א. בחליל היגונים    🔗

איזו ‘רוממות עצובה’ שרויה עתה על צידי דרכים גליליים אלו הגולשים אל שדמות העמק. רוח של מיתוס עבכרי קדמון מרחף מסביב. ההר, הוא התבור, הקורא מאז ‘לעלומים הגדולים היפים’ לעלות, להתגבּה כמוהו — היה ל ‘הר העקדה’. לא עוד אי -שם הוא, לא בארץ מוריה רחוקה — כאן, ממולנו הוא. הנה האש והעצים, והנה — —

המשורר הוא שחולל את התמורה בנוף. לא שעירטלו מפריחותיו, אך הלבישו בגדי-חרדות. זה המשורר כפה עלינו את ההר, הר העקדה.

בכוח היגון ובכוח השיר.

האב לא שמע קול אלוהים אומר לו. לבה של הבת, נפעם ל ‘עוגבי ישראל מנגנים למלכות’, הוא שקרא אל עצמו; כי ‘מי מנגד יעמוד ביום קרב ומסה’? הלא בת היא לדור הפוקד על נפשו, המנצח על עצמו. האב איננו עוד אותו אב קדמון, פאטריארכלי, שלם באמונתו, תמים עם אלוהיו האכזריים, המוליך בשחרית היקום את הנער, בלי שאול את פי הקול להיכן ולמה ומבלי לומר דבר לבן היחיד ולאֵם, עלובה שֶׁאָשרה בא לה כמתת אחרונה, ככלות ייחולה. האב הנה הוא עומד בשער:

הוֹי, הָרֶכֶב, עֲצֹר! יֵש עוֹד מַה לְּהַתְרִיעַ

פאטריוט של אדמה זו, אשר לתוכה הגיר את ‘עסיס חיוּתו’, אינו נרתע כלל וכלל לגלות לנו ‘חולשתו’:

…וְכִי לָמָּה הַתֵּמַהּ

יֵשׁ עוֹד פַּעַם רְאוֹת אֶת חִיּוּת הַצַּמּוֹת…

‘חיות הצמות’! העומד פה בשער, הנושא תפילה בלבו כי ייעצר הרכב, הוא האוהב בשעת הפרידה: האב האוהב והאוהב שבאב. אל פיסגת השעה יעלה ויתרומם: ה ‘אחות לגורל’ היתה לבת לו והוא לה לאב:

דָּבָר לֹא הֻגַּד בְּאָזְנֵי הַבָּנוֹת…

הבנות, בנותי. אברהם אבינו, ‘אתה עקדת מזבח אחד’, ואני — ‘הנה אראה את הרכב שוטף’ — רכבן של הבנות הוא ש ‘בעצב נולדו ואל גיל נועדו’ — הבנות כולן. בשם בתי אני גם לא אקרא, עלוּמת -שם היא מול ‘ההר המכלה עלוּמים’: היא הבת של כולנו; היא — הבנות.

אכן, העקדה, המלאך (‘הגולש מן התכלת’), האיל בסבך (‘לא נראה’) מלים עברית מני אז הן, שהיו לסמלים ולמוטיבים והלכו עמנו אל אשר הלכנו ונדדו עמנו, ולא מעט גם לבדן, בחיים ובשירה. לא בהר הכפוּי עלינו בנוף הגלילי עיקר כוחה של שירה זו ולא במוטיבים אלה הניגון, הייחוד שבניגון. אין כל זה אלא מעין אוברטיורה מוּדעת-צלילים. צלילים אלה, מתוך שהם מוּכרים, עשויים אולי גם להרתיענו לרגע, אך כיוָן שמצאו אחיזה בנפש, סוגרים הם עליה מעברים, תוחמים תחום אורה, ‘מכשירים’ אותנו לבוא לפני-ולפנים של השירה עצמה.

מצויים אנו, איפוא, בתחומה של העקדה, אך לא בא המשכה המסורתי ולא בא סופה: אותה הבטחה, נצחית כשמים, מאירה ככוכביהם וגדולה כים וחולותיו. ‘אם גם יגבה יומו של העם… שופרות הנצחונות יריעו’ — אך לא יעירו עוד את הבנות: ‘ישנות אתן, בנות’. כבש המשורר זעקתו, אף לא פירש בשם המוות וקרא תחתיו בשם שכנה רחוקה שלו (‘שינה’), אך כמה חזקה שורה עצורה זו שהיא כובשת אותנו במפתיע — באין-קול, בדממה מסערת.

שלא כבאותה פרשת-הנסיון הקדומה, שהיא כולה גברית בנפשות הפועלות ובמצוקות שלהן, משאירה באֵלם ובנשייה את שרה אמנו, משל אינה מנוֹפוֹ של הענין — מוצאים אנו כאן מיד את האשה והאם. לבוּשת-שחורים מתלווה היא אל האב. יחדיו מייחדים הם לעצמם אותו מקום בו גוועה הבת, ‘חותרים להגיע אל שורש אחרון הרהוריה’ וכמו נשבעים ונודרים הנדר להזדהות עמה ללא שיוּר בשעתם הגדולה, הסופית כי תבוא; יחדיו הם חוזרים ויוצאים ‘לראות בחיים’, בנהר רחב-הזרם, בנהר מוּכּה-החורב.

השלושה יחדיו. אך בעדנת נפש דמוּמה מצטדד האוהב, שלא תכביד נוכחותו על פגישת האוהבות… מצטדד וקשוּב מתוכו אל אותן השעות שגעגועיה ויגונה של האם מרקידות את הבת ב ‘מחול הפרפר שנושא שמחות לא נודעו’, מאזין אל השעות כאשר ‘בדייה היא המוות וּודאי רק החיים’, ואף אל אותה שעה בה גוברת הוודאוּת האחרונה, ודאוּתוֹ של התל. קשוב מן הצד, ורואה אל הלב:

מָה רַבִּים הַשִּׁירִים אֲשֶׁר עִם לִבָּה לְשׁוֹרֵר לָךְ —

השירים השמורים עם האם, אשר הושרו ואשר ביקשו להישמע ולא זכו. גדולה הבת מתחת לתל ועדין ‘הטיפול’ שהיא מטפלת באם האבלה. משמשגיחה היא בחולשת-דעתה פותחת היא ואומרת לאמא בפשטות רוגעת ומרגיעה:

תְּנִינִי, אִמִּי, וַאֲנִי כָּל שִׁירַיִךְ יָפִים לָךְ אָשִׁירָה

תניני — ואני! הדור השני מבטיח לבצע מה שנבצר מאבותיו. הבטחה זו, שמבטחת הבת מתחת לתל, יותר משהיא מדברת על הלב ומנחמתו — מרעשת היא אותו עלינו. ‘האָרנים בוכים’, אך האֵם רק מקשבת… בקשב עצוּר זה של האם, כבאותו פסוק מאוּפק של האב: ‘ישנות אתן, בנות’, רואה אתה את המשורר בנתיב-יגוניו מוּבל ביד השירה ‘צחת החלונות’. הבת חוזרת אל האב. 'ידך בידי וכתפך על כתפי ' — כך הולכים עתה שניהם יחדיו הליכת אוהבים.

הליכה זו שלוש הן כברות-דרכה ושלוש חניותיה: חיים שחיתה הבת, צידי הדרכים במקום בו כרעה, והתל, אותו תל…

חיים שחיתה? מי היא וחייה מה היו? — והיא אינה בלתי-אם ‘שבולת’. ביקש המשורר, אשר ‘סובב תמיד במעגלות האדמה’ לערוך דמות לה ולא מצא לה נאה מן השבולת שבשדה. וייחודה של זו שגדלה ‘בצידי שדמותי כבדות הרשרוש’. דבר זה — ‘מן הצד’ — כתוב ושנוי ומשולש בהבלט ובהדגש: ‘בצידי הדרכים את הלכת’; ‘כתום תמיד מצטדד לו’; ‘אל הקיר כלפנים תידחק עניווּת’. לאמור: תכונת -התכונות: הענווה והצניעות.

אותה שבולת ענוּוה בת-האדמה היא וממנה לה שאר סגולותיה: תמיהות של ערב והגות -שחרית, ממנה לה החיוכים המאירים והחרדות לפלא ולסוד. ואף באותה ‘אילת על נחל’, שאליה חוזר וממשיל המשורר את הבת, אתה מוצא תכונות -השתייה האמורות: ההצטדדוּת הזכּה, תום העינים הרהוּיות; הדמות היא אחת בכפל סמלים.

ומה ששיירו בביאוגרפיה ולא מיצו סמלים אלה משלימה באזנינו ה’דממה' בסיפורה: ורוּדה היתה הילדוּת. הוליכה אותה אהבת אם וניענעה את ערשה אמא-אדמה. ודאי היא גם פחדים בארץ זו ולילות נתעוררו בבכי, אך שב החלום בתפארתו. גדלה הבת — וגדלה התהייה על חידת היקום, על הנעלם שב ‘יש’. אך הנה באה האם השלישית, ‘נשמת המכורה’. בסערה היא באה, מריעים הנערים לקראתה — והימנון בפינו לבת המיוּחלת, ברכת חלומנו. אכן, נערה חדשה זו אף היא אינה אחדות, נפשה אינה ‘מיקשה’. יודעת היא ניגודים שבין עולם-פּנים ועולם-חוץ, בין חשאי ורעש, ואף מתייסרת בקרעים שבין היחיד והציבור, בין החלום החפשי במרחקיו ובין רתוקיו של היום. מרַדים בה וחרדות, ועליה עומד עולם, פותח ידו, רחבה, שדלנית, עשירת פיוסים: צליל וקו, ניב ותנועת הגוף. ובמחול — ‘הלכו תקוות של אומה מחודשת ודיברה מנוּ נפש של בת ישראל’. לא שהנפש צימצמה את עצמה מתוך חשש לדחיקת רגלי השכינה של האוּמה ולא שניטשטשה: נשרו המחיצות בין האחד והרבים, ואחדות חדשה, לא כופה ולא כפויה, קמה, סוגרת מבחוץ ומשחררת מבפנים.

אלה תולדות אותה שבולת ו’כזאת היא'. מעטים קורותיה וקצרים ימיה:

הַשִּׁבֹּלֶת עוֹמְדָה הַעֲלוֹת

מֵחֶבְיוֹן גִּבְעוֹלָהּ אֶת הַמֶּגֶד

ולא העלתהו עוד. ‘נקצרה שבלתי בלא עת’ — — — ב’צידה של הדרך' כרעה נפלה כשם שעמדה כל ימיה ב’צידי השדמה'. הקץ הטבוע בחותם אמיתם של החיים; אין לו לאדם במותו אלא מה שהיה בחייו.

בפני האדמה, ממנה ינקה השבולת זקיפותה, עומד המשורר האב, ולא ניתקוֹ ממנה אף ניתוקה של הבת. עמידה זו, כתרים שהוא קושר לראש האדמה, עיטורים שהוא מעטרה, שאלת ‘הגידי’ שבפיו, מעלים בבלי-דעת הדי עמידה של דור קודם ומשוררו ‘בשדה’. אך לא כעני עומד הוא כאן: עשיר ועני הוא כאחד, עשיר בכל אשר נתן לאדמה ועני אחרי נתינה אחרונה:

יַשְּׁנִינִי יַשֵּׁן כְּיַשֵּׁן שִׁבָּלְתִּי הַשְּׁדוּדָה בְּחֵיקֵךְ

שדוד משבלתו מתייחד המשורר עם תילה. שעת הדימדומים, שעת הגעגועים הגדולה מבקשת ‘להשהוֹת את האור בנשמה’ שלא יסוף. באורצל מתרקמת ממשות הבת ואגדת היוּתה ולכתה. הנה היא כאן כאותה חסידה (חיבה יתירה נודעת לה לחסידה מן המשורר עוד מאז, ואת נתיבה נזכור מ ‘משעולים לאופק’), המהלכת בחלקת החציר הסמוכה, והנה מַשק כנפיים ומעוף אחרון. שיר בפרוזה זה על הממשוּת החלומית מנגינת-יגונים נפלאה היא על פי החליל. כאחד מפרקי רבינדראנת טאגורי, ההולכים עמנו ביפיים הרחוק…

במירוץ שבטבע הוא שב ומוצא אותה. היא קיימת בכל התמורות שאינן פוסקות: שקיעתה בוערת בזריחות היפות ודמותה צפה עם דמימת רעשו של יום; הנה היא בחליפות השנה: בצהרי יום אלולי, בתום הקיץ (ככלות כל קציר רק לא ‘קציר הדוי’) ובליל כסלו מעמיק הגות. בריתמוס השינויים הנצחי, יבקש את האחת שנפשה נשארת, הולך ואוסף כל יפה, אדוּק בו, מקיים אותו.

רבים הקולות, קול הטבע בהוד ובכוח, אך מכולם האבדן מדבר: ‘הבנות בערבות דומיה’. ללא נחמה. ואם כי חיי העם פתחו בספירה חדשה ‘והנעורים צובאים על באר הנחמות’, לא חופרה עדיין הבאר להעלות מתוכה נחמה לאבל אב. ואשר שאל מעצמו ושמענו בצלילי הפתיחה: ‘לשתוק’ אותה, להזדהות עמה בשעות החיים ובשעתה אחרונה, חוזר הוא ומשמיענו בצלילים אחרונים, בצלילי-הסיום.

לא קינת אב על מות לבת לפנינו — הקולות הלא נחבאים הם ועצורים מקינה.

לא הטחת דברים כלפי שמים וגורל; אף כלפי האדמה, אשר נאמן לה בברית כל הימים והיא אף היא היתה עתירת אמהוּת, יותר משהוא מתריס כלפיה, עומד הוא ומבקש תשובה: הגידי, איכה. איכה שוּדדתי.

לא צידוק הדין ואף לא שידול הלב במרגועי חברה וציבור. אכן, מבקיע אלינו גם דבר הנופלים ועולות תרועות הגאולה, אך הם שבים ונאספים עד מהרה.

לפנינו — ספר האהבה לבת, ספר המבקש ‘להשהות את האור בנשמה’. כי על כן ספר של שירי פרידה לפנינו:

נִפְרָדִים הַשְּׁבִילִים וּפוֹרְשִׂים עַד אֵי-שָׁם בַּמֶּרְחָב יִפָּגְשׁוּ

איווּי האיווּיים הוא:

אַיּוֹ הוּא זֶה צְלִיל הַקְּסָמִים יַעֲלֵךְ מִן הָאַיִן

חַיָּה, עֲטוּפַת מִטְפַּחְתֵּךְ הַכְּתֻמָּה

בחליל יגוניו תינה לפנינו האוהב את היפה שבנופים, בנופיה, אך נפשו אל הנוף האחד, ‘אל נוף בו אוּכל לפגשך’. עתה הנה נפגשו שניהם כאן, בשיר זה ‘מול הר העקדה’. שירי הפרידה היו עתה, כתמיד, לשירת פגישתם של האוהבים.

שיר זה קורץ מן היגון, אך הוא גם הוא, השיר, עיצב את היגון, צר דמותו. לא פאתוס ולא דיכדוך. סימפוניית קולות של אדמה וטבע ונוף ולב על השבולת השדוּדה. הנאמנים מספרים את עצמם, והשירים-הקטעים מצטרפים לפואימה אחת, פואימת היופי האובד.

השיר והיגון — שניהם ‘ראשונים’ הם, שניהם בחינת אב ובחינת בן, זה מתפרנס מזה ואחד מרים את חברו, עד אשר קמה מציאות זו של מרומים אנושיים. בשיר וביגון הגיע אליהם המשורר, וכוכב האהבה עליו.

[תש "ט ]

 

ב. לאור ברקים בחלונו    🔗

ספרו של יהושע רבינוב ‘ברקים בחלון’ מכובד וכבד משאר ספריו, שמאדמתם קובץ וחובר. הארץ מזועזעת, ואנחנו מבקשים אדמה מעט, קיימת ויציבה. אפשר שהעם, עמנו, אינו אלא צרור קורות עבר, זה אל זה אמרנו: הוא יהיה בתפארה, ואנו — בני עתידו. אפשר ימים אחרונים מחזקים הרגשה, כי כוכב-הלכת שלנו הולך לאבדון, אך אנו רוצים לגדל פרחים וילדים, לשמוע שירת כוכבים וציפרים, לראות הדברים כמות-שהם, בפני עצמם ובמחובר, בחנוֹתם ובזרימתם. יריעות אהלינו וצריפנו בידרנו, חלונות קרענו, עמדנו מול ברקים, והם, כדרכם, עלולים היו לפגוע, אך הם האירו בתינו במפולש, ופעמים הרבה הושטנו, צעירים, ידינו אליהם, לצוד אותם, כאותו ילד אגדי שידו המושטת הרתיעה מהמתכת הנוצצת והושטה אל הגחלת הבוערת. אולי נכווינו, אולי היינו כבדי-פה, מגמגמים במלים, אך לא גימגמנו במעשינו.

‘היודעים הם בכרכים’? — כך נתכּנה שיר קטן של רבינוב, דומה: בכור -שיריו שראה אור חיי-הדפוס; השיר נעדר מספרנו זה, אך שמור הוא בזכרון שנים-שנים. שורה תמימה זו אפשר שהיא מגלה את הסגולי והגורלי שבנו. חזרנו מדרכים רחוקות, מכרכי -עולם אל כיברת-ארץ, ואמרנו: כאן יהיה כפר מולדת. ודאי, לא מוז’יקים היינו בעינינו, ולא הרהיבה אותנו שירת המוז’יצ’וק, בין שהוא ישן שנת חרפו ובין שהוא ער עירות קיץ. ביקשנו תחילתה של מסילה שאבדה לנו מרוב הליכות ותעיות. את מגעינו עם היקום אמרנו לקיים על-ידי איזה ממש ולוּ מצומצם; מתוכו וממנו — כך אמרנו בלבבנו — נגיע אל החלומות, ואת הכוכבים התועים והנידכים נמצא בלילות ארץ מועטה אך יעודה.

יהושע רבינוב אחד הוא מאותה כיתת אומרי שירה ארץ-ישראלית, שבטחה בחלקה המועטה, כי תוציא לחם ואור ונוי ושירה; וכי אותו עמק סגור בין הררי-תבל הוא פתחו של עולם. אותה כיתת משוררים, אפילו לא נדברו אנשיה זה אל זה, לא ידעו אולי מה מעמסה מטעינים הם על גבם, אך הם ידעו, כי על גב אדמה אפשר להעמיס, וכי כושר-עומסה רב.

ורבינוב הוא-הוא כל הימים, והימים רבים, כארבעים שנה. עתה כי בא לכנס, הירבה להשמיט, לגנוז, התאכזר -התנכר אל ילידי רוחו; אכן, לא מעטים הם החיבוטים, ואף ענות -הנפש, של כינוס עצמי מקץ שנים עשרות. ודאי, לא הרי ‘סתיו בעמק’ ו’קציר בחמסין' בתשכ "ג כהרי אותו סתיו ואותו קציר בשנות העשרים והשלושים, אך היתה ראשונות בהם, בעצם מאווי זה לעשותם בני-בית בפיוט העברי, בהם וכן ב’ריקוד' ובשירים אחרים. בז’רגון הביקורתי דעכשיו שגורה על פי רבים התיבה ‘אותנטית’, אך כשנאמר על-ידנו לפני שנים בפשטות עברית: כֶּנוּת, היו מלעיגים: ‘שירת הכֶנוּת’, ובין המלעיגים כאלה שראו את עצמם ‘גבירים אדירים’, שהכל בידם, ולימים נתחוור שאינם אלא אביוני -שיר, חוזרים על פתחי עשירי עולם.

ודאי: שינויי-עתים וחילופי-זמנים עושים את שלהם, ידם כבדה, אף אכזרית, אך גם ההווה עתיד להיות עבר, ולא עוד אלא פעמים נדמה שהוא-הוא בעצם עבר. תורע הוא אמנם כי חדש הוא, ולאמיתו של דבר גלגולו של ניגון הוא משנות העשרים, ניגון ישן, מרופט.

לאור ברקים בחלום משתהה מבטנו עתים קרובות על שורות ‘לזכר’ ו’לנשמת'. קברים הרבה חצבנו בתוכנו, ורב אשר אבד; לא מעטים מבינינו עמדו עם המשורר ‘מול הר העקדה’ — ספר קטן אך גדול בתוגתו, בשירת אמיתו, וראוי הוא להינתן בידי כל צעיר וצעירה בישראל שלבם פתוח אל יפי חיים שניגר.

לאחר ‘הר העקדה’ זינק המשורר זינוק נועז ב’שירת אמיתי' — ספר -שירה שאדמת הגולה מקופלת תחתיו בראשיתו והוא סיפור ריקמת חיי יחיד ועדה, קורות אהבה הבונה קורת -בית, והסערה עולה בחלונותיו שדור שני נשקף בהם; ראשיתו התרוננות, ולבו — מאבקים ויסורי עם ומשפחה, ואחרוני פרקיו שקויים תוגת השיבה אל ארץ-החיים. פואימה רבת מיגוונת וצורות, שנלבבוּת לירית גרה בה בכפיפה אחת עם תיאור אֶפּי נרחב, ופרוזה פיוטית חופרת לה אפיק משלה בסמוך לדיאלוג אינטנסיבי. כאן שר דור חלוצי את עצמו בכוח נאמן, והוא ספר בפני עצמו ליד ‘ברקים בחלון’, ספר הכינוס העצמי. בסופו של ספרנו זה רואים אנו את רבינוב ‘בנוגה נסתרות’, באור לעת -ערב, כשנפשו ‘על גבולות של הוויה אחרת’. שירים בפרוזה הם, פירות אפילים, כבדי געגועים וצער והשתאוּת. בגן עגום נתהלך כאן, ביותר שהמשורר מדמה לראות אחרית פריו של הגן. אך לא אחד מאתנו נתנסה בהרגשת אחרית, ויודעים אנו, כי ככלות כל תכלה באות פעמים התחלות חדשות; בתעות האופק בשיבושי דרכים נכנסות ההתחלות הללו, בפשטות ובחן-מבוכה, מבוכת מאַחרים, אך אורחים רצויים הם, כמאמר השיר:

הַקֶּשֶׁב עַל בְּהוֹנוֹת. מֶרְחָק בְּאֵין מַחֲרִיד
תֵּבֵל חוֹבְקָה פְּלִיאָה שֶׁל סֵפֶר בְּרֵאשִׁית

[תשכ "ג ]