–…הדברים התרחשו הרחק מעמק-הבכא שלנו הן בשטח והן בזמן – לפני מספר שנים הגוּן, וברוֹמא. גיבּוֹרי-המעשה יתגלו להלן: אגב, אחד מהם – אני, והשני יוּצג מיד. ערב אחד הלכתי לאוֹפּירה, פגשתי שם אוֹרחַ מבני-ארצי ובהנאה רבּה שוחחתי עמו רוּסית בשעת ההפסקה. הלשון הרוּסית, לפי דעתי, אינה נוחה לשיחה ולספרוּת; היא עשירה מאוד, לא אכחיש, אך זהו מין עוֹשר חסר-טעם, ממש כנהרות הרוּסיים. הנהרות הללו רבים ועצומים, אך תוֹעלתם מועטה, כי זורמים הם או לקוֹטב הצפוני או למבוֹי-הסתוּם הקאַספּי. והוא הדין בלשון. גוני-גוניה לא יִספרוּ מרוֹב, אפשר בה לגזור מ“פּהק” צורה לכל שלב-הפעולה, מפּיהוּק חד-פעמי עד פּהקנוּת מתמדת (גם зевать, גם зевнуть, גם поэевывать ); אך אם עליך לתרגם מגרמנית massgebend, אין במה לתרגם. ואולם כל אלה אינם אלא פילוסופיה, ולדבּר רוּסית נעים מאוד. על כן שוחחתי עם בן-ארצי האוֹרחַ הרבּה ובקול רם, עד שהשכנים נשתתקו וניסו לנחש, מה לשון היא זו.

לידי ישב אדם צעיר גבה-קומה וּרחב-כתפיים, זקנוֹ צהבהב ולבוּשו שחור. במקום עניבה ענד מין שנץ מסרט שחור-רחב; כנפי השנץ פרחו עד לכתפיים, וקצוָיו החפשיים, המצוּיצים, נשתרבּבו עד לצלע השתים-עשרה. תחת הכסא נחה מגבעתו, שחורה, רכּה ורחבת-שוּליים כל-כך, שקצרוּ מלהקיפה שתי הזרועות גם-יחד. בין ברכּיו החזיק מקל עבה מעץ שחור, הזרוּע כוּלו משלבוֹת-כסף, תאריכים, שמות-ערים ושמות-נשים. פניו היו רחבים, בלי אַדמימוּת, ובהם סימני-אבעבוּעוֹת מעטים, העינַים אפורות-ירוּקות, העפעפּיים אדומים במקצת, הידים זרוּעוֹת נמשים והצפרנַים מכוּרסמות במידה מבהילה; ואף-על-פי-כן, בכללוּתה היתה זו דמות הדוּרה ולא חסרת מקוריוּת, שלא כטרזן רגיל. שכן זה היטה לנו אוזן יותר מאחרים, ובהפסקה השלישית, בלי דקדוקים יתירים, נגע בכתפי:

– סליחה, המוּתר לשאול, מה לשון היא זאת?

עניתי. הוא פרץ בהתלהבות רועשת.

– רוּסית! הוֹ, זה נפלא. אני אוהב מאד את רוּסיה, אני מכּיר את הספרוּת הרוּסית, קראתי את דוֹסטוֹיֶבסקי ואת טוֹלסטוֹי…

הוא הוסיף: “ואת סטרינדבּרג”, אך אין זה מדרכּי להתאנוֹת לבּריות על דברים של מה-בכך, אם כּוָנתם רצוּיה. ומלבד זאת, גם לא הייתי מספּיק לעצור בעדו. לא לפניו ולא אחריו לא נזדמן לי גבר דבּרני כזה; אוּלם פטפטנותו היתה מיוחדת במינה. הוא לא נחפז, לא המטיר מלים, לא מיהר בדיבּוּרו מכל אדם אחר, אך דיבּר בקול כּה נועז, רם, בטוּח, פסקני ותקיף עד שבּן-שיחו היה בא במבוכה. הוא הציג לי כמה שאלות על אודות רוּסיה, בזוֹ אחר זוֹ, מבלי חכּות או מבלי הקשיב לתשובותי. אחר-כך פקד עלינו להוסיף ולשוחח רוּסית, אך לא מַהר מדי. אחר-כך התחיל שואל מדי רגע: – מה הוא אומר? תרגם בבקשה, – ובשעת מעשה דחפני בצדי. אחר-כך הודיע, כי זה משעמם כשאין האדם יודע איטלקית כלל ומדבּר כּל הזמן בלשון לא-מוּבנת. אחר-כך יצא מן התיאטרון יחד עמנו ואמר, כי לא כדאי לנסוע בטראַם, אלא מוטב שנשׂכּוֹר כּרכּרה דוּ-מוֹשבית, שבּה נסתדר יפה שלשתנו, והואיל ואני הגוּץ שבחבוּרה, אוכל לשבת על ברכיו או להתכווץ באמצע, בעומקו של המושב. וכאשר שאלתיו, אם, בעצם, דרך אחת לנו, הסביר כי כל שלָשתנו נוסעים אל המלון של בן-ארצי האוֹרחַ ונשתה אצלו תה רוּסי.

בבית-המלון כבר ישנו החדרנים את שנתם, ולצלצול הכּפתור החשמלי לא הופיע איש. אזי רץ הוא בעצמו דרך המסדרון הארוך אל חדר-העובדים, הבהיל משם משרת ופקד עליו להכין תה. אחר-כך דרש מאתנו, שנוסיף לספר על רוסיה, אך שיסעני במלה השניה והתחיל לספר על עצמו. מוצאו מסיציליה, הוא עורך-דין, כלומר, בעצם, לא גמר עדיין את חוק-לימודיו, אך כבר בקי בכּל וכל הפרקליטים נמלכים בו בענינים חשוּבים. מלבד זאת, נתונים בידו, כחומר ביד היוצר, כמה צירי בית-הנבחרים, שהוא מחבּר להם את נאוּמיהם. מלבד זאת, הריהו דרמַטוּרג, ועל אחת הבּמות הוצג לא-מכּבר מחזה מפרי-עטו בהצלחה עצומה; אם נרצה, יסע מיד להביאוֹ ובחפץ-לב יקראֶנו באזנינו. אַ, כן, האדון הזה אינו שומע איטלקית, חבל מאוד; אך בעצם, הרי יכול אני לתרגם לו משפט-משפט? לא, כך לא יעשה הדבר שום רושם; ובכן, נדחה זאת לפעם אחרת. – מלבד זאת, הוא עתונאי, אם כי אינו מרבּה בכתיבה; לאמיתו של דבר, אין הוא זקוק לכך, הוא משתכּר הרבה גם בלעדי זאת. תארו-לכם, השנה הוציא 16 אלף לירה; אל תתפלאו, הדבר מובן בהחלט – היו לו במשך השנה תשע-עשרה אהובות, מלבד המקריות, בנוֹת-יוֹמן. ביחוד רב מספרן בפּאַריס – הרי מחצית-השנה הוא יושב בפּאַריס ומחציתה ברומא. הוא מכיר את פּאַריס כולה, פּרֵיבוֹ ואַנאַטוֹל פראַנס – ידידיו, ומלבד-זאת הוא מתרוֹעֵע עם הנסיך הרוּסי פיינבּרג – rue פלונית – הלא תכירוהו, לא כן?

בן-ארצי המסכן – אפסו כוחותיו. קמתי ללכת, האדון הסיציליאני יצא עמדי וליוָני ברגל עד פתח ביתי. הוא פסע פסיעות גסות, תקיפות ומהדהדות ובלי-הרף דיבר בקול רם ובטוּח בדוּמית-הלילה. אני שתקתי ובלי רוֹגז השתוממתי לדמיונו, למרצו המדהים, שנתגלָה במעין המתגבּר של רעיונות ותנועות. עם-זאת לא היה טיפּש כלל וכלל וידע לעשות מטעמים מוּצלחים מכמה פּרדוֹכּסים, שקלט מקריאה או משמיעה. אגב-שיחה שאל, מי אני ומה הכנסתי; הסבּרתי, כי אני מקבל ממשפחתי עשרים וחמישה רוּבּל לחודש. הוא הבטיח לבקר אצלי ונפרד ממני בנפנוף מגבעת באויר בהדרת-תנופה של מוּשקטר, ובידי נשאר כרטיס, ועליו שמו ותארו: עורך העתון “היקיצה החברתית”. אחר-כך נודע לי, כי העתון הזה עוד לא היה ולא נברא, אלא שמכּרי החדש תיכנן תכנית ליסדו וכמעט הצליח לשכנע סוחר אמיד להלווֹת לעסק זה חמשת אלפים לירוֹת נגד שטר; בתורת ערבות, הציע, למחרת הלילה המתואר לעיל, את חתימתו של בעל-אחוזה רוּסי צעיר, עשיר כקוֹרח ובעל הליכות משונות, אשר לובש מכנסַים מרוּפּטים ומוציא מאות אלפים לטובת אכּריו ולמען הסטוּדנטים באוניברסיטה של עיר-מולדתו, הלא היא פּוֹלטאַבה. כיון שבודאי אין בכוחו של הקורא לנחש, מיהו עשיר זה, לא אמתח את סקרנותו ואגיד מיד: העשיר הזה הייתי אני. בּרם, הסוחר משך את ידו מן העסק.

שמו של הסיציליאני בהיר-השׂער היה גוֹפרֶדוֹ; והוא – הגיבּוֹר השני של סיפורנו. התקרבנו זה לזה – לא אדע בעצמי, מדוּע. ידידי יעצוּני שלא אתחבר עמו; הבריות דיבּרו בו רעוֹת, חשבוהו לנוכל, המסוגל לכּל, אפילו טענו כי בסיציליה, בעודנו ילד, הציע את שרותו לבולשת ופעל בהצלחה ניכּרת. להוכיח זאת לא יכול שום איש, אך לא הייתי מתפּלא ביותר לוּ גם הוּכח לי הדבר באותות ומופתים. בוחר אני את ידידַי לא בגלל מידות תרומיות אלא משום שהם מוצאים חן בעינַי.

הוא דבק בי מאוד. בא יום-יום, הפריעני מעבודתי, קרא באזנַי את כל מחזותיו ואף קטעי-מחזות, הרצה לפנַי את תכניותיו על הדרך הקרובה ביותר להגיע למשׂרת מיניסטר. כאשר לא היה בכיסנו כדי דמי-ארוּחה בפונדק “שלושה שודדים”, בו נהגנו לסעוד בצהרים, היה רץ בעצמו לחנות, לקנות לחם, נקניק-חמור ושמן-זית. לי לא הניח ללכת – אותו הרגיזה אטיוּתי, אם כי בעיני אנשים רגילים נחשבתי כאדם זריז ולא זחלן כל-עיקר. כשהיה כסף בכיסו, לא הלך לשום מקום בלעדי; שילם בעד שנינו וחלקי נרשם בהקפדה יתירה בפנקסו הקטן. מכנסַי היו באמת במצב בּיש, הם היו לצנינים בעיניו; הוא משך אותי אל בּוֹקוֹני, בחר בשבילי זוג-מכנסים, והיה צורך לרשום בפנקס עוד 15 פראַנק. לעומת-זאת לא אזכור שום מקרה, כאשר עשה לי שרוּת קל שבקלים. מובטחני שאילו בקשתי ממנו להלווֹת לי עשרים פראַנק לצרכי הפרטיים, הנוגעים לי לבדי, לא היה נותן בשום אופן. אך הסימן הקל ביותר של עוֹקצנות או קרירוּת מצדי היה מביאו לידי צער ילדותי, הוא היה חוקר ודורש, מצטדק, משקר, ממטיר שבועות, דופק באגרופו על ראשו ומציע לתחוב את ידו לתנור בוער. הדבר בידח את דעתי עד שלעתים חָמַדתי להקניטו בכוונה-תחילה. הוא צייר לפני, למשל, את יפיה של השחקנית הצעירה, שבמחיצתה בילה אותו לילה, ואני בקול שלֵו ויבש כעץ כפרתי בעצם-קיומה של אותה שחקנית. הוא היה יוצא מכליו, ממלא בצעקותיו את כל חלל-הבית, מַתרה בי, כי מסתכן אני סיכון רב בהרגיזי אדם רתחן כמותו, כי הנה הוא אפילו החויר – וזה סימן רע מאין כמוהו. אם עצר יצרי הרע כוח לשחק את המשחק עד תומו, היה חוטף מתוך כיסו את אולרו, שולף את להבו ומתכופף כמתקין עצמו לזינוק; אחר-כך היה האולר נושר מידו, עיניו נעצמות באין-אונים, הוא היה צונח על הספּה, גוֹנח ותופס את לבו בידו, ואחר-כך היינו הולכים לקפה אַראַניוֹ ללגום “קאַפּוּצין” על שולחן-שיש. מעודי לא ראיתי אדם יותר משעשע ואהבתיו באמת ובתמים.

יום אחד חכיתי לו ב“שלושה שודדים”. זו טראַטוֹריה קטנה, השוכנת אולי עד היום הזה באחת הסימטאות הסמוכות לקוֹרסוֹ. בסימטה ובטראַטוֹריה לא ניכרה כלל שכנוּתו של הרחוב הראשי בעיר: הסימטה הזכירה את הפינות הנידחות ביותר של הרוֹבע הטראַנסטיבּרי, והמסעדה היתה פּרימיטיבית; הגישו בה אוכל פשוט, זול ומשביע. בפינו נקראה טראַטוֹריה זו בשם “שלש שוֹדדוֹת”, כי שרתוּ בה את הקהל שלש בנותיו של בעל-העסק, שלשה טיפּוּסים נהדרים של בנוֹת המון-העם הרוֹמי האמיתי, השרשי – רציניוֹת, לא-פזיזוֹת, מגוּשמוֹת-במקצת, ואחת יפה מחברתה. הנאוָה בשלשתן היתה הבכירה. פעם הרימותי מן הרצפה סיכה ושאלתיה: – אולי שלך היא? – היא לקחה אותה, הסתכלה, השיבה “לא”; בתנועת-יד שלוָה, אדישה ורוֹממה זרקה את הסיכה דרך החלון החוצה ופנתה לאשר פנתה, מבלי הגיד לי תודה. וכל זה לא על מנת להשפילני, חלילה, אלא ככה, מרוֹב פשטוּת ושלמוּת-הנפש.

הפּעם בושש גוֹפרדוֹ לבוא. הזמנתי ניוֹקי (לביבות כאלה) ופטפטתי לפי שעה עם אורחי-קבע אחרים. אלה היו סטוּדנטים, פקידי-חנויות, פקידי-מוסדות במשכורת אלף ומאתים, חברה צעירה וחריפת-לשון. היא נתחלקה ברוּבה צוָתוֹת-צוָתוֹת על-פי משיכת-גומלין, יושבי-בדד היו מעטים. לחבורות הגדולות היה כעין אירגון מתמיד, יושב-ראש וגזבר, והן החזיקו בשולחנות קבועים, שמעליהם התנוסס, על גבי שלט, שם ה“אגודה”, הכולל לעתים קרובות רמז דוּ-משמעי ממוּלח. גם שיחותיהם, ביחוד על בנות בעל-הבית, היו מלאות פניני “תרתי משמע”. הפּוּנדקאי, סוֹר נינוֹ החסון, היה מחייך ועונה אמן אחריהם מאחורי דוכנו, ואילו הבחורות נשארו תמיד רציניוֹת ושלווֹת, לא נעלבו, אך גם לא ענו לרמיזות, ועשו את מלאכתן כסדרה, בתמימות שאננה של חוה אִמנו לפני פרשת-התפוח. ברומא בימים ההם היה זה סגנון רגיל בשיחת צעירים עם צעירות, ולאו דוקא בהמון-העם בלבד אלא גם במעלה-הסולם. דבר זה, כמובן, אינו מוצא חן בעיניכם; אך סלחו-נא לחסיד מושבע של איטליה החביבה – בשבילי יש בזה משהו סימפּתי, הקוֹנה את הלב בבריאותו. אין זה ניבּוּל-פה; לפחות, בפיהם אין זה מתנוון כדי ניבּוּל-פּה. זה משחק גלוי, טבעי ובלתי-מעליב של דם צעיר ותוסס, ללא צביעות משני הצדדים. הבחור בעליזות ובעזוּת, לעיני-כל, קורא באזני הבחורה “זה אני”, והבחורה אינה מסמיקה, אינה מפרכּסת פרכּוסים, אינה מעמידה פני-רוֹגז, ורק מחרישה משום צניעוּת בתולית ועוברת-לה על פניו, כשהיא שמחה בלבה בנשיוּתה, יודעת את יעוּדה ומחכּה בנחת לבוא יוֹמה.

סוף-סוף בא גוֹפרדוֹ, ועמו באה עלמה כבת שמונה-עשרה במגבעת, בלבוש לא-עשיר וחביב, ולה תסרוֹקת מסובכת, פנים חינניים, ידים קטנות וקצוי-אצבעות נוקשים. המעמד הזה נקרא באיטלקית בשם כל-כך יפה – sartina – עד שממש חבל לתרגם מלה זו בתמורתה המכוערת: “חיֶטת” או “תופרת”. זו היתה הגיבורה השלישית והראשית של סיפוּרי. גוֹפרדוֹ הציגני לפניה; שמה היה דיאַנה. לאחר זמן התברר, כי השם היה בדוי; היא בפשטות היססה לגלות מיד את שמה האמתי. ואולם אחר-כך לא אבינו לקרוא לה בשם אחר. פניה היו מלבּבים, גופה קטן ויפה-גזרה. יפות היו שערותיה, שפע שערות ערמוֹניות, אך מכּל יפוּ עיניה החוּמות, המשוּבּצות בלוֹבן כּחלוּלי צח להפליא, וצחוקה, שלא שמעתי כמוהו מאז ועד היום הזה. רוב האנשים אינם יודעים לצחוק, מכעכּעים, גוֹהקים, נחנקים. ואילו היא היתה שוֹמטת ראשה לאחור ומאריכה ככל אַוַת-נפשה בצחוק קצוב ונקי כמצילת-כסף. מלבד זאת הצניעה-שבת בחברתנו ומשך כמה שעות לא הפליטה אף שטוּת אחת. היא מצאה חן בעיני.

גוֹפרדוֹ אמר לה: – זה ידידי היחיד; למענו מוּכן אני להשחט, וכן הוא למעני. עליך לאהוב אותו. – דיאַנה לחצה את ידי ולגמנו יחד מעין לגימת “בּרוּדרשאַפט”: באיטלקית נהוגה פניית-נימוסין בגוף שלישי, וצלצוּלה חגיגי מדי; לפנות אל אשה בלשון “אַתּ” אינני אוהב, ובכן, חנכנו בלגימה לשון “אתם”. אין זה מקוּבל, נחשב לגנדרני, ממש כמו בלשון הפּולנית, והדבר שיוָה מיד ליחסים ביני לדיאַנה, לפחות בעיניה, גון של עידוּן מסוּים. גוֹפרדוֹ הסיעה לביתה, וכאשר חזר (דרנו אז בחדרים סמוכים) העירני משנתי על מנת לבשרני, כי דיאַנה אמרה לו: – ידידך סימפּתי מאד.

גוֹפרדוֹ באותם הימים – היה ממון בכיסו. היו לו תחבולות שונות, מהן מקוריות למדי, להשיג כסף. טפח מן הלוֹט העוטף אותן גילה לי עוד בו בערב שהתוַדעתי אליו: אז חשבתי את כל תשעת קבּי שיחתו ל“ספרות יפה” במאה אחוז, ואולם אחר-כך התברר, כי היה בדבריו גם משהו מן האמת. למשל, הוא באמת ליקט חומר לנאומים בשביל ציר אחד, שוֹטה מיוּחס ממחוזות-הדרוֹם, בהם בוחרים בני-הכפר במי שיצוום הכוֹמר. דוקא בזמן ההוא דנו במוֹנטה-צ’יטוֹריוֹ בקיצוץ המכס לתבואות. ה- onor é vole של גוֹפרדוֹ רצה להתקיף את החידוש הנפסד הזה, וידידי ישב בלילות ובמרץ רב גזר במספריים כל מיני קטעים מעתוני המדינה השונים. גם אני תרמתי את חלקי להגנת המכס על תבואות: הזמַנוּ את הבּוּלטינים של ה“הוֹף-מאַקלר” האוֹדיסאי, ועלי הוטל לדוּג מתוכם את כל האמת. ה- onor é vole היה שבע-רצון ביותר ונשא נאום קטלני כל-כך, שמן היום ההוא נעשה שמו בפי העתונות הסוציאליסטית ל“שם-דבר”, או, ביתר-דיוק, לשם-גנאי, המציין טיפּוס מוּשלם של פיאוֹדל, מוֹרד-אור ו“תליין”. גוֹפרדוֹ קיבל שלש מאות לירות ועוד שתי הזמנות, בכלל זה אחת ממתנגד מוּשבּע למכס-התבואות. ישבנו לילה, צירפנו מאותם גזרי-הליקוטים תמונה הפוכה וגוֹפרדוֹ קיבל עוד מאה פראַנק. בזכות-זה נסענו שלשתנו כמעט יום-יום “לבלוֹת” בחוץ-לעיר: הוא, אני ודיאַנה.

אין מקום בעולם היפה מן המישור סביב רוֹמא. היה לו בעונה ההיא גון ירוֹק-כהה, כּהה מאד, וצורה רצינית ורוֹממה תחת שמי כּחֵלֶת, כּחֵלת כל-כך מוּשלמה, עד שמתבקש לה התואר קלאַסית. על רקע השמים נצטיירו בקוים בולטים רישוּמי פּיניוֹת – זהו, לדעתי, העץ הפשוט והנהדר ביותר עלי אדמות, ואף הוא ירוק-כהה; וההרמוניה בין ירוק-כהה לכחול-כהה היתה כה יפה, כה נעלה, עד שאין דיבּר בפי מרוֹב יראת-הכבוד. יש ועל פני המישור התנהל לאיטו שור מסוּרבּל, הגוֹרר אחריו מחרשה, ואף השור היה מיוחד במינו. הוא-הוא שנאמר עליו באחד הסוֹנטים של קאַרדוּצ’י: “חסוּד”. ועוד נאמר עליו אצל קאַרדוּצ’י: “מנחירך הרחב, הלח והשחור עולה הבל-אַפֶּך; וכמזמור-חדוָה נישא באויר הצח קול געיתֶך. ובענוָתה הכּבוּדה של עינך האפלה והרצינית השתקפה הדוּמיה האלוהית הירוקה של מרחבי-המישור השלווים”… – טוב, לא כן? ואילו במציאות טוב הדבר שבעתיים.

מהלך חצי-פּרסה משער-פּיאוּס היה פּוּנדק, שאיננו עוד, ואף שמו “חצי-פּרסה”. שם סעדנו את רוב-סעודותינו. היינו עליזים ושמחים, מעצם העלוּמים ומשוּם שדיאַנה ידעה לשמח לבבות. איך עלה הדבר בידה – זה סוֹד טבע-ברייתה. הבּחוּרות מדלת-העם של רוֹמא מצטיינות ברוּבן בלשון שנוּנה, אך לדיאַנה לא היתה תכונה זו. היא לא הפליטה בטויים ממוּלחים, לא סיפרה שוּם בדיחות, לא דגדגה, ובכלל לא התאמצה להחיות את השיחה בשום אמצעי מסוּים, – היא פשוט הפיצה סביבה משהו בלתי-נתפס, מרענן, כהפיץ צפּורן ריחו. כאילו צלצל בקרבּה בלי חשׂך פעמון-בדולח, אף בשעה שלא צחקה כלל.

חינה גדל בעינַי מיום ליום. פיקחת היתה, אם כי כתבה בשגיאות ודיבורה היה יותר קרוב לדיאַלקט העממי מאשר ללשון הספרותית. היא נתברכה בטביעת-עין, העמיקה לחדור במבטה מבעד לשטח המוּצג לראוָה ולעתים קרובות השכילה להגדיר את טיב האנשים והדברים במלים קוֹלעוֹת, שמצאה בחוּש. אך, כנראה, סייע בידה גם הדיאַלקט עצמו, העסיסי והקנטרני. הדיבוּר הרומי – נחמד. כל מה שלמדה העיר הזאת מלקח דברי-ימיה הכּבּירים – ספּקנוּת, בטחון עצמי, הוּמוֹר גס-במקצת של אדם לימוּד-נסיונות, יחס של זלזול חברי אל החיים, אל גדלוּת בני-תמוּתה, אל מלכים ואפיפיורים, שכּה רבים מהם כבר חלפו וכה רבּים עתידים עוד לחלוף לעיני הבירה הנצחית, ואפילו אל רבּוֹן-העולם בכבודו ובעצמו, – כל אלה נספּגו ב- romanesco שלהם, ובכל ניב מניביו מרגיש אתה כעין הד לסיסמתם החביבה: chi sse ne frega? – מצפצפים!

היתה לדיאַנה עוד תכונה, שלא חדלתי להתפּעל ממנה: אכזריותה, הגלויה והתמימה, כזוֹ של חתלתול. יום אחד ראינו גיבּן מכוער מאד: דיאַנה בּרחה, פּן תפרוץ בצחוק בפניו. בפעם אחרת נפל לעינינו ארצה רוכב-אופניים; כל פניו שתתו דם, ואילו דיאַנה לא חדלה כחצי-שעה מצהלת צחוקה המופלא.

– ובכן, למה תתני נדבה לעניים? – שאלתיה פעם.

היא הרהרה מעט וענתה: – אֶ! כך הוא מנהג-הבריות; ובלבי לא חבל לי עליהם כלל.

ואולם בבהירות-יתר נתגלתה תכונתה זו ביחסה אלי ואל גוֹפרדוֹ. בנוכחותה היינו מתנצחים תמיד, במקצת משום שזו דרכם של כל הידידים, ובמקצת, כנראה, מתוך תחרוּת-שלא-מדעת, אם כי גוֹפרדוֹ היה כאן השליט החוּקי, ואני סתם תוספת-חינם. גוֹפרדוֹ היה שנוּן ממני, ומלבד-זאת ידע שפע רמזי-פּיפיוֹת איטלקיים, שלא קשה היה להעלות בחכּתם בן-חוּץ בלתי-מנוּסה. לעוּמת-זאת, היו לו גם נקודות-תורפּה מרוּבות יותר, ואני למדתי להכירן על בוּריָן. משוּם-כך היתה תחרוּתנו משולה לנדנדה: הנה היתה יד גוֹפרדוֹ על העליונה, ואני רגזתי באין-אונים, מבלי מצוא מענה-לשון, וחייכתי חיוּך מעוּוָת; והנה ניצחתי אני, וגוֹפרדוֹ היה יוצא מכליו, פּורע שׂערו, מכווץ גבּינים לבנים מעל לעפעפּיו האדומים, ולבסוף היה מזהירני, כי הוא כבר החויר, וזה סימן רע.

ודיאַנה תמיד ובכל רגע עמדה לצדו של המנצח. מעולם לא עלה בדעתה להמתיק את תבוּסתו או תבוּסתי, לטשטש את העקיצה, להחליף את הנושא: היא הקשיבה ברוב-הנאה, הסיתה, ליוותה בצוויחוֹת-חדוָה כל מכּת-לשון מוצלחת, ולבסוף היתה שומטת ראשה אחורנית וצוחקת ללא-מעצור, עמוֹ לאֵידי או עמי לאֵידוֹ. ועם מי שצחקה, אל זה הקריבה כסאה, לעיני זה הציצה וגילתה לו יתר-חיבה – לא בכוונה-תחילה, לא מתוך חשבון, אלא על פי האינסטינקט של טבע-אשה אמיתי.

עד היום איני יודע, ולא אדע לעולם, אם התאהבתי בה. החוָיוֹת, שעברו עלי בגלל דיאַנה, היו ככל העובר על מאוּהבים ואף יותר כהנה וכהנה. בעיני-עצמי הייתי זמן-מה חולה אהבה עמוקה ורבת-עינויים; ואולם כעת מובטחני, כי לוּ נאלצתי אז, או יותר מאוחר, בעצם שׂיאו של הרוֹמן המוּזר שלנו, לעזוב את רומא, היו געגוּעי מחזיקים מעמד עד אַנקוֹנה, וכבר בפיוּמה, ברדתי מן האניה, הייתי נרגע בהחלט. אבל לא זה העיקר. בליתי עמה שעות-על-שעות כמעט יום-יום, לפעמים ביחידות. אז היו לי השקפות אבּיריוֹת מאוד בעניני ידידוּת, גוֹפרדוֹ ידע זאת, נתן בי אֵמוּן גמור ולעתים קרובות היה משאיר את דיאַנה בחדרי, בלכתו אל הציר שלו או לעניניו האחרים. הקפּדתי על הגינות יתירה, אך הרי דיאַנה מצאה חן בעיני, וספק אם זקנתי אף בשלש שנים מאוֹרחתי הנחמדת. נאלצתי לעקוב אחרי עצמי, לנהוג בעצמי ריסון חמוּר, ותרגילי הבלגה אלה התסיסו את דמי עוד יותר מעצם קרבתה של דיאַנה. למרבית הצרה, בשוב גוֹפרדוֹ שמח וטוב-לב, – ודוקא בימים ההם שיחקה לו השעה, – הרגיש צורך נפשי לחמם את כל זולתו בקרני אשרוֹ והכריחני להתנשק עם דיאַנה. בפעם השלישית מיאנתי, והיא נעצה בי מבט נוֹקב ונדַמה לרגע. בפעם אחרת התחיל גוֹפרדוֹ להלל בפניה את נאמנותי כידיד. בידי איש זולתי לא היה מפקיד את דיאַנה. ולאו דוקא משום שיִראֵני כבלתי-מסוכן, – ma ch é, להיפך, גוּנב אליו שמץ-דבר על הרפּתקותי – santo divavolone! – אך לבו סמוך ובטוח, כי אתן לאש-לבי לשרוף את כל קרבי ולא אגע ברעית ידידי. – דיאַנה שמעה את כל אלה ושוב נדַמה לרגע, ושוב נתקלתי במבטה הנוקב.

כעבור כמה ימים סעדנו ב“חצי-פּרסה”. גוֹפרדוֹ התחיל מהתל בי כדרכו. באותו יום צלחה עלי רוח-שנינה, ועד-מהרה התחיל גוֹפרדוֹ לרגוֹז ודיאַנה – לצחוק ולזוּז לצדי. סוף-סוף הכריז, כי אני מסתכן סיכּוּן רב, כי הנה הוא כבר מחויר וכל זה עלול להגמר בכי-רע. החזרתי לו תשובה ארסיִת, הוא נשך פתאום את שפתו, עקר לאיטו מן הכיס את סכינו הסיציליאני הגדול והשליכו דרך החלון אגב הערה רבת-משמעות: – כך יהיה בטוח יותר. – כאשר, בתשובה לכך, פרצתי בצחוק, התחיל מתרוצץ בחדר, תופס בשערות-ראשו ומתאונן, כי אני מעליבו, ואחר-כך פרץ החוצה, בעודנו חוזר על דבריו:

– אינני ערב לעצמי… אני ירא את עצמי… הדבר ייגמר בכי-רע… דרוּש לי אויר צח, וָלא – ייגמר הדבר בכי-רע…

עלי להודות: אותו יום לגמנו שלשתנו כוסית מיותרת של גרוֹטה פֶראַטה. פנַי להטו מיין ומרוב-הצלחה. ניצבתי ליד החלון לשאוף רוח מן המישור הרחב וראיתי במרפּסת את גוֹפרדוֹ. המרפּסת היתה ריקה. הוא התרוצץ בה אנה ואנה, כשזרועותיו שלובות, ראשו מוּרכּן והוא נושך את שפתיו, כדרך אדם הנרגש באמת. אמרתי מבלי הסב את ראשי:

– דיאַנה, לכי-נא אליו, צריך להרגיעו.

ברגע זה ניחשתי בחוש, כי היא עומדת סמוך-סמוך מאחורי גבי, ופתאום תקפני הרצון, שלא להסב את ראשי. היא ענתה לא מיד, ענתה חרש – ובאמת, ליד עצם-אזני:

– אתה מגרש אותי?

אז נפלה בינינו שיחה קצרה. בעיניכם תיראה השיחה שיגרתית, כי את כל הדברים האלה אומרים, כרגיל, גם בספרים, אך כאשר אתה חי את הדבר, או נזכר בו אף לאחר שנים רבות, הריהו כל-כך חדש ובלתי-שכיח.

היא אמרה:

– אתה מגרש אותי.

אמרתי:

– לא.

היא אמרה:

– כן. מאוּסה אני עליך.

אמרתי:

– לא.

היא נגעה בידי: – לא?

לגמתי כוס מיותר ביום ההוא, לחצתי את ידה והחרשתי.

אז אמרה לי:

– גם אני אוהבת אותך.

אמרתי: – לא נכון.

אמרה היא: – אני נשבעת לך בנשמת אבי –! sull' anima di babbo mio

פניתי לאחורי. בהן-צדקי, היא עמדה על ברכיה. עד היום לא אבין, לשם מה עשתה זאת. כנראה, לגמנו באותו יום כמה כוסות מיותרים של גרוֹטה פראַטה. מרחוק נשמעו צעדי גוֹפרדוֹ. היא קפצה על רגליה ורצה לקראתו, ובפיה שטף גערות-חיבּה. לא הוספתי לדבּר עמה ובמהרה הלכתי הביתה, והם נסעו יחדיו לטייל.

למחרת היתה צפויה לגוֹפרדוֹ ולי עקירת-דירה. בעלת-ביתנו גזרה עליו פּינוּי-חדר על אי-תשלום השכירוּת, על רעש וגם בגלל כּמוּתן ואיכוּתן של הגברות, אשר לָנוּ בחדרו. לכן ויתרתי גם אני על חדרי והחלטנו להשתכן בסביבת מגוּריה של דיאַנה – בבּוֹרגוֹ. זהו חלק-העיר מעברוֹ השני של הטיבּר, בין טירת המלאך הקדוש לבין הוַטיקאַן. שלושה רחובות צרים, היוצאים כקרנַים עקלקלות מכיכר-הענק של פּטר הקדוש, צולבו בסימטאות דחוּקות, בהן כל בית בן-מאה ומעלה, דלתות-עץ כבדות מובילות אל מדרגות אפלות וחלקלקות, שנבצר מאדם כרסתן לעבור בהן, החצרות מלאו כבסים תלויים, ובערבים יושבים השכנים והשכנות בחוץ, מפצחים ערמונים ומגלגלים שיחה, מתקוטטים וגוערים בילדים. אך אם תטפּסוּ לקומה הששית ותציצו באשנב, תתגלה לפניכם תמונת הוד ותפארת שלא תשוּער: הטירה העגולה של המלאך הקדוש, כּוֹבעו הכחול-עָפור של הוַטיקאַן, גבעת יאַנוּס, שם רכוּב על סוסו גאַריבּאַלדי, ופניו הזעומים אל מקלט האפיפיור; ובין שתי הפסגות הללו, ולפניהן ומאחריהן – עֵרֶברב נפלא של רחובות, סימטאות, גשרים, כיכרוֹת, ארמונות, מצבות, פסלים, כנסיוֹת ובתי-כלא וכבסים לחים על חבלים – רומא השלישית, תחת כיפת שמיה הכחולים-כהים, במסגרת ירוקה-כהה של מישורה המהוּרהר. ויושבים בבּוֹרגוֹ אזרחי העיר רומא מלידה ומדורי-דורות, romani de Roma. הבעלים עובדים כנגרים, סנדלרים, נפּחים בשביל הוַטיקאַן או משמשים בו מורי-דרך לתיירים; הנשים תופרות ומכבסות בשביל הוַטיקאַן; וכולם, עוד יותר משאר אנשי-רומא, יודעים את ערכה הנכון של הדרת האפיפיור והמלכוּת ושל כל הבלי העולם הזה ולא יאמינו לא בנחש ולא בלחש, ועם המאַדוֹנה נוהגים מנהג ידידים ומיוּדעים, ואף כי אהוב יאהבוּה, יש וישפּכו עליה את רוגזם בצורה חריפה ומצלצלת. רק בבּוֹרגוֹ ועוד ברובע הטראַנסטיבּרי נשתמר פרצופה של רומא מראשית המאה שעברה. אם תשמעו בלילה סרנדה בחלק אחר של העיר, אל תאמינו: אין זאת כי בעל האכסניה הסמוכה שלח מלצר מחוּפּש לשַטוֹת באורחים נכרים, לבל יתאוננו על העדר couleur locale. ואילו בסימטות בּוֹרגוֹ אפשר לשמוע עם-ערב stornelli רוֹמיים אמיתיים:

– יש בית-כּלא סמוך לליבוֹרנוֹ; אסיריו יבכּו תמרורים. תמרורים יבכו אסיריו; אך בעד לילה אחד עמדֵך – אלך לבית-כלא לעולמים. “Una notte con voi, vita in galera!”.

בחצי-שעה חילקתי בין המגרות את חפצי הדלים והלכתי לעזור לגוֹפרדוֹ. הוא קבע את מושבו מעבר לדרך. ריהוּט חדרו היה מורכב הרבה יותר. היתה לו מלתחת-בגדים הגונה; מלבד זאת לימדוּהוּ הנשים העליזות בפּאַריס לרפּד את הקירות בבדי-צבעונין, ובתוך קיפּוּלי האריג הוא שיבּץ, לא בלי טעם, כשלושים תמונות-נשים ואת המאַדוֹנה בּאַראַבּינוֹ. אף את ספריו לא העמיד על הכוננית, אלא תלה אותם על הקירות בסרטי-משי צבעוניים ענוּבי עניבות מסולסלות. כל הספרים הללו היו רומנים צרפתיים – “La Morphine”, "L’Amoureuse Trinit é ", “La Vierge et la Verge” – ולכל אחד עלמה ערומה על מעטפתוֹ המַבהקת.

משֶתּקע גוֹפרדוֹ את המסמר האחרון, קפצה עליו התרגשות.

– מה טוב יהיה כאן לשלשתנו, – אמר.

תיקנתי: – לשנַים.

– אֶ?

– לשנַים, אני אומר.

– מדוע? ודיאַנה?

– אסוּר אליך רק בשעות כשלא תהיה כאן דיאַנה.

הוא פקח לרוָחה את עפעפּיו האדומים. – מה קרה? נפל ביניכם ריב?

– לא, – אמרתי. – אבל, la longue à, מגוּחך הדבר ולא-נוֹח.

– מה?

– תפקיד זה של שלישי.

הוא קפץ ממקומו והתחיל מתרוצץ בחדר. לא, מצדי לא ציפּה למעשה-שטוּת בּאַנאַלי כזה. לבני-העליה, כמוהו וכמוני, אסור לשים לב לקטנות כאלה. וגם לא שלישי אני כלל-וכלל, אלא מיתר הכרחי בתיזמוּר-הנשמות המשוּלש, שהוא יצר. אם אפרוש, תיפגם כל ההרמוניה כולה. אין בכוחו לחיות בלי הרמוניה. ואי-אפשר לו בלעדי. בלעדי תאבד דיאַנה את כל חינה בעיניו. איני רשאי לפרוש מהם; אהיה פושע, אם אפרוש. – לכם מסרתי את תמצית נאומו במלים מעטות, אך הנאום במקורו ארך כשעה. את כל הפילוסופיה הזאת הכרתי גם קודם, מקצתה מתוך השיחות הקודמות עמו ויִתרה – מתוך אותו הרוֹמן עצמו L’Amoureuse Trinit é, התלוי בשנץ צהוֹב מעל לספּה. הדבר נמאס עלי; ומלבד-זאת, כרגיל במקרים כאלה, דחפני משהו להפליט את סודי. אמרתי:

– Goffredo mio, – הרי אינני בּוּל-עץ. דיאַנה מוצאת חן בעיני. אינני רוצה לא להתנקש בזכויותיך ולא לענוֹת את עצמי. בִּין ואל תתוַכּח. ולפי-שעה – “צַ’אוֹ”, להתראות.

סרתי תחילה לספריה, אחר-כך ביקרתי אצל ידידי, שלא ראיתים חודש ימים, ולבסוף הלכתי לקפה אַראַניוֹ. במקום הזה מתרחב הקוֹרסוֹ במקצת, מהלך שתי פסיעות מכאן נראית פּיאַצה קוֹלוֹנה הענקית, וכאן נמצא לדעת-הכל לב-לבּה של רוֹמא. הקפה בזמני היה רחוק מתפארת-מוֹתרוֹת, אלא בפשטות נעים ונוֹח, על מראותיו המעוּשנות וקטיפת-סַפּוֹתיו הכחולה, אך עיקר-חינו – הקהל שבו. כל בעלי-המוניטין הוצגו כאן לראוָה איש איש בשעתו הקבועה. סמוך לשעה חמש היו מתכנסים ראשי טרזניה של העיר; כרגיל לא הסבו הללו לשולחנות אלא עמדו בקבוצה ציורית על המדרכה. “לעמוד לפני אַראַניוֹ” נחשב למבחן עליון של אֶלגנטיוּת, ואמנם לא לרבים היה האומץ לכך. משעה שש היו מופיעים אנשי-עסקים, בנקאים מסוּרבלים, פרקליטים נכבדים: בדרכם מן המשרד הביתה נהג כל אחד מהם לסור לרגע הנה, ללגום כוסית וֶרמוּט טוּרינאי לפני סעודת-הערב ולדרוש בשלום ידידים על פי טקס מקוצר, בנפנוף-יד וקריאת-“צ’אוֹ” מצלצלת. בשמונה היתה מסתיימת כרגיל הישיבה במוֹנטה-צ’יטוֹריוֹ הסמוך, והקפה היה מתמלא צירים, שבט רעשני, המביא עמו את כל תריסר מבטאיה של הלשון האיטלקית: הויניציאַנים דיברו בניגון לטפני ותמים וקראו לעירם “וֶנֶסיה”, הניאַפּוֹליטנים בקול תאוותני לוֹהט משכו והאריכו בתנועה המוטעמת ובלעו את סיומי-המלים, הסיציליאַנים ניפחו שפתיהם, דיברו בנעימת תינוק נעלב וביטאו “פּטשיוֹט” תחת “פּטריוֹט”. עד לאותו שעה היה הקפה מתמלא מקצה לקצה, היו באים עתונאים, פייטנים, ציירים, פרופיסורים, סוחרים, מיניסטרים לשעבר, גבירות לבושות-הדר, בני-חוץ ובנות-חוץ, סטוּדנטים וכל השאר. בחלל-האויר היתה מנסרת המוּלתו ההרמוֹנית של ההמון האיטלקי, לא גסה, לא צוֹרמת, לא מעייפת את האוזן, ברוּכה באיזה חוש קיבוצי של מידה ושל יופי.

באותה שעה היתה כבר החשכה שלמה, הרקיע העמוק היה מדליק את כל נרוֹתיו, ובחוץ היה מתחיל קוֹנצרט-הערבּית של מוכרי-העתונים. כולם, זאטוטים ומבוּגרים, היו מתפזרים במלוא כוח-מרוצתם לאלף כיווּנים ומכריזים שמות מצלצלים בקולות צלוּלים או צרוּדים מכל הגוָנים ודרגות-הגוֹבה. כיער, ההוֹמה עם בוקר-אביב מציוּץ-צפּרים, כן המה הקוֹרסוֹ מהדי פלישה זו. בית-הקפה היה מלבין בן-רגע, ואל הריחות של ממתקים, תמרוקים וליל-קיץ היה מצטרף זרם של בושם-הדפוס המרהיב נחיריים. ומרחוק כבר היו מגיעים צלילי קוֹנצרט אמיתי: מנגני התזמורת העירונית של כלי-רוח, חבוּשי “משולשים” מקוּשטי נוצות-תרנגול, ניגנו מַרש מתוך האוֹפּירה החדישה ביותר לפני עמוד-פּסלו של מרקוּס אברליוּס.

נתישבתי ליד אחד מאורחי-הקבע של אַראַניוֹ. האיש הזה, שכעת כבר אינו בחיים, היה מלוּמד, שנודע לשם אף בגרמניה וברוּסיה. הוא נחשב לאחד מגדולי-הפּיקחים באיטליה כוּלה ולָעוקצני וּשנוּן-הלשון שבכוּלם. עליו היו אומרים, כי יש לו שתי קתּדראוֹת: אחת לפילוסופיה של היסטוריה בסַפּיֶנצה – ואחת ללשון-הרע בקפה אַראַניוֹ. אנשים בעלי-עמדה התיראו מפּניו והשתדלו לחמוֹק משדה-ראוּתו. רק הצעירים, שלא היה לו עדיין על מה ללעוג להם, הצטופפו סביב שולחנו ולמדו חכמת-חיים מרה וממוּלחת מתוך הסַרקזמים שלו על אמנוּת, על פּוליטיקה ועל אנשים.

שם ישבתי עד שמישהו טפח על כתפי; זה היה גוֹפרדוֹ. ובכן, לא היטבתי עדיין להכיר את טיבו. חשבתי, כי יבוא במבוכה וכמה ימים יְיַגַע את מוחו על סבך המצב החדש. נתברר, כי חצי-שעה אחרי שנפרדתי ממנו כבר הגיע לכלל החלטה תקיפה ויצא לבקשני בכל העיר. הוא היה עייף מאוד ואף-על-פי-כן הביע לפנַי את השקפתו על הענין בצורה בהירה ונמלצת. תמצית השקפתו על הענין היתה זו: ראשית-כל, אין ברצונו לוַתר על ידידותי ועל חברָתי; מאידך, אם אוסיף לקיים את הבלגתי גם להבא מתוך כיבוד זכויותיו, הרי גם זה “מסדר” אותו מעט מאוד. אין הוא בחסדים, הדבר היה מעיק על לבו ואף משפּילו לפנַי. וגם אין לו שום זכויות יתירות, ואינני חייב כל-עיקר לדכא את רגשותי. אנחנו, בני-העליה, יכולים לוַתר בנקל על המוּנחים המיוּשנים: שום זכות איננה קיימת, קיים רק כוח ומאבק לשלטון – שלטון על נכס או שלטון על אשה. וזהו מה שהוא מציע.

– היינו?

– מאבק לשלטון.

– חביבי, אינני רוצה לריב אתך. שלוט-לך לבריאות על רכושך ותן לי מנוֹח.

– אך הרי לא נריב כלל-וכלל! אדרבא! נישאר ידידים כפי שהיינו עד הנה. ידידותנו, להיפך, תזדכּך עוד יותר בזכות זה שנוציא ישרוֹת וגלוּיוֹת אל מחוּץ לסוגריים את הסעיף היחיד המפריד בינינו, ונצמצם את כל המאבק בסעיף בודד זה. פשוט מאד.

– אתה תינוק, – אמרתי לו, – נשׂנא איש את אחיו מקץ יומַיִם.

– מדוּע? תאר בנפשך, כי אנו מתנצחים יום-יום בסיוּף או בשחמט. וכי מדרך הבריות לריב בשל אלה?

עניתי, כי מוטב שאלך לשמוע את האוֹפּירטה “חמשת חלקי תבל”; הוא הלך אחרי ובכל הפסקה חזר וטחן את שלו. אחרי ההצגה הלכנו ברגל הביתה לבּוֹרגוֹ ובדרך סרנו לפוּנדק. לבי היה כבד עלי, הרביתי ללגום, והוא טחן את שלו. כאשר הגענו לבּוֹרגוֹ, עלה אלי והוסיף לטחון את שלו. עצבי לא עצרו כוח, הרגשתי כי עוד מעט אפרוץ בבכי, ופתאום חפז עלי יצרי לנשק באמת את דיאַנה – כמוהו ואף טוב ממנו. הפכתי אליו את פּנַי ואמרתי בכעס: – טוב. אני מקבל את ההזמנה לדו-קרב.

אז הושיט לי את ידו וקרא באוֹרח חגיגי:

– ובכן: ידידותנו נמשכת. אינך מוַתר על שום דבר למעני ותתאמץ לזכּוֹת באהבת דיאַנה, כפי שהיה עושה איש זר. וגם אני לא אגמול עמך חסדים, דבר לא אתן לך חינם, ואף אשתדל למנוֹע את דיאַנה מלהפּגש אתך, אאסור עליה לבקר אצלך. קיצורו של דבר, בענין זה אנשים זרים אנחנו, כל עוד לא יוֹדה אחד מאתנו בתבוּסתו! וידידותנו נמשכת.

לאחר-זאת, תודה לאל, עזבני לנפשי, אך שנתי נדדה מעיני כל הלילה. בלילה זה אהבתי, אולי, את דיאַנה באמת ובתמים. זכרתי, איך כרעה ברך לפני ב“חצי-פּרסה” ונשבעה, כי תאהבני. היא לא אמרה “vi amo” – כך שרים רק באוֹפּירה; היא אמרה “vi voglio bene” – איזו מלה טובה, מלטפת ומקרבת. לוּ באה אלי בלילה הזה, הייתי נותן את חיי מתנה בידיה, – קחי ושחקי כחפצך.

אם סבורים אתם, כי כעת תשמעו מפי תכנית-מלחמה, חדוּרת אומץ ודמיון כיד בן-עשרים, אינכם אלא טועים. לשים מצור, לשלוח פתקים, לקבוע פגישות, מתוך סיכּוּן של המתנת-שוא, או לארוב בפתח – כל אלה אינם לפי טעמי וטבעי. מרוּסיה הבאתי עמי נכס נפשי אחד, ועד היום הוא נר לרגלי בדרכי-החיים: אמונה שלמה ואיתנה ב“אוּלי” הקדוש. שקעתי, כאילו לא קרה דבר, בספרי-הלימוד, שקוּפּחו מאד בתקופת הילוּלוֹתינו המשוּלשות, והסחתי כל דאגה מלבי.

כאשר בא גוֹפרדוֹ, קיבלתיו בכל הפשטות ולא הוצאתי מפי אף מלה על דיאַנה ועל פרשת-התמול. הדבר היה, כנראה, למורת-רוּחו; טבעו העצבני לא סבל שתיקה על מה שהעיק על לבו. הוא התבונן בי ארוכות, עשה בכוָנה הפוּגות בדיבוּר, כמזמינני לפתוח, – והעלה חרס בידו. אז אמר:

– דיאַנה דורשת בשלומך.

עניתי: – תודה, החזר לה ברכה בשמי. התלך הערב לראות את ג’אַצ’ינטה פֶּצאַנה ב“תֶּרֶזה ראַקֶן”?

– לא. אני עסוק. – בנעימת ה“עסוּק” הזה צלצלה הזמנה מפורשת לשאול “במה?”. אמרתי:

– ואני אלך.

אז אמר:

– אני עסוק. אני נוסע עם דיאַנה לחזות בשקיעה בוילה בּוֹרגֶזֶה ונאחר לשוב.

אמרתי: – חבל. פּצאַנה שחקנית נפלאה. בנעוריה זכתה לפרסום גדול. עודנה זכוּרה גם ברוּסיה, בשם גוַלטיֶרי.

הוא אמר:

– מילא, גם אני אבלה זמני בנעימים.

“הוא מתחיל להתחצף”, – חשבתי בלבי, ובאין-אומר ישבתי לעבוד על הבוּלטין של ה“הוֹף-מאַקלר” האודיסאי. הוא עמד שעה קלה ליד החלון, הקיש באצבעותיו על הזכוכית, אחר-כך – בעקֵבו על רצפת-האבן, אחר-כך לא הבליג והפך את פניו אלי:

– ואני הגדתי לדיאַנה את הכל.

מלמלתי חרש: – “אוּלקוֹת” – ארבעה-עשר אחוז, “סאַנדוֹמירקוֹת” – עשרים ושנים אחוז.

– הכל. כי עליה להמנע מהתראות עמך, ובמקרה של פגישה – להחווֹת קידה אדיבה ולעבור על פניך, וגם כי מחובתה לספר לי הכל.

מלמלתי חרש: – השאָר מטחנת-הקמח של וויינשטיין.

הוא אמר:

– והיא, תאֵר בנפשך, קיבלה את הדבר בשלוָה גמוּרה והיתה שרוּיה כל היום במצב-רוח נפלא.

הרימותי ראשי ואמרתי לו:

– גם אנוכי. וכעת לך הביתה ואל תפריעני, וָלא – יפטפט הציר שלך שטוּיות, והכל יאמרוּ כי טיפּש כתב לו את נאוּמו.

למחרת לא נגע גוֹפרדוֹ בנושאים מסוּכּנים ורק שאל אותי: – היפה שיחקה פּצאַנה? – וראיתי, כי הוא מחכּה לשאלה דומה מצדי. פרצתי בהרצאה על הנאַטוּראַליזם בתיאטרון, השוויתי אֶרמֵטֶה דזאַקוֹני עם אֶרמטה נוֹבֶלִי והרגשתי, לא בלי נחת-רוח, כי בלבו של ידידי הולך וגדל רגש חרדה עמוּמה. כנראה מטבע-ברייתו לא יכול לסבול צפוּנות תחת הלשון. מלה בלתי-הגוּיה היתה מכוָה אותו כבוּלבּוּס חם, גוזלת ממנו מנוּחה ושליטה עצמית. הכרח גמוּר היה לו לדעת, מה מזימות אני חורש, ולפחות, מה חוָיוֹת אני מרגיש; אך אני שתקתי.

אחר-כך נודע לי, כי הוא ניסה להציל דבר על תכניותי מפי דיאַנה, ואף הביאה לידי דמעות; ואולם לא היה בידה לגלות ולא-כלום.

כאשר בא אלי ביום הרביעי, ראיתי כי הוא אוּמלל לחלוטין ורוצה להביאני לידי שיחה על דיאַנה ויהי-מה. מיד הוצאתי את רשימותי התבוּאיוֹת ופתחתי בהסברה מקיפה על תנועת מטעני-התבוּאות על פני הדניפּר. הוא שיסע את דברי בדקה הששית.

– נדחה זאת לאחר-כך, כעת אני עייף.

– טוב, – נעניתי לו וסגרתי בדייקנות את המגרה. החרשנו שעה קלה.

– שמע-נא! – פתח ואמר.

– מה?

– וכי לא הגיע הזמן לסיים את הקומדיה?

– איזו קוֹמדיה?

– הנה זו עצמה. הרי בין כה וכה לא יֵצא מזה כלום.

– יתכן.

– יהא לבך סמוך ובטוּח, לא יֵצא ולא כלום.

– יתכן.

– לא “יתכן” אלא בוַדאות גמוּרה. וכי מה לך עוד, הרי כך אמרה לי היא בעצמה.

– ובכן, גיל ושׂמַח!

– כמובן, שׂמחַ אני. אך צר לי עליך. אתה שם עצמך ללעג ולקלס. לוּ ידעת, איך אמש מילאה פיה צחוֹק לעצם המחשבה!

מגוּחך הדבר: המשחק היה גס, אך פגע בי פגיעה עמוּקה. הרגשתי כאחרי סטירת-לחי. את דיאַנה הכרתי: היא בכל רגע לימין הגוֹבר; יתכן, כי אמש באמת מילאה פיה צחוק “לעצם המחשבה”. אזרתי את כל כוחי שלא לגלות את רגשותי ולמצוא תשובה קולעת, אך לא העליתי דבר. הוא הבין זאת כהרף-עין, ושנינו הרגשנו, כי ברגע זה ידו על העליונה.

– האם בזאת דיֶך? – אמר. – שמע בקולי, הצהר, כי ויתרת, וחסל.

– המכבר הפצרת בי בעצמך שלא אוַתּר?

– זה היה ענין אחר! נפתית לחשוב, כי בידך להשיג את מבוקשך ורק למעני מבליג אתה על רצונך. על כך רב-תודות, אינני זקוּק לחסדים. ואילו כעת מצב אחר לפנינו: נוכחת לדעת, כי בין-כה-וכה לא תשיג ולא-כלום; הודה בכך, ונחדש ימינו כקדם.

– אך מי אמר לך, כי נוכחתי לדעת?

– מה? הרי אזניך השומעות, כי היא בעצמה… או שמא אינך מאמין לדברי?

התאוששתי בעוד מועד והבנתי, כי מיטב נשקי כנגדו – התחמקוּת והשתּקה, כעד הנה. התאמצתי ללבוש שלוָה גמוּרה ועניתי לו כך:

– מוטב שתשמע אשר בפי: הערב יקרא מאַלדאַצ’יאַ פזמונים ניאַפּוֹליטניים בגן-סַבוֹי. תמיד היללת אותו באזני. היש ברצונך ללכת?

הוא חייך חיוּך עקמוּמי.

– טוב, – אמר, – כנראה, לא די לך בכך. זקוק אתה לאותות ומופתים. ובכן, תקבלם.

חזרתי הביתה אחרי חצות. בעלת-הבית במקרה לא ישנה עוד. היא אמרה לי מעבר לדלת:

– ידידך צהוב-הזקן שאל לך לא-מכבר.

בעודי מתפשט, שמעתי ברחוב קול שריקה מוסכמת: נהגנו “להשתרק” איש עם רעהו ברֶפרֶן המַרסיליֶזה: “Aux armes, citoyens”. זרקתי לחוץ את המפתח, וגוֹפרדוֹ נכנס לחדרי: בידו החזיק מעטפה חתוּמה.

– בבקשה. זה בשבילך.

הכתובת היתה כתובה בקשקוּשי-ידה של דיאַנה. נטלתי את המכתב, וצינה עברה בגופי, טעם מר עלה בפי. לא פקפקתי: אותה אפשר היה לשדל שתכתוב ככל העולה על רוּחוֹ. כעת עלי לקרוא את המכתב, לקרוא במו-עיני, ואלוהים יודע, מה עלבונות צפונים בו בשבילי… הוא המתין והוסיף בחיוּך של אדם, שמבוּקשו מוּנח בקופסתו:

– הואֵל בטוּבך וּקרא. כמובן, לא אדע, מה נאמר במכתב. אינך מאמין? בהן-צדקי, לא אדע. אפילו יצאתי מן החדר עד שכתבה וחתמה. ואולם ציוויתיה לכתוב לך את כל האמת. זאת, מקווה אני, תהיה לך לרפוּאה.

או-אז הרגשתי כי כל דמי פרץ ועלה לעור-פני; הייתי ככלי מלא בושה, הושפלתי, איוויתי להסתתר. התאמצתי להגיד משהו, אך רק גניחה יצאה מפי; מחנק אחז בגרוני, קרעתי את המכתב לגזרי-גזרים, נפלתי על משכבי ופרצתי בבכי כילדה. הוא גחן אלי, דיבר משהו, נגע בכתפי. אמרתי לו “לך”, והלך, ועלי עבר שוב ליל-נדודי-שינה. זה היה, כמדומני, הרע בלילות-חיי; יקחהו אופל-הנשיה, אינני רוצה לתאר אותו. וגם אין בכוחי לתאר אותו. עד היום לא אדע, מה היו אלה: יסורי-קנאה או חרון על חילול-כבוד. דמיוני צייר לפני בבהירות נוראה, כיצד היה מרבה את שכרה בעד המכתב הזה, ותלשתי שערות-ראשי כדרך אדם אכוּל-קנאה. ובו בזמן ידעתי ברוּרות, כי לוּ ליטפוּה מאה אנשים אחרים עוד ביתר-להט, לא היה איכפת לי, ומקור יסורי לא בה, אלא בגוֹפרדוֹ, בעלבוני… לילה נתעב!

ולמחרת, סמוך לצהרי-היום, בעודי ישן, נשמעה דפיקה על דלתי. אמרתי: “אַוַנטי” – חשבתי, כי גוֹפרדוֹ הוא זה או מכּר אחר, או שמא לא חשבתי כלום ואמרתי “אַוַנטי” סתם-כך מתוך תנוּמה. התנוּמה קפצה מעלי כהרף-עין: זו היתה עלמה חיננית, בעלת שער ערמוני ועינַים חוּמות, עטוּרות לוֹבן כחלוּלי, קטנה, זקופה, רעננה, ערמוּמית – ודיאַנה שמה. חדרי נתמלא קולות של מצִלְתֵי-כסף. הוֹ, אין מה לחשוש, הוּא נסע אל הציר שלו ויסעד על שולחנו. אוי, כמה מרר את חייה בפיו בימים אלה. לא דיבר אלא בי; היא עצמה לא היתה מרבּה כל-כך להרהר בי, לוּלא בא להזכירני כל רגע…

– ואתה טפּשון כזה. לשם מה סיפרת לו, כי מצאתי חן בעיניך? או אמש, – למה לא ענית לו בפשטות: טוב, נכנע אני ומודה בתבוּסתי? כך היינו מסתדרים בצוּרה הרבה יותר נוחה. הרי הוא פרא-אדם, כולם כאלה שם, בסיציליה. אני מוַתרת לו בכל – ואחר-כך עושה כרצוני. מדוע לא קראת את מכתבי? הרבצתי לתוכו את כל מילות-הגנאי שידעתי, עד שלבו התמוגג מרוב-נחת. עשֵׂה כמוני, כי כעת אתה רק מקנטר אותו, ומה טעם בדבר? כנראה, גם אתם שם, ברוּסיה, אינכם אלא פראי-אדם.

ואני נפרעתי מגוֹפרדוֹ על הלילה הזה, ועל המכתב, ועל הקילוּסים. בשעה שלש, מבעד לתריסים ירוקים, ראינוּהוּ חוזר בעגלה הביתה. אז הלכה ממני ושוב ציוותה עלי לפני הפרידה:

– עשה כמוני.

אמרתי לה:

– לא, דיאַנה. בסודך לא אמעל, ואפילו יתעלל בי עשרת מונים. אך להודות בתבוּסתי – לזאת לא אסכים.

היא משכה בכתפיה ואמרה בצאתה:

– ובכן, מחרתיים.

גוֹפרדוֹ בא אלי בערב, ועיניו מתרוצצות: הוא לא ידע, איך לנהוג כלפי. אמש ראני במפּלתי ואחריה היה שמח לכרות עמי ברית-שלום. ואולם, כדיאַנה, חשבני לפרא צפוני, המסוגל לחזור לסוּרו.

שלוָתי וקבלת-הפנים השקטה חיזקו בו את החשש הזה. חקרתיו בפרטי-פרטים, מה ואיך דיבר הציר על טבלאותינו, חזרתי ושאלתי עשר פעמים על כל דבר-של-מה-בכך, עד שסוף-סוף ריטטו כתפיו ורגליו מקוצר-רוּח, והוא אמר לי בחריפות:

– אך למה זה תרחיב כל-כך את הדיבוּר על מה שאינו מענין אותי כלל?

– כי הדבר מענין אותי.

– ואותי מענינת השאלה, אם גמרת כבר אוֹמר לחדול משטויותיך.

– חביבי, – אמרתי, – הסכמנו להאבק עד שיודה אחד מאתנו בתבוסתו. האם כבר מוכן אתה להודות בתבוסתך?

בתנועת-רוגז השליך מעל פניו איזה חפץ, שהיה מונח על שולחני.

– יודע אתה, – אמר, – דרושה מנה הגונה של עזות-מצח, כדי להגיד זאת אחרי המכתב של אתמול.

– לא קראתי שום מכתב.

– סַפּר מעשיות! אחרי צאתי אספת את הקרעים וקראת. אני בטוח בזה.

– איש תם אתה. למה אקרא מכתבים, שהוכתבו על ידך?

הוא קפץ ממקומו.

– מיד אביא לכאן את דיאַנה, במוֹ-פיה תחזור על הכל בפניך.

נדתי בראשי:

– כמוּבן, תחזור. ואני אפילו אגיד לה: אל תתביישי, דיאַנה, אמרי לי כל מה שיצווה עליך, – הרי יודע אני, כי לבֵּך איננוּ כפיך.

– מה פירוש, לבה איננו כפיה?! – קרא בקולי-קולות. – לוּ ידעת, מה דיברה בך באזנַי עוד לפני המכתב! עוד לפני פרוץ מלחמתנו! צר לי עליך, איני רוצה לחזור על כך! אתה מעורר בה בחילה פיסית! כאשר אתה מתישב לידה, היא משתדלת לזוז הצדה! מראך מצחיק אותה, ואפילו כעסתי עליה בשל-כך… מה לטשת כל-כך את עיניך? כן, כן, כל אלה אמרה לי במו-פיה. מה תביט בי כל-כך מוּזרות?

– גוֹפרדוֹ, – שאלתי בקול השלו ביותר, שיצא בזמן מן הזמנים מגרונו של עצלן כמוני, – וכי לא יעלה כלל בדעתך, שמא ברגע זה צוחק אני לך בלבי?

הוא נדהם, עיניו החלוּ מתרוצצות.

– למה?

– ככה. אינני חולק, הצדק אתך, את כל אלה אמרה לך באמת, ולפי-שעה אתה המנצח. את זאת אני יודע. אבל… מנַין לך בטחון כזה? שעֵר בנפשך, מה מגוּחך מצבך, אם אני, נניח, מקשיב ברגע זה לדברי-אַרסך וצוחק בלבי?

הוא ניצב לפני בקפיצה, עין בעין; ראיתי, כי הפעם החווירו פניו באמת.

– נפגשת עמה?

– אני עמה? חלילה וחס.

– השבע לי מיד בהן-צדקך.

– ככל אוַת-נפשך. אלא, בדרך-כלל, אל נא תסמוך ביותר על הן-צדקי. הלא ידעת, אינני איסטניס גדול בדקדוקי-צורה אלה. אנחנו, בני-העליה…

גוֹפרדוֹ יצא מכליו:

– גרוע אתה מכל יֵזוּאיט! – קרא במבטא סיציליאני מובהק. – אתה משטה בי ברמזי-תעתועים ומיד מסתתר; מפריש את אַרסך ומתחמק מידי. אל תרגיז אותי! הזהר!

והוא נפל-ישב על כסא, נושם בכבדוּת ומגלגל עיניו מפינה לפינה. כך חלף רגע.

– עיניך הרואות, – אמרתי, – יהא-נא הדבר לך ללקח. כאשר הזמנתני לדוּ-קרב זה, הבטחת כי נשאֵר ידידים; והנה, תחת זאת, מן היום הראשון אתה מקנטר אותי ומתגרה בי. הרָגע, את דיאַנה לפי-שעה לא ראיתי. אך עצתי נתונה לך מקרב-לבי – אל תפתח עמי בשיחה על-אודותיה, וָלא – תמיד תהיה ידך על התחתונה. כי בידך רק להאמין; לדעת את האמת יכול רק אני, ועוּבדה זו מקנה לי יתרון-קבע כלפיך. הדבר המגוּחך ביותר בעולם הוא – להתפאר ברוב-עשרך לפני אדם, שזה-עתה תחב את עשרך זה לכיסו. בִּין זאת – ואל תסתכן. נדבר על כל מה שתרצה, רק לא על דיאַנה.

הוא לא עשה כעצתי. ויחסים מוּזרים נתרקמו בינינו מן היום ההוא. מעודי לא ראיתי כדבר הזה, ואף בספרים, כמדומני, לא קראתי. נבצר ממנו לשמוע בקולי ולחדול מדבּר על דיאַנה: דרוּש היה לו הבטחון המוחלט, נפשו לא ידעה מנוחה אף שעה קלה בלעדי בטחון זה, ובו בזמן הוא הבין יפה, כי הגדתי לו אמת-לאמיתה, הנובעת מטבע-המצב: הוא יכול רק להאמין, ואילו לדעת יכולתי רק אני. מחשבה זו הדריכה את מנוחתו. בכל פגישה עמי התאוֹננה דיאַנה, כי הוא מענה אותה בחשדות ובחקירות. בחברתי היה שרוי בעצבנות מתמדת. יום-יום, כחוק ולא יעבור, חזר הדבר חלילה: הוא היה מסב את השיחה על דיאַנה, מדבּר על לבי שאמשוך את ידי ממלחמת-שוא; אני שתקתי; אז היה נוקט נעימה לוחמת, מלגלג, משמיעֵני עלבונות בשמו ובשמה, עד שהייתי מציג לו את השאלה השיגרתית:

– ומה אם כל האנקוֹרים מסביב מתפקעים ברגע זה מצחוק למשמע דבריך, כי ידוּע להם משהו אשר לא ידעת?

עשר פעמים חזרתי על המשפט האווילי הזה, ועשר פעמים הוציאוהו הדברים מכליו. הוא הרגיש את עצמו כנתון במלכודת, בתוך חושך-מצרים. הכרח היה לו לזעוק, לגרות את שריטתו: והוא היה פורץ בקיטרוגים, מאשימני בכל הפשעים שבעולם, עובר לאיוּמים: “הדבר ייגמר בכי-רע, הזהר”, פעמים אחדות הביא את עצמו כמעט לידי היסטריה, ולמחרת היה מתחיל הכל מחדש.

יום אחד נסעתי עם דיאַנה הרחק אל חוץ-לעיר, אל בית-העלמין, בו נטמן לבו של שֶלִי; שם נמצא גם קברו של קִיטְס, תחת אבן עלוּמת-שם, כצוָאת המשורר. בלינו את הזמן יפה מאוד. דוקא בימים אלה כלתה פרוּטה מכיסי, ולא היה בידנו לסור אפילו לפוּנדק שבדרך: היא כינתה את הדבר “מיגראַניה” וקיבלה אותו כשעשוע חדש. בעשרה סוֹלדים הצליחה לקנוֹת לחם רב להפליא וסַלָמי ואפילו לוֹג יין לבן, יֵין פראַסקאַטי. סעדנו את פת-השחרית על הדשא, היא צהלה ושמחה והרימה את כוסה בברכה נמלצת לחיי כל ה- migragnosi באיטליה, ברוּסיה ובעולם כולו. אחר-כך חקרה ושאלה בפרטות על אודות שלי וקיטס, ומדוע הלשון האנגלית כל-כך מכוערת. אחר-כך שוטטנו בסביבה, היא שרה פזמונים בדיאַלקט העממי, שזרה זרי-פרחים ושיחקה במחבוֹאים עם ילדים; חזרה במרוצה, כל עוד רוחה בה, והסבירה לי, כי הפעוטות – מוֹתק, ביחוד ממרחק 15 סנטימטר.

– מדוּע?

– הרחק מזה לא יקפצו הפּרעושים.

בדרך-שוּבנו הסתדרנו ביציע-הטראַם; היינו לבדנו; שאלתי על גוֹפרדוֹ.

– הוּא נהיה למטורף גמור. תאר לך, זה לא-כבר היכּה באגרופו על ראשי, והמסרק ננעץ עד זוב-דם. והכּל משום שחזרתי בהיסח-הדעת על אחת מהלצותיך. ואשם רק אתה.

– במה חטאתי?

– אתה מקניט אותו. מאה פעמים אמרתי לך: הגד לו, כי נכנעת, נוֹאשת מכל תקווה, אותי אין לכבוש וחסל. אז תתקרר דעתו עליו ויחדל למרר את חיי. והרי חבל גם עליו.

– הגידי, דיאַנה, – שאלתי, – אַת אוהבת אותי?

היא נמלכה רגע בדעתה:

– אני כזאת: אוֹהַב את כל מי שמיטיב עמי. אותך, אותו… אותו יותר, כי הוא אוהב אותי באמת.

– ואני לא?

– אתה? אני מוצאת חן בעיניך ולא יותר. לוּלא כל הסבך הזה ולא יצר-כבודך, לא היית שם לב אלי כלל.

– זו דעתך מכבר?

– הוֹ, מכּירה אני את טיבו של אדם מפגישה ראשונה.

– למה, אם-כּן, לא גרשת אותי מיד?

היא צחקה על פּי דרכה ואמרה סתוּמוֹת: – אֶ!

כעבור עשר דקוֹת נתרגשה הפּוּרענוּת. דיברתי על לבּה, שנחמוק לבית-מלאכתה בסימטאות נידחות: גוֹפרדוֹ הבטיח לה לסוּר לשם וּללווֹתה הביתה. אך היא – חפז עליה יִצרה לעבור דוקא בקוֹרסוֹ. הקוֹרסוֹ המה מרוֹב קהל מהוּדר. פתאום נשמעה זעקה מפיה. ישר לקראתנו הלך גוֹפרדוֹ. פניו הפיקו חמת-זעם שלא תאוּמן, ובידו צרוֹר-פרחים, שנועד, כנראה, לדיאַנה. עוד לפני שפּגה תדהמתי, הוא קפץ אל דיאַנה וסטר על לחיה. היא כיסתה את פניה בידיה ורצה לסימטה; הוא אחריה, ואני אחריו. מישהו מבין הקהל פרץ בצחוק, מישהו שרק. גוֹפרדוֹ הדביק את דיאַנה, וכעת הוביל, כמעט גרר, אותה בזרועה ולחש על אזנה, כנראה משהו נורא ואיום. לא ידעתי מה לעשות. לפי מוּשגי מאז על חובת הגבר, היה עלי להשיב לגוֹפרדוֹ את סטירתו. יתכן כי כך הייתי עושה באמת – באותו גיל כולנו אמיצים, – אך הוא בינתיים הושיבה בכרכרה ומבלי הביט לעברי ציוָה לנסוע לבּוֹרגוֹ. דלקתי אחריהם בכרכרה אחרת. העגלונים, שחנוּ באותה קרן-זוית, אנשים לימוּדי-נסיוֹן, ירדו לעומקו של המחזה וליווּנוּ בשריקות אף הם. בּרם, המנוּסה בכולם היה עגלוני. בשום אופן לא אבה להדבּיק את מרכּבתו של גוֹפרדוֹ, יעץ לי כל הדרך לפנות לצד אחר וטען בבקיאוּת של זקן-ורגיל:

– הם יתפייסו, ובלבד שאדוני לא יפריע.

גוֹפרדוֹ הוביל את דיאַנה למעלה, אל חדרו. כאשר עליתי במרוּצה אחריהם, היתה כבר הדלת נעולה: דפקתי – ולא נעניתי. הטיתי אוזן: מאחורי הדלת דיברה דיאַנה בקול שלֵו למדי. גוֹפרדוֹ החריש – כנראה, הספיק לשפוך את לבּו בדרך. אחר-כך נשתנה קולה של דיאַנה, נעשה ספק רך ספק מתחנן – נבהלתי, שמא הוא שוחט אותה, אך ברגע זה הבחנתי את דבריה:

– אל תבכּה, הלא תתבּייש!

הדבר הרגיעני. גוֹפרדוֹ היה נוח לבכּוֹת, כמעט עד כדי היסטריה. הוא סיפר לי כי מישהו בּמשפחתו לקה במחלת-הנוֹפלים. ידעתי כי התקפות-חימה מסתיימות אצלו בדמעות, ולאחר-זאת היה נעשה בלתי-מזיק לפחות לחצי-שעה. ובמשך חצי-שעה יספיקוּ, בלי ספק, להתפייס. אדם פיקח היה עגלוני.

הלכתי לחדרי. כבר ירדו דמדוּמי-ערב; ובתנועת-שיגרה, לפי ההרגל, שפַתִּי קלחת-מים על פתילית-ספּירט והדלקתי את הפתיליה, אם כי לא חשקתי כּלל בּתֵה… הייתי נרגש מאוד; קטרגתי על עצמי בגלל כּל העסק הזה. איזה משחק אווילי הוא זה? גוֹפרדוֹ אוהב אותה, ואני משעשע את יצר-כבוֹדי הילדוּתי; הוא סובל יסוּרים, אותה מביישים באמצע הרחוֹב, וגם אני, בעצם, ממלא תפקיד מטוּפש. הרגשתי כי כל אלה היו לי לזרא.

כך ישבתי רגעים רבים; המים כבר רתחו, ואני לא השגחתי בכך. לפתע נפתחה דלתי, וגוֹפרדוֹ נכנס מבלי דפוק תחילה ומבלי הסיר את מגבּעתו הרחבה. משנכנס, החזיר פניו ונעל את הדלת, ואת המפתח שם בכיסו. אחר-כּך נעצר ליד הפתח ואמר:

– מיד תבוֹא על ענשֶך.

והוא הוציא לאיטוֹ מכּיסו סכּין סיציליאַני עקום והתחיל שוֹלפוֹ בשניו. הכּרתי את הסכין – אצלם בסיציליה קוראים לכאלה “cinque soldi” – ולא פעם פתחתיו פשוט באצבעותי לשם חיתוּך נקניק. ואולם גוֹפרדוֹ נתפּס, כנראה, לקסמוֹ של תפקיד-הנוֹקם ופעל באוֹרח חגיגי וציוּרי, בחקוֹתוֹ את ה“מאַפיוֹזי” של אי-מולדתו. לבי היה סמוך ובטוח, כי לא יגע בי לרעה, אך סגנון המחזה כבש גם אותי. עקרתי את מיטתי ממקומה ושמתיה לרוחב-החדר, ביני לבינו.

– זה לא יצילֶך! – אמר והציג את ברכו על קצה-המשכּב. אזי אחזתי בידיתה הארוכה של הקלחת המהבּילה ועניתי לו:

– אם תזוז, אַכווה את פרצופך ברותחין. שב במנוחה.

הוא חייך, – נזכּרתי כי בספרי ילדותי נקראה בת-צחוק כזו “חיוּך שטני” – ואמר מתוך קידה אדיבה:

– אין דבר, אמתין עד שתתקרר.

בלי אוֹמר העמדתי את הקלחת על השולחן, כיביתי את הפתיליה, הוספתי ומזגתי בה ספּירט מן הבּקבּוּק ושוּב שפַתּי את הקלחת על האש.

– הבקבוק מלא, – הוספתי קצרות, – היום קניתי.

אחר-כּך לקחתי כּסא וזרקתיו לעבר ההוא.

– שב.

הוא ענה:

– תודה, אשב.

שתקנו שעה קלה.

– היא סיפרה לי את את הכּל, – פתח בנעימתו הקנטרנית המוּכּרת.

– הכּל? – שאלתי.

– הכּל.

עניתי בלטינית: – אשרי המאמינים, כי להם מלכות-השמים.

– הכל. כיצד הדבּקת אותה היום ברחוב וכיצד התחננת – כן, התחננת, השומע אתה? התחננת!! – שתטייל עמך מעט, וָלא – איימת שתשתה רעל. – היא אומרת: “לא האמנתי לו, – וכי פחדן כזה יאַבּד עצמו לדעת? – ובכל-זאת נבהלתי וריחמתי עליו.” כך היא אומרת. כעת נתעבתּ בעיניה שבעתיים. אתה שומע?

– שוֹמע.

– היא אומרת, כי לבשת צוָארון מרוּפט והיא התביישה ללכת בצדך. בּנתּ?

– בּנתי. מוּבן מאליו. צוָארון מרוּפט אינו דבר מרהיב-עין, בלי שום ספק.

– היא אומרת, כי אתה קמצן שבקמצנים, כיבדת אותה בסַלָמי יבש בכמה פרוּטוֹת והכרחת אותה לעבור מחצית-הדרך ברגל.

– ולא עלה על דעתך, כי היתושים, החגים סביב העששית, יודעים משהו וצוחקים לגוֹפרדוֹ הטיפּש?

הוא קפץ מכסאו, אני תפסתי שוב בידית הקלחת. הוא תחב את ידיו לכיסיו.

– תצא עמי לדוּ-קרב. באקדוחים. מבעד למטפּחת. אחד מאתנו חייב למוּת.

– חייב בהחלט? – שאלתי.

– בהחלט.

– ובכן לך לגשר המלאך הקדוש וקפוץ המימה, כי אני רוצה עדיין לחיות.

שוב נראה על פניו אותו חיוּך מיוּחד; רעיון חדש נצנץ במוחו, והוא הרצה אותו באזנַי בקול רך, אדיב וארסי:

– כּן, צדקת, מוּטב לנו באמת בלי דוּ-קרב. אעשה אחרת.

– תחתינו, בפונדק, יש משרת אחד; הוא בן-עירי ובחור כארז – i cughiuni ci sannu di pulveruzzu (בסיציליאַנית זוהי העֵדוּת העליונה לגבוּרה ולבקיאוּת גברית, אך במעמד גברות אי-אפשר לתרגם אותה אפילו בקירוּב). אשׂכּור אותו ללווֹת את דיאַנה לכל אשר תלך, ואַך תיראה באותו רחוב, מיד ישבּוֹר את עצמותיך.

– שׂכוֹר, – אמרתי.

– ומלבד-זאת אלך עם דיאַנה למשטרה, אל הקוֶסטוֹר עצמו, והיא תצהיר, כי היא ארוּסתי ואתה מציק לה. אותך יגרשוּ מרוֹמא, יהא לבּך סמוּך וּבטוּח, הקווסטוֹר מכּיר אותי!

עניתי:

– לי סיפרו באמת, כי הקווסטוֹר מכּיר אותך וכי אפילו שֵׁרַתָּ אותו שרוּתים קטנים. אך, כמדוּמני, היה הדבר לא כאן אלא בסיציליה.

– אסתּדר גם בלי הקווסטוֹר! – קרא גוֹפרדוֹ. – אלך לצירות הרוּסית ואודיע, כי אתה מבייש את ארץ-מולדתֶך. הם יחזירוּך לרוּסיה ברגל וימסרוּך לפיקוּח-ההורים.

– אתה שוטה, – אמרתי, – בצירוּת הרוּסית יצווּ עליך להגיש הכּל בכתב ולבוא לשם קבלת תשובה בעוד חדשיים.

– הקץ לכל אלה! – הרעים בקולו. – אני מצווה עליך להשבע לי תיכף-ומיד כי תּרפּה מדיאַנה!

אמרתי: – לך הביתה, גוֹפרדוֹ. אַל תאַלצני למלאוֹת שוב את הפתיליה.

הוא תפס שוב את הסכּין, ואני את הקלחת. אז, נוֹשם בכבדוּת, פתח את הדלת ויצא, ובפרוֹזדוֹר החזיר פניו ואמר לי באמונה שלמה:

– אתה יצור רע וחסר-לב. ירעיל-נא הגורל כל רגע מרגעי אָשרך.

בחצות-הלילה נכנסה אלי דיאַנה. כבר שכבתי במיטה וקראתי. הרימותי ראשי והבטתי בה בתמיהה.

היא אמרה:

– אותי שלח גוֹפרדוֹ. הוא מחכּה למטה.

– מה הענין?

• עלי להמטיר עליך מבּוּל דברים נוראים, חזיז ורעם.

– גם בלעדי-זאת כבר הגדת לו בגנוּתי די-והוֹתר, – עניתי במרירוּת.

היא הסבירה בתוֹם-לב:

– הוא צבט אותי.

חייכתי על-כּרחי: היא הביטה עלי כל-כך בתמימות. פניה החינניים היו שלווים בהחלט, על לוֹבן-עיניה הכּחלוּלי לא נראו שום סימני דמעות; לא כל כפתורי חולצתה היו רכוּסים ומחלפות-הערמוֹן גוּלגלוּ על ראשה כלאחר-יד. היו לה רגעים, כאשר לא היתה נאה ממנה בכל בּנוֹת בּוֹרגוֹ. לבי נעצב למחשבה, כי מיד תבשׂרני את הגזירה, שלא נוסיף להתראות. אך, תחת זאת, היא אמרה:

– מחר אבלה כל היום עמו. אתה רוֹצה, מחרתיים בבוקר, בשעה שמונה, בפּינצ’וֹ, ליד החומה הגדולה?

והושיטה לי אחת מידיה. אחזתי בשתיהן ומשכתיה אלי. היא העיפה מבּט נבהל לעבר החלון, ופתאום נתבּדחה עליה דעתה. היא שמטה ראשה אחורנית ופרצה בצחוק, אך לא כמצילת-כּסף, אלא חרש, כרשרוּש עשׂבי-משי תחת הרוּח, בטרם שחר. וגוֹפרדוֹ חיכּה למטה.

בכל-זאת, כעבור חמש דקוֹת נוֹתרתי לבדי, והרגשה מגוּנה שׂררה בנפשי. נתתי את דעתי על צד-הענין, שעד כּה משום-מה נעלם ממני: כי, בעצם, אני וגופרדוֹ, כפי שבצדק אמר אז בקפה-אַראַניוֹ, משחקים בשחמט, ופרס-המשחק – נפש חיה, ועם כל מהלך מעמיקים אנו לסַבּכה במשהו מכוער. עד פגישתה עם גוֹפרדוֹ לא היה לה עם שוּם איש רוֹמן של ממש. זאת ידענו אל-נכון. והנה עברו חדשיים, והיא בעת ובעונה אחת גם שלו וגם שלי, בצורה כּה חביבה, כּה קלה ושאננה. למה פיתינו אותה אנחנו לדרך זו? ואף לא אנחנו, אלא אני?

הרהוּרי עברו אליה עצמה. עד היום אינני יודע “לפצח” אדם עד תוֹך-תוֹכוֹ. יש ואכּיר את הרגליו, אדע מראש, מה יעשה או יגיד במקרה זה או אחר, ואולם להגדיר את אָפיוֹ בנוּסחה אחת, לצמצם את כל קווי-דמוּתו השונים, המוּכּרים לי יפה, עד כדי תכוּנוֹת-יסוד מעטוֹת, לקבוע דיאַגנוֹזה לאישיוּתו – דבר זה לא עלה בידי מעולם. אוכל לדוּר עם אדם בכפיפה אחת שנים-על-שנים ואתקשה לוֹמר, אם טוֹב-לב הוא או רע מטבעו. בימים ההם הייתי, כמובן, חלש עוד יותר מבחינה זו. דיאַנה נראתה בעינַי כגדוֹלת-החידות בעולם הזה. מה דחף אותה לכל הסבך הזה? אולי לגוֹפרדוֹ רחשה עוד אהבה כלשהי, אך כלפּי הרגישה, לפחות, אותה מידת אדישוּת, שבעומק-לבי הרגשתי אני כלפיה. על שלטוֹן הטמפּרמנט מגוחך היה לדבּר – חסרו לה, למצער, חמש שנים עד היום, כאשר תצמח מ- gamine זו אשה. מן הנמנע היה גם כל צד של חשבון: גוֹפרדוֹ במשך כל הזמן נתן לה במתנה חגורה וכפפוֹת, ואני בכלל לא הייתי אלא “מיגראַניוֹזוֹ”. בלי אהבה, בלי תשוקה, בלי טובת-הנאה, לשם מה רקדה על חבל ביני לבין גוֹפרדוֹ, סבלה דקירוֹת-לשונו ומהלוּמות-ידיו, ובזיון כּזה, ואת הגזירה לעמוֹד תמיד על המשמר, לשקר ולכרכּר כּרכּוּרים? לא הבנתי את הדבר בשעתו ואינני מבין עד היום.

בשמונה בבוקר, למחרתיים, הייתי בפּינצ’וֹ: אפשר שאחרתי בחמש דקות, ודיאַנה היתה כבר במקום. היא עמדה, גבּה כּנגדי, ליד המעקה של החומה הגדולה. נעצרתי, הבטתי בה, ועל דעתי עלתה מחשבה קודרת חדשה. חוֹמה גדולה זוֹ היתה המקום החביב לצעירות, השולחוֹת יד בנפשן. sartine כאלו, כמוהן כדיאַנה לכל דבר, היו באות הנה לאחר שלבשו לבני-סלסלה נקיים ממיטב קישוטי מלתחתן הדלה – “פּן יצחַק השוטר” – ומפילות את עצמן למרצפת מגוֹבה עצום. מדי שבוע התרחש מאורע כזה, ובעתון “מֶסַגֶ’רוֹ” היתה אפילו בשביל מקרים אלה כותרת קבועה: “Dal muraglione del Pincio”. האם לא תבוא לכאן לשם כך בעוד שנים אחדות גם דיאַנה? במה גרוּעה היא מאחרוֹת, ובמה היא טובה מהן?

היא עמדה ליד המעקה והביטה לפי שעה לא על המרצפת למטה, אלא על רוֹמא. הלילה היה קר, העיר זה-עתה החלה להחלץ ממעטה-הערפל. הבנינים והכּיכּרות כבר נראו לעין, אבל רק כפי שנראה גוּף-אשה מבעד לאריג-קיץ או כפי שבשרטוּטי-גוָה של ילדה מתבּגרת נרמזים סימני מלוֹא-פריחתה לעתיד לבוא – בצל-לא-צל, בגוֶן דק, ברמז קל. נדמָה, כי רוֹמא נוֹצרת מחדש לעינינו – פּלא-ענק, שהצטייר כבר כּולו בדמיון-היוצר, אך טרם נתגלם עד תּוּמוֹ.

קראתי לדיאַנה. היא אמרה: “איזה יופי!” – וראיתי שתי דמעות בריסיה. לוּ סיפּר לי זאת מישהו אחר, לא הייתי מאמין.

הוֹלכתיה לשׂדרה ואמרתי לה, כי בכל הבּלבּוֹלת הזאת אין אף טיפת טעם. גוֹפרדוֹ מענה אותי בקילוּסיו וידי קצרה מלשים להם קץ; כגמול-נקם ממרר אני את חייו בסיגוּף הספק, והוא שופך את חמת-יסוריו על דיאַנה, והיא השׂעיר-לעזאזל – כּפּרת שלשתנוּ. וכי כדאי הדבר? ולשם מה?

– לוּ, לפחות, אהבת אותי, אך הרי לא כן הדבר?

– אֶ! – ענתה סתוּמוֹת, ואחר הוֹסיפה: – הרי אמרתי לך שלשוֹם…

גם אני לא אהבתי אותה, אך אותו רגע דימיתי בנפשי, כי כל ימי חיי יכול הייתי לשׂחק בתלתלי שׂערה הערמוֹני ולהאזין לצחוקה. חיבה שלא תתוֹאר במלים מילאה את נפשי, משהו דגדג את חיכּי, משהו חם עלה לעינַי ונעצר על עצם הסף. אמרתי:

– יהי אלוהים עמך, די, כבר עוֹללתי לך די-והותר. הפּרדי ממני, לכי לדרכך ואל תזכּרי לרעה את שעתנו. אך לכי מיד, כי קשה הדבר מנשׂוא.

היא אחזה בידי, החליקה עליה, הביטה לתוך עיני, חייכה חיוּך עצוב ודק-מן-הדק, כאילו ידעה על עצמה ועלי הרבה דברים, שאין להעלותם על שפתים; אחר-כך אמרה:

– טוב, אלך, לַוֵני עד קצה-השׂדרה, – ופנתה ללכת.

הלכתי אחריה. בקצה השדרה נעצרנו. היא הושיטה לי יד מבלי הפוֹך אלי את פניה. אמרתי בקול עמוּם:

– דיאנה.

היא נענתה בקול עמום: – מה?

שאלתי:

– אם לא אהבת, לשם מה היו כל אלה?

שעה ארוּכה הרהרה מבלי חַלץ ידה מידי, לבסוף אמרה:

– ומה אני, כי אדע?

והלכה-לה בלי הביט אחורנית, רק במפנה-הדרך חייכה שוב ונעלמה מעיני.

---

בצהרי-היום ארזתי את מזוודתי ועקרתי אל אחד מידידי. לא אזכור כעת, מי ומה היה האיש, ואם שמח לאורח; אחת היא. אזכּור רק זאת, כי התגוֹרר ברובע רחוק, שרק במקרה נדיר יזדמן לשם איש מתוֹשבי בּוֹרגוֹ. משם שלחתי מכתב לגוֹפרדוֹ: “שלום וכל-טוּב. אם יִוָדע לך מעני, אל תטרידני”. לא הלכתי לשום מקום ולא אזכור עוד במה הגיתי ומה עשיתי; דומני, לא-כלוּם.

כך עברו כמה שבועות, הגיעה שעתי לנסוע הביתה, ולפי צירוּף המסיבוֹת האישיות והמשפחתיות הסתּבּר, כי לא אשוב עוד לרוֹמא. אוֹ-אז הרגשתי, כי אין מקום בעולם, בוֹ יוּכל אדם לחיות אחרי רוֹמא. חביב, כחיוּך ידיד שנפטר, נהיה עלי כּל מה שהכּרתי, ראיתי וחייתי בעיר זו – הבתים, המאורעות, האנשים. ערב נסיעתי שׂכרתי כּרכּרה וסיירתי כמה מן המקומות האהובים עלי ביותר, רק לבּוֹרגוֹ לא אביתי לנסוע. ואולם בקוֹרסוֹ השגיחו בי צעירים מכּרים וקראו בקול:

– היכן התחבּאת?

ואחר מהם הוסיף:

– ידידך הסיציליאַני המסכּן מחפש אותך בכל הקאַטאַקוֹמבּוֹת.

עניתי להם: – מחר אסע לרוּסיה, “צַ’אוֹ!”

איש לא ליוָני לדרכי. שמשי-הרכבת כבר קראו: “In vettura!” וסגרו ברעש את דלת כלובי הצר. ברגע זה שמעתי שריקה מוּכּרת, לפי ניגוּן המַרסיליֶזה.

גוֹפרדוֹ הלך לאורך הרכבת והציץ בחלונות המחלקה השלישית. לא נעניתי. מרירוּת צורבת עלתה בגרוני, הרגש הקודם של עלבון והשפלה, שפּג זה-כבר, חזר וּפיעֵם ברקוֹתי.

הוא ראה אותי:

– מדוע לא הודעתני על נסיעתך? – שאל, ועיניו התרוצצו בחוֹריהן.

עניתי: – קצר הזמן מלהסביר, בעוד רגע תזוז הרכבת.

הוא אמר: – נודע לי הדבר ובאתי לאחל לך דרך צלחה. מתי תשוב?

– לא אשוב לעולם.

הוא נדם. רוּחו היתה עכוּרה עליו. לא הבנתי, לשם מה בא הנה, אך ניכּר היה, כי יש עם נפשו לפתוח עמי שוב בשיחה פשוטה ולבבית כמקודם, אלא שאין הוא מוצא את המלה הראשונה, ועלי להתחיל. נותר לנו רגע או פחות, ופתאום תקפה אותי אדישות גמורה לגבי כל הדברים הללו. מחלתי בלבי על הכל ורציתי להגיד לו משהו חביב, אך ברגע זה קרא השמש הראשי: “Partenza”, ומלה זו כאילו העמיקה עוד את רגש אדישותי, ואפילו פג מלבי החשק להגיד לגוֹפרדוֹ מלה טובה. היינו-הך.

לפתע הוא הסיר את מגבעתו ונעץ בי את עיניו האדוּמות. קולו רעד:

– עוד מעט ותסע! למען השם!

קטני-השמשים, הקרובים והרחוקים מאתנו, חזרו בכל מיני קולות: “Partenza! Partenza”! – ונדמָה לי, כי הכל כבר הרחק מאחרי, הכל התמסמס והפך לכתם אָפוֹר אחד. לילה רע עבר עלי, לישון רציתי ולא לשוחח.

– למען ידידוּתנו בעבר! – אמר גוֹפרדוֹ והחזיק במסגרת החלון. – לא אדע מנוּחה אף לרגע. לא אוכל עוד לסבול. אני רוצה לדעת; נשבע אני לך – לא אוֹמַר לה אף מלה, אשכח בּן-רגע כל מה שתגלה לי; רק הנַח לי לנשוֹם לרוָחה, למען האלוֹהים!

הרכבת זזה, וגוֹפרדוֹ הלך עמה, מבלי הרפות מן החלון. הוא הביט בי ביאוּש ובמבוכה וחזר עוד פעמיים: – אשכח בן-רגע, ובלבד שתגיד.

הרכבת החישה את הילוכה.

– אסוֹף את ידך, חביבי, – אמרתי בחפזון והסירותי את אצבעותיו בתנועה זהירה. תשומת-לב קטנה זו נגעה עד לבו, עוררה בו תקוַת-מה מחדש. שמחה, כמעט חמידה, נצנצה בעיניו. הוא הצמיד את ידיו זו לזו ופתח, בזרזו צעדיו בד-בבד עם הקרון:

– נוּ? מלה אחת. אם היה משהו, הגד הן; אם לא היה שום דבר, הגד לאו. אני אֵעצר, אם אתה מתבייש, תענה לי מרחוק, אך ענה בקול רם. ובלבד שתענה! מתחנן אני לפניך! הרעלת אותי, דיכאת אותי עד עפר, שחררני…

הוא נעצר והושיט אלי את ידיו; הרכבת היתה מתרחקת; נשענתי במרפּקי והבטתי בו מתוך סקרנות. פניו קדרו שוב; בינינו הפריד כבר מהלך כמה מטרים; הוא צעק במלוא כוח גרונו: – הגד!!!

הצטחקתי על-כרחי ופרשתי מן החלון, והרכבת נסעה במשנה-מהירות.