¹

(על מות רמ"ל ליליענבלום)    🔗

זה כעשרים יום אני יודע את הדבר, ובכל יום ויום אני חוזר ומהרהר בו, ואעפ"כ – כמה קשה לי עדיין להשלים עמו!

ולא אני בלבד, אלא כל חברי בני גילי, כל אלה שבשנות הארבעים למניננו נתבשלה הכרתם הלאומית

ונלוו אל דגל “ציון”, לא בנקל יוכלו לצייר לעצמם, כי משה ליב ליליענבלום איננו עוד. בין אבות התנועה,

אשר הרימו את דגלה ראשונה, אחד היה ליליענבלום שזכה גם לשאת את הדגל במשך דור שלם. חבריו הראשונים – סמולנסקי, פינסקר וכו' – עזבו את המחנה זה כבר, ויותר הוא לבדו מן “האבות” עומד על משמרתו בבטחון ועוז-רוח, למן השעה הראשונה ועד יום אחרון. וכה דבקה ונצמדה תמונתו אל עצם הדגל, עד כי בקושי נוכל להפריד ברוחנו בין הדבקים ולהסכין עם המחשבה הזאת, שגם הוא, האחרון לראשונים, איננו עוד בתוכנו, ולא נראהו עוד על יד דגלנו, כמו שהורגלנו לראותו מאז ועד עתה.

ואני – מוטב שאגיד מפורש מה שהכל יודעים – אני הייתי מתנגדו, או ביתר דיוק: הוא היה מתנגדי.

כמעט מאז התודענו איש אל אחיו, לפני יותר מעשרים שנה. הכרנו גם שנינו, כי שונות מחשבותינו על האידיאל המחיה אותנו ובדרכים נפרדים נלך אל המטרה האחת. ומני אז היינו “חברים-מתנגדים”. גם בספרות וגם בעבודה המעשית היה ליליענבלום, כצופה נאמן, עומד תמיד על המצפה להזהיר על “הסכנה” ולהשתדל בבטולה עד מקום שידו מגעת. והוא בא לידי הכרה, מתוך השקפתו על התנועה, אשר בצדק חשב עצמו לאחד מיוצריה,– כי דעותי “מסוכנות” הן, ומעשי – לא כל שכן. על כן לא נשא פנים לחבר קרוב ולא חדל להלחם בי בכל כלי-נשקו, שנה אחר שנה, בלי הרף ובלי ליאות. בספרות – לא הניח בלי תשובה כמעט אף אחד ממאמרי שבהם נתפרשו באופן בולט אותן הדעות ה“מסוכנות”, ובעבודה המעשית – יכולים היו כתלי בית הועד של חובבי ציון באודיסא לספר הרבה מאד על דבר מלחמה תמידית קשה במשך שנים רבות; לא מלחמה אישית, בגלל “גבאות” וכבודים, כי אם התנגשות של דעות מתנגדות, שכל אחת שאפה להתגשם במעשה. ופעם אחת – זוכר אני–בישיבת הועד תמך ליליענבלום בכל עוז באחת מהצעותי, וכשנגמרה הישיבה, שחקנו שנינו על המקרה ה“זר” ואמרנו: ראוי הוא “נס” גדול כזה שנעשה “יום-טוב” לכבודו …

כן, הוא היה מתנגדי, ובשביל כך מרגיש אני באבדה הגדולה אולי יותר מאחרים. לא רק בחירת רעים צריכה זהירות יתרה, כי אם גם “בחירת” מתנגדים, ומי שמכבד את עצמו לא יתן שם-הכבוד הזה לכל הרוצה ליטול. בין המון מכירים קשה למצוא רע אחד, ובין המון מחרפים קשה – אולי עוד יותר–למצוא “מתנגד” אחד, –מתנגד שאינך יכול להסב עיניך מנגדו ולראותו כאילו אינו; שבעל כרחך אתה מקשיב לדבריו ובעל כרחך אתה הוגה לו כבוד וחבה …

– —- —————–

מעטים הם המאמרים שנכתבו על אודות ליליענבלום בעודנו בחיים. ולא יפלא הדבר. גם תכונותיו וגם דעותיו היו תמיד גלויות וברורות כל-כך, עד שקשה למצוא ב“אישיותו” איזה צד נעלם הדורש ביאור. ומה שאפשר היה להגיד על אדות ליליענבלום – הגיד הוא עצמו באופן היותר בהיר, ב“חטאות נעורים” וב“דרך תשובה”, ולא הניח לאחרים מקום להתגדר בו. עתה, לאחר מותו, כמובן, מרבים לדבר עליו. אבל תמה אני, אם כל ה“מספידים” יוסיפו הרבה, או ישנו הרבה, באותה

הצורה הרוחנית של לל"ב אשר ידענו מאז וכי אפשר לגלות חדשות בצורתו של קו ישר? וליליענבלום היה כולו, מראש ועד סוף, בדעותיו ובמעשיו, כעין קו ישר. הגיונו היה קו ישר, ומתוך הגיונו היה מותח קו ישר אל החיים המעשיים, ואף

אותם, את החיים עצמם, היה רואה בתמונת קו ישר. פעמים או שלש בימי חייו הגיע עד “קיר ברזל”, שלא נתן לו למתוח את ה“קו” הלאה בדרך הישנה. אך גם אז לא “נתעקם” הקו ולא נסה לעשות דרכו סחור סחור, אלא “נשבר” ופנה לצד אחר

בבת אחת, בשביל לחזור ולהמתח ישר, ישר, בדרך החדשה …

ליליענבלום חשב עצמו לאיש מעשה, וניכר היה, שהוא מתגאה ב“מעשיותו” ושוחק בלבו על “בעלי הזיה”, לראש הדףהבונים מגדלים באויר. טעותו זו באה לו מתוך שהרגיש בנפשו, שאידיאות מופשטות, שאין “קו ישר” יוצא מהן אל החיים המעשיים ואין השפעתן יורדת לעולם העשיה אלא בדרך ה“השתלשלות” הרחוקה,– אינן יכולות לקחת את לבו.

לפי תכונת רוחו, יכול היה “להתפעל” רק מרעיונות “פועלים” המסוגלים להתלבש מיד בצורה של מעשים ולשנות פני החיים באופן מוחשי פחות או יותר. במובן הזה היה לל“ב באמת “מעשי” מאין כמוהו. אבל בגופו של דבר היה ההפך מ”איש מעשה“, וגם בעת שהיה שקוע ראשו ורובו בעבודה לאומית “גשמית” – עבודת הישוב בארץ ישראל — נשאר בעיקרו מה שהיה צריך להיות, לפי טבעו, חנוכו ומהלך חייו: – איש הרוח, שאינו רואה בחיים אלא מהרהורי לבו, אנשי מעשה אמתיים הם אלו, שבדעתם את החיים כמו שהם, על כל דרכיהם העקלקלים והסבוכים, מכונים הם את מעשיהם תמיד לא לכללים קבועים על פי ההגיון, כי אם למצב הכוחות המתאבקים בפנימיותם של החיים. אבל ליליענבלום, אשר לא חי מעודו בעולם המעשה ולא ידעהו אלא מתוך הסתכלות עיונית מרחוק, האמין כל ימיו ב”סדר עולם " הגיוני. כל מה שנראה לו מוכרח בהגיון חשב למוכרח גם בחיים. וכה יכול היה להשאר נאמן תמיד לנטיתו הפנימית, לקשר את המעשה עם המחשבה ב“קו ישר”, והנסיון המר של המציאות לא עמד לשטן לו. מפני זה היו לפעמים השקפותיו על שאלות מעשיות מעוררות תמהון, אע“פ שהשתדל תמיד להתרחק מן ה”הזיה" ולבסס דעתו על הנחות השכל הישר, אלא שלא היה מביא בחשבון את הכלל הגדול של אנשי מעשה מנוסים: שלא תמיד מחייבים החיים מה שמחיב השכל, כשהוא לעצמו, ויש שהשכל עושה את הדבר “ישר”, והחיים “מבקשים חשבונות רבים”.

אבל "חסרונו " זה של ליליענבלום הוא הוא שהיה יתרונו. הוא שעשהו איש שלם, בעל צורה הרמונית יפה, העושה רושם עמוק באחדותה ופשטותה. אין בה “חריץ” מפסיק בין המחשבה והפעולה; שתי אלה אינן אלא תחלה וסוף של דבר אחד – של האמת ההגיונית – והמעבר מזו לזו נמשך והולך בלי אמצעי, כדבר מוכרח בטבע.

תכונתו היסודית הזאת בולטת בהליכות חייו ופעולותיו של לל"ב בכל התקופות השונות שעברו עליו. אלא שלא באתי כאן “לנתח” את מתנו הגדול “לאבריו” באיזמל הבקורת. ואין רצוני אלא להסתכל מן הצד הזה על תקופתו האחרונה, היותר קרובה אל לבנו עתה – תקופת “חבת-ציון”.

רגילים עתה לחשוב, שההתפתחות הטבעית של הרעיון הציוני כך היתה: מתחלה באה “חבת ציון” בתמונת ישוב ארץ ישראל, ואחרי כן —הציוניות המדינית, שמטרתה חירות מדינית שלמה. ואמנם בדרך ההתפתחות הזאת עברו רוב “חובבי ציון”, שמתחילה היו מסורים אך ל“רעיון הישוב” ונמשכו אחרי כן ע“י הרצל אל הציונות המדינית. ואף אלה מהם שנשארו עם זה נאמנים לעבודת הישוב, משתדלים “להצדיק” זאת, באמרם, כי ישוב א”י הוא הוא הדרך אשר יביאנו סוף סוף עד המטרה העיקרית:–הגשמת הרעיון המדיני.

ואולם התפתחותו הציונית של ליליענבלום היתה בדרך הפוכה מזו: הוא התחיל ברעיון המדיני ולאחר ימים מועטים עזבהו ועבר לרעיון הישוב. גם פינסקר אמנם יצא ראשונה ברעיונו המדיני ואחרי כן נעשה ראש לחברת הישוב. אבל הוא עשה כן מאונס, אחר שנסה לקנות לבבות לרעיונו ובא לידי הכרה, שאין השעה עדין מוכשרת לכך, וגם בהתחברו לחו"צ,

לא חדל מלהגות ברעיונו המדיני בעמקי לבו ולא חשב את עבודת הישוב אלא כהכנה, שעל ידה יתעוררו הלבבות ויתכשרו לקלוט את הרעיון המדיני בכל היקפו, לא כן ליליענבלום. הוא עבר מן הרעיון המדיני לרעיון הישוב לא מהכרח חיצוני, לא אחר ניסיון בלתי מוצלח, כי אם בדרך התפתחות המחשבה בקרבו פנימה. כשלשים יום אחר שנולד בלבו הרעיון המדיני, חזר והכיר במחשבתו, שאין בו כל צורך לפתרון שאלת עמנו, ואך ישוב א"י לבדו, כשהוא לעצמו, הוא הפתרון האמתי. ועל כן עזב את הרעיון המדיני לגמרי, כדבר אין חפץ בו, והתמכר כולו לעבודת הישוב, שהיתה בעיניו לא כאמצעי, אלא כעצם התכלית.

באלול תרמ“א שלח לל”ב ל“השחר” את מאמרו הראשון על דבר ארץ ישראל, ובמאמרו זה היתה עצתו: “לקנות את ארץ אבותינו מיד שלטון תוגרמא ולקבץ נדחי עמנו”. אבל הרעיון הזה לא הביא שום “מהפכה” ברוחו. הוא הציע רעיונו בכתב ושלחהו לדפוס, ואחרי כן חזר לספרי הלמוד שלו, לדקדוק לשון רומאית וחכמת השיעור, בשביל להכין עצמו לבית המדרש הגבוה, כאלו לא נשתנה בקרבו מאומה. רק כחודש ימים אחרי כן, “בלילה על משכבו”, נצנצה פתאום במוחו מחשבה חדשה, שעשתה עליו רושם אדיר, כאלו פתאום נפתחו השמים לפניו ונגלה לו רז העולם אשר בקש כל ימיו לשוא. “עתה מצאתי!” —קורא הוא בהתרגשות. לא מה שזרים מושלים בנו, כי אם מה “שזרים אנחנו”—“זהו סוד כל צרותינו בימי גלותנו”. ”הדבר מובן ופשוט מאוד. מי הוא המקבל אל ביתו ובתוך משפחתו איש זר בתור בן בית?" – אבל “מדוע נהיה זרים בארצות נוכריות, בעת אשר ארץ אבותינו עוד לא נשכחה מעל כדור הארץ והיא עודנה שוממה?” – “מה נשגב, מה רם הרעיון הזה! הלא בו לנו תשועת עולמים! – והוא מוסיף ואומר אל עצמו: “מה נואלתי במאמרי שכתבתי ל”השחר”, כי עלינו לקנות את ארץ אבותינו. למה לנו לקנות את הארץ מיד השלטון,דבר הדורש אוצרות זהב ומוטל בספק גדול, בעת שבאמת אין צורך בו? עלינו להשתדל לחדול מהיות זרים. ובשובנו מעט מעט לארץ אבותינו, הלא לא נהיה עוד זרים, וזהו העיקר! עלינו אך לקנות שם קרקעות הרבה ואחוזות אין מספר ולהתישב מעט מעט ולהשתקע בארץ אבותינו, כמו שיושבים כל העמים בארצות אבותיהם, אם גם רבים מהם נכבשים תחת ממשלות אחרות, כי לא הממשלה העיקר, אך האזרחות ההיסטורית, הישיבה על ארץ המולדת להעם כולו".

פה לפנינו כל “עצמותו” של ליליענבלום. “הרעיון המדיני הגדול” אשר חמש עשרה שנה אחרי כן הלהיב כל כך את הלבבות, עבר דרך לבו מבלי להשאיר בו רושם עמוק, כי לא יכול להמשיך רעיונו זה ב“קו ישר” אל תוך החיים המעשים, בהיות הגשמת הדבר תלויה בכוחות הנמצאים מחוץ לתחום ההשפעה הישרה של אנשים שכמותו: ברצונו של שלטון תוגרמא מצד זה וברצונם של המליונרים היהודים מצד זה. לעורר תנועת-עם בתוך התחום בתור אמצעי, שעל ידו אפשר שנגיע ברבות הימים לפעול על אותם הכוחות שמחוץ לתחום,—“קו עקום” כזה לא היה לפי רוחו של לל“ב. ואולם באותה שעה שנצנצה בו ההכרה, כי העקר הוא לא להשתחרר ממשלת זרים, כי אם לחדול מהיות זרים, הנה בזה עצמו נמתח הקו הישר מן המחשבה אל הפעולה. כל איש ישראל הקונה לו אחוזה בא”י ומתישב שם, הרי הוא “יושב על אדמת המולדת להעם כולו” וכבר חדל להיות זר. ובכן הלא בידנו להוציא חפצנו לפעולה מיד, בכל יום ויום, על ידי כל איש ואיש.אין כאן עבודה של “הכנה”, בשביל להגיע על ידה בדרך עקיפין להשגת מטרה רחוקה בעתיד בלתי מוגבל, אלא המטרה הולכת ומושגת בלי הרף, בדרך ישרה… דבר זה הוא הוא מה שהיה דרוש לו, בשביל שיתקפהו הרעיון עד לעמקי נשמתו. ועל כן לא יפלא, כי בלילה ההוא באה ה“מהפכה”. “רוחי התרומם —כך הוא מעיד על עצמו — ואהי לאיש אחר. טל של תחיה ירד מחדש עלי וממנו נמוג הקרח הנורא שכסה על לבי שנים רבות”. וכה גדלה התרגשותו עד כי לא יכול לחכות במנוחה עד ליום המחרת. “מי יתן ועף הלילה הזה ברגעים אחדים —קורא הוא בקוצר רוח –ויבוא יום מחר, וישבתי וערכתי מאמר בזה …אולי יבין עמנו ושב ורפא לו ובאה לו תשועת עולמים! …הלא הדבר פשוט, מוכח מעצמו, כמושכל ראשון”.² ואז חדל ליליענבלום לעסוק בלמודי בתי-הספר. החפץ להכנס לבית מדרש גבוה, אשר מלא את לבבו במשך שנים רבות, בטל אז מאליו מפני חפץ אחר, יותר נעלה: להקדיש שארית ימיו וכוחותיו להגשמת המחשבה הגדולה, אשר בה ראה “תשועת עולמים” לעמו.

ועבודתו זאת עבד לל“ב שמונה ועשרים שנה, ומן היום הראשון ועד האחרון היתה דרכו דרך ישרה אחת, בלי נטיה לצדדים, דרך היוצאת מאותה “אמת” שנתגלתה לו בליל המהפכה: – “לחדול מהיות זרים”— והולכת ונמשכת בישוב הארץ, מאיש לאיש וממושבה למושבה. לא אהב ליליענבלום את השאלות לימים רחוקים: מה כוחו של ישוב קטן כזה להביא “תשועת עולמים” לכל העם? ומה תקוה לישוב של “חסד” כזה לגדל “אזרחים” בריאים?—הוא ראה רק אחת: אם עוד יהודי אחד התישב “על ארץ המולדת” הלא עוד יהודי אחד “חדל להיות זר”, ובכן—אנו הולכים ומשיגים את המטרה. ועל כן היתה עינו צרה בכל פרוטה שיצאה מקופת הועד של חו”צ לאלה מצרכי הישוב שאינם מוליכים בדרך ישרה להתישבותו של “עוד יהודי אחד”. במשך שנים רבות היה נלחם בכל כוחו נגד כל הצעה להרחיב חוג העבודה החנוכית של הועד בא“י, וכמובן, לא משנאתו להשכלה וחנוך העם, אלא מתוך שהיתה תמיד לנגד עיניו תמונתו של “עוד יהודי אחד” שיכול היה “לחדול מהיות זר” באמצעות אותם הסכומים היוצאים לתמיכת בתי הספר בא”י.

וכן היה מתנגד בכל עוז לגלוי הצדדים השליליים שבמצב הישוב לפני כל העם. בהסכם להלך-רוחו “המעשי” היה גלוי האמת בעיניו לא חובה מוסרית מוחלטת, אלא דבר המותנה מתוצאותיו המעשיות. “אמנם לדעתך — כתב אלי במכתב פרטי לפני שלש עשרה שנה — כל אמת צריכה להגלות, אך …יש הרבה אמתיות שאין צורך שידעו בהן כל העולם, מפני שלא יביאו שום טובה לאיש”. ועל פי השקפתו זו לא יפלא, כי לחטאה נחשבה בעיניו לגלות “אמתיות” שיוכלו לגרוע —ואפילו מעט—ממספר ההולכים להתישב בארץ ישראל, בלי כל הפרזה אפשר לאמור, שכל המוסיף נפש אחת מישראל בארץ ישראל היה בעיני לל"ב כאלו קיים עולם מלא.

לא רבים עתה בין חובבי-ציון אשר נשארו נאמנים “לרעיון הישוב” במובנו של לל“ב. אף אלו הצועקים: “עבודה מעשית בארץ ישראל!” —אינם מתכונים עוד לאותה העבודה המעשית של “עוד יהודי אחד”, שהיה לל”ב מסור לה בחבה יתרה כל כך ושהציב לה זכרון בספרו “דרך לעבור גולים”. וכבר מוכרח היה לל“ב עצמו בסוף ימיו לשבת בבית הועד לחו”ץ ולראות בעיניו — ודאי בלב דוי —- איך מבזבזים רוב הכנסת הועד לתמיכת בתי-ספר ושאר מוסדים “קולטוריים” שאין מקומם על “הקו הישר” — אבל אנשים כליליענבלום אין השפעתם נפסקת בהתמעט מספר המחזיקים בדעותיהם לכל פרטיהן. כוחם המוסרי הוא בהם עצמם יותר מבדעותיהם, וכל זמן שהם חיים הם משפיעים על הדור בעצם מציאותם, מדעת ושלא מדעת.

הנה רבה עתה הערבוביא בעולמנו, חדשות לבקרים “תורות” נוצצות ונובלות, ו“פרוגרמות” עולות ויורדות, והמחנה נפרד למפלגות, והמפלגות מתפוררות לכתות, ואין איש שומע שפת רעהו. ובתוך “דור הפלגה” זה של ה“בנים”, מה נהדר היה מראהו של “אחרון האבות”, אשר על ברכיו גדלנו ומימיו שתינו כולנו, לפני הרבה, הרבה שנים, והוא עודנו עומד על עמדו ודגלו הישן בידו, כסלע איתן אשר אין חליפות לו: פניו מפיקות השקט ובטחה, ועיניו מביטות בתמהון על כל המהומה מסביב:

—“הלא הדבר פשוט, מוכח מעצמו, כמושכל ראשון!”…

לונדון, כ“ו אדר תר”ע.