א    🔗

[אש האהבה ללשון העברית נדלקה בנפשי]

חלום חלמתי.

כשלוש וארבעים שנה עברו למן הרגע הנפלא ההוא בחיי, כשנגלה לפני עיני בפעם הראשונה פתאום החיזיון בליל אפילת הגלות, רק כשלוש וארבעים שנה, עוד לא יובל שלם – הנה אני רואה שברו!

וזה שברו שזכיתי לראות עתה בעיני, זה שברו של אותו החלום, הוא כל-כך נהדר, כל-כך מבהיק בזוהר הוד ויופי, שיש רגעים שהרהורים רעים עולים על דעתי, שמא אין זו מציאות, שמא מה שנדמה לי שברו של החלום אינו בעצמו אלא עוד פעם חלום…

ואולם רגש של הממשות המציאית של הדבר גובר במהרה ומפזר את כל ההרהורים. אם אין הכול חלום, אם כל המאורעות האיומים של ארבע השנים האחרונות שאנו רואים בעינינו אינם גם הם חלום, – אז גם מראה שברו של אותו החלום שחלמתי כמעט לפני יובל שנים, שאנו רואים עתה כולנו, איננו חלום, זה מעשה של מציאות. הדברים שכתב באלפור ללורד רוטשילד בשם ממשלת אנגליה הם ממשיים בממשות מציאית…

לא! זה לא חלום, כי אם שברו של החלום.

ובמידה שזה הרגש של ממשות הדבר מתגבר ונקבע בנפשי, בה במידה מחשבותי שטות ודאות על-פני אלה ארבעים השנה שעברו בין החלום ובין שברו, וזכרונות רבים מתנשאים ממעמקים ועולים וצפים ומתייצבים לפני עיני רוחי, ואני חוזה בהם ומוצא בהם לא מעטים, שנדמה לי שהם ראויים להתפרסם בקהל דוקא עתה, באלה הרגעים הגדולים של תחילת שברו של החלום ההוא.

אבל, כעין הקדמה לעצם החלום רואה אני צורך לרשום בקווים מעטים את הדרך שבו הנחתני יד מקרי חיי בילדותי עד החלום אשר חלמתי.

*

על שני דברים אני מצטער כל ימי ואינני יכול למצוא לי תנחומים.

נולדתי לא בירושלים, ואף לא בארץ-ישראל.

ודיבורי מהרגע שהייתי נפש ממללת היה – לא בעברית.

למן הרגע אשר דרכה כף רגלי על אדמת האבות אימצתי את כל כוחי ל‘התארץ-ישראל’: התאבקתי באהבה בעפרה, שאפתי בצמא את אווירה, הסתכלתי בעונג בהריה ובעמקיה, בהדר חליפות צבעי שמיה, בזריחת שמשה ובשקיעתה, הקשבתי ברגש-קודש לגעגועי נהריה ונחליה, ואוכל לאמור, כי בכלל אני מרגיש את עצמי ארץ-ישראלי, ירושלמי. ניתק כל חיבור וקשר ביני ובין כל שאר הארצות, ואני חש אהבה רק לארץ אחת – לארץ-ישראל אהובה עלי עצם הארץ, חביבים עלי אפילו ייסוריה, אפילו מחלותיה, קדחותיה.

ואף-על-פי-כן אני חייב להודות, כי בקצת רגעים בחיים, כשזכרונות הילדות מתגברים, כשגעגועים למקום מולדת מתעוררים במסתרים, אז – יש שפתאום עומד לפני עיני מראה של מקומות לא מארץ-ישראל, ואלה המקומות מדברים לנפשי לשון של חיבה נסתרה, ואז אני מרגיש, כי לא נולדתי בארץ-ישראל וכי לעולם לא אוכל לחוש לאדמת האבות אותה החיבה העמוקה, שאדם חש למקום מולדו וילדותו.

וכמו בעניין הארץ כן גם בעניין הלשון.

כמדומני, כי כל חברי בני הגולה שהתיישבו בארבעים שנה האחרונות בארץ-ישראל יודו, כי אני יותר עברי מהם. לא חלילה באהבה להלשון העברית, ולא בדעת הלשון, כי-אם, פשוט בזמן ובכמות. אני התחלתי לדבר עברית שנים הרבה קודם להם, ואני מדבר עברית כל יום ויום הרבה יותר מהם. אני מדבר עברית, ורק עברית, לא בלבד עם כל בני ביתי, כי-אם גם עם כל איש ואשה שידעתי, שהם שומעים עברית, פחות או יותר, ואיני משגיח בזה לא בהלכות דרך-ארץ ולא בהלכות כיבוד נשים, ומתנהג בזה בגסות גדולה, גסות שגרמה הרבה שנאה והתנגדות לי בארץ-ישראל. וכבר נהייתה הלשון העברית לא בלבד בדיבור, אלא גם במחשבה, ואני מחשב בעברית ביום ובלילה, בהקיץ ובחלום, כשאני בריא וכשאני חולה, ואפילו כשאני מעונה במכאובים גופניים קשים.

ואף-על-פי-כן, עלי להודות שוב: פעמים, כשדעתי צוללת במחשבות, בפרט מימים עברו, מימי הילדות והנעורים, והיא משתחררת לרגע, מבלי שארגיש זאת, מהעול העברי שהרכבתי עליה במשך כל-כך שנים בחזקת היד, אז – יש שאני חש פתאום שחשבתי רגע לא בעברית, שמתחת להמחשבה במלים עבריות צפו למעלה קצת מלים נוכריות, באשכנזית וגם ברוסית וצרפתית! ואז אני חש, כי אפילו אצלי אין הלשון העברית לשון האם, שמילולי הראשונים לא היו בעברית, שלא ינקתי את קולות הלשון הזאת עם חלב שדי אמי, ולא שמעתם אוזני כשיישנתני אמי בעריסתי, ואז אני מרגיש, כי בכל אהבתי להלשון העברית בוודאי אין אני יודע אותו הטעם של חיבה להלשון, שחש מי שאוזניו שמעו את קולותיה מיום היוולדו ומי שדיבר בה מרגע מילוליו הראשונים.

ובכל פעם שאני שואל את נפשי, למי אני חייב הכרת טובה ביותר, שבכל זאת אני גם ארץ-ישראלי, וגם עברי, מי הביאני לידי כך, שעזבתי את ארץ-מולדתי הנכרייה ולשון-דיבורי הנכרייה, והלכתי עוד לפני ארבעים שנה והשתקעתי בארץ אבותי והתחלתי לדבר בלשון האבות, – בכל פעם שאני שואל את נפשי שאלה זו, מאירות לפני עיני פניו של אחד מרבותי בימי נעורי, הוא ר' יוסי בלויקר, ראש-הישיבה בעיר פלוצק ברוסיה.

כשבאתי לעיר זו ללמוד תורה בהישיבה הגדולה, כדי להיות רב בישראל, נזדמנתי שם במקרה עם אחד ה’בחורים‘, וידבר ה’בחור’ הזה על לבי לא ללכת להישיבה הגדולה, שמספר התלמידים בה רב מאוד, אלא להישיבה החדשה הקטנה, שיש בה פחות תלמידים וראש הישיבה שלה, ר' יוסי בלויקר, אף-על-פי שהוא עוד צעיר לימים, הוא גדול בתורה וחריף יותר מראש הישיבה הישנה הגדולה. נפתיתי לדברי הבחור, ובמוצאי שבת מיד אחרי תפילת ערבית הוליכני הבחור אל ביתו של ראש הישיבה. המראה שנגלה לעיני, כשנכנסתי בבית, והפעולה שפעל מראה זה עלי – לא אשכח לעולם. בחדר מרווח, – ולפי הזמן ומעמד הרבנים ותלמידי החכמים ברוסיה אז גם די נאה, – התהלך הנה והנה איש כבן חמש ושלושים, גבה-קומה, דק הגוף, אדמוני עם יפה עיניים, עטוף בגד אטלס יקר, השכינה שרויה על פניו והוא מזמר בקול ערב ונעים:

– אליהו הנביא, אליהו הנביא, אליהו הנביא,

אליהו התשבי, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי,

במהרה יביא אלינו את משיח בן דוד.

עמדתי אצל ה’בחור' כמעט בלי נשימה, ולא גרעתי עיני מראש הישיבה, שנדמה לי באמת כמלאך ה' צבאות, ומראהו הנחמד וקול זמרתו הערב לקחו את נפשי שבי.

אחרי כרבע שעה, כשכילה ראש הישיבה את הזמירות למוצאי שבת, ניגש אליו הבחור ויגד לו, מי אני ומה חפצי. ויפן אלי ראש הישיבה במבט של רצון ובלשון רכה, וישאלני ראשי פרקים על מה שלמדתי עד כה, ויאמר לי, כי הוא רוצה להכניסני אל ישיבתו, ויצו לי לבוא למחרתו להיבחן לפניו.

והמיבחן עלה יפה. ויבחר בי ר' יוסי בלויקר להיות חבר עוזר לאחד מתלמידיו, בן אחד העשירים מאנשי היישובים שלמד אצלו, ומלבד למידתי לפניו בהישיבה ובביתו עם חברי התלמיד העשיר, היטה ראש הישיבה חסד מיוחד לי ויזמינני לבוא אל ביתו בכל ליל שבת קודם אור היום ללמוד יחד אתו טור הלכות שבת עם כל נושאי כליו, הבית-יוסף והב"ח.

ודבר טבעי הוא, כי הזמנה זו מילאה את נפשי רגש של גאווה על הכבוד הגדול הזה, שעשה לי ראש הישיבה. אך מלבד זה, חוש חשתי תשוקה עזה באמת ללמוד בפני רב שכזה ספר כל-כך נשגב, שאפילו תלמידי-חכמים גדולים אינם בקיאים בו ביותר. ולכן לא חסרתי אפילו לילה אחד מלילות השבת במשך כל ה’זמן' ההוא. זה היה ‘זמן’ של חורף; אבל, אפילו בלילות של סופות-שלג וקרה עזה התגברתי באמת כארי וקמתי והלכתי לביתו של ר' יוסי בלויקר. בתחילה היה קצת קשה לי לקום בשעה מוקדמת כל-כך אך שמש בית-הכנסת היה עובר מדי לילה בלילה בלילות השבת והיה מקיץ נרדמים בקריאה חציה בלשון-הקודש וחציה (המלים הסגורות בחצאי הלבנה) באשכנזית בקול זימרה עגומה:

– ישראל עם קדושים, (זכרו את) בורא הכול, (קומו) לעבודת הבורא!

קול-קורא זה, שהיה מתגבר גם על יללת הרוח של לילות החורף, היה מנתק חבלי השינה מעל עיני והיה מחזק בלבי הרצון והכוח לעזוב את משכבי החם וללכת ללמוד תורה לפני ראש-הישיבה האהוב.

כך נעשיתי יותר ויותר תלמידו החביב של ראש-הישיבה ויותר ויותר מקורב לו. ופעם, כשבאתי אליו בליל השבת ללמוד טור הלכות שבת, מצאתי על השולחן במקום הספר הגדול והעב ספר קטן דק פתוח, וראש-הישיבה התחיל לדבר לי על לשון-הקודש ועל ‘דקדוק’, ויאמר לי, כי הספר הקטן הפתוח לפני הוא ספר דקדוק ושמו ‘צוהר התיבה’, והוא רוצה ללמדני, מלבד חכמת התורה, גם חכמת דקדוק לשון-הקודש, שהיא נצרכה מאוד גם לחכמת התורה.

ובהדרגה ובזריזות התחיל לגלות לי מעט-מעט, כי יש ספרים כתובים במליצה יפה בלשון-הקודש, ופעם אחת בשבתי לפניו ללמוד ‘דף גמרא’, ואיש לא היה בבית, הוציא מתחת כסת מושבו ספר קטן ויפתחנו ויתננו לי ויאמר לי לקרוא לפניו.

זה היה ספר ‘כור עוני’, תרגום בעברית של סיפור-המעשה ברובינזון קרוזא.

לא הספקתי לקרוא שתיים דלתות, וקול דופק בדלת. ויחטוף ראש-הישיבה את הספר מידי ויסתירנו שוב מתחת לכסתו, ויחד שבנו להשקלא-וטריא בהסוגיה בגמרא אשר לפנינו.

זו היתה תחילת ‘השכלתי’. אינני יודע, אם לא הייתי נלכד סוף-סוף ברוח ה’השכלה' גם לולא סחבני אל תוכה זה ראש-הישיבה ר' יוסי בלויקר. אך המקרה רצה, שאת ראשית השכלתי אשתה ממקור כל-כך נפלא, מתורני כל-כך גדול וכל-כך נחמד יחד. למן אז נדלקה בנפשי אש האהבה ללשון העברית, אש אשר מים רבים של שטף החיים אחרי-כן לא יכלו לכבותה, וזו האהבה ללשון העברית היא שהצילתני מהסכנה שארבה לי על דרכי חיי החדשים.

 

ב    🔗

[רעיון ‘תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות’]

והסכנה שארבה לי על דרכי החדש בחיים, שהזכרתי בפרק הקודם, נולדה גם היא בבית אחד מרבותי, וכמו-כן בשעה מאוחרת אחרי חצות, אפס זה היה לא רב שלימדני תורה, אלא רב שלימדני חכמה.

רבי זה היה אחד מתלמידי המדרשה של הממשלה בעיר דינאבורג (כך היה שם העיר בזמן ההוא, ואולם דווינסק שמה עתה), בן משפחה יהודית חשובה באחת ערי ליטא, ושמו וויטינסקי. כשנתיים אחרי אשר פקח ראש-הישיבה ר' יוסי בלויקר את עיני וראיתי את ‘אור’ ההשכלה, ויותר ויותר נמשכתי אחרי מינות נחמדה זו, אף-על-פי שהוספתי עוד לשקוד על דלתות בית-המדרש והתעמקתי בלימוד גפ“ת ופוסקים יום ולילה – קרה לי מה שהיה מוכרח שיקרה סוף-סוף ומה שקרה לרוב בחורי בני ישראל בימים ההם אחרי שטעמו טעם ההשכלה: עזוב עזבתי את בית-המדרש, עזבתי את התורה, את הגפ”ת ואת הפוסקים, עזבתי גם את ה’מורה נבוכים' וה’עיקרים' ואף את ‘יסודי חכמת השעור’ ו’כוכבא דשביט' של רח“ז סלונימסקי, וכמו-כן את הש”ס של שבע חכמות, את ‘אוצר החכמה’ של צבי רבינוביץ, כל אלה הספרים שהגיתי בהם במסתרים בלילות והאמנתי אמונה שלמה, שבהם נאצרה באמת כל החכמה, ששכל האנושי עלול להשיג, ובה אגיע למדרגה היותר עליונה של המדע האנושי ואשיג את האושר הגמור, ככל הכתוב ומבואר ב’מורה הנבוכים' – עזבתי כל זה ואצא מבית דודי, בעל אחוזות עשיר, אשר קיווה כי אהיה לו לכבוד ולתפארה, כשאהיה לרב בישראל, ואכתת את רגלי להעיר דינאבורג, כדי להיכנס שם בהמדרשה של הממשלה, והחלטתי היתה חזקה, כי אחרי השלימי את שנות הלימוד בהמדרשה אלך לעיר הבירה של רוסיה ואכנס לשם להמכללה ואלמד חכמת הרפואה, כדי להיות לתועלת לי לעצמי וגם ‘לברכה בהשכלתי ודעתי לההמון היהודי ההולך בחושך’, – הכל כנוסח משכילי הדור ההוא.

אבל – לב איש יחשב דרכו ויד נסתרת תכין צעדיו. כמו שהבחור שנזדמנתי אתו בעיר פלוצק היה הגורם בנזקים, שנתפשתי על-ידי רבי הראשון ראש-הישיבה ר' יוסי בלויקר ברשת המינות של ההשכלה, כן בחור אחר, שנזדמנתי אתו בעיר דינאבורג בבית הראשון שנכנסתי בו בעיר זו, היה הגורם שנהייתי על-ידי רבי השני ‘ניהיליסט’.

זה הבחור הביאני אל התלמיד היהודי וויטינסקי, שהזכרתי למעלה, וזה וויטינסקי האיר פנים לי ויטפל בי שנה תמימה ויספק בי כל צרכי החומריים, אף למד לימדני כל הדרוש, כדי להיכנס באחת הכיתות העליונות של המדרשה. ויהי באחד הלילות, אחרי כלותו לבאר לי פרק אחד מחכמת השיעור, שהוא היה מלמדני לפי פרשת תכנית הלימודים של המדרשה, כדי שאוכל לעבור את המבחן החוקי הקבוע למען התקבל להכיתה הרביעית של המדרשה, וכבר עברה שעה אחרי חצות – הוציא מתחת לכסת משכבו ספר רוסי לא-כרוך עדיין ויקרא לפני בלחש את שם הספר ברוסית: ‘וופירוד’ ויאמר לי, כי עורך הקובץ הזה הוא סופר רוסי גדול, לאברוב שמו, אשר גלה מרוסיה מפני אימת המלכות העריצה והוא יושב עתה בחוץ-לארץ, ואתו עוד רבים שהקדישו את חייהם למלחמה בעד חירות העם הרוסי, ויקרא באוזני מאמר אחד ממאמרי הקובץ, שבראשו היו כתובות המלים ברוסית: ‘גולוד! גולוד! גולוד!’ (רעב, רעב, רעב), רעב פה, רעב שם, רעב בכל רוסיה, האיכרים נופלים חללי רעב, וכל זה בסיבת ממשלת העריצות, וגומר, וגומר.

לא כאן המקום לתאר את הפעולה העזה, שפעלו על נפשי הדברים כאש לוהטת, של המאמר ושל מאמרים אחרים, שקרא לפני רבי זה באותו הלילה עד שהכסיפו פני רקיע. אך בקצרה אומר, כי כמו אותו הלילה בבית רבי ר' יוסי בלויקר, כשלמדתי בפעם הראשונה הלכה בדקדוק בספר ‘צוהר התיבה’ במקום הלכות שבת בספר הטור, פתח לפני עולם חדש, עולם ההשכלה. – כן, ליל-שימורים זה בבית רבי התלמיד וויטינסקי היה תחילת חיים חדשים לי. לא עברו ימים מעטים ואני הייתי ‘ניהיליסט’ לכל פרטיו, כרוב חברי, בפרט היהודים, תלמידי המדרשה, ולא פקפקתי הרבה, ואדור נדר להקדיש אף אני את כל חיי להעם – ר"ל להעם הרוסי! – לעבוד עבודת העם, להיענות ולסבול בעד העם, להעלות לעולה את כל עתידי על מזבח חירות לעם, הכול כדרך ה’ניהיליסטים' ברוסיה בימים ההם.

ואין צורך לומר, כי במידה שה’ניהיליות' שבתה את נפשי שבי, בה במידה התרחקתי מהיהודים ומכל ענייני הציבור היהודי, שהוא נהיה בעיני דבר כל-כך קטן ודל לעומת ה’עם' הגדול הרוסי! ומעט-מעט ניתקו זה אחרי זה בקרבי כמעט כל החוטים הארוגים בין כל יחיד יהודי לכלל ישראל. שום דבר בחיי היהודים לא עניין אותי יותר, וחשתי את עצמי – או לפחות נדמה לי, כי אני חש את עצמי – רוסי גמור.

אבל, עוד נשאר חוט אחד, ועל חוט זה כל כלי-יוצר של הניהיליות לא הצליח.

וזה החוט היה – האהבה להלשון העברית!

גם אחרי אשר כל דבר יהודי נהיה לי זר, וכמעט לזרא, יכול לא יכולתי לפרוש מהלשון העברית, ומעת לעת, בכל מקום ובכל זמן שנזדמן לי ספר מספרות העברית החדשה, לא מצאתי די כוח בנפשי להתגבר על תאוותי לקרוא בו. אמנם פעמים קרה, שאחרי קראי באחד הספרים האלה שניים-שלושה פסוקים עזבתיו מיד ברגש של כעס. כי האמת ניתנה להיאמר: הספרות העברית בזמן ההוא לא הצטיינה ביותר לא בתוכן ולא בצורה. העניינים שנשאו ונתנו בהם ה’סופרים' ב’ספרות' זו היו כל-כך קטנים ודלים, והצורה היתה כל-כך רחוקה מהיופי, שאפילו עתה, שאני נוטה להתייחס לספרות זו ביותר ריתוי ולהספרות הרוסית של הזמן ההוא בקצת יותר מידת-הדין, אינני יכול ל’התפעל' מספרות העברית ההיא, ועל אחת כמה וכמה שלא יכולתי למצוא בה כלום בימים ההם, ש’גדולי' הספרות הרוסית, כמו פּיסארוב וסיעתו, שיבשו כל-כך את דעתי, כמו את דעת כל בני הנעורים הרוסים בדור ההוא. וגם הסגנון של רוב ‘סופרי’ הזמן ההוא לא בלבד שלא היה עלול לחבב עלי את הלשון העברית, אלא שעזר לרעה, לכבות בקרבי את הגחלת האחרונה, שעוד לחשה בנפשי. זה היה הזמן של ההתייאשות הכללית של המשכילים ברוסיה מהלשון העברית, אותו הזמן שמשה ליב לילינבלום בעצמו גזר עליה מיתה גמורה, והיה מכריז בהעיתון ‘הקול’ של ראדקינסון, כי זמנה של הלשון העברית כבר עבר ואין לה יותר שום תפקיד בחיי היהודים בכלל, ואם הוא וחבריו עוד כותבים מאמרים בעברית, הוא רק מפני שעוד יש בקרב היהודים אנשים שאינם יודעים רוסית ואינם יכולים להשיג על-ידי הלשון הרוסית ההשכלה הנצרכה לכל אדם, ולכן אין הסופרים העברים מדקדקים בלשונם ואינם מתאמצים לשפר אותה, והם משתמשים בערבוביה בעברית וארמית ורוסית, כי אין זו הלשון חשובה בעיניהם, כיוון שכך וכך עתידה היא להיעזב במהרה.

כך דברי הסופרים העברים בעצמם, ומה יכולתי אני, שעמדתי כבר כמעט בשתי רגלי מעבר להגבול, ‘שמשם לא ישובו’, מה יכולתי אני למצוא בזו הספרות ובזו הלשון שימשכוני אליהן? ובוודאי הייתי סוף-סוף זונח ספרות זו, וגם את הלשון שבה היא כתובה, אילולא לא ‘השחר’ של פרץ בן-משה, שבו הקשיבו אוזני יותר קול של חיים, בו מצאתי יותר ‘שאלות’, שעל כל פנים ראוי שאדם בן-דורנו ישא ויתן בהן. סיפורי סמולנסקי בוודאי היו רחוקים בעיני אז מ’מה לעשות' של צ’רנישבסקי, ואף-על-פי-כן קראתים ברצון מפני שטף החיים והמציאות שבהם, וב’עולם התוהו' של לילינבלום על ‘אהבת ציון’ של מאפו מיששתי בכל שורה ושורה את החיקוי הגס להביקורת של פיסארוב על ‘ייבגני אונייגין’ של פושקין, ומכל מקום שמחתי, כי דברים ‘חדישים’ כאלה כתובים בעברית. וגם המאמרים של סמולנסקי בעצמו, מסוג ‘עת לטעת’ וכיוצא בו, אף-על-פי שעצם השאלה, אם אנו עם או רק בני דת אחת, לא היתה חשובה בעיני ביותר, יען על-פי דעותי אז ה’עמות' לא היתה עדיפה מהדת, ובפרט שדעתו של סמולנסקי, שאפשר לעם להתקיים בלי ארץ מיוחדת לו, לא יכלה להתקבל על לבי, בכל זאת מצאתי טעם בקריאת דבריו החריפים נגד הרמב"מן. והריסה זו של ה’אלהים' של המשכילים נדמית לי מעשה של גבורת רוח ראוי לעמוד כמעט בשורה אחת עם גבורותיו של פיסארוב במעשה הריסתו את פושקין.

ועל-ידי קריאה זו של ‘השחר’ גחלת החיבה להלשון העברית, שכבר התחילה להיות עוממת תחת אפרה של הניהיליות, לא כבתה, והיה צורך רק ברוח שאינה מצויה, כדי ללבותה.

והרוח באה פתאום.

מארץ הבאלקאנים התחוללה הרוח, שם מרדו הבולגארים בהתורקים, ובכל רוסיה קמה זעקה גדולה, כי חובה קדושה על הרוסים לחוש לעזרת ‘אחיהם הקטנים’ ולשחררם מעול הנכרי, ולהשיב את העם הבולגארי לגבולם כימי קדם, והקול הזה היה מטרטר מתוך כל העיתונים הרוסים.

בצמא קראתי את הדברים האלה בהעיתונים, מבלי לחוש בתחילה היחס שביניהם וביני. רק דבר אחד ראיתי: אני יותר מכל חברי, תלמידי המדרשה, מתעניין בהחדשות משדה המלחמה ויותר שמח על כל ניצחון רוסי ובולגרי, ויותר מהם מוצא נחת רוח במאמרי העיתונים על דבר חירות העם הבוּלגארי וחירות ארץ בולגאריה.

ושוב – ויהי בחצות הלילה.

אחרי שעות אחדות של קריאה בעיתונים והרהורים על דבר הבולגארים ושחרורם העתיד, ופתאום והנה כמו ברק הבריק לפני עיני, ומחשבתי עפה ממעברות שיפקה בבלקאן למעברות הירדן בארץ-ישראל וקול פנימי תמוה שמעתי קורא אלי:

תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות!

זה היה החלום.

ואמנם, כחלום חזיון-לילה נדמה לי הדבר ברגע הראשון. אך במהרה חשתי, כי אין זה חלום. על-כל-פנים חלום שלא יעזבני יותר. רגשות ורעיונות מתחלפים ומתנגדים ערכו קרב בנפשי. מעבר אחד העם הגדול הרוסי והרעיונות הנשגבים של העבודה לחירותו, ומעבר השני מחזה ממלא כל נפשי נועם אין קץ, מחזה ישראל שב לתחייה על אדמת-הקודש שלו. אך מרגע לרגע נדחה מחזה זה, ולפני עיני קם מראה של עם קטן, סחוף ודווי, וכמעט נחנקתי מצרות הרעיון של הקמת אומה קטנה ודלה ודוויה זו. ככה התרוצצו בקרבי שני גויים: הרוסי שבי והיהודי שבי התנגחו בחימה עזה…

והיהודי גבר. גורלי הוטל. חיי וכוחי נתונים מעתה להעבודה לתחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות.

בקוצר-רוח חיכיתי לאור יום. קמתי ורצתי לאחד מתלמידי, בן יהודי עשיר בעיר ההיא, שלמד אצלי הלשון הרוסית ושאר הלימודים של המדרשה, והיה מושפע מרוחי. סיפרתי לו את החזון. בתחילה הייתי בעיניו כאילו נטרפה דעתי עלי. אחרי רגעים אחדים התחיל להקשיב לדברי בדומיה ולבסוף כרתנו ברית: יחד נעבוד לתחיית ישראל.

והשמועה עברה בין חברי, כי נחמצתי ונהייתי לאחר ויפרשו ממני קצתם, אך אחד מהם, שהיה קצת פחות קנאי מהם לעבודה להעם הרוסי, כשמעו את ה’מינות' החדשה שלי, לא נידה אותי כמותם ויבוא ויגד לי, כי בסיפור אנגלי שהוא קרא בתרגום רוסי בהקובץ החודשי הרוסי, ‘וויסטניק ייברוקו’ מתואר אדם בעל הזיה דומה להזייתי אני. ואבקש ממנו להשיג לי את מחברת זה הקובץ, שבו נדפס הסיפור, ואחרי ימים אחדים הביאו לי חברי. זה היה הסיפור ‘דניאל דירונדה’ של ג’ורג' אליוט.

אחרי קראי את הסיפור פעמים אחדות אמרתי ועשיתי:

הלכתי פאריזה, למקור האור ומרכז ענייני המדינות, כדי ללמוד ולהזדיין שם בהידיעות הנצרכות לעבודתי בארץ-ישראל.

שם פגשתי ברבי השלישי, שלימדני חכמת העיתונות, והוא שהאיץ בי לכתוב את מאמרי הראשון ‘שאלה נכבדה’.

 

ג    🔗

[‘השחר’ מפרסם את ‘שאלה נכבדה’]

זה רבי השלישי, שהוא פתח לפני השער לענייני המדינות, ומסתריהם והורני מלאכת העיתונות ודרכיה – הוא היה לא-יהודי.

וברגשי הכרת טובה עמוקה אני מברך את המקרה, שברגע חשוב זה בחיי, בתחילת ההכנה המדינית שלי לפעולתי העתידה, הזדמן הזדמנתי עם ‘ראש גוי’, בעל מוח פשוט, עם אדם טבעי, שהוא רואה את הדברים בעולם כהווייתם ולא דרך קרני-אור שבורות ונלוזות, שהדברים נראים בהן לעיני בעלי מוחות העקומים שבראש היהודי הגלותי המפולפל.

אפשר שאילמלא מקרה זה לא היה רעיון התחייה הלאומית שלנו מתלבש בדעתי בצורה טבעית, פשוטה ועקיבית בכל פרטיה, כמו שהצעתיו אחר כך בהמאמרים ב’השחר'.

*

בימים הראשונים לבואי פאריזה, בתחילת ימי הסתיו, הייתי בא תדיר לה’מקראה' הרוסית, כדי לקרוא שם עיתונים רוסים ולהיפגש עם אנשים מדברי רוסית. ויהי הערב ואני יושב לבדי במקראה אצל שולחן העיתונים ומעיין באחד מהם, ויבוא החדרה איש כבן ארבעים, שבסקירה אחת ראיתי שהוא משונה מרוב באי המקראה, שכמעט כולם היו ‘רוסים מזויפים’, ‘רוסים’ שרגלי אבותיהם עמדו על הר סיני, ורובם ככולם בני עניים, דוויים וסחופים. האיש שנכנס בחדר-המקראה היה הדור בלבושו מקודקודו עד כף רגלו, זכוכית עגולה בעינו האחת ופניו העידו בו שהוא באמת מבני-בניהם של מי שקראו לרוריק ואחיו לבוא למשול בארץ רחבת ידיים שסדרים אין בה – אלא שהצורה הרוּסית נמחקה קצת על-ידי חותם אירופי. ויחפש בין העיתונים שעל השולחן ויאחז בגיליון העיתון ‘רוססקי מיר’, ויעבור בין עמודיו כה וכה ויסקור פעמיים שלוש לעומתי, ויניח את הגיליון מידו ויפן אלי וייכנס בדברים אתי בשאלות הנהוגות: מי אני, מאימתי אני בעיר זו, וכיוצא בזה. אחרי שיחה של כרבע שעה הזמינני האיש ללכת אתו לשתות כוס קהווה חם, ויוליכני לבית הקהווה של המעיין (Café de la Source) ברחוב המפורסם סן מישל, שהיה בזמן ההוא בית הקהווה היותר חביב על תלמידי בתי-המדרש של השכונה הלאטינית (Quartier Latin). זו היתה הפעם הראשונה בימי חיי שישבתי ב’קהווה', ובפרט בקהווה כזה בעצם Quartier Latin, שכל-כך הרבה שמעתי עליו עוד בהיותי תלמיד המדרשה בדינאבורג. מכרי החדש ישב וקרא עיתונים צרפתים שהביא לו הדייל של הקהווה זה אחרי זה, ואני, שהחזקתי גם אני בידי עיתון צרפתי, יותר ממה שקראתי בגיליון שבידי, העיפותי עיני בהאולם הגדול מחבורה לחבורה של ‘התלמידים’, שבכל אחת ואחת מהן ישבו גם שתיים-שלוש ‘תלמידות’ (étudiante במשמעות שהיתה למלה זו בצרפתית בזמן ההוא), והתבוננתי בתימהון להמראה הזה החדש לי ואוזני הקשיבו להשאון וההמולה של התלמידים ולהצפצוף והצחוק לא-הצנוע ביותר של** ‘התלמידות’**.

אחרי כחצי שעה של קריאה ביקש מכרי מהדייל נייר ודיו ויבאר לי, כי הוא כתבו הקבוע של העיתון הרוסי ‘רוססקי מיר’ (שהיה בזמן ההוא העיתון היותר חירותי ברוסיה ואחד מעורכיו היה יהודי), ועליו לכתוב להעיתון הזה על ענייני היום.

ולמן אותה הפגישה נהיה לי מכרי החדש לא בלבד לידיד נאמן, אלא גם למורה-דרך ומגן ומחסה לי כל ימי שהותי בפאריז, ועל-ידי זה היה גורלי לא כגורל רוב התלמידים היהודים מרוסיה, שהיו באים ללמוד בבתי-המדרש העליונים בעיר זו, כי בעוד שחיי רובם היו חיי צער, כמעט חיי רעב, וכל ימיהם כמעט שלא היו יוצאים מתוך ד' אמות הצרות של העולם הרוסי הקטן שלהם, חייתי אני רוב הימים ששהיתי בפאריז כמעט חיים של הרווחה והובאתי במגע-ומשא עם החיים המדיניים הרחבים של אומות העולם.

כי ידידי זה, שהיה ממשפחות המיוחסות של רוסיה, היה עד שנים אחדות לפני פגישתנו בן-בית אצל אשה רוסית גדולה, הנסיכה טרוביצקאיה, שהיכלה המפואר בפאריז היה בית-ועד לחכמים וגדולים בעולם המדיני והספרות והאמנות מכל אומה ולשון, ושם נפגש ידידי זה פעמים רבות עם ויקטור הוגו ועם טייר ועם גמביטא ועם העיתונאי המפורסם אמיל די שיררדן ושאר גדולי הדור ההוא, ולכן היה ידידי בקי בכל מסתרי עולם המדיני, וענייני העיתונות היו גלויים וידועים לו, ובהיותו כתב לעיתון רוסי גדול והיה כותב גם בעיתונים צרפתיים, היו פתוחים לפניו בתי-המורשים ובתי-החיזיון הגדולים, ותדיר הייתי הולך אתו לישיבות הגדולות בבית-המורשים הצרפתי ושמעתי פעמים אחדות את הארי שבחבורת הדברנים הצרפתים, את גמביטא בשעתו, בחצבו להבות מעל הדוכן וראיתי את גדולי המשחקים והמשחקות הצרפתיים, ואת שרה ברנאר בעצם גודלה ותפארתה. בכוח התעודה מהמדרשה הרוסית שהיתה בידי נתקבלתי בבית-המדרש לחכמת הרפואה בפאריז, ושעות הפנאי, מחוץ ללימודי ומעבודת תרגום מצרפתית לרוסית שהיה ממציא לי ידידי לפרנסתי, הייתי מעביר על-פי רוב יחד אתו בחיים הרגילים של עיתונאי ובשיחות ובוויכוחים אתו על כל ענייני המדינות וה’שאלות', שהיו מעסיקות את העולם בימים ההם, והרבה למדתי אז ממנו על כל המעשים הגלויים והנסתרים, מהדברים הנעשים מאחורי הקלעים בכל העולמות האלה. כמעט בכל יום נתגלגלו הדברים בינינו גם על תחיית בולגאריה וגם על תחיית שאר הלאומים בזמן החדש. בכל זאת נמנעתי אז לרמוז לו אף רמז קל על המחשבה הנסתרת, שהיתה מנקרת במוחי ומפעמת בלבי יום ולילה, המחשבה על תחיית ישראל בארצו. רגשותיו של ידידי ליהודים היו ידועים לי למן הרגע הראשון של פגישתנו, כי כשאמרתי לו שאני יהודי, ענה לי, שאינו מרגיש שום רגש של שנאה ליהודים, ואולם הודה לי, שאין לו אליהם גם אהדה יתירה, מפני שיצור לא יצרו שום דבר גדול במדעים ובאמנות. מפני קרירותו זו ביחס ליהודים חששתי, שמא לא יעיר בקרבו הרעיון של תחיית ישראל אהדה רבה, ובפרט חששתי שמא אהיה בעיניו לצחוק. מפני שכבר נפקחו עיני לראות עד כמה הדבר רחוק מהאפשרות להוציאו לפועל. אך ידידי הרגיש, כי אני כמו מסתיר ממנו איזה דבר בעמקי נפשי, ויתחיל לאלצני בשאלות ובחקירות, עד שפעם אחת גיליתי לו את חלומי.

ומה שלא פיללתי קרה.

בקול של רגש חם ורצינות עמוקה שאלני ידידי:

– ומה יש בדעתך לעשות למטרה זו?

– אלמד חכמת הרפואה, כדי שתהיה לי אומנות להתפרנס עליה בארץ-ישראל, ובינתיים אקנה לי הידיעות המדיניות הנצרכות לפעולתי העתידה ואלך ירושלימה ואקבע דירתי שם ואראה איך לכבוש הדרך לזה הרעיון.

וביותר חמימות ויותר רצינות שאלני ידידי שוב:

– היש עוד בקרב בני עמך אנשים משתוקקים לתחיית האומה או אתה בלבדך חולם חלום זה?

ואבאר לידידי את האמונה בגאולה על-ידי משיח, שמחזיקים בה רוב המון היהודים המאמינים, וכפירת היהודים החדשים באמונה זו ברוב ארצות אירופה.

– הכבר דיבר אדם על-אודות רעיון זה בעיתונים? בספרים?

הגדתי לו את עניין הסיפור דניאל דירונדה.

– היש לכם עיתונים בלשונכם?

– יש עיתון שבועי, 'המגיד".

– הידוע ידעת לכתוב בלשון זו?

– ידעתי הלשון, אך לכתוב מאמרים לא ניסיתי מעולם.

– אם כן, לך וכתוב מאמר על-אודות רעיון זה ושלח להעיתון הנזכר. אם עלה הרעיון על דעתך, אולי הוא דבר שהזמן גורם, ואולי הוא כבר בחלל האוויר הרוחני. ואולי עלה יעלה הרעיון גם על דעת אחר, ולמה יקדימך האחר הזה ונקרא אחר-כך הדבר על שמו?

– ומה בכך? יעשה זאת מי שיעשה! אני כמדומני, אינני שולט בלשון העברית כדי הצורך להציע שאלה כזאת בקהל.

– כדבר ילד אתה מדבר. הדין נותן שכל מי שהיה ראשון ברעיון מהרעיונות ייקרא הדבר על שמו ואין שום אדם רשאי לוותר על זכות זו. ובנוגע להלשון, היכול תוכל להציע את הדברים בעברית, כמו שהצעתם לפני ברוסית?

– כמדומני.

– אם כן לך וכתוב מאמר וקראת אותו לפני ברוסית וראיתי, אם ראוי הוא להתפרסם בעיתון.

כל פקפוקי היו לשוא. ידידי האיץ בי ולא יכולתי למרות פיו, ואכתוב המאמר ואקראהו לפני ובהסכמתו שלחתיו ל’המגיד'.

ואחוש כי במעשה זה פסעתי הפסיעה הראשונה על דרך עצם הפעולה, שהקדשתי לה את חיי, ואראה כי עלי עתה לשוב להלשון העברית והספרות העברית, שהתרחקתי מהן, בפרט בשנה אחרונה, ואזכור, כי בפאריז יושב זקן ה’משכילים' של הדור ההוא, החכם ב"ג, שהיה אחד מראשי הסופרים של ה’מגיד משנה', ואתחיל לבקרו בביתו תדיר כדי לדעת מה נעשה בספרותנו.

ב"ג, שכבר הגיע לגבורות בזמן ההוא, היה ‘משכיל’ לכל פרטיו. הוא היה צנא מלא ספרא, אך כופר בכול, לא בלבד בכל אמונה ודת, אלא גם בכל התקוות של האומה, והיה מדבר על זה באותו הלגלוג ולעג-השאננים, שהיו משכילי הדור העבר רגילים בהם ביחס למשיח וארץ-ישראל. ומה נשתומם זה ה’משכיל' הזקן, כששמע מפי, שיש בדעתי לעזוב את אירופה וללכת ירושלימה, ולא כדי לייסד שם בית-ספר וללמד את ילדי ישראל שם לשון אירופית, למען יוכלו לצאת מארץ חשכה זו ולבוא לאירופה, אלא להיפך, כדי לקרוא משם לכל העם לעזוב את אירופה ולשוב לארץ האבות! פניו וקול דבריו העידו בו, שהוא חש כמו נהרס פתאום כל הבניין שעמלו בוניו בו בכל-כך קנאה ומאמצי-כוח ימי דור שלם. – כיצד? אדם שכמוך, etudiant של בית-מדרש עליון בפאריז, יעסוק בהזיה שכזו? ולמה נלחמנו כל ימינו לזכות את כל ישראל בכל ארצות מושבותיו בהאושר הגדול להיות בפועל ממש בני הגויים שבתוכם הם יושבים?

והטענות נבעו מפיו בעוז כוח, כמעיין המתגבר, ונדמה כאילו שב הזקן הזה לימי עלומיו, כאילו התחדשו נעוריו. אך פתאום נסתתמו הטענות. מעוף-עין בי הגיד לו, כנראה, כי כל התוכחה לא הזיזתני מדעתי, וישב דומם על מושבו. נפטרתי ממנו בשפה רפה, ואלך לי בלב שבור.

ואולם גם אחרי התנגשות זו לא חדלתי מלבוא מעת לעת לב“ג מפני שבביתו פגשתי אנשים יהודים, שהיו מעניינים אותי מבחינות מתחלפות. אחד מבאי-ביתו היה מיכאל ארלנגר, שהיה בזמן ההוא ממונה על מעשי הצדקה של בית רוטשילד, כמו א. כהן בזמנו, ומילא אחר-כך תפקיד גדול ביצירת המושבות בארץ-ישראל בנדיבותו של בארון אדמונד. מיכאל ארלנגר היה אוהב תורה ומכבד תלמידי-חכמים, ועל-פיו ניתנה לב”ג מבית רוטשילד קצבה למחייתו, ומדי שבת בשבתו היה ארלנגר זה בא לביתו של ב“ג להתאבק בעפרו (פשוטו כמשמעו, מפני שביתו של הזקן היה מלא סחי בכל עבר ופינה) ולשמוע מפיו דברי תורה וחידודים יהודים. נפגשתי גם עם מ. אדלמאן, שהיה לפנים עוזרו של בעל ‘השחר’ אף היה אחד מעורכי העיתון השותפני הראשון בעברית, ‘האמת’. ושם נפגשתי כמו-כן עם בחור מרוסיה, ג. זליקוביץ, שיד הזמן טלטלתהו מעיר מולדתו בליטה הרוסית לארץ אפריקה ושהה שם חודשים אחדים בין יהודי תוניס ומארוקו, ויבוא פאריזה ויגור זמן-מה עם ב”ג ונתפרסם שמו בעולם המדיני בימי הסכסוך הגדול בין צרפת ואנגליה בשביל עניין כיבוש פשודה ונהיה אחר-כך סופר מפורסם בהעיתונים היהודים בעולם החדש. מפיו של זה הבחור שמעתי בפעם הראשונה בחיי מלים עבריות בהברה ספרדית, שהוא למד בימי טלטוליו בין היהודים באפריקה.

ולא בלבד ההברה הספרדית שמעתי מפיו בפעם הראשונה, אלא גם שיחה טבעית, פשוטה, בעברית, שמעתי בפעם הראשונה כמו-כן מפיו. עוד בימי ‘משכילותי’, בפרט מהעת שקראתי את ‘אהבת ציון’ ואת ‘אשמת שומרון’, התעוררה בקרבי תשוקה לדבר בלשון-הקודש, ופעמים הרבה, אחרי הקריאה יחד עם אחד מחברי בבית-המדרש, יצאנו השדה, כדי שלא ישמעונו הבריות, והתאמצנו לדבר ממש כמו אמנון ותמר, בכל אותה המלאכותיות המליצית התנ"כית, שנתן מאפו בפי יצוריו. וכאשר התחיל חלום התחייה הלאומית להתברר במוחי יותר לכל פרטיו, עלתה גם שאלת הלשון לפני, ואז נזכרתי שיחת-החולין של עולמו הנפלא של מאפו, וקצת הרהורים עלו על דעתי: האפשר כי בני אדם פשוטים בענייני החיים הגדולים ישיחו בשפה שכזו? ויהי כאשר פגשתי בהבחור ג. זליקוביץ ואשמע מפיו מאורעות טלטוליו בין היהודים המזרחיים, ואשאלהו, איך דיבר אתם. ויגד לי, כי עד שלא למד לשיח אתם בלשונם בערבית דיבר אתם בלשון-הקודש. התחלתי אני לדבר אתו עברית בלשונם של אמנון ותמר בשעתם, ומה שמחתי כששמעתיו עונה במלים פשוטות, בדיבור טבעי! חשתי כמו אבן-מעמסה נפלה מעלי, ומאז סחנו תדיר בעברית ושאלת תחיית הלשון בדיבור-פה נפתרה אצלי בבת-אחת. האדון ג. זליקוביץ אולי איננו חולה ואינו מרגיש, כי יש לו חלק ברעיון תחיית הדיבור בעברית.

בינתיים עברו שבועות אחדים וב’המגיד' אין קול ואין קשב ממאמרי. באתי בתרעומות על ידידי, למה דחקני לשלוח המאמר והוא אינו ראוי לבוא ‘בקהל’. ויען ידידי: המאמר היה ראוי להתפרסם בכל עיתון, אפילו בעיתון אירופי, ואם ‘המגיד’ שלכם לא פרסמו, אין זאת אלא שעורכו מתנגד לעצם הרעיון. היש לכם עיתונים אחרים?

– יש קובץ חודשי, ‘השחר’, ובו כותבים גדולי הסופרים העברים.

– ומה מהותו? ועל מה מדברים אלה הסופרים הגדולים?

ביארתי לידידי בדברים מעטים מהותו של ‘השחר’, ויקרא ידידי:

– אם כן, ‘השחר’ יפרסם את מאמרך! רק לקובץ חודשי כזה ראוי להרחיב הדברים. לך והתקן מאמרך כיאות לעיתון זה ושלחו. אל תתרשל!

עשיתי כעצת ידידי ואשלח המאמר ל’השחר'. ואחרי כשבוע ימים בבוקר יום הפורים, עוד לא ניתקו חבלי שינה מעל עיני, והנה קול דופק בדלת חדרי ומתחת להדלת נדחק החדרה קלף של דואר. זו היתה תשובת בעל ‘השחר’, כי יפרסם מאמרי בהמחברת הבאה.. ‘עטך אתך וברכה אני רואה בעטך’ – אלה המלים מתוך דברי תשובתו של בעל ‘השחר’ נחקקו בזכרוני.

 

ד    🔗

[ההכנות ללכת לארץ-ישראל]

על תשובתו של בעל ה’שחר' שמחתי שמחה כפולה ומכופלת. שמחתי על עצם הדבר, שהרעיון יוצע לפני כלל-ישראל, ושמחתי גם על הסכמת בעל ‘השחר’ בעצמו על עצם הרעיון, כי חשבתי, שאילמלא כן בוודאי לא היה מפרסם מאמרי ב’השחר', ומלבד זה, שמוח שמחתי עוד – למה אכחד? – על עדות כשרון-סופרים שלי, שראיתי במעשה זה של בעל ‘השחר’ ובדבריו אלי.

וברגע של שמחה זו חשתי צורך לשיח ולהשתעות עם איש יהודי שיוכל על כל פנים להבין ולהשתתף ברגשותי, ויצר הרע של רגש הניצחון הסיתני לבוא עתה אל ב"ג ולראות את פניו ולשמוע מה ידבר עתה המשכיל הזקן. וארוץ אליו, אך לא מצאתיו בביתו, אך פגוש פגשתי בהאדון מ. זונלדמאן ואומר ‘גם זו לטובה’, ובלי הקדמות רבות הראיתיו את קלף הדואר שהחזקתי בידי ויאמר לי:

– זו אחת ממעלותיו של בעל ‘השחר’, שהוא יודע לגלות כשרונות ספרותיים חדשים, וכשהוא רואה ניצוץ של כשרון כזה באיש צעיר לימים, זה דרכוׁ לאמץ את לבו של הסופר הצעיר.

עתה, שאני מכיר היטב את האדון זונדלמאן ויודע מידת הקנתרנות שהוא מצטיין בה, אני רואה את העוקץ שהיה באליית דבריו אלה. האדון זונדלמאן רמז לי, כי בהחלטת בעל ‘השחר’ להדפיס את מאמרי אין שום ראיה, שהוא בעצמו מסכים להרעיון, ובדברי השבח שלו לעטי אין עדות על טיב מאמרי, אלא שבעל ‘השחר’ גילה בי ניצוץ, וכמה ניצוצות יש שהולכים ועוממים אחר-כך וגם כבים, ולפעמים נוח להקהל ונוח גם לבעלי אלה הניצוצות בעצמי, שהניצוצות עממו וכבו. ובשני דברים צדק האדון זונדלמאן. מאמרי היה באמת פרי-בוסר, ובדבר עצם הרעיון של תחיית ישראל ולשונו על אדמת אבותיו נתברר לי במהרה מתוך דברי בעל ‘השחר’ בעצמו, כי הוא היה אז רחוק מרעיון זה כרחוק מזרח ממערב. אך בשעה ההיא, שהייתי מבוסם קצת בשיכרון של רגש ניצחון ראיתי הכול יפה בעולם שכולו יפה, מצאתי נחת-רוח גם בדברי זונדלמאן אלה ואזמינהו לשתות כוס קהווה יחד, ובאחד מבתי-הקהווה הגדולים ברחוב בולבאר מונמארטר ישבנו ונדברנו כשתי שעות על זממי בעתיד ועבודתי בירושלים, וגם על כל השאלות המדיניות של הימים ההם.

וזו השיחה הארוכה, הנלהבה, והרצינית, היתה כולה עברית! זו הפעם הראשונה שדיברתי עברית כל-כך זמן רב, ועל דברים כל-כך רצינים, וכל זה לא לשם דיבור בעברית, כי-אם לשם עצם העניין שעליו דיברתי, ולרגעים כמעט בשכחה שאני מדבר עברית.

וזו השיחה בעצמה, שסחתי בפעם הראשונה ברגש מוחלט, שהלשון העברית תהיה לי מעתה לשוני, לא בדרך ארעי, מלאכותי, לעתים מזומנות, כדי להתרגל לדבר עברית, אלא לשוני ממש, לשוני הטבעית, התמידית – זו השיחה הוכיחה לי מיד, עד כמה קשה לדבר עברית, עד כמה הלשון העברית איננה עלולה עדיין להיות כלי השימוש בכל צורכי החיים הרגילים של בני-אדם. אז ראיתי צורך לעשות לי לעצמי רשימה של מלים עבריות היותר דרושות בדיבור, ואתחיל לבקש ולחפש בספרי המחקר והחכמות מהדורות הקודמים וגם של זמננו. רשימה זו היתה תחילת המילון. כשגדלה קצת זו הרשימה, רציתי לקרוא לה שם קצר, ובהיות שלא מצאתי נחת בהצירוף הרגיל ‘ספר-מלים’, עלה פתאום על דעתי לקבוע לה שם חדש, ואחרי מחשבה של כמה ימים הבריקה פתאום לפני עיני מלה חדשה: מילון.

זו היתה המלה החדשה הראשונה שיצרתי בלשון העברית.

*

בימים ההם קרה לי מקרה רע – ואולי זה היה מקרה טוב – ששינה קצת את זממי בדבר חיי בארץ-ישראל. גניחת הדם, שלקיתי בה עוד בחורף הראשון לבואי פאריזה, מפני הקור העז ששלט אז בצרפת, התגברה עתה בכל-כך תוקף, שהרופאים אסרו עלי ללמוד הרבה, ובפרט אסרו עלי לעבוד בהמעבדה הכימית בבית-המדרש לרפואה ובניתוח הגופים, וכיוצא בזה. ראיתי, כי תקוותי להתפרנס בארץ-ישראל על חכמת הרפואה היתה לאין, ואתחיל לבקש לי דרך אחר, ואחרי מחשבות רבות עלה על דעתי לפנות להאדון ק. נטר, מי שיסד את מקוה-ישראל, ולשאול אותו, אולי יכול הוא לתת לי איזו עבודה בירושלים, שאמצא בה את מחייתי, יהי אפילו בדוחק. מה שנתן לי קצת תקווה, שהאדון נטר יעשה את בקשתי, הוא, שבדבריו שכתב לחברת ‘כל ישראל חברים’ על דבר ייסוד מקוה-ישראל שמעתי כעין חיבה אמיתית להארץ וכעין רגשות לאומיים וכעין בת-קול של תקווה לאומית לישראל בארצו. ואבוא להאדון נטר ואגיד לו רצוני, ואזכיר לפניו את הדברים היפים, הנלהבים, שתיאר בהם את מה שהרגיש בעמדו על הר-הזיתים ובהשקיפו משם על פני ירושלים, ואת התקוות שקיווה אז לחיים חדשים ליהודים בארץ-ישראל. אז נשתנו פתאום פניו של האדון נטר וכעין עננה עברה עליהן, ובקול של תוגה אמר לי:

– כן, אדוני, קיוויתי. זו הייתה תקווה יפה. אבל אני מצטער, זו התקווה היפה היתה למפח-נפש. מקוה-ישראל – הלא תראה השם היפה שקראנו למוסדנו זה – לא מילאה את תפקידה. היהודים בארץ-ישראל מיאנו לעזוב חיי החלוקה ולהחליפם בחיים של כבוד על עבודת אדמת אבותיהם, ולא שלחו את בניהם אלינו. רק מדלת העם, וגם הם רק מי שהיו להם בנים שלא יצלחו לכלום, שלחו אותם, את הבנים האלה, אלינו, וסוף דבר היה, כי במקום איכרים חיים חיי כבוד על עבודת האדמה יצאו מהמוסד הזה קצת אומנים, קצת עגלונים, וכדומה. לא! לא! אי-אפשר לתקן את מעמד היהודים בארץ-ישראל. קללה רובצת עליהם שם, היא – החלוקה, והם אינם רוצים להשתחרר ממנה. אין שום תקווה! מה שאנו עושים עתה, במה שאנו מאמצים את כל כוחנו במקוה-ישראל עתה, הוא ללמד את התלמידים שלנו הלשון הצרפתית ואיזו אומנות, כדי שיוכלו לצאת מהארץ וללכת לאירופה או לאמריקה. זו היא עבודתנו עכשיו בארץ-ישראל. להוציא משם כמה שאפשר יותר יהודים, ואיך רוצה אדוני, שאנו נשלח שמה אדם שכמוך, וניתן לו איזו עבודה שתהיה, כדי שיחיה שם? אדוני צעיר לימים, אני רואה, כי איזה דמיון מבלבל את דעתו. אולי דמיון יפה, אבל, יאמין לי, דמיון כוזב, נמנע, שאין שום תקווה לו בעולם המציאות. אדוני חולה ואינו יכול להתמיד לימודו בחכמת הרפואה – אני חומל על אדוני מעמקי נפשי. אני מוכן לעזור לאדוני בכל מה שאוכל. יחשוב-נא אדוני מה יוכל ללמוד מבלי שיזיק לבריאותו, ואני אעזור לו. יאמין לי אדוני. מעמדו של אדוני נגע בנפשי. אני מצטער. עזור אעזור לו – רק אל-נא ישעה בדמיון כוזב. למה יחריב חייו? אם רצונו של אדוני, אשלחנו לרופא ונתון יתן לו גם הרפואות הנצרכות חינם, ואולי אדוני דחוק עתה קצת, אני מוכן לעזור לו… ובדברו כך, שלח ידו אל כיס החזייה שלו והוציא מטבעות של זהב אחדות, ויושט לי.

– אל-נא, אדוני, חלילה! לא באתי לבקש מאדוני כסף. וחן-חן לו בעד חמלתו עלי, ובעד העזרה שהוא רוצה לעזור לי, כדי שאוכל ללמוד מה שאפשר לי ללמוד. וחן-חן לו גם בעד עצתו. אבל, מחילה, אין אני יכול לקבל אותה. אני רוצה ללכת לארץ-ישראל, ואבוא אל אדוני לבקש ממנו, אם יש לו שם עבודה לי. אם אדוני התחרט על רגשותיו לפני שנים אחדות, ואם אתם אינכם רוצים לשלוח יהודים לארץ-ישראל, הלוך אלך בלעדיכם. אני אלך שמה, ויהי מה. אם אין לאדוני לתת לי שום עבודה – אבקש לי שם על מה לחיות.

ואקום ממושבי וארצה להיפטר מלפניו.

– ישב-נא אדוני עוד רגע – אמר לי האדון נטר – אני רואה, כי החלטתו חזקה. אם כן, הירצה אדוני ללמוד עבודת-האדמה? לא עבודת-האדמה בכלל, לזה נצרך הרבה זמן. אבל, עבודת גידול ירקות ופרחים. אם יסכים אדוני לזה, אשלחנו למוסד של גידול ירקות ופרחים בקרבת פאריז. כל צורכי אדוני עלי. ואם יצליח, ושלחתיו למקוה-ישראל להיות שם מורה לגידול ירקות פרחים… ומי יודע? אולי יצליח אדוני שם בעבודה זו, ושמחתי מאוד.

– בוודאי, אדוני! כל מה שירצה אדוני שאעשה, כדי שאוכל ללכת במהרה לארץ-ישראל, עשה אעשה. חן-חן!

ויתן לי האדון נטר מכתב להמוסד וארוץ שמה מיד.

וישקף אלי ראש המוסד בעין בוחנת, וישאלני שאלות אחדות על-דבר בריאותי, ויאמר לי, כי יכתוב להאדון נטר תשובה.

הרגשתי, כי לא מצאני ראש המוסד עלול לעבודה, ואשוב הביתה, ובקוצר-רוח ובהתרגשות עזה המתנתי ליום המחרת, ובשעה עשר בבוקר באתי שוב להאדון נטר.

– ראש המוסד כתב לי, כי אין אדוני עלול עתה לעבודת-האדמה, וחשבתי ומצאתי דרך אחר לאדוני ללכת לארץ-ישראל – להיכנס לזמן קצר לבית-המדרש למורים של חברת ‘כל ישראל חברים’, כדי להשתלם בלשון הצרפתית וללמוד קצת יותר כתיבת הארץ של צרפת, ואז אשלח את אדוני למקוה-ישראל להיות שם מורה בהעניינים הכלליים, שהתלמידים לומדים שם.

הסכמתי לזה, ואתחיל לבקר בבית-המדרש למורים את השיעורים של לשון הצרפתית וכתיבת הארץ.

ובזמן ההוא היה החכם יוסף הלוי, מורה בבית-המדרש הזה בלשון העברית ודברי-הימים של היהודים, ואבוא פעם לשיעורו, כדי לראות ולשמוע מה ואיך הוא מלמד את התלמידים האלה. בפעם הזאת היה השיעור בדברי-הימים של מלכות הורדוס, ויקרא יוסף הלוי את אחד התלמידים להלוח ויצווהו לתרגם עברית פסוק אחד מתוך ספר דברי-הימים בלשון צרפתית, שהיה בידי התלמידים, ולכתוב הדברים בעברית על הלוח. ויתלבט התלמיד הרבה ובקושי גדול עלה בידו לתרגם מלה אחר מלה, ולכתוב המלים, על-פי רמזים וסיוע מיוסף הלוי, על הלוח, אך כשהגיע להשם Herodes רפו ידיו, כי לא ידע איך יכתוב השם הזה בעברית ואיש מהתלמידים לא יכול לחלצהו מהמיצר. אז חרה אפו של יוסף הלוי מאוד, ויקרא: ‘כיצד? זה שבועות שאנו לומדים דברי-הימים וכבר כתבתי לכם השם הורדוס כמה וכמה פעמים, ואתם אינכם יודעים לכתוב זה השם בעברית?’ – וקולו של המורה התגבר ובאש קנאה התחיל להוכיח את התלמידים, שאין להם שום חיבה לא להלשון העברית ולא לדברי-הימים של ישראל.

וככלות יוסף הלוי את דברי התוכחה שלו, קם זקן התלמידים על רגליו, ויאמר: ‘אדוני המורה, אין אנו עתידים להיות מורי עברית בבתי-הספר של חברת “כל ישראל חברים”. לזה יש “חכמים”. ויהודי יוכל אדם להיות גם בלי ידיעת הלשון העברית ובלי כל זה’ – ובדבר התלמיד ככה, רמז לצורתו של כרמיה שהיתה תלויה על כותל החדר.

זו היתה תשובה ניצחת. יוסף הלוי לא יכול לענות על זה כלום, ויפסיק את שיעורו וילך לו, וכל התלמידים הריעו תרועת ניצחון וימחאו כף בהתלהבות גדולה לזקן התלמידים על תשובתו המחוכמה.

זה האוויר של בית-המדרש למורים של חברת ‘כל ישראל חברים’ הכביד עלי מאוד, אך לא ארכו הימים, ואני נחלצתי ממנו ביד חזקה, וכל כוונתו הטובה של האדון נטר אלי הופרה. גניחת הדם מגרוני התגברה מאוד. ורופא בית-הספר שלחני לבית-החולים של רוטשילד ושכבתי שם כשלושה שבועות, וכבר ראיתי את מלאך-המוות משחיז מאכלתו עלי. אך אחרי כשבוע ימים עברה הסכנה ורווח לי קצת, ושוב התחלתי לחשוב מחשבות בדבר ארץ-ישראל. ויהי היום בבוקר, ואני שוכב על מיטתי והוזה בהקיץ על עבודתי העתידה, והנה הובא לחדר בית-החולים חולה אחד, אדם כבן שלושים, והוא נהוג ביד כאיש עיוור-עינים. ואשאל את שומר החולים, מי הוא החולה הזה. ויגד לי, כי הוא איש מירושלים ושמו לונץ! ואקפוץ ממיטתי וארוץ אל מיטת זה החולה מירושלים ואתחיל לדבר לו בעברית, והנה הוא – אברהם משה לונץ, שאת שמו כבר פגשתי במכתבים מירושלים ב’השחר' ועוד. ויספר לי המסכן איך נתעוור פתאום בשתי עיניו, בעמדו בתפילת שמונה-עשרה בחג שמיני-עצרת, וכי כל עמל הרופאים גם בעיר וינה להשיב לו את מאור-עיניו לא הצליח, ועתה בא הנה בתקווה אולי עוד ימצא כאן מרפא וישוב עוד לראות אור השמש. מהרגע הזה לא זזתי ממנו, וכל שני השבועות ששהיתי עוד בבית-החולים הייתי לו אני לעיניים, פשוטו כמשמעו, והוא היה לי לעיניים, בהשאלה, על אודות כל העניינים בירושלים. ואין אני צריך לאמור כי כל שיחתנו היתה בעברית, ובאלה השיחות התרגלתי בההברה הנהוגה בארץ-ישראל. הלשון העברית בהברה זו היתה שגורה בפיו של האדון לונץ, והוא ביאר לי, כי הציבורים היהודים בירושלים, ספרדים, אשכנזים, מערבים, גרוזים ועוד, מדברים אמנם ציבור-ציבור ביניהם לבין עצמם איש בלשון הארץ שבא משם, אך בהיות שאין בני ציבור אחד מכירים בלשון בני ציבור זולתו, הם מוכרחים בכל הזדמנות של צורך לדבר זה לזה בלשון-הקודש, ובשיחות-חולין אלה גם האשכנזים משתמשים בהברה הספרדית.

הדברים האלה ששמעתי מפי האדון לונץ חיזקו את אמונתי באפשרות תחיית הלשון בארץ-ישראל.

בינתיים נפסקה אצלי גניחת הדם וגם כוחי שב לי במקצת, ויכולתי לצאת מבית-החולים, אך הרופא ציווה לשלחני לימי החורף לארץ חמה, ומבית רוטשילד ניתנו לי הוצאות הדרך ללכת לאלג’יר.

שהיתי בעיר זו כמעט כל החורף, ובימי שבתי בה הגיעו לידי המחברות האחרונות של ‘השחר’, שבאחת מהן בא גם מאמרי השני: ‘ועוד מוסר לא לקחנו’. אך מתוך מאמרי בעל ‘השחר’ בעצמו ראיתי עתה, עד כמה טעיתי אז, כשהגיעה לי תשובתו, שהוא הסכים לרעיון תחיית העם בארץ-ישראל. ראיתי עתה כי בעל ‘השחר’ לא זז מהנקודה שהוא עמד עליה ב’עם עולם' וב’עת לטעת', בוויכוחיו עם הרמבמ"ן, ומחזיק בדעתו, שהיהודים יכולים להתקיים בתור עם גם בגולה, והלשון העברית צריכה לשמש רק בענייני חכמת ישראל. כתבתי תשובה על דבריו אלה ואשלח לו, ובסוף החורף שבתי לצרפת, אך לא יכולתי יותר למצוא מנוחה לרוחי פה. תשוקה עזה לארץ-ישראל תקפתני, ולא יכולתי להתגבר עליה והלכתי הלוך והתנוונה מיום ליום. ואחליט לעזוב הכול וללכת מיד אל הארץ, אשר עליה כלתה עתה נפשי. ויתן לי ידידי הרוסי להוצאות הדרך ואלך וינה, כדי להתראות שם עם בעל ‘השחר’.

 

ה    🔗

[קמה המשפחה העבריה הראשונה בזמננו]

כשבאתי וינה לא מצאתי את בעל ‘השחר’ בביתו. אך אשתו, שקראה, כמדומני, עברית, ועל כל פנים ידעה כי אני ‘אחד מסופרי “השחר”’, קיבלתני בסבר פנים, כראוי לאדם-המעלה שכזה, ותגד לי, כי בעלה הלך מזה כשני חודשים לרוסיה, כי בכל מרחבי זו הארץ פרצו פרעות איומות ביהודים, כי אלה הפרעות העירו רוח לאומי בקרב כל היהודים שם במידה שלא פילל איש מעולם, כי בכל מקום נתקבל בעלה בהתלהבות, וכי בעצם עיר-הבירה של רוסיה נעשתה לו קבלת-פנים בכל-כך כבוד ותפארה, שלא זכה לזה עדיין שום סופר עברי, וכי היותר נלהבים בקבלת-פנים זו היו תלמידי בתי-המדרש העליונים של הממשלה, וכי הם עשו לו משתה גדול ונתנו לו לאות חיבה וכבוד עט-זהב למזכרת. ‘לפי המכתבים האחרונים שהגיעו לי’, אמרה לי בסוף דבריה, ‘יש לקוות, כי שוב ישוב בעלי הנה בעוד כשבועיים’.

כל אלה המעשים היו לי דבר חדש, כי בימי שבתי באלג’יר, וגם כששבתי לצרפת, לא שמעתי על אודות כל זה כלום. השמועה על אודות התעוררות רוח הלאומי בקרב היהודים ברוסיה בכל-כך עוז עשתה עלי רושם עמוק; ראיתי בזה אצבע הזמן, שהתחיל להניע הגלגלים לעומת שברו של החלום שחלמתי, ועוד יותר מקודם השתוקקתי להתראות עם בעל ‘השחר’. רציתי לשמוע מעצם פיו פרטי אלה המעשים, כדי שאוכל לדון עליהם, עד כמה הם חשובים באמת לרעיון תחיית העם על אדמת האבות, ואחליט להמתין בעיר זו עד שוב בעל ‘השחר’ מרוסיה.

ובימי המתנה הללו אירע בחיי הפרטים מאורע, שעלי להזכירו, מפני שהיה לו אחרי-כן תפקיד חשוב בענין תחיית הלשון.

אחרי עזבי את ישיבת ר' יוסי בלויקר הייתי לומד תורה בבית-המדרש בעיירה אחת קטנה בארץ ליטה. ויהי היום ויבוא לגור שם איש מאחת הערים הקרובות, ויקר מקרהו להתפלל בבית-המדרש שאני הייתי לומד שם, וירגש בי, בפרט לפי קריאתי את התפילה על-פי ה’דקדוק‘, כי משכיל אני, וייכנס אתי בדברים, ולא עברו ימים מועטים ונהייתי נכנס ויוצא בביתו ושמעתי ממנו, כי הוא היה ‘חסיד’ חב"ד אדוק והיה ‘חוזר’ תורת הרבי ר’ שמואל מלובאוויץ, ואחר-כך נתחמץ ויצא לתרבות רעה ונהיה משכיל. והוא היה משכיל באמת. כל ספרי ההשכלה היו שגורים על פיו, אף היה כותב בעצמו שירים נחמדים, גם היה בקי בחכמת החשבון והתשבורת והתכונה, ולא עוד אלא שכבר ראה את העולם הגדול וידע לשון רוסית וגרמנית. אפס, ‘מפני שלא למד בבית-ספר כמשפט, כל ידיעותיו אינן מועילות לו והוא לא יצלח לכול, ועליו להתפרנס בצער ממלאכת בישול שעוֹרים, שעלה בידו ללמוד בזמן האחרון’. וכך היה אומר לעצמו באוזני, כשהיה בודק את השׂעורים, שהיו מתחממות בהחממה, או היה טועם את הנזיד מהגיגית, או היה מכה בפטיש על המגופה שבפי החבית: ‘לא למדת להיות רופא או עורך-דין ולהתפרנס בהרווחה, הווי מבשל שיכר שעורים בהלובוקי!’ הדברים פעלו פעולה עזה על נפשי, כי נפקחו עיני וראיתי, שגם לי לא תהיה שום תועלת אמיתית מכל שבע החכמות שלמדתי אז בספרי רח"ז סלונימסקי וצבי רבינוביץ, ואחליט להיות יותר חכם ממנו ולא לאבד חיי כמותו, ואתחיל לזום מזימות ללכת למקום שיש שם בית-ספר תיכון של הממשלה. להוציא מזימה זו מכוח אל הפועל היה נצרך זמן, ורציתי בינתיים ללמוד קרוא וכתוב בלשון רוסית, ומיד מצאתי לי מורה: בתו הבכירה של זה המבשל שיכר שעוֹרים, שהיתה בת-גילי, הסכימה ברצון לקחת עליה משרה זו. וכנוהג שבעולם, במהרה נולד בין המורה ותלמידה קירוב-דעת וקירוב-רגש של נטייה נפשית. ולא עברו ימים רבים והסכמה הדדית נקבעה בינינו, שהיא תחכה לי עד שאגמור איזה בית-מדרש עליון. והיא חיכתה לי כל ימי למדי בהמדרשה בדינאבורג. וגם אחר-כך כשהלכתי פאריזה – ואבותיה והיא אתם ישבו אז במוסקבה – ידעתי, כי עודנה מייחלת לי. ואולם אחרי המהפכה בחיי, אחרי אשר השלכתי את לימודי והחלטתי ללכת לחיות בארץ, שתנאי החיים בה כל-כך קשים, ובידי אין כול, אין שום דבר מוכן לפרנסתי שם, ראיתי חובה להודיע לה, כי נכזבה תוחלתה. וזאת עשיתי עתה, בעיר וינה, כתבתי מכתב לאביה ואספר לו כל מה שאירע לי ברוחי ובגופי, ואבקש ממנו, כי ידבר על לב בתו וינחמה ביגונה וישאל בשמי, שתסלח לי, שתקוותה אלי נהייתה לה למפח-נפש.

אחרי כשבוע ימים נכנסה אל חדרי נערה. זאת היתה היא, דבורה בת הסופר העברי שנ"ה יונס. לא חוליי ולא חיים של צער, שנשקפו לנו בעתיד, לא מנעו אותה משתף חייה בחיי. המשפחה העברייה הראשונה בזמננו נוצרה.

*

ובעל ‘השחר’ שב מרוסיה, ויזמיננו מיד אל ביתו לסעוד אתו בצהריים, וכשבאתי שמה, קיבלני בפנים מאירות, שאמרו לי בשפה ברורה, שהאיש העומד עתה לפני מרגיש את עצמו במרום מעלת האושר. ויביאני אל חדר עבודתו, ובהזמן הקצר עד שנקראנו אל השולחן השתמש לספר לי את פרשת דבר נסיעתו ואת המעשים הגדולים שנעשו ברוסיה להרוח הלאומי, שנתעורר שם בקרב כל ישראל בכל תוקף עוזו, וכל הכבוד אשר עשו לו בכל מקום בואו.

– אגב – אמר לי בנחת-רוח, – הידעת? מאמרך ‘מכתב לבן-יהודה’, ששלחת לי מאלג’יר, נדפס בהמחברת האחרונה של ‘השחר’ קודם צאתי לדרכי.

– חן-חן, אדוני, שמחתי מאוד…

– אל תמהר לשמוח. השיבותי עליך וביטלתי כל טענותיך…

– על זה אני מצטער באמת. אבל, נראה, אולי עוד אוכל לעמוד על נפשי ולהגן על טענותי על אדוני ולהוכיח…

– אינך צריך לזה – הפסיק בעל ‘השחר’ את דברי – אינך צריך לזה, מלאכתך כבר נעשתה על-ידי אחר… על-ידי אני בעצמי… כן, כן, אני בעצמי כבר השיבותי עלי וקיימתי טענותיך וחיזקתי את דעתך… אתה תמה ומשתומם על דברי? אינך מבין, כיצד… אני, אני בעצמי כתבתי נגד דברי עצמי?… הדבר פשוט, חזרתי בי, אינני מתבייש להודות לך, כי חזרתי בי אחרי שכבר נדפסו דברי תשובתי עליך חזרתי בי, שיניתי את דעתי והשקפתי בשאלה זו. אינני מתבייש לאמור זאת. כשהגיע לי מכתבך עוד היה המעמד בעולם כמו מקודם, ועוד החזקתי בדעתי, כי היהודים יוכלו לחיות גם בתור עם אפילו בגולה, ואין להם צורך לזה אלא להודות, כי עם אנחנו. אבל עוד לא הספקתי לשלוח המחברת על פני חוץ, והנה נעשו המעשים האיומים ברוסיה, ונזדעזעתי ונזדעזעו כל מחשבותי, וחשתי, כי אמנם, לקיום האומה נצרך דבר ממשי, קרקע תחת רגליה, כן, נצרכה ארץ, נצרכה לשון. והנה הגיע לי מאמר מליליינבלום, שטען גם הוא על דבריך, ואדפיס מאמרו ואשיב על דבריו הוא ועל דברי אני והסכמתי לדעתך. ועתה, אחרי שני חודשים ששהיתי ברוסיה וראיתי כל מה שנעשה שם ואש הקנאה הלאומית שנדלקה שם בלב כל היהודים, והחפץ ללכת להתיישב בארץ-ישראל שנתעורר בלב רבים, אני מאמין עתה באמונה שלמה, כי תקוות העם היהודי היא בארץ-ישראל, ואני מאמין באפשרות הדבר – אם כל העם יאמץ את כל כוחו למטרה זו…

נקראנו אל השולחן, וכל זמן הסעודה הוסיף בעל ‘השחר’ לספר על מעמד העניינים בקרב היהודים ברוסיה. דבריו שטפו כמו ממעיין המתגבר, בלי מעצור, וברגש של נחת-רוח הגיד לי, כי אפילו הסופר ליבאנדה בעצמו הודה לו, כי קשה לו למצוא תמיד רעיונות חדשים ונושאים חדשים למאמרים, והשתומם על כוחו וגבורתו של בעל ‘השחר’ בבחינה זו.

אינני זוכר עכשיו, אם סחנו הרבה על ארץ-ישראל ועל עבודתי העתידה שם. על כל פנים, הדברים היו בוודאי לא חשובים ביותר, כיוון שנמחקו כליל מזכרוני.

אחרי ימים אחדים הפגתי עם אשתי בנהר הדנוב. הימים היו ימי קיץ חמים, רכים, האוויר היה צח, השמים טהורים, הנהר הגדול דנוב הלך הלוך ורחב לפנינו, והחופים משני עבריו היו ציוריים, יפים. זו הנסיעה בחברת נפש רכה, אוהבת, בתוך זה המראה הנחמד פעלה עלי כמו בקסם. רוחי, שהיה סוער בקרבי כל הימים האחרונים כמו ים מתגעש, שקט קצת, ויכולתי להסיח את דעתי לזמן-מה מדאגת העתיד, ואתחיל להרגיל את אשתי בדיבור בעברית. זה היה קצת קשה בתחילה. כמשפט כמעט כל בנות ישראל, ובפרט ה’משכילים' והסופרים העברים בזמן ההוא, ידוע לא ידעה גם בתו של המשכיל והסופר העברי שנ"ה יונס מלשון עברית כלום, זולתי קרוא ‘עברי’ וכתוב בכתיבה האשכנזית. אך על כל קושי תתגבר אהבה. משעה לשעה נוספו אצלה מלים עבריות, וכשהתחילה הספינה עוברת בין שני צוקי ההרים, הנקראים ‘שער הברזל’, ונבהלתי כמעט מהדר יפי המראה ולא יכולתי להתאפק ואקרא בעברית: ‘מה יפה המקום הזה!’, ענתה אחרי זו הנערה, שתמול עוד לא ידעה אף מלה אחת עברית, כמו כן עברית: ‘באמת, יפה זה המקום!’

אלה היו המלים הראשונות, שיצאו מפי אישה בזמננו בשיחת-חולין בלשון העברית, בתור לשון חיה, מדוברת.

למן אז עברה שיחתנו יותר ויותר מרוסית לעברית, וכשהגענו לבוקארשט ונפגשנו שם עם אחדים מקוראי ‘השחר’, השתוממו אלה למשמע אוזנם: אישה סחה עברית עם בעלה!

באנו לקונסטאנטינופול, ואמצא בבית-הדואר שם מכתב על שמי מידידי הרוסי בפאריז, שהודיעני בו, שהוא רוצה ללוות אותנו על דרכנו לארץ-ישראל, ויבקש ממני כי נמתין לו עד בואו אלינו. השתמשתי בזה הזמן להתבונן קצת למעמד העניינים בתורכיה, חקרתי ודרשתי בדבר החכם-באשי, מה כוחו ומה טיבו. וכשבא ידידי, הפלגנו יחד בספינה רוסית הולכת ליפו.

 

ו    🔗

[‘רגלי עמדו על אדמת הקודש’]

במבואות-ים הראשונים של סוריה התחילו עולים על ספינתנו נוסעים ערבים, וככל אשר התקרבנו למפרץ יפו, כן הלך וגדל מספרם. רובם היו בחורים גבוהי-קומה, חזקים, לבושים כמנהג הארץ, אך בבגדים יקרים, מהודרים, וכולם היו עליזים, שׂשׂים ושמחים, מצחקים, מתהוללים, ועלי להודות, כי זו הפגישה הראשונה עם בני-דודנו ישמעאל לא היתה לי פגישה של שמחה. רגש מדכא של מגור, כמו מפני חומה בצורה, מילא פתאום את נפשי. הרגשתי, כי הם חשים את עצמם אזרחי אותה הארץ, שהיתה ארץ אבותי, ואני, אני בנם של אלה האבות, אני בא אל זו הארץ כגר, כנכרי, כבן ארץ נכרייה, בן עם נכרי, ואין לי פה, בזו ארץ אבותי, לא זכות מדינית ולא זכות אזרחית, אני בה נכרי, גר!

לא הייתי מוכן לרגש זה, לא פיללתי, כי כזאת אחוּש בהיפגשי עם עשיו אחי. נשברתי פתאום, וכעין הרהורים של חרטה התחילו עולים ממעמקי נפשי: אולי באמת כל מה שיזמתי לעשות הוא דבר שוא ובטל, אולי החלום שחלמתי בדבר תחיית ישראל על אדמת אבותיו אינו באמת אלא חלום שאין לו שום מקום במציאות, כמו שאמר לי האדון נטר באותו היום?… הנה המציאות, הממשות! אלה הם אזרחי הארץ, הם יושבים בה, הם חיים בה, ואנו, אנו מפוזרים בגולה בכל ארצות תבל, ובארץ זו אין ממנו אלא ציבור מעט הכמות וקטן האיכות, דל ומסכן בחומר וברוח…

ולא יכולתי להשתחרר מזה הרגש, מאלה ההרהורים. אשתי וידידי הרוסי עמדו משתאים ומשתוממים, כי נהפכתי כמעט לאיש אחר ממה שהייתי תמול שלשום, כל ימי נסיעתנו בספינה עד כה, שהשמחה על לכתי לארץ-ישראל היתה מאירה את פני, ועתה, כשעוד מעט ורגלי תעמודנה על אדמת הקודש, שבת משׂושׂי ועל פני שכנה פתאום כמו עננה. לא רציתי לגלות לאשתי את רגשי המגור שמילאוּ את נפשי, פן יפול לבה בקרבה, ואנס להתנצל באמתלאות מתחלפות, התאמצתי להתגבר על מגורי ולבדח קצת את דעתי בהמראה המוזר של כל ערב-רב הזה של נוסעים שונים זה מזה בלשונותיהם ובלבושיהם ובתנועותיהם ובמנהגיהם בכל דבר ודבר, אך הכול היה לשוא. הרגש המדכא לא עזבני.

הלילה האחרון שלפני הגיענו ליפו היה לי ליל-נדודים. לא יכולתי לישון, לא יכולתי לשכב תחתי. כמה פעמים קמתי ממשכבי ועליתי על גג הספינה. כיפת-השמים היתה עמוקה, טהורה, זרועה ריבוא רבבות כוכבים נוצצים ולוחשים, כל הטבע מסביב היתה כמו נרדמה, רק קול גלגל המשוט של הספינה, שהיתה חוצה בנחת את הים השקט, ולחש שקשוק המים בדפנותיה מזה ומזה היו כמו שעטנז בתוך הדומיה המסתרית הזאת. אך בקרבי היה ים זועף. רגשותי המו. מחשבותי התגעשו. התהלכתי על גג הספינה, ירדתי ועליתי, ושוב התהלכתי, רצתי, עמדתי, הבטתי מזרחה. הנה מכסיפים פני רקיע. הנה השחר מתחיל בוקע. הכול מקיץ. אשתי וידידי הרוסי עלו גם הם למעלה. הכול מביט עתה שמה, קדמה. הנה כעין קו בקצה האופק, והקו הולך ומתרחב. כן! חוף יבשת אדמת האבות! ורגש המגור התגבר עוד יותר בקרבי. שום רגש אחר. שום מחשבה אחרת! אני יגור!… והנה בתים לבנים כמו זרועים על פני צלע שיפוע החוף. יפו! יפו! תנועה רבה על הספינה, כל הנוסעים מתחילים לקבץ את חפציהם, לצרור צרורותיהם, הנה קול צפירת הספינה, קול המיית השפופרת. הננו עומדים, העוגן מתחיל להשתלשל, ועשרות אוניות קטנות שבאו מהחוף הקיפו את הספינה מסביב, ומלחיהן מתוכן כמו שדים ממש התחילו מטפסים ועולים וקופצים על הספינה, וקול שאון ומהומה וקריאות וזעקות מילא את חלל האוויר. אלה המלחים כמו התנפלו על הנוסעים, כל אחד מהם חוטף חפצים, מושך תיבות, אוחז באנשים ונשים וטף, מתקוטטים, הודפים, סוחבים. גם אלינו קפצו אחדים מהם וכבר נשלחו ידיים אל חפצינו, אך מפני גערתו של ידידי הרוסי, ובפרט מפי שם המפורש הרוסי, שיצא מפיו בכל תוקף עוזו, נחתו אלה המלחים באמת, כמו שדי-שחת מפני שם-קודש, ובהכנעה, בשפה רפה, בלשון רוסית שבורה, התחילו לפסוק עם ידידי בדבר השכר שעלינו לתת להם בעד הובלת שלושתנו עם חפצינו בסירה מן הספינה ועד שפת הים. ובמהרה נגמר המשא-והמתן, ובזהירות הורידונו מהספינה והושיבונו בסירה, וישבו גם הם איש על מקומו ויאחזו במשוטים ויתחילו עושים מלאכתם בקול שירה בפיהם, והסירה נוטלה באמת כמו על כנפיים, ואחרי כרבע שעה – ורגלי עמדו על אדמת הקודש.

כן! רגלי דרכו על אדמת-הקודש, אדמת האבות, – ובלבי שום רגש של שמחה, בראשי שום מחשבה, שום רעיון! מוחי כמו נתרוקן או נקפא, אינו זז. רק דבר אחד מילא את לבי – רגש של מגור. לא קרעתי קריעה, לא נפלתי על פני. לא חיבקתי את הסלעים, לא נישקתי את העפר. עמדתי נדהם. מגור! מגור!

ויגש אלינו איש יהודי וישאלני – אינני זוכר עתה באיזו לשון – אם רצוננו באכסניה יהודית. ונלך אחריו.

ועוד פעם מה שלא פיללתי קרה. לא עברו עלי דקים מועטים תחת כיפת זו ‘האכסניה’ היהודית, ואחוש פתאום, כי רגש המגור, שדיכא אותי כל-כך כל הימים האחרונים, התחיל כמו הולך ונמס. מה היה באכסניה זו, שפעל פעולה זו על רגש מגורי? שום דבר מיוחד. בעל המלון היה איש יהודי פשוט מבני הגולה מרוסיה, כמדומני, מעיר ווילקוביסקי או סובאלקי, ולא חיצוניותו אף לא פנימיותו לא דיברו אל נפשי בארשת שפתיים של גבורה ועוז ביותר, והאכסניה בעצמה היתה – אכסניה יהודית, כנהוג לפנים בישראל ואף בארץ-ישראל, רק שהיתה נקייה במידה מן המידות. ואף-על-פי-כן, בבית זה יעקב אחי חשתי את עצמי קצת כמו תחת מחסה מפני חמת עשיו אחי, ורווח לי. בעל-הבית קידם אותנו בברכת ‘ברוכים הבאים’ של אחים, וכשהתחלתי לדבר אתו בעברית תמה רגע אחד, אך ענה לי גם הוא בלשון-הקודש, וכששמע מפי השם בן-יהודה, שבו כיניתי את עצמי, הגו פניו גם קצת רגש של כבוד וגם של ידידות, ויאמר לי, כי קרא את ה’מכתבים מפאריז' שלי, שנתפרסמו השנה ב’החבצלת‘. ואשאל אותו, אם בעל ה’חבצלת’ עתה בביתו, ואבקש ממנו להודיעהו במברק, כי באתי יפו ומחר אבוא ירושלימה.

זה היה בין כסה לעשור.

אחרי סעדנו את לבנו בפת שחרית, יצאנו שלושתנו, אשתי וידידי הרוסי ואני, לראות את העיר, ונשוטט בחוצותיה כשעות אחדות. ושוב התחיל רגש המגור והספק לענות את נפשי. יפו היתה אז עיר כולה ערבית. יהודים כמעט שלא פגשנו בחוצותיה, זולתי בחנויות קטנות אחדות של מחטים וצינורות וכיוצא בזה, וכמו-כן על דוכנים אחדים ושולחן קטן לפניהם עם ציבורי מטבעות עליו לחליפים. וניגש לאחד החלפנים האלה ונפרוט אצלו זהובים צרפתיים במטבעות הארץ, וכל המשא-והמתן אתו נהגתי בעברית. זה היה העסק הראשון, שעשיתי בחיי בעברית, ולשון הקודש של החלפן, שהוא היה יהודי מזרחי, היתה מזרחית, רכה בשגירות לשון, ויהי לי הדבר הזה באמת כצרי לנפש העגומה. תחיית הלשון הבריקה שוב לפני עיני.

אחרי סעודת-הצהרים בהאכסניה אמר לנו בעל-הבית, כי אם רצוננו ללכת היום לירושלים, עלינו למהר לשכור מקומות לנו בעגלה. בימים ההם עוד לא היתה מסילת-ברזל בין יפו וירושלים, והנוסעים היו הולכים בעגלות של סוסים, שהיו יוצאות מיפו בכל יום בשיירה לפנות ערב והיו מגיעות לירושלים למחרתו בבוקר. וישכור לנו בעל-הבית שלושה מקומות באחת העגלות, ועם שקיעת החמה יצאנו מהעיר בדרך-המלך בין שתי שורות גני תפוחי-זהב מעבר מזה ומעבר מזה. העגלון היה איש יהודי קצר-קומה ודל-גוף, כבן חמש ועשרים, חיים-יעקב שמו. ויהי אחרי עברנו כברת ארץ קצרה ויפן העגלון אלינו ויתחיל לדבר לנו צרפתית, ויאמר כי עוד מעט ונגיע לבית-הספר לעבודת האדמה של חברת כל-ישראל-חברים, ‘מקוה ישראל’. ואזכור את דברי נטר, אשר אמר לי, כי מ’מקוה ישראל' יצאו עגלונים במקום עובדי-אדמה, ואשאל את העגלון שלנו, מאין הוא יודע לדבר צרפתית. ויען לי: אני תלמיד ‘מקוה ישראל’. – הידוע ידעת לדבר בעברית? – מעט. – ואתחיל לדבר לו עברית, ויען לי גם הוא עברית בקצת גמגום, אך מכל מקום בדיבור קל, ותגדל שמחתי מאוד על עגלון מדבר עברית. ובשביל הדבר הזה חשתי אחר-כך כל הימים נטייה מיוחדה לו, והייתי מהדר להשתמש בו יותר מבכל עגלון אחר בכל הזדמנות, ואף הוא היה מזכיר אחר-כך בגאווה, שהוא הביא אותי מיפו לירושלים וסח אתי עברית. ובשנים האחרונות, כשנוסדה בירושלים ‘חברת העגלונים היהודים’, והיא חגגה את חג היובל של זקן העגלונים חיים-יעקב, הייתי אני האחד מלא-העגלונים, שזכה להכבוד להיות מוזמן לסעודת-מצוה של חגיגה זו.

 

ז    🔗

[השבוע הראשון בירושלים]

למחרתו בבוקר, כשעמדה העגלה לא-רחוק מהרחבה שלפני שער יפו, ניגשו אלי שני אנשים ויקראו לי ‘שלום עליכם’ ויאמרו לי בעברית, כי שליחי ר' ישראל-דוב (בעל ה’חבצלת') הם, אשר שלחם לקבל את פני ולהביאני, אותי ואת אשתי, אל ביתו.

וניפרד מעל ידידנו הרוסי. הוא הלך לו לה’מוסקוביה' (חצר הרוסים), ואני ואשתי הלכנו אחרי שליחי ר' ישראל-דוב, העירה.

מי שהיה בשנים האחרונות בירושלים איננו יכול לדמות לו מראה השממה של זו הרחבה שלפני שער יפו בימים ההם בבואי אני שמה. כל אלה הבניינים הנאים, שעיניך רואות עתה משני עברי הרחבה ולמעלה בואך ‘המוסקוביה’, לא נבנו עדיין בזמן ההוא, רק בקתות אחדות, דלות, נמוכות, חשוכות פנים, עמדו מעבר לזה כיאות להחורבן של העיר כולה, ומשמאל לבואך העירה עמד בניין ארוך, נמוך, מסכן, ובו היו חנויות דלות חשוכות שפתחיהן היו נמוכים, צרים. כשקרבנו אל אלה החנויות, ראיתי כי בשתיים-שלוש מהן נפרצה פירצה רחבה במקום הפתח, ובנאים עומדים ומשפצים את מקום הפירצה, מגביהים הפתח ומרחיבים אותו ונותנים להחנות כולה צורה יותר נאה. ואשאל את אנשי-לווייתי: למי אלה החנויות ומי עוסק בשיפוצן ותיקונן? ויאמרו לי האנשים, כי כל זה המקום והבניין אשר עליו הוא לה’פאטריקיה' הארמנית, והיא שהתחילה בזמן האחרון לעסוק בבניין בתים וחנויות קצת בטעם אירופה. וירע הדבר בעיני, כי נכרים בונים את ירושלים, ואהגה את רגשי אלה בקול של יגון לאשתי, וינחמוני שליחיו של ר' ישראל-דוב לאמור: לא איכפת! הם בונים בשבילנו. כשיבוא הגואל במהרה בימינו, יהיו כל אלה הבניינים לנו.

הדברים האלה יצאו מפי האנשים הטובים בקול של תמימות-לב כל-כך אמיתית, שלא הניחו שום ספק בדבר, שהם האמינו במה שאמרו לי אמונה גמורה ושלמה. וצריך אני להוסיף כי האמונה בדבר הזה היתה קבועה בלב כל היהודים יושבי ארץ-ישראל אז, ואחר-כך, אחרי שנים מספר, כשהתחילו היהודים התימנים באים ירושלימה, שמעתי גם אותם אומרים בפשיטות ודאית-ודאית: הם בונים ובונים – והכול יהיה לנו, כשיבוא משיח צדקנו.

זו האמונה שלמה גרמה, שהיהודים יושבי ארץ-ישראל אז לא הצטערו על בניין ירושלים ושאר ערי הארץ על-ידי הנכרים, שהתחיל בזמן ההוא. ועתה, כשזכינו והגענו בעצמנו להתחלת הגאולה, אני רואה, שזו האמונה התמה של אחינו בני הדור ההוא בארץ-ישראל לא היתה כלל כל-כך שטותית. ואולם, בזמן ההוא ברגע הראשון לבואי לארץ האבות, זה המעשה של בניין עיר-האם שלנו על-ידי נכרים וזה הרגש ‘לא איכפת’ של אחינו יושבי המקום, שוב העציבו את רוחי והוגו את לבי, שלא יכולתי יותר לפנות את דעתי לשום דבר מסביב לי.

במעמד-נפש זה נכנסתי דרך שער יפו מאחרי החומה פנימה, אל תוך זו עיר-הקודש, זו עיר דוד מלך ישראל החרבה והשוממה, המושפלת עד שאול תחתייה, ושום רגש מיוחד לא התעורר בלבי. גם שתי המלים ‘מצודת דוד’, שקראו באוזנינו אנשי-לווייתי, כשעברנו על-פני המגדל שמימין לשער יפו, גם הן לא עשו עלי רושם עז ביותר. אילמלא ניבא לי איש מקודם, כי כניסתי לירושלים תהיה כל-כך תפלה, לא תרתיח את דמי, לא תזעזע את כל חושי בקרבי, בוודאי הייתי גוער בנזיפה של אדם עלוב, והנה, עלי להודות, כי כך היה המעשה, כמעט באדישות גמורה, כאילו הלכתי באחד החוצות של אחת הערים מערי העולם, עברתי דרך כל החוץ ההולך משער יפו עד למקום המקדש, עד שהגענו אל בית משכנו של בעל ה’חבצלת'.

כשנכנסנו הביתה, עוד היה ר' ישראל-דוב עטוף בטלית ותפילין. ויחלוץ ר' ישראל דוב את התפילין ויפן אלי בסבר פנים יפות וידבר לי עברית, ויאמר לי, כי פינה לי חדר בביתו, והוא מבקש ממני, כי נתארח אצלו כל ימי החגים.

גם שאר בני-הבית, אשתו ושתי בנותיו ובניו, כולם הסבירו לנו פנים בהרבה ידידות וכבוד, אך דבר דיברו לנו – יהודית אשכנזית, והדבר הראשון שביקשה בעלת-הבית מאורחתה אשתי, היה – שתכסה את ראשה במטפחת, ותבאר לה כי בת ישראל נשואה, שראשה פרוע, עוברת על דת יהודית.

לאשה בחורה, שבאה עתה מאירופה, ששם הסכינה לחיים חופשים ושהיו לה שערות ערמוניות נאות מאוד, זה ‘ברוך הבא’ הראשון בעיר שעליה לגור בה מעתה כל ימי חייה, לא היה נעים ביותר, ואף-על-פי-כן אשתי המסכנה לא התמרמרה ולא סירבה, ותכס את ראשה במטפחת עד למצחה, כאחת הנשים האשכנזיות בירושלים בזמן ההוא.

אחרי שתיית קהווה ואכילת פת שחרית עם כל בני-הבית יחד, לקחני בעל ה’חבצלת' הצדה וייכנס אתי בדברים ויאמר לי, כי ברצונו לקחתי לעוזר לו בעריכת העיתון ושלם ישלם לי לעת-עתה עשרים פראנק (ארבעה דולאר) לחודש, ומהרה אחרי החגים יש בדעתו לצאת לחוץ-לארץ, בפרט לרוסיה, להשתדל בדבר מנויים על ה’חבצלת‘, ונתון יתן בידי כל עריכת ה’חבצלת’ לכל ימי שבתו בחוץ-לארץ, ואם הצלח יצליח בדבר, הגדל יגדיל את העתון, ואז יגדיל גם שכרי, לפי רבות מספר המנויים.

ולא פקפקתי רגע, ואתרצה לעבוד בשכר המועט הזה כמה שעריכת העיתון תדרוש ממני. כי בשאלה הגסה של פרנסת ביתי עדיין לא רציתי להטריד את דעתי, ושמוח שמחתי מאוד, כי הסעיף הראשון מהתכנית שהתוויתי לי לעבודתי בארץ-האבות – הוא עריכת עיתון עברי מדיני-לאומי, במשמעות האירופית של המלים האלה, הושג כמעט מיד, בלי מאמצי-כוח יתרים. זו היתה הפסיעה הראשונה של הצלחה על דרכי. ברגע אחד נשתנה מעמדי. חשתי, כי יש לי עתה אחיזה פה. יש בידי כלי-זין למלחמה. יש בפי שופר לתקוע התקיעה הגדולה של תחיית האומה והלשון הלאומית בארץ-האבות.

בעל ה’חבצלת‘, שהוא היה מבני כולל חב“ד, היה מתנהג בכל דבר באדיקות דתית גמורה, והיה זהיר במצוה קלה כבחמורה. לא אכל בפסח אלא מצה שמורה, והיה מהדר אחרי תרנגול לבן לכפרה ותמורה, ושתה בימי פגרה של חסידים לא בשתי אלא בגבורה. היה מניח שני גוזי תפילין, של רש”י ורבנו תם, והיה נזהר מיינם, שמנם ופתם, בדברים שבין אדם לברו נדמה ישר ותם, ובזה סיפור מידותיו נשלם ותם. ואף-על-פי שלא נעלם ממנו, כי אני אדם חופשי עד הקצה האחרון בכל מה שנוגע לאמונה ודת, אף-על-פי-כן לא חשש ממסור בידי את העיתון שלו, יען מהמאמרים ששלחתי לו עוד מפאריז ושנתפרסמו בה’חבצלת’ בשנה הקודמת ראה ראה, כי דעתי היתה אז, כי עת מלחמה בעד הארץ והלשון איננה שעת הכושר למלחמה נגד הדת, ואפילו לא בעד ההשכלה, ולא עוד, אלא שה’משכילים' וה’חופשים' צריכים לוותר הכול להאדוקים הדתיים בשביל האחדות הנצרכה להעבודה הגדולה של תחיית האומה. בנקודה זו הייתי אני אז הרבה יותר ותרן ממנו, כי הוא היה אז איש-ריבם של הרבנים וה’ממונים' והיה נלחם בהם באיבה ומשטמה רבה, ודעתי אני היתה אז, כי לא בלבד שעלינו להימנע מכל מלחמה בהרבנים ומנהיגי העדה, אלא גם עלינו לתת ידנו להם ולחזק את כוחם, כדי שיגדל כבודם בעיני העם, ושמוע ישמע העם לקולם, כשייקראו גם הם אתנו יחד לתחיית האומה והלשון. אך מפני חילוקי-דעות זה בין בעל ה’חבצלת' וביני לא היתה לו שום סיבה לחשוש ממסור את עיתונו בידי, כי בהיותו רוצה אז ללכת לחוץ-לארץ, היה נוח לו, שהרבנים והממונים לא יבקשו להזיק לי, ולכן הסכים ברצון להצעתי להקדיש את ה’חבצלת' כולה לרעיון תחיית האומה. ליישוב הארץ ולתחיית הלשון.

ומאמרי הראשון על אדמת ארץ-האבות, שנתפרסם בגיליון ה’חבצלת' של ערב שבת י“ב תשרי תרמ”ב, היה – תרועת מלחמה על חברת ‘כל ישראל חברים’, שפרסמה בימים ההם כרוז של התנגדות גלויה וגמורה לתנועת ההגירה לארץ-ישראל, שנתעוררה אז בלבב היהודים ברוסיה וברומניה בעקב הפרעות האיומות בשתי הארצות ההן. מעשה זה של חברת ‘כל ישראל חברים’ והחלטתה לא להושיט יד עזרה אלא למי שיתרצה ללכת לאמריקה – העירו בקרבי קצף גדול, ואחרי טענות ותוכחות להחברה בעניין ‘ארץ-ישראל או אמריקה’, סיימתי את מאמרי ההוא בדברים האלה לאמור:

‘על כן אמרנו, כי תואנה מבקשת החברה על ארץ מולדת אומתנו, כי אבה לא תאבה החברה בתשועת האומה כולה, ולשוא נקווה אפוא, כי ממנה תבוא ישועתנו. לשווא נצפה אליה ונשלה נפשותינו בשקר! נעשה-נא אפוא אנחנו את אשר לא תאבה החברה לעשות! נכונן חברה גדולה, ועשתה היא הדבר אשר יכלה ולא אבתה לעשות חברת כי"ח’.

*

למחרת השבת הלכתי לבקר את הרי“ם פינס, שהיה אז פקידה של חברת ‘מזכרת משה מונטיפיורי’, שנוסדה באנגליה שנים אחדות לפני זה לכבודו של משה מונטיפיורי בכוונה רצויה וטובה לתקן את מעמד היהודים יושבי ארץ-ישראל ולהכשירם לחיים של כבוד על עבודה במקום החיים של בושה על החלוקה. ביקורי זה להאדון פינס היה למורת-רוח לבעל ה’חבצלת', שהוא היה אז אויבו של פינס, ולמן יום הראשון לבואי ירושלימה סיפר לי הרבה בגנותו ועטו עליו, שהוא נתן ידו לפושעים, הרבנים והממונים על החלוקה, שהם קנאים חשכים, מתנגדים לכל חינוך מושכל ולכל השכלה ומחזיקים את ההמון בסכלות ועוני, והם בעצמם מועלים בכספי הקדשים של החלוקה וחיים ברוֹב טוב. אלה הטענות על הרי”מ פינס לא היו חדשות לי, כי עוד בשבתי בפאריז קראתין הרבה פעמים ב’החבצלת‘, ובמקצת דנתי גם אני את האדון פינס לחובה בגללן. ואף-על-פי-כן החלטתי ללכת לבקרו, מפני שמכל מקום חשבתי, כי לא כצעקה הבאה עליו מפי אויביו עשה פינס, ועוד מפני שהוא היה אז כמעט היהודי ה’אירופי’ היחידי בירושלים והיה בא-כוחם של יהודי אנגליה, ששלחוהו הנה למטרה שהיתה חלק מהמטרה, שבשבילה באתי אני לארץ-האבות, ובשביל כל זה רציתי לתהות על קנקנו, כדי שאדע איך עלי להתייחס אליו.

ואולם דבר טבעי הוא, שהביקור הראשון הזה לא האיר את עיני במידה מספקת במה שרציתי לדעת. זה היה ביקור קצר של דרך-ארץ, כמנהג שבעולם. האדון פינס ואשתו קיבלוני בסבר פנים יפות, וראה ראיתי בפניהם, שביקורי הפתיע אותם, כי הם לא פיללו, שידידו ואורחו של בעל ה’חבצלת' ירצה ויוכל לבוא אל ביתם, דבר דיברתי להרי"מ פינס בעברית, ואף הוא ענני בעברית נאה, ובפני הגברת פינס ראיתי, שאף היא הבינה לפחות מקצת מהשיחה בעברית שלנו. ולא יכלה הגברת פינס להתאפק ותאמר, כי היא תמהה מאוד עלי ועל אשתי – אנשים צעירים לימים, משכילים, לא חסידים – שעזבנו את אירופה ואת כל חמודותיה ונבוא לחיות בארץ שוממה זו. – מה יוכלו לעשות כאן אנשים שכמוכם? – שאלתני בידידות ובקול של חמלה אמיתית יוצאת מלב טוב ורחמן. ועלי להודות, שלא נמצא בפי מענה פחות או יותר מניח-הדעת של ‘בר-דעת’ על שאלה קשה זו. אך במקומי ענה לה האדון פינס בעצמו בסקירת עין של תוכחה, ואלי אמר: שמוח נשמח מאוד, אם ירצה אדוני לכבדנו ולבוא אלינו עם אשתו בליל הושענא-רבה ולהתארח אצלנו שני הימים האחרונים של החג.

ואקבל הזמנה זו ברצון, מפני שראיתי בה תכשורת טובה לעמוד על אופיו של זה האיש, שברגעים המעטים של הביקור הקצר כבר ראיתי, שהוא אדם גדול בתורה וחכמה, ושהוא תופס מעמד חשוב, שבכוחו יש לאל ידו להביא תועלת רבה להמטרה שהביאתני לכאן.

וידידי הרוסי, שנתקבל אצל הקונסול הרוסי בירושלים בכבוד ויקר, בא אלינו ויגד לנו, כי ספר סיפר להקונסול עלי ועל חלומותי והקונסול ביקש ממנו להביאני אליו, כי רצונו להכיר אותי.

זה הקונסול הרוסי, האדון קוזיבניקוב, היה מאותו הדור האהוד של הרוסים משנות השישים, שהיה לעולם לכבוד ולתפארה להעם הרוסי. כמו רוב כל טובי אותו הדור, גם האדון קוזיבניקוב היה משכיל, במשמע היותר טוב של מלה זו, אוהב חירות, אוהב קידמה, רוחני, רעיוני. גם ליהודים היה נוטה רצון והיה מלא צער ובושה מפני התועבות של הפרעות, שנעשו ביהודים בשנים האחרונות ברוסיה. ואלך עם ידידי אל הקונסוליה הרוסית, ויציגני ידידי לפני הקונסול, ויסביר האדון קוזיבניקוב אלי פנים בידידות רבה, ונשיח יחד כחצי שעה שיחה מעניינת, נעימה. וכשקמתי להיפטר ממנו, ביקש שאבוא תדיר אל ביתו ויאמר לי, כי מוכן ומזומן הוא לעזור לי בכל פעם שאיצרך לעזרתו.

אלה הדברים הטובים של הקונסול הרוסי חיזקו קצת את רוחי. חשתי, כי אינני הפקר, כי אמצא לי קצת מחסה בשעת צרה, ואמהר לשוב הביתה להניח גם את דעת אשתי ולהשקיט את רוחה הנוגה.

 

ח    🔗

[תחיית הלשון העברית בדיבּור-פה]

ככה עבר עלי השבוע הראשון לשבתי בירושלים, וכבר הסכנתי קצת להשינוי העצום בחיי, לזה המעשה הרב, שאני באמת, בפועל ממש, בארץ אבותי, שרגלי דורכות על אותה האדמה, שדרכו עליה רגלי אבותי, שעיני רואות אותם השמים, אותם ההרים והגבעות, העמקים והבקעות, שהיו רואות עיני אבותי, שאני נושם באותו האוויר, שהיו נושמים בו אבותי.

ושמא ייפלא בעיני הקורא, מה כל ‘התפעלות’ זו? הלא מאות וגם אלפים יהודים צעירים לימים באים לארץ-ישראל ואין הדבר כל-כך זר ותמוה להם, עד שיהיו צריכים להסכין להמעשה הזה? – אל-נא ישכח שכוח, כי זה היה בשנת תרמ"ב לאמור: לפני כארבעים שנה! בימים ההם עוד לא היתה ארץ-ישראל דבר רגיל, דבר של כל יום ויום, כמו שנהיתה אחר-כך. בזמן ההוא היתה ארץ-ישראל לרוב היהודים יותר כעין איזו אגדה, כמעט לא יותר ממשית ממלאכת בני משה מעבר לנהר סמבטיון, ואנשים מארץ-ישראל, בחורים ובתולות מארץ-ישראל לא נפגשו בחוצות הגולה, כמו שאתה פוגש אותם עתה כמעט בכל עיר ועיר, ועצם השם ארץ-ישראל לא היה נישא על לשון איש יהודי אלא בתפילה או בקריאה בכתבי-הקודש, וכיוצא בזה. ובזו הארץ, שנדמתה אז כל-כך רחוקה, כל-כך דבר דמיוני, אני, שעוד רק לפני כחודש ימים הייתי במרכז העולם הגדול, המפואר, של אירופה, הריני שוכן עתה בה, היא לי עתה לא בלבד ארץ אבותי אלא גם ארץ מושבי!

בשניים-שלושה ימים הראשונים חשתי זה הפלא בחיי בכל עת ובכל שעת, אך מעט-מעט התחיל הרגש הזה הולך ומיטשטש, ובסוף השבוע כבר היו שעות ששכחתי, שאני בארץ-ישראל.

והנה הגיע חג הסוכות, וראיתי לפני כעשרה ימים עלולים ביותר, שאשתמש בהם להתבונן למעמד העניינים בזו ארץ אבותי, לראות מה אנו בה ומה אוכל אני לעשות בה להמטרה אשר בשבילה באתי הנה. כי אלה היו ימים של פגרה גם לי וגם לר' ישראל-דוב. ה’חבצלת' לא היתה יוצאת בשבוע של החג ולא היה עלי לכתוב שום מאמר, וגם ר' ישראל-דוב היה יותר פנוי מעסקיו הרגילים ויכולנו יותר לשיח יחד על מעמד החומרי והרוחני של הארץ ושל היהודים בה. וצריך אני להודות מיד כי אלה השיחות לא היו עלולות לחזק את לבי ביותר. כל רכושנו בנפשות בארץ זו היה אז לא יותר משלושים אלף נפש בכל הארץ, מזה כשישה-עשר אלף בירושלים וכארבעה-עשר אלף בשאר הערים האחרות, שהיה בהן יישוב יהודי פחות או יותר חשוב. בחברון, יפו, צפת וטבריה, ומאות אחדות בחיפה, עכו וצידון. ואלה שלושים אלף לא היו ציבור מאוחד על-ידי הלשון. זה היה ‘דור הפלגה’ ממש. ציבורים מדברים לשונות מתחלפות, ציבור-ציבור בלשון הארץ שבא ממנה, ואלה הלשונות עשו, שאלה הציבורים הרגישו את עצמם כמעט כבני עמים נכרים זה לזה. ולזה נוסף עוד, כי רובם של אלה שלושים אלף נפש לא היו בני-אדם טבעיים, חיים חיים טבעיים, המתפרנסים כנוהג שבעולם. רק הציבור הספרדי, כשבעת אלפים נפש, היה פחות או יותר ציבור טבעי, כי רובו היו אנשים פשוטים, עמי-הארץ, מתפרנסים ממלאכה ועבודה פשוטות, ורק מיעוטו של זה הציבור, כשלוש מאות ראשי בתי-אבות, היו מכיתת ה’חכמים‘, שתורתם אומנותם ומתפרנסים מחלוקת ‘תפארת ישראל’, שאינה נחלקת אלא ל’חכמים’. אבל האשכנזים, גם הם כשבעת אלפים נפש, היו בזמן ההוא רובם ככולם 'למודי ה'', שתורתם היתה קבע ומלאכתם ארעית, שעיקר עסקם היה בתורה ותפילה והיו מתפרנסים כמעט כולם מהחלוקה, הניתנת אצל האשכנזים לכל יושבי אה"ק, ורק בדרך טפל, למלא קצת החסר, בפרט בכוללות העניים, שחלוקתם היא דלה מאוד, היו קצתם עוסקים גם בדרך-ארץ, במשא-ומתן, בחנוונות ואומנות. אנשים ‘עשירים’ היו רק מעטי-מספר, רובם אצל הספרדים.

ורכושנו באחוזת נחלה באדמת האבות לא היה יותר יפה. בתוך העיר ירושלים העתיקה בעצמה לא היו ליהודים אלא שלושה-ארבעה בתי-כנסיות ‘גדולים’, שני בתי-חולים דלים, שכונת ‘בתי מחסה’, שהתחילה להיבנות לפני שנים אחדות על-ידי יהודי גרמניה על הר-ציון, קרוב למקום המקדש – ובתים וחצרות מעטי-מספר של יחידים. רק מחוץ להחומה כבר נבנו שכונות אחדות יהודיות, בתי משה מונטיפיורי, כעשרים בית שנבנו בכסף היהודי האמריקאי יהודה טורא, והשכונות ‘משכנות ישראל’, ‘אבן ישראל’, ‘בית יעקב’, והשכונה הגדולה ‘מאה שערים’, הכול יחד כמאתיים בית, כל בית שנים-שלושה חדרים, חוץ מבתים מספר יותר גדולים. מלבד זה השדה של שמעון הצדיק ומערות הסנהדרים. על הדרך לחברון ‘קבורת רחל’, ובחברון עצמה השכונה הצרה ‘חצר היהודים’, ביפו חצרות אחדות, הנחלה של בית-הספר לעבודת האדמה ‘מקוה-ישראל’, שנתנה ממשלת תורכיה לחברת כי“ח למאה שנה, וגן קטן של תפוחי-זהב, שקנה משה מונטיפיורי, והאחוזה הגדולה ‘פתח-תקוה’, שקנו יהודי ירושלים לפני כשלוש שנים. בצפת וטבריה חצרות אחדות וקבר רשב”י במירון, ואחוזה ‘גיאוני’, שקנו לפני שנה יהודי צפת.

זה היה העם היהודי בארץ אבותיו וזו היתה כל אחוזת נחלתו באדמת אבותיו!

רק נחמה אחת קטנה מצאתי לי, והיא, שעל-כל-פנים ירושלים, לפחות לפי ערך מספר יושביה, היתה כבר עיר יהודית, יען כבר אז היו היהודים בירושלים הרוב לעומת שאר יושביה, המושלימים והנוצרים יחד, ובימי שבת ויום-טוב היו רוב החנויות סגורות לא בלבד בחוץ היהודים, אלא גם בחוץ ההולך משער יפו למקום המקדש. מעולם לא שמחתי על סגירת החנויות בשבתות וימים-טובים כמו עתה.

אינני זוכר, אם הרבינו שיחה על-דבר יחס הערביים אל היהודים, דבר אחד כבר הרגשתי בעצמי באלה הימים המעטים שעברו עלי מאז באתי לארץ-ישראל, והוא כי הערביים, לפחות הערביים המושלימים, אינם באמת אויבים ליהודים, הם שונאים אותם אולי פחות ממה שהם שונאים כל לא-מושלימי אחר, אבל מבזים הם אותם כמו שאינם מבזים שום ברייה היותר פחותה והיותר מאוסה שבעולם. מכנים הם את היהודים בשם ‘ולאד אלמית’, לאמור, ילדי מוות, בריות שפלות, רפות-לב, שאין בהן רוח לעמוד ולהגן על נפשן בפני עוויל ערבי אפילו היותר נמאס ונתעב, וכבר שמעו אוזני פעמים אחדות הדיבור המכוער ‘ישראל בגלות’ יוצא מפורש מפיות אנשים מישראל שפגע בהם ‘גוי’ קטן, ושום רגש של חרי-אף, של התקוממות ומרד רוחני לא ראיתי בפניהם. ואולם, גם בזה מצאתי קצת תנחומים במעמדם הכללי של הערביים בארץ-ישראל, שכבר הספקתי לראות, שבכללו הוא שפל מאוד, שהם עניים מדולדלים ובורים גמורים. עובדה זו, שנתבשרה לי גם בשיחותי עם בעל ה’חבצלת', היתה לי קרן-אורה הראשונה מהרגע שדרכה רגלי על אדמת האבות.

מאלה השיחות עם ר' ישראל-דוב ומהמחשבות הנוגות, שהן העירו בקרבי, הסיחו את דעתי המבקרים הרבים, שבאו בשני הימים הראשונים של החג לבקר את בעל ה’חבצלת‘. באו לבקרו אנשים מכל העדות, מכל כיתות הציבור, ‘חכמי’ הספרדים, ‘רבני’ האשכנזים, בעלי-בתים מאלה ומאלה, והיתה לי הזדמנות טובה להתבונן לכולם, ולמה אכחד? הרושם היותר טוב, היותר נעים, עשו עלי – הספרדים. רובם היו בעלי צורה, בעלי דמות יפה, כולם היו הדורים בלבושם המזרחי, פרקם היה נאה, מנהגם נחמד, כמעט כולם סחו עם בעל ה’חבצלת’ בעברית, והלשון היתה שגורה בפיהם, טבעית, רבת-מלים, רבת מטבעות של דיבור קבועות, וההברה כל-כך מקורית, כל-כך מזרחית מתוקה! המבקרים האשכנזים מכל הכיתות היו רובם ככולם בעלי צורה גלותית. רק היותר זקנים שבהם, שהם באו כשהאשכנזים היו עדיין המיעוט בעדת היהודים בירושלים, כבר ‘התבוללו’ קצת בהספרדים ודמו להם קצת. בלבושם וגם במנהגיהם, והחותם הגלותי נמחק קצת גם מעל פניהם. כולם דיברו עם ר' ישראל-דוב אידיש, אך לכבודי סחו קצת גם בעברית, ובפי הזקנים שבהם היתה הלשון שגורה וטבעית במידה מן המידות, ואף הם דיברו בהברה ספרדית, ומכל מקום מיד שמעה אוזנך כי לא ספרדי מדבר.

ביום השלישי של החג הלך ר' ישראל-דוב לבקר את ה’חכם-באשי', הוא ראש הרבנים הרשמי של ארץ-ישראל, המקוים במשרתו מאת הממשלה, ואלך גם אני אתו.

בזמן ההוא ישב על כיסא הרבנות הרשמית של ארץ ישראל הרב רפאל מאיר פאניזיל, שנבחר ל’ראשון לציון' – זהו הכינוי העברי של החכם-באשי בירושלים – בשנה שלפני בואי לארץ-ישראל. אינני יודע במה זכה הר"מ פאניזיל לשררה גדולה זו, כי הוא לא היה גאון גדול בתורה ולא הצטיין בחכמה ותבונה יתירה בהוויות העולם והנהגת הציבור, ואף-על-פי-כן כל המראה שראו עיני בביקורי זה להראש הרשמי של רבני ארץ-ישראל פעל עלי פעולה עזה ועמוקה מאוד. החכם-באשי בעצמו היה דמות מזרחית נהדרה באמת, דמות של אחד האבות הקדומים, כמו שאנו רגילים לדמותם לנו בדמיוננו. הוא היה גבה-קומה, זקוף, חיתוך כל פניו קצת גס, אך תוארו בכלל נאה, אצילי, זקנו מגודל, הדור מאוד בלבוש השרד הרשמי: גלימה רחבה מקושטה ברקמת-כסף סביב הצוואר, מצנפת משי יקר צנופה סביב פארו ועליה רצועה של בגד ארוג כסף. גם מושבו כולו היה נאה מאוד. בית-משכנו היה אמנם בניין ישן, פשוט, כרוב בנייני הארץ בזמן ההוא, אך רחב-ידיים, לפחות לפי המושגים של הימים ההם בארץ-ישראל, ולמן מדרגות הבית בחוץ וממסד ועד הטפחות של כותלי הבית בפנים הכול היה מבהיק מניקיון וטוהר. על הרצפה היו שטוחים שטיחי-צמר מזרחיים יקרים נפלאים בזוהר צבעיהם וגוניהם וביפי ציוריהם, והספות סביב לכותלי הבית היו מצופות יריעות-בד לבנות, זכות כשלג לטוהר. בסף הבית עמד על משמרתו שמש בעל צורה, לבוש בגדי-שרד, חגור חרב על מותניו.

ובתוך הדלות והמסכנות הכללית של היהודים בארץ-ישראל נדמה לי זה עוד יותר יפה ממה שזה היה, ולעומת השפלות הכללית של הציבור היהודי בארץ-האבות נדמה לי זה עוד יותר נהדר ומפואר ממה שזה היה, ובמעמד-נפשי אז נצנץ לפני עיני ברק אור של שררה יהודית, של שלטון יהודי. עוד לפני שנה, בשבתי בפאריז, כשקראתי דבר מינויו של החכם-באשי הר"מ פאניזיל ופרטי מאמר השולטן, המקיים אותו בשררתו, כתבתי מכתב ל’החבצלת' ואמרתי שם כדברים האלה לאמור:

‘יקר וקדוש לנו כבוד ראש רבני ארץ-ישראל, כי בכבודו כבוד ארצנו וכבוד העם אשר בחר בו, ועל כן מקצה ארץ רחוקה אשלח אל הדר כבודו את ברכתי, ברכת עבד אל אדוניו, ברכת תלמיד אל רבו… על ראש רבני ארץ-ישראל להנהיג את עמו בחוזק היד ובעוז רוח, להראות קשה את האיש אשר יעיז למרות בקולו’ (ה’חבצלת', ר“ח חשון תרמ”א).

אלה הדברים כתבתי מהעיר פאריז, ממרכז החירות של אירופה כולה, אלה הדברים יצאו מפי אני, אני הניהיליסט הרוסי, אני שהחירות הפרטית של האדם היתה בעיני תכלית האושר! אלה הדברים של הכנעה, של עבדות, של ויתור גמור על חירותי, יצאו מעמקי לבי עוד בשבתי במרכז החירות, מפני שיחד עם רוח החירות שאפתי בזה המרכז גם את רוח המדיניות של אומות העולם, וחשתי, שלמפעל כל-כך עצום וקשה כיצירה מחדש של אומה פזורה נצרך שלטון מרכזי חזק, ולרגשי זה נתתי ארשת-שפתיים באותו המכתב באלה הדברים:

‘נלמוד-נא לשמוע בקול ראשינו, אם יש את לבנו באמת לחיות חיי עם, כי רק העם החזק ואשר הסכין לשמוע בקול ראשיו, רק עם כזה יעמוד במלחמה בפני אויביו ורק עם כזה יצליח לשוב לחופשו, ורק לעם כזה המשפט לקוות לתחייה, ורק עם כזה יחיה, כי באין כוח לא יחיה עם ויקהת עם לראשיו כוחו… ובדבר הזה נראה לגויי אירופה כי יכול נוכל גם אנו לחיות חיים מדיניים, ושקר בפי שונאינו האומרים כי היהודים אינם מסוגלים לחיים כאלה… ניכון-נא לקראת החיים החדשים! נלמוד-נא לאט-לאט את תורת החיים המדיניים אשר שכחנו באלפי שני גלותנו. נלמוד-נא למוד, והיה כעלות השחר על שמינו והיינו אז לאנשים אשר נוסו במסות החיים המדיניים’…

כל זה כתבתי לפני שנה מהעיר פאריז, וכשחזיתי עתה בעיני את זה החכם-באשי ביופיו, נדמה לי באמת, כי לפחות במידה דלה נתקיימה ברכתו של יעקב אבינו: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. כל חושי המדיני ערג לשלטון יהודי מרכזי בירושלים, ונדמה לי, כי זו השררה הרשמית שיש כבר לנו תוכל לשמש להמטרה, והייתי מוכן ומזומן לוותר על כל חירותי, להיכנע לזו השררה אפילו אם היה תהיה קשה, גם אם תעבור את הגבול – אם רק תעשה מה שצריך לתחיית האומה.

בזה הרגש, באלה המחשבות קמתי ונפטרתי מלפני החכם-באשי.

*

משאר שלושת ימי חול-המועד לא נרשם בזכרוני כלום. כנראה שום דבר חשוב לא אירע לי בהם. אבל לילה גדול באמת, גדול לי וגדול לכל התחייה הלאומית שלנו, היה זה הושענא-רבה.

בערב הושענא-רבה, בנטות היום, הלכנו אני ואשתי, לביתם של האדון והגברת פינס, ונתקבלנו שם משניהם בחביבות רבה וידידות גדולה, ואחרי תפילת ערבית בבית-הכנסת ואחרי סעודה כיד… הגברת פינס בשעתה נכנסתי בדברים עם הרי"מ פינס על-אודות תחיית הלשון בדיבור-פה, והוא הסכים לי מיד, ולא עברה שעה קצרה עד שכרתנו שנינו ברית בתקיעת יד וברגש חגיגי מאוד לדבר רק עברית, לא בלבד אנו שנינו בינינו לבין עצמנו, אלא עם כל אדם מישראל ששומע עברית, לעשות את הלשון העברית לשון-הדיבור בעברית בין כל פינות העם בארץ-ישראל, ולא להירתע לאחור מפני כל מעצור.

במקום אחר¹ ביארתי, עד כמה היה הדבר הזה קשה ואינני רוצה לחזור כאן על הדברים שנית. שם סיפרתי כמו-כן, כי האדון פינס בכל כוונתו הרצויה, בכל דבקותו ברעיון תחיית הלשון ובכל תשוקתו לעזור להוציא לפועל את המעשה הגדול הזה, לא מצא בנפשו העוז שהיה צריך כדי לעמוד בניסיון, בפרט בפני ליצני הדור והמלגלגים מתוך ידידיו, ואם אמנם אתי דיבר תמיד עברית, אך בכלל לא קיים הברית שכרתנו – וביתו נשאר כל ימיו בית לא-עברי, והוא בעצמו סח כל ימיו עם רוב מכריו וידידיו ובניו וצאצאיו ‘אידיש’. ואף-על-פי-כן אני מכריז זאת פה, כי הסכמתו להדבר וכריתת הברית בינינו היה מעשה רב, שאין ערוך לגודלו וחשיבותו לתחיית הלשון. בשעת השיחה שלנו על-אודות תחיית הלשון ובשעת כריתת הברית בינינו עמדו אנשים ממקורבי האדון פינס, ולמחרת בבוקר פשטה השמועה על-אודות המעשה הזה בקרב הציבור הירושלמי, ונהיה למאורע היום, והאדון פינס היה אז האדם היותר חשוב והיותר נכבד בתוך זה הציבור, ולכן קיבל המעשה הזה בעיני כל הציבור צורת מאורע רציני מאוד. איש לא יכול לאמור על מעשה שעשה האדון פינס, שהוא מעשה ילדים. הכול חשו, כי איזה דבר מתהווה, כי בזה ליל הושענא-רבה נפתח דף חדש בספר דברי-הימים של ישראל על אדמת האבות.

תחיית הלשון העברית בדיבור-פה בארץ-ישראל, בדרך ציבורי, התחילה בזה הלילה, ליל הושענא-רבה שנת תרמ“ב, בביתו של הרי”מ פינס.

הסכמתו בגלוי ועזרתו, בפרט בזמן הראשון, חיזקו את רוחי ותמכו את ידי על הדרך הקשה, שהיה עלי ללכת עליו.

 

ט    🔗

[כך נוצרה שיטת ‘עברית בעברית’]

בשני הימים שהתארחתי אצל האדון פינס סחנו בינינו לבין עצמנו הרבה, ובאלה השיחות נתגלגלו הדברים בינינו על כל מה שיכול לעניין אותו על אודותי ואותי על אודותיו, ונתקרבנו זה לזה ברוח, ונתחזק בקרבי הרושם, שנקלט במוחי בביקורי הראשון אליו, והוא כי גם אם יש מקצת אמת בהטענות ששמעתי עליו, הוא לעת-עתה האדם היחיד בארץ-ישראל, שעל-פי השכלתו, הישגיו ורגשותיו יש תקווה ממנו להרעיון הכללי של התנועה הלאומית ויכול נוכל לעבוד יחד למטרה זו. הרי"מ פינס היה, כמו שכבר אמרתי, אדם גדול בתורה ובחכמה, ובאמרי ‘בחכמה’, כוונתי להחכמות החיצוניות של זמננו. אף-על-פי שמעודו לא למד בבתי-מדרש למדעים, עמוֹד עמד על מדרגה גבוהה גם בהשכלה הכללית. ידוע ידע היטב לשון גרמנית, והיה בקי בספרות הגרמנית, והיתה לו ידיעה רחבה בחכמות הטבעיות. במה שנוגע לאמונה, הנה הוא היה מכריז את עצמו מאמין, אך אמונתו היתה מופשטה מאוד. האמן האמין באלוהות כוחית, בכוח אלהי בורא ויוצר הכול, לא בדעת ולא ברצון, אלא בטבעו הקדום, אבל, הוא היה אדוק במסורת אבות. מסורת האבות, כולה, כמו שנשתלשלה בקרב האומה הישראלית מדור לדור, היתה חביבה עליו ויקרה לו והיה משוכנע בלב תמים, כי עלינו לשמור אותה ולקיים כל מצוותיה בלי בדיקה יתירה במקורן האלהי, ולכן היה זהיר בשמירת כל מנהגי היהדות המסורה, כמו שהיא מקובלה ונהוגה אצל כלל ישראל, והאמין, כי דת נצרכה להמון העם בכלל, והדת היהודית היא צורך הכרחי לקיום האומה הישראלית, לפחות עד הגאולה המקוּוה.

דעותיו אלה גרמו, שהוא היה נוטה להרבנים בכלל והיה מהפך בזכותם ומשתדל להגן על כבודם. ובהיות שבטבעו לא היה אוהב להתנהג בשררה ולפסוע על ראשי עם קודש, לכן כשבא לירושלים, שלוח מהוועד להקמת זכר למשה מונטיפיורי, ומצא שם את קרובו ר' יוסף ריבלין, שהיה סופר הכוללים של האשכנזים ויד-ימינו של רב עדת הפרושים אז, ר' ישראל סלנט, ויתקרב יותר מן המידה הראויה לקרובו זה ויתארח אצלו ויקבע דירתו בביתו, ובזה נחתם גזר-דינו של האדון פינס, שלא יצליח במשלחתו החשובה אז, כי מעשהו זה הכהה ברגע אחד את זוהר התפארה, שהאצילה עליו משרתו בתור בא-כוחם של יהודי אנגלית, יהיה בעיני הקהל ‘קרובו של ר’ יוסף ריבלין‘, שהוא היה בימים ההם שנוא כמעט לכל הציבור הירושלמי, גם לכיתת הקנאים הקיצונים של הרב מבריסק, וגם להמון העם, וגם למתי-מעט ה’משכילים’, ולא היה אהוב גם להספרדים. ועם ההוצים, לקה הכרוב, והרי"מ פינס גם הוא נהיה שנוא לשני הקצוות: הקנאים בני סיעתו של הרב מבריסק, שהרגישו בו בפינס, שאין תוכו כברו בענייני אמונה ודת, מצאו בזה מקום לגבות ממנו חוב התקרבותו לאנשי ריבם, סיעתו של ר' ישראל סלנט, ויכריזו את פינס אפיקורוס וכופר ויוציאו עליו גם לעז ודיבות רעות, מכוערות, בענייני נשים. וה’משכילים‘, שבראשם עמד ר’ ישראל-דוב בעל ה’חבצלת' וחברו וידידו אלעזר רוקח מצפת, הקדישו עליו מלחמה, מפני כי נכזבה תוחלתם ממנו, שימצאו בו עזר נגד הממונים. ולהספרדים לא היה רצוי, מפני שלא הראה את עצמו כיהודי סתם העומד מעל להקרע בין שני חלקי העם, אלא כאשכנזי מפורש בכל דבר. זה היה אז מעמדו הרוחני של האדון פינס בירושלים. ואף-על-פי שבהרבה מהתרעומות עליו, בפרט של ה’משכילים', אי-אפשר היה להצדיקו כליל, אך ראה ראיתי, כי לא בכוונה רעה עשה מה שעשה, וכי על כל פנים בעניין רעיון התחייה הלאומית הוא היותר מבין והיותר מרגיש והיותר רוצה לפעול בזה, ואחליט להיות אתו בידידות ולהשתמש להמטרה העיקרית בהכוח, שעל-ידי משרתו היה לו עוד אז בקרב הציבור היהודי בארץ-ישראל.

למחרת החג, כששבנו לביתו של בעל ה’חבצלת‘, ראיתי את פניו, כי איננו עמי כתמול שלשום. התקרבותי להאדון פינס לא היתה רצויה לו ביותר. ובכל-זאת התחלנו לעבוד יחד בעריכת גיליון ה’חבצלת’ של השבוע. העיתונים היהודים מאירופה, שהגיעו בימי החג, הביאו חדשות מכל קצוי רוסיה ומרומניה, כי תנועת ההגירה, שנולדה בקרב היהודים באלה שתי הארצות בעקב הפרעות, הולכת ומתפשטת בכוח שאין לעצור בו, וההתעוררות ללכת לארץ-ישראל מתחזקת מיום ליום, וחברות מתייסדות בערים רבות מאנשים אמידים, שהם מוכנים ומזומנים לבוא לארץ-ישראל, לייסד מושבות ולעבוד אדמתה בזיעת-אפם, אך חברת ‘כל ישראל חברים’ מאמצת את כל כוחה להסיר את לב ההמונים האלה מאחרי ארץ האבות. ואכתוב מאמר שני של קריאת-תגר על החברה, וזו המלחמה בחברת ‘כל ישראל חברים’ היתה אז בעיני מלחמת-מצוה היותר קדושה, כי ראיתי בה, בהחברה הזאת, אויב חזק ומסוכן לרעיון התחייה הלאומית בארץ-ישראל, יען כי בזמן ההוא עוד היה להחברה זוהר תפארה בעיני היהודים בכל תפוצות הגולה, ובעיני ‘גדולי’ עמנו היו דבריה באמת כדברי האורים והתומים, בפרט בכל מה שנוגע לארצות המזרח.

ועל האמת צריך להודות. ועד חברת ‘כל ישראל חברים’ היה בוודאי יותר מכולנו בן-סמך בעניין מעמד הדברים בארץ-ישראל. מנהלי בתי-הספר, שהיו לה להחברה בהרבה ערי ממשלת תורכיה, היו מודיעים להוועד תדיר, וקצתם בידיעה אמתית, מספקת, את מעמד העניינים בממלכה זו ומנהגי הממשלה בכל מקצועות הנהגת המדינה. ומנהלי בית-הספר לעבודת האדמה ‘מקוה ישראל’ אצל יפו, במשך עשר שנות קיומו של בית-הספר הזה, האירו את עיני הוועד על מעמד העניינים בארץ-ישראל לכל פרטיהם. ואין ספק בדבר, כי בקצת טענותיו של ועד החברה, בפרט במה שנוגע להמכשולים שיפגשו היהודים כאן מצד הממשלה, היה הרבה מהאמת. אנו כולנו, למן בעל ‘השחר’ ועד כל שאר ה’לאומיים', וגם אני בתוכם, שיצאתי אז לריב את החברה ולהפוך בזכותה של ארץ-ישראל, היינו בורים גמורים בעניין זה, ובהתלהבותנו הלאומית הוכו עיני שכלנו בסנוורים ולא ראינו את האמת המרה שבטענות הללו, ודחינו הכול בקש, בקלות-דעת כמעט מבהילה, בתשובות שאין בהן ממש. ואף-על-פי-כן, הנה הורו דברי-הימים הלכה למעשה, באמרי שפר של הצלחת היישוב החדש, ובשפה ברורה של המאורעות הגדולים של שנה הנוכחית, כי אנו העיוורים היינו שתומי-העין האמיתים והיטבנו לראות, והוועד של החברה, היודע, הפיקח, הוא היה הסומא ולא ראה נכוחה! כי בחיי העמים יש רגעים של דברי-הימים, שלא הפיקחים, הרואים את הדברים במראה של המציאות, מסוגלים להביא להעם הישועה שהוא צריך לה באותם הרגעים, אלא דווקא אותם העיוורים, החוזים מבעד להמחיצה העכורה של זו המציאות.

וזו אחת ההלכות בדברי-הימים של העמים, שנתעלמו בזמננו מגוי גדול, חכם ונבון, והוא שהביא את זה הגוי הגדול לידי טירוף-דעת, לידי שיגעון איום, שזעזע את כל האומות העולם לעמוד יחד בקשרי המלחמה ולא להירתע לאחור משום דבר עז – עד שיתרפא הגוי הזה משיגעונו, והסכנה המרחפת על כל העמים תחלוף כליל מעל הארץ.

הגרמנים הם חכמים מחוכמים בכל דבר מדע הגיוני. יורדים הם לעומקה של כל הלכה מדעית לפי כל חוקי ההיגיון, מנתחים כל דבר בתער ההיגיון הדק היטב, ומעלים מסקנות הגיוניות שעל-פי השכל ההגיוני אין בהן כל מום. אבל הם תתרנים אמתים בחוש הריח של הנפש, בפרט של נפש העמים. בוודאי, גם חכמת-הנפש הם מנתחים בתער ההיגיון היבש שלהם, אך הם אינם חשים אותה, אינם רואים, כי הנפש, בפרט הנפש הכללית של עם, עומדת מעל לכל חוקי ההיגיון היבש, בייחוד בשעת חירום לאומי.

יובל שנים הכינו הגרמנים את המלחמה הגדולה, שנועדה לעשותם השליטים בכיפה. שנה אחר שנה הזדיינו בכלי-זין יותר ויותר מתוקנים, וסדר סידרו הכול בדייקנות גרמנית לכל דקדוקי דקדוקיה. אף חשוב חשבו חשבונן של אומות העולם על-פי כל חוקי ההיגיון – ופה נכשלו. ההיגיון השכלי חייב, כי בלגיה הקטנה, החלשה, תיבהל מפני כוחו של הגוי העצום הגרמני ולא תעמוד בה רוח העוז להתייצב לשטן על דרכו של הצבא הגרמני ולעכבו על גבולה אף לרגע אחד. וההיגיון השכלי חייב עוד, כי אנגליה ה’תגרנית‘, כשיראו לה הגרמנים, שהיא תוכל לעשות ‘עסק’ טוב ולבוא על שכרה אם תניח להם להגרמנים לבלוע את צרפת בלגימה אחת, זו אנגליה התגרנית לא תפקפק ותקפוץ על ה’עסק’ ותתן לה לגרמניה לעשות בצרפת ככל אוות נפשה, וזה השכל ההגיוני בעצמו פיתה את צירה המחוכם של גרמניה במדינות המאוחדות של אמריקה להשתכנע, כי זו האומה של ‘דולארים’, שגם אצלה, לפי מה שהוא ראה אותה, ה’עסק' קודם לכל דבר, לא תשתטה לעזוב את המעמד הנעים להתענג על רוב שלום ורוב עסק. כל זה חייב באמת השכל הישר, ההגיוני. אבל הנפש, הנפש הלאומית של אלה העמים, היא בזה לכל אלה החשבונות ההגיוניים של הגרמנים, נגד כל היגיון של המציאות המרה קפצו העמים לתוך המלחמה כמעט בידיים ריקות, בלי הכנה, בלי נשק, בלי סדר.

גם ועד חברת ‘כל ישראל חברים’ ידוע ידע היטב את ענייני ארץ-ישראל, אך סכול סכל את הנפש של עם ישראל. הוא כפר בעצם מציאות נפש של עם ישראל. כאותם בני הגולה על נהר כבר שקראו: ‘יבשו עצמותינו’ – כן הכרז הכריז ועד חברת ‘כל ישראל חברים’: ‘מתה נפשו הלאומית של מי שהיה עם ישראל, ועתה לא נשארו ממנו אלא אישים יהודים נרדפים על צוואריהם בשביל דתם, ורחמינו נכמרו על אחינו בדת אלה, ורוצים אנו לחלצם מהמיצר בארצות ששם הם נלחצים ולהביאם למקום שהשכל ההגיוני נותן, ששם יחיו חיים טובים בתור אישים בתוך עם אחר’. ובידיעות של שכל יבש טענו על אותם העיוורים, המשוגעים, שבאו להחיות מתים. אך הנפש הלאומית של עם ישראל, שלא מתה, אלא עממה תחת אפר הגלות בזה להידיעות הנכונות של הוועד ולכל חשבונותיו ההגיוניים, ומה שעל-פי השכל הישר, ההגיוני, היה כמעט דבר מהנמנעות, יצא לפועל בכוח הנפש הלאומי.

אלה המחשבות, שבהן אני מוצא עכשיו פתרון להחידה, שהעיוורים היטיבו לראות והפיקחים שגו ברואה – המחשבות האלה לא עלו על דעתי אז, כשקשרתי המלחמה בה’חבצלת' על ועד החברה. בזמן ההוא עוד לא ידעתי את כוחה של הנפש הלאומית מה גדול הוא וכמה נפלאות הוא יכול לעשות. רק כעין בת-אור מנוגה כוח הנפש הלאומית חזיתי כבר אז וחשתי, כי על אדמת האבות יוכלו היהודים לגבור על הרבה מכשולים, אך כל גבורתה של סגולה זו עוד לא הרגשתי אז במלואה, ועל טענות ועד חברת ‘כל ישראל חברים’ נגד התיישבות היהודים בארץ-ישראל השבתי גם אני, כמו שאר חברי, שיצאו אז לריב אתו, בתשובות שקצתן ענו בנו שאין אנו יודעים את מעמד העניינים בזו הארץ. ואני אומר עתה: גם זו לטובה. טוב שלא ידענו את מה שידע ועד החברה, וטוב שוועד החברה היה חשוד בעינינו באיבה להארץ ושבשביל איבה זו הוא מוציא לעז על הארץ, כהמרגלים בשעתם. מי יודע? אפשר, כי אילמלא היה המעמד האמיתי גלוי לעינינו, כמו שהוא היה גלוי לעיני החברה, כי-אז אולי נפל לבנו בקרבנו והיינו נרתעים לאחורינו.

*

באותו השבוע נהייתי ‘בעל-בית’ בירושלים.

שכרנו לנו דירה, ופרשנו מעל שולחן בעל ה’חבצלת', ונתחיל לחיות חיי ‘בעלי-בתים’ בפני עצמנו.

דירתנו היתה בחצר קטנה בקצה מבוא מקורה, אפל, בקרבת הר-הבית, שבתוך קירותיו מימין ומשמאל אתה רואה כעין פתחים סתומים באבנים ועפר, ומראה להם כפתחי חנויות חרבות מזמן קדום, והיהודים בירושלים אומרים, כי אלה הן ה’חנויות' אצל המקדש, שנזכרו בתלמוד. בירכתי זה המבוא האפל היתה כעין נקרה פתוחה למערה, ודרך אותה הנקרה בסולם צר היו עולים אל חצר, שהיו בה שלושה חדרים, חדר חדר לבדו, פתוחים כולם אל החצר, כמנהג רוב הבתים אז בארץ-ישראל. באחד אלה החדרים, היותר צר ודל, דרה משפחה יהודיה ספרדית, ושני החדרים האחרים שכרנו אנו לנו.

ובשכנות קרובה זו עם המשפחה היהודיה הספרדיה הזאת הספקנו לראות בעינינו במהר, עד כמה היהודים הספרדים אוהבים הניקיון ועד כמה הם מדקדקים בדבר זה אפילו במקום צנעה, בחדרי-חדרים. זו היתה משפחה ענייה, שבקושי הרוויחה לחם צר ומים לחץ, ואף-על-פי-כן, רצפת החדר היתה נקייה מרוב רחיצה ומירוק ושטיפה במים כמעט בכל יום, וכל החדר האפל היה כמעט מבהיק מטוהר לבנת הסיד של הכתלים, וכל כלי תשמישי הבית והתבשיל היו באמת נוצצים בטוהר ניקיונם.

הזכרתי פרט זה כאן דרך-אגב, מפני שהוא היה אחת הסיבות, שפעלו עלי בדבר התייחסותי אחר-כך להספרדים והאשכנזים.

*

כשהתחלתי עתה בחיים קבועים בירושלים, עמדה לפני מיד השאלה: באיזה דרך אבחר בנוגע לענייני הדת, ואחליט לנהוג בכלל בדרכי היהדות המקובלה, ולא בלבד שביתנו יהיה בית כשר, אלא שאשמור כל מנהגי היהדות המקובלה. זה היה קשה עלי ביותר, מפני צד הצביעות שבדבר, שהיא המידה שאני שונא מעולם תכלית שנאה. ואצלי היתה זו הצביעות הדתית מגונה בעיני יותר מאשר אצל האדון פינס, מפני שלו היתה התנצלות אמיתית – החיבה למסורת האבות, מה שלא היה לי. ואף-על-פי-כן, מצאתי לי היתר לשם שמים, להתנהג בהחיים הדתיים של היהדות המקובלה. את דעותי בענייני אמונה ודת לא העלמתי ולא הסתרתי משום אדם למען כחש, אך קבל קיבלתי עלי בזו השעה ברצון את מרות הדת של האומה, כמו שקיבלתי ברצון באותה שעה את מרות השלטון של החכם-באשי בכלל, משום שנדמה לי אז, כי על-ידי הוויתורים האלה מצד ה’משכילים' יעלה בידינו להשיג את האחדות והמשטר הנצרכים במלחמת התחייה הלאומית. עוד בשבתי בהעיר פאריז דיברתי במכתבי לה’חבצלת' על-אודות שאלה זו וקראתי תגר על בעל ה’חבצלת' וחבריו, שהם רבים עם הממונים והרבנים בגלל ה’השכלה‘, ואמרתי, כי עלינו לוותר על הכול, אפילו על ההשכלה, בשביל האחדות הנצרכה לנו. ‘חדלו לכם אדוני מן ההשכלה’ – קראתי במכתבי בה’חבצלת’ תרמ“א, ט”ז מרחשוון, והוספתי: ‘אחדות דרושה לנו, אחדות גמורה וחלוטה!… מה ההשכלה וכל טיבה בפני חיי האומה?’ וכשהתחלתי את חיי בירושלים, היה זה דבר טבעי בעיני שאקיים בעצמי מה שדרשתי מזולתי, ולא נרתעתי לאחור אפילו מפני הכיעור של הצביעות. ומעיד אני על עצמי עדות כשרה ונאמנה, כי הרבה שנים עשיתי בזה כל מה שהיה בכוחי. שמרתי שבת מחללו, הנחתי תפילין והתפללתי בכל יום אפילו בצנעה, בביתי, וכך בכל שאר מנהגי יהודי דתי. אמרתי: אלה הם חוקי המדינה שלנו, ועלינו לקיימם אפילו אם אינם רצויים לנו, אפילו אם אינם נכונים בעינינו, עד שיבוטלו או ישתנו בדרך חוקי, כמו שבני כל האומות עולם מקיימים את חוקי המדינה שלהם, אפילו אם אינם מסכימים לה, כל זמן שהשלטון החוקי לא ביטל אותם. ולא זו בלבד, אלא שהתאמצתי בכל מה שיכולתי להידמות גם בחיצוניותי לכל הציבור היהודי בארץ-ישראל. גידלתי זקני, פשטתי את מלבושי אירופה ולבשתי ארוכים כמנהג היהודים וחבשתי לראשי תרבוש במקום כובע אירופי, והתהלכתי בחוצות ירושלים, בפרט בשבתות וימים-טובים, עטוף בטלית מצויצת כהלכה. כך נהגתי ימים ושנים – עד שנוכחתי, כי הכול לשווא!

*

מלבד עבודתי הספרותית ב’החבצלת' לא מצאתי לי שום פעולה ממשית, שתהיה בה איזו תועלת להמטרה העיקרית. גם בדבר תחיית הלשון לא היה לי מה לעשות, זולתי לדבר עברית בבית עם אשתי ועם האנשים שנפגשתי אתם מעת לעת. אך פעולה זו לא היתה מספקת בעיני. חשתי כי הכול תלוי בהצלחת הדבר בפי ילדים של דור חדש, אך זה הדור החדש עוד לא היה. הוא היה כבר בדרך, אך יכול לא יכולתי לעשות כלום כדי להחיש בואו. התרעמתי על מעשי בראשית, שאין אשה יולדת אלא לרע"א יום, קינאתי באדם וחוה, שהיו עולים למיטה שניים ויורדים ארבעה. אך בכל קוצר-רוחי לא יכולתי אלא לחכות.

ואולם מלבד הצער של התוחלת הממושכה, ראה ראיתי, כי אפילו על הצד היותר טוב, על-ידי הדור החדש בלבדו לא יתפשט הדיבור העברי אלא לאט-לאט. כדי למהר את קדמת התחייה של הלשון העברית בדיבור-פה צריך להשתמש בהילדים שכבר ישנם בארץ ולתת הלשון בפיהם. אך את אלה הילדים, מי יתנם בידי? לפני שנה, באחד ממכתבי מפאריז לה’חבצלת‘, אמרתי, כי מהראוי שבהחדרים ובתי תלמוד-תורה והישיבות בארץ-ישראל ידברו המורים להתלמידים בעברית, וישיב בעל ה’חבצלת’ על דברי, כי זו – תפילת-שווא! ועתה ראיתי, כי צדק בעל ה’חבצלת'. ראיתי כי אי-אפשר להטות את הממונים על בתי-הלימוד בארץ-ישראל להנהיג בהם את הלשון העברית בדיבור-פה בין המורים והתלמידים.

אך בדבר זה באה העזרה פתאום ממקום שלא פיללתי.

ביום סגריר אחד מימות הגשמים בחודש טבת נכנס אל ביתי אדם וידבר אלי עברית ויאמר: שמי נסים בכר, ושלוח אני מחברת ‘כל ישראל חברים’ לפתוח בית-ספר לבנים בעיר זו, ואבוא אל אדוני להציע לפניו להיות מורה הלשון העברית בבית-הספר שלי. ואען לו: ברצון הייתי מקבל הצעת אדוני אילמלא היה הדבר אפשר. אך כמדומני, שזה אי-אפשר, יען אני לא אוכל להסכים אלא בתנאי מפורש זה: דבר אדבר להתלמידים רק בעברית. שום לשון אחרת לא ישמעו התלמידים מפי, ובשום לשון אחרת לא אתן להתלמידים לדבר לי.

– לכן באתי לאדוני בהצעתי – השיב האדון נסים בכר. – שמוע שמעתי על אודות אדוני ועל מחשבותיו בדבר תחיית הלשון, ואף אני רוצה בזה, והנה אתן לאדוני האפשרות להוציא רעיונו לפועל בבית-הספר.

ואסכים, אף-על-פי שהשכר אשר קצב לי האדון נסים בכר היה דל מאוד: חמישים פראנק לחודש בעד שש שעות של לימוד ליום. אך עלי להגיד, כי גם השכר המועט הזה נתן האדון נסים בכר בגניבה, כי בתקציב החברה לא נקבע כלל סכום מיוחד למורה עברית. נקבצו מאתיים פראנק לשני ‘חכמים’ ללימודי הדת, ויגנוב האדון נסים בכר חמישה ועשרים פראנק לחודש מכל אחד מהם ויקדש את גניבתו זו לשכר-לימוד למורה הלשון העברית!

כך נוצרה שיטת עברית בעברית, וככה הוחל הדיבור בעברית בין מורה לתלמידיו בזמננו. ולהאדון נסים בכר אנו חייבים הכרת-טובה עמוקה בעד מעשה רב זה בדברי-הימים של תחיית הלשון.

 

י    🔗

[‘אני בדרך רשמי, חוקי, אזרח ירושלים’]

דבר אחד התחיל מציק לי עתה מים ליום יותר:

בארץ אבותי אני נכרי, נתין לא של ממשלת זו הארץ, אלא של ממשלת ארץ נכריה!

עוד לפני צאתי מאירופה החלטתי, כי בבואי לארץ-ישראל אפרוק מעלי נתינות רוסיה ואהיה לנתין תוגרמה. אבל עד כמה שאני זוכר עתה, הסיבה העיקרית להחלטתי זו היתה אז יותר השנאה העזה להממשלה הרוסית העריצה, צוררת ישראל. אך למן היום שדרכו רגלי על אדמת האבות התחיל רגש שנאה זו לסוג אחור מפני רגש אחר, הרגש המר, שאני נכרי כאן, שמהצד החוקי של דיני המלכות אינני אזרח הארץ הזאת.

אחרי ימים אחדים לבואי ירושלימה דיברתי על זה עם האדון פרומקין, ואבקש ממנו להורות לי הדרך להשיג בדרך חוקי, על-פי דין המלכות, נתינות תורכיה, אך ר' ישראל-דוב פיתה אותי לשוב ממחשבתי זו, ובקול של ידיד ויועץ נאמן אמר לי:

– חלילה ידידי, חלילה לו מעשות זאת. כבודו איננו יודע כמה קשים החיים בתורכיה ל’רעאיה' (בערבית: נתין הממשלה התורכית) ומה טובים ונעימים הם ל’חמאיה' (בערבית: חוסה, לאמור: מי שיש לו מחסה של ממשלה נכריה).

והניסיון היומי של ארבעת החודשים שעברו עלי למן אז ועד כה הורני, כמה מהאמת היה בדברי בעל ה’חבצלת' אלה.

כי ממשלת תוגרמה היתה, בפרט בזמן ההוא, ממשלה תורכית בכל משמעה המגונה של מלה זו. באמת זו לא היתה כלל ממשלה במושג הרגיל של עמי התרבות בזמננו, שהיא רואה כל זכות קיומה ומטרתה בעבודה לתקנת העם והארץ. כי-אם שלטון של חבר זדים עריצים, שכל מגמתם היא למוץ דמי העם ולהתעשר עד כמה שאפשר יותר מהר, קודם שיעלה בידי אחרים, על-ידי שוחד במקום גבוה, לדחותם ממצבם ולהתחיל הם מלאכת המציצה עד שידחום גם אותם עוד אחרים, באותם האמצעים בעצמם. ולכן היו כולם משתמשים בכוח משרתם אך רק לחמוס את העם, לעשות ולקחת בכוח הזרוע בכל פינה שהיו פונים. רק שבח אחד אפשר לאמור על זו הממשלה ועל פקידיה, כי לא היא בכללותה ולא כל אחד ואחד מפקידיה, לא הבדילו את היהודים לרעה בעניין זה. חמוס חמסו ועשוק עשקו לא את היהודים בלבד, אלא גם את עניי הערביים, ובפרט את ה’פלחים' (האיכרים הערביים עובדי האדמה). רק התקיפים שבהערביים, רק הם לא שתו כוס התרעלה מידי אלה הפקידים החמסנים, ראשית – מפני שרוב הפקידים היו הם בעצמם, ושנית – מפני תקיפותם, שמפניה היתה יראה הממשלה המרכזית בעצמה.

משלטון עריצים זה היה אפשר למצוא מחסה רק באחד משלושה הדרכים: (א) בנתינת שוחד; (ב) בהיותך נוצרי; (ג) בהיותך חמאיה.

כל המאמורים (פקידים, בערבית) של זו הממשלה, להבדיל באלף הבדלות, היו כולם, מקטן ועד גדול ועד הגבוה הגבוה עליהם, רודפי שלמונים, – ‘בקשיש’ בערבית. על המאמורים, הקטנים שבהם, הפקידים מהמדרגות התחתונות, אפשר היה ללמד זכות, כי הם היו מוכרחים לרדוף שלמונים, ומוכרחים בכוח הכלל הידוע: על פת לחם יפשע גבר. שכרם הקצוב מהממשלה המרכזית היה מועט מאוד: לירה תורכית (קצת יותר מארבעה דולארים) לשבוע היה נחשב שכר הוגן. ומזה השכר הדל היתה הממשלה מנכה כך וכך למאה בתואנות שונות, והשארית – היתה פורעת כשהיה לה במה לפרוע, כשהיתה הפרוטה בקופתה, וזה לא היה דבר תדיר. היו זמנים שהמאמור המסכן היה מקבל שכרו המועט אחרי שניים-שלושה חודשים, ובינתיים הלא היה צריך לחיות, היה צריך להספיק צורכי-ביתו, שהיו בכל זאת מרובים, כי הלא גם להקטן שבהם היו לפחות שתיים-שלוש נשים חוץ מפילגשים ועבדים, שפחות וטף. ומאין יקח זה המאמור המסכן כל הנצרך לפרנסתו, אם לא מהנתונים בידו לעשות בהם ככל אוות נפשו? וגם המאמורים הבינונים, ששכרם היה קצת יותר נאה, הנה כל הגדול מחברו היו גם צרכיו יותר גדולים ולכן היה גם יצרו יותר גדול, וגם הוא לא יכול כמעט להתקיים בלי שלמונים. אבל אפילו הגבוהים והגבוהים על גבוהים, ואפילו הגבוה על כולם, הווזיר הגדול, ואפילו הדר השלטון בעצמו ובכבודו, היו במחילה מכבודם, רודפי שלמונים. שום דבר, אפילו מה שחוקי הממשלה מחייבים, אי-אפשר היה להשיג מזו הממשלה בלי שוחד פחות או יותר גדול, לפי ערך העניין, וכמעט הכול, אפילו מה שהוא נגד כל חוקי הארץ. היה אפשר להשיגו אם השתמשת כראוי בכוח אבן-החן הידועה. ולכן אפשר לאמור, בדרך כלל, כי היהודים ואפילו נתיני תוגרמה, היו פחות נרמסים ברגלי הפקידים, מהפלחים הערביים, כי מי כהיהודי, מהיום שהוא חי בגלות לתת שוחד, ומי כמוהו יודע למצוא ולהשיג אבן-חן זו. אפילו עני שבישראל, אפילו מי שאין לו מזון סעודה אחת, מוצא מה שנצרך, כדי לתת שוחד להשררה.

אבל במי כל הדברים אמורים – בעניים המושלימים והיהודים נתיני תוגרמה. לא כן הנוצרים, – בנוצרים רעאיה אני מדבר, נוצרים ילידי הארץ נתיני הממשלה התורכית. הם עמדו תחת מחסה ה’בטריקיות' שלהם – רצוני לאמור: שררת ראש הכנסת הנוצרית, הקאתולית או היוונית – ובכל מקרה שהביא את הנוצרי במגע-ומשא עם המאמור התורכי, היתה הבטריקיה ממהרת ושולחת את הקאוואס שלה (השמש הרשמי לבוש מד ומזוין בחרב), ומפני הקאוואס הלזה של הבטריקיה היה להמאמור התורכי רגש כבוד במידה מרובה, ראשית מפני שהבטריקיה היתה מהנה את כל המאמורים הקטנים פחות או יותר ביד רחבה, ושנית, מפני שהבטריקיה היתה מרבה שלמונים ומתנות להמאמורים העליונים, והם חיו ‘ממנונים’ (מכירים טובה) להבטריקיה והיו עושים רצונה ובלי רחמים היו דוחים ‘מאמור’ קטן ממצבו, אם בא לפניהם קטרוג עליו מצד הבטריקיה, ושלישית, מפני שלכל בטריקיה בירושלים היה מליץ טוב לפני הממשלה המרכזית בהבטריקיה העליונה בעיר המלכות, שגם היא היתה משתמשת באבן-החן הכללית.

ואולם המחסה היותר ממשי, היותר עז, כמעט בלי גבול, מפני זו הממשלה והחמסנית היה – מעמד החמאיה, הוא נתין ממשלה נכריה. על החמאיה לא היתה שום שליטה לא בלבד להמאמור הקטן, אלא גם להמאמור העליון, ואפילו לממשלה המרכזית, ואף להשולטן בעצמו. בימים ההם היה כוחן של ממשלות אירופה גדול בתורכיה, וה’זכויות המיוחדות‘, Capitulations בלעז, עמדו בעצם תוקפן, וכל הממשלות הנכריות הקפידו עליהן ושמרו עליהן שמירה מעולה, ועל כל עבירה היותר קלה, שעברה עליהן ממשלת תורכיה או אחד מפקידיה, נידונו ממשלות הנכר אתה בכל חומר הדין ונפרעו ממנה בלי כל ויתור. על-פי אלה הזכויות המיוחדות של ממשלות הנכר לא היה שום פקיד מפקידי הממשלה התורכית, שום שוטר קטן או גדול, רשאי לנגוע בחמאיה בשוק ולא להיכנס אל ביתו אלא ברשות הקונסול שלו, וממילא מובן כי זו הרשות לא היה הקונסול נותן על נקלה. וכשהיה כבוד הקונסול נותן הרשות, שהיתה הרשות התורכית מבקשת, לא היה בכל זאת מאמין לה והיה שולח עם השוטר התורכי את הקאוואס שלו, ורק אתו יחד היה השוטר יכול להיכנס לפני ולפנים אל ה’מקדש’ של החמאיה, ורק בפניו של הקאוואס יכול השוטר התורכי לחפש בבית החמאיה או לנגוע בהחמאיה או בכל אשר לו, ואם חלילה עבר שוטר תורכי על מפתן בית החמאיה שלא ברשות הקונסול ושלא בפני הקאוואס, הרי התחייב בנפשו, כי נדחה ממצבו תיכף ומיד. ולכן היה ב’זאבט' (השוטר התורכי) ירא מפני החמאיה ממש כמו מפני שד-בלהות. את החמאיה לא יכלה הממשלה התורכית להביא לדין אלא בהסכמת הקונסול, ואם הסכים הקונסול, לא היתה לה להרָשות המשפטית התורכית רְשות לשים את החמאיה הנאשם במשמר תורכי, ולא היה בית-דין התורכי רשאי לשפטו אלא בפני בא-כוחו של הקונסול. כל אלה הזכויות של החמאיה עשו, שכל נתין ממשלה נכריה בתורכיה לא ידע כמעט שום עול מלכות עליו והתענג על חירות גמורה יותר מאשר בארצו, אפילו בארץ היותר חופשית. ודבר טבעי הוא, שמבחינה זו לא היו ממשלות הנכר עושות שום הבדל בין נתיניהן, ואפילו ממשלת רוסיה, שבארצה היא היתה גוזרת על היהודים גזרות רעות והיתה מבדילה אותם לרעה משאר נתיניה, גם היא הייתה תובעת גם זכויות נתיניה היהודים בכל חומר הדין לא מאהבה ליהודיה, אלא מפני כבוד הנתינות הרוסית. כל פקיד ופקיד של תורכיה היה צריך לדעת, כי בנתין רוסיה אסור לנגוע הנגיעה היותר קלה, ויהי הנתין אפילו יהודי.

זה טיבה של הממשלה התורכית, שכל פקידיה היו רודפי שלמונים ושלא היתה לה שליטה על הנכרים, היה לנו לישועה בעבודתנו לתחייתנו הלאומית. אילמלא שתי אלה, לא יכלו להשתקע בארצנו אפילו רבע ממספר שבי הגולה, ששבו אליה בארבעים השנים האלה, ולא יכולנו לייסד אפילו מושבה אחת, כמו שאבאר זאת בהמשך הדברים. ולהיחיד הנכרי היה מעמד החמאיה בתורכיה באמת גן-עדן.

ולי בפרט היה אפשר ליהנות מזה המעמד המאושר של ‘חמאיה’ עוד ‘ביתר שאת ויתר עוז’. כבר אמרתי, כי גם ממשלת רוסיה הגנה על זכויות נתיניה בארץ-ישראל כמעט בלי שום הבדל בין לא-יהודי ויהודי, ורוסיה היתה אז המעצמה היותר תקיפה בתורכיה, שמשה המדינית של צרפת כבר שקעה בסיבת מפלתה לפני גרמניה בשנת השבעים, ושמשה של גרמניה, שהיתה כבר מבהיקה בעולם, עדיין לא הגיעה למרום גובהה, ובייחוד במזרח עוד לא ביצרה לה גרמניה העמדה שעלה בידה לתפוס אחר-כך, מפני שבזמן ההוא עוד החזיקו הגרמנים בתורת ביסמארק רבם, שכל ‘שאלת המזרח’ אינה שווה בעצמות איש-צבא פומראני אחד. אוסטריה ואיטליה לא היו חשובות אז בכלל, ומשתי המעצמות הגדולות הנשארות, שהן אנגליה ורוסיה, הנה אנגליה היתה אז עוד ידידה לתורכיה, ויכלה תורכיה לקוות ממנה קצת ויתור וריתוי, אך מרוסיה היתה תורכיה אז מפחדת פחד-מוות, כי עוד היה זכר שברה של תורכיה במלחמה האחרונה חדש אתה. ולכל זה נוסף עוד, כי הקונסול הרוסי אז, האדון קוזיבניקוב, היה מתייחס אלי בידידות אמיתית, כמו שכבר סיפרתי בפרקים הראשונים של זכרונותי אלה. כי גם אחרי אשר הלך ידידי הרוסי מירושלים, הייתי יוצא ונכנס אצל האדון קוזיבניקוב, ובהיות שמבחינה הרשמית של דיני המלכות ברוסיה הייתי ‘כשר’ וניירותיי היו כדין וכהלכה, הייתי בטוח בהגנתה של הקונסוליה הרוסית גם תחת קונסול אחר. ורוצה אני להוסיף עוד פרט אחד, שעשה אז את מעמדי בהקונסוליה הרוסית עוד יותר נוח, ואף-על-פי שאין דבר זה חשוב ביותר, מכל מקום הוא מעניין מבחינת מה שקוראים ‘קול הדם’.

כשבאתי בפעם הראשונה עם ידידי הרוסי להקונסוליה הרוסית, ראיתי אצל אחד השולחנות, שהיה מלא ניירות ומכתבים, יושב איש יהודי כבן חמישים, לבוש כמנהג היהודים האשכנזים אז בירושלים; וכשראה ידידי הרוסי, שהתבוננתי רגע אל היהודי הזה, ביאר לי, כי הוא התורגמן הרשמי של הקונסוליה בכל ענייני היהודים בירושלים והוא גם הממונה על המכתבים הבאים מרוסיה לשמור עליהם ולמסרם למי שהם שלוחים. ויהי אחרי גמר ביקורי אצל הקונסול, ואגש אל השולחן שישב אצלו היהודי ואומר לו שמי ואבקש ממנו, שאם יבואו מכתבים על שם זה מרוסיה, ישמרם עד שאבוא לקחתם, זה היה כל מה שדיברתי עם האיש הפעם ההיא, אך למן אז, מדי בואי להקונסוליה, היה האיש חרד לקראתי ומקדם את פני בשמחה וישתדל לשיח אתי קצת דברי ידידות, וכשבאו המכתבים הראשונים על שמי, לא המתין עד בואי להקונסוליה, כמנהג כל שאר היהודים הרוסים, אלא מיהר ויביאם בעצמו אלי, וכך היה נוהג אחר-כך כל הימים והיה מבקש להראות לי אותות נטייה אלי ולשרתני כל ‘שירות’ שנזדמנה לו. בתחילה חשדותיו, כי כל זו מפני שהוא רואה שאני חשוב אצל הקונסול, והוא מקווה, כי אהיה מליץ טוב עליו לפני הקונסול. אך הוא לא ביקש ממני שום חסד, והוסיף לבקש קרבתי ולשרתני בכל דבר שהיה בידו גם אחרי שנפסק המגע-והמשא שלי עם הקונסוליה הרוסית וגם אחרי מותו של האדון קוזיבניקוב. והנה אחרי כמה וכמה שנים הגיעני מכתב מאמי מרוסיה ובו כתבה לי, כי אשה אחת, שבאה לעיר מושבה מירושלים, סיפרה לה, כי בהקונסוליה הרוסית בירושלים עובד איש יהודי ששמו ליב דוידסון, ועל-פי כל הסימנים שנתנה בו אשה זו, הוא – אחיה של אמי, אותו האח, שהיא סיפרה לנו פעמים הרבה בילדותנו, כי הוא נחטף בשנות ה’בהלה' ברוסיה, כשהיה ילד, ונלקח להצבא ובעינויים קשים נאנס להמיר דתו, ואחר-כך לא שמעה ממנו כלום במשך עשרות בשנים. מיד כשהגיעני זה המכתב, הלכתי אל האיש ואתבונן בפניו וראיתי באמת, שהוא דומה לפני אמי, מה שלא הרגשתי קודם, ואתחיל לשאלו בזהירות ובידידות על מולדתו ומשפחתו, וסוף דבר נתברר לי, כי הוא באמת דודי, אחי אמי. ויגלה לי הסוד, שהיה שמור בקרבו עד כה, כי הוא ברח מהצבא ובדרך נס הגיע לירושלים, ופה חזר ליהדותו וקרא לעצמו שם-משפחה אחר, על שם אביו ואבי אמי דוד, ובהיותו יודע לדבר רוסית ולכתוב קצת רוסית, מה שלמד בהיותו בעבודת הצבא, עלה בידו אחר-כך להתקבל בהקונסוליה הרוסית לתורגמן בין הקונסוליה ובין היהודים נתיני רוסיה שאינם יודעים לדבר רוסית, ואחר-כך נתמנה גם על המכתבים, בפרט של היהודים, מפני שהוא ידע את כל אחד ואחד מהם בפניו. ויסיים את דבריו לאמור: ‘מרגע הראשון שראיתיך בהקונסוליה הרוסית, כשבאת שמה עם ידידך הרוסי, נתעורר בקרבי רגש עמוק של אהדה, וזה הרגש הלך ונתחזק אחר-כך מיום ליום ולא ידעתי הסיבה לזה’. אחרי שנים אחדות באה אמי אלי ירושלימה, ותשמח שמחה רבה על האבידה שחזרה לה – אחיה שנחטף מידיה, וכל הימים היו האח והאחות סחים ביניהם לבין עצמם ומזכירים זכרונות הילדות מכל ענייני המשפחה.

אינני יודע אם יש באמת קול להדם, ואם הקול הזה מדבר אלינו מעצמו, אך אני מעיד, כי בי היה מעשה זה.

אך, יהי בעניין ‘קול הדם’ איך שהוא, על כל פנים, האיש, שנתברר אחר-כך, שהוא היה דודי, היה מן הרגע הראשון משתדל לשרתני בכל מה שהיה בידו, ועשה את מעמדי בהקונסוליה, כמו שכבר אמרתי, עוד יותר נוח ונעים, ואף-על-פי-כן, זה מעמד החמאיה היה מעמסה עלי, הרגש, כי נכרי אני בארץ אבותי, ניקר כמו תולעת, ובקוצר-רוח חיכיתי להזדמנות ראשונה ל’התאזרח' בארץ, וכאשר הודיעה הממשלה, כי תעשה ‘יוקלאמא’ (מיפקד) חדש, ונודע הדבר כי קבל תקבל הממשלה את כל מי שרוצה להיות עותומני ולא תרבה בחקירות ודרישות בדבר נתינותו הקודמת, החלטתי להתפטר מנכריותי, אך בהיות שחששתי, פן תתערב הקונסוליה הרוסית בדבר, הלכתי וסיפרתי הכול להקונסול, האדון קוזיבניקוב, ואחרי שמעו את כל דברי אמר לי, כי הוא מבין את רגשותי, ולכן עבור יעבור על זה בשתיקה.

ואלך להשראיה ואכתוב את שמי אליעזר בן-יהודה, ואהי – אזרח ירושלים בדרך רשמי.

כששבתי הביתה ואספר הדבר לאשתי, נבהלה ופניה חוורוּ, אך קבל קיבלה גם זה בדומיה. אבל ר' ישראל-דוב כששמע השיגעון שעשיתי, לא יכול להתאפק ויקרא: מה זה עשה אדוני? הלא הוא פשוט מתחייב בנפשו!

אך הדבר נעשה!

עתה השגתי הכול.

אני בדרך רשמי, חוקי, אזרח ירושלים, בשם-משפחה עברי רשמי, בן-יהודה, כתוב בספרי הממשלה.