© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מהמושבה לארגון הפועלים החקלאים    🔗

את, מכוש, טוריה וקלשון, התלכדו בסערה!

ונדליקה שוב את האדמה בלהבה ירוקה.

פועל חקלאי אני מיומי הראשון בארץ – מטעים הוא בקול רך ושליו, עשרות בשנים עדרתי בטוריה, טיפלתי בעצים ובשתילים, בהרכבה ובגיזום ובשאר עבודות הפרדס.

אני מסתכל באדם היושב מולי – בעינים הבהירות, בכתפים הרחבות, השתות קמעא, בידים הכבדות, הגרומות, המוצקות – והוגה בלבי: הרי הייחוס החדש, השרשי של עם ישראל, של תנועת תחייתו, של ציבור הפועלים היהודי. עסקנים, סופרים, אנשי רוח לא חסרו לעמנו בכל הדורות, אך פועל חקלאי – שאני. ואמרתי: ראוייה פרשת חיים זו לספר עליה.

– ספר לי בצמצום קורות חייך! – פונה אני אל יעקב רייך.

בעיירת יהודים דחוייה במזרחה של גליציה עמדה ערישת הולדתו. אבא סוחר זעיר, מאדוקי החסידים, אך הבן נושא נפשו לאפקים אחרים.

ובן י"ז נחלץ הוא להכשרת החלוצים הנודעת נאַדווֹרנאַ, שכינוייה “ארץ ישראל הקטנה” ורבים כאן, בארץ, חניכיה. “בקיבוץ – מעיר הוא – מילאתי תפקידי הצבורי הראשון: סדרן עבודה”. ולא יצא זמן רב והוא עלה, ב-1928.

ההסתדרות – ביתו של יעקב רייך למן יומו הראשון בארץ, ועל העבודה בפרדס – קיומו. העבודה – בפרדסי מ. סמילנסקי ברחובות, בהתחרות מפרכת בפועלים הערבים. אבעבועות-מים פורחות בידים וכאבים פושטים בגוף הצעיר, הבריא (וביחוד בעונת העידור הגדול, הוא ה“חריש” הנעשה בטוריה בין שרות העצים).

הוא כובש עבודה וכובש עצמו לעבודה. והנה, מחליטה ההסתדרות על העלאת השכר כדי 20 גרוש ליום עבודה. נותן העבודה אינו נענה – והוא עוזב.

ומרחובות – לנס-ציונה. במרכזה של המושבה עומד צריף ובו י"ג מחוסרי עבודה, רווקים, כמותו – והוא מצטרף אליהם. קיומם על הצנון והבצל שהם מגדלים ליד הצריף, על לחם יבש ומים רתוחים. שתי סעודות ליום. זכה אחד ביום עבודה, הכניס שכרו לקופת הכלל. 4 גרושים ליום התקציב – ובכללו דמי גליון “דבר”, אותו קוראים בצוותא ומתווכחים…

האבטלה מנוונת, ואחר נסיון קצר של עבודה בתל-אביב, בתנאי ניצול מחפיר (בביח"ר לרהיטים מיסודו של קריניצי) הוא ממשיך נדודיו במושבות. מאורעות תרפ"ט פוקדים אותו באם המושבות. והוא כשאר הפועלים, בין הכובשים והמגינים כאחד.

ושבת אחת… ברגל בא לתל-אביב ל“עונג שבת” עם ביאליק ב“בית העם”, ושם נזדמן עם שנים מבני ביל“ו, בני גדרה, שהיו מנהלי עבודה במטע החדש והגדול של יהודי מקנדה, על שטח שנגאל זה מקרוב בשרון מאבו-קישק הנודע. היה הדבר בעיניו של יעקב רייך כמוצא שלל רב. עבודה קבועה! ולמחרתו הוא בא למקום, עוד חמישה פועלים עמו ושני אהלים – מתת מחלקת העליה של ההסתדרות. “נטינו אהלינו על גבעה חשופה, שהיא היום המושבה כפר הדר”, – אומר יעקב רייך, “והיה זה ה”נגב” של הימים ההם. שממה. וערבים עוינים. ובדידות. שנים של מצב בטחון חמור ומתוח. אחת לשבוע יוצאים למגדיאל, לסעוד ארוחה מבושלת… לימים בחר הגרעין הזה, שנתרחב במניין, ועד פועלים ואף קלט פועלים נוספים וגם קיבוצים חדשים (“בני דרור” – השוה“צ ו”ניצנים" – העובד הציוני) באו לסביבה. ישוב חדש קם על מפת הארץ."

– ספר לי על חייך האישיים, מלבד העבודה? מפציר אני בו.

– מלוא חיי מקופלים היו בעבודה ובהגנה בה נתמניתי מפקד החבל – מציין הוא. עם מאורעות 1936 החמיר המצב. ואני אז נתבעתי, אחר שנים של עבודת שכיר, לעסוק בהדרכה חקלאית ובקליטת עולים בישוב שגדל והלך. ובתוך כך מצאתי את זו שעתידה להיות רעייתי – בת למשפחת אושרוב, ממייסדי קסטינה, שנתיישבה בכאן לאחר שנחרבה באר-טוביה הישנה. פעילה היתה אז, אסתר, בהגנה. עתה היא אם לשלושת ילדינו. כן אף זאת: בעמל רב העליתי את אחי לארץ, והוא בין שמונת חללי מסמיה, עובדי חברת חשמל.

המושבה גדלה ועמה ציבור הפועלים, ומעתה (1943) משמש י. רייך מזכיר מועצת הפועלים, פעיל במחלקת העליה של הסתדרות ומכאן נלקח לאיגוד הארצי של הפועלים החקלאים השכירים, שהוא מזכירו.

– היש לך גם משק עזר חקלאי? – שואל אני.

– “זו היסטוריה” – עונה הוא. שכן בקרקע זכיתי אני (ואחרים) בתמורה… לחוב של שכר עבודה. הדבר עורר בשעתו ויכוחים עזים. אך ניצחה המגמה האומרת, כי חלקה זעירה בעבודה עצמית אך תסייע לביסוס הפועל ומשפחתו. סידרתי משתלה ונטעתי את העצים שלי, אחרי עשרות שנות עבודה בפרדסים לא לי".

החדר בו שוחחנו – דירתה של קרן הביטוח לפועלים חקלאיים – המה מרוב אדם. הם באים לכאן בענין תשלומי חופשה והבראה ומחלה והלוואות ושאר צורות עזרה. וי. נוסבאום, מנהלה רב הפעלים של הקרן מעיר:

– ביקרתי בארה“ב ובברה”מ – ולא מצאתי דרגה רמה כזאת של ארגון, וצורות כאלה של עזרה הדדית בקרב פועלים חקלאים שכירים ומאמצים לבצרם ולבססם ולזקוף קומתם.

– אך זו השכבה הרופפת הדחוקה ביותר במחנה העובדים – מוסיף י. רייך. ראשונים לאבטלה, לעונתיות בעבודה, לזעזועים.

– משכבות היסוד של הפרולטריון שלנו – מציין אני.

– אך המשיגים הם, הפועלים החקלאים של זמננו, את התלאות שעברו עלינו? לא. רבים מהם – החיים במדינת ישראל – אינם מעלים זאת על דעתם כלל, אינם מאמינים לנו. אינם מאמינים – מסיים י. רייך.

דל החדר – אך נימין חיות, חמות, רוטטות, נמתחות מכאן אל חמש רבבות של עובדי פרדס וכרם, סיקול וייעור – שכירי יום שתפארתם עצם קיומם.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.