© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
בישיבת הועד הפועל הציוני, ירושלים, 10 במרס 1940 🔗
הפעם אני ניגש לבירור הפוליטי בדחילו ורחימו שלא ידעתי כמותם, כי הדברים שיש לומר ושאין לומר הם חמורים מאין כמוהם. כאילו הררים כבדים רובצים על ראשנו ותהומות עמוקות פעורות לרגלינו. אבל אין ציוני רשאי להירתע, ואת אשר בלבו — עליו להשׂיח.
אך לפני גשתי לעצם הבירור המדיני, עלי לחזור על הנחת-יסוד מרכזית בציונות: עבודתנו בארץ נמשכת — ויקרה בארץ אשר יקרה. פעולתנו בעיר ובכפר, בים וביבשה, בכלכלה ובתרבות תתמיד בכל התנאים ובכל הנסיבות, ואם אפשר, עוד תתגבר. עבודה זו היא לחם חוקנו ואין להעלות על הדעת הפסקתה אף לשעה אחת.
זמנים חדשים — תפקידים חדשים 🔗
אולם גזירת הקרקע ותחום-המושב מחייבת אותנו עכשיו, בשעת המלחמה, לבחון מחדש את דרכי מדיניותנו, את הליכותינו ויחסינו כלפי חוץ, ובירור במצב של מלחמה אינו פשוט ואינו קל.
ישנם יהודים טובים בארץ — ויש בינהם כאלה המאמינים, שהם גם ציונים טובים — המתנחמים ואומרים, שגם לאחר “הספר הלבן” ולאחר גזירת הקרקע אין להשוות את ארץ – ישראללגלות פולין וגרמניה. סוף-סוף אין שולחים פה יהודים למחנות-הסגר, ואין פורעים בנו, ותל-אביב היא עיר יהודית, ויש אוניברסיטה עברית בירושלים, וילדינו מדברים עברית וכדומה לזה.
אמנם, קשה לומר שארץ – ישראל דומה (עכשיו בכל אופן) לגלות פולין וגרמניה, ואני מבין את תנחומי היהודים האלה, וגם חס עליהם — אולם איני שותף לתנחומיהם ורגשותיהם. איני מוכן למדוד את מצבנו בארץ – ישראל באַמת-מידה של גרמניה הנאצית או באיזו אַמת-מידה אחרת. יש לי מידה אחת ובחינה אחת — המידה הציונית. ואת מצבנו ודרכנו יש לבחון בחינה ציונית בלבד. אין ארץ – ישראל אחת הארצות שיש בהן יהודים, ואין השאלה, מה יאוּנה ליהודי פלוני-אלמוני בגלל מעשה זה או אחר, מענינת אותנו. החשבון שיש ליהודי בגולה הגרמנית או אפילו בגולה האמריקאית, אינו חשבוננו. הבחינה הציונית יודעת דבר אחד, ורק זה בלבד : העלול הדבר הנדון להקל ולהחיש העברת המוני ישראל לארץ והשתרשותם בה — או לא? שום נתון אחר אינו בא בחשבון — אפילו לא החשבון של יהודי ארץ – ישראל. כי גם יהודי ארץ – ישראל — בלי החשבון הציוני — יכולים להיות כיהודי גרמניה או כיהודי פולין או כיהודי אמריקה. כי גם יהודי ארצישראלי יוכל לשאול את עצמו: האין פעולה ציונית עלולה להזיק לי? כלום איני עלול לאבּד בגללה את משרתי, שקיבלתי מהשליט? כלום לא יבוּלע לעסקי, למעמדי, לקריירה שלי? כי בארץ זו יש משטר ללא בקורת, ועכשיו גם משטר צבאי, והממשלה יכולה לעשות כרצונה גם ברכוש וגם בנפש, ויהודי ארצישראלי עלול לשאול עצמו, אם כדאי לו לעמוד בפני גזירות אנטי-ציוניות, אם כדאי לריב עם ממשלה תקיפה. — איני מגנה ואיני מוקיע עכשיו עמדה כזו. אני רק קובע, שדבר אין לה עם ציונות. כי השאלה היחידה, שציוני חייב לשאול עצמו, היא: כיצד לסייע להעברת המוני יהודים לארץ, לפתיחת דרך לגולים להשתרש במולדת?
דרוש לנו רק בירור ציוני. וקשה מאוד להיות ציוני (אוסישקין: קשה יותר להיות יהודי. ב. ג.: לא, יהודי הוא בעל-כרחו, ציוני מתוך רצון). כל ימי הייתי ציוני, ותמיד אני מתלבט ומרגיש, שעדיין איני ציוני כל-צרכי ואני מתאמץ להיות ציוני במאה אחוז, ואני חש, שהדבר קשה מאוד-מאוד.
היו זמנים שחשבו, כי היות ציוני פירושו לשקול שקל ולבחור ציר לקונגרס ציוני. אחר-כך חשבו — תחילה מעטים ואחריהם רבים — שהיות ציוני פירושו לעלות לארץ, לגאול אדמה, לבנות בתוכה, לעבוד ולשמור, ללמוד וללמד עברית. זה היה לא-קל — ועל כמה ציונים כבד הדבר ולא עשוהו. הגיעה השעה שגם לקיים דבר לא-קל אינו מספיק להיות ציוני. כי האומה היהודית — האומה המופלאה הזאת, הנאבקת זה מאות ואלפים בשנים עם אויבים אדירים ועדיין היא קיימת — מתבוססת עכשיו ביסוריה ודמיה, כאשר לא התבוססה זה כמה, ואין לה תיקון ותקוה אלא בארץ – ישראל, ושעריה נסגרים בפניה בתוקף “ספר לבן” וגזירות קרקע — ומי שמכיר זאת עכשיו ועומד בציונותו ומכוון את מחשבתו, רצונו ויכלתו וחייו לדבר יחיד זה, יודע, שעכשיו לא שקל, לא קונגרס, אף לא עבודה ובנין בארץ מספיקים. לציונות של עכשיו אין כל זה מספיק עוד.
גלות חדשה או גרעין ראשון לגאולה 🔗
מבחינה ציונית יש לישוב שתי אפשרויות. האחת: להיות גולה כאחת הגלויות המרובות שיש לנו בתפוצות. ואין זה מן הנמנע שארץ – ישראל תהיה גלות נוספת. אם הישוב יראה את תפקידו לדאוג רק לעצמו, לשמור אך ורק על הקיים, והוא יניח שכל מה שנוצר כאן לא נוצר אלא בשביל חצי-מיליון היהודים שבארץ ודאגתנו העיקרית היא קיומו של ישוב זה, ולא הדאגה למיליוני היהודים הנחרבים והנהרסים בגולה, — לא לעם היהודי כולו, — אז יהָפך לישוב גלותי, שאין בינו ובין שאר הגלויות אלא הבדל זה בלבד : בעוד ששאר הגלויות הן בדלית-ברירה, באונס, כי אין בידן ובכוחן לא להיות גלות, הרי הגלות הארצישראלית היא גלות מרצון, גלות מתוך חוסר רצון וחוסר כוח לא להיות גלות… וגלות ברמון מכאיבה שבעתיים ושבעים ושבעה — אם היא ארץ – ישראל.
ולישוב זה יש אפשרות שניה: להיות גרעין ראשון לגאולה, להיות סדן ומנוף להגשמה ציונית. הישוב עומד במבחן ועליו לבחור בדרך זו או שניה.
לפני ימים אחדים ישבנו במקום זה ודַנו בענינים מדיניים ואני אמרתי, שעדיין אני מחזיק בחשיבות ה“עֵז” של לילינבלום — כי כל עז, כל עץ, כל דונם, כל בית, כל יהודי בארץ יקרים וחשובים, ומאות אלפים של עזים ועצים ודונמים ובתים יהודים הם הנכס היקר והחשוב ביותר, שיש לעם היהודי בימינו. במה דברים אמורים? כשהעֵז והעץ והדונם והבית היהודי מעורים ומאוּרים בחזון הציוני, כשהם חלק של החזון, קיימים בשמו ולשמו. אין העֵז בארץ – ישראל שונה משום עז אחרת. ואין עץ פה קדוש יותר מעץ במקום אחר; אין גם כל חשיבות מיוחדת לאוניברסיטה עבריתעל הר-הצופים, וגם לא לישיבה דתית בעיר העתיקה או בפתח-תקוה. אבל לא טעה לילינבלום, שייחס להם חשיבות וקדוּשה, באשר הוא ראה אותם מתוך אספּקלריה ציונית, וכדאי למסור את הנפש על כל שעל אדמה ועל כל עץ פורח וכל צריף נטוי, באשר הם לבנה בבנין היסטורי, שהעם נושא נפשו אליו. אולם בלי משאת-נפש זו, העֵז והעץ והבית פה הם כעז וכעץ וכבית בגולה — ואשר יקרה אותם שם, יקרה אותם גם פה.
בלי החזון הציוני, או כשהחזון הציוני נהפָך למלה ריקקה ואינו מחייב אותנו למאמץ עליון — ישוב זה נהָפך לגולה, לאחת הגולות המרובות הצצות ונהרסות פה ושם…
והישוב אינו נהפך לגולה על-ידי הכרזות מחבּרי “הספר הלבן”. צ’מברלין ומקדונלד ויתר תקיפי-עולם יכריזו מה שיכריזו. חיינו, מעשינו, חוָיותינו נשמתנו ומהותנו אינם נקבעים על-פי הכרזותיהם ודבריהם. לא הם יכולים לערער את הציונות. זאת נוכל לעשות רק אנחנו. רק בנו תלוי הדבר, אם ארץ – ישראל תהיה מש“הספר הלבן” רוצה שתהיה.
אנחנו עומדים למחרת פרסום חוק-הקרקע. וַדאי אין זה דומה לחוקי-נירנברג. עדיין יהודי ארץ – ישראל כאנשים אינם במצבם של יהודי גרמניה. אפילו לא של יהודי לבוב או ורשה, אולם מבחינה ציונית — ואיני יודע בחינה אחרת — מצבנו גרוע ממצב היהודים בגולה החשכה ביותר. הרדיפות בכל ארץ וארץ פוגעות ואך ורק ביהודי אותה הארץ. מה שקרה פה פוגע בלב העם, מתנקש בנשמתו.
תשובות כוזבות ומשלות 🔗
מה לעשות?
רוצה אני קודם-כל להזהיר מתשובות כוזבות, משלות וריקות, שמנסים להשיב כל שאלה זו.
אחת התשובות הנשמעות היא בערך: אמנם “הספר הלבן” וחוק-הקרקע הם צרה גדולה לישראל, אבל גזירה עשויה להתבטל, תיגמר המלחמה, יוקם משטר חדש בעולם — ובמשטר החדש יוטב לנו והמעוות יתוקן.
ואני אחד מכל אלה שכל ימיו, ועכשיו עוד יותר מבימי נעוריו, להט לקראת משטר חדש. כי במשך עשרים השנים האחרונות ראיתי, מה קרה לעם היהודי, לעמים האחרים, לאנושות כולה — לרגל המשטר הקיים. ואנימאמין בכל לבי, שמשטר חדש בוא יבוא. איני יודע מתי, אם בעוד עשר או בעוד עשרים או חמישים שנה, אבל אין לי כל בטחון, שהוא יבוא דוקא בגלל המלחמה. מהי הערובה שגאולת-העולם תבוא מתוך טבח-עמים? איני אומר שהדבר לא יתכן בשום אופן, אולם אין זה טבוע במלחמה, ואין כל הכרח ובטחון שזה יבוא עם תום המלחמה.
אולם גם אם בוא יבוא משטר חדש, אין לי כל בטחון שמתוכו בלבד ייטב לנו. הישתנה מעמדו של העם היהודי לטובה אך ורק בשל המשטר החדש? יתכן משטר חדש — ותקוַת העם היהודי בארצו תיכּרת. ההיסטוריה יודעת את הנוסחה הרוסית “קרוֹמיא יאברייב” (“חוץ מן היהודים”). מי יערוב לנו, שמשטר חדש ומתוקן לא יהיה מלוּוה סעיף טראגי “חוץ מן העם היהודי”?
ויש נותנים תשובה אחרת: עם גמר המלחמה תתקיים ועידת-שלום ולועידה זו נגיש עצומותינו, נתבע את ארצנו, והועידה תתקן את המעוּות, שיעשָׂה בימי המלחמה לעם ישראל בארצו. אולם אנו חייבים לשאול את עצמנו כיצד נופיע אנחנו בועידת-שלום, אם גם נניח, שמוכרחה להתאסף ועידת-שלום בגמר המלחמה — ומדוע יֵטו אוזן קשבת לדרישתנו?
אני מניח, שאני יכול כמעט לומר: אני מאמין, שאנגליה תנצח. בכל אופן ברור, שאם היטלר ינצח — נקבל מידו מה שנקבל, אבל לא את גאולתנו הלאומית. האומר ועידת-שלום, מניח שאנגליה תנצח (יערי: תיתכן גם פשרה בין אנגליה והיטלר), אין אני מונה עכשיו את האפשרויות ואיני בודק את המלחמה אלא את הציונות. אם אנגליה תנצח — קשה לראות, כיצד בכלל תופיע שאלת ארץ – ישראל בועידת-השלום. ארץ – ישראל היא אחוזה בריטית. כקניה; האם ידונו על קניה בועידת-השלום כשאנגליה תנצח את היטלר? ידונו בועידת-השלום על צ’כוסלובקיה, אוסטריה, פולין, על פיצויים — אבל כיצד ידונו על טריטוריה העומדת תחת שלטון בריטי?
אם הדימוקרטיות תנצחנה יש להניח שבועידת-השלום ידונו על שאלת היהודים. יתכן שידונו על יהודי פולין, גרמניה, אוסטריה ובשאלה היהודית בכללה — אבל מדוע סבורים, שידונו על השאלה היהודית בקשר לארץ – ישראל? לארץ – ישראל ניתן על-ידי אנגליה משטר מסוים, ואם אנחנו משלימים עם משטר זה, — מדוע ישובו האנגלים לדון בו, ועוד בועידת-השלום? ידונו על צרת ישראל? — יתכן. אבל למה ידונו על פתרון **ציוני ** — אם אנו למעשה מסתלקים עכשיו מציונות ומשליכים יהבנו על ועידת-השלום? ומה לנו פתרון שאלת היהודים, אם אינו פתרון ציוני? כל פתרון ממין זה אינו אלא אשליה, ושׂבענו אשליות אלו.
ויש תשובה שלישית: הסכם יהודי-ערבי. ידוע לכם, שאני בכל לבי בעד הסכם יהודי-ערבי, לא רק בשעה שרע לנו, אלא בשעה שידנו כאילו היתה על העליונה. אבל אני חייב לשאול: מדוע יתנו הערבים ידם להסכם — ודוקא עכשיו, כשאנגליה הכתה אותנו מכה אנושה כזו? המעלה מישהו על הדעת, כי הערבים יתנו ידם להסכם, שידרוש ביטול גזירת הקרקע וחיסול “הספר הלבן” ויאפשר עליה יהודית גדולה לארץ? כלום משום שדבר זה דרוש לנו יסכימו לכך הערבים?
נשיב בנימוקיו של הצו-שכנגד 🔗
ועלי לחזור על הדבר, שאמרתי בחדר זה לפני יותר משנה, לפני שיצאתי להשתתף בועידת-לונדון, או כמו שקראו לה בלונדון — הועידה הארצישראלית: “נוכח המצב החדש בארץ, באנגליה ובעולם, אין השיטות המדיניות, שהשתמשו בהן בשנים כתיקונן, מועילות עוד”.
הסבּרה באנגליה — בפּרלמנט, במפלגת-העבודה, בקרב הליברלים, השמרנים, בעתונות, בחוגי הממשלה — וַדאי שהיא דרושה גם עכשיו, ואין בה כל רע. גם באמריקה יש לשוחח עם בעלי-ההשפעה. אם אפשר לפרסם מכתב ב“טיימס” הלונדוני או הניו-יורקי — הרי זה לא רע. אבל כל הסבור שזוהי התשובה הפוליטית עכשיו — אינו אלא עיוֵר או שוטה.
הממשלה האנגלית הגיעה למדיניות זו לא מתוך שיקול מוסרי אלא מתוך שיקול פוליטי. לא ישבו אנשי המוסר והצדק באולמי וייטהול ושקלו את טענות הערבים והיהודים בדבר הקרקע בארץ והגיעו לידי מסקנה, שהנגב ישוּבו צפוף ואין בו אף פיסת-קרקע פנויה, והתישבות יהודית בדרום ים-המלח עלולה לסַכּן את מעמד תושבי הערבה וסביבת עקבה, ולכן יש לאסור את השטח הזה ליהודים — כפי שאפשר להסיק מהגנת מלקולם מקדונלד על חוק-הקרקע, או שיש כבר לעם היהודי די קרקע, שיספיק למיליוני היהודים בעולם, ויש להכין בשביל הערבים רזרבה קרקעית גם בארץ – ישראל, נוסף על הרזרבות הקרקעיות הענקיות בסוריה ועיראק, השמורות לדורות הבאים של הערבים.
לא היו שיקולים מוסריים כאלה. הממשלה האנגלית ככל ממשלהאחרת, עושה שיקולים מדיניים. הממשלה האנגלית אינה אנטיישמית. מובן, יש גם אנגלים אנטישמיים, ופלוני או אלמוני בממשלה יתכן שדבק בו אבק אנטישמיות. אבל לא האנטישמיות הביאה למדיניות של “הספר הלבן”. פעלו כאן נימוקים מדיניים, ונימוקים מדיניים בלבד — ונגד נימוק מדיני יש להעמיד נימוק מדיני. הנימוקים המוסריים שלנו בלבד לא יספיקו. — — —
“הספר הלבן” עתיד להתגשם בצורה חריפה יותר משהוא נוסח לכתחילה
בועדה הפוליטית שבקונגרס האחרון בז’ניבה ב-21 לאבגוסט 1939 אמרתי את הדברים האלה:
“— — — עלי להזהיר את התנועה משני דברים: מאוֹפּטימיוּת קלה מצד אחד ומהרגשת חוסר-אונים מצד שני”.
גם בארץ וגם בקונגרס פגשתי חברים, שאין המדיניות של “הספר הלבן” מדאיגה אותם ביותר. לא משום שגורל ארץ – ישראל אינו נוגע ללבם, אלא מפני שהם בטוחים משום-מה, ש“הדבר אינו רציני”: הממשלה האנגלית לא תגשים מדיניות זו, לא תשנה יחסה לציונות, לא תסגור בפנינו שערי הארץ, לא תאסור עלינו רכישת קרקעות. האנגלים התיחסו בחיבה ליהודים עוד לפני הצהרת-בלפור. זה כעשרים שנה הם עוזרים לעם היהודי — ופתאום יהפכו את עורם? אין לדאוג.
אני מזהיר מקלות-דעת זו. “הספר הלבן” יוגשם — אם לא נעמוד בפניו ולא נכשיל את ביצועו. “הספר הלבן” לא נתחבר לצורך האנגלים. להיליפכס ולצ’מברלין 1 לא יבולע אם היהודים ישובו לארץ. אין הם אנטישמיים, אף לא אנטי-ציוניים. הם נתנו ידם למדיניות חדשה — תחת לחץ חיצוני. הם נכנעו ללחץ הערבים, והלחץ הערבי קיים ויוסיף לפעול. הערבים אינם מרוצים מ“הספר הלבן”. יש ערבים רבים הסבורים, ש“הספר הלבן” לא נתן להם ולא כלום. אמנם הוא מזיק ליהודים — והם שמחים על כך. אולם הערבים לא קיבלו עדיין שום דבר חיובי ב“ספר הלבן”. מה שהערבים האלה רוצים בעיקר — זוהי עצמאות ארץ – ישראל, כלומר שלטונם-הם על ארץ– ישראל. ועצמאות זו לא הובטחה ב“הספר הלבן” אפילו להלכה. אילו גם היתה הבטחה מפורשת, היו הערבים מתיחסים לה בספקנות. אולם יש גם בין הערבים אנשים היודעים קרוא, והקורא בעיון את “הספר הלבן” רואה, שעם כל הלהג הרב על עצמאות ושלטון עצמי, נמנעה הממשלה מתת התחייבות ברורה, פשוטה ובלתי-מסויגת להעניק עצמאות לארץ. ועל עצמאות זו נלחמו הערבים בשנים האחרונות. את לב הערבים מושך לא רק השלטון על הארץ. אל תשכחו, שיצרנו בארץ דברים המושכים אף הם את לב הערבים: תל-אביב, המושבות. רכוש זה שהוקם על ידינו, מגרה — וכדאי הדבר להשתלט עליו. והערבים לא יפסיקו לחצם על האנגלים, להיפך. אמנם, אין אני חושש שהאנגלים ימסרו בקרוב את השלטון על הארץ לידי הערבים. מחברי “הספר הלבן” אין בדעתם להסתלק מהשלטון על הארץ אפילו בעוד עשרים שנה. כל הפרק על החוקה ב“הספר הלבן” אינו אלא אחיזת עינים. אולם שלטון אנגלי אינו שולל משטר ערבי. יתכן משטר ערבי בארץ, המבוצע בידי פקידים ונציבים ברטיים.
“הספר הלבן” פירושו משטר ערבי — גם כשהשלטון הוא למעשה בידי הבריטים.
במשחק הפוליטי החמוּר, שמשחקים עכשיו בעולם, אנחנו משמשים שלמון הניתן לערבים, והשלמון אינו מספיק. הם תובעים הב-הב. ואין זה השלב האחרון — אם נסמוך על ועידת-השלום והמשטר החדש בעולם.
האומרים “נחכה עד יעבור זעם”, אינם יודעים, מה עשתה לנו ממשלת אנגליה. והיא עשתה לא מתוך זעם, אלא מתוך חשבון קר מאוד, ואם היה כאן זעם מצד מישהו — ילך הזעם ויגדל והלחץ ימָשך.
גם אנו חייבים לשקול את המצב שיקול פוליטי קר, ריאלי, אכזרי. והשיקול שלנו אינו רשאי להירתע משום מסקנה, אם המסקנה יש בה הכרח ציוני. — — —
היאבקות בתנאי המלחמה 🔗
אין להתעלם מהמלחמה. שיקולים פוליטיים שאינם לוקחים בחשבון נסיבות חדשות, אינם שיקולים בטלניים. אין דוֹגמה בקו מדיני. המטרה הפוליטית קבועה ועומדת, אולם קו-הפעולה משתנה ומתחלף עם השתנות הגורמים והתנאים.
המלחמה באה. היא לא היתה בלתי-צפויה, אבל ציפּיה למלחמה. ומלחמה זו מצטיינת מבחינה יהודית בדבר אחד: עמדתנו נתונה מראש ועומדת למעלה מכל ספק. בכל מלחמה אחרת יכלו יהודים להיות אדישים, בעד וכנגד. במלחמה זו יחס העם היהודי קבוע ועומד. לדעתי, גם תוצאות המלחמה נתונות מראש. אם לא יקרה דבר-מה הסמוי לגמרי מן הין בשעה זו, הרי נצחונה של אנגליה בטוח. בכל אופן אנו יודעים, בנצחונו של איזה צד אנו רוצים ובמפלת מי אנו מעונינים.
וכיון שמלחמה זו נוגעת לנו מאוד, יש לבחון את חוקי-הקרקע גם לאור המלחמה, לאור צרכי המלחמה. וחוק זה הוא מכה קשה לכוח המלחמתי של הדימוקרטיה. אין הוא מפחית, כמובן, את כוח הצי הבריטי והצבא הצרפתי, אבל אין נלחמים רק בכוח צי וצבא. בלי כוח מוסרי אין מכריעים במלחמה. סוד זה ידע חניבעל, ידעו אלכסנדר מוקדון, נפּוֹליון, פוֹש 2. יודעים זאת גם שליטי אנגליה. צ’מברלין והליפכס מכריזים בנאומיהם, שהם לוחמים על קדושת חוזים בין-לאומיים, על שמירת-אמונים ביחסי עמים, נגד הפרת בריתות, נגד תחיקה גזעית. מי שרוצה רשאי לפקפק בכנוּת המוסרית של הנאומים. אבל אי-אפשר לפקפק בצורך הפוליטי של נאומים כאלה. המלחמה זקוקה לנימוק מוסרי, בכל אופן מצד הדימוקרטיות. לאנגליה יש הכרחבנשק מוסרי נוסף על הנשק הגשמי שלה. הנשק המוסרי דרוש בשביל העם האנגלי, בשביל הדומיניונים, גם בשביל אמריקה ושאר הארצות הניטרליות. בלי כוח מוסרי ובלי נשק מוסרי אין אנגליה יכולה לנצח.
וחוק-הקרקע, שיש בו הפרת-אמונים וגם תחיקה גזעית, פוגע בכוח המוסרי של אנגליה הלוחמת. ואנחנו מעונינים בנצחונה של אנגליה — אולי לא-פחות מהאנגלים עצמם.
כאן יש מקום לבעל-דין לומר: איפכא מסתברא. כיון שאנו מעונינים בנצחון אנגליה, והחוק פוגע בכוח המוסרי של אנגליה, מעבור בשתיקה על החוק, לבל נפגע בכושר-המלחמה האנגלי.
תשובה על טענה זו, תשובה ניצחת, ניתנה לנו ממקום מוסמך, שאין להרהר אחריו: מן הפרלמנט האנגלי.
שם נתקיים ויכוח גדול על חוק-הקרקע, ונמתחה עליו בקורת חריפה על-ידי נואֶל בייקר, אֶמרי ואחרים. נאומים אלה, אם-כי היו חשובים ואין לזלזל כלל וכלל בערכם, לא שינו ולאישַנו כלום. כאלה וכאלה כבר נשמעו לא-פעם, ומבחינה ציונית אין הויכוח הזה מהוֶה תאריך חשוב. אולם זה היה תאריך חשוב מבחינת המדיניות האנגלית ומבחינת המלחמה. זוהי הפעם הראשונה מאז פּרצה המלחמה, שמפלגת-העבודה ניסתה להפּיל את הממשלה.
מיום הכרזת המלחמה נפסקה מלחמת-המפלגות באנגליה, ואם-כי האוֹפּוֹזיציה (הפועלים והליבּרלים) לא הצטרפה לממשלה — נפסקה למעשה ההתנגדות למפלגה השליטה ובכל בחירות-מלואים לא התחרו המפלגות זו בזו, אלא שמרו על המצב הקיים. ורק לאחר הופעת חוק-הקרקע — דבר פחוּת-ערך לכאורה מבחינת הפּוליטיקה האנגלית הפּנימית, ומחוּסר כל ערך כביכול מבחינת המלחמה בעולם — הכניסה מפלגת-העבודה הצעת אי-אמון לממשלת צ’מברלין וניסתה להביא לידי כשלון הממשלה. כדבר הזה לא קרה עד עכשיו מאז החלה המלחמה. זהו מאורע פוליטי ממדרגה ראשונה. הממשלה לא נפלה, עמד לה הרוב הגדול בפרלמנט, שכל דבר החוק אינו נוגע לו ולא נהיר לו. אולם דבר הוא — ולא דבר קל: הפועלים והליברלים ניסו בפעם הראשונה תוך כדי המלחמה להפיל את הממשלה. ובגלל מה? לא בגלל כשלון בהנהלת המלחמה. לא בגלל כשלון במדיניוּת-חוץ — אלא בגלל חוק-הקרקע בארץ – ישראל, באחת הארצות הקטנות והמרובות שבאימפּריה הקולוניאלית האנגלית. מדוע נעשה דבר זה? האין מפלגת-העבודה והליברלים השמאליים מעונינים בנצחון אנגליה? הרוצים הם לפגוע בכושר-המלחמה של ממשלתם? הגברה בתוכם האהבה לציונות על הפטריוטיזם האנגלי? מי תמים ויעלה על לבו מחשבות-הבל כאלה!
אמנם, יש בינהם ידידים ציונים למחצה, לשליש ולרביע. אבל לא מתוך דאגה ציונית — אלא מתוך דאגה לצרכי המלחמה ניסו הפועלים להפיל את ממשלת צ’מברלין ומקדונלד, כי ראו בחוק-הקרקע פגיעה קשה במעמד המוסרי של אנגליה, פגיעה בנשק המוסרי הדרוש לנצחונה של אנגליה. כי החוק יש בו הפרת-אמונים לעם היהודי, הפרת התחייבות בין-לאומית, התעללות בחבר-הלאומלראש הדףים, תחיקה גזעית — ובגלל דבר זה ראוי בעיניהם להפיל ממשלה, ולו גם בשעת מלחמה!
עלינו לקרוע את הגזירה 🔗
בועידת-לונדון נפגשנו עם אנשי ממשלה זו. ראינו את תפיסתם ובינתם הרחבה. הם עשו לנו מה שעשו קודם לכן לצ’כוסלובקיה. עשו למופתי מה שעשו קודם לכן להיטלר. אמנם, משפּרצה המלחמה פקפקו זמן רב. חוק-הקרקע היה צריך להופיע בספטמבר 1939. מיניסטר-המושבות התכונן ללכת בעצמו לישיבת חבר-הלאומים כדי להגן בפני ועדת-המנדטים על החוק. הוא היה בטוח, כנראה בהסכמת מועצת חבר-הלאומים — אם-כי ידע שבועדת-המנדטים צפויה לו חקירה-ודרישה לא-קלה. בגלל המלחמה נתבטל מושב חבר-הלאומים והחוק נתעכב זה ששה חדשים, כי לא ישבנו מאז בחיבוק-ידים. ברור שהיו היסוסים — ולבסוף באה ההכרעה נגדנו. לא קשה לשער נימוקי ההכרעה, לאחר שאנו יודעים היטב את טיב האנשים והלך-רוחם מועידת-לונדון. הם יודעים, שלנו אין ברירה; הזדהותנו עם מלחמת אנגליה ניתנה מראש; ואם אפשר לקנות ידידות הערבים או ניטרליותם על-ידי הסגרתנו — הרי זה ריוַח נקי. צ’מברלין אינו אנטישמי. הוא אינו אלא מדינאי — טוב או רע, זהו ענין למשפט ההיסטוריה האנגלית — והוא עשה את חשבונו. איני יודע, אם העם האנגלי יקבל לאורך-ימים את החשבונות והשיקולים המדיניים של צ’מברלין. במידה שהם נוגעים לאנגליה — אין זה עניננו להתערב בהם. יבוא בעל-הדין האנגלי ויעמוד על דינו. אולם במידה שהם נוגעים לנו — אנו השופטים.
מחברי “הספר הלבן” היו סבורים, שאנו נקבל את הגזירה, מפני שאין לנו ברירה. ואמנם צדקו הפעם. יש חוסר-ברירה, אך לא במקום שהם חושבים. עלינו לקרוע גזירה זו — ויהי מה, מפני שאין לנו ברירה; ארץ – ישראל היא שאלת חיים ומוות לעם היהודי.
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.