לחנוכו. כמנהג הימים ההם נתן האב הזקן את נכדו הקטן, את אברהם דוב, על-יד מלמד ללמדו גפ“ת “על פי דרך הפלפול”, וקודם שרכש לו הנער שום מושג על-דבר יסודי אמונת-ישראל וכתבי-הקדש והלשון העברית והעם העברי וההיסטוריה העברית, כבר ידע יפה “לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא ולטחון הרים בסברה”. בהיות הנער בּעל כשרונות מצוינים מאד, עשה בתלמוד ונושאי-כליו חיל עד להפליא, ועוד לא מלאו לו עשתי-עשרה שנה כבר יצא לו שם בכל העיר בתור למדן מופלג בּתּורה. קרוב לאותו זמן הוזמן לבוא לוילנה, על-פי התעוררות מצד הגר”א, איש אחד, ר' משה כהן שמו, שהיה מפורסם בּכל הסביבה לידען גדול בכתבי-הקדש, ובּעלי הבּתּים החשובים אשר בעיר מסרו לו את ילדיהם הקטנים ללמדם את התּנ“ך לפי חוקי-הדקדוק ושמוש הלשון. אל החדר הזה נשלח גם אברהם-דוב. אולם יען כי בּעת ההיא נחשב למוד כתבי-הקדש לדבר קטן-הערך ולענין טפל, האצילו לו אך שעות מועטות מאד וקבעו לו זמן רק בערבי-השבתות אחר הצהרים. אפס כי גם הגרגרים המעטים האלה, שנפלו לתוך אדמה פוריה, הספיקו די הצץ ציץ ועשות פרי-תנובה. השעות הספורות שנועדו ללמוד התּנ”ך והדקדוק העברי, פעלו בלבו הער ובנפשו הרכה והמתפעלת של הנער פעולת-מהפכה ממש. הוא ראה לפניו פתאום עולם חדש, עולם של פואזיה נאדרה ורוח-אלהים מרחפת; הוא שמע את דברי החוזה הנשגבים והכבירים על האמתיות הנצחיות, על הטוב והרע, על הצדק והרשע; אזניו הקשיבו מתוך געגועים גדולים ונמרצים בהטיף הנביא דברי מוסר ותוכחה לעמו, אשר נפשו גחלים תלהט בּאהבתו אותו; ויש אשר אנחה קשה ועמוקה עולה ובוקעת מתוך דברי המוסר והתוכחה האלה; ויש שמבריקים הדברים ברקי עברה וזעם, יש שנשמעת מתוכם המית נפש מתעטפת ביגונה על צער האומה וגלות השכינה, ופתאום יהיה הקול לקול ששון ושמחה מביע תּקוה ונהומים, ועל כּל אלה התרפּקות מתוך מסירות-נפש על האמת ועל הטוב! כל אלה פעלו על נפשו המתרשמת של לבנסון הצעיר פעולה מקסימה מאד. הוא ראה ונוכח, כי עם כל ידיעותיו המרובות בּתלמוד ובמפרשיו אינו יודע עדיין כלום על-דבר המקורות הראשונים של תורת היהדות ועל-דבר האוצרות היותר חשובים של הלשון העברית וכיוצא באלה, ובחבה מיוחדת התחיל עוסק בלמוד כתבי-הקדש ושפת-עבר. מובן הדבר מאליו, כי נער קטן שכמותו, שנגש לעולם-הלמודים החדש לו הזה “בידים ריקות”, בלי מורים ומדריכים, מוכרח היה להתנגש במכשולים על כל פסיעה ופסיעה; אבל רצונו הקשה כבּרזל עמד בּפני כל המונעים והמעצורים ויוכל להם.
בין כך עשתה הסביבה את שלה. אך מלאו לנער שלש עשרה שנה, וכבר התחילו אבותיו חושבים על-דבר נשואיו. “עוד לא השפיקה לי השעה להעשות נער – כך מתאונן לבנסון – וכבר שמוני לבּעל ולאב”. אבל כך היה בּימים ההם הגיון-הבּרזל של השקפת-העולם הישראלית. למולך החדש הזה, הוא נשואי-הבסר, העלו בּכל שנה המון קרבּנות מבּני-ישראל, ואחד הקרבּנות האלה היה גם לבנסון.
בהיות האשה אשר השיאו לו אבותיו מבנות העיירה הקטנה מיחיילישוק (שעל שמה נקרא מאז בּפי ההמון בשם (“בּריל מיחיילישקער”) הסמוכה לוילנה, לכן העתיק לבנסון את מושבו, כדרך העת ההיא, אל העיירה הנזכרת להיות שם הוא ואשתו הצעירה סמוכים אל שלחן חותנו. ארחות חייו אחרי חתונתו לא נשתנו אפילו שנוי כל-שהוא. הוא הוסיף ללמוד גמרא ופוסקים מפי מלמדו הישן, שבא אתו לגור בּבית חותנו, ולבלות את עתות מנוחתו בּלמוד כתבי-הקדש והדקדוק העברי. יש יסוד לדבר, כי בּעת ההיא התחיל לבנסון עושה את נסיונותיו הראשונים להריק את מערכי-לבבו על הנייר; בּאותו זמן התעוררו בּו דמדומי ההרגשה הראשונה, כי נועד להיות מיסד כנסיה חדשה של משוררים וסופרים עברים. אולם לפתּח את כחותיו הרוחניים וכשרונותיו, לעורר אותם לחיים, לעבודה – דבר זה לא יכל עדיין לעשות, כמובן, כי קודם כל עמד לו למכשול בדרכו העדרם הגמור של ספרי-למוד כלליים, ועל-ידי זה גם חסרון השכלה כללית.
בּמצב זה עברו על לבנסון שמונה שנים. בין-כך כלו לו ימי שבתו על שלחן-חותנו, ותור-הזהב של ירידת המן פסק לבלי שוב עוד. מאז צריך היה לדאוג בּעצמו לפרנסתו ולפרנסת בּני-ביתו. בשביל-כך עקר את דירתו ממיחיילישוק אל עיר-המחוז אושמיאַני, ששם נתמנה מאת ראשי-הקהל למשרת דיין. בכהונתו זאת שמש ארבּע שנים.
כנראה לא השפיקה הכנסת הדיינות ללבנסון די מחיתו, ולפיכך שלח את ידו גם בּעסק אחר חילוני. אבל העסק הזה היה עסק בּיש, אשר בלע גם את מעט כּסף-הנדה, שהביא אתו מבּית חותנו. כשמטה ידו והוא נשאר בלי אמצעי-מחיה, שב לעיר-מולדתו וילנה, ושם נעשה מלמד. הוא למד את ילדי-ישראל את התלמוד עם מפרשיו, גם את כתבי-הקדש ואת דקדוק הלשון העברית. צריך לשער, כי לא רק משום דאגת-הפּרנסה בּלבד נתעורר לבנסון לשוב לוילנה, אלא בתוקף עוד הרגשה אחת יותר חזקה, והיא: תשוקתו העצומה לשבת במרכז החיים האינטלקטואליים העבריים של אותו זמן ולהקדיש את עצמו אל הדבר החביב עליו כל-כך – לחקר ידיעת כתבי-הקדש והלשון העברית.
בּעת ההיא שם לבנסון אל לבו לרכוש לו גם ידיעות כלליות, והתמכר אל למודיו החדשים בשקידה נמרצת. בשבתו תמיד, מחוסר אנשים כלבבו להתרועע אתם, בודד וגלמוד, התחיל עוסק בלמודי המאתי מאתיקה והגאוגרפיה ובּחכמת ההגיון ובפלוסופיה התאולוגית הישראלית. בחשק מיוחד שקד גם על הקבּלה ולמד אותה לדעת על בוריה ולעמקה, אף כי, לפי דברי-עצמו, לא היה לו אז עדיין שום מושג על-דבר מקורה. בתקופת-העת הזאת הונח אצלו היסוד לאותן המחשבות הפלוסופיות והיחס הבקרתי אל המיסטיציזמוס המעורפל, אשר בּהמשך הזמן התבּלטו בספריו בתוקף כל-כך מרובה ובבהירות כל-כך גדולה. כמו שמעיד לבנסון על עצמו הועילה לא מעט חובת-אומנתו בתור מלמד לעורר בּו תשוקה עצומה וכמיה עזה להעמיק חקור חקירה דקה מן הדקה בּתוך תוכן של מליצות כתבי-הקדש וסגולות הלשון העברית. “אף כי מלאכת המלמדות אינה חשובה בּעיני העם – כך כותב לבנסון – אבל אני ידעתי היטב מה מאד גדל ערכה ביחוסה אלי”.
עשר שנים רצופות עסק לבנסון בּעבודת המלמדות, שהיתה אצלו, כמו שכבר ראינו, לעבודה שבלב. עשר שנים בּלי-הפסק הפיץ את דעת כתבי-הקדש והלשון העברית בּין נערי-ישראל בּוילנה. כל היום ישב ולמד את תלמידיו, ובעתות-הפנאי שלו הוסיף להקנות חכמה לעצמו. אבל מבנה גוו הרך לא יכול עמוד בפני העמל הרב והקשה הזה, הוא התחיל יורק דם מגרונו, אף נראו בּן סימנים אחרים של מחלת-השחפת. אז צוו עליו הרופאים בּמפגיע לעזוב את חיי-הישיבה, שהסכין בהם, וביחוד האיצו בו להסתלק ממלאכת-המלמדות, המזקת לבּריאותו מאד. בהשתדלות רעיו וידידיו לא השפיע הדבר לרעה על מצבו החמרי, כי בּקשו ומצאו בשבילו ענין אחר יותר קל לענות בו. עבודתו החדשה נתנה לו את האפשרות לחיות חיי תנועה מתונה וגם בּיותר רחבות חמרית לעמת מצבו הקודם. דבר זה, יחד עם דייקנותו המופלאת ומתינותו השקולה והמדודה בהליכות חיי יום-יום, הם הם שעמדו לו להשיבו בעת מועטת לאיתנו, והמחלה הנוראה, אשר נתנה בּו אותותיה אותות, חלפה עברה ועקבותיה לא נכרו עוד בּו לעולם.
אולם לעומת זאת לא מצא לבנסון לנפשו בעבודתו החדשה שום ספוק רוחני-מוסרי, ולא עוד, אלא שגם היתה לו למורת-רוח. היא היה סרסור, היינו: איש-הבינים בּין המלוים העשירים ובּין הלוים העניים, בעוד אשר תעודתו הטבעית היתה להפיץ דעת בּין אחיו בני-עמו, המדוכאים מלחץ חיצוני וקופאים בּבערות פנימית. כי לא היה משלח-ידו זה נעים ללבנסון – על זה מעידים דבריו אלה: “לבי היה עלי דוי – כך מספר לבנסון – בּהגותי בימים עברו, בּאותה העת המאושרת כשהייתי חי ונושם בּאהלה של תורה ודבר אלהים; אבל אני גורשתי מגן-עדני על-ידי המסחר הבּזוי”. בּאחרונה פקע אמנם סבלו בּאמת, ולשם איזו תקוות בלתי-מבוררות לו, שלא יכול כמובן, להיות בטוח במלואן, הסתלק בּרצונו הטוב מעסק-הסרסרות, אף שהביא לו בּפריו שכר רב.
קרוב לאותו זמן עלה הרעיון על לב לבנסון להוציא במהדורה חדשה את כתבי-הקדש עם בּאורו הגרמני והעברי של בּן-מנחם בתוספת בּאור חדש משלו. בּעת ההיא כבר רבו אמנם הפרושים והבּאורים לכתבי-הקדש. אבל כולם היו מוטבעים בחותם הנושנות ולקויים גם בּפירוש המלים גם בּפשוטו של מקרא. רובּם ככולם הוציאו את המקראות מדי פשוטם ופירשו אותם בּהתאם לאגדות התלמוד והמדרשים ועל-ידי זה עקמו בּהכרח את הכתובים. גם הבּאורים שחברו על-ידי תלמידיו של בּן-מנחם תחת השגחת רבּם הגדול, לא יכלו להניח את דעתו של לבנסון. אולם עוד הוא עושה כה וכה שם אל לבו, כי הוצאת מהדורה חדשה של כתבי-הקדש יחד עם פירוש חדש משלו, היא עבודה גדולה וקשה מאד, ולא לו לבדו להוציא אותה אל הפועל; גם אפשר הדבר, כי לא נמצא אז תחת ידו סכום-הכסף המסוים הדרוש לצרך הגשמת המפעל החשוב הזה. את זה ראה ונתון אל לבו ויפן אל הביבליוגרף העברי המפורסם יצחק-אייזיק בן-יעקב בּהצעה, כי ישתתף אתו בּעבודתו, והלה נאות להצעתו בנפש חפצה. באופן זה השיג לבנסון את מטרתו, אשר נשא אליה את נפשו כל הימים, כי נתנה לו האפשרות להקדיש את עצמו כולו אל המפעל האהוב עליו וכל חובבי כתבי-הקדש וחכמי-המקרא מאז ועד היום נתנו ונותנים עדותם, כי מלא לבנסון את העבודה אשר העמיס עליו ביתרון הכשר דעת ובישרת לבב אתו.
בּעת ההיא כבר נתפרסם שם לבנסון על-ידי ספריו בּין היהודים שואפי-השכלה, וביחוד על-ידי החלק הראשון מספרי “שירי שפת-קדש”, שיצא בלופסיאה בּנת תר"ג ושעורר בזמנו התפעלות והתלהבות עצומה בין צעירי-העברים. העם התיחס מתוך אמון גדול אל עבודתו של לבנסון הוצאת כתבי-הקודש, ומספר החתומים על ספרו עלה לשלשת אלפים, – סכום לא קטן לפי תנאי הימים ההם. המפעל הצליח בּאופן מצוין והביא לבעליו רוח הגון.
מן היום שעזב לבנסון מחמת מחלתו את מלאכת-המלמדות, השתדל להפיץ בין העם את דעת כתבי-הקדש והלשון העברית על-ידי ספריו. אולם כעבור חמש שנים בּא המקרה בעוזריו לשוב ולעסוק בּעבודתו זו החביבה עליו בּאמצעות הדבּור החי, בּעל-פה. בּשנת תר“ח נקרא לבנסון להיות לראש מורי הלשונות העברית והארמית בּבית מדרש-הרבּנים, שהיה אז בּוילנה, וחמש-עשרה השנים ששמש בּכהונתו זו היה תור-הזהב בּחיי בּבית-המדרש הנזכר בּיחס אל הלשון העברית. מבּית מדרשו של לבנסון יצאו התלמידים עשירים מאד בּדעת הלשון העברית, ורבּים מהם היו בּהמשך הזמן לסופרים גדולים בּישראל. די לי לקרוא בּשמותיהם של הד”ר י“ל קנטר, אברהם יעקב פּאפּירנא, אהרון שמואל ליברמן בּעל “האמת”, ד”ר שלמה מנדלקרן, יהושע שטיינבּרג, אברהם אליהו הרכבי ועוד ועוד, שכלם היו מתלמידיו של אדם הכהן, אולם מלבד הענינים שנכנסו בּחוג למודו, השתדל לבנסון לפעול בּכלל על התפתחותם הרוחנית של תלמידיו, להרחיב את אופק מבטם, ולהיות להם לעזר להקנות לעצמם השקפות-עולם קבועות ודעות מוצקות. לבנסון עצמו היה מפורסם בּתור איש אמיץ ותקיף בּדעותיו ובּאמונותיו, ההולך בצעדי-און בּדרך שכבש לו אחרי מלחמות רבּות וקשות של מחשבות והרהורים שבּלב; מדרכו זו לא נסוג אחר אף כמלוא-השערה, כי האמין אמונה עמוקה, שאחת היא ואין בּלתה. וזה גרם, כי בּין מורי בּית-מדרש הרבּנים בּעת ההיא לא היה אף אחד, שהשפיע השפעה כל-כך נמרצת על הצעירים חניכי-הבּית כלבּנסון. אליו היו התלמידים פונים לא רק בּעניני למודו המיוחד לו בּלבד, אלא גם בּהרבה שאלות אחרות, יותר חשובות, שהעסיקו את מחותיהם, בּדעתם נאמנה, כּי רק מפיו הם יכולים לקבּל עליהן תשובה, והתשובה תהיה ישרה, נאמנה ונכונה, אחד בּפה ואחד בּלב, בּלי עקיפין והליכת סחור-סחור, ועם זה תהיה התשובה הגיונית ופרי מחשבות עמוקות. בּכלל הצטיין לבנסון בּתקיפות דעותיו והוכחותיו, בּאופן הגיונו, בּעוז רצונו ובברק שכלו, והיתרונות האלה נשארו אצלו תמיד ולא פג כחם גם בּהגיעו לימי זקנה ושיבה. וזוהי סבת הקסם המוסרי, שהקסים לבנסון את המון תלמידיו, והיא שעמדה לו, כי גם לאחר הרבּה שנים של פרידה, היו תלמידיו, מזכירים תמיד את שמו מתוך יראת-הרוממות וסלודים גדולים ועמוקים.
כשעזב לבנסון מפני תשישת כחו את כהונתו בּבית מדרש הרבּנים, לא פסק בּכל זה, למרות זקנתו המופלגת, מעבוד את עבודת הספרות עד יומו האחרון. אולם הזקנה לא הטבּיעה את חותמה גם על חייו הפרטיים, כי השתּדל ככל האפשר לשמור על רעננות רוחו ועוז נפשו. כל תושבי וילנה ידעו את הישיש הנכבּד, בּעל הצורה והקומה הגבוהה שנכפפה קצת בּימים האחרונים, המטייל יום-יום רגלי בּרחובות העיר או בּנאות-דשא, חליפות, הכל לפי תקופות-הזמן. כשהוא מתיחד בּדד בּחיק הטבע בּיום חום ושרב של קיץ בּתוך עמקים ויערות, או כשהוא מתהלך בּיום קור וקרה בּחוצות העיר המלאות תשאות רב, – תמיד היה מושך אליו את העין ומעורר מצד הקהל המנומר יחס של כבוד והערצה בצעדיו השקולים והמדודים ובעיניו הכהות אמנם מזקן, אבל מפיצות עדיין אש מבּטי-שכל חודרים, עמוקים ושנונים, המזכּירים את מבּטי הפטריארכים הקדמונים. כזקן, כנער, כאיש כאשה, כיהודי כנוצרי, כבני-ההמון, כבני-האפרתים, כולם היו נוטים הצדה מתוך יראת-כבוד כדי לפנות את הדרך לפני הסבא בּעל ראש-השלג, הנושא על פניו חותם מחשבות והרהורים עמוקים כתהום ועקבות הדרך הרב, שעבר בּה בּימי חייו הארוכים ומרובי-העמל ועם זה גם מרובי הבנה פּנימית בּתעודת ההויה האנושית ותכליתה.
עד ימיו האחרונים לא ידע לבנסון לא מאהבת הפּטפּטנות של הזקנה ולא מרפיונם הרוחני של האנשים היודעים, כי המות כבר עומד מאחרי כתלם. לבנסון אהב את החיים והשתדל תמיד להאריך את חייו. אבל כל זה לא השפיע אפילו השפעה כל שהוא על דעותיו והוכחותיו, שנשארו תקיפות ומצוקות כסלעי-איתן כבימי עלומיו. ובּאותה הדייקנות והקפּדנות המוסרית, שהתיחס בּה לבנסון אל עצמו, התיחס גם אל אחרים, ואהבתו העמוקה אל האמת ועוד ההגיון שבּמחשבותיו פעלו בּהכרח פעולה עזה ונמרצה גם על בּני-סביבתו, וכל מי שנמצא אתו בּמחיצתו, הרגיש בּעמקי נשמתו עד כּמה הוא נפעל ומושפּע מכחו המוסרי של לבנסון.
כאמור לא חדל לבנסון מעסוק בּעבודתו הספרותית עד בּא קצו. בּיום השלשה עשר לחדש חשון שנת תרל"ט בּשעה השביעית בּבוקר, כשנכנסו אליו אל חדרו, נמצא מוטל מת על מטתו, ועל השלחן הקטן אשר לפניו מונח מאמר על-דבר בּאור פסוק בּכתבי-הקדש בּשם “אמת מארץ תצמח”. את המאמר הזה התחיל לכתוב בּליל הקודם, ובּעלותו על משכּבו קוה לכלותו למחר. אבל את המחר הזה לא זכה לראות עוד. בּלי יסורים וחבלי-גסיסה נחלצה נפשו מגוו, והוא מת מיתת נשיקה ממש.
ב) עסקנותו הצבורית. 🔗
בפרק הקודם אמרתי, כי לבנסון היה גבוה גובה רוחני משכמו ומעלה מבני-דורו, כי הצטיין מהם בעוז הגיונו, בשכלו השנון ובאמץ-רוחו המופלא בעניני אמונות ודעות, – יתרונות, שאין חזיונם כל כך נפרץ בּין סופרינו. אבל עוד יותר חשוב ויותר נעלה היה ערכו של לבנסון על שדה העסקנות הצבורית. הגורל הטה חסד מיוחד ללבנסון, כי העמיד אותו על פרשת-דרכים בין שתּי תּקופות גדולות בחיי היהודים וחלק לו לא תפקיד פאסיבי של רואה בּטל, העומד ומסתכל מן הצד בדראמה ההיסטורית הנאדרה הזאת, כי אם תפקיד של פועל אקטיבי המשתתף בעצמו במהלך התפתחותו של פרוצס זה. בּחלקו של לבנסון עלה להיות מיסד כנסית הגבּורים הלוחמים ואחד הפּועלים החרוצים המניעים את גלגלי הפרוגרס ההיסטורי בּין בּני-עמו, אשר בּעת ההיא נבקעו אך זה מעט על אופק שמיהם קוי השחר הראשונים והחורים של חיים חדשים ומחשבות חדשות. כּדי להכיר לדעת את תעודותיה של כּנסיה זו, את השאיפות שהונחו ביסודה ואת תנאי עבודתה, צריכים אנחנו לסקור סקירה קצרה על תקופת-הזמן שקדמה ללבנסון – היא המחצית השניה של המאה השמונה עשרה – ושבעקבותיה באה העת החדשה עם עובדיה-פועליה החדשים ובתוכם אדם הכהן, מרדכי-אהרן גינצבּורג, אלעזר הורביץ ושאר הגבורים בּעלי-הכשרון מגיני הדעות החדשות.
חשכת-מצרים שררה בּעת ההיא בחיי יהודי ליטה. הרבנות החנוטה והמאובנת ישבה לכסא ותשוך את ממשלתה על כל בּשר. על פיה היו נחתכים כל אנטריסיו של האיש הישראלי, כל מחשבותיו ועלילותיו מן הבּקר עד הערב, מן החדר עד הקבר. מרכז כל הענינים הצבוריים לסוגיהם ולמיניהם השונים היה בּית-הכנסת, והרבנות היתה נשמת הבּית הזה, מצוַה ושלטת בלתי-מוגבלת בספירה זו של החיים הדתיים, ורוח החיה באפני כל החיים הישראליים, הרבנות רכזה בּתוכה כניצוצות-האש בנקודת-השרפה את כל עניני-הקהלות; היא שעבדה לחפצה בחזקת היד כל מח חושב וכל לב הוגה בּישראל, ותסל דרכי-חיים לפני הפרט והכלל. האינדיבידואליות הישראלית נתטשטשה לגמרי ורצונו של היחיד הוגש לנחושתים. הרבנות העמידה משמר כמעט על כל תנועותיו והליכותיו של היהודי ותשם בסד רגלו, הכניעה בּקרבו כל רגש חפשי וכל שאיפה חפשית, והוא כאלם לא יפתח פיו, כי רחפה על פניו רצועת הקהל בּן טפוחה של הרבנות. הקנאות והבערות שמו שמות בעם, כי גבוה מעל גבוה שומר ומוסכך בּענן לו מעבור אליו כל ניצוץ של אור. רוע מצבם הכלכלי של יהודי-ליטה, בתוקף רדיפות ולחיצות מן החוץ, על-ידי גזל משפּט ועושק זכיות-אדם, עוד הרחיבו העמיקו את החשך והעלטה מסביב. העם נסגר מתוך יאוש מר כצב בקליפתו בּד' אמות של החיים המיסתיים-הדתיים, ומתוך הרגשה פאַטאַלית הפקיד את עתותיו וגורלו בידי מאשרים מתעים, אשר התאמצו להגדיל ולהגביר את העצלות והתרדמה הנסוכות עליו, והוא נגרר אחרי מנהיגיו גררה עורת כבּהמה בבקעה לכל אשר רוחם תניחנו.
אין כל ספק, כי אלמלי היה מצב-הענינים המעציב הזה הולך ומתמיד, היו יהודי-ליטה מגיעים סוף סוף לידי דגנראציה נוראה והתנוונות חמרית ורוחנית; אבל מתחלת המאה התּשע-עשרה נעור ממערב רוח גדולה וחזק, רוח משבר ומפרק את מצבר-החשך והראַקציה, משליך וממגר לארץ את גּחוני הבלי-השוא והמשפטים הקדומים, והרוח הזה בּא וינח גם בּגבול ישראל שבּגרמניה, ולא ארכו הימים וכנופיה קטנה של אנשים ממזרח בּאו וקסמים בּים ויפלסו לרוח הזה לאט, לאט נתיב ויפלגו לשטפו תעלה, מצערה בּראשיתה וגדולה בּאחריתה, גם את ליטה הסמוכה, ולבני ישראל היה אור בּמושבותם.
איזו היו, אפוא, אותם הקסמים, שבּהם עשה קומץ האנשים הנזכרים מעשי-הפלאות האלה?
הללו היו – לא יאָמן כי יסופּר – כתבי-הקדש והלשון העברית!
הפעם ראינו, שלא צדקו אלה המחליטים, כי אין ההיסטוריה נשנית ומחזרת על אכסניה שלה. ראינו, כי אותו התּנ“ך, שחולל מהפכה עזה ונמרצה בּהתפתחותם הרוחנית ובּהשקפות עולם של כמה מעמי אירופה, – תנ”ך זה הכניס אור גם אל משכנות יעקב שבּליטה ופולין.
פּה אנו עומדים, בּסקירה ראשונה, לפני חזיון מופלא מאד. ידוע הדבר, כי אצל עמי-אירופה צריך היה לדכא קודם דכוי גמור את זרוע הכהונה הקאַטולית כדי לתת את האפשרות לעם לקרוא את כתבי-הקדש בּתרגום ללשון מובנת לו, וזה גרר אחריו אחר-כך בּין העם שנוים ידועים בּדעות ובּאמונות, ולבּסוף גם מהפּכה גמורה בּהשקפות-עולם שלו בּכלל. אבל האפשר היה שיצויר חזיון כזה גם אצל העם העברי, שתּמיד ובּכל מקום, בּכל משך ימי-הבּינים, יכל לקרוא את כתבי-הקדש בּמקורם? גם בּני-ההמון שבּקרב העברים הגו בּכתבי-הקדש, ורק מעטים מהם לא הבינו את פּירו המלות. לפי זה הן לא יכלו היהודים להעלות על הדעת, כי דעתּם את כתבי-הקדש תּהא משמשת כח דוחף להתפתּחותם הרוחנית. ואף-על-פי-כן נעשו אותם כתבי-הקדש גם בּחיי היהודים גורם מרובּה-התּוקף, שמשך אותם בּכח עצום אל דרך הפּרגרס וההתקדמות.
צריך להעיר, כי כתבי-הקדש פּעלו את פעולתם הכבּירה לא בּתכנם, אלא בּצורתם, כלומר, בּמדבּרם המליצי-הפּיוטי, בּמתק לשונם ובּעזוז מבטאיהם. תּוכן כתבי-הקדש היה ידוע לכל יודעי-ספר מבּני ישראל, אבל איש לא עמד על יפים האמנותי. הרדיפות שנרדף העם העברי בּמשך אלפי שנה שללו ממנו את טעם ההוד והנועם והקהו את חוש היופי שלו לגמרי. על דבר זה עמדה כנסית שוחרי-האור עם לבנסון בּראש, ופּה מצאה לה כר נרחב לפעלה ולעבודתה. הגבּורים הללו הבינו יפה, כי כדי שהתּעלומה שהם עושים בּקרב העם לטובת הדעות החדשות, תביא את הפּרי המבוקש, צריך לדבּר אליו בּלשון צחה ונעימה ועם זה גם מובנת לו הבנה שלמה. ויען כּי העם העברי לא ידע שום לשון אירופית, לא נשארה לפניהם דרך אחרת יותר קלה ויותר פּשוטה מאשר לדבּר אליו בשפה העברית, שסוף, סוף לא היתה זרה לו. זה עורר את הנחיצות להפיץ בּין העם העברי את דעת לשונו הלאומית, וזאת היתה ראשית פּעלם של הגבּורים חלוצי-ההשכלה. אולם כאן התנגשו הגבּורים החלוצים האלה פּנים ואחור בּמלחמה קשה מאד מצד הרבּנים והחרדים. המלחמה הזאת, שקבעה לה מקום על עמודי ההיסטוריה הישראלית בּשם מלחמת האור עם החשך, ראויה היא שנתעכב עליה בּשביל להבליט את התפקיד, שמלא בּה אדם הכהן לבּנסון.
הרבּנים והחרדים לא יכלו, כמובן, לצאת בּשנאה גלויה נגד אלה השואפים להפיץ בּעם את דעת כתבי-הקדש והלשון העברית. אבל ההרגשה האינסטינקטיבית של שמירת-עצמם, היא היא שחזקה את ידיהם למלחמה זו. לבּם אמר להם, כי הפצת דעת הלשון העברית בּאופן שרוצים בּו השואפים המחדשים, מוכרחת לצרף ולזכך ולצחצח את המחשבה הישראלית, מה שעלול להביא סוף, סוף לידי כך, שהמחשבה הישראלית המצרפת והמזוקקת תתקומם בּכח אדיר וחזק נגד הפּלפּול התלמודי היבש והסכולאַסטיקה הרבּנית הצנומה, שאין בּהם כּדי להזין את הלב ולרומם את הנפש, על דבר זה עמדו הרבּנים מלומדי-המלחמה והתחילו מזדיינים נגד בּעלי-הכנסיה החדשה ונד אדם הכהן לבנסון, שעמד בּראשה. אולם אך נגשו הרבּנים לפעלם נבוכו ויהיו אובדי-עצות מבּלי דעת מה לעשות ובּמה להתחיל. סבּת מבוכתם זו היא פשוטה מאד. הן הסכן הסכינו הללו מימיהם להוציא את בּני-אשפתם ואת אבני-הבּליסטראות שלהם לא מאוצר השכל הקר והבּינה הישרה וההגיון הבּריא, כי אם מבּית-גנזן של הטרדיציות הדתיות, וכיצד יכלו לבוא ולהלחם בּשם הדת נגד האנשים החדשים, שלא החריבו כלום ולא עקרו כלום ושלא בּאו להרוס את הדת כלל? כיצד יכלו הרבּנים להלחם בּשם הדת נגד האנשים החדשים, שלא באו אל הקהל העברי בּשום תיאוריות חדשות ושלא הרימו שום דגל חדש? רצוננו הוא רק להפיץ בּין בּני עמנו את דעת כתבי-הקדש, פּליטת ירושתנו היקרה והקדושה מימי-קדש – כך היו האנשים החדשים אומרים, וכי אפשר היה להלחם נגד סיסמה כשרה וחסידה כמוה משום נקודת-מבּט דתית איזו שתהיה?
אפס כי לא ארכו הימים ולבנסון וחבריו יצאו מן העוגה הקטנה והצרה, אשר עגו לעצמם בּתחלה. בּיום בּקר אחד התחילו דורשים תקונים ידועים בּחייו הפנימיים של העם; התחילו מדבּרים בּפה מלא על-דבר נחיצות הפצת השכלה כללית והרחבת ידיעות מועילות בּמקצועות השונים של מלאכה ואומנות, וכך הלכו דרישותיהם של המשכּילים ונעשו מעט, מעט רחבות יותר ונוגעות נגיעה יותר עמוקה בּחייו המעשיים של העם. אז האמינו הרבּנים, כי הגיעה שעתם לשנס את מתניהם ולצאת למלחמה בּשם הטרדיציות הקדושות, הטרדיציות הדתיות, שסכּנה נשקפת להן, לפי דבריהם, מצד המשכּילים החדשים והתעמולה שלהם. אולם הרבּנים כבר אחרו את המועד קצת. מ תוך שהמשכילים בּאו אל העם לא בּשטות פלוסופיות חמורות כאותן של שפּינוזה ואקוסטה ולא בּתורה של מסתורין ורזין דרזין כזו של המקובּלים, אלא בּדעות מעשיות, השואפות להטבת מצבם החמרי שליהודי-ליטה ולהרמת מעמדם הרוחני, נמצאו פה ושם אנשי-לה ומח אשר הבינו, כי הכניסה החדשה, אם אך תעשה חיל, עלולה להעמיד את יהודי ליטה ופּולין בּקרן אורה ולבצר להם עתידות טובים ויפים, והאנשים האלה התאמצו לעמוד לימין המשכילים ולעזור להם בּכל יכלתם. זאת ראו הרבּנים והחרדים מתנגדי התנועה החדשה ויעטו כמעיל קנאה ובעברה וזעם יצאו למלחמה על המשכילים המחדשים. קודם כל הוציאו דבּה בּקרב העם על לבנסון ועל מרדכי אהרון גינזבּורג ועל צבי קצנלנבּויגן ועל אליעזר הורביץ, כי הם נמנים על כת הבּרלינים. כלומר, שהם מן המתקנים יוצאי בּית-מדרשו של מנדלסון, זדים ומרשיעי-בּרית, שעיקר שאיפתם היא להתעות את העם מדרך האמונה והדת אל דרך הכפירה והמינות. זה היה מצד הרבּנים והחרדים קול האות הראשון למלחמה.
עבר איזה זמן ונתעורר הרעיון אצל לבנסון, כי הצלחת מפעלם של המשכילים דורשת, שיהיה להם בּית-כנסת מיוחד לעצמם, ותיכף נגש הוא וחבריו אל העבודה. מובן מאליו, כי קמץ המשכילים העסקנים האלה, שהיו בּרובּם אנשים בּלתי אמידים, לא השיגה ידם לבנות להם בּית-כנסת יפה ומהודר כל צרכו. אבל הן זה לא היה אצלם העיקר. עיקר כוונתם היתה לקבוע לחבריהם תמימי-דעים מקום מיוחד, שיהיו יכולים להפּגש ולהזדמן בּו לעתים קרובות ולהרגיש את עצמם בּסביבה של אנשי-שלום. ולמלוי צרכיהם אלה הספּיק להם החדר הצר והנקי, אשר שכרו להם בּבית איש זר, ושהתקינו והכשירו אותו בּכל תשמישי-הקדש של בּית-תפלה. שם היו החברים נפגשים יחד, ביחוד בּימי-השבּתות, מוסרים ידיעות איש לרעהו ושומעים חדשות איש מפּי חברו; אלה היו מספּרים, להפך, מתוך עצבות וכבד-ראש על מפלותיהם של המשכילים, ואחרים היו עומדים ומקשיבים רב קשב ובלב דופק לבּשורות הטובות והרעות.,אל בּית-הכנסת הזה היו בּאים לפעמים גם חברים מערי-השדה, שנזדמן להם לסור לוילנה, ושם היו מתקבּלים בסבר פנים יפות ובּיחס-של-אחים חם ונלבב מאד. כך נעשה בּית-הכנסת הזה מרכז לחלוצי-ההשכּלה ולתל, שכל המשכילים בּין יהודי ליטה פונים אליו.
אולם אם מצד אחד הביא בּית-הכנסת המיוחד הזה רב טוב למשכּילים, כי נתן להם את האפשרות להתאגד יפה, לבוא בּברית עם אנשי-שלומם ולהסתדר לחטיבה שלמה ומוצקת, – היה מצד שני לתועלת לא מעטה גם להמחנה שכנגד, להרבּנים והחרדים. על-ידי בּית-הכנסת הזה נודע להחרדים המקום שאויביהם נחתים שם ואת הפוזיציות שהם מתבצרים בהן. צריך להעיר, כי בעת ההיא עוד היו גם המשכילים מאריכים בעליונים ומקצרים בתחתונים, כלומר, לובשים קאפוטות ארוכות וסרוחות על הארץ כמנהג היהודים האורטודוקסים, ובכלל לא נבדלו המחדשים בארחות חייהם בשום דבר מן היהודים בני הדור הישן. המהפכה שנעשתה בדעותיהם ובּהשקפות-עולם שלהם היתה עדיין חדשה יותר מדי ועוד לא היה ספק ודי עז בּידה להתבּלט בּצורה מעשית. קונקרטית, באופן שאנשים רחוקים זה מזה בּדעותיהם ובהשקפותיהם כרחוק מזרח ממערב, נשתוו יחד בּבגדיהם ובּיחוסם אל מנהגי-הדת וחנוך הילדים. רק לאחר שנוסד בּית-הכנסת הנזכר התחילה תקופת ההתבּדלות בּין המשכילים ובין הקהל העברי. מי שבּקר את בּית-הכנסת של המשכילים, העיד בּזה על עצמו, כי הוא נמנה על המחדשים, ועל-ידי-כך נחשבה ממילא צר ואויב להרבּנים ולהחרדים. בּתנאים כאלה מוכרחת היתה המלחמה להעשות לעיני השמש וגלוי לכּל. ואמנם, לא עברה עת מועטת והיהודים תושבי-וילנה נחלקו לשני מחנות: על המחנה האחד נחשב הרוב הגדול והמכריע של העם, היינו, היהודים המחזיקים בּנושנות, אותם היהודים החושבים, כי כל יצירותיה של הספרות הרבּנית מימי-הבּינים ואילך מקדשי-האומה הן ואין אדם רשאי להרהר אחריהן ולבקרן וכל הנוגע בהן לא ינקה, ואל המחנה השני נצטרפו המשכילים המעטים בּמספרם שמצאו, כי חייהם הסוציאַליים והדתיים של יהודי ליטה זקוקים לשנוים גדולים ונמרצים.
וקשה היתה המלחמה וארוכה מאד. משני הצדדים נלחמו בּמרץ ועז-רוח, בּחריצות יתרה ובּמרירות מרובּה; אלה לעמת אלה הוציאו אל שדה-המערכה את אבני הקלע ואת בלי-התותח היותר כבדים, ולבנסון עמד בּין קושרי-המלחמה.
לא כאן המקום לפרוט אחת אחת את תוצאותיה של מלחמה זו, די לסמן את העובדה, כי המלחמה הזאת, שעלתה בּקרבּנות גדולים ומרובים מאד, היא היא שהביאה בּסופה את תנועת-ההשכלה הגדולה והכבידה, שהקיפה בּשנות הארבּעים, החמשים למאה שעברה את מושבות יהודי ליטה ופּולין.
הריני רואה לנכון להעיר, כי אין אני בּא פה להנעים זמירות להמשכילים הראשונים אוסרי מלחמת-ההשכלה. צריך להודות, כי המשכילים הללו ברובּם הגדול לא עמדו על הגובה הראוי של הפרספּקטיבה ההיסטורית, והם נגררו בלי דעת וחשבּון אחרי משכילי-המערב, תלמידיו של בּן-מנחם שראו את תשועת-ישראל בּשרפת גשרי-העבר והאמינו למצוא את הפּתרון לשאלת עתידותיו בהתבטלות עצמית ובהתחקות קופית לחיי-זרים. אין כל ספק בּדבר, כי הרבּה מן המשכילים הראשונים גרמו בּמעשיהם לעורר בּקרב שדרות ידועות של העם טנדנציות של אַסימילציה והתכחשות גמורה אל הרעיון העברי-הלאומי, ובזה נתנו באמת חרב בּידי האורטודוקסים להתנפל על ההכלה ועל הנוהים אחריה. אבל יוצר התנועה ומחוללה, לבנסון, לא היה מהם ומהמונם. לבנסון היה משכיל כשר וצנוע, שכל עיקר שאיפתו היתה לשחרר את אחיו בּני עמו מכבלי הבּערות והחשך, לחלצם משפלותם הרוחנית, להאירם בּאור הדעת והחכמה, כדי להכשירם ולזכותם על-ידי זה לקבלת זכיות-אנוש ומשפטי בּני-אדם ככל האזרחים תושבי-הארץ.
וכי אפשר הדבר, וכי יש למי-שהוא הצדקה לחשוד אפילו רק בּאבק מהשבת-פגול של אסימילציה את האיש, אשר את שירו הראשון בּספרו “שירי-שפת-קדש” חלק בּ' התחיל בּדברים האלה:
אֶל שֻלְחַן-אֱלהִים יָשַבְתִּי שבֶת
וּבְּיָדִי עֵט-סוֹפֵר לו אֲנהֵלָה;
וּשְׂפָתוֹ בַּקֹּדֶש יָדִי כּוֹתֶבֶת
וּשֶפַת תּוֹרָתוֹ וּשְפַת עַמוֹ סלַה;
אֵל נָא עורָה, הָרוּח הָעֵירָה
בֵּשְׂפְתְךָ אֵלִי, אֵלֶיךָ אָשִירָה.
וכי האיש, אשר השלחן שכתב עליו את שיריו היה בּעיניו “שלחן-אלהים” והלשון שיצר בּה את יצירותיו הפיוטיות היתה לו “שפת-קדש”, “שפת-התורה”, “שפת-העם”, “שפת-אלהים” – וכי האיש הזה כלום מוכשר היה לחשוב מחשבות של אסימילציה וטמיעה?
האידֶאל של לבנסון היה: אור, השכּלה, דעת וחיים מתוקנים, על האידאל הזה נלחם כל ימיו מלחמה שאינה פּוסקת בּחרף-נפש ממש. הוא עמד על שדה-הקטל בּראש אוסרי מלחמת-ההשכלה ושמו שמש סמל וסיסמה לכל בּעלי הדעות וההשקפות החדשות, שנאספו לדגלו, לבנסון היה מיסד בּית-הכנסת של המשכילים, שקרא לו בּשם “טהרת-הקדש” – הלא הוא בּית-הכּנסת העומד וקיים בּוילנה עד היום – והוא היה המטיף הראשון, שהפיץ מעל בּמתו את דעותיו והשקפותיו בין הקהל העברי. כמעט עד יומו האחרון היה לבנסון נשמת בּית-הכנסת הזה ורוח החיה בּתוך מפלגת המשכילים הלוחמים, אשר התרכזו מסביבו. המשכילים הללו היו אמנם מועטים במספרם, אבך מסודרים יפה ומאוחדים אחוד חזק ומוצק בּרוחם ובשאיפותיהם, ושמשו בּשעתם מבשרים ונביאים ראשונים לתחיתם הרוחנית של יהודה ליטה ופולין.
בבית-הכנסת “טהרת-הקדש” נגלה ראשונה כשרונו המצוין של לבנסון בתור מטיף ונואם. הוא היה הדרשן הראשון בשעתו, אשר לא בא אל הקהל מתוך ערבובית הפּלפול וערפלי-המיסטיציזם; הוא היה המטיף הראשון בּזמנו, שלא המטיר על הקהל בזעף מטר של פטפוטי-הבל ודברים של מה בּכך ואמרי-מוסר יבשים ותפלים מיוסדים על עקום הכתובים וסירוסי-מקראות וזיופי-דברים, כמו שנהגו לעשות כל המגידים והדרשנים בּעת ההיא. כל אחד מנאומיו של לבנסון היה מחרזת של אבנים טובות ומרגליות, של פניני מחשבות עמוקות ורעיונות מקוריים, שפּתחו לפני שומעי-דבריו אופקים רחבים של דעות חדשות ומושגים חדשים על דבר תבל ומלואה, על מהות החיים ותכליתם, על האדם ותעודתו וכיוצא בזה.
בּנאום-המספד, שנשא המשורר יהודה ליב גורדון על לבנסון למלאת שנה לפטירתו באספת חברת “מפיצי-השכלה” בּפטרבורג, צייר את כשרון הדברנות שלו בדברים האלה: "כדאי היה לשמוע את לבנסון כשהוא מדבר מעל הבמה. הוא דבר את דבריו לאט, לאט, במנוחה ונחת, בּלי שום סימן של התרגשות, כאדם הנכנס עם חברו בשיחה קלה; אבל כל דבור ודבור שיצא מפּיו היה כפטיש מפוצץ סלע וכל מלה – נוקבת וחודרת עד התהום. כל רעיון ורעיון שלו היה מעובּד, מהוקצע ומלטש מעשה ידי אמן, וכל הנחה שלו היתה מנותחת לחלקיה ולסעיפיה הדקים מן הדקים, מה שנתן את האפשרות לשומעי דבריו לתפוש בּמחם תפישה מהירה את המסקנות האחרונות עוד קודם שיצאו מפּי הנואם עצמו. דומה היה הדבר כאלו גלה לפניהם יפה-נוף, שקצהו נראה ונשקף לעינים ממרחק רב מאד. ותבונה טפוסית מיוחדת היתה לכשרון הדבּרות של לבנסון והיא, כי עם כל בּהירות דבריו וקלות הרצאתו לא יכול השומע אחר-כך למסור את תוכן נאומו לאחר. כשנמסרו דברי נאומו של לבנסון על-ידי אחרים, יצאו תמיד לקוים ופגומים.
כדי לחזק את דבריו אלה ספר המשורר יל“ג את העובדה המעניינת הזאת: בּאחד מימי החורף לשנת תרי”ג בּיום מלאת שנה למות בּנו המשורר רב-הכשרון מיכה יוסף בּאביב-עלומיו, בּא הוא – היינו: יל"ג ועוד עשרים צעירים אתו, ואחדים מהם בּעלי-כשרון ומצוינים בּכח זכרונם – אל מעונו של לבנסון לשמוע מפּיו את נאום-האבל, אשר נשא על בּן-פורת זה. נאום-האבל עשה על השומעים פעולת-קסם ממש, אבל ככל שעמלו ויגעו אחרי-כן, למסור, לכל הפחות מקצת מדבריו, לא עלה הדבר בּידם בּשום אופן.
––––––––
אם אמרתי, כי לבנסון השפיע על בּני-דורו בקסם אישיותו, בחריפות הגיונו ובתום אפיו וטבעו, אין לדון מזה, שהשפעתו נצטמצמה רק בגבולות בּני-סביבתו ובין האנשים שידעו אותו פּנים אל פּנים, ושהיה להם שיג ושיח אתו. בּאמת היתה השפעתו של לבנסון כללית, אוניברסאַלית, כי פרשה מצודתה על כל יהודי-ליטה בּשנות הארבעים, החמישים והששים למאה החולפת. את מקור השפעתו זו צריכים אנחנו לבקש ביצירותיו הספרותיות.
בכלל נחלקו יצירותיו הספרותיות של לבנסון לספרים בדקדוק ובבאורי כתבי-הקדש ולספרים של שירה ופיוט. חבורו היותר חשוב במקצוע האקסגטיקה העברית הוא, בּלי-ספק, הספר “באורים חדשים” הכולל פירושים לאחדים מכתבי-הקדש ונתפרסם בדפוס בשנת תרי"ח.
על ערכו התיאורי של ספרו זה ועל עבודתו בשדה האקסגטיקה העברית בכלל, אי אפשר לאמר, כי היו מצוינים בּיותר. עבודתו זו מוכרחת היתה להיות מצומצמת ומוגבלת במצריה וגם חד-צדדית, מפני שחסרו לו הרבה מאותם הדברים, שהאקסגטיקה החדשה, המודרנית, חושבת אותם לתנאים הכרחיים, שאין היא יכולה להתקיים בלעדיהם. לבנסון לא ידע, למשל, את הלשונות העתיקות והחיות, ולכן לא יכול לקרוא את הספרים שחובּרו במקצוע זה לפניו על-ידי חכמי הפילולוגיה העתיקה; מטעם זה לא יכול לבנסון לדעת את הלשונות השמיות, הקרובות ברוחן ובמבטאיהן אל הלשון העברית וגם לא היתה לו האפשרות להשתמש למלאכתו בספרים החשובים על-דבר תולדות עמי-הקדם, שיצאו לאור בזמנים שונים. כל ערכם התיאורי של ספרי לבנסון במקצוע האקסגטיקה העברית מונח בטוב-טעמו הטבעי ביפי סגולותיה המיוחדות של הלשון וביכלתו לחדור לעמקי מליצותיה, – מעלות, שלא נמצאו במבארים הקודמים לו, שהתעו את לומדי כתבי-הקדש במדבר של פירושי-פליאות מכוסים בצעיף ההסתר והתעלומה המיסטית ומרוקמים במעטה של רמיזות סודיות וערפליות. לומדי התּנ"ך על-פי הבאורים והפירושים, שחוברו לפני לבנסון, מלבד שמנעו מהם את האפשרות לעמוד על רוחה של הלשון העברית ויפיה הפיוטי, גם לא נתנה להם היכלת להבין את המקראות כפשוטם וכמשמעם. הספר “באורים חדשים” של לבנסון למד ראשונה את יהודי-ליטה להכין את כתבי-הקדש הבנה ישרה והגיונית ולעמוד עם זה על תכונתה של הלשון העברית ועל קסמה הפיוטי עמידה שיש עמה התפעלות והתרגשות-הנפש.
אולם עוד יותר גדולה ויותר עצומה מזו היתה השפעתו של לבנסון בתור משורר. בתור משורר רכש לו לבנסון השפעה כל-כך כבירה על צעירי-היהודים בשעתו, שאין אנו מוצאים דוגמתה אצל המשוררים והסופרים שקדמוהו ואצל אלה שחיו אתו בזמנו. שירי-לבנסון נלמדו על-פה והושרו על-פּי מנגינות מיוחדות במקהלות של צעירים וצעירות. היו צעירים הרבּה, שתחת השפעת שירי-לבנסון התחוללה מהפּכה שלמה בהשקפות-עולם שלהם. אחרי קריאת שירי-לבנסון התחילו הצעירים הללו מתעמקים בשאלות ובפרובלימות, שקודם גם לא חלמו על אודותן. פתאום התחילו מתיחסים בּאופן אחר אל כל הסובב אותם. דברים ששמשו להם עד כה עיקרי -חיים, נעשו עתה טפלים בעיניהם; דעות ואמונות, שנחשבו להם עד כה לאמיצות ומוצקות, התחילו אצלם הולכות ומתערערות. זה היה שנוי-ערכין במחשבות ומעשים במלוא מובנו של מבטא זה.
ואין שום פלא בדבר. אף אחד מן המשוררים והסופרים העברים שהיו בתקופתו של לבנסון לא יכל למשוך אליו את תשומת-לבם של צעירי-היהודים בזמנו כמותו.
במה, אפוא, מונח סוד השפעת-קסם זו, שהיתה לבת-שירתו של אדם הכהן? במה היה כח יצירותיו הפיוטיות כל-כך גדול?
זאת נראה בּפרק הבּא.
––––––––
ג) לבנסון הפייטן. 🔗
אדם הכהן לבּנסון היה משורר ספיח, ומתחתיו צמח. הוא עלה, ממש, כיונק מארץ ציה, ממקום אין טל ואין מטר, אין ליח ואין לשד להשיב נפש. כבר אמרתי מקודם, כי לבנסון לא ידע שום לשון מלבד הלשון העברית, ולפיכך נשארו נעולים לפניו שערי היצירות הפיוטיות של משוררי-המופת האירופיים. ועוד יותר מזה: בתחלת עבודתו הספרותית לא היתה האפשרות ללבנסון לקרוא גם את חשובי ספרי-השירים של-גדולי הפייטנים העברים מימי-הבינים ואילך, כמו את שירי ה' יהודה הלוי, ר' שלמה בן גבירול, ר' שמואל הנגיד, ואפילו את שיריו של אפרים לוצטי, יען כי בעת ההיא התגלגלו עדיין השירים הללו בתור כתבי-יד באבק בּיבּליאותּיקאות שונות בארצות רחוקות. הפייטן העברי היחיד והמיוחד, שיכול לשמש דוגמה ללבנסון, היה ר' נפתלי הירץ וויזל, מחבּר ספר “שירי תפארת”. יתר השירים, שנתפרסמו באותו זמן על-ידי חרזנים שונים בקובצים הספרותיים “המאסף”, “בכורי-עתים” וכדומה, יכלו, להפך, להיות לו למופת: כיצד לא צריך לכתוב שירים.
אולם מאידך גיסא הביא חוסר ידיעותו את שירי משוררי-הנכר תועלת לא-מעטה לבת-שירתו של לבנסון. רוח הלשון העברית השתמר אצלו בעצם טהרו המקורי, וזה שאצל ברק-נוגה מיוחד על כשרונו הפיוטי הטבעי. בהיותו עזוב לנפשו עשה הכל, כרובּינזן קרוזאי על האי שלו, בכחות עצמו. את הכל ינק משלו, ואת הכל יצר משל עצמו, ורק ממעין כשרונו הטבעי שאב אותם השירים היפים, שפעלו פעולה כל-כך מקסימה על צעירי-העברים בדורו.
לבנסון היה בן-עמו ובּן-זמנו, וכשרונו צמח, גדל ויתפתח בּשדה-ישראל. וזוהי סבת השפעתו. ובאמת, האיש שרכש לו מושג נכון על-דבר חיי יהודי-ליטה בשנות הארבּעים למאה החולפת, והוא יכול לצייר לעצמו ציור נאמן את צורתם הרוחנית של החיים הללו, – האיש ההוא יבין, כי על יהודי אותו הזמן אפשר היה להשפיע לא בשיריו הסנטימנטאַליים של שילר, כי אם ב“פויסט” של גיתו. היהודים הללו, שלא יכלו עדיין להשתחרר השתחררות גמורה מן האקסטיזם פרי תּורת-הקבלה, לא הבינו כלל את שירת הזמיר אל השושנה, ואזנם לא בחנה לא את שירת האוהבת האביר המוסר את נפשו על אהבתו ולא את שירי העז והחוסן של הגבור השב משדה-הקרב עם נזר הנצחון בראשו. הם ידעו לעת-עתּה רק את עולם-המחשבה, את עולם ההגיונות המיגעים ומענים את המח, את עולם השאלות שאין עליהן תשובה ואת עולם הספיקות הנצחיים. הם התחילו קודם כל לחיות את חיי-המח. החלוצים הראשונים של תחית המחשבה הישראלית לא יצאו מקרב בני-הנעורים בּעלי-דם חם ורותח ונפש מתפעלת ומתרגשת ונתקפת מסערת חפץ-החיים ומשאיפות-החיים ומאויי-החיים, אלא מקרב חורי-הפנים ויגיעי-הכח, שהמיתו את עצמם עד כה באהלה של תורה על מסכתות הש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים. הסיסמה של החלוצים האלה בדרכם החדשה היתה לא החיים, כי אם הספר, המחשבה, העיון. בראש וראשונה נתנו את לבּם להעמיק חקור בחידות-העולם ובשאלות-ההויה; רק השאלות הנזכרות העסיקו את מחותיהם של האנשים הללו, אשר חתרו בּכל עז לחלץ את עצמם ממסגרות עולם הישן והרותינה ולבקש להם איזו נקודות-משען מחוץ לעולם זה.
ואותן השאלות הטרידו גם את לבנסון, והן הן שהיו נשמות יצירותיו הפיוטיות היותר חשובות. לבנסון היה ביחוד פייטן חושב, פייטן פלוסוף. מלבד שיריו המיוחדים, שחבר בהזדמניות ובמקרים שונים, ושכל ערכם מונח רק ביפי מליצתם ובּסגנונם המבריק והמלוטש, נוסדו כמעט כל יתר שיריו של לבנסון על השאלות העולמיות, על הרע העולמי ועל הצער והיגון העולמי. בלו של הפּייטן מסתער בּקרבו כשהוא מתחיל מהרהר על-דבר הטבע, עד האין סופיות, ע“ד שלטון האדם באדם לרע לו, וע”ד מלחמת-המים ההולכת ונמשכת ביצירה כולה. כחכמי הדורות הקדמונים קובל לבנסון ומתמרמר על האירוניה המרה של הגורל ביחוסו אל האדם. לבנסון מתרגז ומתקצף על הגורל שחונן את האדם בּיכלת ההכרה, כמח חושב ובשאר רוח, כדי שיכיר ויבין וירגיש, כי סופו ליהפך לעפר ואפר, כי כל חייו והגיונותיו ושאיפותיו ומאוייו וחששותיו ותקוותיו עתידים באיזה מן הזמנים להעשות הד רחוק של תשואות רב, שכבר נאלמו ונדמו לפני עידן ועדנים. בּכלל היה לבנסון פסימיסט בּמהלך מחשבותיו, מסתּכל בּעולם ובּמה שיש בּו מתוך אספּקלריה שחורה, וזהו שגרם, כי מכל שיריו האלגיים עולה ובוקע צער עמוק ויגון קודר ומדכא עד דכדוכה של נפש. לעומת זאת רואים אנחנו, כי שיריו הדידאקטיים, שמבצבץ ובולט מהם היסוד האופטימיסטי, הם יותר קלושים ויותר חורים ועושים רושם פּחות נמרץ. בּשירים הללו החרזן בּולע את הפייטן.
כי היה לבנסון בּעל רגש פּיוטי עצום ומקורי – על זה מעיד לנו שירו “החמלה”. זהו שיר לירי עמוק, המרעיד את נימי הלב והנפש. יותר מדויק יהיה אם נאמר, כי השיר הזה הוא אנחה ממושכה קשה ועמוקה, יללה נוראה ואיומה, המתפּרצת מלב קרוע ומורתח בּתוקף הצרה העולמית, ההולכת ונמשכת בּלי ראשית ובלי אחרית ורודפת בּלי חשך את האנושות אל תהום חשך. בּכל רואה המשורר מות, חורבּן, כליון, בּכל הוא מרגיש את ריקניותה ואפסותה של ההויה האנושית, את קוצר-הימים ואת הבּרק המתעה, בּרק אור עץ רקבון של האושר האנושי ואת כל צמצומו וחולשתו של כשרון הדעת וההכרה שלנו. בּכל פּנה שהפּייטן פּונה מתגלה לפניו רק שלטון המות האכזר:
הוֹי תֵּבֵל, בֵּית אֵבֶל! רוֹי גּיא הַבְּכִי!
נַהֲרוֹתַיִךְ דִּמְעָה וַעֲפָרֵך אֵפֶר;
עָלַיִךְ אֲבֵלִים, מֵתִים תּוֹכֵכִי…
או:
מִתּוֹך הַרְרֵי-שֶלֶג מִגִבְעוֹת קֶרַח,
תֵּצֵא עֲגָלָה וּמַנְהִיג לָהּ אָין;
בָּה אִיש וְיָפָתוֹ הַדְרָתָם הוֹד פֶּרַח,
וּבְנֵיהֶם עַל בִּרְכָּם מַחֲמַדֵי עָיִן;
הוֹי אֹרְחַת מֵתִים כַּחַיִים יִסָּעו,
נָסְעוּ וַיִתְעוּ וּבְּקָרָה גָוָעוּ…
השיר “המתאונן והמשורר” הוא אחת ממיטב יצירותיו של לבנסון. בּשיר הנזכּר הפּייטן מציג את הפּסימיסטן ואת האופּטימיסטן זה לעומת זה.
המשורר מרים על נס את כל אפסותו של האדם בּפני הבּריאה הנוראה, ובּשם הרעיון המפשט של חוק המוסר הבּוגד הוא הוגה נכאים:
אךְ רוּחַ חִלְדֵנוּ! קַל כָּאָנֵי שַיִט
מֵבֶּטֶן הָאֵם לֹא יֵרְחַק קִבְרֵנוּ…
הִנְּנוּ פֹּה אֶרֶץ מִיוֹם הֳיתָה,
וּכְעֲשבוֹת עֲפָרָה תַּחֲלִיף אוֹתָנוּ,
הִיא עוֹמְדָה הָכֵן, הָה! עוֹד לֹא נִשְחָתָה,
רַק נִחְנוּ חוֹלְפִים וּתְּשוּעָה אֵין לָנוּ.
אֵין לָנוּ מִפְלָט גַּם מִלָּבוֹא הֵנָה,
כַּדּיָג כַּחַכָּה תֵבֵל תַּעֲלֵנוּ,
עַד אָכְלָה דוֹר זֶה דוֹר אַחֵר הֵכִינָה,
זֶה אָכוּל, זֶה אָחוּז, אַיֵה יִשְעֵנוּ?
והמשורר קורא בּקצף:
לוּ אֵדַע כִּי יַהֲרוֹס קוֹלִי בַכּח
תֵּבֵל וּמלוֹאָה גַם צִבְאוֹת שָמַיִם,
אָז תַּתִּי קוֹל גָדוֹל: הָבוּ מָנוחַ!
וּלְתֹּהוּ אָשובָה עִם כָּל הַחַיים…
לעומת זאת לקוי השיר הזה בּמקום שהוא מצייר את הצד הטוב שבֻחיים. האופטימיסטן המדבּר על אושר העולם הזה ותענוגיו אינו עושה שום רושם. ואין זה מתמיה כלל בּשים אל לב, כי הפייטן היהודי תושב הגיטו לא טעם מימיו טעם חיי העולם הזה, ותענוגיו כמו זר נחשבו לו והרגשתו האופטימיסטית אינה אלא מזויפת.
שירים בּשבחה של ההשכלה, שנלחם עליה כל כך בּחיים, אין אנו מוצאים אצל לבנסון. על מלחמת האור והחשך, שהקדיש לה אחר כך את חזיונו “אמת ואמונה”, לא העיר את קוי כנורו. אבל תחת זאת קשה למצא בּשירי לבנסון אף שיר אחד גדול שלא ידובּר בּו על הדעת ורוממות ערכה, כי הבּיט המשורר על הדעת והתבונה כעל יסוד החיים, כעל המלח המעמיד את החיים, וחיים שאין בּהם דעת ותבונה כאין וכאפס המה בעיניו:
כִּי דַעַת אֵל הִיא בּיצוּרָיו כֻּלָּמוֹ
וּבְדַעֲתּוֹ זוּ גַּם חַיֵיהם נִקְשָרוּ
וּלְפִי רֹב וּמְעט זוּ הַדַעת בָּמו
גַם חַיֵיהֶם בָּם יִגָאוּ אוֹ יִצָערוּ…
וַאֲשֶר דַּעְתָּם כֵּהָה לֹא נִראוּ חַיִיִמוֹ
וּבֵין החַיים לֹא הֵם יִתְחַשָבו
וַאֲשֶר דַעֲתָּם בָרַה חַיִים נִראֵמוֹ
וּבֵּמִדַת הַדַּעת חַיִים יִשְאָבוּ…"
אבל עם זה הזהיר המשורר את המתרפקים על הדעת לבל יפגעו בּכל אופן ברגשות הדתיים של העם. לבנסון המשכיל התקומם נגד מרשיעי-ברית, המואסים בתורה ובקניני האומה הישראלית. בשירו “אל בוזי תורה” הוא אומר:
כִּי לֹא פָּרץ מרָע וּמְרִי לֹא לָקח
לֹא הוֹלֵלוֹת חָכְמָה לֹא לַעַג דַּעַת
לֹא בִּינוֹת בִּשְנִינוּת עַל יַיִן הָרְקַח
לֹא הַשְכֵּל עוֹד נַעל וִיפִי מִגְבַּעַת"…
בּהמשך הזמן בּאו לבת שירתו של לבנסון גם ימי חולשה ורפיון. בּיחוד עיפה בת שירתו בּשיריו שכתב בּתקופת-חייו האחרונה. הרי דוגמה: בּחלק הראשון והשני של ספרו “שירי שפת קדש” ישנם שני שירים בּעלי תוכן אחד: קינה על מות ילדיו. השיר הראשון נקרא בּשם “מספר מר” והוא קינה על מות בּתּו הילדה ובנו, נער בּן-שש שנים, שמתו עלי שניהם כשאכל עוד על שלחן חותנו בּמיחיילישוק; השיר השני, שנקרא בּשם “מיעל דמעה”, הוא מספר על בּנו העלם רב-הכשרון מיכה יוסף. כמדומה השכל מחייב ומדת ההגיון נותנת, כי באה-לבו של האב על מות בּנו המשורר המצוין מיכה יוסף באביב עלומיו צריך היה להיות יותר חזק ויותר צורב מכאב לבו על מות שני ילדיו הקטנים, שלא הצטיינו בשום דבר. אבל בּפועל אנו רואים את ההפך. בפועל רואים אנחנו, כי דוקא השיר הראשון, המספיד את שני הילדים הקטנים, מחודר כּלו צער ויגון היוצא ונובע מעמקי לבו הדוי של האב הפּייטן; כל חרוז שלו חד כחרב פיפיות, והשיר כּלו מזכיר לנו בטבעיותו וביפי גזרתו ובנינו את שירי-ציון של ר' יהודה הלוי. אבל לא כן הוא השיר השני, הספדו על מיכה יוסף, שאנחנו מרגישים בו כמעט בכל חרוז מלאכותיות ואי-טבעיות, והרושם שהוא עושה עלינו אינו דומה כלל וכלל הרושם שעושה עלינו השיר הראשון. שיר זה הוא אמנם מיכל דמעה, כלומר נחל של דמעות, אבל פה ושם הוא שטף מים. כנראה חשש הפּייטן שמא לא גלה את כל לבו הפּעם, שמא למד את מדת אבדתו בּמות עליו בּנו המצוין במדת כמות הבתים, ויצא לו שיר משתרע על מאה ושלשים וששה בתים!…
בין שירי לבנסון נמצא האחד בּשם “נאקת בת יהודה”. אלו נכתב שיר זה עתה בּימינו, היו אחרים מאמינים לשמוע בו רעד גולו של רעיון הגאולה והפדות, אבל מאחר שחובר לפני תשעים שנה, אין לנו בלתי אם לחשבו לפריעת מס מצד המשורר להזרם הרומאנטי, שהתחיל מתאזרח אז בספרות העברית. לבנסון המשכיל ברוח בּני-המערב קרא את הקריאה הזאת:
רוּמָה אֶלֹהֵינוּ עֻזָה בָּאָרֵץ
מַלֵּא יְמִינְךָ פְּדוּת וָצֵאָה
כּי יַרְעִים קוֹלֶךְ: הָבוּ בְּנַי!
הָבוּ אַל תְּאַחֲרוּ כָּל אַפְסֵי-אְרֶץ:
הקְדִימִי קֶדֶם, אָחוֹר אַל תְּאַחֲרִי,
אַל תִּטְמְנִי תֵימָן, צָפוֹן אַל תִּצְפּוֹנִי:
מֵאַפְסָים אֵיפֹה, וּמְאִיים אַיְם,
הִגָלוּ גוֹלִים וּשְבוּיִים שוּבוּ-נָא.
בּמקום אחר קובל לבנסון, שלא מתוך הכרה כאבן, על חוסר הבּטחון שבּחיי הגלות ועל הנחיצות בּארץ-מולדת. הוא אומר:
עוֹד גַּם בַּגּולָה לָךְ יֵהֶמוּ בָנַיִךְ,
לְשוּבָם אֵלַיִךְ עוֹדָם יוֹחִילוּ,
לָכֵן גַם עַתָּה כָּל יִקָרֵי לֵב בָּמוֹ
לִשְאוֹל לֵשְלוֹמֵךְ: עֲלות לָךְ העפִּילוּ
ועוד ועוד.
כּי מַצב הָעָם בַּגוֹלה הוא פָרוּעַ:
בֲּטֶרֶם תֵּדַע, עם יַעֲקֹב, הֲטֶרֶם,
כִּי יוֹם וָלַיְלָה אַתָּה לֹא תָנוּחַ
וּבַל תִמְצָא עֹשֶר כִּי אִם בָרוּחַ
עַל כֵּן גַם כְּרוּח יָעוף יַרְקיַע
אִם חִיש מיָדְךָ אוֹ מִיַד זַרְעֶךָ.
לבת שירתו של לבנסון היו, כאמור, גם רגעים של ירידה בּאותם הרגעים כתב שירים, שלא היתה בּהם אלא מלאכת החרזנות. כאלה הם אותם השרים שחבר לימי-גנוסיא ולכבוד נסיכים ורוזני-ארץ. לסוג השירים שאין בּהם בּלתי אם חרזנות בּלבד, נכנס גם השיר שכתב על-דבר בּית מסחר-היין והבּשמים של בּנו העשיר ארצי לבנסון. השיר הזה מתחיל בּדברי-החול האלה:
שִמְעוּ מִלַּי
הָאֲדוֹנִים!
סוּרוּ אֵלַי
אַתֶּם קוֹנִים!
הֵן כָּל נֹעַם
בּי תִּמְצָאוּ.
כָּל טוּב טַעַם
פֹּה מְלָאוּ.
פּה הַיִין
הַמְּשַׁמֵּח
מֵאיר עַיִן
וּמְנַצֵח.
וכו' וכו'.
כמעט קשה להאמין, כי השיר הזה יצא מאותו העט שכתב את ה“מתאונן”, את “הדעת והמות” ועוד.
שירי לבנסון למרות שעסקו ברובם בּשאלות פילוסופיות מופשטות, ובפרובלמות החיים היהודיים של זמנו כמעט שלא נגעו כלל, הלהיבו בכל זה, כמו שכבר העירותי למעלה, את הרגש הצעיר של בחורי-ישראל לומדי-התּורה. על דבר זה עמדו החרדים שבאותה עת, ולפיכך עורר ביניהם הספר “שירי שפת קדש” התרגשות עמוקה, וקראו עליו תגר בּפומבּי בּכל הזדמנות שבאה לידם. המשורר עבר על הקנטרנות הגלויה הזאת בשתיקה, כי ירא להקניט את האדוקים, שהיתה ידם תקיפה בּעת ההיא, והוא לרגלי פרנסתו, פרנסת המלמדות בתחלה ופרנסת הסרסרות אחר כך, היה זקוק להם. רק לאחר שנתמנה למורה בבית מדרש הרבּנים התמכר לעבודת-ההשכלה בגלוי בלי שים לו סתר פנים מחמת הקנאים. ובּימים ההם עמד בּו לבו לפרסם בּדפוס את חזיונות “אמת ואמונה”, שהיה שמור אתו כעשרים שנה בכתובים ולא הביא אותו בּקהל מיראת החרדים.
הספר הזה הוא דראמה אליגורית כתובה מלכתחלה לשם טנדנציה ידועה: להיות מליץ יושר להשכלה וקטיגור לצביעות ולקנאות. המחבּר שופך את חמתו על ההזיות והאדיקות הדתית מצד אחד ועל השחתת-המדות והפריצות מתחת למסוה הדתיות מצד שני. בדראמה זו, שאנחנו רואים בה את השפעתו של ר' משה חיים לוצאטו מחבּר “לישרים תהלה” “ומגדל עז”, אין שום סימן של אמנות ואפילו קורטוב של הרגשה פסיכולוגית, ואינה מצטיינת בּלתי אם בסגנונה הקל והשוטף. תוכן הדראמה הוא פשוט מאד: שקר ועוזריו רוצים למשוך אליהם את לב המון למען יתן לו את אמונה בתו לאשה. אבל גם אמת חפץ בה. אין המחבּר מגנה את האמונה; כרוב המשכילים בשעתו, ומשכילי ווילנה בּיחוד; הוא סובר, כי “ההשכלה הטהורה אינה מתנגדת לאמונה הצרופה”. אבל בּשם “האמונה הצרופה” הזאת הוא שופך את כל קצפו על השנאה הדתית ועל אמונת-ההבלים המתנגדת אל השכל. הגבור הראשי של הדראמה הוא צבעון. בתאור אישיות זו הבליט לבנסון את כל שנאתו של המשכיל אל מורדי-האור ואת כל נקמת הנרדף על דבר אמת לרודפו ומשנאו חנם. צבעון הוא נוכל מתחסד, המכסה את זדון תרמיתו תחת מסוה יראת-שמים שלו. בכמה דברים הוא דומה לטרטוף גבור חזיונו המפורסם של מוליר הצרפתי; אבל הצבוע העברית הוא טפוס יותר מורכב מאותו של מוליר, מפני שישנן בו תכונות עבריות מיוחדות, וביחוד הפלפול הדק, המיוסד על עקום הכתובים בשכלו החד. בגבורו זה הגדיש לבנסון את הצבעים, ושנאתו לאויבי ההשכלה קלקלה בכמה פרטים את שורת האמת האמנותית. ברגשי-כבוד מיוחדים מתיחס המחבר לשכל, לחכמה, השוכנים מרומים על כל בעולם ועד לאמת ולאמונה התמה. את ההשכלה לשמה, שהיא בת השכל, מעמיד המחבּר במעלה עליונה.
ספרי לבנסון נתקבלו בשעתם בהתפעלות עצומה במחנה המשכילים ברוסיה וגם במערב. גדולי החכמים באותו זמן כ’ר יצחק שמואל ריגיו (יש"ר), ר' שלמה יהודה ליב ראפופורט (שי"ר) ואחרים קדמו את קובצי שיריו בתרועה ובּשמחה ויהי בּעיניהם כגואל השירה העברית. בשעה שנתפרסם בדפוס החלק הראשון “משירי שפת קדש” קרא עליו שד“ל: כי “מצפון אור יאתה”. בחייו זה לבנסון להקּרא מאת בּני דורו בשם “המשורר הגדול” וכך נקרא בפי רבּים גם איזה זמן לאחר מותו. הערכה זו, ודאי שיש בה הרבה מן הגוזמא וההפלגה; במובן המודרני לא הגיע לבנסון אפילו למדרגת פייטן בינוני, אבל הוא השפיע השפעה עזה ונמרצת על מהלך התפתחות השירה העברית בּימים הבּאים, ושמש מופת ודוגמה למשוררים שקמו אחריו. בהשפעה זו הודה גם המשורר יל”ג, בראשית צאתו על שדה הפיוט העברי. באחד ממכתביו הוא כותב: “מיום החלותי להבין בספרים לא מצאתי בין משוררי שפת-קדש החיים בארצו נעלה ממנו; ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון נעם דבשו לחכי ואתעמל גם אני לעשות כמתכנתו”. על זה יש להוסיף, כי אותה השפעה שמדבר עליה יל“ג, היתה חיצונית בעקרה, כלומר, השפעת הלשון והסגנון, יען כי במה שנוגע לרוח השיר גדל יל”ג על לבנסון שבעתים. במקצע הלשון והסגנון הפיוטי היה לבנסון כובש דרכים בּאמת. ויפה אמר אודותיו אחד מסופרי הדור הזה:
“אם יש ללשון העברית יחידי-סגולה, אשר לא רק דרכיה ידעו, כי גם בכל מכמניה מושלים הם; אם יש יחידים שאזנם בחנה כל קול שיחה, כל רעד מיתריה וכל הד צלצול קויה. אם יש אוהבים קרובים שגלתה להם את כל יפיה הנעלם, שחשפה להם את כל תעלומיה-רזיה; אם יש כהנים ונביאים מתי-מספר כאלה – אדם הכהן לבּנסון היה הראש והראשון שבהם”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.