חליפת מכתבים בין ארלוזורוב והנציב העליון גנרל ארתור ווקופ    🔗

14 במאי 1932

סיר ארתור היקר

אני עוסק עתה בין השאר בהתקנת מהדורה חדשה שלתרגום אנגלי מן ה“אוטואמנציפציה” לליאון פינסקר, שאזל מן השוק ואין להשיג טופס ממנו.

השנה תמלאנה חמישים שנה להופעתו של ספר קטן זה. סבורני שזוהי עד היום אחת ההרצאות המזהירות ביותר על הבעיה היהודית, הרצאה המשמשת יסוד לפעולותינו ולתקוותינו בארץ-ישראל. ה“אוטואמנציפציה” היא אחד השרשים שהצמיחו את אילן התנועה העברית הלאומית. יתר על כן: בראותנו את כל ההיטלריות באירופה המרכזית, את התמוטטות מעמדו של המעמד הבינוני היהודי בארצות הברית, את ההתבוללות “האדומה” ברוסיה הסוביטית ועובדות קודרות אחרות מימינו אלה – מדהימה היא האקטואליות שב“אוטואמנציפציה”. מה מדכא הדבר לראות את יהודי פריס בהולים במשכנותיהם. עד שנתגלה לרוחתם, כי רוצחו של מר דומרי ¹, לא היה אלא ריאקציונר ואנטישמי.

אני מאמין כי ספר קטן זה יעורר בך ענין ואני מרשה לעצמי לשלוח לך טופס אחד, אם כי עלי לבקש ממך להחזירו לי בכל שעה שתרצה, כיון שהוא קנינה של הספריה האוניברסיטאית.

שלך הנאמן מאד,

(-) חיים ארלוזורוב

בית-הממשלה, ירושלים

15 במאי, 1932

ד"ר ארלוזורוב היקר

אני מודה לך הרבה על השאלת הספר “אוטואמנציפציה”. מפליא הדבר שאפשר היה לכתוב כל כך הרבה לפני חמישים שנה, כשם שמפליא הדבר שאפשר היה לחזות מראש כל כך הרבה. מצד שני מאושר אני בסברתי, הכופרת לחלוטין במקצת מהנחותיו, לפחות במה שנוגע להרגשת האנגלית בימינו. בעמוד 9, למשל, נאמר כי רגש השנאה ליהודים הוא דבר שבטבע ואינו ניתן לעקירה. איני מאמין שזהו דבר שבטבע. אני מאמין כי אף במקום שרגש זה מצוי כיום הוא חלש יותר מכפי שהיה לפני חמישים שנה, על כל פנים בין בעלי השכלה.

אשר לעמוד 7 – בטוחני שתסכים עמי אם אומר כי גדולות הן הרגשת הכבוד העצמי והכרת הערך העצמי של היהודים הן בארץ-ישראל והן באנגליה של ימינו. על עמוד 16 רצוני להעיר שכבר נעשה הצעד הראשון, וסבורני כי מאז הצהרת בלפור, אם יושמו אל לב כל המעצורים שנרמזו או באו יליד ביטוי ב“אוטואנציפציה”, נעשה צעד גדול ומוצלח ביותר קדימה. מה נדיר הוא המקרה בהיסטוריה או בחיינו אנו, שההישגים שהושגו יהיו הולמים את תקוותינו הנשגבות. הענינים מתפתחים באיטיות ולא לגמרי לפי רצוננו. אבל, כמו שאומר פינסקר בסוף דבריו: –

“עלינו לעשות את הצעד הראשון, והבאים אחריי צריכים יהיו ללכת בעקבותינו בצעדים מתונים ולא נמהרים”.

בטוחני שתקבל את דברי ברוח של ידידות ולא של ויכוח.

זהו ספר שאני שמח שקראתיו, ולמדתי ממנו.

שלך הנאמן מאד

(-) ארתור ווקופ

נ.ב.

חייב אני להוסיף מלה אחת: לאחר קריאה שניה במכתבך אני מאמין כי ההתעלות היא מטבע האדם ואינה ניתנת לעקירה; ההיטלריות ודברים בדומה לה בני חלוף הם.

25 במאי, 1932

סיר ארתור היקר,

איני יודע אם ענינך בשאלות שעוררת בהערותיך על ה“אוטואמנציפציה” גדול כדי כך שאוכל להרשות לעצמי להעיר כמה הערות נוספות בלי לחשוש שאטרידך יותר מדי. מאמין אתה כי “אף במקום שמצוי כיום רגש-השנאה ליהודים, הוא חלש יותר מכי שהיה לפני חמישים שנה, על כל פנים בין בעלי-השכלה”. חייב אני לומר, כי אמונתך זו נראית בעיני כמבוססת על מה שאפשר לקרוא: טעות-ראיה. שרשה האחד של טעות זו היא האמונה המקובלת בהתקדמות האנשוית, המוצדקת לגבי הציביליזציה החיצונית, הארגון החברתי, התחוקה, רמת החיים וההתפתחות הטכנית, אבל אינה מוצדקת כלל וכלל לגבי הכוחות והרגשות העמוקים יותר שהם הם שמכוונים את חיי האדם. כשפינסקר אומר שהשנאה ליהודים הוא דבר שבטבע ואינה ניתנת לעקירה – אין זה משום שיצר לב האדם רע הוא, אלא משום שהיהודי הוא יסוד זר בתכלית הזרות לרגשות העם שבקרבו הוא יושב. אין ללמוד גזירה שווה מהרגשות האנגלים, כפי שידוע לך היטב. על ידי חוק הגירת הזרים משנת 1897 הפסיקה בריטניה הגדולה את זרימת היהודים ממזרח-אירופה ממש על סף האחוז שלמעלה ממנו לא אירע עדיין בשום ארץ שריכוז יהודים ככלל לא יגרור אחריו התלקחות של רגש אנטי-יהודי. נוסף על כך כדאי לקרוא את הספר “loyalties” לגלסוורתי. אפשר שכל מה שאמרתי יש בו משום נעימה אנטישמית, אולם אנו, הציונים, נאשמנו תמיד שהננו אנטישמיים, ואפשר שיש יסוד-מה להאשמה זו – אם מתכוונים לומר בכך כי אנו מערערים על תנאי חייו של עם ישראל בהווה ושוללים את הדמות היהודית שעיצב גורלנו בגולה.

לאמיתו של דבר עצומה היא התנועה האנטישמית בימינו ואין להשוות את היקף ארגונה לזה שלפני חמישים שנה. לפני יובל שנים עדיין היו מהלכים – הן בין היהודים והן בין לא-יהודים – לאשליות הקוסמופוליטיות מתקופת המהפכה הצרפתית; היהודים עסקו במרץ בטשטוש זהותם; הלא-יהודים וביחוד מחוגי המשכילים – כגון בני דורו של מקוליי ²וברייט ³השתדלו בכל יכלתם לכלול את התבוללות היהודים בשאיפות הליברליזם. בימינו זכתה האנטישמיות לתורה מדעית ולספרות ענפה ומסועפת, ודוגלות בה מפלגות פוליטיות עצומות, המונות מיליוני מצביעים – לא רק בפולין וברומניה, אלא גם בארצות כגרמניה וכאוסטריה. בכל הארצות הללו משמשות דוקא האוניברסיאות חממות לגידול תנועות אנטי-יהודיות לוחמות, הכוללות גם פרופסורים וגם סטודנטים. הוסף על כך את העובדה הבולטת, שאנו רואים בימינו בארצות הברית (לפני חמישים שנה סמל החרות והאחוה בין הגזעים) את תחיית האנטישמיות האירופית, המופיעה אמנם בנוסח אמריקאי טיפוסי: חרם חברתי על היהודים, קשיים לפועלים ולפקידים יהודים במציאת עבודה ו“נומרוס קלאוזוס”, מכוסה אך יעיל בכל זאת, באוניברסיטאות העיקריות, ועוד ועוד – הוסף את כל אלה וחוששני שתהיה לך אך סיבה מועטת לאופטימיזם.

אני מודה בהחלט כי מאידך מצויה כיום מידה מרובה של כבוד עצמי והכרת כוח עצמי, ביחוד בין יהודי ארץ-ישראל. במידה מסוימת אפשר לומר זאת על העם היהודי בכל מקום ומקום.

אולם דבר זה הוא תוצאת התהליך של אוטואמנציפציה לאומית, הנמשך זה למעלה מיובל שנים. תוצאה נוספת של תהליך זה – גילוי הלב ואי-התעלמות בליבון הבעיה היהודית, שאני רואה בהם את ההתקדמות היחידה שנודעת לה חשיבות אמיתית ביחסים שבין היהודי לבין העולם הלא-יהודי. מובן, שההופעות החשובות ביותר בהתפתחות זו הן שיבת היהודי אל העבודה ואל הקרקע והתחיה הגופנית, כגון זו המתבטאת בתנועת הספורט הלאומית. אכן, כברת דרך ארוכה עברנו מן הגיטו עד ישובי עמק-יזרעאל ועמק-הירדן ועד ה“מכביה”.

איני מפקפק בצדקת דבריך באמרך שבמחצית המאה הזאת צעדנו בהצלחה את הצעד הראשון לקראת עתידו הלאומי של העם העברי. כולנו יודעים שעבודתנו צריכה להתרחב באופן טבעי, וכי לא נוכל להשיג את חירותנו על ידי נסים או איחזת עינים. אולם מאידך לא נכול להתעלם מן העובדה שהעולם הסובבנו אינו קופא על שמריו ואינו מחכה לנו. מפעלנו אינו מתבצע בחלל ריק, אלא בנקודה מסוימת של שטח וזמן, של היסטוריה וגיאוגרפיה, ואין הוא יכול שלא לכלול את גורם הזמן בחישוביו. העולם נמצא בתנועה; עמדות כלכליות של יהודים, שעליהן מבוססים מאמצינו בארץ-ישראל, נהרסות (בברית-המועצות) או מתפוררות (בארצות-הברית). ארצות המזרח התיכון נתונות במצב של תסיסה. בני הדור הצעיר של ערביי ארץ-ישראל גדלים ומתחנכים באוירה של שנאה לכל דבר יהודי. מכאן שנקבע סייג היסטורי להגשמת הציונות. אין אנו יכולים להשכיח מלבנו את תחושת הסייג הזה. וזהו שגורם לעתים לתגובתנו כשאנו מגלים שקצב התקדמותנו אינו מספיק או שהושמו אבני-נגף על דרכנו.

אני מודה לך הרבה על הערותיך ומקוה שתסלח לי על שיצאתי בעקבות כמה רעיונות שנגעת בהם. עשיתי זאת בלי כל כוונה לגזול מזמנך ומסבלנותך על ידי המשכת “שיחה שבכתב” זו.

שלך הנאמן מאז

(-) חיים ארלוזורוב

בית הממשלה, ירושלים

29 במאי 1932

ד"ר ארלוזורוב היקר

מכתבך מ-25 במאי שוב עורר בי ענין. אתה מיטיב לדעת ממני על הרגשה אנטי-יהודית בארצות אחרות, אולם בטוחני כי באנגליה אין הרגשה זו דבר שבטבע ואף אינה גדלה בכוח. להיפך.

בחדשים המעטים לשהותי בארץ-ישראל מצאתי, כדבריך, מידה רבה של כבוד עצמי ושל הכרת-ערך עצמית. אני מאמין כי במרוצת השנים תגדלנה תכונות אלו בכוח, באיכות ובשליטה עצמית.

מדאיבה היא המחשבה מה גדול הנטל שהוטל בעבר על היהודים בכמה ארצות – ועדיין הוא מוטל עליהם.

שלך, הנאמן מאד

(-) ארתור ווקופ