שאלות ארץ-ישראל – בתי הספר ביפו / אחד העם

 

מאמר ראשון¹    🔗

 

בתי הספר ביפו    🔗

כמעט הנני מחזיק טובה למעצורים חיצוניים שונים שהפריעוני מכתוֹב “אמת מארץ ישׂראל” מיד בשובי מתוּר את הארץ, בשנה שעברה, כמו שעשׂיתי בשני מסעי הראשונים, בשנת תרנ“א ותרנ”ג ². רצה מזלי לשׂחק בי באכזריות יתרה והביאני הפעם לא“י, להיות עד-ראיה גם בשעת “גמר החשבון”, בשעה שאותם המעשׂים המקולקלים והמבוהלים, שראיתים לפנים בהעשׂותם והכרזתי עליהם בפומבי, גמלו פריָם והביאו את הישוב במיצר שקשה למצוא מפלט ממנו. ואִלו הייתי באמת ראוי לעונש על שגִליתי אז טפח מן הקלקול שבמעשׂינו, לא היו גם אנשי ריבי – הללו שהתנפלו עלי אחר פרסום ה”אמת" – יכולים להמציא בשבילי ענוּי קשה לגוף ונפש יותר מזה שגרמתי לי בעצמי, בעברי בעת כזאת “מדן ועד באר שבע” (כלומר מ“מטולא” שבצפון עד “קסטינא” שבדרום), לראות בעיני בבוא האסון אשר יגרתי ולשמוע באזני את הזעקה המחרידה אשר הקיפה את כל המושבות – זעקת היאוש. במצב כזה, אלמלי באתי תיכף לסַפר בקהל את אשר ראיתי ושמעתי, צריך הייתי לבשׂר בשׂורות רעות ומרות מאד, שהיו אולי נחשבות בעיני רבים כהפרזה יתרה, בהיותן נשמעות מפי איש שכבר הוחזק “מחפשׂ מומים” ורואה הכל שחור על גבי שחור… ומי יודע אם יכלתי אז לכלוא סער רגשותי, בעוד לבי רותח מכל מראה עיני ומשמע אזני.

אבל אז לא היתה בידי יכולת לדבּר, מפני סבּות חיצוניות שונות, – ובינתים כבר התפרצה ה“אמת” מאליה מעבר לגבול הארץ וכבר נודעה בעולם בכל מרירותה, אם גם לא בכל פרטיה. הדבר הזה פוטרני, מצד אחד, מלתת הפעם ציור כללי ממצב הישוב בהוה, ומטיל עלי חובה, מצד אחר, להכניס עצמי יותר בביאור שאלות פרטיות שונות, שעדיין העולם נבוך בהן. כל עניני הישוב אחוזים וסבוכים אמנם זה בזה כל-כך, עד שבאמת קשה מאד להשיב כהלכה על איזו מן השאלות מבלי לגעת עם זה גם בהרבה שאלות אחרות. שאלות החנוך, למשל, תלויות הרבה בשאלות המצב החמרי, ואלו האחרונות קשורות גם הן בשאלות המצב המדיני, וכן הלאה. הסדר ההגיוני היה דורש איפוא להוליך את הקוראים בדרך ארוכה מאד: לברר תחלה אחד לאחד, בסבּותיהם ותולדותיהם, כל התנאים השונים – האֵיקוֹנוֹמיים, המדיניים, החברתיים והמוסריים – שעבודת הישוב תלויה בהם, כדי להגיע באחרונה למשפטים כלליים ויסודיים, שמתוכם היו יוצאות מאליהן תשובות ברורות על אותן השאלות המעשׂיות, המעסיקות עתה דעת הקהל במדה בלתי רגילה וממלאות כל הלבבות דאגה והתרגשות יתרה. אבל “בשעת חירום” אין לבם של בני אדם פנוי לדברי הלכה הסדורים בשיטה עיונית, והכל מתאַוים קודם כל להגיע בדרך קצרה לתשובות מספיקות פחות או יותר על השאלות “הבוערות”, המענות את נפשם. לכן אחשוב, כי עושׂה אני רצון הקהל, בבחרי בזה, בנוגע להרצאת הדברים וסדורם, דרך מעשׂית: לא אנסה סבלנות הקוראים ב“הצעות קודמות” על דבר ה“פקטוֹרים” הכלליים, אלא אעשׂה מרכז לדברי את השאלות העומדות על הפרק ואשתדל לברר כפי היכולת כל אחת לעצמה במאמרים נפרדים, אף כי בשביל זה אצטרך לדלג מענין לענין, להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם לפי הסדר ההגיוני. סוף סוף הרי כל עיקרו של ישוב א"י בהוה אינו דבר של סדר והגיון; תמיד היה בו המעשׂה קודם למחשבה והערבוביא דוחה את הסדר, ומראשית הוָסדו ועד עתה אנו נדחפים על ידי המעשׂים ונמשכים למקום שהם מוליכים אותנו, ואין לנו פנאי לסדר מחשבותינו בדעה מיושבת…

תעודת המאמרים הבאים בזה היא איפוא – לא לצייר בחרט ה“אמת” את המצב הכללי של הישוב בא"י בעת הזאת ולבאר בשיטה סדורה כל פרטי סבּותיו ותולדותיו של המצב הזה, כי אם רק להכניס איזו קרני אור באותן הפנות האפלות, שמתוכן עולות בעת האחרונה ומחרידות לב העם, כצלמי בלָהות, שאלות ארץ ישׂראל!

שאלות – אך לא שאלת ארץ ישׂראל!

שאלת ארץ ישׂראל לא היתה ולא תהיה לישׂראל – דבר זה צריך להאמר בראש כל ה“שאלות” – כל זמן שאינו עדיין הוא עצמו שאלה בעיני עצמו. חקירות “מיתפיסיות” כאלה, על דבר ה“ממשיוּת” של ה“מציאוּת” ומושׂג ה“מקום”, הן לע“ע רק נחלת יחידים, המטפּלים בהן בספרוּת, אבל העם בכללו עדיין לא הגיע לכך; הוא מסתפק בהרגשת “מציאוּתו” ואינו צריך לשום “ergo sum”, והוא כמו כן מכיר את “מקומו” ושואף אליו תמיד בנטיה טבעית, מבלי להעמיק חֵקר אם ה”מקום" הוא דבר ממשי ואם יש אפשרות למציאוּת בלעדיו. וכמו שבשאלת ה“מציאות” עצמה לא ה“פלוסופיא” היא המַכרעת, כי אם הרגשת העם, כן גם שאלת ה“מקום” ביחוסו אל המציאות היא קודם כל שאלת ההכרה הלאומית. לא מן ההגיון, כי אם מן ההיסטוריא עלינו לבקש תורה, בשביל לדעת, אם אפשר להעמיד מציאוּת עם ישׂראל בעתיד על יסודות דתיים או לאומיים שאינם אחוזים במקום. מי שאומר “הן”, עליו להביא ראיה מאיזו תקופה חשובה בתולדות עמנו, שבה היתה התקוה לשיבת העם אל מקומו נעדרת לגמרי מן ההכרה הלאומית, והחיים הלאומיים לא חדלו בכל זאת להתפּתח בדרך נאותה. כל זמן שלא ראינו עוד ראיה כזו, יש לנו רשות להאמין, בסמכנו על הנסיון ההיסטורי, שלא תצויר מציאוּת ישׂראל בעתיד, כמו שלא ראינוה בעבר, בלעדי השאיפה התמידית אל המרכז הלאומי והאמונה בהתחדשותו בזמן מן הזמנים באיזו אמצעים שיהיו.

שאלת ארץ ישׂראל אין לנו איפוא גם עתה, למרות כל המכשולים העצומים שעל דרכנו, הגלויים כבר לעיני הכל. אבל שאלות היו לנו גם בעבר, ובמדה יותר מרובה ישנן בהוה. כי רק המטרה לבדה אחת היא לעמנו בכל הדורות, ואולם האמצעים להשׂגתה – אמצעים גשמיים או רוחניים – מתחלפים מתקופה לתקופה, לפי התחלפות מצב הקולטורא ותנאי החיים. ולא עוד אלא שגם בכל תקופה ישנם יחידים המציירים להם את האמצעים באופן בלתי מתאים לאמונת הרוב בזמנם. הקנאים אמנם דנים את היחידים האלה ככופרים ב“עיקר”, אבל טובי העם, אלו ש“החוש הלאומי” חי בלבם באמת, יודעים להבחין בין המטרה ובין האמצעים, בין השאלה, על דבר עצם תחית העם בארצו, ובין השאלות, על דבר איך ומתי ועל ידי מי.

עוד בימי התלמוד, שהאמונה בביאת המשיח העסיקה את דמיון העם אולי יותר מגוף רעיון התחיה, נמצא מי שאמר: “אין משיח לישׂראל”, וחבריו לא דנוהו ברותחין, אע“פ שלא היתה רוחם נוחה מדבריו. רק בזמן מאוחר, כשההתפלספות בעניני היהדות מלאה מקומו של החוש הלאומי שקהה, היה דבר זה לפלא בעיני רבים, עד שנדחקו אחדים להוציא את המאמר מפשוטו, כדי להציל את אומרו מכפירה בעיקר, ואחרים, להפך, הביאו מכאן ראיה, שאין האמונה בתחית האומה “עיקר” כלל ³. הצד השוה שבהם, שאלו ואלו לא הבדילו בין תחית האומה וביאת המשיח, אלא ראו בשתיהן רק אמונה אחת, עיקרית או בלתי עיקרית. אבל הפרשן הלאומי הגדול, המוצא על הרוב את האמת בלי התחכּמות יתרה, רק בחושו הלאומי הדק – הוא הולך גם פה לבטח דרכו ומפרש את המאמר לתומו: “אין משיח לישׂראל, אלא הקב”ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו” ⁴. כלומר, בעל המאמר כופר רק באמצעי-הגאולה המקובלים בעם, אבל מודה הוא בעצם הגאולה, כי בוא תבוא, אם גם בדרך אחרת, ועל כן לא גערו בו חבריו בנזיפה.

ובדורנו אמנם רבּו האומרים “אין משיח לישׂראל”, הנוטים מן הציור המקובל בנוגע אל התקוה הלאומית ומאמינים באפשרות השׂגתה בדרך יותר טבעית, אם בדרך הישוב שבחשאי, הנוהג זה כשמונה עשׂרה שנה, או בדרך ה“פּוֹליטיקא” שבקולי קולות, הנהוגה בשנים האחרונות. וכל אלה ה“חובבים” וה“ציוניים” חושבים עצמם – ובצדק – ליהודים לאומיים כשרים, בהיותם מאמינים בתחית האומה, אם בדרך זו או זו. אבל סבלנותם וחירות דעתם אינן מגיעות על הרוב אלא עד מקום שהם עצמם צריכין להן. כשפוגעים בהם קנאים מצד הדת, הבאים בכוח האמונה המקובלת, להטיל ספק ב“כשרותם” של המאמינים בגאולה טבעית – מתרוממים הללו למעלה מכל קנאה וצועקים מרה על אלה ה“שחורים” שאין להם לב להבין, כי יכול אדם להיות בן נאמן לעמו ולהקדיש כל כוחו לתחיתו, אף אם אינו משתתף עם ההמון בהשקפתו על מהלך העולם ואינו מאמין בנסים. ואולם הם עצמם, כשפוגשים באדם שכמותם, הרוצה ומאמין גם הוא בתחית העם בדרך הטבע, אלא שגם הדרכים החדשים שאלו הולכים בהם נראים לו בלתי טבעיים ואינו רואה אפשרות להשׂיג המטרה על ידם בלי מעשׂי נסים, – מיד הם מתמלאים חֵמה וקנאה לאמונתם, לא פחות מאויביהם השחורים, ומוכנים לשׂרוף בהבל פיהם – אִלו היה “הבל” שׂורף – את הכופר הזה, שאינו תולה כל עתידות ישׂראל בהצלחת ה“דיפּלוֹמַטיא” או בטיב “היין המשומר; כאִלו באמת חובה על כל איש ישׂראל להאמין, שאין אחרית ותקוה לעמנו בארץ אבותינו, אם חלילה לא תהיה תקומה להמושבות הנמצאות, שנבנו מראשיתן על תוהו, או לא יצליחו ה”צעדים" המפורסמים, שהדיפּלוֹמַטיא צועדת וצועדת ואינה זזה ממקומה.

ואולם צריך להודות, כי הבדל אחד גדול יש בין אמצעי הגאולה הישנים והחדשים, הגורם לאלו האחרונים שיהיו חביבים על בעליהם ביותר, עד שלא יוכלו לסבול את הכפירה בהם. המשיח עתיד היה לבוא מאליו, על פי רצונו של מקום, והעם לא היה צריך לעשׂות כלום, כי אם להאמין בביאתו ולחכות לו אע“פ שיתמהמה, או, לכל היותר, להחיש רצונו של מקום על ידי תשובה ותפלה. ועל כן לא גדול היה הקרבן מצד המאמינים, כששמעו בסבלנות דעות היחידים ההם, אשר כפרו בכל הגדוּלה והתפארת של המלך המקוּוה ונתנו לתקות הגאולה צורה יותר “דימוקרטית”: בכל אופן הרי לא היתה התשובה והתפלה לבטלה – כי גם הגאולה על ידי הקב”ה בעצמו לרחמים היא צריכה – ולא הוציא איפוא העם מכוחותיו בלי תועלת, גם לדעת הכופרים, זולתי מעט כוח הדמיון, בעמלו לצייר ולקשט יפה תמונת “בן דוד” ומלכותו העתידה. – לא כן עתה. אמצעי הגאולה החדשים אינם אמונה שבלב בלבד, כי אם מעשׂים שהולכים ונעשׂים על ידי העם עצמו ושכבר עלו לו בכוחות מרובים, חמריים ומוסריים, וגם בקרבנות אדם לא מעט. ואם אחר כל אלה באים יחידים ואומרים: “לא זה הדרך”, הרי הם קוראים מלחמה לא רק על האמונה הכללית בישרת הדרך הכבושה, כי אם גם על הצורך הפרטי שבלב כל איש מעשׂה, למצוא נחת רוח במעשׂיו ולבקש שׂכר יגיעתו בהכּרת התועלת היוצאת ממנה. ולפיכך אין להתפלא, כי כפירה כזו תפגוש בהתנגדות עצומה מצד אנשי המעשׂה, התנגדות המתפרצת במרירות וחֵמה עזה ושואפת לבַלע ולהכחיד את אויבתה ביד חזקה, מבלי להשגיח בטענותיה וראיותיה. לפי שכל ראיות ההגיון וטענות הנסיון אינן יכולות לעמוד בפני הטענה האחת הזאת – החזקה מכולן, בהיותה יוצאת מן הלב: – “אם כן, לשוא היתה כל העבודה הקשה, כל הקרבנות הגדולים, ואך להבל כִלינו ימינו וכוחנו?”…

גם לפני עשׂר שנים וגם לפני שמונה שנים היתה זאת הסבּה העיקרית שגרמה לאנשי מעשׂה שלנו לאטום אזניהם משמוע “אמת מארץ ישׂראל” ולשפוך כל חמתם על משמיעיה. האמת הזאת היתה כבר אז גלויה ובולטת כל-כך, עד שלא היתה צריכה כלל לבינה יתרה בשביל להאמר, וכל שכּן בשביל להשמע. אבל – הרי כבר נעשׂה מעשׂה! כבר נבנו מושבות שהשליכו כל יהבם על הכרמים, כבר הורגלו האכרים לקבּל “תמיכה” באהבה, כבר נקבצו מאות פועלים ממרחק בדרך מלאכותית, כבר נקנתה אדמת-בצות שאוירה סם המות, – כבר וכבר… ולפי שקשה היה להם לאנשי המעשׂה להודות לעצמם ולאחרים, כי כל המעשׂים האלה שכבר נעשׂו אין להם יסוד ואפשר שיהיה סופם חורבן תחת בנין, – לכן גזרו על האמת, שלא תשָמע ולא תעלה על לב, והוסיפו ללכת בדרכם הלאה והלאה, הוסיפו לעשׂות מעשׂים דומים להראשונים, כדי להראות, שגם על הראשונים אינם מצטערים. ויותר שהוסיפו להשקיע כוחם במעשׂים כאלה, יותר נתחזקה בהכרח גם התנגדות לבם לכל “מחשבת פּגול” על דבר טיב מעשׂיהם ותועלתם. וכה עברה שנה אחר שנה, עד שהגיע הדבר לבסוף – הן כל דבר יש לו סוף – לאותו המצב הנורא שהוא בו עתה.

ולוּ ידענו לפחות, שעתה באמת הגענו עד ה“סוף”, שמעתה לא יהיה מקום עוד לדמיונות הבונים מגדלים באויר, לחשבונות הנעשׂים שלא מדעת בעליהם, והכל יכירו ויודו, כי שמונה עשׂרה שנה תעינו בתוהו לא דרך ולא העלינו בידינו כלום, וכעת צריך להתחיל את העבודה שנית מראשיתה בדרכים יותר מושׂכלים, – לוּ היינו בטוחים בכל זה, היינו יכולים להתנחם במקצת ולאמר לנפשנו: “גם זו לטובה! אנו אמנם כלינו שנותינו לבהלה, אבל מה היא תקופה של עשׂרים שנה בתולדות עמנו? כיום אתמול! אנו עם מעשׂינו המקולקלים נחלוף כצל, והעם שנותיו לא יִתּמו ויש לו די זמן וכוח ליאש לבו מכל המעשׂים שלא עלו יפה ולמצוא אמצעים יותר נאותים למטרתו”.

אבל, אם סימנים ידועים אינם מטעים אותי, הנה גם עתה, אחר כל המכּות אשר הוכּינו, עדיין לא שבנו מטעותנו, ועוד אנו עתידים להחזיק בשיטתנו הישנה: להעלים מעיני העם כל מה שאפשר עוד להעלים ולהוסיף קלקלה גם בעתיד בשביל לחַפּות על מעשׂי העבר.

ולפי שהסימנים האלה נראו ראשונה בשאלת בתי הספר ביפו, באופן התעוררותה ויחס הקהל אליה, מן הרעש הראשון בקיץ שעבר, על דבר ה“הסגר”, עד הרעש השני עתה, על דבר “הפתיחה”, – לכן אקדיש את המאמר הראשון לשאלה זו, שעדיין לא נתבררה כל צרכה ⁵.

                                                                                                  - - -

 

א    🔗

בתי הספר ביפו נוסדו בשנת תרנ“ג – נוסדו, ככל שאר מוסדי הישוב החדש בא”י, בדרך מקרית: בלי מטרה מוגבלת, בלי תכנית ברורה, בלי פּרוֹגרמא מושׂכּלת, בלי מקורי-הכנסה בטוחים. זרם הישוב הביא ליפו איזו מאות גולים מבני ישׂראל, רובם אוּמנים, פועלים או עניים סתם, וילדיהם, אשר שוטטו בחוצות העיר משוללי השגחה וחנוך, הראו לכּל באופן מורגש, כי צריכה העדה לבית ספר. אז נתעורר אחד המורים המשׂכילים שם למלאות את הצורך הזה בכוחו לבד – ויפתח בית ספר על אחריותו הפרטית. אך בני העדה העניה לא יכלו לשלם שׂכר למוד די כלכלת הבית, והמיַסד לא יכול לכלכל את הבית מכיסו הריק, והבית לא יכול עמוֹד. אבל מציאוּת בית ספר בעיר זמן מה חִזקה עוד יותר את הרגשת הצורך בו, ומשׂכילי העיר – גם הם מבני הישוב החדש – בראותם מפּלת הבית, החליטו לבקש אמצעים בשביל להקימו על בסיס יותר נכון, בתור מוֹסד של צבור. ובהיות חברת “כל ישׂראל חברים” היחידה בכל החברות העבריות שנותנת עיקר דעתה וכוחה ליסוּד בתי ספר בארצות המזרח, – אין כל פלא וכל זרות בזה, שהמשׂכילים האלה, בבקשם דרך להשׂגת מטרתם, נתנו עיניהם בחברה זו, ובתחבולות שונות נסו וגם הצליחו להטות לבה לחפצם, שתיסד בית ספר ביפו על שמה. אך תנאי התנתה עמהם, שלא תהיה פרנסת הבית עליה בלבד, אלא שהמשתדלים בזה יבקשו וימצאו לו בעצמם עוד הכנסות צדדיות. אז פנו אלה בבקשתם אל ועד “חברת התמיכה” שבאוֹדיסא, ובעזרת ראש “הועד הפועל” אשר לחברה זו ביפו, עלה הדבר בידם, והוַעד קצב לבית הספר תמיכה שנתית, ארבעת אלפים פרנק, בתור שׂכר למוּד בעד בני האוּמנים והפועלים שיחונכו בו חנם. הנצחון הזה הוסיף אומץ לרוח המשתדלים, ואחר שבחרו מקרבם “ועד” תמידי לעניני בה“ס, לא נחו ולא שקטו עד שיצאה מחשבתם לפעולה. ובחודש חשון שנה הנ”ל נפתח ביפו בית ספר – מתחלה רק אחד – לנערים בלבד – ששם חכי“ח נקרא עליו, ואחד מאנשי חכי”ח בראשו בתור מנהל, ועל גביו עומד “וַעד בה”ס", להשגיח על הנהגת הבית ולדאוג לכל צרכיו.

עד כאן הכל פשוט ובלתי יוצא מגדר הרגיל, ואִלו לא היה כאן אלא זה בלבד, לא היה לנו עתה אלא בית ספר ביפו, אך לא "בית הספר שביפו “, שעיני כל העם נשׂואות אליו, והארץ רועשת בסגירתו ובפתיחתו. אבל באמת אין האמור עד כה אלא צד אחד שבמטבע זו, ועוד היה לה גם צד אחר, יותר חשוב. כי אלה המשׂכילים, שיסדו בית ספר זה, לא היו משׂכילים סתם, כי אם משׂכילים לאומיים וחובבי ציון, ובהשתדלם כל-כך לעזור לבני יפו ביסוּד בי”ס לחנוך בניהם, לא היתה כוָנתם לשם “הפצת השׂכלה” בלבד או לשם גמילות חסדים עם ילדי-עוני נעזבים, אלא עיקר חפצם היה להשתמש במקרה הבא לידם בשביל להוציא לפעולה רעיון לאומי גדול, שנתעורר בעת ההיא בלבות יחידים: “ליסד בארץ ישראל בית ספר עברי, עברי לא רק באיזו דברים טפלים וחיצוניים, כי אם בעצם רוחו הפנימית; אשר לא יהיה קנין איזו חברה או כתה מיוחדת, כי אם ישׂא עליו “חותם לאומי כללי”; בית ספר שיהיה “כעין נסיון, לדעת בעצמנו ולהראות גם לאחרים, במה גדול כוחה של היהדות הלאומית בנוגע אל החנוך”. ואת הנסיון הקשה הזה, שממנו קוו גדולות לעתיד: כי הוא יהיה ליסוד תורת החנוך העברי, ובדרך מעשׂית יתן לנו פתרון השאלה החמורה הזאת”; כי הוא יבטל את המשפט הקדום "שנשתרש עמוק בלבות אחינו המערביים, כי אין הקולטורא שוֹרה אלא על מי שנתחנך ברוח את האומות הנאורות שבאירופא, בהראותו להם במשך הזמן "מאות בחורי ישׂראל שנתחנכו ברוח עברית טהורה על אדמת אבותינו ואינם נופלים עם זה מחניכי בתי ספר אירופיים בידיעותיהם ונמוסיהם; ⁶– את הנסיון הזה חשבו המשׂכילים הלאומיים האלה להביא לעולם על ידי בני הגולים העניים שביפו ותחת דגלה של חברת “כל ישׂראל חברים”…

אבל פה מוכרח אני לנטות הצדה מעט ולדבּר דברים אחדים על אדות חכי"ח ביחוסה אל החנוך.

רגיל הוא הקהל העברי להאמין, שחברה זו, בקנאתה הגדולה לצרפת ארץ מולדתה, מתאמצת היא להרחיב שלטון “הרוח הצרפתי” בעולם, ובכל בתי הספר שלה גזרה היא מלפניה לחנך את הילדים בכוָנה עצומה שיהיו “צרפתים טובים” לכשיגדלו. כמה פרזות ממין זה אנו קוראים תמיד בכה“ע העברים, וביחוד בעת האחרונה, משנתעורר הרעש על דבר בה”ס שביפו! אבל באמת אין זו אלא אחת מן ההפלגות, שספרותנו מלאה מהן. חכי“ח עצמה – כלומר הוַעד המרכזי שלה בפריז – דואגת להרוח הצרפתי לא יותר, ואולי עוד פחות, ממה שהיא דואגת להרוח העברי. בכלל אין לה עסק עם שום “רוח”, וכל עיקר מטרתה, ביסדה בתי ספר בארצות המזרח, אינה אלא זו: להרים המון בני עמנו בארצות ההן משפל מצבם החמרי והמוסרי על ידי חנוך אירופי וידיעות שמושיות המחַיות את בעליהן. ולפי שברוב ארצות המזרח עדיין שׂפת צרפת שלטת בין המפלגות העליונות, כן מן האזרחים וכן מבני אירופא הגרים שם, לכן כמעט אי אפשר שיתרומם שם אדם המוני לאיזו מדרגה הגונה פחות או יותר בחיי החברה, אם בתור פקיד במוסדות הממשלה והצבּור או בתור נושׂא משׂרה באיזה בית מסחר חשוב, בלי ידיעה נכונה בלשון זו; ולכן לא יפּלא, כי בבתי הספר של חכי”ח, שכל עצמם לא נוסדו אלא למטרה מעשׂית כזאת, חושבים ידיעת לשון צרפת – לשון ולא רוח! – לעיקר גדול ומקדישים לה הרבה זמן ויגיעה, כדי שידעוה התלמידים במדה מַספקת להשתמש בה בעניני החיים.

מי שנזדמן לו לקרוא את ה“צירקוּלרים”, ששלח הועד המרכזי בשנים האחרונות לכל מנהיגי בתי הספר של החברה, על דבר למוּד תולדות ישׂראל, על דבר החנוך המוסרי, שמירת מנהגי הדת וכו' ⁷– הוא יעיד על אמתּוּת דברי אלה, שאין כוָנת החברה אלא לעשׂות את חניכיה לאנשים המוכשרים לכבוש להם דרך בחיים בעבודה כשרה ומכובדת, ביגיע כפיהם או בידיעותיהם, אבל אין בלבה שום מחשבה רעה על הנשמה היהודית שבקרבם, ואדרבא, גם היא רוצה בשמירת הנשמה הזאת, כפי שהיא מושׂגת לחברה מערבית ובמדה שנראה לה הדבר אפשר בלי הפסד למטרתה הראשית ⁸.

אין להכחיש אמנם, כי בהרבה מבתי הספר של חכי“ח היהדות מושפלת מאד ונראה באמת כאִלו יש להם כוָנה מיוחדת לגַדל צרפתים עם כל נמוסיהם ורגשותיהם. אבל בזה אשמים רק המנהלים המקומיים, שבהיותם כמעט כולם חניכי בית הספר למורים אשר להחברה בפריז, – הם עצמם על הרוב קלטו אל קרבם בנעוריהם רוח “הבּוּלוור” הפּריזי ודבקים בו כל-כך, עד שלא יוכלו לצייר להם “אדם מן הישוב” בתמונה אחרת, ועל כן הם משתדלים, שיהיו גם חניכיהם “אנשים מן הישוב” כמוֹתם. ואולם בכל מקום שהמנהל עצמו יש בו ניצוץ של יהדות ורוצה הוא להרחיב גבולותיה בבית ספרו, אין מונע אותו מלמַנות מורה הגון ללמודים העברים ולהרחיב במדה ידועה גם את הפּרוֹגרמא של הלמודים האלה, ומה שיותר נכבד עוד – להרים ערכם בעיני התלמידים, שיהיו עוסקים בהם בחבּה יתרה. כן אנו רואים בבית הספר הגדול אשר להחברה בירושלים ⁹, כי מנהלו בשנים האחרונות שׂם לבו להרים את הלמודים העברים משפלותם ומנה מורה ראשי ללמודים האלה את אחד מטובי המורים שבאו לא”י מרוסיא. והנה בזמן קצר נשתרשה ונתאזרחה העברית בבית הזה במדה נכונה. המורה העברי מכובד מאד על התלמידים, ולמודיו חביבים עליהם עכ"פ לא פחות מן הלמודים הצרפתים. במחלקות התחתונות מלמדים הכל רק בעברית, וגם במחלקות העליונות תופסים הלמודים העברים מקום חשוב בערך. וסימן לדבר, שהעברית באמת יקרה ללב התלמידים, אנו רואים בזה, שהגדולים בין התלמידים, שעיקר עסקם במלאכה ואין מדקדקים עוד עמהם בלמודים העיוניים – יסדו בתוכם מרצון עצמם חברה מיוחדת להשתלם בידיעת שׂפת עבר וספרותה, והם מתאספים וקוראים ספרים עברים, על פי התכנית אשר שׂם לפניהם מורם, ואליו יום יום ידרשו, לשאול בעצתו ולקחת תורה מפיו.

ועוד יותר נראה, עד כמה דבר זה תלוי ברצון המנהל המקומי, כשנסתכל בבתי הספר של חכי“ח שבטבריא ובצפת. שתי הערים האלה קרובות זו לזו לא רק במקום, כי אם גם בתנאי החיים וברוח יושביהן. ובכל זאת, מה רב ההבדל שבין שני בתי הספר! בצפת אין העברית נחשבת כמעט למאומה, והאבות מתאוננים, שבניהם שוכחים בבית הספר גם את המעט שהביאו עמהם מן “החדר”. לפני איזו שנים נסתה חברת התמיכה שבאוֹדיסא לשלוח לשם מורה עברי על חשבונה, והוכרח לעזוב את הבית אחר עבדוֹ שם ירחים מספר, כי לא יכול נשׂוא את שפלוּת העברית ומעוּט ערכה בעיני מנהיגי הבית. ובטבריא – לשון עברית היא השלטת בבית הספר, לה מקדישים מיטב הזמן והכוח ובה מלמדים גם את ה”מדעים" (הכל איפוא כמו בבית הספר שביפו, רק בלי שאונו והמונו של זה), וצרפתית מלמדים רק בשתי המחלקות העליונות. וכל זה בשביל מה? בשביל שבטבריא מנהל בית הספר הוא מבני רוסיא, שנתחנך בעצמו ברוח עברי.

הארכתי בענין זה מעט, לא כדי לצדד בזכות חכי“ח ולבטל אחת מן השמועות הכוזבות שסופרינו מפיצים עליה בעם (אם כי גם בשביל זה בלבד היה הדבר כדאי: האמת צריכה להאמר, אף אם היא מזכּה מצד אחד את החייבים מצדדים אחרים…), אלא כדי שלא יתפלאו הקוראים הנבונים, איך נהיה הדבר, שחכי”ח – הרוצה, לפי דברי סופרינו, רק להרבות צרפתים בעולם – הסכימה לקרוא שמה על ביה“ס שביפו וגם להשתתף בהוצאותיו, אע”פ שידעה מראש, כי בביה“ס הזה תהיה לשון עברית שׂוררת וכי בכלל ישתדלו מיסדיו לגדל בו עברים ולא צרפתים. דבר כזה באמת היה מן הנמנעות, אִלו היתה לחכי”ח טֶנדֶנציא זו שמיחסים לה סופרינו בכה“ע, והשותפות הזאת לבדה דיה להוכיח, שאין האמת כן. חכי”ח לא מצאה סבּה לסרב לבקשת משׂכילי יפו, עם היותה יודעת, שאינם ממעריצי “הרוח הצרפתי”, מפני שהיא עצמה אינה מַבחינה בין ה“רוחות”, ואחת היא לה, איזה “רוח” שולט בבית-הספר, אם עברי או צרפתי או בוּלגרי וכו', הכל לפי תנאי המקום, לוּ רק ילמדו הילדים מה שנחוץ להם לדעת בשביל למצוא מחיתם בכבוד בצאתם מבית הספר, ועל כן לא הקפידה גם על ה“רוחות” המנשבות ביפו, כל זמן שלא ראתה בהן הפסד למטרתה העיקרית הזאת.

משני השותפים השונים שהביאו לעולם את בית הספר שביפו, – האחד, חכי“ח, לא חשב איפוא לוַתּר משלו מאומה ולא עשׂה “הנחות” אלא בדברים שהם טפלים בעיניו. אבל השותף השני, אלה הלאומיים, שמחשבה גדולה היתה צפונה בלבם בגשתם אל המפעל הזה, – הם יכולים היו לראות מראש, כי מטרה לאומית כללית אי אפשר שתושׂג כלאחר יד, כמו “דרך אגב”; אי אפשר שתצטמצם באותו המקום הפנוי שתניח לה המטרה האישית הפשוטה, אשר רק בשבילה נפתח הבית בידי חכי”ח. אבל תשוקת לבם לראות את האידיאל שלהם מתגשם במעשׂה, ולוּ גם מעוטף טלית שאוּלה המאפילה על צורתו, לא נתנה להם להרבות מחשבות, ובראותם כי בלי תחבולה זו תקצר עוד ידם מעשׂות מאומה, לא רצו לחכות לימים טובים מאלה, שיוכלו לבנות ביתם ארזים, ואחזו בקנה שהושיט להם המקרה; ולא רצו “למרר חייהם” בדאגות לעתיד לבוא – ושׂמחו בנצחונם בהפּתח בית הספר הזה, אשר מן היום הראשון התחילו ללמד בו “עברית בעברית” ¹⁰ועשׂו בו את “הדבּוּר העברי” לחובה על התלמידים. הדבר הזה היה עוד חדש אז, ועל כן לא יפּלא, כי צלצול הדבּור העברי בפי הילדים הרכים מסך רוח שכּרון על כל הקרובים אל הבית, עד שנראה להם בדמיונם כאִלו באמת בזה לבד כבר היתה העברית לשׂפה חיה ומדוברת… ובכן מהרו לבשׂר את הבשׂוֹרה הגדולה גם לאחיהם שבחוץ לארץ, כי בבית הספר שביפו קמה העברית לתחיה, ויריעו כל חובבי ציון תרועה גדולה על “הנצחון הלאומי” הזה, ומכל עבָרים התחילו לשלוח לבית הספר – כמובן, בפומבי, ע“י כתבי העת – נדבות ותהלות; נדבות אמנם לא בפזרנות יתרה, אבל תהלות – ביד רחבה… וכשראו מנהלי הבית כן, החליטו עוד הפעם “להשתמש במקרה הבא לידם”, ופתחו תיכף עוד באותה שנה עצמה, גם בית ספר לבנות, וגם את זה תחת דגל חכי”ח ובהשתתפוּתה, מבלי שׂים אל לב, כי גם בית הספר לבנים, למרות כל ההתלהבות, עדיין היה מצבו רופף ולא היו לו הכנסות בטוחות לכל צרכיו. “הקהל מתלהב ושולח נדבות! נוסיף עצים על האש, ניַסד בית חדש, ותגדל ההתלהבות, ותרבינה הנדבות, ומחסורי שני הבתים ימלאו.” כך חשבו המיסדים וכך עשׂו, כמו שכך חשבו ועשׂו גם כל שאר עסקני הישוב בשאר מעשׂיהם, וכך נוסדו לא רק בתי ספר, כי אם גם קולוניות שלמות.

אבל מניח אני לע"ע את בית הספר לבנות, אשר עוד אדבּר עליו להלן, ואשוב לבית הספר לבנים, שבּו ביחוד צריך היה, לפי מחשבת מיסדיו, להֵראות כוח החנוך הלאומי, והוא זה המצטייר בדמיונם של חובבי ציון, כשהם מזכירים בחבּה יתירה את השם הנכבד: “בית הספר שביפו”.

למרות כל תרועות הנצחון, הנה כבר בשנה הראשונה להוָסד הבית אי אפשר היה למיסדיו להתעלם לגמרי מן השאלה המעשׂית: מה יהיה גורל הילדים בצאתם מבית הספר? חכי“ח, לפי השקפתה, ידעה להשיב לעצמה בנקל על השאלה הזאת: הילדים ילמדו ארבע או חמש שנים עברית, צרפתית וראשי פרקים ממדעים שונים, ואז, אם לא תהיה יכולת בידם לעסוק בלמודים עוד, יצאו וילמדו אוּמנות והיו לאוּמנים “משׂכילים”, היודעים מעט עברית בשביל בית הכנסת ומעט צרפתית בשביל השוק, וגם כתיבה וחשבון במדה מַספקת למלאכתם, וגם לקרוא לפעמים באיזה ספר או מכ”ע – ודי. ואלו שיש להם יכולת ורצון – ישבו בביה“ס עוד שנה או שנתים וישתלמו יותר בלשון צרפתית ומדעים שמושיים, ואז יוכלו להשׂיג בצאתם גם מדרגה יותר גבוהה, יהיו לפקידי הממשלה או למנהלי בתי מסחר וכדומה. אבל לבעלי “החנוך העברי” קשה היתה השאלה הזאת הרבה יותר. כדי שישׂיג החנוך הזה את מטרתו ובית הספר יהיה ראוי באמת להקרא בשם “מוסד לאומי”, שכל ישׂראל חייבים בכבודו ותמיכתו, – צריך שירכשו להם התלמידים ידיעה הגונה בכל מקצעות היהדות וגם בכל המדעים והלשונות הנחוצים להם לחייהם בעתיד. ואם יחסר אחד משני התנאים האלה, אם יצאו התלמידים מביה”ס בלי ידיעות עבריות מספיקות או בלי ידיעות כלליות מספיקות, לא השׂגנו כלום. כי באופן הראשון לא יהיה לו להחנוך העברי שורש עמוק בלב, ורוח מצויה באה ועוקרתו, ובאופן השני יעשׂה החנוך העברי את חניכיו לחסרי אונים ונחשלים במלחמת החיים, ומי יודע אם לא יגרום זה להשׂניאו עליהם, עד שישבו ויסירוהו מלבם, כהרבה מבחורי הישיבות שבליטא. ובשביל שיתמלאו שני התנאים האלה כראוי, צריך שישבו התלמידים בבית הספר שנים רבות, לא פחות משמונה ועד עשׂר, וכל אותן השנים ישקדו על למודיהם העברים והכלליים במנוחת הלב וצרכיהם ימלאו על ידי אחרים. אבל תלמידי בית הספר ביפו הרי הם רובם ככולם בני עניים מרודים, ועוד בטרם יעברו גבול הילדות יצטרכו להביא בנפשם לחמם, ומוכרחים הם איפוא “לחטוף וללמוד”, להסתפק רק במה שיוכלו להשׂיג בארבע או חמש שנים ולצאת אחרי כן מבית הספר לעולם אחר, שאין העברית שלטת בו. וכי אין הדבר קרוב לודאי, שהנער הרך, היוצא לשוק בעודנו בוֹסר, לא יוכל להתגבר ברוחו על תנאי החיים הסובבים אותו וישוב להיות “אדם פשוט” ככל בני גילו: תורת רבותיו תשכח, הדבּוּר העברי יעזב, הרגש הלאומי יפוּג, וכל החנוך העברי יהיה כלא היה? ולא עוד אלא שגם בהמצא תלמידים מעטים, שיוכלו בדוחק גדול לישב בביה"ס עוד שנה או שנתים בשביל להשתלם בלמודים, הלא בהכרח תתעורר אז השאלה גם בלבם וגם בלב אבותיהם, ואולי גם בלב מוריהם הלאומיים עצמם: – באיזו למודים? היקדישו התלמידים האלה את הזמן הקצר הזה, שנשאר להם עוד, להשתלם ביחוד בידיעות השמושיות, שיהיו להם לתועלת בחיים, או להוסיף דעת בלמודים העברים, כדי לתת צורה שלמה לחנוכם הלאומי, או לחלק זמנם לחצאים, וזה וזה לא יעלה בידם? ומי הוא הלאומי שבלאומיים, אשר ימצא עוז בלבבו להגיד לבני עוני אלה, שעוד לא טעמו טעם חיים: היו אתם הראשונים להביא את עתידותיכם קרבן על מזבח רעיון החנוך הלאומי ותחית הלשון?…

איני יודע אמנם, אם נתפתחו אז המחשבות האלה בלב ראשי ביה“ס באופן ברור ומוגבל כזה, אבל דן אני על מציאותן בלבבות, ולוּ גם בתמונה בלתי ברורה, ממה שנתעורר אז הרעיון, כי התעודה האמתית של ביה”ס הזה היא – להתרומם מעט מעט למדרגת בית חנוך למורים עברים, “אשר מראשית נעוריהם יתקדשו ויוזמנו לתעודתם הגבוהה, ומן הבית הזה יצאו ויפוצו בארץ ישׂראל ובגולה וישׂאו אתם דגל היהדות לכל קצות הארץ” ¹¹. הדברים האלה נכתבו בקיץ שנת תרנ“ג – השנה הראשונה להוָסד ביה”ס, והם היו לא הגוּת לבו של כותבם בלבד, כי אם הד המחשבות והחלומות שמלאו אז ה“אויר” מסביב לבית הספר ביפו עצמה. הרעיון הזה נראה כאִלו בא להשיב על השאלה הנזכרת, שהֵצֵירה להם לבעלי החנוך העברי בעמקי לבם, אע“פ שלא גלוּה מלבּא לפוּמא. ובאמת אם יש לבית הספר גם מטרה מעשׂית כזו, הלא אז ימַלא לא רק צורך אידיאלי, רוחני, כי אם יהיה גם למקור חיים לאלה שיגיעו עד סוף למודיו, תורתם תהיה אוּמנותם ולא יצטרכו לבקש למחיתם מקורות אחרים. הדבר הזה מבטל את הנגוד שבין הצורך האישי והצורך הכללי ונותן רשות לביה”ס לשׂאת ביד רמה דגל החנוך העברי, לעשׂות את הלמודים העברים מרכז לכל השאר ולהרחיב גבולם ממחלקה למחלקה, כדי שיהיו התלמידים, המתעתּדים להיות מורים עברים, מוכשרים למלאות תפקידם כראוי, לטובתם והנאתם. – כמה מן התלמידים יהיה בכוחם לישב בביה“ס עד שיזכו לכתר זה? כמה מן הזוכים לזה יזכו גם “להשתמש בתגא”, למצוא עבודה הגונה להם, שתפרנסם בכבוד, בארץ ישׂראל או בשאר ארצות שיוכלו לגור בהן באין מפריע?… ומאין יבואו האמצעים החמריים המרובים והכוחות המוסריים הגדולים, הדרושים לבית חנוך כזה? – בשאלות כאלה ודומיהן לא העמיקו אז ביותר, כי לא היה עוד הרעיון הזה אלא חלום סתמי, לשכּך את הלב, ואמנם נקל היה אז, בראשית הוָסד הבית, לחלום כזאת וכזאת, כמו שתחלום האם עתידות גדולות לבר-בטנה המוטל בעריסה. רק שלש מחלקות נמצאו אז בבית, התלמידים היו עוד קטנים, זה עתה נכנסו ולא במהרה יצאו, ויש פנאי איפוא להשתעשע בחלומות. אך הנה עברו עוד שתי שנים. התלמידים כבר “מלאו כרסם” בדבּור עברי ובכל שאר הלמודים היסודיים, כבר גם שמעו עד לשׂובע את תהלתם מפי מומחים שונים מבני חו”ל שבקרו את הבית, וסוף סוף הגיעה העת להוליכם הלאה לאיזו מטרה מוגבלת או להוציאם החוצה, לאויר השוק, בהיותם כבני י“ב וי”ג. והנה נמצא נדיב לב אשר הוציא את הבית ממצוקתו לשעה, בהתנדבו לתת סך הגון שנה שנה לכלכלת מחלקה עליונה. ותחי רוח אנשי ביה“ס, ותקוָתם שבה ונתחזקה, כי “מקרים” כאלה יעזרו להם גם בעתיד, ומחלקה אחר מחלקה תפּתח, עד שיגיעו לאחרית מטרתם. ובכן נפתחה בשנת תרנ”ו מחלקה רביעית, שבה נקבצו התלמידים היותר מצוינים בידיעותיהם וכשרונותיהם, להוסיף שלמוּת בלמודים. “באיזו למודים?” – לשאלה זו לא היה עוד מקום בלב בעלי החנוך העברי, אחרי רואם עין בעין, כי המקרים עוזרים על ידם לתת אחרית ותקוה לפעלם. המחלקה העליונה שנפתחה נחשבה איפוא בעיניהם כעין התחלה להקמת הרעיון על דבר בית חנוך למורים, ובהסכם עם זה היה עיקר יעודה – להרחיב את הידיעות העבריות. ולא זו בלבד, אלא שהתחזקות התקוה על דבר עתידות הבית הביאה את ראשי ביה“ס לעשׂות עוד צעד אחד נכבד מאד: בעת ההיא עצמה התחילו ללמד גם את ה”מדעים" בעברית בכל מחלקות הבית (וגם בביה"ס לבנות). לא הכניסו עצמם תחלה בחקירות יתרות, אם כבר תוּכל העברית להספיק כל צרכי המושׂגים המדעיים, אם יוכלו המורים למלאות חובתם כראוי בלי ספרי-עזר נחוצים, ואם בכלל לא יהיה התקון הזה קלקול בנוגע להתפתחות הכוחות השׂכליים של הילדים. העיקר היה – לעשׂות את העברית לבדה שלטת בבית ולבתי תת לצרתה הצרפתית להתרומם עליה בעיני התלמידים במה שהיא מלמַדתם חכמה.

שנת תרנ“ו היתה ככה השנה היותר מוצלחת בחיי בית הספר. אך יחד עם זה הביאה לו גם תחלת נפילתו. ושתי אלה, ההצלחה והנפילה, לא באו במקרה זו אחר זו, כי אם זו בעקב זו, כסבּה ותולדתה. כי למוד המדעים בעברית ופתיחת מַחלקה חדשה לילדים הגדולים, שגם בה היתה יד העברית על העליונה, הביאו בהכרח לידי גִלוי את ההבדל היסודי, שהיה צפוּן עד כה, בין שתי המחשבות השונות שהונחו ביסוד ביה”ס ושמשו בו בערבוביא. חכי“ח לא יכלה בשום אופן לראות ולשתוק, בהגָלוֹת הנטיה לעשׂות ביה”ס ביפו אמצעי לתחית השׂפה העברית, מבלי לדאוג עם זה במדה מַספּקת לאחרית הילדים בחיים. היא, חכי“ח, לפי מטרתה, צריכה ומחויבת היתה לחשוש, שמא אין העברית מסוגלת לבאר בה דברי מדע באופן ברור, ונמצאו הילדים מפסידים בלמודיהם העיקריים לצרכי חייהם בעתיד; היא צריכה ומחויבת היתה כמו כן לשאול לעצמה: מה תועלת יש לילדי יפו, בעצוֹר אותם בית הספר במחלקתו החדשה, בהיותם כבר בני י”ג וי“ד, להיות למשׂא על אבותיהם העניים, בשביל לעשׂותם “מלומדים” בלשון וספרוּת שאינן שוות אף פרוטה בשוק החיים? והתקוה הרחוקה על דבר בית חנוך למורים לא יכלה, כמובן, להניח דעתה של חברה זו, הרחוקה מכל התלהבות לאומית והתנשׂאות-הרוח ואין לה אלא דברים ממשיים שעיניה רואות. ועם זה יש לה לחכי”ח כלל גדול בכל בה“ס, שאין פותחים מחלקה חדשה בפחות מכ”ה תלמידים, ואינה מוַתּרת על זה אלא לעתים רחוקות. החוק הזה יצא, כמדומה לי, גם הוא כתולדה מחויבת מעצם מטרתם של בה“ס האלה. הם באים מכל מקום למלאות צרכי החנוך של כלל העדה ולא של יחידים. ואם אין המחלקה החדשה מושכת אליה תלמידים במספר הגון, סימן הוא שהעדה בכללה, לפי מצבה, אינה יכולה להחזיק ילדיה בביה”ס עוד שנה יתרה, ודי לה בחנוך יותר מצומצם. וע“כ אין החברה רואה הכרח להגדיל ביה”ס המקומי בשביל איזו יחידים המבקשים השׂכלה יותר שלמה, שאין רוב הצבור יכול לעמוד בה. בשביל יחידים כאלה יש פריז בעולם, ששמה שולחת החברה בחירי התלמידים מכל בתי ספריה ומכניסה אותם לבה"ס למורים אשר לה שם או לבתי ספר אחרים.

ובכן הדבר מובן, כי לא יכלה חכי“ח להסכים להחדשות שנעשׂו ביפו, ובאותה שנה עצמה שלחה פקודתה לשם, לשוב וללמד את המדעים בצרפתית ולסגור את המחלקה החדשה, שמספר תלמידיה לא הגיע לכ”ה. הפקודה בדבר למוד המדעים בצרפתית נתבטלה אמנם אחרי כן, בשנת תרנ“ז, בבוא לא”י מבקר בתי-הספר מטעם חכי“ח, ומורי בה”ס ביפו הצליחו לקבוע בלבו אמונה, שאפשר ואפשר ללמד “הכל” בעברית ¹²… אבל כל ההשתדלות לא הועילה להטות לב החברה לשוב ולפתוח את המחלקה שנסגרה. וזה לא רק מפני שמספר התלמידים לא היה במלואו. בשביל הדבר החיצוני הזה לא היתה החברה מעמידה על דעתה בקפדנות יתרה נגד רצונם של מנהיגי בית הספר (כמו שנראה להלן, היה גם בשנה שעברה מספר התלמידים במחלקה הראשונה בביה"ס לבנים לא יותר מעשׂרים, וגם מאלה יצאו עוד באמצע השנה, ולא נסגרה המחלקה בשביל זה), לולא התנגדותה היסודית לעצם החפץ, להרבות שנות הלמוד בביה"ס בלי מטרה מעשׂית, רק לשם ההשתלמות בעברית, והחוק בדבר מספר התלמידים היה לה אך לכסוּת עינים.

המחלקה העליונה נשארה איפוא סגורה כשהיתה, ותלמידיה נתפזרו לבקש להם עתידות באשר ימצאו – ויצא מבית הספר כל הדרו ¹³. מני אז נפסקה התפתחות הבית, וכנפי הדמיון קוצצו. כלפי חוץ השתדלו עוד אמנם ראשי בה"ס להסתיר מצב הדבר בתחבולות שונות, אבל בעמקי לבם הרגישו כבר, כי מחשבותיהם הגדולות היו לאין וכל יגיעתם אינה אלא שאיבת מים בכברה; כי עמידה במקום אחד אי אפשר לזמן ארוך, ומי שאינו עולה, סופו יורד. וכה כבתה “האש הקדושה”, שאִחדה לפנים את כל בוני הבית ונתנה להם כוח לעמוד על משמרתם ולעבוד עבודתם בשקידה, על אף כל הקמים עליהם. עתה התחילו להרגיש “ליאוּת”, ואחד אחר אחד עזבו את הבית מנהליו ומוריו הראשיים, ואנשים חדשים באו תחתם, אשר הביאו עמהם אמנם כוָנה רצויה, למַלאות חובתם באמונה, איש איש לפי רוחו, אך בבואם כבר בימי הירידה ולא ראו לא בצערם ולא בשׂמחתם של הבונים הראשונים, – לא גבה לבם לבקש גדולות ולא נקשרו זה לזה, כההולכים לפניהם, בקשר של רגש מאַחד וזכרונות משותפים… גם “ועד בית הספר” רפתה רוחו וסימני רקבון נראו בו, עד כי די היה לאיזו מקרים חיצוניים להביא רוח רעה בין אחדים מחבריו – והוַעד עבר ובטל כולו.

והנה לא אַלאֶה פה את הקוראים בספורי “מעשׂיות” מתולדות בית הספר בתקופת ירידתו, כי אין מנהגי לחַטט בקטנוֹת וללמד קטגוֹריא על אנשים פרטיים, וגם אין בזה צורך למטרתי, אחר כי סוף סוף, כמו שראינו, נשתלשלו המעשׂים זה מזה בהכרח טבעי. די לנו לדעת, כי כל הבא אל הבית עתה, אם הוא איש אשר עינים לו, יוּכל לראות עד מהרה, כי אין כאן לא אחדוּת המטרה ולא אחדוּת הכוחות, לא אידיאל ברור, המחַיה את העבודה, ולא אמונה ותקוה, המחַזקות ידי העובדים, אלא כל אחד עושׂה מה שעושׂה כמו בעל כרחו; אין דעתו נוחה לא מעבודתו ולא מעבודת אחרים, ולבו מלא תרעומות, על עצמו, על חבריו, על הכלל כולו… גם התלמידים עצמם במחלקות העליונות נבוכים ואינם יודעים מה תהיה אחריתם. מי שהיכולת בידו יוצא למקוה-ישׂראל או ללמוד אוּמנות, ומי שאינו יכול או אינו רוצה, מאיזו סבּה לעשות כן, יושב בביה"ס ומיצר ודואג על ילדותו העוברת בלי תועלת לעתידותיו.

בעת שהייתי בא“י נמצאו במחלקה הראשונה (העליונה) איזו תלמידים שישבו בה כבר השנה השניה, לא מפני שהיו צריכים לזה לפי ידיעותיהם, אלא מפני שלא ידעו אנה יצאו ומה יעשו. הגדול שבהם – והוא נער כבן ט”ו או ט"ז, ולא חסר-כשרון – פנה אלי במכתב, אשר אחשוב לנכון לתתו פה לפני הקוראים, כדי שיראו מתוכו מצב נפשם של האומללים האלה:

“אדוני הנכבד! זה שש שנים אשר אני לומד בביה”ס העברי אשר לחו“צ ביפו. כל הזמן הזה הייתי תלמיד מקשיב, על זה יעידו גם מנהל ביה”ס גם מוריו – ועתה הנני חפץ להשתלם בלמודי העברים, ואינני יכול, כי אבי לא יוכל עוד לפרנסני. חברי בני גילי, אשר למדו אתי פה בשנה שעברה, הלכו למרות חפצם ל“מקוה ישׂראל” ואני וחברי האחד נשארנו. חברי כולם חפצו כמוני להשאר בביה“ס ולהשתלם בלמודים העברים, אך לא יכלו עוד להיות למשׂא על אבותיהם העניים. גם אני ככל חברי אינני יכול להיות למשׂא על אבי, רק אבי עובד יותר מכוחותיו למען אוּכל להשתלם בלמודים. אבי המקבּל רק שמונים פרנק לחודש צריך לפרנס בם משפחה בעלת שמונה נפשות, והנה נוספתי גם אני עליהן, הלא לעוון גדול מנשׂוא יחָשב לי הדבר הזה. נער בשנותי היה צריך לעזור לאביו ולא להיות עוד למשׂא עליו. ולכן באתי עתה לבקש מאדוני, בשמי ובשם כל חברי החפצים ללמוד ולהשתלם בידיעת שׂפתנו: יפתחו נא בעדנו מחלקות גבוהות ולא נצטרך ללמוד יחד עם הקטנים ולחזור עוד הפעם על אשר למדנו, כי אם נלך הלאה הלאה בלמודים הדרושים לנו, ועם זה ישׂימו לב למצבי ולמצב אבי, לבל אהיה עוד למשׂא עליו. כן הנני מבקש כי יתנו לי בביה”ס עבודה במעשׂה… ואז אוּכל לקוות כי אשאר מורה עברי חובב שׂפתנו ועמנו."

ובמחלקה השניה (זו שלפני העליונה) כתבו אז ארבעה תלמידים (כבני י“ב וי”ג), על פי הצעת המורה, את הגוּת-לבם על דבר “מטרתם בעתיד”, והיה בהם רק אחד – והוא בן אכר – שכתב, כי בגמרו את למודיו בביה“ס, ילך לעבוד את האדמה על יד אביו, “אשר גם לו הפיל ה' חבל בנעימים להיות אכר”. ושנים מהם, אע”פ שגם הם רוצים להיות לבסוף עובדי אדמה, אך קודם כל יחפצו, בגמרם למודי ביה"ס לבוא ללמוד “בבית הספר המהולל בכל העולם – מקוה ישׂראל” (לשונו של אחד מהם). הרביעי חשב גם כן כזאת, אך מפני עניותו כבר נואש מחפצו, ללכת למקוה ישׂראל, ואינו מבקש עוד אלא שיתנוהו ללמוד מלאכה.

לפי חשבונו של אחד המורים, הבקי היטב בענין זה, עברו בשנים האחרונות מבית הספר שביפו למקוה ישׂראל כשלשים תלמידים, והם, כמובן, מן היותר טובים, כי התלמידים הפשוטים יוצאים על הרוב לאוּמנות. ולכן רואה אני צורך לתת בזה ידיעות קצרות על דבר מצב הלמודים העברים במקוה-ישׂראל, למען יבינו הקוראים, מה יהיה סופו של “הרוח העברי”, שמביאים התלמידים עמהם מיפו לתוך אַטמוֹספירא כזו.

כמאתים תלמידים נמצאו במקוה-ישׂראל בשנה האחרונה, ובהם אך כארבעים היודעים לקרוא בספר עברי. שנות-הלמוד הן חמש, אך בשתים האחרונות עובדים התלמידים כל היום בשׂדה, ורק בערב לומדים שתי שעות צרפתית ומדעים שונים, לפי זה אין התלמידים הגדולים, שבשתי המחלקות העליונות, לומדים עברית כל עיקר, וזה מספיק להם לשכוח לגמרי את המעט שלמדו בשלש השנים הראשונות, כי גם מה שלמדו אז הוא לא הרבה יותר מאפס. הלמודים השונים – מדעים, לשונות, מלאכות – שמלמדים במקוה-ישׂראל, מספרם הוא שלשים, ובהם שני למודים עברים: לשון עברית – ארבע שעות בשבוע, ותולדות ישׂראל – Histoire Sainte) – 2) שעות. אך בשביל להכיר, איזה מקום תופסים הלמודים האלה בהפּרוֹגרמא ואיזה ערך יש להם בעיני המורים והתלמידים, – עלינו לדעת עוד גם את זאת: במקוה-ישׂראל נוהגים להבדיל בין הלמודים בבחינת ערכם ומגבילים זאת במספרים שונים, מן 1 עד 5, וציוּן טוב או רע שמקבל התלמיד, למשל, בלמוד שמספר-ערכּו הוא 5, שקול הוא כנגד חמשה ציונים כאלה בלמוד גרוע בערכו, שמספרו הוא רק 1. הגבלת ידיעות התלמידים והעברתם ממחלה למחלקה נעשׂוֹת איפוא על פי ציוּניהם הטובים והרעים לא כמו שהם לעצמם, כי אם כפי הסכום היוצא אחר כפל כל אחד מהם במספר-הערך של הלמוד המתיחס אליו. על פי השיטה הזאת, שלשים הלמודים שבבית הספר, כשהם נכפלים במספרי-הערכין השונים, עולים לששים וששה. ובסולם-הערכין הזה לשון עברית מספרה 1, ותולדות ישׂראל – 2. כלומר, שני הלמודים העברים יחד תופסים מקום 1/22 מכל הלמודים, ולשון עברית לבדה – רק 1/66. ועתה, אם נדע עוד, כי תולדות ישׂראל אין התלמיד מחויב לדעת דוקא בעברית, ודי שידע להשיב בצרפתית על שאלות המורה, – הנה נבין, כי גם הציוּנים היותר רעים בעברית לא יוכלו להוריד את התלמיד ממקומו בביה"ס אף כמלוא השׂערה, ודי לו, למשל, לכתוב כתיבה מהודרת (calligraphie) בצרפתית, שגם מלאכה זו מספר ערכה הוא 1 ¹⁴בשביל לחַפּוֹת על חסרון ידיעתו בעברית ולעבור למחלקה עליונה אף אם לא ידע גם אלף-בית. ועל כן באמת נמצאים תלמידים המסיחים דעתם במזיד מלמוד העברית, ובלי שום דאגה מקבּלים מאת המורה העברי אחר כל שעוּר ציון של “אפס”… ואם נצרף עוד לכל זה גם מה שרוב המורים עצמם אינם יודעים ואינם מכבּדים את העברית יותר מן התלמידים האלה, והצרפתית שלטת במקום הזה לא רק בתור שׂפת הלמודים, כי אם גם בתור תמצית התרבּוּת האנושית, שרק היא לבדה נותנת כבוד ליודעיה, – הנה לא יפּלא עוד בעינינו, כי רק חוֹמש מכל התלמידים יודעים לקרוא עברית, וגם הם הולכים ופורשים ממנה ושוכחים תלמוּדם משנה לשנה, וכי, בכלל, רוח-גבוּרה דרושה לתלמיד בשביל להראות בפרהסיא חבּה יתירה לשׂפת עבר ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו.

זה הוא איפוא ה“אידיאל”, אשר אליו נושׂאים עיניהם, כמו שראינו למעלה, תלמידי בית הספר שביפו בעודם יושבים במחלקה השניה, ואותו זוכים המאושרים שבהם להשׂיג בצאתם מן המחלקה העליונה.

ושאר התלמידים מה עושׂים?

על הרוב הם יוצאים לאוּמנות, כמו שנראה להלן, עוד קודם שגומרים למודם בביה“ס, ואת יחוסם אחרי כן ללשון עברית ולה”רוח העברי" לא יכלתי אמנם לברר לי בעצמי על פי מראה עיני, כי הטרדות הרבות שהקיפוני בלי הרף בכל ימי שבתי ביפו לא נתנוּני לחַזר אחריהם ולחקור את רוחם; אבל רואה אני אות נאמן, שגם אלה אין תורת ביה“ס מתקיימת בידם, במה שגם ראשי ביה”ס ומוריו לא ידעו להשיבני תשובה ברורה על שאלותי בנוגע לזה, לפי שאין שום קשר עוד בין התלמידים האלה ובין מוריהם לפנים, שנטעו בהם את “הרוח העברי”. המורים אינם מבקשים לדעת, מה אחרית מַטעם הרך, ואינם משתדלים לשמרו מפני ה“מזיקים” המצויים בשוק החיים ולהוסיף לו חזוּק על-ידי שעורי-ערב, שׂיחות של שבּת וכדומה; והתלמידים אינם מרגישים בנפשם, כנראה, שום צורך – אולי מעוֹני ומרוב עבודה – לבוא ולשאול בעצת רבותיהם, איך להשלים ידיעותיהם ולשמור משכחה את “הדבּוּר העברי”, שאין לו מַהלכים בעולם שהם שרויים בו עתה.

והיוצא מכל האמור הוא: כי מוכרחים אנו להודות בדאבון לב, שכּל עבודתו של הבית הזה, אשר בו קשרנו תקוָתנו לחנוך לאומי ותחית הלשון, – “אין לה פרי, כי אם פרחים”.

והנה עד כה היינו עסוקים לבקש את ה“פרי”, ועתה נלך לראות את ה“פרחים”; נבוא אל הבית פנימה ונתבונן על סדרי ומנהגיו, על מוריו תלמידיו ולמודיו, ובאחרונה גם על אופן כלכלתו של “המכוֹן הלאומי”, הזה, אשר רבּו כל-כך מוקיריו ומגִניו, שנראים על פי צעקתם כאִלו מוכנים למסור נפשם על קיומו… את כל אלה אתאר במה שיבוא בדיוק האפשרי, כפי שהיה מצב הבית בעת שראיתיו בעיני, בחורף בשנה שעברה. את אשר ראיתי – אגיד כמו שראיתי, ואת אשר לא יכלתי לראות – אמסור כפי שנתברר לי על פי עדים נאמנים, אחר שחקרתי ודרשתי היטב, עד מקום שידי מַגעת.

                                                                                                - - -

חמש מחלקות מצאתי בבית-הספר לבנים בשנה שעברה: אחת “מכינה”, שקוראים לה גם כן “מחלקה חמישית” ¹⁵, וארבע מחלקות עיקריות ¹⁶. זמן הלמוד נחשב להלכה – שנה אחת בכל מחלקה, וביחד איפוא – חמש שנים, אבל במעשׂה אין הדבר כן. במחלקה העליונה, כמו שראינו למעלה, יושבים התלמידים כמה שירצו הם, ובשאר המחלקת הם יושבים כמה שירצה המנהל, ולאו דוקא שנים שלמות, כי אם גם שנה ומחצה, שנה ושליש וכו', בלי שום הגבלה. כי גם כניסת התלמידים לביה“ס וגם העברתם ממחלקה למחלקה אין להן לא זמן קבוע ולא כללים קבועים. בכל ימות השנה, כל ילד הבא להכּנס לביה”ס – מכניסים אותו. מי שאינו יודע עדיין כלום, הוא נכנס ל“מכינה”, אף אם לפי שנותיו נאה היה לו כבר לגמור כל למודי ביה“ס ולצאת; ומי שמביא עמו ממקום אחר ¹⁷איזו הכנה בקצת הלמודים, גורלו תלוי ברצון המנהל, שהוא לבדו הבוחן את התלמידים בחינה קלה וחותך את גזר דינם. רצה המנהל – הוא מַטה כלפי חסד ומכניס את זה לאחת מן המחלקות העיקריות, אע”פ שלא בכל הלמודים ידיעותיו שלמות וסדורות לפי צרכי אותה מחלקה שהוא נכנס לה; לא רצה המנהל – הרי גם זה נכנס ל“מכינה”, ויושב ומזמר בכל יום פרזות קצרות בעל פה ביחד עם הילדים הרכים ¹⁸. מפני זה יש ב“מכינה” מבני שש עד בני ארבע עשׂרה, מהם שיודעים כבר לקרוא עברית ומהם שאינם יודעים. – וכמו כן מעלים את התלמידים ממחלקה תחתונה לעליונה, ולפעמים גם מורידים מעליונה לתחתונה, לא בזמן מוגבל, כי אם בכל עתות השנה, כשנראה לו להמנהל, שפלוני התלמיד ראוי לעליה או לירידה, בתור שׂכר או עונש.

מתוך כל זה ביחד ערבוביא גדולה באה בכל המחלקות, והמורים מתאוננים מרה, שאין ביכלתם לסַדר למודיהם בכל מחלקה כראוי לה, בהיות בכל אחת תלמידים ממינים שונים, הרחוקים זה מזה בידיעותיהם, והתנועה רבה כל השנה, זה נכנס וזה יוצא, זה עולה וזה יורד, עד שאין שום אפשרות לתת צורה קבועה ומַתמדת לכל מחלקה בפני עצמה. ואולם כך טוענים המורים רק מחוץ לכתלי בית-הדפר, אבל בפנים אין שואל לדעתם ואין שומע להם. בית-הספר של חכי“ח הוא מעין “סַטרפּיא” קטנה. המנהל הוא השליט לבדו ועושׂה הכל כרצונו, והמורים אינם אלא משרתיו עושׂי-דברו, שחובתם לשמוע ולעשׂות כמצוּוה עליהם, ואין דעתם נחשבת למאומה אפילו בשאלות פּדגוֹגיות. פעמים אמנם שהמנהל מרצון עצמו נמלך באיזה מורה בדבר שהוא חושבו למומחה, אבל אין זה אלא כמקרה יוצא מן הכלל. ומובן מאליו, כי בבית-ספר שמתנהג בדרך אַבטוֹקרטית כזו אין מקום ל”מועצה פּדגוגית" בהשתתפות כל המורים, שאנו, ברוסיא, הורגלנו לחשבה כדבר הכרחי לכל בית-ספר הגון. וכשבקשתי מאת המנהל ביפו ליסד שם מועצה כזו, לא סרב לי אמנם בפה מלא, מפני הכבוֹד, אבל ניכר היה, שתקון זה אינו בעיניו אלא קלקול, דבר שיש בו סכנה למשמעת ולסדרים ושאין בו צורך לגוף הענין. אם נזכור איפוא, כי המנהל הזה, הדן יחידי, הוא בא-כוחה של חכי“ח, שהמטרה העיקרית של ביה”ס היא בעיניה רק זו: להביא תועלת לבני עניים על ידי השׂכּלה “ממשית” שיש לה ערך בשוק, ועם זה הוא, המנהל עצמו, מלמד בביה“ס לשון צרפתית, הנחשבת כבסיס להשׂכלה כזו, ומכיר מתוך כך מַדרגתו של כל תלמיד בצרפתית יותר מבעברית, – אם נזכור כל זה, לא יפּלא בעינינו, כי בשעה שהוא קובע מקום לתלמידים ודן דינם לעליה או לירידה, מַדרגת-ידיעתם בצרפתית מכריעה לפעמים את הכף ומביאתהו לידי עווּת הדין, ואינו מרגיש בצערם של המורים על ההפסד היוצא מזה ללמודים העברים. וכמו כן לא יפּלא בעינינו מה שמכניס הוא ל”מכינה" נערים גדולים, שכבר עבר זמנם להתחיל מראשית הלמודים ואינם יכולים לישב בביה“ס אלא זמן מועט, ונמצאו מפריעים סדר הלמוד בלי תוצאות מוחשיות לעצמם, – אחר כי, לפי השקפתו, בית-הספר הוא קודם כל מוסד של חסד לתועלת בני העדה העניה, ולא מוסד לאומי לתחית השׂפה העברית (שהוא עיקר הלמוד ב“מכינה”), ועל כן הוא אומר בצדק: אין אנו יכולים להמנע מלקבּלם (את הגדלים), אלא אם כן נסכּים שישוטטו בחוצות ויגדילו מספר הריקים והפוחזים” ¹⁹.

וכה אנו רואים על מפתן הבית את התולדות הרעות היוצאות מתוך שתוף המטרות השונות, שזו מושכת לכן וזו לכאן.

מספר התלמידים היה בשנה שעברה (יאנואר 1900): במחלקה ה' (ה“מכינה”) – 44, ד' – 45, ג' – 37, ב' – 25, א' – 14, ס“ה – 165; מהם 135 בחנם, 30 בשׂכר ²⁰. מכאן אנו למדים, כי התלמידים הנכנסים ל”מכינה", או למחלקה ד' הקרובה לה, פוחתים והולכים (כלומר יוצאים מביה"ס) ממחלקה למחלקה, עד שבמחלקה העליונה נשאר מהם רק כשליש.

מי הם היוצאים ומי הנשארים, ומפני מה אלו יוצאים ואלו נשארים? – על זה אין בפי ראשי בית-הספר תשובה ברורה המיוסדת על מספּרים מדויקים, ורק בדרך כלל אומר המנהל:

“אפשר לחַלק את היוצאים לשלש כתות: א) העוזבים את הבית מפני עניוּתם, ב) אלו שאנו בעצמנו מוסרים לאוּמנים ללמוד מלאכה, ג) אלו שהפּרוֹגרמא שלנו אינה נראית להם. העניוּת גדולה פה כל-כך, עד שלא תמיד יכולים ההורים להמתין לבנם עד שיגמור למודיו בביה”ס. הם ממהרים לבקש לו איזה מקום להשׂתכּר או לתתו ללמוד אומנות, כדי שלא יהיה עליהם למשׂא ושיוכל גם לעזור מצדו לכלכלת הבית. וזו היא הסבּה שהביאה את חכי“ח ליסד (בעזרת הברוֹנית הירש ע"ה) בית-תבשיל בשביל התלמידים ²¹. אנו משתדלים גם כן להלביש את התלמידים היותר עניים. אנו עושׂים איפוא כל מה שביכלתנו בשביל שיוכלו לגמור למודם בביה"ס, ואחר כל זאת יש שיוצאים לפני זמנם ויש שאנו בעצמנו מוסרים לבעלי-מלאכה. ובנוגע לאלה היוצאים בסבת הפּרוגרמא, יש בזה שאלה נכבדה הצריכה עיון. זה זמן ידוע שהפּרוֹגרמא שלנו באמת אינה מרוצה עוד לאבות הילדים… הם רוצים שירחיבו יותר למוד לשון צרפתית וערבית ושילמדו את המדעים וההיסטוריא בצרפתית ולא בעברית, כאשר עד כה. הילד בצאתו מביה”ס צריך שיוכל למצוא דרכו בחיים, שיהיה לו כלי נשק להלחם בו, שעל פי ידיעותיו הכלליות יהיה מוכשר לאיזו משׂרה במוסדות הצבּוּר והממשלה או בבית מסחר פרטי, בעוד שידיעותיו הרחבות בעברית בלבד מעמידות אותו במדרגה שפלה לעומת אחרים. והתלונות האלה כבר התחילו להתגשם במעשׂה. הרבה משפחות – והן מן היותר טובות – כבר שולחות בניהן לבית-הספר של הגרמנים או של האחים [הקתולים]."

הדברים האחרונים האלה, על אודות יחוסם של הרבה מן האבות אל הפּרוֹגרמא, אמנם אמתּיים הם, למרות ה“הסכמה” על ביה“ס מאת “האבות”, שנדפסה לפני איזו חדשים בכה”ע העברים ²². אבל זו נראית לי רק סבּה צדדית ליציאת הילדים מביה“ס בתוך הזמן, והסבּה העיקרית היא – העניות לבדה. וקצת ראיה לדבר יש ממה שהלומדים בחנם הולכים ומתמעטים במחלקות העליונות, כמו שראינו בעוד שהלומדים בשׂכר מרובה מספּרם במחלקה העליונה מבאחרות ²³. ואולם אין הדבר צריך לראיות, כי מוּכח הוא מאליו. שאלת הפּרוֹגרמא מתעוררת ביחוד בין “המשפּחות הטובות” (כדברי המנהל), שיש להן איזה מושׂג מענינים כאלה וגם שעה פנויה לעסוק ב”שאלות“, אבל המון האבות העניים אינם יודעים לשאול ואינם פנויים לכך; שׂמחים הם, שנפטרים מבניהם כל היום ואינם צריכים להשגיח עליהם או אף להאכילם לחם. ואם אלה מוציאים בניהם מביה”ס לפני זמנם, אינם עושׂים כן מאיזו סבּה פנימית, אלא מפני דחקם הנורא.

המצב החמרי והחברתי של אבות הילדים הוא איפוא דבר עיקרי לבירור שאלת ביה“ס, דבר שראוי היה לדעתו בפרטות. אבל גם בזה אין בביה”ס ידיעות מדויקות. המנהל יודע רק זאת, כי “תושבי יפו מתחלקים לשתי מפלגות: מפלגת האמידים פחות או יותר (בה נמצאות גם שש או שבע משפחות המצליחות בעסקיהן ונקראות מפני זה “עשירות”) ומפלגת העניים, והיא הרוב הגדול. זאת האחרונה היא הנותנת לביה”ס את רוב תלמידיו, ועל כן רוב התלמידים לומדים בחנם ומקבּלים חנם גם מכשירי-הלמוד [ספרים, מַחבּרות לכתיבה וכו']". – והמורים גם אינם יודעים לספּר אלא זה: “אבות התלמידים הם ממפלגות שונות – אשכנזים, ספרדים, מערבים, בּולגרים; בהם חרדים וחפשים. ועל פי מצבם הם נחלקים לסוחרים ובעלי מלאכה. הרוב הגדול מהם – עניים”.

ואולם בביה"ס לבנות נמצאות ידיעות יותר מפורטות על דבר מצב המשפחות שמהן התלמידות באות. ולפי שבדבר הזה לא יתּכן שיהיה ההבדל גדול כל-כך בין שני הבתים עד שאי אפשר יהיה ללמוד מזה על זה, – לכן אביא את הידיעות האלה פה:

מאתים משפחות, ששולחות בנותיהן לביה“ס, מתחלקות על פי מצבן למפלגות האלה: 53 אוּמנים, 30 אלמנות (מהן 8 תופרות, 2 מקבּלות תמיכה, 3 מבשלות, והשאר אצל קרובים), 22 סוחרים (6 עשירים, 7 אמידים, 9 חנוָנים קטנים), 12 פועלים במושבות, 10 רוכלים, 8 בלי עבודה מוגבלת, 8 פקידים בבתי מסחר, 7 בעלי כהונות דתיות (2 רבנים, 2 שוחטים, 3 שמשים), 6 בעלי “מלאכות חפשיות” (4 מורים, 1 רוקח, 1 רופא שנים), 6 פקידים במוסדות של צבּוּר, 4 מַלוי ברבּית, 4 שולחנים, 4 עגלונים, 4 בעלי אכסניות, 4 בעלי רחיים ובתי חרושת, 3 קולוניסטים, 3 נודדים בחו”ל לבקש פרנסה, 2 אופים, 2 קצבים, 2 מנגנים, 1 גנן. ס"ה – 195, ועוד חמש יתומות בלי אב ואם.

הרשימה הזאת אינה צריכה לביאור ארוך, רק זאת צריך לזכור, כי ביפו גם האוּמנים וגם החנוָנים הקטנים וגם ה“פקידים” השונים ובעלי ה“כהונות” ו“המלאכות החפשיות” – משׂתכּרים על הרוב רק לחם צר, שלא יספיק להם לאכול לשׂובע. ובכן לא נתפּלא עוד על רבּוּי היוצאים מביה"ס לפני גמר למודם, ולא יפּלא עוד בעינינו גם זה, ששׂכר-לימוד של פרנק אחד לחודש נחשב לשמונים אחוז מן ההורים כדבר שלמעלה מכוחם, והם משתדלים להשתחרר ממנו.

גם על דבר המצב הגופני והמוסרי של הילדים לא מצאתי בביה“ס ידיעות ברורות. בנוגע לבריאות הגוף, אפשר לאמור בדרך כלל, כי רבּו בבית הספר (ולפי עדוּת המנהל – ביחוד בין בני העניים ) ילדים חלשים ומחוסרי-דמים, חולי קדחת וחולי-עינים. שתי המחלות האלה הן כ”אזרחים" תמידיים בביה“ס; מתפשטות הן ביותר בימות החמה, אבל אני בקרתי את הבית בימות הגשמים, וגם אז חסרו תמיד בשעות הלמוד תלמידים ממחלקות שונות, שהפילתם הקדחת למשכב, ולבי נשבר בקרבי למראה המון העינים שהביטו אלי בברק זר ומשונה, המעיד על “מחלת מצרים” המקננת בהן. – ובנוגע להמצב המוסרי מוכרחים אנו גם כן להסתפק רק בידיעה כללית. בגוף ביה"ס הנהלת התלמידים בכלל לא רעה היא, ואם איזו מן המורים אינם מצליחים להביא את המחלקה לידי משמעת וסדרים בשעת שעורם, ואיזו מהם מוצאים צורך גם להכּות את התלמידים ²⁴, – הנה נראה לי יותר לתלות הקלקלה באותם המורים עצמם, שיחסר להם הכשרון לכבוש רוח הילדים באמצעים נכונים, מאשר בשחיתוּת המדות של התלמידים. אבל מחוץ לבית-הספר אין הדבר כן. גם המנהל וגם המורים לא ישׂימו לב להשגיח על הנהגת הילדים בביתם וברחובות, ואנשים שונים מתושבי העיר התאוננו לפני, כי הרבה מן התלמידים סוּרם רע והנהגתם פרועה. גם המורים עצמם אומרים, כי מורגשת השפּעת הערביאים על התלמידים מילידי הארץ, ומהם יש שמצוינים לרעה בגסוּת נמוסיהם ופועלים לרעה גם על חבריהם. אינני חושב אמנם, שיש בכוחו של ביה”ס לבטל השפעה זו על ידי השגחה מעוּלה, אבל חושב אני, כי המורים העברים, אשר בידם הפקד רוחו של בית-ספר כזה, שערכּו גדול כל-כך בעיני העם, – מחויבים היו לבלתי הסתפק ב“הרגשה” בלבד, כי אם להתבונן בעין פקוחה על כל פרטי החזיון המעציב הזה, למען נדע, לפחות, את המצב לאמתּו, אף אם אין ביכלתנו להיטיבו.

ואולם, מאחר שהוכרחתי פה ללמד קצת קטיגוֹריא על המורים, חובה עלי להוסיף מיד כי אמנם עבודה קשה עובדים האנשים האלה, ורובם מקבּלים שׂכר מועט שאינו מספיק להם לכלכלת ביתם, ועל כן מוכרחים הם לבקש בשעותיהם הפנויות עבודות צדדיות למלאות חסרונם. וזו היא בודאי אחת מן הסבּות המונעות אותם מלהשתלם כראוי בדרכי החנוך ומלפַנות לבם לעניני בית-הספר הכלליים ²⁵.

שנת הלמוד בביה"ס מַתחילה תיכף אחר חג הסוכות (תחלת אקטוֹבּר בקירוב) ונמשכת והולכת בהפסקות קטנות (לפסח, שבועות וכו') עד תקופת החום הגדול, בחודש אב (תחלת אוגוסט), שאז סוגרים את הבית ונותנים חופשה לתלמידים עד לשנה הבאה. אך עוד כחודש לפני זה כבר מתנהלים הלמודים בכבדוּת. “גם המורים וגם התלמידים – אומר המנהל – הם אז רפי-כוח, מפני החום, ואינם יכולים לשקוד על עבודתם כבשאר ימות השנה. מפני זה מתחילים בחודש יולי ללמוד בבוקר משבע שעות ולומדים רק עד חצות ²⁶, ואולם בעת היא כבר מגיעים למודי השנה עד סופם, באופן שעוסקים בחודש זה יותר בחזרה על הלמודים שכבר נגמרו”.

הבאתי בזה את הפרטים האלה, ראשונה, לפי שמתוכם אנו למדים, כי אחר נכיון ימי החופש וההפסקות (המצטרפים יחד לשלשה חדשים בקירוב) ועוד חודש אחד, שעובר כמעט בבטלה בסבּת החום, – נשאר לעצם הלמודים רק כשמונה חדשים בשנה, או – כשננַכּה גם ימי-שבתות ושלישית זמן הלמוד בערבי שבתות – רק כמאה ותשעים יום. ושנית, רציתי להראות דרך אגב, איך המנהג אצלנו להטעות את הקהל בפומבי, בלי בושה. הנה רבים זוכרים עוד בודאי, כי אחר הצעקה הראשונה שנשמעה בקיץ שעבר בכתבי-העת: “בתי הספר ביפו נסגרים!” – נשמעה מיפו תיכף עוד גם צעקה שניה: “לא רק נסגרים, כי אם כבר נסגרו!” – אך בזה לא אמרו די, וזכורני, שבאחד מכתבי-העת העברים תאר אחד מאנשי א“י גם בפרטות את התמונה המעציבה, איך נסגרו בתי הספר ואיך המורים והתלמידים יתהלכו כצללים, מתאבלים על האסון אשר קרה פתאום את הבתים האלה, כי “נסגרו” בלא יומם. איני מסופק איפוא, כי נמצאו קוראים רחמנים אשר נשבּר להם בקרבם, בראותם תינוקות של בית רבם באים בבוקר לבית הספר בפנים צוהלים וצרור ספריהם בידיהם, – והנה הדלת סגורה לפניהם, כי סגרוה אנשים רעים היושבים בעיר אחת במדינת הים!… ומרוב התרגשות לא נמצא אף אחד שתהיה דעתו צלולה למדי בשביל לתמוה ולשאול: הלא אלה המודיעים עצמם פרסמו עם זה בכה”ע האלה עצמם את תוכן “גזרת ההסגר”, שבאה מאת ועד חברת הישוב, ושם נאמר מפורש, כי מקבּל הוַעד עליו הוצאות בה“ס עד 1 אקטובּר, כלומר עד סוף תשרי, ומדוע איפוא נסגרו הבתים עוד בחודש אב? אבל התשובה על שאלה זו פשוטה היא מאד: בתי הספר נסגרו בשנה זו באב, מפני שכּן נסגרים הם בכל שנה באב, מפני שאז מתחילים ימי החופש, ורק מפני המבוכה שבאה בלב המנהלים והמורים על ידי ההחלטות החדשות של חברת הישוב ושל חכי”ח – ההחלטות שהתיחסו באמת רק לשנה הבאה – הקדימו הם עצמם את ההסגר ימים מספר לפני המועד הרגיל, בהיותם חושבים גם בלעדי זה, שאין ערך רב להלמודים בחודש האחרון שלפני ימי החופש.

                                                                                                  - - -

אך הנה ארכו הדברים, ועדיין אין הקוראים יודעים את העיקר: את תוכן הלמודים עצמם והתחלקותם לפי הפּרוֹגרמא.

אמרתי “לפי הפּרוֹגרמא”, אבל באמת אין בביה“ס פּרוגרמא קבועה ומסודרת לפרטיה. כל מורה יש לו כך וכך שעות בשבוע, שבהן עליו ללמד ענינים שונים המסומנים רק בשמותיהם הכלליים, אך בלתי מוגבלים בפרטיהם, באופן שיכול הוא המורה לעשׂות – ועושׂה באמת – בלמודיו כרצונו: פוחת משעותיו של זה ומוסיף על של זה, בורר לו מכל אחד מה שלבו חפץ ללמד במחלקה זו או זו, ואינו משגיח על מה שמלמד חברו במחלקה שלפניה או שלאחריה, כדי שכל מחלקה תכין את התלמיד לזו שלמעלה ממנה. מפני זה אין קשר פנימי בין המחלקות, והבא מן החוץ קשה לו למצוא את המדה הראויה לכל מחלקה, בשביל לדעת מה יש רשות לדרוש מאת תלמידיה ומוריה. למשל תלמידים במחלקות העליונות, שכבר לומדים ישעיהו וירמיהו ותולדות ישׂראל מבנין בית שני ואילך, יש שאינם יודעים דבר פשוט מתולדות ישׂראל בימי בית ראשון, המסופר בפרטות בנביאים ראשונים. ואם תשאל על זה את המורה, יפרש לך, כי אין זה מפני ששכחו התלמידים מה שלמדו, אלא שלא למדו כלל דבר זה, אע”פ שצריכים היו ללמוד במחלקות הקודמות תולדות ישׂראל בנביאים ראשונים על הסדר. – במחלקה העליונה יש לו למורה אחד שלש שעות בשבוע לשני למודים, אחד עברי ואחד כללי, והדבר תלוי ברצון המורה, ליתן שתי שעות לזה ואחת לזה או להפך ²⁷. – ועוד הרבה כיוצא בזה.

ובכן, פּרוֹגרמא במובן הרגיל אין בבית הספר, ומה שאני קורא פה בשם הזה הוא רק רשימה כללית מן הלמודים השונים, שהיו המורים מלמדים בכל המחלקות בעת היותי בא"י ושהיה בדעתם ללמד עד סוף השנה, עם מספר השעות של כל למוד בכל מחלקה, כפי שהיו נוהגים אז על הרוב. ואת הרשימה הזאת, שעם כל שטחיותה נותנת היא מושׂג מספיק ממהות הלמודים לכל ענפיהם, – הנני מציע פה לפני הקוראים, ולא רק לפני הקוראים בהוה, כי אם עוד יותר לפני אלו שעתידים לרשת מקומם, למען ידע גם דור יבוא, על מה “רעשה ארץ” בזמננו.

 

I. למודים עברים.    🔗

מחלקה ה' ²⁸א) לשון עברית (התרגלוּת בדבּוּר, ספּורים קטנים, שעורים ממשיים ²⁹, קריאה וכתיבה) – 14 שעות בשבוע. ב) עניני הדת (תפלות וברכות בספר ובע"פ, ביאור הצומות והמועדים) – 7 שעות. ג) תולדות ישׂראל (ספּורי התורה) עד משה – 3 שעות. ס"ה – 24 שעות.

מחלקה ד': א) לשון עברית (קריאה מבוארת ³⁰, שעורים ממשיים, כתיבה) – 7 שעות. ב) דקדוק לשון עברית – 3 שעות ³¹. ג) פרשת השבוע וההפטרה – 9 שעות ³², ד) תולדות ישׂראל (ספורי המקרא) עד שלמה – 3 שעות. ס"ה – 22 שעות.

מחלקה ג': לשון עברית (קריאה מבוארת, חבּוּרים קטנים, כתיבה) – 4 שעות. ב) דקדוק ל"ע – 3 שעות. ג) פרשת השבוע – 5 שעות. ד) תולדות ישׂראל (ספורי המקרא) עד גלות בבל – 5 שעות. ס"ה – 17 שעות.

מחלקה ב': א) לשון עברית (קריאה מבוארת בפרוֹזא ושיר, חבּור, “הכתבה”, דקדוק) – 6 שעות. ב) פרשת השבוע – 2 שעות. ג) נביאים (חלק מישעיהו וירמיהו) – 5 שעות. ד) תולדות ישׂראל בימי בית שני – 2 שעות ³³. ס"ה – 15 שעות.

מחלקה א': א) לשון עברית (קריאה מבוארת ואיזו מושׂגים מספרות ישׂראל ³⁴, התרגלוּת בנתּוּח ונקוּד, חבּור) – 7 שעות. ב) נביאים (המשך ישעיהו וירמיהו, קצת מתרי עשׂר) וחלק מתהלים – 5 שעות. ג) “המדריך” – 4 שעות ³⁵. ד) תולדות ישׂראל מחורבן שני עד היום – 2 שעות ³⁶. ס"ה – 18 שעות.

 

II. מדעים בעברית.    🔗

מחלקה ה': חשבון – 5 שעות ³⁷.

מחלקה ד': חשבון – 4 שעות.

מחלקה ג': א) חשבון – 2 שעות. ב) גיאוגרפיא – 2 שעות ³⁸ – 2 שעות. ס"ה – 4 שעות.

מחלקה ב': א) חשבון – 2 שעות. ב) גיאוגרפיא – 2 שעות. ס"ה – 4 שעות.

מחלקה א': א) חשבון – 3 שעות. ב) גיאוגרפיא – 2 שעות. תולדות העמים – 1 שעה ³⁹. ס"ה – 6 שעות.

 

III. צרפתית וערבית    🔗

מחלקה ה': ערבית – 5 שעות.

מחלקה ד': ערבית – 8 שעות.

מחלקה ג': א) ערבית – 8 שעות. ב) צרפתית – 5 שעות. ס"ה – 13 שעות.

מחלקה ב: א) ערבית – 6 שעות. ב) צרפתית – 7 שעות. ג) שעורים ממשיים בצרפתית – 2 שעות. ס"ה – 15 שעות.

מחלקה א: א) ערבית – 6 שעות. ב) צרפתית – 7 שעות. ג) ידיעת הטבע בצרפתית – 2 שעות. ס"ה – 15 שעות.

זו היא כל התורה כולה של בית הספר שביפו! וכשנתבונן בפרטיה נמצא, כי כל “הרכוש הלאומי” שמוציאים אתם מן הבית אלה היחידים המאושרים, אשר היכולת בידם להגיע עד סוף כל למודיו – אינו אלא זה:

א) הדבור העברי. לו מקדישים מיטב הזמן במחלקה התחתונה ועליו משגיחים הרבה גם בכל שאר המחלקות. וצריך להודות, כי היה הדבר הזה מעין idée fixe להמורים העברים בא“י, והם מסורים לו באמת בכל לבם ועושׂים כל מה שבכוחם לפתּחו ולהרחיב גבולו. אבל תוצאת כל עמלם היא, כי שוטף הדבּור העברי במרוצה מפי התלמידים כל זמן שסובב רק על ענינים פשוטים ורגילים, או כשהם מסַפּרים בע”פ דברים שלמדו מתוך הכתב; ואולם, כששואלים את התלמיד, אפילו במחלקה העליונה, שאלה הרחוקה מעט מחיי יום יום ושאי אפשר לפטרה בדברים ככתבם (למשל, לבאר סבתו של איזה חזיון בתולדות ישׂראל), מיד – גם אם יודע הוא ענין השאלה באופן מספיק – הוא מתחיל לגמגם, ובאין ביכלתו לסַדר דבריו בסגנון ברור, מבקש עזר בתנועות הידים ובשאר אמצעי ה“מימיקא”, מרמז על מה שבלבו על ידי מליצה כללית שנזרקה לתוך פיו – ואין נחת ⁴⁰.

ב) הסגנון שבכתב. כפי שאוכל לשפוט על פי מַחברותיהם של תלמידי המחלקה העליונה, שראיתי בביה"ס וכן על פי חבּורים שכתבו על נושׂא אחד שהצעתי לפניהם (“מה לנו השׂפה העברית”) – רובם כותבים בסגנון חסר-טעם ועני בדעת, המעיד על מעוט התפתחותם השׂכלית. רק שנים נמצאו במחלקה זו, שסגנונם יכול להניח את הדעת ⁴¹.

ג) תורת הלשון. אע“פ שלמוד זה מתחיל עוד במחלקה ד' ונמשך והולך עד גמר ביה”ס, אין בו לתלמידי המחלקה העליונה ידיעה מַספקת. על השאלות בנתּוח הפעלים, שנשאלו בפני (“שובי,” נחמתי" ועוד), היו תשובותיהם מגומגמות ובלתי ברורות.

ד) תנ“ך. כמו שראינו, לומדים בביה”ס פרשיות התורה, כדרך שהן “נדרשות” ב“חדרים”, נביאים ראשונים בסירוגין (“תולדות ישׂראל”), ישעינו, ירמיהו, מעט מתּרי-עשׂר וחלק מתהלים. הרבה מספרי המקרא, ובהן גם מן היותר חשובים (יחזקאל, איוב), זרים הם איפוא לנערים שגמרו למודם בביה“ס שביפו! אבל את קלוני אני מגלה ברבים, כי גם בספרים שלמדו, ביחוד בנביאים, לא יכלתי לעמוֹד היטב על ידיעתם והבנתם. הנה התלמיד קורא לפניך פרשה בנביא, קורא ברגש, בהתלהבות, אבל מפני שהוא קורא ואינו מתרגם, קשה להכיר בו, אם הבין רוח הדברים, כוָנתם הכללית ויפי מליצתם. ואם תבקש ממנו, שיפרש לך בע”פ מה שקרא בספר, הרי הוא חוזר על הדברים כמעט בלשון הכתוב, ואי אתה יודע, אם עושׂה כן מפני שלא סגל לו את התוכן באופן שיוכל להלבישהו צורה חדשה, או שמפני עניוּת הלשון אינו מוצא די שמות נרדפים ומליצות שונות לענין אחד, שיתנו לו יכולת לבאר את התוכן הזה, הידוע לו, בסגנון אחר ⁴².

ה) תלמוד. אין הדבר צריך ביאור, כמה דלה היא ידיעה זו, השאובה מתוך קרעים נפרדים שבספר המדריך, ארבע שעות בשבוע במשך שנה אחת, כלומר שמונה חדשים.

ו) תולדות ישׂראל. עד גלות בבל יודעים התלמידים לפחות רוב הדברים כמו שהם מסופרים במקרא, אבל משם ואילך אין להם אלא ידיעה שטחית בחיצוניותם של המעשׂים, כמעט בלי כל הבנה ברוחם, בקשר הסבּות והמסוּבּבים ⁴³. אך לזכותו של המורה עלינו לזכור, כי הלמוד הזה יש לו רק שתי שעות בשבוע ורק בשתי המחלקות העליונות: במחלקה ב' – מחורבן ראשון עד שני, ובמחלקה א' – מחורבן שני עד היום.

ז) ספרות ישׂראל. מספרות ימי הבינים אין להתלמידים שום מושׂג, אחר כי אין מקצוע זה בכלל הלמודים, ומן הספרות החדשה יודעים הם אמנם איזו דברים מקוטעים על פי “מבחר הספרות”, אבל בכלל תחסר להם גם הידיעה בתולדות הספרות וגם ההתפתחות השׂכלית הדרושה, בשביל להבין דברי סופרים על בוריָם. איזה ספור קטן או תמונה מחיי הטבע – דברים כאלה מובנים להם ויפרשום באופן מספיק פחות או יותר, אבל בדברים עיוניים (כמובן, לא מתוך ספרי פלוסופיא, כי אם ממה שנמצא באותו “מבחר הספרות” עצמו), אם ידרשו מאת התלמיד לנתּח את מה שקרא ולבאר את הרעיון המרכזי של המחַבּר – אינו מוצא ידיו ורגליו, וניכר הדבר, שלא קלט אלא את המליצות החיצוניות.

וברכוש גדול כזה, שגם “חדר מתוקן” באחת מערי ה“תחום” לא היה מתגאה בו, יוצא הנער לשוק להיות ל“מופת”, לשׂאת דגל “הרוח העברי” לפני אחיו! עד היכן תגיע השפעתו על חבריו בבית רבו האוּמן או ב“מקוה ישׂראל” וכו', ועד מתי יוכל הוא עצמו לשמור בטהרה את רשמי “החנוך העברי”, שנתגשם בידיעות כאלה – אינני חושב, שיש צורך לבאר זאת ברוב דברים.

אך הן יש עוד גם “מדעים בעברית”!

כמה מן הנעימוּת יש בצלצול המלים האלה לאוזן יהודי לאומי, וכמה מן התועלת להתפתחות הרוח הלאומי היה באמת יכול להביא דבר כזה, שבבית-ספר עברי, ולוּ גם אחד בכל העולם, מלמדים מדעים כלליים בעברית ומרכיבים ככה בלב בני הדור הבא את החיים הלאומיים עם ההשׂכלה האנושית הכללית. אבל די להסתכּל בהפּרוֹגרמא בעין אחת – החלום הנעים יעוף לו כרגע.

ה“מדעים” שמלמדים בעברית בביה"ס שביפו – אלה הם:

א) חשבון. מדע זה מלמדים באמת במדה הגונה, והתלמידים במחלקות העליונות יודעים אותו כראוי, לפי מצבו של ביה“ס בכלל. אבל החשבון הוא אולי האחד בין כל המדעים שאינו מקבל השפעה משום “רוח”, אינו נפעל מן הלשון שבה ילמדוהו ואינו פועל עליה הרבה להרחיבה ולשכללה. המספר וסימני השעורים – “קוסמופוליטים” הם, ואין “הרוח העברי” מתעשר ביותר, אם במקום האותיות הרומיות, שנתקבלו לצרכי החשבון בכל העולם, משתמשים בביה”ס שביפו באותיות עבריות, או אם מסדרים את “אברי המַשוָיה” מימין לשׂמאל, ולא משׂמאל לימין, כמנהגו של כל העולם. דבר זה מטיל על התלמיד רק יגיעה יתרה בחייו המעשׂיים לעתיד, כשיצטרך להשתמש בידיעתו בפועל, בעסקיו או בעסקי אחרים, שאז יהיה מוכרח לשנות מהרגלו וללמוד לסַדר חשבונותיו כדרך שעושׂים שאר בני אדם, ולא כמו שלמד מרבותיו.

ב) גיאוגרפיא. המדע הזה כבר יש בו מיסודות אותה ה“השׂכלה” המסוגלת לקבל צורות שונות, ועל כן אין אופן למודו שוה בכל עם, וגם לשון -הלמוד עושׂה רושם במדה ידועה. ואולם במה דברים אמורים, כשמלמדים אותו בדרך ארוכה ומשתדלים להחיות את החומר “היבש” על ידי רעיונות כלליים שניתנו להתקשר בו מצדדים שונים. אבל בביה"ס ביפו, כמו שתורנו הפּרוֹגרמא, מלמדים גיאוגרפיא רק בשלש מחלקות שתי שעות בשבוע. אם הזמן מספיק ללמדה באופן האמור – ישפטו פּדגוֹגים מומחים, ואני אין לי אלא מה שעיני ראו, כי ידיעת התלמידים בה מעטה וכל עיקרה אינה אלא קבּוץ של שמות ומספּרים שונים, בלי כל רוח חיים וקשר מדעי ⁴⁴.

ג) תולדות העמים. פה יש באמת מקום רחב ידים להשפעת הרוח העברי ולהתפתחות הלשון העברית, והכל יודעים, כמה יסודות לאומיים מכניס כל עם בלב בניו הצעירים על ידי למוד ההיסטוריא, שאין כמוֹתה מסוגלת לתת צורה קבועה לרוחו של אדם ולאַחד בו את התרבות הכללית עם האידיאלים הלאומיים. אם יש לנו איפוא צורך ויכולת ללמד מדעים בעברית, הרי היתה ההיסטוריא צריכה לתפוס כאן מקום בראש כל המדעים, ובה היה המורה הלאומי יכול באמת להראות כוח פעולתו, להרחיב דעת התלמידים בהשׂכלה אנושית על פי השקפות עבריות, להרגילם בסדוּר מחשבותיהם בלשון עברית על כל מרום ונשׂגב בחיי המין האנושי, ובכלל – להשפיע עליהם השפעה קיימת. ומעלה יתרה יש עוד לההיסטוריא בנדון זה, שבאין לה שמוש מעשׂי בחי הפרט, אין אנו צריכים לכַוין אופן למודה לצרכי חייו של התלמיד לעתיד, והרי אנו בני חורין ללמדה בדרכים הרצויים לנו. – כך היה צריך להיות, אבל מה תלמדנו הפּרוֹגרמא? “תולדות העמים” מלמדים רק במחלקה העליונה ורק שעה אחת בשבוע! וכי יש צורך להוסיף, כי תוצאות הלמד הזה הן – אפס ואין? ⁴⁵

זה הוא ה“סך הכולל” של המדעים בעברית. והאמנם שוה זה להרים קול תרועת נצחון בהמצאו וקול יללה בהעדרו?

אך כדי “לנַחם” מעט את סופרינו בכה“ע, הדואגים קודם כל, שלא יכבוש “הרוח הצרפתי” את ביה”ס ביפו, – אוסיף להודיע גם את זאת, כי בלשון צרפתית ובמדעי הטבע (שגם אותם, כמו שראינו, מלמדים בצרפתית), ידיעת התלמידים עוד פחותה הרבה מבלמודים העברים והמדעים שבעברית. צרפתית מדבּרים וכותבים תלמידי המחלקה העליונה בשבּוּשים גסים מאד, בתורת הלשון הזאת אינם יודעים לפעמים אף מה שידוע למתחילים, וכל מה שלמדו מעניני הטבע בשנה שעברה לא היה אלא מבנה גוף האדם וחמשת החושים, ואף בזה הם נכשלים בדברים פשוטים מאד באופן שלא יאומן ⁴⁶. והמנהל, שהוא גם מורה הלמודים האלה, אינו משתדל כלל להעלים את הדבר, אלא שהוא תולה את החסרון במעוט הזמן המוקדש ללמודיו, והעדר-הידיעה של התלמידים הוא בעיניו למופת, כמה מן הקלקול יש בפרוגרמא כזו, שאינה מניחה זמן מספיק לידיעות השמושיות, הנצרכות לתלמידים בחייהם העתידים ⁴⁷.

אִלו היתה איפוא תעודת בית-הספר הזה, שלא יֵדעו התלמידים צרפתית ושאר “חכמות חיצוניות”, היינו יכולים לאמר, שממלא הוא כמעט את תעודתו באמונה. אבל בשביל זה בלבד, כמדומה לי, לא היה הדבר כדאי. נערים שאינם יודעים כלום זולתי עברית – יש לנו בערי התחום די והותר. והם, לפחות, יודעים עברית, יודעים את ספרותנו העתיקה, ועל הרוב גם החדשה, ויש תקוה מהם, שלא ישכחו תורת בית רבם גם כשיַפנו לבם אחרי כן לענינים אחרים; בעוד שביה“ס הלאומי שביפו מוציא נערים מבני י”ג עד ט"ו בלי כל ידיעה נכונה באיזה מקצוע שיהיה, ומכל עמלם אין להם שיוּר כמעט אלא הדבּור העברי, שעתיד גם הוא להשתכח מהם, מאין יכולת להשתמש בו בחיים.

אינני מכחיש אמנם, כי ילדים רכּים משׂחקים ומתקוטטים בלשון עברית – מחזה יפה ונעים הוא, ומודה אני על כן, כי שעה אחת – אבל רק שעה אחת – של קורת רוח בבית הספר שביפו מסוגלת לעשׂות רושם עמוק בלב ולברוא בדמיוננו אילוּזיא נהדרת. אבל מסופק אני אם יש רשות להשתמש בילדים רעבים ללחם בשביל לברוא על ידם “חזיון” יפה, שישעשע נפשנו לשעה, ולשלחם אחר כן לנפשם – כשלא יצלחו עוד על פי שנותיהם למלאות “תעודתם” – ואחרים יעלו תחתם על ה“במה”…

ובכל זאת היה ה“חזיון” עוד נמשך והולך בדרך זו מי יודע עד מתי, ואיש לא התעורר להקים שאון ולפקוח עיני העם על מצב הדבר לאמתּו, – לולא באה הקריסיס מאליה מן הצד החמרי. כי אחר שנתבטל וַעד בה“ס וגם הנדבות נתמעטו, לא יכול עוד הבית עמוֹד, מאין בעלים אחראים והכנסה בטוחה, שתספיק לכלכלתו, – וכה היה כל קיומו ל”שאלה". מה שלא עשו החסרונות הרוחניים שבגוף הבית – עשה החסרון החמרי שבקופתו…

והנה לא אכניס עצמי פה בפרטי החשבונות של השנים הקודמות. די לנו לדעת, כי מאז נוֹסד הבית, לא יכול למצוא ספוקו הדל והיה חי תמיד בדוחק, למרות הריקלמא על אדותיו, שמלאה כל כה“ע העברים, ולמרות היותו מפרנס את עובדיו בצמצום אכזרי, כמו שראינו למעלה. בשנים הראשונות, בעוד רב הבטחון בלב מיַסדיו, לא נמנע אמנם וַעד ביה”ס מלהיות וַתּרן לפעמים שלא לצורך, על חשבון נדיבותו של כלל ישׂראל, ש“בודאי” תלך ותגדל משנה לשנה. אבל לאחר איזו שנים הגיע ה“דיפיציט” לסך הגון, ורק בעזרת מִלוה מיוחד, שהשתתפו בו גם חכי“ח וגם ועד חו”צ, הצליח ועד ביה"ס להשתחרר מחובותיו ולהציל קיוּם הבית. מני אז התנהל על כן הבּודזט השנתי ביתר זהירות והלך וירד, עד שנצטמצם בשנת 1899 – השנה שהייתי ביפו בשעת גמר חשבונה – רק בסך 12,058.90 פר‘, בעוד שבשנה לפני זו נחתם החשבון בסך 14,047.40 פר’.

ואלו הם מקורי ההכנסה של ביה"ס בשנת 1899:

מאת חכי“ח (שׂכר המנהל) – 2100 פר‘. שׂכר למוד מתלמידים משלמים 551,50 פר’. בעד ספרים וכו' מתלמידים משלמים – 80,85 פר'. מאת אחד המורים ע”ח חובו מכבר – 80 פר‘. נדבת ה’ וויסוֹצקי וביתו 4000 פר‘. תמיכת ועד הישוב ונדבות פרטיות 4974,18 פר’. ס"ה 11,786.53 פר‘. נשאר דיפיציט 272,37 פר’.

ובכן אנו יודעים, מה גדלו הקרבנות שהביאו כל חו“צ (מלבד בית וויסוֹצקי) לבית-הספר “שלהם” במשך שנה שלמה: – כחמשת אלפים פרנק בקירוב! אבל צריך להוסיף עוד, כי רק מועט קטן מן הסך הזה בא מנדבות פרטיות, ועיקרו ניתן מקופת הוַעד, או ביתר דיוק – לא ניתן, כי אם לוּקח כמעט בחָזקה. תמיכת הועד התמידית נאכלה זה כבר, ונדבות פרטיות באו במדה זעומה מאד, ובכל עת שהורגש מחסור (כלומר בסוף כל חודש – זמן השלוּם למורים וכו'), – לא ידע המנהל מה לעשׂות ואל מי לפנות: ועד ביה”ס איננו עוד, וחכי“ח קשת עורף היא ולא תתן יותר מן הקצוב; לא נשאר איפוא כי אם ועד חו”צ, אשר אמנם גם הוא, בקצבו לבה“ס תמיכה תמידית מוגבלת, לא חשב עצמו מעולם כאדון הבית החייב בכלכלתו אבל ביפו נשתרשה האמונה – לא ידעתי מאין באה – כי ועד חו”צ הוא אחראי לביה“ס ועליו פרנסתו. מפני זה, בכל שעת הדחק, התחיל המנהל צועק אל הועד, שיחַלצהו מן המצר, והוַעד, בראותו את הסכנה הנשקפת לביה”ס, כי יסָגר באמצע השנה, לחרפת כל חו"צ, – מוכרח היה ליתן ולחזור וליתן, בכל עת שדרשו וכמה שדרשו, בלי קצבה ובלי חשבון.

                                                                                                  - - -

במצב כזה מצאתי את בית הספר בבואי לא“י בסוף שנת 1899, וכמובן, אי אפשר היה להשאירו כך גם לעתיד, תלוי ועומד באויר תמיד, מתפרנס ברגזה ודאגה, מבלי דעת בראש כל חודש מה יהיה בסופו. צריך היה על כן לפתור קודם כל את השאלה היסודית: מי יהיה מעתה אדון הבית, שישׂא עליו כל אחריותו, החמרית והמוסרית, יחד, תחת ועד-בה”ס שנתבטל.

המחשבה הראשונה, שיכלה לעלות – וגם עלתה באמת – על הלב, היא, כי האדון הזה יהיה בא כוחו של קהל חו“צ, כלומר ועד-הישוב שבאודיסא. ביפו והסביבה כבר הראה הנסיון, שאין אנשים אשר נוּכל לסמוך עליהם, כי ידעו לנהל את הבית בחריצות הדרושה, ומה גם להמציא לו מקורי הכנסה תמידיים, שלא יהיה תלוי בנדבות מקריות, העולות ויורדות. ולברוא בחו”ל אוֹרגן חדש מיוחד להנהגת עניני בתי הספר בא“י בכלל – כמחשבת אחדים מן המשׂכילים שם – זה היה בודאי דבר גדול ויפה, לולא ידענו כבר, גם כן על פי הנסיון, מה סופן של בריות כאלה, הנוצצות ברגע של התנשׂאות הרוח ונובלות אחרי כן מעט מעט, מאין עובדים. אִלו היתה תעודת אוֹרגן כזה רק לצעוק ולהרבות שׂיחה, בכתב ובע”פ, היינו יכולים לבטוח בו, שיאריך ימים ויעשׂה תמיד את המוטל עליו בשקידה יתרה. אבל לעבוד עבודה שתקנית ותדירית, בסבלנות ובחריצות של נמלים, מבלי לבקש גדולות ולהרעים נפלאות, – לעבודה כזו לא זכינו שימָצאו בקרבנו אנשים הגונים באמת. וגם “חבּתם” של חו“צ אל רעיון החנוך הלאומי בא”י – אם ישפוט על פי הנדבות, לא על פי הצעקות, לטובת בה“ס שביפו – עדיין לא גדלה כל-כך, עד כי נוּכל לסמוך עליה, שאוֹרגן מיוחד לזה ימצא את האמצעים הדרושים למטרתו. ובכל אופן, גם אם נניח, שיש אחרית ותקוה למחשבה זו במשך הזמן, הנה בית הספר ביפו, העומד לנפול, אין לו פנאי להמתין עד שיתרחש נס כזה. נשאר איפוא רק הוַעד של חו”צ שבאודיסא, שיש לו אמצעים חמריים במדה נכונה וגם חֶבר אנשים העובדים עבודתו בשׂכר, באוֹדיסא וביפו. הוא יכול איפוא, וממילא גם מחויב הוא, להציל מכלָיה את המוסד הזה, אשר עיני כל חו"צ עליו.

זאת היתה המחשבה הראשונה. אבל התבוננות יותר עמוקה בפרטי הענין הראתה תיכף, שאין למחשבה זו יסוד נכון.

כל זמן שהיה בית הספר מוסד פרטי של משׂכּילי יפו, הנתמך אמנם מיחידים וחברות ואהוב ורצוי לקהל, אך אחריותו רק על וַעד ביה“ס העומד בראשו, – עוד אפשר היה לסבול את כל החזיונות שראינו עד כה: את שתוף המטרות ורוע ההנהגה, את הפּרוֹגרמא הדלה והבּוּדזט המצומצם. אבל אם הועד המרכזי לחו”צ נעשׂה אדון לביה“ס ומקבּל על עצמו – כלומר על כלל חו”צ שבגולָה – את כל אחריותו, הרי הדבר מובן, שאין לו להוַעד רשות להשאיר הכל כשהיה ולצאת ידי חובתו במה שימַלא בכל שנה את החסר להבּוּדזט השנתי הנהוג עד כה. בבית-הספר של חברת חו“צ לא יתּכן שירעבו המורים ללחם, לא יתּכן שתהיה ההנהגה בידי מנהל הניתן במתנה מחֶברה אחרת בעלת מטרה אחרת, לא יתּכן שתהיה הפּרוֹגרמא העברית פחותה מבחדר הגון, ולא יתּכן גם זה, שיניחו לרוב התלמידים לעזוב את הבית, מפני עניוּתם, קודם שיגיעו לגמר הלמודים, ושלא ידאגו להנוֹתרים, לתת להם איזו הכנה למלחמת קיומם לעתיד, או בלשון אחרת: בית ספר בארץ ישׂראל שכּלל חו”צ אחראי בעדו – צריך שתהיה לו תעודה ברורה, המתאימה למטרת חו“צ הכללית, ושתהיה הנהגתו מתאימה לתעודתו בכל הפרטים. בבית ספר כזה תהיה על כן הפּרוֹגרמא, גם העברית וגם הכללית, רחבה הרבה יותר מזו של עכשיו, ועל כן תרבינה בהכרח גם שנות הלמוד (לפחות עד שמונה), וממילא ירבה גם מספר המורים, וכולם צריכים לקבל שׂכר הגון, שיוכלו לחיות בלי מחסור ודאגה ויקדישו כל כוחותיהם לעבודת הבית. ההנהגה צריכה להיות בידי מנהל – הוא גם ראש המורים – היודע ומחבּב את תעודתו מוכשר עם זה, לפי נטיות-רוחו והשׂכלתו, למלאותה כראוי. מנהל כזה (וגם רוב המורים) צריך לשלוח מחו”ל, כי בא“י אין לע”ע אנשים כאלה, ואף אִלו היו, לא יכשרו למשמרת כזו, מפני זה עצמו, שאנשי א“י הם ולא יגדל כבודם שם, כדרך “הארץ”… וממילא מובן, כי פּדגוֹגים מנוסים בעלי השׂכלה רחבה לא יאוֹתו לעזוב מקום מושבם, ששם פרנסתם מצויה, ולילך למדינת הים לחיות בדוחק ובצער הם וביתם, ואף אם “מדינת הים” היא “ציוֹן”, והם עצמם – חובבי ציון. גם התלמידים העניים, כלומר כמעט כל התלמידים, צריכים למצוא בביה”ס כל ספּוּקם – מאכל בריא (לא רק לחם וירקות) ובגד ללבּוש, ובמחלקות העליונות אולי גם דירה לרבים מהם, שאין להם מקום עוד בבית הוריהם. וכל זה ביחד יגדיל את הבּוּדזט השנתי – גם עם נחשב הכל בצמצום האפשרי – של ביה“ס לבנים לבדו עד ליותר מעשׂרים אלף פרנק, כלומר יותר מחוֹמש ממה שמוציא הוַעד שנה שנה על כל עניני הישוב יחד (מלבד הוצאות ההנהגה באוֹדיסא וביפו). ואם נוסיף עוד גם בית הספר לבנות, שאף הוא מצבו רעוע מאד, כמו שנראה להלן, – הנה יצא לנו, שאלמלי קבּל עליו הוַעד הנהגתם וכלכלתם של שני הבתים, כדרישת רבים מחו”צ, היה צריך לבזבז עליהם בכל שנה, לפחות כשליש מכל מה שביכלתו להוציא בארץ ישׂראל בכלל!

פזרנות כזו לצרכי בתי ספר עירוניים אי אפשר לדרוש ממוסד של צבור שנברא בעיקרו לצרכי המושבות, אף אם היתה התכלית מושׂגת בודאי, ומה גם שהשׂגת התכלית העיקרית עדיין מוטלת בספק, גם כשיתוקן בית הספר באופן האמור. לפי שסוף סוף עוד גם אז לא תפּתר, ולא תוכל להפּתר לע“ע, השאלה החמורה: מה יעשו התלמידים אחרי גמרם למודם בביה”ס? ארץ ישׂראל עדיין לא נתפשטה בכל הארצות, קטנה היא ודלה ודרכי-חייה אבלות ושוממות, ואין מקום בקרבה לעבודת-משׂכילים (הוראה, עריכת ספרי מסחר וכדומה) אלא במדה מצומצמת מאד. מאלה שיזכו לגמור כל למודי ביה“ס יצטרכו איפוא רובם לגְלוֹת לארצות אחרות בשביל לבקש מחיתם, ומי יודע אנה יבואו, באיזו חברה, באיזו “סביבה”, וכמה רחוקה היא התקוה, שהצעירים האלה יגדל כוחם לא רק לעמוד בפני השפעת הסביבה עליהם, כי אם גם להשפיע מרוחם עליה. השפעה כזו יוצאת רק מתוך המון גדול של אנשים בינונים או מתוך רוח כביר של יחידי סגולה, העולים בהשׂכלתם ובסגולותיהם הרוחניות על כל הסובבים אותם, ותלמידי ביה”ס ביפו לא יהיה בהם לא זה ולא זה. לא בהמון יבואו לכבוש דרך לפני “הרוח העברי”, כי אם שבּלים בודדות יהיו, מפוזרים בארצות שונות; והשׂכלתם הכללית, גם אחר כל הרפוֹרמא, לא תהיה גדולה הרבה מזו שנותן בית-ספר עירוני באירופא. ואם יהיה האחד לעורך-ספרים והשני מורה למתחילים, זה במזרח וזה במערב, – הבאלה נבטח, כי יהיו לנביאי הרוח העברי ולמחיי השׂפה העברית בתוך העם אשר בגולה? ובשביל תקוה מסופקת כזו נדרוש מאת ועד הישוב פזרנוּת שלמעלה מיכלתו, בעת שהחנוך במושבות, ששם עיקר פעלנו ומרכז תקוָתנו, גם הוא עזוב ופרוע ודורש תקונים יסודיים, שלא יֵעשׂו בלי הוצאות מרובות, ובעת שגם שאר צרכי הישוב דורשים תפקידם, ואיך שתהיה השקפתנו על ה“תמיכה”, הן לא יוכל הוַעד, שלכך נוצר, להפטר ממנה? – דרישות כאלה יכולות לבוא רק מתוך התלהבות שהגיעה לידי שעמום, שאינה יודעת מה היא מבקשת ולאן היא פונה.

ובית חנוך למורים עברים?

אמנם, בית-חנוך כזה יכול היה להביא ברכה להתפתחות חיינו הלאומיים, אִלו נבנה על יסודות חזקים ועל פי תכנית מושׂכלת. אבל שאלה זו, שכשהיא לעצמה צריכה היא עוד בירור מצדדים שונים, אינה ענין לשאלת ביה“ס שביפו. כי בית-החנוך למורים הדרוש לנו – בית ספר גבוה יהיה (במובן יחוסי) והתלמידים הבאים בו צריכים להביא עמהם השׂכלה יסודית, לפחות באותה מדה שיתן ביה”ס שביפו, אם ירימוהו למדרגה המתוארת למעלה. ובכן צריכים יהיו התלמידים לגמור למודם תחלה בביה“ס הפשוט הזה ולבוא אחרי כן לבית חנוך המורים, כדי להשלים בו את ידיעותיהם ולהתלמד בפדגוגיא להלכה ולמעשׂה במשך שנים אחדות. נניח איפוא רגע אחד – דבר שבאמת אינו לע”ע אלא דמיון כוזב – שיש אפשרות לאסוף את הסכום הרב הדרוש ליסוּד בית-עליון זה ולכלכלתו באופן נאות, וגם נמצאו לנו אנשים הראויים מכל הצדדים לנהלו וללמד בו, ואין הדבר חסר אלא תלמידים – וכי יעלה על הדעת, שאי אפשר יהיה למצוא בארץ ישׂראל ובכל ארצות הגולה מעשׂרים עד שלשים נערים, שיהיו מוכשרים לכך על פי כשרונותיהם וידיעותיהם ויתרצו להכּנס לבית הזה, אשר יספיק כל צרכיהם במשך שנות למודם וידאג להם גם אחר כן, שיוכלו למצוא עבודה נאותה למורים מומחים שכמותם (תנאים, שבכל אופן לא יוכל הבית להתקיים בלעדיהם)? והאמנם צריך לכלכל בית ספר פשוט, שרוב תלמידיו אינם מסוגלים כלל לעבודה רוחנית, לא לפי תכונותיהם השׂכליות והמוסריות ולא לפי מצבם החמרי, – רק בשביל להכין, במשך שמונה שנים, איזו תלמידים לבית ספר עליון, בעוד שאפשר למצוא נערים שכבר מוכנים לכך ואינם צריכים אלא לסַדר ידיעותיהם ולמלאות את החסר בהן זעיר שם זעיר שם, דבר שיכול להעשׂות בגוף בית-החנוך למורים, אם יוסיפו לו מחלקה של הכנה לשנה אחת? ובית חנוך כזה – מפני מה מקומו דוקא ביפו, ולא, למשל, בירושלים, שיש בה הרבה והרבה בחורים בעלי כשרונות, מלאי תורה והשׂכלה, וממשפחות של תלמידי חכמים (והלא גם חוק הירושה לא דבר ריק היא!…), ולא יחסר להם זולתי השלָמה באיזו מקצועות ושכלול ידיעותיהם בשיטה מסודרת?

ואולם, מלבד הסבּה העיקרית, המבוארת עד כה, יש עוד גם סבּה צדדית – ואל תהא גם היא קלה בעינינו! – המבטלת את המחשבה, שוַעד הישוב צריך ויכול לקחת בידו הנהגת בה"ס.

עוד בראשית השנה שעברה, קודם שהלכתי לא“י, נשאל אחד המורים שם מאת הקוֹמיסיא לעניני בה”ס שנוֹסדה אז על יד הוַעד באודיסא, אם אפשר להוציא את ביה“ס שביפו מרשות חכי”ח ולהעמידו ברשות חו"צ לבדם. וזה אשר ענה המורה אז:

“הדבר אפשר, אבל יש לחשוש מפני שני דברים: א) פן ישתמשו המתנגדים בכוח הממשלה לרעת ביה”ס. בהיות ביה“ס ברשות חכי”ח אין לירוא מזאת, כי חכי“ח ידועה היטב לפקידי תוגרמא. ב) אם יצא מרשות חכי”ח, ירבו אדוניו מאד. כל הנותן רובל בשנה, כל מי שיש לו דוד נותן, כל היודע לקרוא איזה ספר, כל בעל לשון, כל בעל עט, כל מי שיש לו קרוב או מכּר קרוב לחו“צ – יחשוב את עצמו לבעל דעה ולבר סמכא ודרוש ידרוש, כי ישמעו לדעתו. והדבר הזה, אירא מאד, יביא בלבול בהנהגת ביה”ס".

והנה החשש הראשון אמנם אינו גדול כל-כך. לפי ידיעתי, קרוב לודאי – ודאיות בהחלט אין בדבר זה אף למנהלי בה“ס ופקידי הנדיב – שלא יקשה להשׂיג ביפו רשיון מקומי (וזה היה מספיק) לפתוח בית ספר על שם מי שיהיה. אבל לעומת זה, כמה נכון הוא החשש השני – זאת ראינו בחדשים האחרונים, מעת שנתעוררה האַגיטציא לטובת בה”ס. איזו מליצות רותחות שבאו בכה“ע בלי שם בעליהן הספיקו להלהיב את הלבבות עד כדי לשכוח הלכות דרך ארץ היותר פשוטות. כל “בעל לשון” מצא כאן מקום להתגדר בו ולהוציא רוחו נגד הוַעד ושאר ה”חוטאים“, שעשׂו קנוניא ביניהם להרוס את הבית הגדול בלי שום סבּה, רק כדי להכעיס את ה”חובבים" הישרים והתמימים! והועד עצמו – הנני מוסיף בדאבון לב – לא מצא עוז בלבבו להתרומם על כל השאון הזה, ובחפצו לצאת ידי כל הדעות, החליף את החלטותיו פעם ושתים, עד שהגיע על ידי זה באחרונה להחלטה תמוהה באמת, שעל פיה נפתח ביה"ס שנית; החלטה שעוררה שאון חדש ושאי אפשר למצוא לה דמיון אלא באותו הספור הידוע בספרי הילדים: מעשׂה באב ובנו שהיו מהלכים בדרך וחמור אחד עמהם. רכב האב והבן הלך אחריו. פגע בהם אדם ואמר: אי לך, זקן, שאינך חס על הנער הרך! ירד האב והרכיב את הבן. פגע בהם שני ואמר: ריקה, אינך חס על רגלי אביך הזקן! רכבו שניהם. פגע בהם שלישי – וחס על החמור. ירדו שניהם. פגע בהם רביעי – ולגלג על “שלשה חמורים המהלכים כאחד”. מה עשׂו בשביל לצאת ידי הכל? הלכו שניהם ברגל ואת החמור הרכיבו על גביהם…

אין ספק איפוא, שאלמלי עברו בי הספר לרשות הוַעד לגמרי, היתה הנהגתם תלויה תמיד בדברים מקריים כאלה. ארץ ישׂראל מלאה “פּטריוֹטים” מכל המינים, ומה שזה קורא “יום” – קורא זה “לילה”. אחת היא, באיזה דרך יבחר ביה“ס ואיך תהיה הנהגתו – מבקרים אכזרים ואויבים בנפש לא יחסרו לו שם בכל אופן, ומגלות יהיו עפות מיפו “לאחינו שבגולה”, כן בצורת מכתבים פרטיים “לטובי חו”צ” וכן בצורת מאמרים בכה"ע בהעלם שם כותבם; אלו ואלו יהיו כתובים “באש-קודש”, מלאים מליצות נשׂגבות על תחית האומה והלשון ויחד עם זה תלונות מרות על הוַעד, על המנהלים המקומיים, על המורים – הכל לפי הצורך. וקהלנו יהיה מזדעזע תיכף לשמַע כל הנוראות, וימהר לדרוש בחָזקה, שיתוקן “המעוּוָת”, כרצון הפּטריוֹטים שביפו. והעומדים בראש ההנהגה, מחסרון אומץ לב ותקיפות-הדעת, יהיו מבטלים רצונם מפני רצון הקהל, כדי לשכּך כעסו, – וסוף הכל: יהיו האנשים נושׂאים את החמור…

קשה הדבר, אבל על האמת צריך להודות: אין אנו מוכשרים עדיין אפילו ליסד בית-ספר הגון ולנהלו בדרך טובה. לא רק ביסוּד מושבות, כי אם גם במקצוע החנוך אנו צריכים תחלה לחנך את עצמנו, לבלתי פסוע פסיעה גסה בבת אחת עד שנתלמד ללכת מישרים בפסיעות קטנות ומדודות ⁴⁸.

ובכן, מה יֵעשׂה עתה בבית הספר שביפו ומי יהיה אדון לו?

התשובה יוצאת מאליה מתוך כל האמור:

שני שותפים יסדו את הבית, כל אחד לשם מטרה מיוחדת לו לבדו: זה רצה להגשים בו רעיון לאומי, לתועלת כלל העם, וזה רצה לעשׂות חסד עם בני עדה עניה, לתועלתם הפרטית. והנה הראה הנסיון, כי השותפות לא עלתה יפה, כי שתי המטרות דרכים שונים להן וכשהן משמשות בערבוביא כל אחת אינה אלא מעכּבת השׂגתה של חברתּה, בעוד שהיא עצמה אינה מושׂגת ואי אפשר שתושׂג. כל זמן שיהיה הבית קנין של שותפות אין תקוה איפוא ממנו לא לזו ולא לזו. אחד מן השותפים צריך מפני זה לצאת ולהניח לחברו לתקן את הבית ולעשׂותו מכוּוָן כולו למטרה שהוא רוצה בה. מי יצא? מי שצר לו המקום! והמקום, כמו שראינו, צר ביותר לבעלי המטרה הלאומית. הם אינם יכולים להסתפק באותו המועט של אמצעים חמריים ומוסריים, שהיה מספיק להשׂגת המטרה הפרטית, אִלו היתה היא המבוקשת לבדה; וגם להגדיל את האמצעים עד המדה הדרושה למטרתם אינם יכולים, מפני שאותן המניעות השונות שנתבארו עד כה, מקצתן מקורן בתנאי החיים החיצוניים, שאי אפשר לשנותם (העניוּת ביפו וכו'), ומקצתן – בהם, בבעלי המטרה הזאת עצמם, בדלוּת כוחם החמרי ובתכוּנותיהם המוסריות והחברתיות, שגם אלה לא ניתנו להשתנות ברגע אחד לפי רצוננו, ואם כן, הלא הדין נותן, שיצאו הם ויניחו מקומם לבעלי המטרה הפרטית, בשביל שישׂיג הבית לפחות את זו.

“בית ספר שביפו – בידי חכי”ח!" “בבית הספר שביפו – רוּח צרפתי!”

יצעקו להם הצעקנים כזאת וכזאת בכל מלוא גרונם, ומי שיש לו מוח בקדקדו ואומץ בלבבו הוא יתגבר על רגשותיו ויאמר לנפשו: אמנם גדול הכאב – וגדול הוא אולי הרבה יותר בלב אלה שאינם מכריזים עליו בפומבי – על עמל שנים רבות שעלה בתוהו; אבל בשביל זה אין אנו צריכים להוסיף ולהוציא כוחותינו לבטלה. בית הספר שביפו, מכיון שבאנו לידי הכרה, שאין ביכלתנו להשׂיג בו את מטרתנו, – הרי הוא בעינינו כשאר בתי הספר שבערי א“י, וכשם שאין אנו רואים סימן כלָיה לרעיון התחיה במה שבתי הספר בירושלים ובשאר הערים הם בידי חכי”ח או חברות מערביות אחרות, כן לא יחרב בניננו הלאומי אם תהיה כזאת גם ביפו. סוף סוף לא מבני יפו תצא תורת החנוך העברי ותוָשע השׂפה העברית.

בכלל, שאלת חנוך הבנים בערי ארץ ישׂראל – שאלה קשה היא עד מאד. המצב האֵיקוֹנוֹמי רע בכל הארץ, רוב התושבים היהודים אובדים בעוני ובמחסור, המסחר וחרושת המעשׂה מתנהגים בכבדוּת ומתפתחים בעצלתים, והמעט הנמצא מהם הוא על הרוב בידי נכרים, וגם הדרישה לעבודת האוּמנים העברים היא מפני זה מועטה בערך. איזה דרך יבחר לו איפוא בית-הספר בשביל שחניכיו יוכלו אח“כ להתפרנס מעבודתם ולא יצטרכו ליהנות מן ה”חלוקה“? אוּמנות! זאת היא התשובה היחידה שנשמעה עד כה ושאחזה בה גם חכי”ח, מפני שאין תשובה אחרת טובה הימנה. בביה“ס של חכי”ח שבירושלים מלמדים מלאכות שונות, ולפי עדוּת מומחים, מגַדל ביה“ס באמת אוּמנים טובים. אבל מה בצע בזה, ועוד בשנה שעברה בא המנהל לידי הכרה שכבר רב יותר מדי מספר האוּמנים שיצאו מביה”ס ואין להם מקום עוד בארץ להשׂתכּר לחמם בכבוד, ומפני זה היה בדעתו להציע לפני הוַעד המרכזי של החברה, שיעבירו את בתי המלאכה מירושלים לאיזו עיר רחוקה בפנים סוריא. מה ענה על זה הוַעד – איני יודע, אבל גם אם ישארו בתי המלאכה בירושלים, הרי הדבר ברור, שרבים מן הלומדים בהם אשר חנוכם בבית-ספר מתוקן לא יתן להם עוד לחיות בעוני ושפלוּת כאבותיהם, יהיו מוכרחים לצאת מן הארץ ולבקש מזלם בארצות אחרות. ונוספה אם כן שאלה חדשה: איך לחנך את התלמידים, שיוכלו למצוא דרכם בארץ נכריה, בין אנשים ומנהגים זרים להם? – כמה עלובה ארצנו האומללה, המוכרחת לגדל בניה בכוָנה תחלה, שיעזבוה ויהיו גולים לארצות אחרות! – והנה תהיה התשובה על שאלה זו מה שתהיה, אך זה אלא גָלוי לכּל, כי לא “הדבּור העברי” ולא “המדעים בעברית” הם הם הדברים שיעמדו להם לעניים האלה בשעת דחקם, בצאתם בגולה, וכי לא באַטמוֹספירא אֵיקוֹנוֹמית כזו, המלאה רקב, יוכלו לצמוח מטעים חדשים ורכּים כתחית השׂפה וחנוך לאומי. בכל אופן, לא לנו, דלי כוח ועניים ממַעשׂ, להכניס עצמנו בנסיונות מסופקים כאלה. כי, אם נעשׂה אותם ביד רחבה, ככל הדרוש בשביל שנוּכל, לפחות בראשיתם, להשלות נפשנו בתקוה לאחרית טובה, – הרי אנו צריכים לבזבז עליהם כל מה שיש לנו, ועדיין אין אנו מספיקים. ואם נעשׂה אותם בשעור מועט ובהוצאות מועטות, כמו שעשׂינו עד כה ביפו, – הרי אנו מאַבּדים חלק מכוחנו הדל במזיד, בהכרה ברורה מראש שלא יעלה בידנו כלום. ולמה לנו כל זה? למה נעמול לרִיק לנקוב חור בקיר הברזל, בעת שהדלת פתוחה לפנינו לבוא ולהשׂיג מבוקשנו בדרך יותר נוחה וטבעית? הנההמושבות, בכל רוע מצבן בהוה, הן סוף סוף עיקר הישוב החדש. קשה עוד אמנם להגיד, מה תהיה אחרית הקריסיס המרעידה עתה את העולם הקטן הזה עד היסוד. אבל צריך לקוות, כי רוב המושבות ישארו על תלן בנויות, גם אם יצאו מתוכן כמה שיצאו. ושם, בתוך אויר-השׂדה הבריא, יש ויש לנו עבודה מועילה להתפתחות הרוח הלאומי וגם לתחית השׂפה, אם אך נשׂכיל לגשת לעבודה זו בשיטה נכונה ומסוימת וברצון אמתּי לעשׂות דבר של קיָמא, – דבר גדול או קטן רק שיתפוס באמת מקום בחיי המציאוּת, ולא יהיה אך “במת חזון” לבאים ממרחק… רוב המושבות הן עוד אמנם ברשות אחרים, וכמו שרמזתי למעלה, אין תקוה עתה, שיניחו לנו שׂדה-החנוך שם לעבדו ולשמרו לפי רוחנו. אבל עתה אין לנו עדיין צורך בשׂדה אחרים זה, לפי שגם במעט המושבות הנותרות, שאינן תלויות בדעת זולתן בעניניהן הפנימיים, תמָצא לנו עבודה דיינו בשנים הקרובות. ואִלו היינו מצליחים להראות באלה, כי לא נופלים אנו מאנשי המערב בהבנת דרכי החנוך הכלליים ובכשרון להנהגה סדורה וקבועה, וכי עם זה עולים אנו עליהם בהבנת רוח עמנו וצרכיו המוסריים, – אז לא רחוק הדבר, שהיו פותחים לנו שער גם באותה “רשות היחיד”…

אך לעניני החנוך במושבות צריך להקדיש מאמר מיוחד, ופה, כמדומה לי, יספיק כל האמור בשביל שיבינו הקוראים את דעתי – אף אם לא יסכימו לה – שהצעתי לפני ועד הישוב בשובי מא"י: לעזוב את בית-הספר לבנים שביפו בידי חכי"ח לבדה, מבלי להשתתף עוד בעתיד לא בהנהגתו ולא בכלכלתו ואחריותו.

מה שהיה אחרי כן: מפני מה לא קבּל הוַעד את דעתי, מפני מה יצא עליו הקול, בכל זאת, כי החליט לסגור את הבית, ואיך נתגלגלו הדברים עד שבא הוַעד באחרונה לאותה ההחלטה הנפלאה הקיימת עוד גם עתה: להשתתף עם חכי"ח בכלכלת הבית ובאחריותו, אך בלי שום זכות להשתתף בהנהגתו, – כל הפרטים האלה אמנם חשובים הם במובן ידוע, בהראותם את תכוּנת עבודתנו בכלל ובאיזו תנאים מקריים היא תלויה, אבל מפני שאינם מוסיפים בירור לעצם הענין שאני עוסק בו כאן, אעבור עליהם בשתיקה ואפנה עתה אל החלק השני משאלת בתי הספר ביפו – אל שאלת בית הספר לבנות.

                                                                                                  - - -

 

ג    🔗

בכוָנה הפרדתי בין שני בתי הספר ויחדתי את הדבּוּר עד כה רק על ביה“ס לבנים לבדו, כדי שיצמצמו הקוראים את עיונם תחלה רק בשאלת-קיומו של זה, שהיא סבוכה יותר ותשובתי עליה עלולה יותר לעורר התנגדות. אבל לפי האמת, מה שנאמר למעלה על דבר הסדרים והלמודים ואופני הכלכלה של ביה”ס לבנים, מתיחס ברובו גם לביה“ס לבנות, ומה שאירע לזה אירע על הרוב גם לזה. לכן, בבואי עתה לדבּר על ביה”ס לבנות, איני רואה צורך עוד לתאר גם אותו ואת תולדותיו בפרטות, אלא אסתפק בביאור אותם הצדדים, שבהם נבדל הוא מחברו, ובכל השאר אקצר כפי האפשר.

בית הספר לבנות, כמו שידענו כבר, נוסד זמן מה אחר הוָסד ביה“ס לבנים. ואולם לא רק בזמן, כי אם גם במעלה ניתנה הקדימה תמיד לביה”ס לבנים, והוא נחשב לעיקר המפעל הזה, כן לפי מחשבת המיסדים הראשונים בא“י וכן לפי אמונת הקהל בחו”ל מאז ועד עתה. אפשר לאמר בבירור, כי לולא נוֹסד תחלה ביה“ס לבנים, לא היה עולה על דעתם של חו”צ ביפו לעמול כל-כך בשביל יסוד בית ספר לבנות בלבד, ואִלו נוֹסד שם בי“ס כזה במקרה, לא היה קונה לו שם טוב במדה כזו ולא היו חו”צ שבחו“ל מחבּבים אותו ומטפּלים בו כמו עתה, כשהוא מצורף במחשבתם לבי”ס לבנים. השקפות שנשתרשו במשך כמה דורות לא במהרה נעקרות מן הלב, ולמרות המליצות שאנו קוראים תדיר בכה“ע על דבר חסרון “אמהות”, עדיין השקפת אבותינו על חנוּך הבנות מסתתרת בעמקי הלבבות ושלא מדעת היא עושׂה רושם על רצוננו ופעולותינו. רק אחר שהאמינו המיסדים, כי הפעולה העיקרית להשׂגת המטרה כבר נעשׂתה, בהוָסד ביה”ס לבנים, לא נמנעו מלשׂים לבם גם לפעולה צדדית, ויסדו, כמלוּאים לזה, גם בית ספר לבנות.

והבית הזה גם מראש לא לגדוֹלות נוצר. איש לא קוה ולא דרש ממנו, גם בימי החלומות הגדולים, כי יביא מהפּכה בדרכי החנוך הלאומי בכלל, כי יגַדל “אנשי מופת”, שישפיעו מרוחם על כל סביבותיהם, – ורק זאת היתה מטרתו, לגַדל נשים ואמהות עבריות, שכל אחת תשליט את הרוח העברי ואת הלשון העברית בתוך ארבע אַמוֹתיה, בביתה פנימה. ואת המטרה המוגבלת הזאת לא קשה היה להשׂיג – אִלו נעשׂה הדבר מראשיתו בשיטה מושׂכלת וקבועה – גם באמצעים לא גדולים ביותר. פה אין צורך לידיעה רחבה בכל ענפי היהדות ולהתפתחות הרוח בכלל במדה מרובה. לא כמוּת הידיעה ורוחב הסקירה השׂכלית הם העיקר בחיי האשה הביתית, כי אם עומק הרגש וההכרה הפנימית. ועל כן אפשר היה להסתפּק כאן בפּרוֹגרמא יותר מצומצמת, בזמן יותר קצר, וממילא גם בהוצאות יותר מועטות, מאשר נדרש בביה“ס לבנים, בשביל שישׂיג מטרתו הוא. ולא זו בלבד, שהדרך כאן מצד עצמה קצרה יותר, אלא שגם פנויה היא מאותם המכשולים החיצוניים אשר שׂמו לאַל כל עמלנו בחנוך הבנים. רעיון “השתחררות הנשים” עדיין לא הגיע עד יפו; שם גם הבנות וגם אבותיהן יודעים היטב, מה יהיה בסופן, אחר צאתן מביה”ס: בבית הוריהן ישבו, עד שינשׂאו לאנשים, ואין לבקש עתידות להן ולהכין אותן למלחמת קיומן. ועל כן יש ביכלתן לישב בביה“ס כמה שלבן חפץ ולהתמכּר ללמודים אידיאליים, חסרי תועלת חמרית, בלב שלם ובנפש שקטה, שאין דאגת העתיד מַטרידתה. ובצאתן מן הבית, אין להן לא צורך ולא יכולת לבקש “השלָמה” באיזה בית ספר אחר, שרוח אחרת שלטת בו, או לצאת לשוק ולעבוד עבודה בתוך סביבה חדשה, המסוגלת למחות רשמי החנוך העברי, – אלא יושבות הן בבית, מתּחלה בבית הוריהן, ואח”כ אשה בית אישה, ושם אין מונע אותן מלשמור בטהרה מה שהביאו עמהן מביה“ס וגם להוסיף לו חזוּק על ידי קריאה בספרים בשעות הפנאי, שעל הרוב אינן חסרות לגמרי ליושבות בית, ולברוא ככה סביבותיהן אַטמוֹספירא עברית מעין זו שבתוכה גדלו בביה”ס; אין מונע אותן מלעשׂות כל זאת, ואין הדבר תלוי אלא ברצונן בלבד, אשר אמנם גם הוא, הרצון הזה, צריך לחנוּך וחזוּק, ומזמן לזמן גם להתעוררות מן החוץ – וזו היא תעודת ביה"ס וחובת מוריו ומנהליו לתלמידותיהם, לא רק בית כתלי הבית, כי אם גם מחוץ להם; לא רק בשנות למודן, כי אם גם אחרי כן.

ובכל זאת, גם על הבית הזה אי אפשר לאמר, כי מלא תעודתו באמונה והביא את התועלת שיכול היה להביא. ושתי סבּות גרמו בדבר: השתתפותה של חכי“ח ופעולתו של ביה”ס לבנים.

כי גם ביה“ס לבנות, כאמור למעלה, נוסד על חכי”ח והנהגתו נמסרה בידה, ומפני זה נראתה גם פה התנגדות פנימית ותמידית, אם גם בצורה אחרת, בין המטרה הלאומית של המיסדים ובין המטרה החמרית של חכי“ח. זאת האחרונה נשארה גם פה נאמנת להשקפתה, שכל עיקר מטרתם של בתי ספר בערים כאלה לא תוּכל להיות אלא זו: לתת לבני עניים חנוך מעשׂי, שיהיה להם לתועלת בחייהם העתידים. אבל בעוד שבביה”ס לבנים ה“תועלת” דורשת להרבות בלמוד לשון צרפתית וידיעות שמושיות שונות, הנה בביה“ס לבנות לא יגדל ערכן המעשׂי של ידיעות כאלה ואינן אלא “לנוֹי”. בת יפו, שעתידה על הרוב להנשׂא לאוּמן עני, אינה יכולה להוציא תועלת ממשית מידיעותיה אלה. ועל כן לא נראה כאן מצד חכי”ח, כמו שראינו בביה“ס לבנים, דאגה יתרה, שלא תסיג המטרה הלאומית את גבולם של הלמודים האלה. אבל לעומת זה נוטה היא כאן, בהסכם להשקפתה, להמעיט בלמודים עיוניים בכלל, בין בעברית ובין בצרפתית, ולהרבות במקומם בלמוד מלאכות הבית, ביחוד מלאכת התפירה, כדי שיוכלו הבנות, בהיותן לנשים, להביא תועלת בזה לצרכי ביתן או גם להשׂתכּר לפעמים פרוטה בעבודתן בשביל אחרים. ואם לא אשגה, מתנגדת היא חכי”ח כאן לרבּוי הלמודים העיוניים לא רק בשביל שיהיה הזמן פנוי ללמוּד המלאכה, כי אם גם לשם “תועלת” אחרת: שלא תהיה האשה יתרה הרבה על בעלה בהשׂכלתה, משום “שלום בית” ⁴⁹.

וההתנגדות הזאת שבין שתי המטרות השונות גרמה אמנם גם פה נזק רב, הביאה ערבוביא בחיי הבית והיתה למכשול על דרך התפתחותו, אבל למרות כל זאת, אי אפשר להכחיש, כי לפי תכוּנתה צריכה היתה ההתנגדות להיות כאן פחותה וחלושה הרבה מבביה“ס לבנים, באשר יחסר לה כאן היסוד העיקרי, שבביה”ס לבנים אינו נותן מקום לפשרה: ההכרח המוחלט להכשיר את הילדים בביה“ס למלחמת קיומם בעתיד. ועל כן נראה באמת, כי בביה”ס הזה אין חכי“ח מקפידה כל כך על שמירת פקודותיה, והמנהלת יכולה להרשות לעצמה שנויים שונים, לתועלת הלמודים העברים, שהוַעד בפריז אמנם אינו מסכים להם, אבל לא ימחה בידה בחָזקה. ומתוך כך אני מאמין, כי אִלו היה ביה”ס הזה נברא יחידי, אִלו נוסד מראש לא כסניף לביה“ס לבנים, כי אם כמוסד בפני עצמו, ומיסדיו היו צריכים לדאוג רק לו ולהגן רק עליו בלבד, – לא היתה השתתפות חכי”ח מזיקה הרבה ולא היה קשה להם להמיסדים להעמיד על דעתם בכל הדברים ולהביא גם את חכי“ח לידי הכרה, שהחנוך הלאומי הזה אין בו “סכנה” מרובה לחיי הבנות בעתיד, אשר סוף סוף לא מיגיע כפיהן עתידות הן להתפרנס. אבל מפני שהיה הבית הזה קשור תמיד במחשבה לביה”ס לבנים, החשוב ממנו, לכן נלקה אף הוא בשביל חברו ואת חָליוֹ הוא נשׂא. כשהעירו דרכי הלמוד בביה“ס לבנים התנגדות חכי”ח בכל תוקף, מסבּות המונחות באמת בטבע הענין, התפשטה ההתנגדות מאליה גם על הבית השני במדה שלא היתה מחויבת כלל מעצם תכוּנתו. וכשיצאו מגיני הרוח העברי להציל אותו מידי “אויבתו” זאת, לא הבחינו גם הם בין שני הבתים והשתדלו להצדיק שיטת חנוכם בשניהם יחד, ומפני כן לא הצליחו להראות צדקתם אף בזה שיש לו באמת זכות הקיום. מורים טובים כי חסרו לשני הבתים, השתדלו קודם כל למלאות החסרון בביה“ס לבנים, בעוד שביה”ס לבנות הוצרך להסתפק במה שהמציא לו המקרה. ואין צריך לאמור, כי הדחק החמרי, שהורגש תמיד בקופת “ועד בה”ס“, נראתה פעולתו ביחוד בביה”ס לבנות. שם, בביה“ס לבנים, נמצא לפחות נדיב אחד אשר הספיק לו מדי שנה בשנה כשליש מצרכיו, ופה – מלבד תמיכת חו”צ וחכי“ח, המשותפת לשני הבתים – צריכים היו לצפּות רק לאותם “ח”י גדולים” של חתנים ומחותנים, שיבואו בדרך רחוקה, אחר שיכריזו עליהם תחלה באזני כל ישׂראל. – קשר מוחשי אמנם לא היה בין שני הבתים ואיננו גם עתה. בראשית הוָסדם נמנו מטעם חכי“ח מנהל לזה ומנהל לזה, ששניהם עומדים ברשות עצמם; כל אחד מנהל ביתו לבדו, מבלי שיהיה מחויב לכוין מעשׂיו למה שנעשׂה בבית האחר, וכל אחד נותן דין וחשבון לבדו על מעשׂיו לפני חכי”ח. אבל מפני ששני הבתים יצאו ממקורו של רעיון אחד והתפרנסו ביחד מהכנסות משותפות ועל ידי ועד אחד, שעמד בראש שניהם כמשגיח עליון, – לכן היו שניהם בהכרח קשורים זה לזה בציור המחשבה, ואי אפשר היה לביה“ס לבנות, הנחשב כטפל לחברו, להשתחרר לגמרי מהשפעתו של זה ולבלתי היות סובל ונפעל ממהלך חייו וקורותיו של אחיו “הבכור”. ודבר זה הוא בעיני הסבּה הראשית, מפני מה לא נראתה עד כה ברכה רבה גם בפעולתו של ביה”ס לבנות, עם היות דרכו לפניו יותר בטוחה וישרה, והנהגתו מסורה בידי מנהלת הקרובה ברוחה יותר לבעלי המטרה הלאומית ומסוגלת איפוא יותר להביאהו לידי השלמוּת האפשרית: “כתואמי-סיאַם” היו שני הבתים האלה כל הימים, וקלקול הדמים בגופו של אחד פעל לרעה גם על השני.

ובזה אמנם גליתי כבר עיקר מחשבתי על הבית הזה ויכלתי לבאר מעתה את התולדות המעשׂיות שהוצאתי מתוכה, בנוגע לקיומו של הבית בעתיד, ולהגיע כה לסופו של מאמר זה, שכבר ארך יותר מדי. אבל שלמוּת הענין דורשת להתעכב עוד רגעים אחדים, בשביל להסתכל בפנים הבית ולהקיף בסקירה כללית את כל אשר בו.

                                                                                                  - - -

הסדרים בביה“ס לבנות והיחס שבין המנַהלת והמורים – טובים יותר מבביה”ס לבנים. פה אין אותה הערבוביא בכניסת התלמידות והעברתן ממחלקה למחלקה, והמורים אין להם מקום להתאונן על הפסד הלמודים מסבּות חיצוניות כאלה. בכלל נראה כאן יותר רוח של אחדוּת ורצון משותף לכל העובדים בבית, לעזור זה לזה בהנהגתו בדרך טובה. כמנהל ביה"ס לבנים, כן גם המנהלת פה אינה מחויבת אמנם להוָעץ עם המורים ולשית לבה לדרישותיהם, אבל היא עושׂה כן על הרוב מרצונה הטוב, לתועלת התקדמותם של הלמודים.

שנות הלמוד היו עד כה גם פה חמש, אבל מספר המחלקות – שבע. כי בין בנות השנה הראשונה נמצאו גדולות. שלמדו כבר מעט בבית ספר של נכרים, והן נבדלו מן הקטנות למחלקה מיוחדת (מחלקה ז'), כדי שיוכלו שתי הכתּות ללמוד כל אחת על פי דרכה, ולא יבלבלו זו את זו. וכן בנות השנה השלישית נחלקו לשתים (מחלקה ג' וד'), לפי שנותיהן וכשרונותיהן, כדי שהגדולות והטובות שבהן יוכלו להוסיף דעת ולהגיע במשך השנה להכנה מַספּקת בשביל להכּנס אח“כ ישר אל המחלקה הראשונה, שנועדה לבנות השנה החמישית; באופן שבסוף השנה צריכה היתה מחלקה ד' לעבור למחלקה ב‘, ומחלקה ג’ (ביחד עם מחלקה ב') – למחלקה א'. הסדר הזר הזה סבּתו היא אותו החוק השולט בבתי הספר של חכי”ח, שלא תהי המחלקה פחותה מכ"ה תלמידים, ולכן התחכּמה המנהלת להכין תלמידות למחלקה העליונה מבנות השנה הרביעית והשלישית יחד, כדי שתהיה בטוחה תמיד, שלא תסגר המחלקה העליונה מפני חסרון המספר הדרוש.

מספר התלמידות היה ביאנואר 1900: במחלקה א' – 37, ב' – 28, ג' – 27, ד' – 29, ה' – 52, ו' – 58, ז' – 16. ס“ה – 247, מהן בחנם – 204, ובשׂכר – 43 ⁵⁰. המספר הכללי גדול איפוא הרבה מזה של התלמידים בביה”ס לבנים, אבל הסבּה הראשית לזה היא לא בעצם הדבר, כי אם במה שבשביל הבנים נמצאים ביפו גם “חדרים” ובתי ת“ת, לאשכנזים לבד ולספרדים לבד, בעוד שבשביל חנוך הבנות אין לכל הקהלה שום בי”ס זולתי זה. גם היחס בין מספר התלמידות במחלקות השונות אינו דומה לזה שראינו בביה“ס לבנים. אבל גם מזה אין להוציא משפט לעצם הענין בנוגע ליציאת התלמידות מביה”ס אחר גמרן מחלקה זו או זו, מפני שיש, כמו שראינו, במחלקות שונות בנות שנה אחת, ובמחלקה אחת בנות שנות שונות. ואולם, לפי עדותה של המנהלת עצמה, רבּו היוצאות באמצע הלמודים מכל המחלקות, והיא מיחסת את החזיון הזה לשלש סבּות: ⁵¹ “א) ההורים יוצאים לגור למקום אחר. ב) ההורים יכולים, אבל אינם רוצים לשלם שׂכר למוד. ג) מחלות”. היא אינה חושבת איפוא את שתי הסבּות הראשיות שבהן תולה מנהל ביה“ס לבנים דבר יציאת התלמידים: עניוּת ההורים ומגרעות הפּרוֹגרמא. והדין עמה, לפי שבביה”ס לבנות אין שתי הסבּות האלה תופסות מקום הרבה. הפּרוֹגרמא העברית אינה גם בביה“ס לבנים אלא סבּה צדדית ליציאת התלמידים, וכל שכּן בביה”ס לבנות, שאין שאלת התועלת המעשׂית מכריחה את ההורים לבקש הרחבת למודים אחרים. וגם העניוּת, שהיא באמת מגרשת הרבה תלמידים מבית הספר לבנים, אין כוחה גדול לעשׂות כן גם בביה“ס לבנות, אחר כי הבנות, גם בצאתן מביה”ס, יושבות בבית הוריהן ואינן יוצאות לשוק להשׂתּכּר, ואין ההורים מפסידים איפוא בישיבתן בביה“ס, אדרבא, העניים ביותר מרויחים עוד במה שבנותיהן אוכלות סעודת הצהרים בבית התבשיל אשר על יד ביה”ס. – אבל גם הסבּות שמנתה המנהלת נראות לי בלתי מספיקות. עקירת-דירה דבר מקרי הוא, שאינו יכול לעשׂות רושם גדול. ושׂכר הלמוד, אע“פ שהוא גדול כאן מבביה”ס לבנים, אינו מונע בכל זאת את האבות האמידים מלשלוח בנותיהם לביה“ס, שהרי מספר המשלמים הוא גם פה, לפי ערך, כבביה”ס לבנים (קרוב לחוֹמש). נשארה אם כן רק הסבּה השלישית – המחלות. זו באמת תוּכל להחשב כסבּה ראשית, כי אמנם רבּו המחלות, ביחוד מחלות העינים, בין הבנות הרבה יותר מבין הבנים, כמו שיראה תיכף בהשקפה ראשונה כל הבא אל שני בתי הספר, וגם אחד מרופאי העיר, שאצלו על הרוב מתרפאים התלמידים והתלמידות, העיד על מציאת החזיון הזה, והוא מיחס אותו למה שהבנות שוקדות על למודיהן ומרבות בקריאה וכתיבה יותר מן הבנים. ובכל זאת אינני רואה, שמציאוּת המחלות, כשהיא לעצמה, תספיק לבאר דבר היציאה המוחלטת מביה“ס. הקדחת ומחלת-העינים – שתי המכות שאינן פוסקות מן הארץ – היו שם לחזיונות רגילים כל-כך, עד שאינן עושׂות עוד רושם מיוחד ואין המוּכּה בהן נחשב כחולה אלא כשנתחזקה המחלה עד למדרגה בלתי רגילה. גם בביה”ס לבנים רבּו החולים, אף כי לא במדה גדולה כל-כך, והם נעצרים בביתם איזו ימים, בעת תגבורת מחלתם, ואחרי כן הם שבים לביה“ס. ומדוע לא יעשׂו כן גם הבנות? לכן נראה לי, כי סבּת כל הסבּות היא פה אותה ההשקפה על חנוך הבנות שהזכרתי למעלה, כי בעוד שקשה על אדם מישׂראל, ואפילו עם הארץ, לבטל בנו מתלמוד תורה בלי סבּה מַספּקת, הנה אין הצורך בחנוך הבת מורגש עוד כראוי אפילו לתלמידי-חכמים, ועל כן די באיזו סבּה שתהיה, אם מחלה או מקרה אחר, בשביל להוציא את הבת לגמרי מביה”ס.

על דבר המצב המוסרי של התלמידות אין בביה“ס ידיעות מספיקות, כמו שאין ידיעות כאלה גם בביה”ס לבנים, כי גם פה, כמו שם, אין מתבוננים על הנהגת הילדוֹת מחוץ לבית הספר, אע"פ שהשמועה עוברת בעיר, כי לא כל התלמידות מתנהגות כהוגן וכי יש ויש במה להתבונן… המנהלת מחלקת את התלמידות, ביחס למצבן המוסרי, לשלש כתות, לפי מולדתן: אשכנזיות, ספרדיות ומערביות ⁵². וכך היא מתארת אותן:

המצב המוסרי של האשכנזיות טוב משל הספרדיות, אך אלה האחרונות על הרוב יותר “מחונכות” ויש בהן יותר משמעת וכבוד-גדולים. כשהן נכנסות לביה“ס בקטנותן פועל עליהן הבית פעולה טובה מאד וכוחו רב להקטין או להכחיד לגמרי השפעות אחרות שמחוץ לביה”ס. ילדות כאלה הן הכתּה היותר טובה והיותר נוחה למשמעת. אבל אם נכנסות כשהן גדולות – כבר קלטו אל קרבן השפעת החיים הסגורים של נשי הספרדים עם כל מגרעותיהן ושחיתותיהן. בנות י“ד וט”ו – הרי הן כבר כנשים גמורות, ואין ביה“ס מושך עוד את לבן. – האשכנזיות בחיצוניותן עושׂות רושם רע הרבה יותר מן הספרדיות. בתחלה אינן נכנעות לפני המורים, אינן מכבדות כל אַבטוֹריטט ואינן יודעות להתנהג בנימוס. אבל המגרעות הקטנות האלה, גם כשאינן עוברות אחרי כן, יוצא הפסדן בשׂכר מעלות פנימיות שיש בהן, בהאשכנזיות: אהבת הדעת, התעוררות הרוח, תמימוּת. ואולם גם מהן, הנכנסות בשנים מאוחרות כבר מביאות אתן את כל התכונות, הרעות והטובות, של ה”ספירה" הסובבת אותן.– והמערביות הן גסות יותר מן האחרות, כשרונותיהן בכלל גרועים יותר, ועל הרוב הן בעלות אמונות תפלות. ואולם בזה גם הספרדיות לא טובות מהן הרבה. את המערביות קשה יותר להרגיל לסדרים, אבל גם ביניהן יש ילדות טובות ופשוטות. להציב גבול מדויק בין הכתּות האלה לא יתּכן. פעמים רבות המגרעות והמעלות של האחת נמצאות גם בהאחרות."

מכל הכַרֶקטריסטיקא הזאת, הכתובה ב“זהירות” יתרה, לא השׂכּלנו איפוא הרבה, אבל היא מעידה למדי, כי ידיעה אמתית אין בענין זה גם למנהלת עצמה.

והלמודים אין להם גם בביה“ס הזה פּרוֹגרמא קבועה ומפורטת, ובכלל, שיטה אחת ומנהגים וספרים אחדים להם בשני הבתים, ורק בזה נבדל ביה”ס לבנות, כי בו רוב הלמודים פחותים בכמוּתם עוד יותר מבחברו, ואחדים מהם (תלמוד, היסטוריא כללית, לשון ערבית ועוד) חסרים לגמרי, מפני שחלק גדול מן הזמן מוקדש ללמוּד מלאכות.

ואלו הם הלמודים בכל המחלקות כפי שנהגו בשנה שעברה:

למודים עברים: א) לשון וספר (דבּוּר, קריאה, כתיבה ודקדוק). ב) תנ“ך (מן התורה –בראשית ושמות; מנביאים ראשונים – יהושע שופטים ושמואל; מנביאים אחרונים – ישעיהו וירמיהו). ג) תולדות ישׂראל (מחורבן ראשון עד שני). למוד הלשון מתחיל, כמובן, מן השנה הראשונה, תנ”ך – מן השלישית, ותולדות ישׂראל – רק בשנה האחרונה. והזמן המיוחד לכל הלמודים העברים יחד הוא: במחלקה ז' – 15 שעות בשבוע ⁵³, ו' – 15, ה' – 14, ד' – 8, ג' – 9, ב' – 7, א' – 9. כלומר בשנה ראשונה ושניה – כשלש שעות ביום, ומכאן ואילך – פחות משתי שעות.

ה“מדעים” בעברית הם – חשבון וגיאוגרפיא. חשבון מתחילים מן השנה הראשונה (מחלקה ז'), וגיאוגרפיא – מן השלישית. הזמן המוקדש לשניהם יחד במחלקות השונות – הוא מן 3 עד 7 שעות בשבוע.

צרפתית מתחילים ללמד בשנה השניה – חוץ מן הכתּה הגדולה של השנה הראשונה (מחלקה ז'), שמַתחילה בלמוד זה מיד – ומקדישים לה מן 5 עד 7 שעות במחלקה. ובשלש המחלקות העליונות מלמדים גם ידיעת הטבע בצרפתית עוד שעה או שתים בשבוע.

יתר הזמן מוקדש רובו למלאת התפירה ומעט גם למלאכת הציור (dessin).

והנה אחר ההשקפה המפורטת שבאה למעלה על תוצאות הלמודים בביה“ס לבנים, אינני רואה צורך להאריך בזה שנית גם כאן. אם יַשוה הקורא את תוכן הלמודים וחלוקת הזמן פה ושם, יבוא בעצמו לידי הכרה, כי חסרון הידיעה שנמצא שם, אי אפשר שלא ימצא (וגם נמצא באמת) פה במדה עוד יותר מרובה, בהיות פה שעות הלמוד יותר מועטות וכמוּת הלמודים יותר קטנה, ועם זה גם חֶבר המורים פה, כמו שכבר רמזתי למעלה, גרוע הוא בכללו מזה של ביה”ס לבנים. ואולם בדבר אחד עולות התלמידות כאן על תלמידי ביה“ס לבנים. למרות מיעוט ידיעתן בתורת הלשון, למרות היותן נכשלות בשגיאות גסות, בדבּוּרן ובכתיבתן, יותר מן התלמידים, – הנה ניכר פה בכל זאת, הרבה יותר מבביה”ס לבנים, כי היתה העברית ללשונן העצמית של התלמידות, שבה הן חושבות מחשבותיהן והיא הבסיס לעולמן הרוחני. לעינַי קרה פעמים רבות, שבשעת למוד השעור הצרפתי, כשנשאלה אחת התלמידות בצרפתית, התחילה להשיב בעברית, בהמָשכה אחר הרגלה ולשונה הפנימית, עד שהוצרכו להזכיר לה, כי בשעה זו עליה להשיב בצרפתית. וכן ראיתי לא אחת, שהשגיאות שנכשלו בהן התלמידות בצרפתית היה מקורן בעברית, כלומר שדבּרו או כתבו פרַזא צרפתית על פי חוקיה ושמושה של העברית, וזה לנו לאות, כי תרגמו לעצמן את הדברים במחשבתן מעברית. חזיונות כלאה, שלא ראיתי דוגמתם בביה“ס לבנים, מראים בבירור, כי השמוש בלשון עברית היה פה באמת כטבע שני ואינו עוד דבר מלאכותי הנעשׂה כמצוַת אנשים מלומדה. ומאחר כי אי אפשר לתלות את הדבר הזה בתנאים חיצוניים נאותים, שהרי אלו, כמו שראינו, גרועים פה יותר מבביה”ס לבנים, כן ביחס לזמן הלמודים וכמוּתם וכן ביחס לכשרון המורים וידיעותיהם, – תוכל איפוא להיות הסבּה רק זאת, שהבנות עצמן, באין דאגת העתיד לנגד עיניהן תמיד ואינן מבקשות חשבונות של תועלת, פתוח לבן יותר להרוּח העברי של ביה“ס ומוכשרות הן יותר לקלטו ולחיות בו. ומפני זה הנני חושב, כי אִלו היו ראשי ביה”ס שׂמים לבם להתלמידות גם אחר עזבן את הבית, להוסיף חזּוק מזמן לזמן, על ידי קריאות ושׂיחות ועצות טובות, לאותם הרעיונות, הרגשות והנטיות שנתעוררו בהן בביה“ס כדי שלא יחלש כוחם בעודם רכים, מאין מעורר ותומך, – היה הבית הזה רואה ברכה בעמלו גם עתה, למרות כל מגרעותיו ודלוּת מצבו עד כה. אבל גם פה חושבים ראשי ביה”ס, כחבריהם בבי“ס לבנים, שיוצאים ידי חובתם בעבודתם בפנים הבית, וכשהתלמידות נפרדות ממנו, נפסק הקשר, ואין איש יודע את חייהן ומעשׂיהן, ואין שואל ואין דורש לשלום “הרוח העברי” אשר נטעו בקרבן. בין תלמידות המחלקה העליונה נמצאו בשנה שעברה אחדות – כמדומה לי, עשׂר – שכבר גמרו למודן וצריכות היו לעזוב את הבית עוד בשנה שלפני זו, אבל חבּתן לביה”ס ותשוקתן להוסיף דעת עצרו אותן בו עוד שנה יתרה, ומלבד שעות הלמוד הקבועות, שבהן היו חוזרות על למודן ביחד עם שאר התלמידות, הוסיף להן אחד המורים שעה יתרה בכל יום, להשלים ידיעתן בעברית, צרפתית והיסטוריא. רוב הנערות האלה עושׂות רושם טוב מאד, הן עוסקות בלמודיהן בנפש חפצה ובטוב-לב, ולא נראה עליהן אותו ענן של עצבון ודאגה, הרובץ על פניהם של התלמידים הגדולים, שראינו אותם בביה“ס לבנים יושבים גם הם שנה יתרה ומתאוננים על גורלם. אפשר אם כן, שיש עוד כמוֹתן בין חברותיהן, אלא שלא כולן יש להן יכולת לישב כל היום בביה”ס, כדי להחָשב כתלמידות ולזכּוֹת בשביל זה באותה השעה היתרה. אבל אִלו היתה השעה הזאת, או שעה אחרת, מיוחדת לא לתלמידות בלבד, כי אם לכל החפצות להשתלם בלמודים, היו אולי עוד רבות מהן באות ולומדות, והגרעין הבריא, החי עוד בלבן, היה משתמר על ידי זה, שלא ייבש ויבּוֹל מחסרון השגחה מעוּלה.

ואולם אין מגמתי בזה ללמד חובה על ראשי הבית. אם בביה“ס לבנים יכלנו לתלות את הקלקלה הזאת במעוּט האמצעים החמריים וצמצום פרנסתם של המורים, כל שכּן בבית הזה, שהכנסתו מועטת עוד יותר, בעוד שצרכיו מרובים יותר, מפני רבוי התלמידות והמחלקות, והוא מוכרח לעשׂות “אֵיקוֹנומיא” על חשבון המורים והמורות. בשנת 1899 עלתה ההוצאה לסך 10,203.45 פרנק, ובזה שׂכר המנהלת, המורים, והמורות – 7510 פרנק, כלומר כשמונה מאות פרנק פחות מבביה”ס לבנים, אע“פ ששם מספר כולם ששה, ופה – שמונה. ההכנסה היתה בשנה ההיא – 9,827.67 פרנק, ובזה תמיכת חו”צ (מאת הועד ונדבות פרטיות) – 5,550 פרנק, תמיכת חכי“ח – 3,040 פרנק, והשאר משׂכר למוד ועוד הכנסות ותמיכות קטנות. מן המספרים האלה אנו למדים, כי חכי”ח ראתה את הדבר הפשוט הזה, שבית הספר הגדול מחברו במספר המחלקות ותלמידיהן צריך גם להוצאות יותר מרובות, ונתרצתה לתת לביה“ס לבנות תמיכה יותר גדולה. אבל חו”צ אינם מחַשבים חשבונות “פשוטים” כאלה ומַרבים ליתן לא לזה שצריך יותר, אלא לזה ששוה יותר על פי שומתם הרוחנית, ועל כן, בעת שבית הספר לבנים קבּל בשנה ההיא מחו“צ (ביחד עם תמיכת ה' וויסוצקי) כתשעת אלפים פר', לא קבּל ביה”ס לבנות אפילו ששת אלפים, וגם זה בא רובו מקופת הועד שבאוֹדיסא, שלא יכול לאטום אזנו משמוע צעקת המנהלת ולעצום עיניו מראות בחרפת הבית, בהסגרו בלא יומו, ובעל כרחו נתן בכל עת שבקשו, ויותר ממה שקצב – הכל כמו שראינו למעלה בביה"ס לבנים.

וכה באה הקריסיס גם לביה"ס לבנות בשנה שעברה, בסבּת מעוט ההכנסה התמידית והתבטלות הועד האחראי לשני הבתים, – ושאלת הכלכלה והאחריות דרשה גם פה תשובה גמורה וחלוטה.

                                                                                                  - - -

והנה רבים מן הקוראים יודעים כבר בודאי מתוך המַחבּרת שהוציא הועד ע“ד ה”בקורת“, כי גם הנהגתו של בית הספר לבנות יעצתי אמנם להניח בידי חכי”ח ולהטיל עליה כלכלתו ואחריותו, אבל לא שנתפטר ממנו לגמרי וניתן לה לעשׂות בו מה שלבה חפץ, כמו שהצעתי בנוגע לביה“ס לבנים, אלא שנבוא עמה לידי הסכמה על היסודות האלה: אנו מתחַיבים לתת מעתה לבית הזה תמיכה תמידית יותר גדולה מאשר עד כה, והיא מקבּלת עליה בשׂכר זה שלשה דברים: א) שתקָבע פּרוֹגרמא ברורה ומפורשת היטב לכל למודי הבית, אשר תחובר על ידי אנשים מומחים משלה ומשלנו, והלמודים העברים יהיו בה לעיקר. ב) שהמורה הראשי לעברית יחָשב כסגן המנהלת וישתתף עמה בהנהגת הבית. ג) שהמנהלת והמורים יתמַנו בהסכמתנו ולא יתחלפו בלי רשותנו. – והנני חושב כי אחר כל האמור עד כה, לא תהיה עוד הצעה זו זרה ביותר בעיני הקוראים, ולא ישאלו עוד, מה נשתנה הבית הזה, שחסתי עליו יותר מעל ביה”ס לבנים. כי שם המכשול נמצא בגופו של דבר, בעצם תנאי קיומו של הבית, ואי אפשר למצוא לו תקנה, שישׂיג את מטרתו הלאומית, אלא אם כן ישתנו תנאי החיים – דבר שלא בנו הוא תלוי. אבל פה אין לפנינו אלא מכשולים מקריים וחיצוניים, שלא קשה ביותר להסירם מעט מעט, ועל כן אין לנו רשות לסתום בקלות-יתר מקור חיים כזה ללשוננו ולהחנוך הלאומי, אשר אף כי ראשיתו מצער, יש תקוה לאחריתו.

גם בחיי איש פרטי וגם בחיי הצבור אנו רואים לפעמים, כי מה שנחשב לעיקר בתחלתה של איזו פעולה, אינו יכול לעמוד אחרי כן בפני הנסיון, ומה שנעשׂה מתּחלה רק כמו במקרה, “אגב אורחא”, נראית בו אחרי כן תועלת יותר מרובה, עד שהוא ממלא מקומו של אותו “עיקר”, שנכזבה התוחלת ממנו. וכדבר הזה קרַני ביחוסי אֶל שני בתי הספר שביפו. ככל שאר מחבּבי הבית האלה, היה גם בעיני תמיד ביה“ס לבנים העיקר, וביה”ס לבנות רק כטפל לו. אבל כשבאתי עתה לא“י והכּרתי את המצב לאמתו, הוכרחתי לשנות השקפתי על זה מן הקצה אל הקצה ולתת היתרון בכּל לחנוך הבנות. בשבתי ביפו נתברר לי יתרון חנוך הבנות מצד אפשרותו, כי בעוד שחנוך הבנים בערים פוגש במעצורים שאין ביכלתנו להסירם, אין מעצור לפנינו לחנך שם את הבנות ברוחנו. ובעברי במושבות הכרתי גם את היתרון אשר לחנוך הבנות מצד תועלתו, בתור אמצעי להשׂגת מטרתנו. שקר הידיעות, הממלאות כה”ע שלנו, על דבר תחית לשון עברית במושבות. אין אף מושבה אחת שאפשר יהיה לאמור עליה, כי שם העברית היא השׂפה הרגילה על לשון הגדולים ובה ידבּרו הילדים מראשית הוָלדם. רק בבתי המורים לבדם נראה החזיון הזה בל מלואו, לפי שהם פנויים לביתם יותר ותחית השׂפה היא כל חיי רוחם, ועם זה גם נשותיהם על הרוב מדברות עברית ועוזרות לבעליהן בחנוך בניהם בדרך זה. אבל האכרים, אף אלו שיודעים לשון עברית ושואפים לתחיתה, הרי כל היום טרודים הם בעבודתם בשׂדה, ובבית נשארים הילדים עם האם, המדבּרת אתם בלשון אחרת. ולכן לא יפּלא, כי בכל המושבות עדיין הזרגון שולט בכל תקפו, ובכל אשר הטיתי אוזן לשׂיחות הילדים בבתים וברחובות, שמעתי על הרוב רק צלצול הלשון הזאת, כבאחת מערי התחום, וכל עמל המורים להכחידו ולטעת תחתיו את העברית – לא ישׂא פרי כמעט מחוץ לכתלי בית-הספר, בהיות לשון האם נצבת לשׂטן זה. רק בית-אכר אחד ידעתי באחת המושבות (רחובות), שלשון עברית שׂוררת בו לבדה והיא גם לשונם הטבעית של הילדים מיום החלם לדבּר, – ובבית הזה האשה היא היודעת ומחבבת את לשוננו, בעוד שהבעל לא רבּה ידיעתו בה, ואם לא אשגה, קנה לו גם את המעט אשר ידע רק אחר שנשׂא את האשה הזאת.

על יסוד החזיונות האלה ודומיהם מוכרח הייתי לבוא לידי “שנוי הערכין” בנדון זה, ואם ישאלוני מעתה: הבנים והבנות – מי מהם קודם לחנוך לאומי? אשיב: שניהם כאחד מה טובים, אבל כשהכוחות מועטים ובלתי מספיקים זה לזה – הבנות קודמות.

ומפני זה לא יכלתי להשלים עם הרעיון, שגם ביה“ס לבנות ימָסר לידי חכי”ח, ולא יהיה בו זכר עוד לחנוך הלאומי שבשבילו נוצר. ואמנם לא אכחד, כי הרבה נלחמתי ב“יצרי”, אשר השיאני להשתדל לפני ועד חו“צ, שיוציא לגמרי את הבית הזה מידי חכי”ח ויקבל כל אחריותו והנהגתו על עצמו. והדבר הזה לא היה דורש קרבנות גדולים ביותר, אִלו נמצאו האנשים הדרושים, לנהל את הבית כהוגן ולהורות בו מה שראוי לו ועל פי השיטה הראויה לו, בהסכם אל המטרה. כי מה מטרתנו דורשת מחנוך הבנות? לא שיהיו – נאמר בלשון חכי“ח – “מלומדות” ביותר, אלא שיהיו אמהות עבריות משׂכּילוֹת, שיחפצו לחנך בניהן בדרך הרצויה לנו ושידעו איך להוציא חפצן אל הפועל. ולדבר הזה די שילמדו אותן לדבּר ולכתוב כן בעברית ויתנו להן מושׂג כללי ובהיר מספרותנו ודברי ימינו, ועם זה גם ראשי פרקים ממדעים כללים המועילים להתפּתחות הרוח בכלל, במדה הראויה לאם בישראל מהמון העם. ולשון צרפתית למה להן? בכל אופן די שילמדוה רק במחלקות העליונות ובשעור מועט, שידעו התלמידות לדבּר בה בשעת הדחק איזו פרַזות נחוצות. ולפרוֹגרמא מוגבלת כזו – אף אם נוסיף מלאכת התפירה – יספיק זמן של חמש או שש שנים. העיקר הוא, שיבינו המורים איך ללמד את המעט הזה, בשביל לעשׂותו כגרעין הטמון באדמה, שהוא צומח וגדל אח”כ מאליו, ולא יחדלו עם זה מלהשגיח על הצמח הרך גם אחר שיצא מתחת ידם. ואם נחַשב הוצאות בית ספר קטן כזה במדה בינונית, יעלו עד לט"ו אלף פרנק בקירוב. קרבן כזה ראוי היה להביא לנסיון חדש, שלא נעשׂה כמוהו מיום גְלוֹת ישׂראל מארצו: לזיין מחנה של נשים עבריות ולשלחן לפנינו אל המערכה, שיהיו הן נלחמות בעד קיום עמנו, רוחו ולשונו…

אבל, בכל נטיתי הפנימית להרעיון הזה ותשוקתי לראותו יוצא לפעולה, כבשתי את יצרי ולא נסיתי להציעהו לפני הועד. וזה לא מפני המצוה, “שלא לאמור דבר שלא נשמע”. אפשר היה אמנם לראות מראש, כי באמת יהיה הרעיון הזה – לתת היתרון לביה“ס לבנות – אחד מאותם הדברים. אבל מפני זה בלבד לא הייתי צופן מחשבתי בלבי, כמו שלא צפנתי בלבי מחשבות אחרות המתנגדות להשקפות חביבות על הקהל: השומע ישמע והחדל יחדל. אלא שבאמת הייתי גם אני בעצמי מסופק בדבר אם לא אגרום רעה בזה לקיום הבית והתפתחותו, תחת חפצי להיטיב. נסיון של הרבה שנים למדני להכיר את המרחק שבין מחשבה טובה למעשׂה ולבכּר מפני זה את הזהירות על הזריזות. במכאובים גדולים עלה לי הנסיון הזה ולא אוּכל להתעלם ממנו, ביחוד לעת כזאת, שכּל יום ויום מוסיף לו חזוּק… נקל לצייר לנו במחשבה: על יסודות כאלה וכאלה נבנה את הבית, וסדרים כאלה וכאלה נביא בהנהגתו, ואנשים כאלה וכאלה נעמיד עליו לעבדו ולשמרו, – אך כשיגיע הדבר לידי מעשה, יבואו תחלה ראובן ושמעון ויחוו דעתם בשם “טובי חו”צ”, ולוי ויהודה יענו אף הם חלקם בשם “כל העם”, ואלו ואלו יעשׂו רושם, ומעט מעט תשתנה צורת המחשבה בהתגשמה במעשׂה, עד כי לא נכיר מראֶהָ עוד. כי על כן אמרתי לנפשי: “בעידן ריתחא”, שכּל הישוב בצרה גדולה הוא וכל הלבבות נבוכים ומבולבלים, מוטב שישָאר הבית לע“ע בידי חכי”ח, על פי תנאים שאפשר לו להחנוך הלאומי להתקיים בהם, מאשר נוציאהו לרשות הרבים, להיות תלוי בדעת אותו הקהל המתנועע לכל רוח, אשר עד כה לא ראינו עוד שיוציא מתחת ידו איזה דבר מתוקן כל שהוא… והקוראים, אשר שׂמו לבם לכל האמור למעלה, אפשר שיסכימו לי, כי בשלשלת התנאים הנזכרים, שעל פיהם יעצתי להשאיר את הבית בידי חכי“ח, הוסרו התקלות העיקריות שיוכלו לצאת מתוך השותפות הזאת. כבר ידענו, כמה גדולה השפעתו של המנהל בבתי הספר של חכי”ח, והשפעתם של המורים הרי אינה צריכה לראיות. אם יהיו איפוא המנהל והמורים (או המנהלת והמורות) אנשים שתבוא הסכמתנו עליהם, ועם זה ישתתף גם המורה העברי הראשי בהנהגת הבית, ולא יהיה המנהל דן יחידי, והלמודים יהיו קבועים לכל פרטיהם על פי פּרוגרמא שתהיה דעתנו נוחה הימנה – הרי כאן עיקרי הדברים הנחוצים להתפתחות הבית לפי רוחנו, ואינני רואה הפסד מרובה במה ששם חכי"ח יקָרא עליו ויהי לו כתריס בפני הפורעניות של כל מיני בעלי דעה ויועצי-פלא מתוך קהלנו.

אם היתה חכי"ח מקבלת את התנאים האלה?

כמדומה לי – הן, אִלו הציעו אותם לפניה בשביל ביה"ס לבנות לבדו. כי, כמו שכבר הטעמתי פעמים רבות, פה אין הנגוד שבינה ובינינו פנימי ועצמי; אנו אין אנו תופסים כאן מרובה, והיא אינה יכולה לראות כאן בדרישותינו נזק מוחשי לדרישות החיים; ואם היו מבררים לה הכל כראוי, היתה מוכרחת להודות, כי סוף סוף יותר טוב, שבנות יפו ידברו עברית ויקראו ספרים עברים, מאשר ידבּרו זרגוֹן ויקראו ספרים שאינם נאותים כלל למצבן ואין להם שום יחס לחייהן הקשים בבית בעליהן האוּמנים או הפועלים.

אבל כידוע, קבּל הועד את הצעתי רק בשנוי קטן: תחת ביה“ס לבנות לבדו, קצב את התמיכה והתנה את התנאים לשני הבתים יחדו, ועל ידי זה נעשׂה ה”הן" שלו – “לאו”. כי זה אפשר היה לראות מראש, שבביה“ס לבנים לא תקבל חכי”ח לעולם תנאים כאלו, המגבירים את המטרה האידיאלית על החמרית, ולא תמכור גורל הילדים בכסף, אף אם נבטיח לה תמיכה שבעתים. ואמנם לא קבּלה חכי“ח את התנאים וגם לא הוצרכה לקבּלם. כי נפל פחד הקהל על הועד ומיראתו הגדולה, פן לא יוכל הוא עצמו לפתוח בתי הספר בראשית השנה וישארו חלילה סגורים עוד זמן-מה – מסר את שניהם לחכי”ח ותמיכה קצב לשניהם, ועל התנאים ותּר בשניהם – לשנה אחת… עתה אחר כל הפשרות והוַתּרנוּת, אי אפשר יהיה עוד, ככלות השנה, להתחיל מו“מ חדש עם חכי”ח על יסוד התנאים ההם; עתה אך שלשה דרכים לפנינו: אם לעזוב לה לגמרי את שני הבתים, או להוציא מידה לגמרי את שניהם, או להמשיך את “השנה האחת” עד לבלי גבול. יֶשנה עוד אמנם גם דרך רביעית: לעזוב לה את ביה“ס לבנים וליקח לנו ביה”ס לבנות. אבל מובטחני בקהלנו, שלא יתן לעשׂות דבר “זר ומשונה” כזה, לברוא “עולם הפוך”. ומאחר כי להנהגת שני הבתים יחסרו לנו הכוחות הדרושים ולעזיבתם המוחלטת תחסר לנו ה“גבוּרה” הדרושה – הנה קרוב להאמין, כי הפשרה הזמנית של השנה הזאת תתקיים גם לעתיד ותהיה מעֵין אותם "החוקים הזמניים שאין קצבה לשנותיהם. ⁵⁴

אך – יהיה אשר יהיה! אם כה או כה, “בית הספר שביפו”, אשר ראינו בחזון, איננו, ואלה הבתים האומללים, העוברים עתה מיד ליד, ככדור-השׂחוק, – מה הם בהוה ומה תקוָתם לעתיד, כי נרעיש עליהם את העולם? ואם בכל זאת הרשיתי לי להרבות דברים באזני הקהל על כל אדותם, כאשר לא הרביתי מעודי גם על ענינים יותר גדולים, הנה לא למענם עשׂיתי זאת, כי אם למען החלום היפה אשר לא בא, למען התקוה הנעימה אשר נכזבה, והיו הדברים האלה להם למצבת עולם, וידע גם הדור הבא אחרינו את אשר חלמנו ואת אשר קוינו.