א.    🔗

ממלחמת הקדמה וההשכלה (ריב“ל, אד”ם הכהן, גורדון ואברמוביץ) הלכה ספרותנו העברית החדשה, דרך לילינבלום, סמולנסקין ומנדלי, ונעשתה, בעיקר, לספרות של הפרובלימה הלאומית ( אחד-העם, פיארברג, ביאליק עד “משא-נמירוב” ועד כלל); ואולם את הפרוזה העברית הכי-צעירה, שראשיתה נעוצה בכתבי ברדיצ’בסקי, אפשר לקרוא בשם: “ספרות ההתרשמות של הבודד העברי”.

בעלי האינסטינקטים החברתיים ביותר שבין הבודדים האלה קוראים עדיין בקול שבור לעבודה אנושית, לעבודת-הטבע, לעבודת-כפים, אבל השירה שלהם – כבר כולה אינה אלא ליריקה, אֶלֶגיה ואימפּרֶסיה. צעירי-בני-ישראל הספוּרים, המפוזרים והמפורדים, זה בכה וזה בכה, שעודם חיים אתנו, מתרשמים מן החיים שלהם ושרים או משרטטים בפרוזה. כל אחד יונק מעולמו וכותב לעצמו. אבותיהם בעלי הקדמה או בעלי–הלאומיות היו ביחד, בצותא חדא, ינקו ממקור אחד. לא כן הם, המתרשמים הבודדים – כל אחד מהם עולם קטן או גדול מיוחד לעצמו.

ועוד פעם: ישראל, אביהם – בין המצרים; כל היסודות של קיומו נתערערו לעינינו; כל היסודות של האדם בכלל נתערערו; אנדרלמוסיא באה לעולם, שהורגת את ההבחנה בין טובים ורעים. ואולם המשורר העברי, היחיד העברי, יש אשר תקוץ נפשו לשבת בכלא ההכרה הזאת, שאין ממנה מוצא; יש אשר יהיו לו, סוף סוף, לזרא כל הצעקות האמתיות הללו – והוא, מבלי להשתחרר מאותו כלא, הולך ועושה בתוך ספרותנו כאדם העושה בתוך שלו. מובן מאליו, שאם יחיד בא ועושה מה שנטל לעשות על קבוץ שלם, על הכלל, עשיתו לא לבד שהיא פגומה, אלא שלרוב היא עושה רושם של משחק בעלמא, של ספורט – וצורה כזו אכן יש לה לפעמים לספרותנו הכי-צעירה, צורה של משחק-יחידים – אמנם, לאשרנו, משחק עקשני ביותר! – אבל המשורר הבודד מהו, כי תלינו עליו? לב המשורר בעצמו יודע את מרת-נפשו, יודע את אסון-בדידותו, ויש אשר מזה גופא מקור חדש נפתח לו לשירה חדשה, לשירת היחיד העברי…

היחיד העברי – בנו של ישראל. כי יהיה את ישראל מה שיהיה, יהיה את עתידו הלאומי מה שיהיה, ילכו המוניו הכושלים לכל אשר ילכו, תמצא הקריאה לעבודה הד בלבבות ואומץ בידים או לא תמצא – הנה אנחנו, בני-ישראל, בני אותם ההמונים, חיים. זוהי עובדה! וכל כך חיים אנו – בהכרח, בלי שום כַּונה תחילה – חיים יהודיים בכל עורקי-נפשנו, כל כך מרבים אנו לשאת את סבל-העול של התרוקנות החיים הלאומיים של “כללנו”, כל כך עיפה נפשנו מקוצר-רוח ואי-העבודה אשר מסביב, עד שלעתים קרובות מאד תבחל נפשנו בחילה גדולה במלה הריקה “לאומיות” המתהלכת מסביב ואנו מאמצים שארית-כחותינו לגרש מעולם-שירתנו את הזמירות הבלתי-פוסקות של “השב נזיר לאומים”. מחניק ביותר הוא האויר אשר מסביבינו; אין אויר; אנו רוצים לפתוח את החלונות. –

ברם, שורות אלו האחרונות נשתרבבו בדרך אגב, אל הענין!

ובכן: כל היסודות נתערערו, אבל אנו הרי עודנו חיים. איך שיהיה, אבל אנו חיים. ולחיים עולמות רבים וגונים שונים וקוֹמבינציות של כחות לאין סוף. ואת עולמותינו אלה ואת הגונים האלה, מקצת מן הגונים, רוצים אנו לשים

בנאד-ספרותנו שבשפת-עבר החדשה. ותהא גם שפת-עבר זו שפה מתה. בהרבה והרבה מובנים, תהא גם לא שפת-עמנו ברובו המכריע, תהא גם לא השפה שמבטאת, שיכולה לבטא, את כל חיי עולמנו הפנימי – אין אנו יכולים לעזור במאומה! אין אנו יכולים לשנות את פני הדבר! בכל אופן, עברית היא אחת השפות היותר אחוזות בנפשנו, שפה, אשר אין אנו יכולים למחוק אותה מבלי אשר נמחוק עם זה את עצמותנו, ועל כן, כל זמן שאנו חיים, לא תמות גם שירת-חיינו, השירה העברית, שירת היחיד העברי.

והוא הדבר: אצל ברדיצ’בסקי עוד היה היחיד העברי – סיסמא של קרב, של הסתערות ושנוי-ערכין. בראשית עבודתו הספרותית של ברדיצ’בסקי עדיין היה מקובל בספרותנו, שהיהודי אינו יהודי, אלא אם הוא נשמע כולו לפקודי-הכלל ולדעות-הכלל, אם הוא מצרף עצמו למנין. בלי המנין לא היה היחיד נחשב למאומה, ועמו, עם המנין, אך גרגר אחד מחוסר-ערך בצבור הגדול. כי הצבור הזה, הכלל, לא בא אז עדין לקצה-גבול-התפוררותו, כאשר אנו רואים לעינינו כיום הזה. ברדיצ’בסקי נאלץ היה להלחם בכל אונו הספרותי הרב בעד זכותה של האינדיבידואליות והשתחררותה מעול-הצבור. ביחידיות המשתחררת ראה ברדיצ’בסקי מטרה לעצמה ואולי גם מוצא וגשר אל העתיד. הוא קוה, כי על ידי קשר של יחידים יהודים הגונים, מחונכים באומץ ורוח-אנוש, יבקע כשחר אור חדש להאיר את דרך האומה האובדה והתועה באפלה…

מאז, במשך הזמן הקצר הזה, נשתנו פני הדברים: הפזוּר גדל, הפונקציות הכלכליות המיוחדות של ההמון היהודי נתמוטטו עוד יותר, התנועה הציונית הראתה את צמצום-אפשרויותיה, ואדמה אין, ואדם אין, והנדידה בולעת ומרחקת קרובים, והרחוב היהודי בארץ אחת אינו דומה לזה שבארץ אחרת. ההתבוללות המעשית, המוכרחת, היום-יומית, הולכת ומתפשטת ומתחזקת, בתוקף יד-החיים ובכל המובנים, גם ברחובות-היהודים שבמזרח – ילדי היהודים בערים הגדולות, ובאמריקה ביחוד, הנם ברובם תינוקות שנשבו לבין הנכרים. הקבוץ היהודי מלפני חצי-יובל-שנים אבד דרך לגמרי – ותוהו-ובוהו שורר אצל כלל-ישראל…

עכשיו, כשאומרים “היחיד העברי” אין זה מצלצל כתרועת-מלחמה, כדרישת-פריבילגיה, כקריאה להשתחררות, האינדיבידואליות של השירה העברית החדשה קרה היא ובלתי-עליזה כל עיקר. אין ממה להשתחרר, אין צבור ועולו. קר וריק מסביב. האינדיבידואליות שלנו אינה בשום אופן גשר לקולקטיביות, אינה מעבר מן האני ללא-אני. ואין צורך לומר, שרחוקה היא מרחק רב מהאינדיבידואליות הגאיונה, של מַכס שטירנר ושל ניטשה. בבחינה ידועה יש בה מעין הבדידות הנכנעה, הטרגית, ההוֹפּטמַאנית, לאחר שאנו שוללים ממנה את היופי של העולם הגרמני, ששם הוא ממתיק במקצת את הדינין, ולנו, “קבצני-עולם” – זר גם הוא…

עכשיו כבר נתברר לכל, שלמרות כל ההגדרות השונות של עם, אין עם יהודי בעולם, כי אם יהודים בודדים ונפרדים בכל קצוות-תבל; שלמרות כל המאמרים המחוכמים על האמנות היהודית, יש רק אמנים בגרמניה, ברוסיה, בצרפת ובאנגליה, ששמותיהם יהודים; שלמרות כל המסות והתרגומים מן הספרות העברית, יש רק סופרים עברים יחידים…

כערער בערבה עומד הסופר העברי, בלי שפע מן החוץ, בלי מקור ליניקה, קרוע מעל העם, או, מה שיותר נכון ואמתי: **אין לו עם. ** עם יהודי אין לו, סביבה יהודית התלויה בדעת עצמה ובאפני-מחיתה העצמיים אין לו, ולמרות זאת, בהכרח, הוא – הנהו יהודי בכל רמ"ח אבריו, ושערי הרחובות האחרים ננעלו לפניו, ולפיכך הבדידות שלו קשה עד לבלתי נשוא… “זלזל צונח על גדר”…

“לילות-זועה נמשכים”…

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי על גִּזְעִי אֶתָּלֶה
שַׁרְבִיט-קֶרַח, לא צִיץ לו וָפֶרַח לֹא פְרִי וְלא עָלֶה

בדידות ויתמות, כזו שבדברים האלה, לא יתואר למצוא אצל משורר לאומי אלמלא חזה רוחו מה שהוא חוזה בלאומו ובמסבות-חייו… כל זמן שאדם קשור לקולקטיב ידוע, להמון ידוע בכל נימי-נפשו, כל זמן שיש קרקע כזה תחת הרגלים, לא יוכל גם לתאר לעצמו בדידות מוחלטה שכזו… הן גם בשיר שהיה מוקדש לקונגרס הראשון לא היתה אופטימיות יתרה… ובכל זאת, מי מלל אז לו למשוררנו הלאומי הגדול והאומלל, שלאחר ש“באו הגדולות”, שלאחר שהודה בו כל ה“עם”, כביכול, כי הוא פאר-שירתו, ישב באלול תרע"א ויאמר לעצמו:

נָשַל הַפְּרִי – וּמַה לִּי וּלְגִזְעִי

וּמַה לִי וּלְשוֹכִי?

             _ _ _ _ _ _ _ _   _ _ _ _ 

לֹא מְנוּחָה וּשְנָת לִי…

בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל

וַאֲרַצֵּץ רֹאשִׁי אֶל כָּתְלֵי.

טעמו וראו! איזו פשטות! איזו דממה! איזה אי-מוצא! נכבוש אחריו כולנו את פנינו בקרקע זה, שאינו לנו… נדע את האמת על עצמנו… טוב לדעת את האמת… טוב להתחבט בדד באופל – ולהביט לתוכו בעינים פקוחות לרוחה…

“צָנַח לֹו זַלזַל עַל גָֹדֵר וַיָּנֹם”…

ואולם לא רק בשירה הביאליקית האחרונה, החדשה – גם בשרטוטי-הפרוזה הדלים שלנו שאחר ברדיצ’בסקי אנו שומעים את האושה הקלה של נשירת-זלזל על גדר. כי כך דינה של שירת היחיד – להיות מרשרשת בקלות, מרפרפת, אימפרֶסיונית, ורק אימפרסיונית. הלא אי-אפשר, שהיחיד, בבואו לספר על עצמו, תהא לו הסבלנות, או יותר נכון, האפשרות לתאר לכל פרטיהם ודקדוקיהם

דברים שמחוצה לו, דברים שכמעט אינם מענינים אותו. בטבע ובחברה הוא נוגע ומעלה רק את השרטוט העיקרי בשבילו – ובמבטא קצר ופשוט אחד. כלום באמת ילך למנות, כזקננו, יחיה, בשעתו, את כל מיני השמלות, שבנות-ישראל יוצאות לטַיל בהן בשבת? ראשית, הרי בנות-ישראל כבר חדלו לצאת בשמלות מיוחדות להן, שמלותיהן אינן שונות משמלות כל עם ועם, ושנית, בעיקר – כלום נפשו נתונה לכעין זה? לא! לו, ליחיד העברי, די בשנים-שלשה קוים, שנגעו ביותר בהתרשמותו, שיש להם השַׁיכות היותר פנימית לחיי-נפשו ושאי-אפשר לו לבלי לחשבם לעיקריים – והתמונה שלמה בשבילו. ובדרך אגב: מה שנוגע לערך ה“אמנותי” של אופן-שירה שכזה, הנה אם באמת חסכון-הכחות הוא מעלה גדולה לאמנות, הרי אין לך יותר אמנות קמצנית, יותר מועט המחזיק את המרובה, מזו שהולכת בדרך האימפרסיה. הן במקום לקרוא את העמודים הארוכים, המשעממים, ה“מלמדיים”, של הספורים ה“ריאליים” – במובנו של בן-אביגדור ב“מנחם הסופר” – הרי טוב לקורא הנבון למצוא את התמצית בשתים-שלש שורות.

וכאן יש אתי להעיר: פה השתמשתי במלה אימפרסיוניסמוס, ובמקום אחר קראתי למה שאנכי משיג בכנוי זה: ריאליות סימבולית. אבל דא ודא אחת היא – ולאו בשמא תליא מילתא. יודע אני גם כן, שבאמנות ובפואזיה יש שקורין אימפרסיוניסמוס לשלטון-הצבעים כשהם לעצמם, להגמוניה של הצלילים כשהם לעצמם, מבלי כל שַיכות אל התוכן. הקומבינציות השונות של הצבעים והצלילים הן הן, אליבא דידהו, התוכן. ואולם גם אלה לנבונים יבינו מדעתם, שכשאני, איש שקבל את חנוכו הספרותי ברחובנו, אומר אימפרסיוניסמוס – לא לזה אני מתכַּון. בשבילי, סופר וקורא יהודי פשוט, אין אמנות מחוץ למציאות המוחשית ומחוץ לתוכן הקוֹנקרֵטי, שהמציאות הזאת נותנת. (אמנם, מובן: מציאות למציאות אינה דומה ואינה דומה התרשמות להתרשמות; גם ספורי חושי הארכי ומשה סמילנסקי הנם מהמציאות).

כן, לא בשמא תליא מילתא, העיקר הוא – בעיקר. כשאופן-הכתיבה האימפרסיוני בורר מן המציאות הריאלית את מה שהוא עיקר לנשמת-המשורר, הרי הוא מגיע ממילא עד לידי הסמליות של העצמים, עד לידי גלוי התוך שבהם.

הנה א. נ. גנסין, אותו בעל הנפש ההומיה והקרה, אשר זה דרכו מאז להיות רוצה להעלים ולגלות כאחד, הנה “הנטע הזר”, בעיקר, לספרותנו – והאימפרסיוניסטן האמתי שלה. הנה התרשמותו המיוחדת, האינטימית ביותר, שלפיכך היא בלתי מובנת לעתים קרובות כל כך לקורא הרגיל (ביחוד במקומות הרבה בספור “בטרם” שנדפס ב“רשפים”); הנה, האימפרסיוניות, המתבטאת דוקא במשפטים ארוכים, ממושכים, נפתלים ונעוצים זה בזה, שמרבים ב“אותו” וב“אותה”;

“היתה דממה וקרקור היה רוחש בדממה ואת הלב צבטה תוגה קלילה שביאוש שנלאה – אותה תוגה משונה וצורבת, שיש בה משום איזה לגלוג שבנווּל. נזכרה פתאום אותה חורשה סבוכה ומסובכת כשהיא חיה והיא משחירה בראש אותו הר” – וכך הלאה, הלאה, עד – לפעמים – לידי מַניריות. כי אכן כך הוא הדבר: לבלי לכתוב כלל אי-אפשר לו לא. נ. גנסין: ההתרשמות בוקעת ומחפשת לה איזו דרך, אינה נותנת מנוחה, שואפת להתגלות… לכתוב בקצור לא יתכן לו: הקצור מגלה יותר מדי, בעוד שברוב דברים, כידוע, לא יחדל הכסוי… ונפשו הקרה, הערומה והמתרשמת לרגעים של א.נ. גנסין רוצה דוקא באי-פשטות ובכסוי… הממנו יכסה?

ואכן בהיר וברור ממנו ג. שופמן, פקוּח-העינים, הצלול ברגשותיו והפשוט בשרטוטיו, הנוקבים ויורדים עד עומק-המהות, שופמן גם הוא מן המחטטים בנפשות שטופות ההתרשמות, אלא שהוא ידע לשים מעצור לבת-שירתו, לשאת את רשמיו בתוכו הרבה, הרבה, עד שהכאוס מקבל צורה, עד שנהרי נחלי הרשמים נעשים כפור מוצק. מי קרא את “מאידך גיסא”? מי שנן ושלש את הציור “אהבה” במאסף “שלכת”? אין כאן ההבל העולה מנשימת-החיים, והרבה-הרבה חסר בפרטיות, אבל יש ויש העומק של מהות-החיים, ואין יתיר, אין תג שלא לצורך. לא רק מלה בסלע – כל קוצו של יו"ד.

והנה גם יצחק קצנלסון הקל משניהם, אשר יש וכצפורת-כרמים ירחף בין רשמי-החיים… והנה גם בן-גילו דוד שמעונוביץ, הנקלע בין “סער ודממה”… והנה יעקב שטינברג…

ועוד קרובים אחדים יש למנות בין בני המשפחה הזאת… קרובים, שרק לעתים רחוקות, מפרק לפרק ומפקידה לפקידה, יעלה קולם, ואשר חבלי הבטוי הנפשי שלהם יצוחו בכל שורה ושורה מכתביהם המעטים, המעטים בהכרח… הנה ר' בנימין, איש ה“נצנים”, ה“עיונים” ו“מן הארג היומי”… ומאיר וילקֵנסקי, בעל קטעי היומן “מימי העליה”… והנה גם שני חדשים, שכדאי היה להתעכב עליהם בפרטיות: ש"י עגנון וא.ל. אורלוף – כולם אמנים הבאים ברטט פנימי ועז לרדת לעומקם של דברים, כולם מחפשים להם דרכים בעולמות-ההפכים ומאמצים כל כחותיהם לגלות לעצמם דבר-מה. וכולם – זלזלים בודדים צונחים על גדר רעועה…

 

ב.    🔗

זלזלים בודדים, בודדים…

חברי אשר שמע מפי את הדברים האלה, פתח ואמר:

– נו, ובני גילנו, הכותבים יהודית ליהודים – הם אינם מאושרים, לכל הפחות במקצת, ממנו?

– מאושרים? – תמהתי – במה? להם יש עם?

– עם! עם! – התוכח חברי ברגש – איני יודע, מה אתה רוצה מן המושג הסוציולוגי הזה… הן לא בזה היא הנפקא-מינה, אם כדאים אנו לשם עם עפ"י ההגדרה הסוציולוגית או לא… הן רואה אתה, שהסוציולוגיה, אם רק ידרשו ממנה, תמציא הגדרות, שעל פיהן נהיה עם במלוא-מובן-המלה… ובכן, הלא לא זהו העיקר… העיקר הוא, מה שגם אתה מוכרח להודות בו ושבאמת אי-אפשר להכחישו: יש יהודים בעולם… יש קבוצים של יהודים… השאלה היא מה המה חייהם היהודיים של הקבוצים הללו, איזו צורה להם, איזה עתיד – אבל עכשיו ישנם… ובתוך הקבוצים הללו יש אלפי עלמים יהודיים, חיטים, סנדלרים, משרתים בחנויות, השואפים לאור… מה שאנו כותבים אין אלה קוראים, כי לא ידעו עברית… בשביל אלפי היהודים הצעירים היקרים האלה כותבים הרייזינים שלנו… נו, האם אינם מאושרים ממנו, הסופרים בלשון הקודש? האם אין הבדידות שלהם פחותה משלנו?

חברי זה, אשר דבר אלי את הדברים האלה, סופר עברי מובהק הוא, שהתחיל בעבודתו הספרותית עוד לפני שנת תר“ס, עוד בימי ראשית הביבליותיקה “לכל בית בישראל” של “תושיה”, בימי פריחת ה”בּונד", בימים שרוח קדושה היתה שורה בין חברי המפלגה ההיא, והוא, חברי הסופר, גם הוא אז בין חברי המפלגה, והוא כותב קולות-קוראים ביהודית ורשימות-עוני מחיי ההמון בעברית, והוא מתבַיש מפני בני-מפלגתו על העברית שלו, והוא מרגיש “מוסר-כליות”, ואולי רגש עוד יותר דק ויותר צורב מזה, על כתיבתו בעברית, בו בזמן ש… וכו'.

עברו יותר משתים-עשרה שנה. חברי כתב וכתב בעברית, ואך מעט מאד ביהודית. סוף-סוף, “נשל הפרי – שרדו העלים”… הוא הקיץ – ונפשו ריקה ומרוגזה…

נפשו היתה ריקה – אבל לא מתה: מנוחה לא ידעה. ועוד שעה קלה לפני קראו את פרקי ספר לי בהתרגשות משונה ודיסהַרמונית לגביה על “הדבר הקוריוזי” שקרה לו באלה הימים, על הפגישה שלו עם אחד ממכריו הישנים ומה ש“למד” ממנה.

– התבין? – דבר לי חברי לפני זה – סטודנט יהודי רוסי, חַרקובי, או קַזני, או מוֹסקבאי, שכל דבר יהודי זר לו גם על פי חיצוניותו, גם על פי לשונו, גם על פי חנוכו, גם על פי השקפת-עולמו, המקובלת בחוגי-האינטליגנטים שלו, למרות זה שהוא מדפיס מזמן לזמן שירים לאומיים באורגנים רוסים-ציוניים… התבין? והפרי הזה בא לתור את הארץ ההיסטורית, או נאמר: האֶכּסוֹטית. אבל, מילא, זה לא נוגע. יכתוב לו ציקלוס מארץ-ישראל האהובה. מי מתקנא בו? ולמי זה אכפת? הן גם ד“ר ז’יטלוֹבסקי, להבדיל, אוהב את ארץ-ישראל ומוצא, שמצוה גדולה היא לאהוב את ארץ-ישראל… ואף הפפ”סניק מיכלסון ב“דאס נייע לאנד” – שוב להבדיל – מדבר בשבח “ציון של מעלה”… ובכן מה חפצתי לספר לך? כן, בשיחת-חולין שלנו, במקרה, נמלטה מפי בפניו איזו התרעה על היהדות ההיסטורית שלנו, באותו מובן, שאין להתגאות בה, שאין להעלותה על נס, שאדרבה וכו' – לא מענין: מה שמענין הוא, שהוא הגוי שלי, צעק: היתכן:

על האידיאלים המאירים של היהדות אני מדבר ככה? בתמיהה?! ונתגלגלו הדברים על למוד-התלמוד בבתי-הספר בארץ-ישראל, והבעתי אני באגב-אורחא את הדעה, שהדבר אינו צריך לגופו, שלמוד-התלמוד אינו יכול להביא כל פרי ברכה, שדי לילדינו אותם פרקי-ההיסטוריה, המדברים על אודות התלמוד ואופן-יצירתו – ובכל אופן, אסור ואסור להעמיס על ילדינו למוד של דבר, שאין לו כל שַיכות לחיינו, וצעק שוב הגוי: היאך! אני מזלזל בכבוד-התלמוד! האני, שהקדשתי כל חיי ללמוד-התלמוד אדבר ככה? וכי איני רוצה, שילדי-ארץ-ישראל יהיו ליהודים? רק בנוגע לשאלת-הז’רגון היה מיודעי טֹולֵרַנטי. כשהבעתי לו את יחסי אני לשפת-היהודים המדוברת, משך הוא רק בכתפותיו, ואמר: פֶה, וכי שפה היא זו? – –

שחוק רעל נראה בזויות-שפתי-חברי והוא המשיך בחרי-אף:

– לא הבין אותו הגוי-היהודי העלוב, המשורר הלאומי היהודי ברוסית, לא הבין וגם לא יכול היה להבין, כי “האידיאלים המאירים”, אשר קלטה אזנו על אודותם מן העתונים, שהוא מדפיס בהם את שיריו הלאומיים, כי האידיאלים המפשטים, שחכמים ופרופיסורים תולים אותם על היהדות, ובאותה ההצלחה אפשר לתלותם על כל מה שאתם רוצים, כי אותם “האידיאלים” עדיין אינם עושים את האדם ליהודי: כי יהודי בכלל אינו נעשה עפ“י אמונה ידועה באידיאלים ידועים ובדעות ידועות, אלא אך ורק ע”י קשר חי עם המוני העם היהודי, ע“י דבור בשפתו וע”י לקיחת חלק במלוי-צרכי-חייו; לא הבין אותו בחור, כי יהודי בכלל אינו נעשה ע“י איזה דבר, אלא מי שהוא יהודי הנהו ומי שאינו – איננו. ברַנדס נולד יהודי, אבל הוא איננו יהודי, אף כי לא המיר את דתו. הוא איננו יהודי לא מפני שדעותיו, כמו שהוא חושב, הנן הֶלֶנִיות; הוא, כמו שהוא, בכל עבודתו, בכל חייו, לא היה יהודי גם אילו היה מחזיק ב”שיטתו" של הרמן כהן. ומה שמכאיב ביותר: הוא, אותו הנער, למרות כל חבתו-בהקפה לתלמוד ולשפת-הביבליה, לא רק שעדיין אינו יהודי בזה, אלא, שבזה עדיין אין בטוי של צורך פנימי להיות ליהודי אמתי. ואני וכמותי, למרות שנאתנו לתלמוד ובוזנו לתפקידה ההיסטורי שמלאנו בכל ימי-חיינו, הננו יהודים במובן היותר טוב ונעלה של המלה, ואי-אפשר לנו לבלי להיות יהודים כאלה, כי אנחנו בעצמנו הננו היהדות בכל, אנחנו בעצמנו הננו האטמוספירה היהודית…

הוא, הדובר, הדגיש והטעים את חמש המלים האחרונות ועל פניו השתפך צחוק-עדנים ונחת-רוח גמורה. מתוך אותו צחוק הוסיף:

– חה-חה, לפני זמן-מה קראתי אצל סופר ציוני אחד, שהספרות היהודית אינה מתענינת הרבה בלאומיות, שהיא אינה פרי הרוח הלאומי האמתי, שהנה בעברית יצא ספר כ“העתיד” לבֵרור-היהדות, בעוד שביהודית אין ספרים כאלה. אבל, רבותי (הדובר שכח לרגע, שרק לאחד הוא מדבר), למה לספרות היהודית לאומיות מפשטה, אם היא כולה בת-העם במובן היותר נעלה של המלה הזאת? למה לה ל“ברר” את היהדות באותם האֳפנים, שאינם מבררים כלום, אם היא בעצמה חלק מנשמת העם היהודי, אם היא בעצמה האטמוספירה היהודית? “כשאין יי”ש מדברים על יי“ש” – יאמר פתגם ידוע. לכל אותם האינטליגנטים, הרחוקים, כמכרי המדובר, מחיי היהודים הפנימיים בפועל – להם נחוץ לדבר על לאומיות ולברר את היהדות, כי באמת אין הם יודעים, העלובים, בשם מי ובשם מה הם סובלים בתור יהודים, כי באמת כל חייהם לחוד והמלה “יהדות” שבפיהם לחוד, כי באמת להם היהדות אסונם הוא, ובכן צריך לברר מה הוא האסון הזה. ואולם לרייזין וחבריו, שהרחוב היהודי גדלם, הוא בתוכם והם בו, מאוייו מאוייהם וצרכיו צרכיהם – למה להם ספרי-“העתיד”? למה להם כגון זה? האינסטינקט הלאומי הבריא פוטר אותם מדיאלקטיקה על הכרה לאומית: המוחשיות פוטרת את ההפשט. המציאות העמוקה פוטרת את הדבורים היתרים. העממיות האמתית פוטרת את המזמורים הלאומיים, שרוח ישאם, שאין להם שורש וענף. הן אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא אינם אצלם חדא. למרות כל חופש-דעותיהם, למרות גם האַתֵּיאיסמוס שלהם, הנם מרגישים את עצמם יהודים בכל רמ"ח אבריהם, אוהבים את עצמם ואת אחיהם היהודים, יודעים את אחיהם אלה, ובאופן אורגני אי-אפשר להם לבלי לחבב את האטמוספירה הזאת, שבה ובשבילה הם יוצרים, שכדגה במי-יאורה יחיו הם בה…

חברי מצא לנחוץ להוסיף:

– ודאי! זאת אינה אומרת, שהם אינם שואלים ודורשים כלום. בודאי! גם מהם אין מי שיכפור במציאות שאלה יהודית. גם כתבי ושירי רייזין, בא-כחה של העממיות האמתית, הנלהבה, הנלבבה בספרותנו היהודית, דוברים לנו, שאנו אומה חולה, עניה, דוויה, אולי גם בלתי-נורמלית, בעלת-מום, מחוסרת-מולדת, לקוית-שפה. ואולם לפתור את השאלות הללו הן לא יוכלו גם אלפי כרכי-“העתיד”, זה שטוען, שמכיון שאנו אומה חולה, הרי בדין הוא, שנחקור לדעת: מה היא היהדות ולמה אנו סובלים עליה? או: מה הוא הרוח הלאומי המיוחד שלנו ומה המה יסודות המוסר הלאומי העברי? הסופרים היהודים אומרים: אנו חיים, צריכים לחיות ורוצים לחיות בכל אופן שהוא. אין אנו רוצים בשום זכויות מחוצה לנו, שבשמן מתפאר. אנו רוצים לחיות וחיים את חיינו העממיים, הנעימים לנו, למרות הכל, היקרים עלינו, למרות הכל… – – –

כל זה דבר חברי הסופר העברי המובהק שעה אחת לפני קראו את דברי המעטים על יתמותה של השירה העברית. אני החרשתי: לא היה בפי מה להשיב לו בעצם. ואולם לאחר שקרא והעיר, כי בנדון זה “מאושרים” הסופרים היהודיים ממנו העבריים, לא התאפקתי ועניתי לו אף אני דבר.

ראשית הודיתי לו, – לא יכולתי לבלי להודות – כי עכשיו יש ויש בתפוצות-הגולה עשרות אלפים צעירים יהודים בעלי עינים חיות ובעלי לבבות טהורים, השואפים למלה חיה ואינה. בעברית אי-אפשר לפנות אליהם ובז’רגון אפשר. וזה חשוב, חשוב מאד, חשוב למרות כל מיני הדבורים השונים של ההֶבְּרֵיאיסטים הקנאים.

ואולם מכאן, מזה גופא, משכתי את הקו והראיתי, עד כמה אין שלום גם במחנה-היהודיים, עד כמה אין קרקע גם מתחת לרגליהם…

יש לספרות היהודית אלמנט של קוראים, האלמנט היותר יקר, שאינו לעברית. יש, או יותר נכון, יכול להיות ל“דאס נייע לאנד”, למשל, אלמנט של קוראים, שכל אורגן עברי פרוגרסיבי היה צריך לקנא בו. ואולם מדוע אין ה“דאס נייע לאנד” ממלא את הצורך של אותו האלמנט? הלא דבר הוא!…

אותו רייזין, בא כוחה של העממיות היהודית, לדברי-חברי, מצא לנכון לפני שנים אחדות לעשות תעמולה בעד חלוף האלפא-ביתא היהודית בלטינית בכדי למשוך לקהל קוראי-יהודית גם את האינטליגנטים, הרוצים לקרוא יודיש אלא שמתבּישים באלפא-ביטא שלה…

הלא דבר הוא! הלא סימן הוא לאיזה דבר! הלא יש בזה השום מחשבת-יגון על התמוטטות-הקרקע גם מתחת ספרותנו השניה…

והנה לפנינו הגליונות הראשונים של ה“דאס נניע לאנד”, אשר התחיל רייזין להוציא באמריקה. נניח לקהותו של הפפ“סניק, כמו שאמר חברי, מיכלסון-רובינשטין, שכנראה לא למד ולא שכח מאומה מימי הוציאו את עתונו הפפ”סאי בגליציה; נניח לקהותו של הדמגוג הפחות, ראש המדברים הזה בגליון הראשון,

שעיקר-דאגתו, בהתנפלותו על התרבות העברית היא, ש“עי”כ מתבזות השפה היהודית והספרות היהודית בעיני הגויים ". בכלל, לא נעמוד לנתח כל מאמר ומאמר, כל דבר ודבר – יש שם באותם הגליונות גם מאמרים טובים וגם שורות אמנותיות הגונות – ואולם נשים לב את הרוח הכללי, אל הרוח הזה, שבכלל ריח-רקבון עולה ממנו…

כי למרות החיצוניות המהודרה של “דאס נייע לאנד”, הנה רקב ומסוס מסתתרים בין שיטי הניר החלק והנאה. אין כאן לפנינו הטוֹן האינטימי של מחנכים עממיים;

אין כאן תשומת-לב לאותם בני-העם, שחוברת אחת של “לעבען און וויסענשאפט” נחוצה להם יותר מעשרה גליונות כאלה של “דאס נייע לאנד”! יש פה ריח השולחנות שבבתי-הקפה ואידיאל פורח-באויר ליצור ספרות אינטליגנטית ביהודית המדוברת… בכדי שגם לנו תהא ספרות מודרנית… בכדי שגם אנו לא נפול מפני אחרים…

לא קנאים, כי אם מתקנאים האנשים האלה! הקנאות יש שהיא מתגברת על טענות-ההגיון – ובריכה תהיה! הרבה הגיון יש בדברי המתבוללים היהודים, ואף-על-פי-כן אנו לאומיים עברים קנאים! הרבה הגיון יש בטענותיהם של מבזי העברית המתה, אבל אנו סופרים עברים קנאים וחיים, אם כי בודדים, אם כי טרגיים! יש בעברית איזה כח חיוני השוחק למות! הרבה הגיון יש בדברי המלעיגים על יצירת ספרות ביהודית, אבל הקנאות התגברה עליהם ויכולה היתה להתגבר גם הלאה. ואולם הקנאה, הקנאה, שהיא רוח החיה עתה בהוצאת ה“דאס נייע לאנד”, מדה מגוכחה ואי-טרגית זו – מה כחה?

לנו, העברים הבודדים, אומרים: מה העברית החדשה לכם? שובו אל התנ“ך! על זה עונה הקנאות היוצרת שלנו: הנה האות והמופת, כי עבריתנו החדשה, למרות היותה אי-מדוברת, חיה היא את חייה הקשים והמיוחדים לה לעצמה! הנה כתבינו, כתבי אינטליגנטים עברים, שנוצרו מעומק-חיי-יחידי-העם. הנה העברית החדשה שלנו לפניכם! התכפרו בה? ההגיון כופר בה – התכפרו גם אתם? אנו שואפים לדבר רצוי וגדול בעינינו: אם הוא בלתי-אפשרי, אם הוא משולל כח –ההתפתחות – נחיה ונראה… ואולם אל המקנאים מן ה”דאס נייע לאנד" וחבריהם יֵאמר בצדק: עוזבים אתם מקור מים חיים, ספרות עממית שאפשריותה אצלנו היינו חושבים לנו לאושר, לחצוב לכם בארות-בארות נשברים מן ה“מודרניסמוס” האירופי? לדי-אנוּנציוֹ ביהודית שואפים אתם? לאינטליגנטיות פשיבישבסקיסטית על טהרת-הז’רגון? הוי, קנאתכם מחוסרת-הבסיס!

כי הן עובדה היא: הדיקַדנס, המודרניות, שמקורם בשאיפה “להיות דומים לבריות”, גדלו בספרות היהודית מאשר בעברית. אצלנו, הנה ש“י עגנון, שנתן את הספור האינטליגנטי “תשרי” בשנה זו, עמד ונתן לנו בצדו את ה”מעשה רב בר' מנשה חיים הכהן מתושבי ק“ק בוצץ”, שאין כמוהו לנוי ולעמקות עממיים, וב“דאס נייע לאנד” מושלים בכפה החיימוביצ’ים והאיגנַאטובים עם שורותיהם הקצרות! וכשמתרגמים מאַנַטול פרַנס – בחרו דוקא רומן מהחוגים הספרותיים בפרנציה! אך זה עומד אצלנו על הפרק!

בעת ובעונה אחת הנה לנגד עינינו החוברת הראשונה של “השלוח” לשנה זו והחוברת הראשונה של הירחון “דאס בוך” היוצא בברלין. פה מציורו של סיקו ועד שיריו של שטינברג, ממסתו של קְלַצקין עד מאמרו הבקרתי של פרידמאן – הכל נובע מכחות עצמיים, הכל נחמד וקרוב ויקר ללב, ושם… כמה זרות וכמה מלאכותיות אפילו ב“פרגמנט” של פרץ! על השאר הלא אין כלל מה לדבר!

ואל יאמרו לי: שנאה מדברת מתוך גרוני. אל-נא יפסלוני במום שאין בי. אני אין לי האילוזיה, שאלמלא הז’רגון המתאמר לרשת את מקום הגבירה, היתה העברית כובשת עולם, ואין לי, אפוא, סבה לשנוא את שפת-אמי ושפת דבורי אני.

אני, אמנם, מבין, שערבוב-הלשונות שלנו צרה היא לנו וכי סכום-אנרגיה המתחלק לכמה מקומות אין השפע רב בכל אחד מאלה: אני, אמנם, רואה את צרת-הלשונות שלנו בכל אימתה, בכל היקפה, אבל הברירה הרי אינה בידי… כל זמן שנהיה כמו שהננו – לא נמלט מבלבול… ואימתי נחדל מהיות מה שהננו – מי יודע… כל זמן שנהיה תלויים בכלכלת אחרים ויושבים בתוך האחרים – לא נמלט משפות זרות ומהשפעות זרות… ואימתי נחדל מהיות תלויים – מי יודע… ולכן, בכל אופן, אין מקום לשנאה… אין מקום ללהט החרב המתהפכת על הגבולין… שפה אחת ויחידה אין אנו יכולים לתת לבנינו בשום מקום – תהא אותה שפה עברית, תהא יהודית – ולמה נהיה קיצוניים על חשבון-עבודתם של האחרים? טוב שנהיה קנאים על חשבוננו אנו! למה נשנא ונפריע את עבודת האחרים וכל הקרוב להם ויקר עליהם? טוב שנפרה ונרבה את עבודת עצמנו וכל הקרוב אלינו ויקר לנו!

יוצרי הספרות היהודית החדשה בודדים ומחוסרי-קרקע הם כמונו, העובדים על שדה-העבריה. ב“דאס נייע לאנד” הרגישו קצת בזה: היכן הדור הצעיר שלנו? אל מי ניחל? ואולם תחת לעמוד עת עמדתם, תחת להתעמק בחיי ההמונים היהודים אשר אתנו עוד, תחת ליצור ספרות-השכלה חנוכית ואמנותית-עממית, הכתה הקנאה את העינים בסנורים, ומתוך בלבול של הנופל פתאום מאיגרא רמא ומתוך ריקניות אינטליגנטית עמדו וקראו: הבה לנו מגדל ספרותי, שראשו יגיע בסַלוֹנים

ובכל בית בעל-ביתי! קומו, משוררינו וסופרינו, ועשו לנו עגל מודרני, למען יראו שונאי הרינסַנס שלנו ויבושו!

לא, חברי, דינֶזוֹן ושלום-עליכם ורייזין עד אמריקה, אשר כתבו באמת יהודית ליהודים, היו בבחינה ידועה מאושרים וחזקים מאתנו; ואולם ה“יודישיזם” המודרני בוַרשה וניו-יורק – לא, אנו העברים הקנאים, אל-נא נקנא בהצלחותיו העתידות לבוא… בין כה וכה – אנחנו את האלפא-ביתא שלנו לא נחליף לעולם באותיות לטיניות!…

חברי הוריד ראשו לא אמר דבר.

[תרע"ב “האחדות”]

ח. נ. ביאליק בחוברת-היובל של “השלוח”.