© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
הרצאה בערב עיון לכבוד פרופ' דב סדן, בהגיעו לגבורות ולטקס הענקת מילגות מטעם קרן דב סדן, באוניברסיטת תל-אביב, ביום ד' בניסן תשמ"ב (29.3.1982) 🔗
א 🔗
דב סדן הגיע לגבורות. ואף על פי שכינוי מסורתי יפה זה, ‘גבורות’, מגדיר לא רק את גילו הפורמאלי, אלא אף מציין עובדה נפשית כהווייתה, שגם כוח-יצירתו של סדן שרוי בגבורות והוא כמעיין הנובע, העתיד להפתיענו בדברים שונים, ניתנה לנו רשות, ואולי חובה, לעשות כעין סיכום-ביניים. שכן על סדן נכתבו והושמעו סקירות והערכות שונות, המפרטות את מעשי-יצירתו, וכל כותב או נואם נאחז באחת מפינותיה החשובות, הרי רק מעטים ניסו להעמידו על תכונתו העיקרית. סדן כתב על תרי“ג נושאים וסוגיות, כמנין המצוות, וכשם שקדמונינו ביקשו לצמצמן, כגון דוד המלך שהעמידן על אחת-עשרה, או מיכה הנביא שהעמידן על שלוש, או ישעיהו שהעמידן על שתיים, עד שבא חבקוק והעמידן על אחת (“צדיק באמונתו יחיה”), אף אני זעירא דמן תלמידיהם, רוצה לנסות להעמיד את תרי”ג נושאיו של סדן על אחת: על הצופה לבית-היוצר של ישראל. ולפי ששעתי קלה, אדבר בקצירת האומר. ומה שלא אספיק לומר כאן, אגיד במקום אחר. אולם בטרם ניגש למשנתו של דב סדן, יש צורך בדברי מבוא קצרים. הוגה-הדעות הגרמני-יהודי, תיאודור לסינג, שנרצח בידי הנאצים, כתב ספר נודע לתהילה בשם Geschichte Als Sinngebung Des Sinnlosen. “ההיסטוריה כמתן-משמעות למחוסר-משמעות”. הוא נתכוון לומר, שאין משמעותם של המאורעות בהיסטוריה נתונה לנו מתן אובייקטיבי, אלא היא פרי ראייתו של משקיף, של ההיסטוריון, מכניס בהם שיטה וסדר מסויימים ומצרפם זה-אחר-זה וזה-כתולדה-מזה, ומטיל עליהם את הערכתו, היונקת מהשקפת-עולמו. המאורעות כשלעצמם אין בהם. ת לא התקדמות ולא נסיגה, לא מעלה ולא מטה, לא שלילה ולא חיוב, אלא הכל תלוי באדם המעריך. הוא קובע בהם תחילה, אמצע וסוף, ומשחיל לתוכם משמעות ומגמה, לפי סולם-הערכין שלו.
אני אכלתי את הספר החשוב הזה על כרעיו ועל קרבו, וזמן רב היה הומה בבני-מעי, ועיצב את השקפותי. אולם משהגעתי שוב בשנים האחרונות לאחר השואה, לעיון בהיסטוריה של עם ישראל ובבית-היוצר שלו, ובדקתי אותם לאור המחשבות, פרי הנסיונות והאסונות, התחלתי מפקפק קצת בכך, ובאתי לידי מסקנה, שאין דברי לסינג ממצים את הענין שלנו. וכך חשבתי: אילו נעלם עם ישראל מן הבמה ההיסטורית, כדרך שנעלמו העמים בני-לוויתו, שמתו מיתה ביולוגית, אפשר היה להתיחס גם אל ההיסטוריה שלו ותרבותו רק כנושא לניתוח ולהערכה, ולקבוע בהם תיזה ואני-תיזה וסינתיזה או נוסחאות אחרות (כגון לידה, פריחה, שקיעה), וכל אחד היה יכול לדונם לשבט או לחסד. ואילו, למשל, מתו הלשון העברית וספרותה לאחר חורבן הבית השני, היו גם הן מוטלות לפני החוקר והמעריך כדוגמת הלשון הלאטינית, והיתה נהפכת לענין לימודי או טקסי בלבד. אולם עם ישראל לא תם לגווע ולא לשונו העברית, אלא שניהם, הביולוגי וההיסטורי, חיים חיים מלאים וקיימים קיום איתן, אי-אפשר איפוא לראות בכך מקריות, או אירוע סתם יוצא-מן-הכלל. נראה לי, שאמנם זוהי השקפתו של סדן.
ניקח לדוגמה את ההיסטוריון האנגלי החשוב, ארנולד טוינבי, שהיה מלומד גדול והקיף בשיטת מחקרו עולם ומלואו. הוא קבע “שהדת היהודית נתאבנה” וכן היה גורלם של האתוס היהודי והתרבות היהודית שאף הם נתאבנו. סימני ההיכר של הציונות “הארכאיזם והפוטוריזם”. זה עוסק בתחיית המתם ובורח אל עבר שאיננו עוד בחיים, וזה מודיע שהבטחות הנביאים עדיין לא נתקיימו וקופץ אל תוך העתיד העלום. “היא מחייה שפה – הוא אומר – שנאלם דיבורה חמישה דורות לפני לידתו של ישו”. אפילו לא נחשוד בו בשנאת ישראל, הרי הוא חשוד ביישום שיטה כלפי ישראל, הנראית לנו כבר עכשיו מאובנת, אם להשתמש בלשונו של טוינבי. טוינבי הוא בוודאי בעל כושר תפיסה וסדרן גדול של תהליכי ההיסטוריה, אך לגבי ההיסטוריה של עם ישראל ותרבותו, הוא במחילה מכבודו, תתרן, וחסר לו חוש הבחנה. הוא עושה את תהליכי ההיסטוריה הישראלית כמין אריח בבנין שיטתו ובמערכת מחשבותיו. לפיכך זהו אריח אלמוני ומעורר שחוק בקרב עם החי חיים מלאים תקווה ואמונה ונלחם בגבורה לקיומו התקין, “ואיננו חי חיים שריד מאובן עלובים”, כהגדרתו של טוינבי. אין הוא ראשון, שהסתכל בחיי ישראל וניבא עליהם נבואות “מדעיות”. והטעם פשוט שיטתו הכשילתו, וכשנכשל, תלה טעותו בנראה ובנבחן ולא ברואה ובבוחן.
על כרחך אתה בא לידי מסקנה, שכיוון מהלכם של חיי ישראל ויצירתו אינם תלויים בשום מעריך אובייקטיבי או משקיף משוחד, ויהיה מתוחכם ואיש-אשכולות ככל שיהיה. יש משמעות להיסטוריה הישראלית, ויסלחו לי מדעני ההיסטוריה, ויש שר הממונה על היצירה הישראלית. אני מניח מראש, שאין חיי אדם כפרט ואין עם ככלל נתונים רק למידה ולמשקל ולניתוח שכליים, אלא מצויים בהם גם כוחות מעבר להם, שהקרנותיהם מגיעות אלינו ומעצבות את דמות עמנו ותולדותיו, אף על פי שידיעתנו עליהם מוגבלת.
ודווקא משום כך אני מייחס ערך רב לחווייה האישית, האינטימית, של ההיסטוריה הרחוקה שלנו ושל המתרחש הקרוב-יותר אלינו. וככל שחומר-ההוכחה אישי יותר, והנעימה המלווה אותו נפשית יותר, כן הוא משכנע יותר. קל וחומר כשחומר-ההוכחה הוא באמת חותך ומשכנע. נראה לי, שזוהי דרכו של סדן.
ב 🔗
דב סדן העז לבנות תפיסת כוללוּת אורגאנית של תולדות בית-היוצר שלנו. היא לא נתקבלה בנקל, ואזכיר מתנגד אחד. ברוך קורצווייל, שתפיסתו מנוגדת לחלוטין לשל דב סדן. קורצווייל ראה בספרות העברית החדשה שבירת-קו ותהום, המפרידה בין הישן והחדש, והגדיר אותה כקרע וניתוק ללא איחוי בינה לבין קודמתה, עד שעשה אותן כשתי ספרויות שאין גשר וקשר ביניהן. סדן רואה אחדות בהיסטוריה של עם ישראל ובספרותו על כל חוליותיה. הוא שלל את הפולמוס בין בית-קלוזנר ובית-לחובר וח.נ. שפירא, שהללו היו מונים את ראשיתה של הספרות החדשה ברמח“ל והללו בווייזל או ביל”ג. ודאי, ראה גם סדן דגשי-יצירה בדורות שונים, שינויים, חידושים, סטיות, זרמים ועונות של רום ושפל. אולם ההפרדה המוחלטת בין שלבי היצירה הספרותית עד כדי הפקעת הספרות החדשה מגופה ונשמתה – נסתרה על ידיו סתירה גמורה.
זה שנים, שדב סדן מקדיש חייו להבנת חכמת היצירה של העם והסברתה לרבים. מעל מצפה גבוה הוא צופה בעינו החדשה על המתהווה בבית-היוצר שלנו, ורואה באספקלריה המאירה את כל הסולם של ספרות ישראל כחטיבה אחת, כעולם-אצילות אחד שממנו יצאו ויוצאות קרני-אור לחיי האומה כולה וליצירתה בכל הדורות. מבחינה זו אין דומה לו בספרותנו, חוץ מהגאון גרשום שלום ז“ל, שנסתלק לפני זמן קצר, שהיה, אגב, מוקירו של סדן. אף סדן רואה את זהות האומה בכל הדורות, את צלם דמות עברה הגדול, את תבנית ההתרחשות בהווה וכן את מגמת רוחה של ההיסטוריה היהודית החדשה. באחת הרשימות שבה הוא מְתַנֶה את גורל עם ישראל בימינו, הוא משרטט קווי-הקבלה בין סבלנות ישראל בדורנו ובין סבלותיו הקדומים, ומוצא, ש”ארכיטיפיקה של התולדה המיתית הרחוקה אז טובעת דיוקנה בפרשה האקטואלית-הקרובה של קורותינו עתה. כי כאז כן עתה, קיימת שלישיה של אויבים: פרעה, עמלק, ובלעם". עד כאן לשונו. גם תיקון העם עובר דרך קווי הקבלה של ארכיטיפיקה מתאימה. קל וחומר שהיצירה הרוחנית שלנו ארוגה במארג אחד, שהשתי-והערב שלו קדומים. כל יצירתו של סדן, הספרותית, השירית, הבלטריסטית, המחקרית, הביקורתית והפולקלוריסטית, פרקים הם למסכת אחת, שבה הוא תוהה על רוח היצירה של האומה המתחדשת תמי וחושף שורשיה ומהותה. אפשר להשוות את עבודותיו של סדן רבות הפנים והאופנים לאוקיאנוס, שבו הוא צולל ומעלה לפנינו פניני שירה ודעת, פניני מחשבה וערכים, פניני יופי ואמת. ממנו הוא דולה ומשקה את חלקות יצירתו, המצטרפות לאחוזת-עולם של האומה כולה.
כאמור, נתרקמה תכנית-אב זו בסדן לפני שנים רבות. הוא מרד בהשקפות המקובלות על חלוקת זמנים ועל חלוקת ספרויות. הוא ראה את התנ“ך ואת ספרות ימי-הביניים, החסידות והמתנגדות, ספרות ההשכלה וספרות החדשה כאחדות אחת. הוא הדין בספרות יידיש שהיא חלק מן היהדות, כשפה הארמית. מרועה אחד ניתנו ומרוח אחת נבעו. גם הספרות שנכתבה בידי יהודים מובהקים בלועזית, שייכת ליצירת האומה. מכאן היחס לתרגומים, הן לתרגום הארמי, הן לתרגומי הרמב”ם ויהודה הלוי והן לתרגומי היינה ואחרים על-ידי מתרגמי זמננו. ובלשונו של סדן: “הספרות העברית החדשה היא מחזור אחד בכל הספרות העברית ברציפות אלפי שנים”. זוהי איפוא פוליפוניה של חוויות, ביטויים ודרכי יצירה, שמתוכם בוקע ועולה הקול היסודי של היציר היהודית. קול זה משותף לכל בית-היוצר של ישראל. אנו חשים, שפיזורי ניצוצותיו של סדן מצטרפים למקהלה שלמה, ליחידה אחת, המעניקה לנו תודעת הרציפות של ההיסטוריה הישראלית עד דור אחרון על כל תחנותיה ושביליה הנפתלים.
מגמתו של סדן אינה לימודית בלבד, אף על פי שמציאת האמת כשלעצמה היא מטרה נעלה, שראוי להוגה-דעות להקדיש לה את חייו; אבל מגמתו היא גם פדגוגית. הוא חותר לחנך ברוח העם ולתת טעם לא רק להיסטוריה של העבר, אלא גם להיסטוריה של התורה המתרחשת לעינינו כהמשך. שכן אין אנחנו יהודים המשננים פרקי עבר לשם למדנות, אלא מפני שעצם הקיום שלנו מרוקם בתוך ההיסטוריה. היא אוויר נשימתנו. חלק מהותי, של כל אחד מאיתנו, הטווה בתוכו חוט אחד נוסף. אנחנו בעצם התהליך הרצוף. תולדותינו על כל תחומי היצירה הרוחניים הן סם-החיים של מדינת ישראל ומשמשות לה ענן-כבוד וענן-אש להאיר לפניה את הדרך ולהנחותה. סדן אמר על מורי-האומה הגדולים: “העם ראה בגדולי אישיו מזיגה של הנהגה ושירה, והוא חי אותם כך משום שהמזיגה הזאת נתקיימה ממש בתולדותינו”. דברים אלה כוחם יפה גם לגבי דב סדן. סדן איננו רק מספר ומסאי, מבקר ספרות וחוקר ספרות, אלא מעצב פילוסופיה של ההיסטוריה הישראלית. הוא מפיק ממנה דעת עצמנו והכרת ייחודנו ויעודנו. כשם שהספרות העברית החדשה היא בעיניו זרם חי ופועל, העובר בצינורות התורשה לדורנו, וסדן במישנתו כסופר וכמורה הוא המעביר אלינו את ערכי היהדות ותרבותה העתיקה-החדשה בדרכי נועם ובשורשיות, ולפעמים גם בבדיחות-דעת ובעליצות, באופן שניתן לרשות לומר עליו: “ותורתך שעשועי”.
ואמנם, דב סדן כרה אזניים למשנתו. הוא העמיד תלמידים רבים, שלא מעטים מהם כבר נעשו בעצמם רבותיהם של תלמידים, באופן שסדן זכה לתלמידי תלמידים. בארצנו ובכל העולם היהודי חיים מאות תלמידיו, שמקצתם תורת רבם נתקיימה בידם ונהפכו לסופרים, לחוקרים ולמורים, וגם אלה שעוסקים במקצועות אחרים נושאים עמהם את בושמי לקחוֹ שלרבם בדחילו ורחימו וקשורים עימו קשרי זכרון ואגרות. כל אחד מהם, ובתוכם בנותי השתיים, מעלים בגאון את שם מורם ר' דב סדן.
כי זה האיש דב נטבעו בו מידות וסגולות של מחנך, של מורה-דעת, של פותח לבבות, של רועה נאמן. הוא רב-יועץ לתלמידיו המדריכים במסילת לימודיהם וחייהם במישרין ובעקיפין.
אני מברך את דב סדן באריכות ימים, בשיבה טובה וביצירה בלתי פוסקת ותבוא על הברכה רעייתו ובת-לווייתו, גוסטה, ותזכה לחיי אושר עימו ועם כל משפחתה. אמן.
1982
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות