ציור פָרְנַנְד קוֹרְמוֹן    🔗

קין נע-ונד

הציור הזה מראה את בית הקינים, משפחת נודדים קדמונים, בעצם נדודיהם הרבים בתוך מרחבי מדבר ושממה. אבי המשפחה קין עובר בראש הלוך וגשש בדרך כאחוז תנומה, גרזן האבן בחגורתו, פניו נקשים וזועפים ונפשו עיפה מאד. כבר עברו עליו שנים הרבה בנדודיו וכמעט זקן האיש – ואולם מנוח לכף רגליו לא מצא עוד. אשת קין וילדיה הקטנים נשואים במטת עץ מעשה קרדום קדמוני, ומסביב לה בני קין הגדולים, אחד נושא בידיו נערה רכה, שעיפה מעמל הדרך, ואחד נודד אומלל גם הוא, ההולך בצד קין – צבי מומת על כתפו. המקום מסביב לכל מלוא העין – מדבר שממה וערבות חול קודח; אין דשא ואין עץ ואין מים. ארר אלהים את האדמה על האיש אשר שפך עליה את דם אחיו.

 

ציור נ. פ. אוּאָטְס    🔗

היונה לא יספה שוב

הציור הזה מראה את היונה במצאה מנוח לכף רגלה על עץ אחד, שהוציא סוף-סוף את ראשו מתוך המים. העץ שבור ורצוץ בכח השטף, עלים ושרביטים מדולדלים כרוכים מסביב לגזעו והיונה עומדת בראש הגזע וסוקרת בעינים תוהות סביבותיה. מים, מים, מים. רק מחרזת הפנינים, שנקרעה מתלבשת יקרה ונאחזה בראש שוכה, מעידה בלי אמר ודברים על כל ההפכה אשר הפך אלהים את הארץ ביום אפו.

 

ציור דָנִיֵאל מֶקְלַיְז    🔗

קרבן נח

אנו רואים בציור זה את העולם כלו כאלו התחדש ויטהר אחרי המבול. רוח חדשה, רוח חפש וטהר, לבשה את כל הארץ. עדרי הבהמה והחיה בשוב אליהם חפשתם יפוצו איש לעברו בצהלת-גיל. עתר ענן העשן של קרבן נח, קרבן-תודה לאלהים, מתמר ועולה השמימה, ושם בקצה הרקיע נטויה קשת אלהים, אות ברית שלום ובשׂרת חיים חדשים לכל הארץ.

 

ציור בריטון רִיבְיֶר    🔗

נמרוד גבור-ציד לפני יי

מדבר וערבות חול. נמרוד גבור-ציד לפני יי עובר במדבר כסער והוא נשא ברכב רתום לסוסים דוהרים ושולח חציו אל לב פריצי חיות. הנה הלביאה כבר נפלה חלל והיא שוכבת בחול וחץ-המות תקוע בבשרה. והאריה הפצוע עודנו עומד על נפשו, וילבש חמות ויצמד בשתי כפות רגליו הקדומות לאחורי הרכב, יאחז בו ולא ירפנו. והנה נצבים זה לעמת זה שני האויבים עזי הנפש, חית הטרף צמאת-הדם בצפרניה ושניה החדות, אשר חלק לה אלהים, והאדם גבור-הציד ואמיץ-הלב בכלי-המות, אשר הכין בידו.

 

ציור ז’אן הִפּוֹלִיט פְלַנְדְרִין    🔗

מגדל בבל

בציור זה יראו בוני המגדל ברגע הבלל לשונם, אשר לא ישמע איש את שפת רעהו. חלק אלהים לשונותם – ויחלק לבם והנה תחת עבודת שלום בלב אחד ובדעה אחת באו פרוד הלבבות והחשד והאיבה ורוע-העין, שסופם מריבה ואכזריות ומלחמת דמים, והן אלה אשר הפרידו בין בני האדם ויהיו לעמים שונים זה מזה, צוררים איש אל אחיו מעולם ועד עולם.

 

ציור ע. אַרְמִיטַאז'    🔗

מהפכת סדום

אברהם יראה בציור זה כשהוא עומד בראש הר ומשקיף מרחוק על פני ערי הככר, אשר אמר אלהים להשחיתן, והוא פורש כפיו השמימה, מתפלל לפני האלהים ומעורר את רחמיו: “אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר… אולי ארבעים… אולי עשרים… אולי עשרה… התשחית?” – ואולם הגזרה כבר נגזרה, ואלהים לא השיב את חמתו. כבדה חטאת המקום מאד, וגם עשרה צדיקים לא נמצאו בחמש הערים, ואך כלה אברהם להתפלל – והנה עשן העיר הנהפכת סדום עולה מרחוק ומתאבך השמימה.

 

ציור פ. גוּדָאל    🔗

עדרי לבן. יעקב עובד ברחל

בציור שלפנינו משתרע לכל מלא העין שדה גדול ורחב ידים, מקום מרעה דשן ורענן. יעקב רועה שם את עדרי-לבן והם טובים ובריאים מאד למראה. אין זאת כי אם יד רועה נאמן נוהגת בם ועין פקוחה צופיה עליהם. מרחוק נראה עלמה לבושת לבנים הולכת אחרי צאנה גם היא. העלמה הזאת רחל היא, הרועה גם היא בצאן אביה. רוח היום נושב בערבה, ומשובב מעט את נפש הרועים העיפים משרב ומחרב. בתוך מתנשאים תמרים רמי קומה ורחבי כפות, ובצלם ינוחו יגיעי-כח בחם צהרים. שלות אלהים ומנוחת עולם נסוכה מסביב על פני כל, כצללים יחלפו פה הימים והשנים על שתי הנפשות, הרועה והרועה, הנאהבים והנעימים.

 

ציור הֶרְבֶּרְט שְׁמַאלְץ    🔗

קבר רחל

ואל הבית הקטן והצנוע הבנוי על קבר רחל, הוא הבית המצויר בזה על התמונה, באים עד היום בני ישראל מארבע כנפות הארץ, ושפכו שם את לבם ואת מרי-שיחם לפני אמם האהובה והאוהבת, לפני “רחל אמנו”.

לא רחוק מן הקבר תראה על התמונה מימין העיר בית-לחם, היא העיר אשר בדרך אליה מתה רחל ותקבר שם.

 

ציור הֵירוֹלְד סַפִּיר    🔗

יוסף פותר חלום פרעה

בתמונה הזאת אנו רואים את יוסף העומד לפני פרעה ופותר לו את חלומו, ופרעה מקשיב בדממה לאמרי פיו. הכרת פני המלך תענה בו, כי באו הדברים את לבו. מימין המלך – מנגן וכלי השיר בידו, עומד ושר את שיריו, ועבדים עם מניפות גדולות בידיהם, עומדים ומשיבים רוח צח בהיכל – ואולם גם זה וגם אלה לא ייטיבו את לב המושל האדיר ולא ישיבו את המנוחה אל רוחו הנפעמת, כי אם דברי יוסף, המלאים חכמת אלהים ותבונה רבה, יעשו זאת. ואף גם הזקן החכם, זה העומד משמאל וראשו גלוי, גם הוא תלה את עיניו בחכם הצעיר ממנו והוא מחריש ושותה בצמא את דבריו. רוח חדשה היתה לכלם: החלום המוזר נפתר, והמלך יודע עתה מה לעשות.

 

ציור לוֹרֶנְץ אַלְמָא-טַאדֵימָא    🔗

יוסף הוא המשביר

בציור זה יש לשים לב אל התאור הריאלי של יוסף, הנתון במסבה נאותה לו לפי דרכי החיים בימיו. ראשו מעטר זר שערות שחורות וישרות. שמלתו לבשרו – פשוטה, בלי כל קשוט, בידו – שבט, אות משרתו; לפניו צבורים גרעיני בר, ולרגליו הפקידים הזריזים, העוסקים בבדיקת הבר.

 

ציור ע. י. פּוֹנְטִיר-בֶּרְט    🔗

ישראל במצרים

בציור היפה הזה אנו רואים את בני ישראל בעבודתם הקשה. בשארית כחם מתאמצים הפועלים-העברים להסיע ממקומו את הארי-הענק, מעשה אבן, להעבירו אל אחד ההיכלים הנהדרים מהיכלי פרעה.

 

ציור פ. גוּדַאל    🔗

יוכבד

יוכבד האם עומדת עגומה על שפת-היאר וילדה הרך בחיקה. עוד רגע ושמה את מחמד-עיניה בתוך התבה ושלחה אותו על פני המים השוקטים. מראה הנוף מסביב בתמריו הגבוהים ארוכי-הכפות ובראשי תועפות בניניו, הנשקפים מרחוק בצללי ערב, מלא שלוה גדולה מאד, ועל לב איש לא יעלה מה רבה הרעה בארץ ומה גדולה בקרבה עריצות מושליה.

 

ציור איג’ין תיריון    🔗

משה בתבה

התבה הקטנה עם הילד שבתוכה נתקה מבין הסוף ותצף לה הלאה על מימי היאור השקט. סכנת מות משולשת צפויה לו: אם מות בבטן המים הזידונים, אם בין שני התנין הגדול אשר ביאור ואם ביד שלוחי פרעה האכזרים, המבקשים את נפש ילדי ישראל לספותה.

ואולם אלהים חשב אחרת. הילד לגדולות נוצר. חלץ יחלץ מכל חתחתי המות והיה ציר ישועה ופדות לעמו ומחתה לממשלת זדון.

 

ציור א. אוּלְטוֹן    🔗

הר סיני

בחצי האי החבוק בין שתי זרועות ים-הסוף, באמצעו, בתוך מדבר-ציה וערבה, מתנשאים הררי עז וצורי-חלמיש, ואחד מהם, זה המראה בציור שלפנינו, נקרא בפי הערבים “ג’בל מוסה”, לאמר: “הר משה”. על ההר הזה, נתנה, לפי המסורה, התורה לישראל, והוא-הוא “הר סיני”.

 

ציור פ. גוּדָאל    🔗

יולדת וקרבנה

בציור שלפנינו אנו רואים אשה צעירה, לבושה בגדי עני פשוטים, מביאה שני בני יונה אל אהל מועד קרבן ליי. עיניה, עיני אם עבריה טהורה וצנועה, משפלות בענוַת-תם, ובידיה היא מאמצת את מתנתה הדלה, קרבן יולדת עניה אל לבה. אמנם קטן קרבנה ודל, ואולם אלהים הטוב רצה ירצנו מידה, כי בלב שלם וטהור הביאתוּ ועם קרבנה גם את נפשה תשא לאלהים.

 

ציור מ. מִיטְרֶסִי    🔗

שמשון טוחן בבית-האסורים

בציור זה אנו רואים את שמשון הגבור בגבורים והנה הוא כלוא בבית-האסורים, אור עיניו אין אתו והוא מוציא את כחו, כח הענק, לבטלה, בסובבו כל היום את אבן הרחים. אשתו דלילה, היא האשה הבוגדה, אשר הביאה עליו בערמתה את כל הרעה הזאת, יושבת שם אף היא קרובה אליו, אבל שמשון בעורונו לא יוכל לראותה. פה עומדים עליו גם הפלשתים שונאיו בנפש ומתעללים בו, ומדי עברו עליהם, בעשותו את מלאכתו, ישלח בו אחד מהם את ידו להכותו. קץ החזיון הנורא הולך וקרב: עוד מעט ונקברו כל אלה יחד, ועמם עוד אלפי פלשתים, תחת חרבות בית האליל דגון, אשר יפיל עליהם הגבור עור בשאגתו האחרונה, שאגת ארי פצוע: תמות נפשי עם פלשתים!"

 

ציור ע. בֶּנְדֶמַאן    🔗

ירמיהו על חרבות ירושלים

בית אלהים נשרף. ירושלים חרבה ושוממה. כל הנוראות אשר חזה הנביא ירמיהו לישראל מראש באו כתמן, ועיני הנביא עצמו רואות. והנה יושב עתה הנביא קודר ובדד בתוך החרבות, כלו שקוע ביגונו הגדול ובאבל עמו וכלו עצב ותמרורים. ואולם גם בגדל עצבו ועצם תמרוריו לא עזבתו התקוה כליל. יודע הנביא, כי עוד יבוא יום והתנערה עיר הקדש מחרבותיה ושבה להיות “כלילת יפי משוש לכל הארץ” כימי קדם, ובערי יהודה וחוצות ירושלים ישמע עוד הפעם, “קול ששון וקול שמחה”…

 

ציור טוֹמַס סֵידן    🔗

מראה ירושלים

בתמונה שלפנינו אנו רואים את מראה העיר ירושלים שבימינו, אותה ואת בניניה ואת חומתה ואת הריה סביב כאשר הם נגלים לעינים מצד גיא בן-הנם, הוא עמק רפאים, אשר מחוץ לעיר. העיר הנפלאה והעתיקה הזאת, ששנותיה כארבעת אלפים, גם בחרבנה היום עודנה עיר קדושה לכל העמים, ויראי אלהים מכל כנפות הארץ, אם יהודי, אם נוצרי ואם מושלמני, ינהרו אליה שנה שנה לראותה בעיניהם ולהתפלל ולהשתחוות שם לפני אלהים. אכן קדושה היא העיר הזאת לכל העמים, ואולם בעינינו אנו בני ישראל קדושה היא ויקרה שבעתים, כי היא היתה תפארתנו מימי קדםובה עתידותינו צפונות. ועד היום תצלל באזנינו השבועה הגדולה אשר נשבעו אבותינו בצאתם בגולה לאמר: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי”.

 

ציור פ. פ. פוּל    🔗

מחזה יחזקאל

נביא הגולה יחזקאל, בן זמנו של ירמיהו וממשפחת כהנים כמהו, גלה בבלה עם גלות יכניה מלך יהודה אחת עשרה שנה לפני החורבן ונבואתו בתוך הגולה החלה כארבע שנים אחרי כן. את חורבן המקדש לא ראה אמנם בעיניו, אבל את חורבן הארץ והעם ראה ראה, ולבו, לב חוזה, צפה כבר מראשית את האחרית המרה הקרבה ובאה בכל נוראותיה. בחזיונו הנשגב הראשון על נהר כבר, הוא המקום אשר היתה עליו יד יי בראשונה, נגלה אליו אלהים במרכבות כבודו מתוך סערת אש, כמצויר בזה לפנינו, וישלחהו להיות צופה ומוכיח לעמו ולהזהירם על האסון הגדול ההולך ובא עליהם. ואולם החוזה הזה עמד על משמרתו לא רק כמוכיח בלבד, כי ידע גם להטיף תנחומים על לבות אחיו הגולים, הנתונים בצרה ובשביה, ובחזיונות גאולה וישועה קרובה חזק באלהים ידי נכשלים ונואשים מישע. הנשגב בחזיונותיו אלה הוא חזון “העצמות היבשות” בבקעה, המבשר יום תחיה וגאולה שלמה לאחיו הנואשים, אשר אמרו: “יבשו עצמותינו אבדה תקותנו”. דברי החזון הזה באו כתמם מקץ שבעים שנה בפקוד ה' את עמו וישיבם מבבל ביד כורש מלך פרס אל ארץ חמדתם ואל נחלת אבותיהם.