הקדמה למהדורה שניה    🔗

כשכתבתי את ההקדמה שלפני זו, בצאת הספר הזה ראשונה, לפני שש שנים ומחצה, לא פללתי ולא עלה על לבי, כי יבוא יום ואעמוד עוד הפעם לפני הקוראים בפתח הספר, בצאתו שנית במהדורה חדשה.

בידים רפות ובנפש מרה כתבתי אז מה שכתבתי, בראותי מסביב לי, בספרות ובחיים, התנגדות גלויה ומסותרת לכל מחשבותי ומעשׂי, או – מה שרע עוד מזה – הסכמה רפויה מן השׂפה ולחוץ, שלא יכלה להיות לבסיס למעשׂים טובים וקיימים… בכל פינות שפניתי הרגשתי, כי בודד אני בעולמי הרוחני וכמעט אין איש אתי אשר לבו שלם באמת עם כל אותן הדעות שהיו ל’מרכז רוחי' ואשר יהיה מוכן להקדיש כוחו להגשמתן במעשׂה בכל מלואן, מבלי לעמוד בחצי הדרך, – ורגש־הבדידות הזה המר לי מאד.

אז ‘עלה על לבי לקבּץ לאחדים את המאמרים שיצאו מתחת ידי: אולי בהתחברם יחד יצליחו במשלחתם יותר מאשר עלתה להם בהיותם מפוזרים ומפורדים, ואם לא עכשיו, אולי לאחר זמן’.

והנסיון הזה – כמדומה לי, שרשאי אני לאמור כן – עלה יפה במובן ידוע. מאז יצאו המאמרים האלה מקובּצים יחד בספר הזה, נתפשטו ונקלטו בהרבה לבבות איזה מן המחשבות החביבות עלי, אשר בהשמיעי אותן ראשונה נחשבו קצתן כהריסה מסוכּנת וקצתן כהזיה אידיאלית ופגשו בהתנגדות נמרצה מצד ה’בונים' וה’נבונים'.

ואולם בזה אין רצוני לאמור, כי נעשׂיתי אני בעצמי ‘מרוצה לקהל’ וגם אויבי השלימו אתי. להפך, בשנים האחרונות גדל הקצף עלי מצדדים שונים אולי עוד יותר מאשר לפנים. חובבי ציון ה’מעשׂיים' ירבו ‘לצעוק חמס’ עלי עוד ביתר עוז, מעת שמַהלך הישוב מכריחם להודות בלבם, כי ספקות שלי, שהיו למשׂחק להם, נעשׂו ודאיוֹת; ולעומתם ‘ניאופיטים’ נלהבים מבין הציוניים המדיניים אינם יכולים לסלוח לעווני הגדול, שהתּרתי לעצמי לעשׂות ודאיוֹת שלהם ספקות קודם שעשׂו כן הם עצמם… האורתודוכסים מרגישים בחוש נכון, שגם עתה אין להם סבּה לקרבני אפילו בשׂמאל, למרות היותי דורש בשבח ה’יהדות'; ולעומתם ‘צעירים’ מהפכי־עולם קוראים אחרי בזעקה גדולה ומרה, שרוצה אני לכפות ידי עמנו בחבלי היהדות של העבר ולהפרישו מן החיים של ההוה.

ובכל זאת אמרתי, כי הנסיון עלה יפה, מפני שבכל הקולות האלה שומע אני עתה לפעמים – מה שלא היה כן לפנים – גם הד קולי אני… משלי יתנו לי מתנגדי, והשפעת הספר הזה ניכּרת מתוך דבריהם, מבלי שירגישו בה הם עצמם.

חזיון כזה הוא דבר מצוי. בין עם, בין כתה, בין יחיד, כשמהלך החיים מכריח את מתנגדיהם לקבל מהם את האמת, אין זה מחייב כלל, שבאותה שעה תחדל גם ההתנגדות להם עצמם. אדרבא, לפי שעקירת רגש מן הלב קשה לו לאדם יותר משנוי דעותיו, לכן נוטה הוא במקרים כאלה להפריד שלא מדעתו בין הדבר ובין אומרו: הדבר נכנס ללבו ונחשב בעיניו כקנין עצמי לו, ורגש ההתמרמרות, שהיה מכוּון לפני זה נגד הדבר ואומרו יחד, נשאר גם הוא בתקפו, אלא שפונה עתה כולו רק נגד האומר בלבד.

לפנים היו היוָנים והרומאים שׂונאים את עמנו על דעותיו ‘הזרות’, על רוח ‘השלילה’ שבו, בכפרו באלהיהם, ועל נטיתו ל’הזיה', בעבדו לאֵל אחד שאין לו דמות הגוף. ואחרי כן, כשקבּלו הם עצמם, ושאר העמים אחריהם, מקצת מן הדעות ההן ועשׂאוּן יסוד לתורתם החדשה, בתתם להן צורה אחרת, לפי רוחם, – שכחו את המקור שממנו שאבו והתחילו להושיט לנו אותן הדעות עצמן בכלי חדש, כאלו היו אמתּות חדשות, שנגלו ראשונה להם ולא לנו, – והרי אנו שׂנואים להם כמאז על כפירתנו ועל הזיותינו… והדבר הגיע לידי כך, שגם מקרא מלא: ‘ואהבת לרעך כמוך’ – הם מיחסים לעצמם ומונים אותנו בו. שאנו לא זכינו לתורה שלמה כזו. ואחד מטובי חכמיהם ( J. St. Mill ), כשהוכרח להודות ביושר לבו, שמצוה זו בתורתנו נאמרה, לא יכול להתאפק מקרוֹא: וכמה זר הדבר, כי שם נאמרה!.. ¹.

נושׂא החזיון במשל הזה נעלה ומרומם הוא אמנם על כל דמיון. אבל חוקי החיים החברתיים מתגלים בחזיונות קטנים כבגדולים, כמו שחוקי החיים הפיזיאולוגיים מתגלים בזבוב כבאדם. ואם ‘שכחה’ נפלאה כזו אפשר לה להימצא ביחס לעם שלם, כל־שכּן שאינה מן הנמנעות ביחס לאנשים פרטיים. מי האיש החכם מבעלי ‘התורות החדשות’, הרועשות עתה בקרבּנוּ, אשר יקרא את הספר הזה מראש ועד סוף בדעה צלולה, אי אפשר שלא יעמוד פעמים רבות תוהה ומתפלא, במצאו פה השקפות ומושׂגים שונים שהוא רגיל לחשבם כקנין עצמי של אותן התורות, אשר בעל הספר ‘ידוע’ כ’צר ואויב' להן… כמה זר הדבר, כי פה נאמר זה! – אי אפשר שלא יקרא ויחזור ויקרא אותו איש. –

אבל לא רבים הם הקוראים החכמים אשר יעמדו על ‘זרוּיוֹת’ כאלה. הרוב הגדול קולט מתוך קריאתו ומתוך שמועתו מה שיפה לו, ואינו מבחין, מאַין בא לו דבר זה או זה. ואמנם, למה לו להבחין? לגופו של דבר הרי באמת אין שום הבדל, אם פה או שם נאמר ראשונה. העיקר הוא, שהדבר נאמר ונתפרסם והיה לקנין הרבים.

ובשביל כך קבלתי עתה ברצון הצעת חברַי, מנהיגי חברת ‘אחיאסף’, להוציא את הספר הזה שנית, אחר שהמהדורה הראשונה כבר כלתה מן השוק, בהיותי מקוה, כי כל מה שיתפשט הספר יותר, כן יוסיפו המחשבות הכלולות בו להכנס ללבבות, מדעת ושלא מדעת, למרות ההתנגדות לבעל הספר, אשר אולי עוד תגדל עתה, בהיקבץ פה גם המאמרים החדשים, שיצאו מתחת ידי בשנים האחרונות ².

המאמרים האלה, לפי רוחם, אינם אלא תוספת ביאור להשקפות ידועות שאני חוזר עליהן תמיד, אבל לפי צורתם הם על הרוב בקורת החזיונות החדשים שנגלו בתקופה האחרונה במהלך התנועה הלאומית, – בקורת שלילית, שהיא ביחוד גרמה לחזק את האמונה בלב רבים, כי כל חפצי אינו אלא להרוס מה שבונים אחרים, כי אין לי בעולמי אלא איזו ‘יהדות’ מָפשטת הנראית לי בחזון, ולשמה ולכבודה הנני מוכן להשמיד את כל היהודים. ואני יודע אמנם, כמו כשכבר אמרתי, כי אין בכוחי לבטל את האמונה הזאת, ואפשר שתתקיים גם אחר שתשתנה דעת הקהל, בנוגע לעצם הענין, ותתקרב יותר לדעתי. ואף על פי כן איני יכול לחתום את דברי מבלי לרמז בדרך כלל על מהותה של ‘הבקורת השלילית’ הזאת.

השׂנאה לעצמנו אינה עתידה לפסוֹק, כל זמן שאנו פזורים בין האומות, ואין כל עצה להכחידה. זה הוא ה’חידוּש' הגדול שחדשו הציוניים, ועליו בנויה כל שיטתם. כי מכיון שאין תקוה לנו בארצות גלותנו להנצל משׂנאת העמים וכל תולדותיה הקשות, הרי אין לנו דרך אחרת בלתי אם ליסד לנו ‘מדינה’ מיוחדת, שלא תהא לשׂונאינו שליטה בה. והנה יוצאים ראשי הציוניים לכבוש את ה’מדינה' בדרכים ידועים, בשביל לפתור שאלת היהודים פתרון מוחלט לעולם, והעם האומלל שׂמח וצוהל וקורא ‘הידד!’ – ובתוך כל השאון והתרועות הגדולות בא אדם ואומר: קודם כל זקוקים אנו לתחית היהדות, וגם ה’מדינה' צריכה להוָסד לשֵׁם תחית היהדות ובדרכים המוליכים למטרה זו. וכי יש להתפלא, כי רבו המתנפלים על האומר כן, הלָלוּ בכעס של קנאים והלָלו בשׂחוק של ‘פקחים’, והכל תמהים ושואלים: וכי עכשיו הזמן לדאוג לאידיאל מפשט של יהדות, בעת שהיהודים בצרה גדולה ומבקשים להם ‘מקלט בטוח’? וה’צעירים' מוסיפים לצעוק בקול מר, כדרכם: ‘היהדות נבראה בשביל היהודים, ולא היהודים בשביל היהדות!’.

והמליצה הזאת האחרונה אמנם נאה היא, אלא שאם נרד לעומקה, נצטרך להוציא ממנה תולדה מתנגדת לזו שרוצים בה בעליה. אלמלי נבראו היהודים בשביל היהדות, היינו יכולים לאמור: עכשיו שנבראו, אין מן ההכרח כלל שיטפלו ביהדותם לעולם. שהרי כמה פעמים אנו מוצאים בטבע ובחברה, כי מה שנברא תחלה לשם דבר אחר משתחרר ברבות הימים משעבודו לסבּתו הראשונה ומתקיים גם בלעדיה. אבל מכיון שהיהדות נבראה בשביל היהודים, ולא רק בשביל היהודים, כי אם על ידי היהודים עצמם, שהקדישו לבריאתה ושמירתה מיטב כוחותיהם במשך אלפי שנה, – הרי ניכּר הדבר, שבודאי צריכים הם לה ואי אפשר להם בלעדיה, שאלמלא כן לא היו עמלים בה כל־כך. עם שלם, אי אפשר שיעשׂה דבר אחד דור אחר דור רק על פי טעות בשקול הדעת, אלא הוא עושׂה כן במצות האינסטינקט של חפץ הקיום המושל בו.

ובאמת אין הדבר צריך להתבוננות יתרה, בשביל לראות, כי אמנם צריכים הם היהודים לדאוג ליהדותם לא פחות ממה שהם צריכים לדאוג לעצמם.

כי הנה אותו ה’חדוש' שגלו הציוניים, בדבר נצחיותה של השׂנאה שבין ישׂראל לעמים, גלוי וידוע היה לאבותינו מימי עולם. הם לא קווּ בשום זמן – עד ימי האימנציפּציא – שתחדל השׂנאה להם וימצאו מנוחה בגויים. ואולם יחד עם זה היו הם גם מוכשרים לסבול את השׂנאה והשפלוּת החיצונית, מבלי להגיע על ידי זה לשפלוּת מוסרית פנימית, בהיותם יודעים היטב, בשביל מה הם סובלים. הם האמינו בלב שלם, כי ירידה זו עליה היא להם, כי ‘אמת’ גדולה וקדושה שמורה בידם, שאין אחרים מכירים בה, ועל כן נשׂאו דגלה של האמת הזאת ברוח רמה, אם לא ביד רמה, ו’עליה הוֹרגו כל היום‘. יודעים היו, שיש תכלית מוסרית לקיומם בעולם בתור עם סגולה, והידיעה הזאת הרימה את רוחם מעל לכל הצרות ונתנה להם יכולת לחכות בדומיה לביאת הגואל, שאז תנצח ה’אמת’ שלהם את כל העולם, ואז ימצאו גם הם מנוחה עולמית. – ואולם אנחנו, כשחזרנו ובאנו, אחר התקופה הקצרה של חלום האימנציפּציא, לידי הכרה זו, שאי אפשר לנו למצוא מנוחה בארצות פזורינו, – אנחנו אבד לנו בינתים אותו הכוח המוסרי של אבותינו, להיות שפלים ומדוכאים מבחוץ וגבורי־רוח מבפנים, מפני שקרבתנו אל העמים ואל השׂכּלתם החלישה בעל כרחנו את האמונה ההיא, שכל בני אדם זולתנו ‘משתחוים להבל ולריק’ ורק בידנו שמורה האמת, ועל ידי זה נתדלדל האידיאל הלאומי בלב רבים מבני עמנו ( וגם השאר הולכים וקרבים למצב זה מיום ליום ), ולא נשארה להם אלא הידיעה השלילית, שאנו קיימים מפני שאין אנו יכולים לחדול מהיות, מפני שהרגש הלאומי לא חדל מלחיות בלבנו ולהפרידנו מיֶתר העמים. אבל הידיעה השלילית הזאת לבדה אינה מַספקת. הרגש הלאומי הוא סבּת קיומנו. אבל לבנו, המלא כעס ומכאובים, אינו מוצא מרגוע בידיעת הסבּה בלבד; הוא מבקש גם תכלית לקיומנו במצב נורא כזה. לסבול תמיד ענוּיים קשים ולבלתי מאוֹס בחיים – זה אפשר רק בהיות המעונה יודע, שהוא חי וסובל לא רק מפני שאינו יכול למות, אלא מפני שהוא צריך לחיות. לפיכך אין פלא, שאנו מרגישים בקושי השעבוד הרבה יותר מאבותינו, ועוֹל הגלות נראה לנו כבד מנשׂוֹא עוד, מהעדר אידיאל לאומי, שבשבילו נהיה ‘מחבּבים את הצרות’ כמוהם; ולפיכך יש לנו צורך בתחית האידיאל הלאומי הרוחני לא פחות מבתחית האומה עצמה. כשהמחלה ממושכת וקשה, צריך החולה לחזוּק כוחותיו המוסריים לא פחות משהוא צריך לרפואת הגוף, כי בלעדי כוח מוסרי שיעודדוהו ויכשירהו לסבול מכאוביו, ילכו גם כוחות הגוף הלוֹך וחסוֹר, עד שיִכלו מאליהם קודם שתבוא הרפואה…

ולפי שמרגישה הציוניות המדינית בעצמה, כי אין ביכלתה ליתן להעם החולה את הכוח המוסרי הדרוש לו במכאוביו, וכי על כן קצר כוח סבלנותו ואינו יכול להסתפק בהבטחות לימים רחוקים, – לכן היא מתיצבת לפניו כרפואה שלמה הקרובה לבוא. ואִלו היה הדבר באמת כן, אִלו היתה ה’מדינה' עתידה להוָסד בזמן קרוב ולקבץ אל תוכה את כל העם אשר בגולה, היינו יכולים אמנם להסיח דעתנו לזמן־מה מן השאלה האידיאלית. כי מה לנו לבקש ‘תכלית’ לצרותינו, אם הצרות עצמן כבר הולכות וקרבות אל קצן? ‘מאי דהוָה הוָה’. אבותינו סבלו ואינם, ואנחנו – עוד מעט ונחָלץ מעוֹל הגלות ונחיה במדינתנו ככל הגויים. שאלת האידיאל הלאומי היתה עוד אולי מציקה אז ליחידי סגולה, שאינם יכולים למחול גם על הצער שבעבר ולא תנוח דעתם בגאולה עניה כזו, אחר שצפּנו לה אלפי שנה במסירוּת נפש. אבל העם בכללו היה מסתפק בזה שהגיע אל המנוחה בהוה, ולא היה אולי מרגיש כל צורך בבקשת פתרונים לשאלות רוחניות כאלו. ולהפך, אִלו היה כל ענין הציוניות בעינינו דמיון כוזב שאין לו כל אחרית, היינו יכולים גם כן להניחהו למהלכו הטבעי מבלי הרבות בשאלות; להתענג כאותם ‘הנוצרים הציוניים’, על ‘המראה הנהדר’, בקוּם עם בזוז ושסוי להושיע לעצמו בכוחו הדל – ולשתוק. כי מה הפסד יש בזה, שיתרומם העם זמן־מה בחזון לבו, עד שיכיר בטעותו וישוב ‘לשׂקו ולתעניתו’? ואם אולי יגרום הדבר, שאנשים יחידים יבואו אז לידי יאוש ויצאו מן הכלל, כמו שקרה לפנים, בימי התנועות המשיחיות, – מה בכך? אין הנזק הזה שקוּל כנגד שעה אחת של התרוממות הרוח בקרב עם עני ואומלל, ששעות כאלו מעטות מאד בחייו.

אבל אם אין אנו אוחזים באחת משתי הקצוות האלו; אם אנו רואים, מצד אחד, שרחוקה היא עוד הציוניות מאד מן ה’מדינה‘, ושרחוקה ה’מדינה’, גם לכשתוָסד, מלהיות באמת פתרון מוחלט לשאלת היהודים, אשר ברובם יישארו עוד, מי יודע עד מתי, פזורים בעמים ושׂנוּאים כשהיו; ואם אנו מאמינים עם זה, מצד אחר, כי מציון תבוא ישועת ישׂראל הרוחנית, כי שם, במקום יצירתו של האידיאל הלאומי לפנים, עלינו לבקשו שנית, אחר אשר אבד לנו בארצות גלותנו ואין בנו כוח לשׂאת עוֹל הגלות בלעדיו; – אם אנו מסתכלים בתנועה זו משני אלו הצדדים יחדיו, איך נוכל לראות במנוחה ולשתוק, בנטותה מן הדרך המוליכה אל האידיאל הרוחני ובכַלותה כוחה בפעולות שאינן מסוגלות להביא ישועה לאומית כללית, לא חמרית ולא רוחנית?

בין יהודי המערב אחד הוא, כמדומה לי, זנגוויל, אשר הבין ערכּה של שאלת האידיאל והגיד בפה מלא, שאין תרופה למחלת עמנו, ההולך ומתנַוֵן, אלא או אידיאל חדש או שיבת ציון. אבל גם הוא רואה רק חצי דבר, בהפרידו בין שני אלה ומבקש את הרפואה בזה או בזה, בעוד שבאמת לשניהם כאחד אנו צריכים ואי אפשר לזה בלא זה. הציוניות בתור תנועה מדינית בלבד אינה מַספּקת, באֵין בכוחה לכנס כל פזורינו ולשׂים קץ לצרותינו. אך לעומת זה, אין רעיון חי, אידיאל לאומי גדול, יכול להבּראוֹת בגולה, כשכוחות העם, שנעקרו ממקום גדוּלם הטבעי, צרורים ומונחים במסתרים, ואין להם יכולת לצאת למרחב ולהתפתח בדרך ישרה. חירות נחוצה לו לרוח עמנו, תנועה חפשית באוירו ההיסטורי, בשביל שיתעורר מתרדמתו הארוכה ויהיה מוכשר להחיות את האידיאל הלאומי ולתת לו צורה נאותה לפי צרכינו עתה, למען ישוב להיות למגן להעם המפוזר, לשמרהו מן הירידה המוסרית ולחזק כוחו שיסבול את הצרות עד עת קץ בדעת ובהכרה ברורה, שיֵדע על מה הוא סובל ושכדאי לסבול…

ובכן הדבר גלוי, כי ‘צרת היהדות’, כלומר אבדן האידיאל הלאומי, אינה דבר נבדל לעצמו, אלא חלק עיקרי מ’צרת היהודים‘, וכל האומר: מה לנו ולשאלת היהדות בעת ששאלת היהודים מבקשת פתרון? – אינו יודע בעצמו מה שהוא מוציא מפיו. תשובה נכונה לשאלה היהדות היא ממילא חצי תשובה לשאלת היהודים – אותו ה’חצי’ שאנו צריכים לבקש, וגם נוכל למצוא, בציוֹן, בעוד שה’חצי' האחר לא בידנו הוא וגם בציון איננו…

וההכרה הזאת היא שהביאתני פעמים רבות לידי אותה ‘הבקורת השלילית’ שמתנגדי מתמרמרים עליה כל־כך. לא יראו האנשים האלה, כי השלילה לא לשם עצמה באה כאן, אלא לשם החיוב הכרוך בה; כי לא לרפות ידי העובדים מגמתה, אלא להפך, להצילם מרפיון ידים, שעתיד לבוא סוף־סוף, כשיפקחו גם הם עיניהם ויראו, כי בזבזו את כוחם ללא תועלת ממשית, כי את אשר בקשו לא מצאו, ואת אשר יכלו למצוא לא בקשו.

אך לא אַרבּה דברים עוד. הנה לפני הקוראים הספר עצמו עם כל ‘שלילותיו’ ו’הזיותיו', ומי שירצה לקראו בשׂים לב, בלי משפט קדום ובלי חֵמה קנאית, הוא ימצא מעצמו את היחס שבין המחשבות השונות, השליליות והחיוביות, המפוזרות בו בלי סדר ושיטה הגיונית, רק כמו שנולדו בי בקשר עם חזיונות החיים, שהם הם עוררוני מזמן לזמן להגיד לעם את אשר בלבבי.

אחד העם

אודיסא, כ“ה תשרי תרס”ב.

³: