טז. התרבות המזויפת והתרבות המבוקשת 🔗
אין צורך לבאר, עד כמה בולט פה השקר הגדול שבכל הני מילי מעלייתא, שבני האדם, בין המדברים בשם הדת והמוסר ובין המדברים בשם היופי והגבורה וכדומה, כל כך אוהבים להתגדר בהם, כגון צדק, חסד, או תפארת, גדולה, גבורה וכו'. הרבה צדק וחסד או אולי הרבה יופי, גדולה, גבורה יש במה שהאדם, התכשיט, נזר היצירה, מוצא לו זכות עליונה להיות טורף ואוכל את כל החי, גוזל את כל חירותו, מוצץ את כל כוחו!
חסר לו לאדם רק התואר “אדם עליון”! חסר לו רק להגיע למדרגה כזו, כאשר הראתה המלחמה. עוד צעד הגון אחד, עוד התאמצות הגונה אחת של כוח הרצון, – והגבורה העליונה הושגה. כל זה, כאמור, אין צורך לבאר וגם למותר לבאר. אבל השאלה היא: האם אין באמת שום קשר חי, נפשי בין האדם ובין יתר החי?
האם, למשל, במקרה של בדידות גמורה, של רחיקות גמורה מבני אדם לא יהיה האדם שמח על כל בריה חיה וקרובה, למשל, על כלב, על צפור, ואפילו על שור או חמור או שה? האם לא ירגיש אז, כי הבריה החיה היא לו יותר מדבר שבתועלת, כי היא לו קודם כל ויותר מכל נפש חיה, שאין להעריכה בערך של תועלת? והעיקר – האם אין מקום לחשוב, כי מתוך היחס המצומצם והמטומטם הזה של האדם אל כל החי, הפועל בצורה כל כך ממשית פעולה כל כך מתמדת, מתרקם בנפשו שלא מדעתו ושלא מהרגשתו יסוד כל ארג יחסיו אל האדם, ומצד שני – אל עצמו?
והאדם בכבודו ובעצמו, – מה האדם בחייו המעשיים, החברותיים? מה אפיים של חייו החברותיים, מה הבעת צורתו החברותית, הבעת צורתו של האדם הפרטי לא בתור פרט ידוע, כי אם בתור חבר לחברה, התופס מקום ידוע, הממלא תפקיד ידוע בחברה? מה הם כל המעמדים וכל המדרגות בסולם החברותי? מה היחס בין אדם לחברו בחייו המעשיים, בחיי יום יום? כל הגדול מחברו מבוצר יותר ומרוחק יותר מרחק של כבוד. אין זה המרחק של גרמי השמים שכל אחד יש לו מסלולו המיוחד בחללו של עולם, שכולם יחד נמשכים זה לזה ומתקיימים במהלכם במסלול עצמו כל אחד בכוחם של חבריו, כי אם מרחק של התכווצות ש“הקטנים” חייבים להתכווץ בכדי לתת יותר מקום לצמצומם של ה“גדולים” להתפשט לתוך צמצומם הם, אם במובן הגשמי או במובן הרוחני. הגדול אינו דורש מעצמו יותר כבוד לאחרים, יותר חירות לאחרים מכל השפעה, חמרית או רוחנית, יותר מקום לאחרים למצוא את מסלולם העצמי, יותר מקום לחינוכם העצמי, כי אם להיפך: “גדול” אני, ובכן – דרך ארץ! ובכן – היכנעו לרצוני, ובכן – קבלו את תורתי או את מרותי העליונה! וכן הלאה. והביטוי הראשון והיסודי לכל זה, לכל היחסים החברתיים, הוא הנימוס, שאין האדם ראוי להתקבל בלתו בחברה הגונה, ממש כמו שאין כלב בלתי מדורסר ראוי לשכב בחיקה של גבירה סלונית. הנימוס זהו ממש ההיפך מנפשיות, מנפשיות פשוטה, טבעית, – הוא משחרר מכל נפשיות ביחסים שבין בני אדם. זהו זיוף כל הרגשות האנושיים, וביחוד זיוף רגש הכבוד, שהוא לכאורה בא כוחו, זיוף מדעת, הבא לכסות בעלי תאנה על ערוותם של החיים, על קטנותם ואפסותם של בני האדם, אשר זיוף בולט כזה ממלא להם את מקומה של הנפשיות האמיתית. עד כמה בולט כאן הזיוף אתה רואה בעצם הביטוי של הנימוס בלשון, בכל אותם התארים “אדון”, מעלתו, כבודו, וכו‘, בכל אותו הדיבור בלשון רבים ליחיד (בלשונות האירופיות) או בלשון נסתר לנוכח (בלשונות השמיות) וכו’. ואין מרגיש כמה פסול בזיוף הזה, אין מרגיש, כי שקר מתמיד כזה ממלא את כל החיים, מכניס יסוד בלתי מורגש של שקר לתוך תוכם של החיים, לתוך תוכה של הנפש, אין מרגיש, כי שקר בכלל פוסל במשהו
(רצונך להיווכח, עד כמה הזיוף הקל הזה פוגם בנפש, הסתכל בפני ילד בעל נפש, בשעה שאומרים לו בפעם הראשונה, כי אסור לדבר אל אדם מבוגר בלשון “אתה”, כי צריך לאמור לו: “אתם” או “הוא” או “אדוני” וכדומה, – התבוננן לתוך נפשו, ואם עין לך לראות – ונוכחת). כל כך אין מרגישים את זאת – עד כי הבאים לחדש בדיבור את לשוננו, שהזיוף הזה אינו כלל מיסודות רוחה, מתאמצים בכל כוחם להכניסו גם ללשוננו ומשתדלים לדבר דוקא בלשון “הוא” ו“אדוני” וכו'. וכך נוהגים לא חובבי שפת עבר סתם, כי אם מורים בבתי הספר, מחנכי הדור הבא!
מה היא התרבות המבוקשת? מה הם כל האידיאלים הגדולים, כל השאיפות העליונות של האדם מה מבקש האדם בחיים?
לו לפחות ידע האדם מה לו לבקש בחיים! כל האידיאלים הגדולים כאילו לא נבראו אלא לתת תשובה על השאלה מה לבקש בחיים, – אבל אינם נותנים, כי “ערבך ערבא צריך”. למה הם כל החיים? – הנה שוברם בצדם. את טעם החיים ואת שכל החיים היה האדם קודם כל מבקש, את סוד החיים, הסוד החי ופועל בו בעצמו, היה מבקש, – היה מבקש לוא היתה לו תקוה כל שהיא למצוא.
הלא מותר האדם מן הבהמה היא הכרתו היתירה וחיותו היתירה, ושתי אלה – ההכרה והחיות – סותרות זו את זו, חונקות זו את זו חניקה, שאין בה לא מיתה ולא חיים.
לא עמוק הוא לראות, כי כל הרע שבחיים הוא יליד הסתירות, שהאדם רואה בכל אשר הוא חי ובכל אשר הוא פונה, כאילו הסתירות הן יסוד החיים. רואה הוא את עצמו בתור פרט, יחיד ורואה את עצמו כאילו הוא אחד עם כל חבריה כאילו הוא חי את חייה, חיי כל אשר בה ואחראי לכל מה שהיא חיה עם כל אשר בה. זוהי הסתירה הראשונה, אשר, מצד אחד, היא בעצם המולידה את השאיפה ליישב את הסתירות, לבקש חיים עליונים על כל סתירה, ומצד שני, היא הנותנת מקום לכל מיני הסתירות שבעולם, כי בבחינת פרט אין לו לאדם בעולמו אלא ד' אמות של ה“אני” הפרטי שלו. מבחינה זו הוא רואה פרטים לאין קץ ושיעור, וכל פרט ופרט הוא בבחינת “אני ואפסי עוד”. מכאן – סתירות ומלחמה שאינה פוסקת בין הפרטים ופרטי הפרטים, מלחמה אכזריה, עיוורת, ריקנית, והפצועים במלחמה והנופלים הם, אם בהקדם או באיחור זמן, כל החיים, כל הנמצאים בהם. מבחינה זו הוא רואה סתירות ומלחמות גם בתוך עצמו, בין כוחות הגוף והנפש השונים. מכאן – מצד אחד ליקויי הגוף: מכאובים, פגימות גופניות, מחלות כל מיני מרעין בישין; ומצד שני – ליקויי הנפש: קטנות, שקר, רשעה, כל מיני טומאה, כל מיני כיעור. ופה כאילו זורח לו ניצוץ של אור מבחינת הרגשתו את עצמו אחד עם כל הבריאה העולמית. מבחינה זו כאילו מיטשטשים כל הגבולים, כאילו מתאחדים כל הפרטים לאחדות אחת שלימה, ואין סתירה ואין מלחמה בין הפרטים, שהרי האדם כאילו חי את כולם כאחד, חי את כל הבריאה העולמית בכללה ובכל פרטיה ופרטי פרטיה לרוחב, לעומק, לאין סוף, חי את כל צערם, את כל שירתם, חי את הכל ומחוּיה בכל, – נפש אחת, חיות אחת, השגה אין סופית אחת.
כאן הוא שרשם של היחס הדתי – הרגשת האדם כאילו הוא אחד עם כל הטבע, – של היחס המוסרי – הרגשתו כאילו הוא אחראי לכל חיי הטבע – ושל היחס האסתטי, שהוא כעין יליד זיווגן של החיות הנפשית ושל ההכרה, ומהותו היא בקשת הצורה, הביטוי הממשי.
כך מסתמנים החיים ברעיון, כך הם אולי ברגעים ידועים, אולם עצם החיים הרי אינם כך. רגש החיים הוא פרטי, הרגשת הצער, העונג, בכלל ההרגשה של כל מה שמהווה את החיים הממשיים, היא פרטית. יותר מזה: גם ההכרה, המגלה לו לאדם את כל העולם המגלה לו את עצמו, היא פרטית. כל כוחה אינו אלא בפירוט ובכיול הפרטים, – אבל לתפוס את הכללות השלימה, החיה, שאינה מתפרטת, את האחדות המוחלטת, את החיים שבאחדות, אם יש לאמור כן, אין בכוחה. אפשר לאמור אמנם, כי החיים יתירים על ההכרה, החיים שבנפש תופסים, – אבל החיים הלא אינם מכירים. השאלה היא איפוא לראשונה: כיצד לפרנס במה שהנפש חיה בו את ההכרה? ושנית: כיצד להביא את הנפש לחיות כך?
השאלה הראשונה מתיישבת מאליה, אם להביא בחשבון מהי פה פרנסת ההכרה. לא דעת מוסיפה פה ההכרה, כי אם הרגשות חדשות, תנועות נפשיות חדשות, – היא מגלה ברוח האדם עומק נפשי, עומק חיוני. כל אלה ישמשו אולי לאחרונה גם להעמיק את עצם ההכרה, להגדיל ולהאדיר את כוח השגתה, אבל הדבר הזה הוא תולדה ולא אב. האב הוא פה ההארה של מה שמתחדש בנפש, – ומאליו מובן, כי כשתהיה התחדשות בנפש, תבוא הארתה על ידי ההכרה מאליה.
נשארת איפוא בעיקר השאלה השניה: כיצד להביא את הנפש לחיות כך, כלומר כיצד להביא לידי כך, שהטעם, שהאדם טועם בחיים האלה, יהיה כל כך עמוק וכל כך חזק, עד שיעמוד בפני הטעם של התאוות הפרטיות, והרגשת האחדות עם כל הטבע תעמוד בפני הרגשת הפירוד מן הטבע?
אינני יודע, מי השיג השגה כל כך עמוקה את הכמיהה הכמוסה של נפש האדם להשתחרר מכבלי הפרטיות הצרה, החוסמת אותה מחייה העליונים, כמו בודהה. אבל הוא טעה בחשבון, בבירור הכמיהה הכמוסה הזאת, טעה במה שביקש את נשואה של הכמיהה מעבר לחיים, בעוד שעל פי האמת הוא עצם החיים. הנירוונה שהוא ביקש, היא עצם החיים, היתרים על ההכרה, עצם החיים ביחוד שלם עם הבריאה העולמית, העשויים לפרנס את ההכרה באמצעות הנפש החיה, הדבוקה בעצם הטבע, אבל לא להיות מושגים על ידי הכרה בלי אמצעי. מובן, כי בראותו בהכרה הבלתי-אמצעית את כשרון ההשגה היחיד של האדם, את הכוח היחידי שהאדם משיג בו מה שהוא משיג, ובאמרו לפי זה להכניס לתוך גבולות ההכרה מה שאינו נכנס לתוך גבולה, – היה מוכרח לשלול מה שאינו נכנס, לשלול את החיים, היתירים על ההכרה. הדרך אל החיים העליונים היא איפוא לא שלילת החיים, לא השאיפה לחיות פחות, כי אם לחיות יותר, לטבוע את ה“אני” הפרטי בחיים, בחיי כל מה שחי והווה, בחיי עולם.
אל טבע, אל החיים! זאת אומרת – אל האומה! החיים האנושיים מתחילים מן האומה, וחיי האומה מתחילים מן הטבע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות