א 🔗
אותו המין שקרא אותנו “עמא פזיזא”, טעה אך בטעמו, אבל לא במשפטו.
לא בזה שהקדמנו “נעשה” ל“נשמע” הננו עמא פזיזא, אבל בזה, שעוד ימים מועטים, אחרי שאמרנו פה אחד “כל אשר דבר ה' אלהינו נעשה ונשמע”, חזרנו בנו ורקדנו לפני עגל הזהב.
קריאה אחת “אלה אלהיך ישראל!”, דיה היתה להשכיח מלבנו את התלהבותנו הגדולה במעמד הר סיני.
ועוד יותר פזיזים הם אלה, אשר שירותיהם הנלהבות במשך שש שנים לציון ומחמדיה חלפו ברגע אחד כצל עובר לשֵמע השם “אוגאנדה”.
דיה היתה המלה הקטנה הזו, שיצאה מפי המנהיג הגדול המנוח, להשכיח מלבם את התלהבותם, שיריהם וגעגועיהם לארץ האבות במשך שש שנים.
והמהדרים שבהם אוחזים מעשה אמנון בן דוד ומקיימים בציון: “גדולה השנאה מן האהבה אשר אהבה”, וארץ החמדה, ארץ הגעגועים, אשר שמה וזכרה היו משאת-נפשם במשך שש שנים, נהפכה פתאום לארץ הפגרים, ארץ חשך וצלמות…
וכל כך למה? מפני שדודנו ישמעאל לא התנהג עמנו במדת חסידות “שלי שלך”, כראוי לדוד הגון, ולא אמר לנו: “בואו, אחי ורעי, בואו ורשו את הארץ, הרי שלכם לפניכם!”
ופה הגענו לפרק אחר.
לא פרק של פזיזות, אלא פרק של עניות הדעת, או מה שיותר גרוע, פרק של מעשי ילדות.
אחת משתי אלה: או שהאמינו הציונים האלה באמונה שלמה, שבמשך חמש או שש שנים ירחם השולטן את יעקב וישיבהו לאדמתו ברחמים גדולים, או שהבינו, שדבר זה אי-אפשר ודרוש לזה זמן מרובה, עבודה קשה וגדולה ואוצרות זהב.
באופן הראשון אין לך עניות הדעת גדולה מזו, לחשוב, כי מושל אדיר ימסור אחת ממדינותיו לעם אחר לא בכסף ולא במחיר, רק לשם-שמים ובשביל האידיאה.
באופן השני – הנסיגה עתה לאחור גרועה יותר מעניות הדעת. אם גם מתחלה לא היתה התקוה ברורה, אין עתה סבה להתיאש ממנה.
רק ילדים קטנים משברים היום בלי חמלה ובלי סבה את שעשועיהם מיום אתמול.
אבל רואה אני, שהאופן הראשון יותר קרוב אל האמת.
זה נראה מן הבטול והלעג של גדלות, שהציונים החדשים מתיחסים בהם אל ה“חובבים”.
על החובבים הם מביטים לא כמו על גמדים, כי אם כמו על תולעים זוחלות.
הם, החובבים, כל פעולתם מאפס ואין: במשך עשרים ושלש שנים יסדו רק כשלשים מושבות.
לא כן הציונים החדשים, הם לא רק כנשרים יעופו, אך כעגלת-הקיטור.
בעגלא ובזמן קריב יתנו לישראל מדינה מסודרת!
אילו היו הציונים החדשים, שנלוו אל הדגל רק מימות הקונגרס הראשון, מתונים בדעתם, היו מבינים, כי להשגת המטרה הקשה דרושה גם עבודת החובבים, גם עבודת הציונים, והאחרונה – דוקא במקצוע מיוחד.
עבודת החובבים נחוצה בארץ-ישראל עצמה, ועבודת הציונים במקצוע המיוחד דרושה מחוצה לה, להכשיר את העבודה בארץ עצמה.
והמקצוע המיוחד היה צריך להיות בהשתדלות, אבל לא להתחיל מן הגג.
חובבי-ציון ידעו מראש, כי עבודתנו היא עבודה היסטורית.
הם הבינו, כי בנין גדול כזה אי-אפשר לבנות בזמן קצר, כבנין אותו החסיד שבזמירות מוצאי-שבת.
כי בנין כזה דורש הנחת אבן על גבי אבן ואריח על גבי אריח, ושהאבנים והאריחים יתרבו קימעא-קימעא; במלה אחת: שמתחילים בבנין מן היסוד ולא מן הגג.
כי היסוד הוא הישוב והעם, והגג הוא המדינה.
כי קבוץ נדחי העם ותשובת חלק גדול ממנו לעבודת-האדמה, שנתרחק ממנה בזרוע זה הרבה מאות שנים, הרי היא עבודה להרבה דורות.
והרבה דורות יכולים לתת גם את ההון הרב והעבודה הקשה הדרושים.
הדבר מעציב, אבל מוכרח בטבע.
מחלת אלפי שנה לא תתרפא בדור אחד.
על כן לא דברו על אדות הגג בטרם הונח היסוד כראוי ולא קבעו תחומים לזמן עבודת התחיה.
גם הם ראו, שהעם סובל, שאין בו כח לחכות, אך העם לפי מובנם אינו דוקא אותו החי עמנו בדור הזה, אך העם ההיסטורי והנצחי.
ומוכרחים היו על כן להבדיל בין מאות אלפי אישי העם הסובל וכבר קצר כח סבלם, ובין העם בקבוצו הכללי וההיסטורי, המוכרח לחכות למרות כשלון כחו.
ומוכרח הוא לחכות, כי עם כללי והיסטורי לא יוכל למות, ותרופה אחרת זולת התחיה בארץ אבותיו אינה לפניו, ויום התחיה עוד רחוק מאד.
הם הבינו, כי תשועת אישי העם הפרטים יכולה להיות רק זמנית, באֶמיגראציה לקצוי-ארץ, ועם זה הבינו כי תשועת העם בכללו עתה וגם בעתיד הקרוב הוא דבר שאי-אפשר, ונמנע בטבע המציאות.
כי תשועת העם בן הדור הזה היתה אפשרית אולי, רק אם דורותינו הקודמים היו מתחילים לעסוק בעבודת התחיה ומאריכים אותה בלי הפסק.
וכל מה שדורנו זה יכול לעשות הוא רק להניח אבן-הפנה לתשועת הדורות שיבואו אחריו, תשועה חמרית ותשועה רוחנית, אם גם הם יאריכו את העבודה הלאומית.
ועוד הבינו, כי תשועת העם אינה דורשת שיחדל אביון מקרב הארץ…
זו היתה שיטת ה“חובבים” הזוחלים, והמון-העם אשר דאג רק להצלתו הפרטית והזמנית עמד מרחוק.
ובאין כח נשארה עבודת החובבים פעוטה.
ב 🔗
הציונים החדשים בבאזיל כתבו על דגלם באותיות גדולות ומזהירות: “בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן!”
ורבים מאד מאלה, אשר עד עתה עמדו מרחוק להתנועה הלאומית, נספחו בקולי-קולות אל הדגל הגדול והמזהיר הזה.
משער אני בנפשי, מה היה, אם הייתי יוצא לשוק והייתי מכריז: “פנו אלי כל עני ואביון והוָשעו, כי הצליח לי להמציא חמרי אכילה, הסקה ועוד דברים הנצרכים בעולם מבלי תשלומים, ונכון אני לגלות לכלם דבר זה”.
אין ספק, כי הרבה היו לועגים לי, אבל הרבה היו פוסחים על שתי הסעפים והרבה היו נגררים אחרי.
כי מי מאמין כאיש אומלל?
ורק בשביל זה נצחו הציונים החדשים.
אבל זה עצמו מעיד, כי הם עצמם היו תמימים יותר מדאי.
די היה להם לשמוע בפעם הראשונה בבאזיל מפי המנהיג המנוח, כי הגאולה עומדת מאחרי כתלנו – ויאמינו בזה אמונה שלמה, מבלי שום הרהור של ספק.
ולא ידעו ולא הבינו, שהמנהיג הגדול, שבא אלינו מן החוץ, לא ידע את עמו, שלא הכיר מעודו, מלבד מה שלאדם גדול אפשר לסלוח גם דמיון גדול.
המנהיג הגדול לא הסתיר את סברתו: do ut des (הנני נותן בתנאי שתתן גם אתה).
הסברא נכונה ומתקבלת על הדעת. אבל כדי שיתקיים התנאי הלא צריך שנהיה נותנים.
מובן, שהנתינה מצדנו היתה צריכה להיות לא כמו שאנו נותנים דמי “מחצית השקל” בפורים, או חמשה שקלים “כביכול” לפדיון הבן, אבל מחיר הראוי לתת בעד מדינה שלמה.
ובזה היה מקור הטעות.
כמה צריך היה לתת בעד מדינה שלמה אינני יודע, וחושב אני שגם מנהיגנו הגדול לא ידע.
אבל גם איש פשוט יבין, כי מחיר כזה יעלה לאיזו עשרות מיליונים. ואם מנהיגנו, שבא מן החוץ ולא ידע את עמו, חשב שבני עמו יתנו את הסכום הזה, הלא צריכים היו ציונינו אנחנו לדעת, כי סכום כזה לא יהיה בידינו אפילו במשך הרבה עשרות שנים.
אם מנהיגנו חשב, כי שכם שהוא עצמו, אף-על-פי שהיה רחוק עד עתה מעמו, נתלהב מרעיון התחיה עד להקדיש לו כחותיו, כן יתלהבו כל אילי-הכסף מעמנו אצלנו, במערב אירופה, באמריקה ונגב אפריקה ויריקו את אוצרותיהם ברגע אחד – הלא אנו, היושבים בתוך עמנו, צריכים היינו לדעת, כי אין זה אלא חלום שוא.
עוד יותר צריכים היינו להבין זאת, כאשר ראינו, כי רובא דרובא של הציונים החדשים, אשר עמדו מתחלה מנגד לפעולת החובבים ונספחו אחרי כן אל הציוניות החדשה, הם מאלה הדואגים רק להצלתם הפרטית והזמנית.
אלה שאין בכחם לתת איזה סכום מסוים למקנת המדינה.
ואילי-הכסף, שאינם זקוקים להצלה פרטית וזמנית, עומדים מרחוק כבתחלה.
ועין בעין ראו זאת בעת יסוד הבאנק הלאומי.
אחרי שראו כמה נתנו עשירי עמנו להבאנק, שכספו נִתן לחשבון, יכולים היו לדעת, כמה יתנו בעד קנית המדינה, כסף שלא נתן לחשבון. ועוד היו צריכים להבין כי הספר “אלטניילאנד” נעים ונחמד רק בתור ספור, אבל במעשה – גם חזיונות הנער הידוע במשל “כד החלב” לא היו מן הנמנעות…
ואף-על-פי-כן, בבוא צירי הציונים לכל קונגרס חכו לשמוע בשורות טובות על-דבר הטשארטר והגאולה, בשעה שידעו שידיהם ריקות לגמרי1.
דומה אני, כי הציונים האלה, שצריכים היו להבין את דלותנו ואפיסת כחותינו לקנות מדינה ואפילו טשארטר, היו צריכים על הקונגרסים לא לחכות לישועות בלתי אפשריות, אך להציע לעזוב את הגג, שהוא מרום עתה מנגדנו, ולשים פנינו אל היסוד, שאינו רחוק כל כך מאתנו.
אברר דברי.
בשנת תרמ“ב הוצע להעורך-דין ה' קלמנוביץ' (המפורסם עתה על-ידי משפט קישינוב והומל) ואחרי כן להמנוח ראזענפעלד מו”ל ה“ראזסוועט”, בהיותם זה שלא בפני זה בבירת תוגרמה, כי אם ישלישו בבית-האוצר העותומני עשרים אלף לירא (כמאתים אלף רו"כ) תנתן רשות לבני-ישראל להאחז בארץ-ישראל באין מפריע.
וכל היודע כי עם הסדרים הקשים שבתוגרמה שורר שם חופש החיים הפנימיים במדה שאינה מצויה, הלא יבין, כי לעת הראשונה רשות הכניסה, היתר קנין אדמה ובנינים וכיוצא בזה הם היותר נחוצים לעבודת התחיה.
ואת הסך עשרים אלף לירא, ואפילו אם בימי הקונגרסים היה דרוש יותר, הלא היו הציונים יכולים לתת, למען להתחיל את העבודה שלא מן הגג.
אבל כל זה היה נמאס בעיני נשרינו, אם גם אינו מובן מאין לקחו להם כנפי נשרים כאלה?
אני מבין, אם היו בני עם חפשי דורשים להם מדינה חפשית בעת שהם צריכים להמיר ארץ.
אבל אנחנו? מי פנק אותנו כל כך?…
ואחרי שלא נתרצה דודנו ישמעאל לתת לנו את הארץ במתנה בתור מדינה חפשית כעסנו על ארץ אבותינו, ותהי לנו לארץ הפגרים, לארץ חושך וצלמות.
האמנם בעלי-הנמוס שבציונינו החדשים מבטיחים, שהם אינם מתנגדים לארץ-ישראל, רק לאלה האומרים: “דוקא ארץ-ישראל, ולא ארץ אחרת”.
משל למה הדבר דומה? לאב שמִחה בבנו לקחת לאשה את אהובתו. נטפלו לו בעלי-דעת והוכיחוהו על פניו. ענה להם: אין אני מתנגד להאהובה, רק לדברי בני האומר, כי דוקא אותה יקח ולא אחרת.
ולא הבין החכם הזה, כי אם יקח בנו אשה אחרת לא יוכל עוד לקחת את אהובתו, ובכן הוא מתנגד להאהובה עצמה.
אם נבחר ארץ אחרת אין לנו עוד אפשרות להתנחל בארץ-ישראל.
ראשית, מעולם לא ראינו עם שיש לו שתי ארצות-מולדת.
שנית, כחותינו אינם מספיקים לישוב אחד, וכל-שכן לשני ישובים.
שלישית, הלא חלק מעמנו ישאר בארצות גלותו, ואם גם את יסוד העם ובנינו נושיב בשתי ארצות הלא נהיה בשתיהן המיעוט ואז אין המדיניוּת ההיא שוה כלום.
ג 🔗
אתם באים אינו בשם “דרישת ההמון”, השדרות הנמוכות, שהם הרוב של אומתנו.
אתם אומרים, שהעשירים, בעלי-הבתים והמשכילים של העשירים שבהציונים מבקשים פתרונים לשאלת הרוח, לאחדות האומה ו“לקדשי בני-ישראל”.
אבל ההמון הציוני (כלומר האוגאנדי) מבקש רק חיים חפשיים בארץ חפשית ומיוחדת לו (“הדור” חוברת ל"ה).
יאמרו עלי דימוקרטינו מה שיאמרו, ואני אינני כורע לפני דרישת ההמון שלנו.
דומה אני, שעל המשכילים והסופרים להורות דעת לההמון, ולא לקבל את דרישותיו בעינים עצומות.
עוד זאת אני מעיז פנים ואומר, שאן לההמון ענין לשאלתנו.
יש דברים שכח ההמון גדול בהם מאד, אבל יש דברים שכל כחו בהם הוא כאין.
אם היתה פדותנו תלויה בכח האגרוף, כפדות עמי הבלקנים, כי אז היתה לכח ההמון שלנו חשיבות ידועה.
אבל מה יוכל ההמון, אלה השדרות הנמוכות עוד מבעלי-הבתים הבינונים, לתת לעניננו, הדורש כסף תועפות ואוצרות זהב?
אמת, כי יתן את כח עבודתו,אבל כחו זה הוא מֵפִיץ ומנפץ גם בגולה, גם בכל ארצות נדודיו, והוא יעבוד למלא נפשו כי ירעב גם בארץ-ישראל, אם נִתן לו האפשרות לכך.
הגורם היותר גדול לכח עבודת ההמון בעניננו הוא רק התנועה והגשמתה, ואם נושאי התנועה ובעלי-היכולת להגשימה הם, כפי שחושב הטוען הזה, אלה הדואגים לשאלת הרוח, אחדות האומה, קדשי בני-ישראל (ואני מוסיף דבר גדול: חבור העבר עם העתיד בכל יסודותיהם, שבלעדיו אין תחיה, אך גוף חדש הבא תחת הגוף שמת ובאופן היותר טוב – גוף קטע), הלא יש להם רשות וגם זכות להעמיד על דעתם.
אך גם שאלת ההמון, שאלת הלחם והבטחון ביום מחר, לא תפתר כלל על-ידי המדינה החדשה, ולחנם יסדתם עליה את כל טענותיכם (“הזמן” 12–10).
לברר זאת עלי להכפיל מה שכתבתי במקום אחר2.
פדות המון-עמנו לא תבוא אם לא נחשוב בו גם את בני עמנו באוסטריה (ביחוד בגליציה), ברומיניה, בפרס, במארוקה וכו'.
להקל את מצב ההמון הזה דרוש להוציא אותו אל המדינה החדשה לפחות במספר ארבעה מיליון נפש, שהם שמונה מאות אלף בתי-אבות.
במדינה חדשה, שאין בה לעת-עתה חרושת-המעשה, יצטרך להושיב תחלה שליש התושבים על האדמה ושליש על האומנות, העבודה והשירות, היינו: בעלי-מלאכה, חנונים קטנים, פועלים מורים, משרתים וכו'.
הנוסעים יצטרכו למכור הרבה מכלי-ביתם וכיוצא בזה, ובעת נסיעה בהמון מחיר דברים כאלה יורד עד הדיוטא התחתונה, כמו שהיה במוסקבה בשנת תרנ"א.
וחושב אני בזה רק את העניים, כי העשירים יצטרפו אל השליש השלישי.
עתה נבוא חשבון.
אם נחשוב את ההוצאות להשליש הראשון בעד הנסיעה, בנינים, בהמות, כלים, זריעה ופרנסה עד הקציר המספיק הראשון (מלבד אדמה, אם תנתן בחנם) לסך אלף וחמש מאות רובל למשפחה – גם אז ידָרש לזה כארבע מאות מיליון רובל.
אם נחשוב את ההוצאות להשליש השני לנסיעה, מכשירי-מלאכה ופרנסה עד שימצאו עבודה משביעה להם, שלש מאות רובל למשפחה, ידָרש כשמונים מיליון רובל.
אלה ואלה דורשים כחמש מאות מיליון או חצי מיליארד רובל.
ואני לא אעמוד על המקח ואוזיל את המחיר עד שתי מאות מיליון רובל, בתנאי אם תשמעו מפי מעשה שהיה.
מעשה במחותן אחד שבא אל הישיבה למצוא חתן הגון לבתו.
בא לו אצל בחור אחד ושאל אותו: מה תעשה אם תמצא ארנקי מלא כסף בשבת?
– אעזבנו ואלך לי.
– והלא כמה מצוות תוכל לקיים בכסף הזה?
– אסור משום מוקצה.
– שוטה אתה – ענהו המחותן, ופנה לו אצל בחור אחר:
– מה תעשה אם תמצא ארנקי מלא כסף בשבת?
– אקחנו ואלך לי.
– והלא איסור מוקצה הוא, איסור חמור?
– אבל כמה מצוות אוכל לקיים בכסף זה.
– חצוף אתה – ענהו המחותן, ופנה לו אצל בחור אחר.
– מה תעשה אם תמצא ארנקי מלא כסף בשבת?
– איני רוצה לפלפל בדבר שלא בא לעולם – ענה הבחור – אם יבוא הדבר לידי בפועל אתישב בענין זה.
אף אני אומר לכם:
חדלו לכם עתה מלדבר על איזו ארץ שתהיה, אך זאת עשו:
אספו שתי מאות מיליון רובל ומצאו ארץ טובה; אל נא תאמרו: אם לא אוגאנדה – נמצא ארץ אחרת.
ארצות טובות לישוב וריקות מאדם אינן סחורה הנמצאת בכל החנויות.
ובשעה שיהיה בידכם הכסף הזה – פנו אל ממשלת תוגרמה בהצעה על-דבר הטשארטר.
ואם גם אז תשיב פניכם ריקם, אז רשות לכם לבחור בהארץ האחרת שכבר מצאתם.
ועד העת ההיא אל תדינו בדבר שלא בא לעולם, או “על קערת השמים”.
זכרו, כי גם את העשרים אלף רובל להוצאות המשלחת לאוגאנדה לא יכלתם לקבץ משלכם, ואם בכח הזה תלכו למדינתכם החדשה, לא לבד שלא תושיעו אחד מאלף מהמון-עמנו, שאין לו עוד כח לחכות עוד, כי גם האבטונומיה לא תקום בידיכם.
עד שתעבירו אתם להמדינה החדשה מאה – יבואו בני עמים אחרים אליה באלפיהם.
ועמנו ישאר במעוטו תלוי בדעת אחרים, ואתם – חולמי חלומות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.