פורסם בשבועון “רזסוויט” בשנת 1926 בחתימת Altalena ובעתון “חרות” ט“ו כסלו תשי”ב.

 

א    🔗

במחציתה המזרחית של אירופה יש שלוש נאות-מדבר מדיניות. אחת מהן היא לאטביה. השניה אסטוניה; אך מכיון שבאסטוניה אין כמעט יהודים, אין נוה מדבר זה בא בחשבון. בשאר הקהילות והממלכות של אירופה המזרחית, ובחלקן אף של המרכזית, קיבלה מלחמת הלאומים, יותר מבכל זמן אחר, צורות פראיות. רק בצ’כוסלובקיה ובלאטביה, דומני, יכול הזר להשאר כמו שהוא ולנשום ביחד עם זה אוויר הראוי למנגנון-הנשימה האנושי. ואף כאן לא נוח ליהודים. בשום מקום לא נוח לגזע מחוסר-מולדת. אולם כשאתה נודד על פני העולם ושומע תלונות בכל מקום, הרי אתה רושם היכן התלונות מרובות יותר. בלאטביה הן לדעתי פחותות אפילו מאשר בצ’כוסלובקיה. עם שאר הרסיסים שעליהם התפורר הגיטו הרוסי- אוסטרי העצום, לא כדי אף להשוות. “אוהבים אותנו כאן כמו בכל מקום אחר” – הסביר לי אדם בעל-נסיון מריגה – “אלא שבאוירה המקומית אינה קיימת אותה התעללות מאורגנת, אותו קשר כללי להעליב על כל צעד ושעל, המורגש לא רק במדינות נידחות, אלא אף בגרמניה”.

דבר זה מאשרים כל התושבים; וכדאי לרשום תופעה נדירה זו. בהכרח אתה חושש עכשיו להלל איזו ארץ; כולם עדיין זוכרים, כיצד הרבינו אנו, היהודים, להלל לפני כחמש שנים מדינה אחרת, ומה מעציב היה הסוף. מה יהיה מחר, לא ידוע לנו; אך היום – יש להודות על האמת. הלאטבים הראו את עצמם כעם ממלכתי רציני; המכונה שלהם פועלת בצורה חלקה, אין הם חוששים לה, ולכן כנראה אין בהם אותה קנאות היסטרית, להירתע באימה מכל תופעה זרה. תרבותם, אף אם עדיין צעירה היא, אין היא בכל זאת תינוק, שרק תמול נולד; חלק גדול מן האינטליגנציה שלהם כבר נגמל מזמן מן ההשפעה הגרמנית, ולהשפעה הרוסית לא הספיקה להסתגל בכלל; ולכן, מכיון שהם שקטים ביחס להתפתחותם הנורמאלית, הרי הם עונים לך באדיבות – בדואר, התחנת-הרכבת, במיניסטריון וברחוב – בגרמנית או ברוסית ואף אינם צועקים על בגידה לאומית, כשצירי המיעוטים מדברים בסיים בלשון שלהם. בתי-הספר דל המיעוטים מקבלים תמיכה ממשלתית, קיים כמובן ויכוח, אם תמיכה זו מספקת היא, אך גם ויכוח זה מתנהל בצורה הוגנת, עם מספרים ביד, בלא פרץ וצווחה משני הצדדים.

התהליך הרגיל של דחייתם הכלכלית של היהודים מתנהל כמובן כסדרו, שהרי זהו “חוק ברזל של הגלות”. אלא שהיהודים עצמם מודים, שהוא מתפתח בכוח התפתחותו הכלכלית של הלאטבי, ולא בכוח הזדון והלחץ. כאן לא שמעתי, למשל, את התלונות האופייניות על כך, שמן היהודי מתחכמים לקחת מסים כפולים. פשוט: הלאטבי הוא סוחר כשרוני ובעל-יזמה כיהודי; ביחד עם זה הוא יותר דייקן ביחס לפרטים, זהיר ביחס להוצאות,וחוג הלקוחות האוהד לו באורח טבעי הוא גדול פי כמה. אלא שאף תהליך זה נמצא עדיין בתחילתו.

אני באתי ללאטביה בחורף 1923 ישר מברלין, אחרי שהיכו שם את היהודים ב“גרנדיר-שטראסה” וגידפו אותם בכל ה“שטראסות” האחרות. בסתיו 1925 הגעתי לריגה כמעט ישר מווינה. מקום שבו ראיתי תהלוכה בת אלפים רבים של אנשים לבושים נאה, ששרו במקהלה: “יודן ראוס!”. ייתכן שהרקע הזאבי של חיי מזרח-אירופה היה לו תפקיד מסוים בהתרשמותי הלאטבית. על כל פנים, הרשמים נהיו נעימים; ותודה על כך.

 

ב    🔗

לשֹנאיה של התנועה האקטיביסטית אני מייעץ לשנוא במיוחד את הקורפוראציה הסטודנטית הריגאית “חשמונאי”; ממנה באה כל המגפה. באוקטובר או נובמבר של שנת 1923 בא אדם לריגה והירצה הרצאה על האקטיביזם. למחרת היום הזמין אותי ה“חשמונאי” אליו ל“קומרש” במרטף והציג לו שם את השאלה הברורה: ומה הלאה? אסור להפיץ השקפות כאלו, לעורר את הנוער, אם אינך מתכוון לקרוא אותם לפעולות; או שתשתוק, או שתקים מפלגה. היה לזה צלצול הגיוני; האורח שלהם היה שייך לאותו סוג בלתי-מקובל בישראל, המאמין בהגיון. בשעה מאוחרת אחר חצות-הלילה נשבעו האורח וה“חשמונאי”, מתוך קימה, להפשיל את השרוולים וליישר את התנועה הציונית. לידיעתם של שונאינו אני מודיע בגילוי-לב, שבמעמד זה נשתה יין ושיכר רב, הושרו שירים רבים, לא רק עבריים, אלא גם לאטבים וגרמניים; שלאישור השבועה הקיש ה“סניור” של הקורפוראציה, ה“בורש” ק.. שלוש פעמים בחרב על השולחן; וש“בורש” זה היה בן 22, שאר ה“בורשים” – בני גיל זה או פחות. וה“פוקסים” – הרבה פחות מזה אני מודיע זאת בגלוי-לב. יכולים אתם ליצור מחומר זה נימוק – באין נימוקים אחרים – שהאקטיביזם מורכב משיכרות, שירה זרה, שיקשוק חרבות ובני-נעורים. בבקשה.

ואמנם אמת הדבר; ה“חשמונאי” מורכב קודם-כל מבני-נעורים. תערובת מעניינת מאד של נוער בעל לשונות שונות, האופיינית לבאלטיקום שלאחר המלחמה. לפני עשרים שנה היתה האינטליגנציה היהודית של ריגה, מבחינה תרבותית, גרמנית. כעת ה“כרמנים” נם מיעוט, אף-על-פי שמביטים על עצמם כעל האצולה של החברה. הרוב (המדובר הוא באינטליגנציה) נעשה עכשיו “רוסי”. אך שבע השנים האחרונות כבר יצרו אי-פה אי-שם טיפוס חדש של נוער; השפעות התרבותיות הגרמנית והרוסית רק נגעו בו ונתנו לו את הברק החיצוני; אך כל הפאטוס של מהלך מחשבותיהם הוא כבר יהודי מובהק, כי בגיבושם ברוחני מוצא ביאליק ופרץ תפקיד יותר גדול, אף מבחינה כמותית, מאשר צ’יחוב והאופטמן. כל זה התערבב ב“חשמונאי” במידה כזו, שמן הצד לא תוכל להבדיל, מי מאין. בשעת ה“קומרשים” מנהל ה“סניור” את הנאומים, השירה והשתיה בלאטינית, ואת הערותיו הוא מעיר בגרמנית; ליד השולחנות נשמע הן דיבור גרמני, הן רוסי, והן עברי ואידישאי. אך מבנה-הקופוראציה הוא גרמנינובהק.

אני למדתי בארץ, בה לא היו קורפוראציות; חושבני, שבשביל היהודים שגדלו מחוץ להשפעה גרמנית, דבר זה יישאר תמיד זר; כשלעצמו, זה דבר מצוין. קורפוראציה אמיתית מחנכת לא רק למשמעת. היא יוצרת גם רגש של אחריות אח לאחיו. כל “בורש” אחרי ל“פוקס” שלו מכל הבחינות; אם הוא מבקר בדייקנות בהרצאות, אם הוא מתגלח כמו שצריך, אם הוא מתלבש בנקיון, אם הוא לומד את הלשון העברית, אם אין הוא מבייש את הקורפוראציה בפעולות לא הוגנות. אם סובל הקורפוראנט מאיזו צרה, מחלה, מקשיים עם התשלום בעד הלימודים – אין דבר יכול להצטמצם בהשתתפות בצערו, הקורפוראציה חייבת לעזור לו בצורה ממשית, ובכל מחיר. ראיתי תמונה כזו; אחד החשמונאים הגיע לתחנת-הרכבת עם שתי מזוודות, ולא היו סבלים. ברחבה עבר חשמונאי אחד, עם צעירה. הם החליפו מבטים; השני ביקש מיד סליחה מן הגברת, השאיר אותה על ספסל תחת עץ, והלך לסחוב את המזוודה; והצעירה היתה נחמדה… בזמני, באודיסה או ברומא, היה זה דבר בלתי-אפשרי.

כל הדברים האלה מקשרים את האנשים לכל ימי-חייהם. זהו קשר חזק הרבה יותר מ“ידידות” סתם. בגימנסיה היו לי תשעה חברים, באוניברסיטה – עוד יותר; אך זולת שניים או שלושה יוצאים מן הכלל, קורא אני להם עתה בשמות משפחותיהם – ובעצם, אף איני זוכר עוד את שמותיהם; ואילו הייתי פונה אל אחד הנשכחים האלה בשעת-צרה, היה חושב זאת לחוצפה. אבל בונדסברודר" ייענה כאח אף לאחר חמישים שנה. השפעתם ההיפנוטית של הצורה והמסורת היא דבר גדול מאד; אפשר, כל התרבות האנושית בנויה על כך.

 

ג    🔗

אני “בורש”-כבוד של ה“חשמונאי”; לכן איני רשאי לנסוע מתחנת-הרכבת למלון, אלא צריך קודם להתייצב במרטף הקורפוראציה. אני מתייצב, מתישב לי, ומודיע שאני מתכוון להישאר כאן הערב.

גם המרתף וגם ה“חשמונאי” גדלו מאד שמשך שנתיים אלו. במקום שלושים חבר – שמונים; ושמונים אחרים סירבו לקבל השנה – לא התאימו. היו נאלצים לשכור גם את המרתף הקרוב ולהפכו לחדר. במקום הראשי, לבוש סמוקינג, חבוש כיפה צבעונית, עם סאט על החזה וחרב ענקית על השולחן שלפניו, יושב “סניור” חדש. ה“בורש” י. ק. יושב לו עתה באיזה מקום באגף הימני וקופץ דוום כשהשליט החדש מעיר על התנהגותו הרועשת. אני מציג זאת כדוגמה מאלפת לקורפוראציה אחרת, הנקראת תנועה ציונית. אצלנו בציונות נחשבת החלפת ה“סניור” לעלבון איום. ה“חשמונאי” מחליף את מלכיו באורח עקרוני כל שנה – וזוהי כנראה אחת מסיבות גידולה.

ה“חשמונאי מורכב באמת מבני-נעורים. דבר טוב הוא זה – אם מבינים אותו כראוי. “נוער” – זהו תואר נעלה; כדי לזכות בו, לא מספיק ליוולד במאוחר. מספר קטן של שנים – עובדה חשבונית ושלילית בעיקרה – אינו נותן עוד את הזכות לתואר זה. יש להבדיל בין “נוער” לבין בלתי-מבוגרים סתם. “צעיר” הוא לא זה שעדדין לא הספיק להזקין;האביב אינו קיץ, שעדיין לא הבשיל – האביב הוא אביב, איזו ישות טבעית עצמאית, בעלת תפקיד משלה, שאינו מתאים לקיץ, ואף אינו לפי כוחותיו. בחיינו היהודיים הפוליטיים הופיע עתה דור צעיר מן הטיפוס של “תלמיד ראשון”; המחברת שלו נקיה, עם ספוג קשור בסרט, נשמתו צנועה, עיניו מופנות ישר לעבר עיני המחנך. “להעתיק” ממנו אין הוא מרשה, “ללחוש” לעצלן אינו רוצה, את חוקי בית הספר הוא חושב ל”תורה מסיני", הוא צייתן ומתמיד. אינו מחבב את המבקרים והמתמרדים, דבק בשלטונות העליונים – בלא לבדוק איזה מן שלטון הוא זה – ואין לו ולא-כלום אף נגד פולחן המליונרים. זה לא נוער. הנעורים הם כמחוג המאגנטי של המצפן; תלך הספינה למקום שתלך, הוא מראה תמיד היכן נוצץ הנעלה שבכוכבי-השמים. אוי לה, לספינה, שמחוגה איבד את חושו המאגנטי! הנעורים דןמים גם לגלג-התנופה של מכונה גדולה ומסובכת. כשחלקיו השונים של המנגנון נמצאים במצב במסוכן של שווי-משקל ויוצרים “נקודת-קפאון” – כשבמנגנון החברתי חל מעצור והזקנים מתלחשים בחוסר-אונים, שאמנם רצוי, אך קשה, ואמא אינה מרשה – הרי אז יש להניע את גלגל-התנופה – אם ישנו כזה… גלגל-תנופה כזה, שאינו נכנע לשיווי-המשקל, מצית כזה של דלק רטוב, מנוף כזה, הקובע בקאפריסה אחת, ללא משגה, אם יהו או לא יהיו חיים, עבודה, הוא הנוער.

 

ד    🔗

אני מתודה גם על חטא שני; שיכרות. ה“חשמונאי” יודע לשתות. נכרים יוכלו, כמובן, לשתות יותר מהם; רע ומר להם, לנוכרים. אך ליצחק אבינו היו שני בנים, ולא אחד; היה יעקב אך היה גם עשיו. אני מוכן להשאיר את הבכורה בידי יעקב, ויהיו מה שיהיו האמצעים, שבהם השיג אותה; אך בכל לבי עומד אני על קדושתו של עשיו. גם הוא היה נכד חוקי לאברהם; ואף-על-פי שצאצאיו הישירים התבדלו באדום, הרי עבר משהו מתאבונו הבריא בירושה גם לישראל. אף יעקב עצמו אהב נשים והתקוטט עם מלאכי-יה. יהושע בן-נון היה למחצה בנו הרוחני של עשיו; וכן יפתח, וגדעון, ושמשון, ושאול, ודויד, ומחבר “שיר השירים”, וקוהלת, והמכבים, ובר-כוכבא, ברגעי שמחה – אף יהודה הלוי והבעש“ט. איני יכול להיזכר מי מהקבוצה הספרדית שלנו כתב שיר מלא זעם על איזה משה, שהזמין אורחים והגיש להם מים במקום יין; את שמו שכחתי, אך את השיר אני זוכר: “וכי מה אני – צפרדע? שמא תצווה עלי לקרקר שיר-הלל למים?”. לא לשם כך נוטר שומר צעיר את כרמי ראשון-לציון, כדי שה”חשמונאי" יקרקר שיר-הלל לשקיפות חסרת-הצבע וחסרת-הטעם. ה“חשמונאי” אינו מקרקר, ה“חשמונאי” שר; ואחד משיריו הוא שיר רוסי לא מכובד ביותר; “השמעת על שלמה? מלך עתיק זה של ציון שחי חיי בזבוז; שאהב הלצות, אהב נשים וצחוק, והיה שותה שלשה דליים ליום – בערך”" כמובן, שרק בערך. הבכורה היא בכל זאת בידי יעקב.

וגם על החטא השלישי אתוודה: ה“חשמונאי” שר שירים נכרים. את הרוסי כבר גיליתי; אך מרובים הם הגרמניים. אמנם, אחדים מהם בעלי תוכן ציוני; אך לא הם העיקר. שירים נאים חיבר ה“בורש” הגרמני במשך מאות שנות משתאותיו – שירים מלאי עזות, שירים נוגעים ללב, ושירים בלתי-הגונים. בסודם מונחת הרגשת ייחודו של הווי הסטודנט, כמין מדינה בתוך מדינה, נאות-מדבר בתוך שממות העולם הזה, או פלאים של הנעורים; משהו מעין אותו מצב רוח, שהדיו נשמעים בשיריו של פשקין ליום-השנה של הליציאון; “כקודם אנו; כל העולם נכר הוא בשבילנו; מולדתנו היא צארסקוֹיה סילוֹ”.

אך הם שרים ייגם שירים יהודיים, בשתי הלשונות. אחד מאלה מצא חן בעיני במיוחד; הענין הוא בזה, שאני עצמי חיברתי אותו בשבילם, לפי הזמנה מיוחדת; וכעת בשמעי את המקהלה, לא יכולתי להתאפק מלסובב את קצות שפמי, עםכל הסימנים של שביעות-רצון עצמית. איני יכול אף עתה מלספר הפרוטרוט על מלאכת-מחשבת זו. זהו “שיר הדגל”, מה שנקרא אצל הגרמנים “פארבן ליד”. צבעיו של ה“חשמונאי” הם –תכלת, זהב ולבן. על המחבר המכובד הוטל להבהיר בחרוזים, במבטא הספרדי, מה מסמלים צבעים אלה. המחבר המכובד התחיל ממרחקים. אלו הן שלש טיפות, שנשארו מדמו של החשמונאי הראשון (מנקודת-ראות הביקורת הקרה משונה הוא הגבר – אין דם בעל צבעים שונים; אך אם חושב מישהו, שאני אגש ליצירה זו עם איזמל הביקורת הקרב, הוא טועה טעות מרה. שלש טיפות-דם צבעוניות, וחסל. והנה מה שהן מסמלות.

"והתכלת היא רקיע, גובה, אופק, עוז, מעוף.

לעולם תמריא, תגביה, רוח עבר מול אין-סוף.

לעולם תצמא נפשנו לדעת, יופי, טהרה-

ותצא מהר לקדשנו האמת שהיא תורה".

הטיפה הלבנה היא, לעומת זה, יותר פרוזאית.

"לבנה זיעת המצח, היצרת הבונה.

היא תזריע זרע-נצח בשדה ובגינה.

על החול תצמיח ארז, על סלעים יפרח כרמל.

היא תבנה מבוז והרס את מולדת ישראל".

ובנוגע לזהב –

"והפז הוא אור השמש, הבוקע את הליל.

לעולם יריב באמש ובעושק ישראל;

לאביו, לגר, לעבד, בכל ארץ, בכל דור.

את האור יביא זבד – אור הצדק, אור הדרור".

אך הן זה עוד הכל. בשלשה צבעים לא די; על כל פנים, אלה רק משלימים כאן, אך הצבע היסודי של הדם הוא אחר.

"אך יש עוד טיפה – יש אגל,

לא הכרנו עד היום; הוא איננו על הדגל,

הוא בלב – והוא אדום.

כי יפרוץ שונא מאֶרב, אז נקומה ונצביא;

חי הנוער, חי החרב, חי הדם המכבי".

אם לדון מבחינה אוביקטיבית, השיר הוא ארוך מדי בשביל המנון; אלא שאני מסרב במקרה זה לדון באופן אובייקטיבי. העניין הוא רק בזה, שאלה הם חרוזים שלי, שעליהם עמלתי שעות הרבה; נוסף על כך, זוהי גם אמונתי, שלי ושל ה“חשמונאי”.

 

ה    🔗

בשעת ההפסקה נערך סיוף באחד מחדרי המרתף, שבו תלויה, דומני, תמונתו של אחד-העם; אלא שבשילוב-מקרים זה אין כל כוונה של התגרות. ב“חשמונאי” מקובלת השיטההבאלטית הרגילחה באותה המדינה: המתחרים עומדים במקום, בלא שיהיו רשאים להתקדם או לסגת: שניהם ערומים עד לחגורה, אבל חלק מן החזה והיד הימנית מכוסות ב“טקלז'”. זוהי שיטה טובה לאימון כוח-הסבל: לאחר קרב “של שלום” נפרדים השניים, מכוסים דם, בדרך כלל כדאי לו, ליהודי, להרגל לכך, שהמכה אינה דבר נורא. האמיץ ביותר בינינו, שאינו מפחד מכדור, לעתים קרובות אינו מסוגל מבחינה פסיכית להשלים עם המחשבה, שעוד מעט קט והוא יקבל מכה במקל, בחרב, או באגרוף. יש לזכור, שבתנאים הרגילים של ההגנה העצמית היהודית משמשת היריה רק אמצעי קיצוני אחרון; מכשיר ההדיפה הראשון והחשוב ביותר הוא – המקל דווקה, ויש להתרגל לתחושה זו. מנקודת-ראות זו מהווה ה“מיליציוזה” הבאלטית בית-ספר מצויון. אולם מבחינות אחרות יש לה חסרונות. בחיים אסור לעמוד בשעת התנגשות במקום אחד: זריזות הזינוק חשובה כמו היכולת להכות ולהדוף מכות. שנית, מלבד החרב החותכת יש לדעת להשתמש גם בסיף הדוקר. החרב מרגילה להדיפה הרגילה באמצעות מקל פשוט; זהו כאמור קו הגנה הראשון והפחות אכזרי. אילם ייתכן, שיהיה צורך גם בקו שני – במקל בעל קצה חד; כאן שיטת הסיוף דומה לזו של הסייף.

הסיוף הוא דבר נאה. לא בהתעמלות ולא בריקודים אין חן כזה. הריני ממליץ מאד ללמוד זאת, כל עוד צעירים אתם. לא תצטערו על כך – ואף ייתכן, שהדבר יהיה לתועלת.

 

ו    🔗

בערב כזה אנו לא רק שרים, שותים ומקשיבים לשיקשוק חרבות, אלא גם עושים סיכומים. אני מוסר להם על כך מה שנתהווה בעולם במשך שנתיים ואז הגפרור שהם הטילו בדלק הטחוב הציוני. בשמם מוסר דו“ח הד”ר ה.; את תפקידו קשה להגדיר – משהו מעין מאחורי הקלעים, הן בשביל ה“חשמונאי” והן בשביל “תרומפלדור”, שעליו נייחד את הדיבור בפעם אחרת. אחד ממתנגדי בריגה אמר לי: " לה, יש אופי לא נעים; הוא דוחה אנשים יותר משהוא מושך אותם“. אותו דבר עצמו אומרים גם על חבר אחר שלנו, אף הוא מי שהיה קורפואנט, הנמצא עתה בארץ-ישראל. ייתכן, מפני שבריגה יש גם “חשמונאי” וגם “תרומפלדור” – ובתל-אביב מנצחים אנו בבחירות את המפלגות המושרשות והעשירות ביותר. – תוכן הדו”חות אינו נושא הרשימה הנוכחית. הנה תכנם בקצרה: לפני שנתיים התחלנו לבשל דייסה – ומשהו יצא מזה; כעת אנו מתחילים לבשל דוד שני – ונראה.