© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

דברי תשובה במועצת ההסתדרות ל"ה, בפברואר 1937

הויכוח שנתקיים במועצה הוא הבירור הפומבי הראשון, לא רק בהסתדרות אלא גם בישוב, של מאורעות השנה האחרונה והשאלות הפוליטיות הכרוכות בהם. ויש לציין בסיפוק רב שרמת הויכוח בכללו הלמה את חומר השעה ורצינות הנדון. בבירור השתתפו באי-כוח מפלגות שונות, ואף-על-פי-כן נשמעו רק מעט דברי פולמוס מפלגתי שאינם לגופו של ענין.

 

קריאה לאיחוד ציוני-סוציאליסטי    🔗

אולם עם כל חשיבות הבירור המדיני נדמה לי שהדבר החשוב ביותר שנשמע בויכוח הוא ענין שאין לו לכאורה שייכות ישירה לשאלותינו הפוליטיות — וזהו דבר האיחוד שעמד עליו יערי בפתיחת דבריו. כאחד האנשים שהוטלה עליו בשנים האחרונות הנהלת הענינים הפוליטיים של התנועה ודאי שאין אני מזלזל בחשיבות הפרובלימות של אורינטציה בריטית וערבית, “ארגון משותף” וקוי פעולתנו המדינית, אוּלם אין לדעתי דבר חשוב יותר מכל הבחינות — ואפילו מבחינה מדינית חיצונית — מתגבורת כוחה הפנימי של התנועה וחישול אחדותה. בהריסת המחיצה הטפלה והמכשילה, המפרידה כיום בין מפלגת פועלי ארץ-ישראל לבין השומר הצעיר ובליכוד כל הכוחות החלוציים שבתוך מעמד-הפועלים במפלגה אחת, אני רואה מנוף מוסרי ופוליטי אשר לא יסולא בפז. ואני רוצה לומר ליערי ולכל חברי השוה“צ בלי כל עקיפין: אם דברי בועדה המלכותית, כפי שנתפרסמו ב”דבר“, ואם דברי מ. שרתוק על אלפיים הפועלים הערבים הקבועים, יש בידם להרוס את המחיצה ולהביא לידי איחוד בינינו ובין השוה”צ — הרי אני מוכן (ואני מאמין שכל המפלגה מוכנה) להתאחד מיד עם השוה“צ על יסוד הניסוחים כפי שניתנו על ידינו בועדה המלכותית, בלי להוסיף ובלי לגרוע מהם אף מלה, ובלי הביאורים הנוספים שהרציתי עליהם במועצה זו. ואני פונה בשאלה פשוטה וגלויה לחברי השוה”צ: המוכנים אתם להתאחד על יסוד ניסוח זה? אם אתם מוכנים — נדחה את הויכוח במועצה לישיבה שניה, ונכנס מיד מועצת איחוד, ללא כל דחיות ושהיות ¹

אני מצטער על התשובה הבלתי-ברורה של יערי שיש בה מעין רתיעה. שאלתי שאלה ברורה וישרה, ועל יסוד דבריו של יערי בפתיחת הויכוח חכיתי לתשובה חיובית ממין השאלה. צר לי שיערי לא ענה ב“הן” ברור, אולם אין אני מיואש מתשובה סתומה זו. הפתח לאיחוד לא נסתם, ונמשיך לדפוק על השער.

אנו עומדים זה כמה שנים בתביעת איחוד מאת השומר הצעיר, לא ראינו אף פעם כל הצדקה, לא מוסרית, לא רעיונית ולא מעשית, לפירוד זה. בשטח ההגשמה לא ראינו כל הבדלים. המעשה שאנו עושים בארץ, זה למעלה משלושים שנה בשטח הציוני, הישובי וההסתדרותי — הוא גם המעשה של השוה“צ. אין אף מקצוע אחד, ענף אחד במפעלנו הארגוני, ההתישבותי, החברתי והפוליטי שהשומר הצעיר מתכחש לו; אין אף פעולה אחת של השומר הצעיר — שאין בה מנחלת תנועתנו בכללה. חילוקי-דעות עיוניים קיימים לא רק בינינו ובין השוה”צ, אלא גם בינינו לבין עצמנו, בתוך המפלגה. אף פעם לא שאפנו, ואני מאמין אף פעם לא נשאף, להיות מפלגה טוטליטרית שאינה סובלת בתוכה אלא דעה אחת ודברים אחדים. ציבור-פועלים רב-מנין ובן-חורין במעשיו ומחשבותיו, מן הנמנע שלא יהיו בתוכו הפרשי-דעות עיוניים ומעשיים, והבירור החפשי והויכוח החברי, שאינו מסתלף מתוך קולקטיביות רעיונית מלאכותית המתבצרת במסגרת ארגונית נפרדת, יש בו ברכה רבה להבהרת הענינים ולמיצוי האמת. אנו מאוחדים בהכרת יעוּדנו ההיסטורי ובביצוע מפעל-ההגשמה המשותף לכולנו, ובתנועת השומר-הצעיר, כבתנועת כל הנוער החלוצי המגשים, שקמה בגולה במידה רבה מתוך הקרנת מפעל-העבודה בארץ, ראינו כל השנים עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. בכמה מחילוקי-הדעות שנתגלו בינינו ראינו רק אי-הבנה הדדית; בכמה מהם — ביטוי של חבלי-הגידול של השוה"צ; הקיום הנפרד כשהוא לעצמו נהפך למקור של ניגודים אידיאולוגיים, אמיתיים או מדומים.

המחיצות האלה המפרידות בינינו — מחיצות לא-טבעיות ולא-מוכרחות — הרעו כבר לא מעט לתנועתנו, וחוששני שגם השוה"צ שילם מחיר יקר בעד התבּדלוּתוֹ מאתנו. מאמין אני שהאיחוד בוא יבוא — אבל למה נחמיץ את השעה ונישא בהפסד המר של הפירוד עוד מי יודע כמה? היש לנו רשות לחכות? גם במערכה הפוליטית האיומה שאנו עומדים בה זה השנה השניה, היה האיחוד מוסיף לנו משנה-כוח.

בכל המאמצים הקשים שלנו בארץ — גם ההתישבותיים וגם הפוליטיים — אין לנו כל משען אלא בכוחנו הפנימי. אולם יש מצב אחד המחייב באופן מיוחד את האיחוד בשעה זו — וזהו מצבו של הנוער היהודי בגולה. על נוער זה עובר עכשיו משבר קשה. העליה הולכת ומצטמצמת — ואין יודע כמה זמן צמצום זה ימָשך. העליה היתה תקוות החיים האחת שפרנסה את הנוער בגולה במשך השנים האחרונות. ותקוה זו הולכת עכשיו ומתרופפת. יש מלגלגים אצלנו על “עלית-הסרטיפיקטים”, מזלזלים בערך הנוער החלוצי, באשר לא האידיאה אלא הסרטיפיקט מושך את לבו ומכניס אותו לשורות “החלוץ” וקיבוצי-ההכשרה. המלגלגים האלה שוכחים שהעליה היא בשביל הנוער היהודי ברוב ארצות הגולה שאלת-החיים פשוטה כמשמעה, גם מבחינה אישית, גם מבחינה לאומית וגם מבחינה סוציאלית. מה צפוי לנער ולנערה הנמקים בעיירה היהודית הדלה, הרעבה, הפרועה, הנדונה לכליה — בלא אפשרות עליה? מה צפוי לכל ארגוני-הנוער וקיבוצי-ההכשרה, גם אלה אשר לבם שלם בהחלט עם האידיאה — לאחר שאפשרויות העליה נתמעטו?

היה כאן ויכוח על אורינטציה אנגלית או ערבית. אולם המשענת האמיתית שלנו היא לא בהצהרת-בלפור ולא בפועל הערבי המאורגן — אלא בנוער היהודי. ולגורל נוער זה אני חרד בשעה קשה זו. אם לא נוכל לבוא עכשיו לנוער זה במלא כוחנו המוסרי, במלוא תחמשתנו הרעיונית, במלוא אחדותנו הנפשית, כשליחי חזון אחד ומגשימי מפעל-חיים משותף — נתחייב בנפש הנוער היהודי. כל מיני רוחות הרס והשמד, גם אדום וגם שחור, משתוללים עכשיו בגולה ומסתערים על נפשו של הנוער היהודי, ובלי עזרתנו הנאמנה לא יעמוד הנוער במלחמת-איתנים זו, והצלת הנוער תובעת מאתנו את האיחוד. לא רק הפורעים הערבים, לא רק האימפריאליזם הבריטי עושה בנו שמות — גם שׂטן-הפירוד המרקד בתוכנו עושה שמות בנוער היהודי בגולה. ההבדלים הרעיוניים הדקים שאין להם כל משקל בארץ — מפני כובד ערכו של המעשה המשותף — נהפכים בגולה להררי-הררים ותהומי-תהומות של סתירות וניגודים המבלבלים את הנוער, משחיתים את נפשו ומרעילים את היחסים בתוכו ובתוכנו. גם בשנים כתיקונן שילם הנוער היהודי בגולה מס כבד למעלה מכוחותיו למולך-הפירוד — בשעה קשה וטרופה זו אנו עלולים להפסיד את שארית הברכה שנשתמרה לנו עדיין מהימים הטובים. הצלת נפשו של הנוער בגולה מצוה עלינו את האיחוּד — ומיד, במהירות האפשרית.

אנו מצדנו לא נציג להשוה“צ כל תנאים. תביעתנו האחת היא — איחוד. השוה”צ אינו נתבע להיכנס למפלגת פועלי ארץ-ישראל והשוה"צ ודאי אינו רוצה שהמפלגה תיכנס לתוכו — אנו תובעים איחוד של שני הגופים; אם יש קשיים — ידע רצוננו המשותף לאיחוד להתגבר עליהם. איש מאתנו אינו צריך להתכחש לעצמו למען האיחוד, נתאחד כמו שהננו, כי כמו שהננו — אנו למעשה מאוחדים בחזון-העתיד ומאוחדים בגורל-חיים משותף. ואם יש ויכוחים רעיוניים בינינו — נמשיך את הויכוח במפלגה המאוחדת.

 

נמנע מדרכי פולמוס נפסדות    🔗

כחבר למפלגה המאוחדת העתידה, אני מבקש רשות להתוַכח בשתי השאלות שעוררו כאן שוב חברי השוה"צ: שאלת העבודה העברית וניסוח התוכן המדיני של הציונות.

אולם לפני הויכוח אני רוצה, עד כמה שאפשר, להרחיק את הניגודים המדומים שלעתים קרובות הם “מפוברקים” ע"י המתוַכח למען הקל על עצמו א המלאכה. במקום לדון על דעות הצד-שכנגד שלא קל לחלוק עליהן — מייחסים לו דעות נפסדות שלא עלו כלל על לבו, ואת “הדעות” האלה מוקיעים לדראון. בדפדפי בגליונות “השומר הצעיר” אני מוצא לפרקים מאמרים ורשימות המתוַכחים כביכול עם הדברים שהבעתי בעל-פה ובכתב — ועל-פי רוב איני מכיר את עצמי…

איני מניח שחברי השוה“צ מסלפים בזדון את דברי, — אולם מובטחני שבויכוח שבין חברי השוה”צ בינם לבין עצמם לא יפלו טעויות כאלה…

אציין רק דוגמא אחת שיש לה ענין לויכוח שהיה לנו במועצה. בחוברת 18 של השוה"צ (15.9.36) כותב הח' אל. פ. את הדברים האלה:

"בכינוס הראשון של באי-כוח הישוב שנתקיים בהתחלת הפורעניות יכול היה ציבור-הפועלים לשמוע מפי שליחו בתנועה הציונית דברי ביטול כלפי אפשרות של איזה-שהוא הסכם יהודי-ערבי במשך עשרות השנים הקרובות, וקביעת הברית היהודית-בריטית כאורינטציה ציונית-יחידה " (ההדגשות הן שלי). קראתי דברים אלה ונשתוממתי: הבינותי כי “השליח” המדובר עליו כאן זהו אני עבדכם, אולם הדעות המיוחסות לי בציטטה זו הן ההיפך ממחשבותי. כי גם בימי המאורעות המשכתי את הנסיונות לקראת הסכם יהודי-ערבי, ונלחמתי בעל-פה ובכתב נגד אלה שחושבים כי אין בתקופה זו כל סיכוי להסכם כזה, ואם בשעת המהומות כך, במשך עשרות השנים הקרובות — על אחת כמה וכמה.

ואם-כי כל הזמן אני מחזיק בצורך של קואופרציה יהודית-בריטית, וביחוד בתקופה זו, אין זו אורינטציה “יחידה” המוציאה מן הכלל חתירה לקראת קואופרציה יהודית-ערבית. וכל מי שיעיף עין על רשימותי שכינסתי בספר האחרון של “כנסת” בשם “במערכה”, ימצא כי דעותי בשאלות האורינטציה הפוליטית והקואופרציה היהודית-ערבית הן ההיפך הגמור לדעות שמייחס לי הח' אל. פ. ב“השומר הצעיר”. באותן הרשימות נתפרסמו גם דברי בכינוס הראשון של באי-כוח הישוב שנתקיים בהתחלת הפורענויות — שעליהם מסתמך אל. פ. ובהם נאמר: " אני חסיד של קואופרציה יהודית-ערבית, גם בשטח הפוליטי וגם בשטח הכלכלי, אבל תלות אינה קואופרציה" (“כנסת” עמוד 475). ואיזה צורך יש לח' אל. פ. לייחס לי שלילת כל סיכוי של הסכם יהודי-ערבי “במשך עשרות השנים הקרובות”?

גם בלי היותנו מאוחדים במפלגה אחת עלינו להתרחק מדרכי-פולמוס נפסדות כאלה, שאינן הולמות את הרמה התרבותית והמוסרית של תנועתנו, גם זו של המפלגה וגם זו של השוה"צ.

 

בעיית העבודה העברית במשק העברי    🔗

ובויכוחי עם השוה"צ בשאלת העבודה העברית אני רואה חובה לעצמי קודם-כל להגדיר בדיוק באיזו מידה שאלה זו שנויה במחלוקת בינינו.

מדבריהם של חברי השומר הצעיר אפשר להסיק כאילו תנועה זו מתנגדת בהחלט ובכל המקרים לתביעה של 100 אחוז עבודה עברית. אין זה נכון. השומר הצעיר דורש כמונו במקרים ידועים 100 אחוז עבודה עברית. בנידון זה נאמנים עלי דבריו של הח' אל. פ. אמנם לא תמיד אפשר לסמוך על “דיוקן” של אל. פ. כשהוא בא לקבוע את עמדת השוה"צ, ואל. פ. מודיע בפירוש (חוברת 12 של “השומר הצעיר” מיום 15.6.36 במאמר “בשאלה ישנה-חדשה”): “בכל משק עברי חדש הננו לוחמים על עבודה עברית מלאה “,כלומר על מאה אחוז. התנגדותוֹ של השוה”צ לסיסמה של 100 אחוז אינה איפוא מוחלטת, וכל טענות השוה”צ נגד עצם הסיסמה — הן בטלות.

אותו אל. פ. מודיע שוב באותו מאמר שאין השוה“צ תובע עבודה מעורבת, ובזה מגדיר עצמו השוה”צ מהתנגדותו של מ. סמילנסקי לתביעת 100 אחוז. השוה“צ אינו מחייב לכתחילה עבודה מעורבת, ואם הדברים נאמרו ברצינות — ואין כל יסוד לפקפק ברצינותם — הרי פירושם שהשוה”צ בדרך-כלל מחייב עבודה עברית מלאה, כלומר 100% של עבודה עברית במשק יהודי. ואפילו במקום “שבו שולטת כבר עבודה מעורבת או שבו מוחרם בכלל הפועל העברי, הננו דורשים כל מקום-עבודה נוסף — בשביל הפועל והעולה היהודי”. אין השוה“צ מחייב אפילו הישארותם של הפועלים הערבים שהוכנסו כבר למשק היהודי — אם עבודתם לא נעשתה עבודת-קבע. עד כאן מסכים השוה”צ לעמדת המפלגה. אולם להשוה"צ עמדה מיוחדת בשאלת הפועל הקבוע.

“איננו תובעים להכניס פועלים ערבים נוספים למשק העברי, — ממשיך באותו מקום אל. פ. — כי אם להבטיח את זכותו של הפועל הערבי, אשר אנו מצאנו כבר במשק העברי ואשר קנה לו כבר זכות-אזרח " (הדגשה שלי). ובגלל “פועל ערבי קבוע” זה אין השוה”צ יכול להתאחד עם המפלגה, עד ששמע את דברי משה שרתוק בפני הועדה המלכותית. אולם תמה אני איך נתעלמה מעינו החדה והריאליסטית של השוה“צ העובדה שעוד כמה חדשים לפני עדותו של שרתוק — נסתלק הפועל הערבי “הקבוע” מהמשק היהודי, לא חלילה באשר הוא הכריז שביתה על רמת השכר, או הכרת “זכות-האזרח” שלו — אלא מפני שנצטרף לשביתה ולטירור כדי להחניק את העליה היהודית. והן מובטחני שלא יעלה על דעתם של החסידים האדוקים ביותר בתוך השוה”צ של הפועל “הקבוע” לדרוש את החזרתם של “שובתים” אלה למשק היהודי. “זכותו של הפועל הערבי הקבוע למקום עבודתו — — — פקעה מן הרגע שפועל זה התיצב בפועל בין המתנקשים בנפש הישוב היהודי ועזב מרצונו את עבודתו” — הלכה פסוקה וחריפה זו נשנתה לא בבית-מדרשה של מפא“י — אלא ניתנה מפי הגבורה של השוה”צ, ומחבּרה הוא שוב אותו אל. פ. (במאמר הנזכר לעיל). ונשאלת השאלה: המוצדקת למעשה ההתנגדות של השוה“צ לסיסמה של עבודה עברית מלאה, של עבודה עברית במאה אחוזים, שאנו דוגלים בה? האם אין השוה”צ משותף אתנו עכשיו למעשה בתביעה זו, לאחר שהוא תובע עבודה עברית מלאה בכל משק חדש, תוספת של פועלים עברים בלבד בכל מקום-עבודה נוסף, והפקעת זכות הפועל הערבי “הקבוע” העוזב מרצונו את עבודתו — כלום אין כל זה חופף למעשה את התביעה של עבודה עברית מלאה בכל המשק היהודי? מובן, יתכן מאוד-מאוד שלאחר עבוֹר הזעם יפוטרו כמה פועלים יהודים ובמקומם יוכנסו שוב פועלים ערבים. האם יאמר השוה“צ שפקעה זכותם של פועלים עברים אלה — לאחר שבעלי-הבתים הכריחו אותם לעזוב את העבודה? וכלום לא ילחם אז אתנו יחד השוה”צ על החזרת הפועלים העברים, כלומר על החזרת עבודה עברית מלאה? הן זכותו של הפועל העברי אינה גרועה מזכותו של הפועל הערבי. אל.פ. בשם השוה“צ, מפקיע זכות עבודתו של הפועל הערבי רק אם הוא עוזב את עבודתו מרצונו ומתיצב בין המתנקשים בנפש הישוב היהודי. הפועל היהודי, המנושל מעבודתו בעטיו של המעביד המתנכר, כלום מאַבד גם הוא זכות עבודתו — אם פועל ערבי תופס את מקומו שלא בצדק? האם סבור השוה”צ שזכותו של הפועל היהודי תלויה בקפריסה של המעביד היהודי? כלום יכול השוה“צ להניח שבידי המעביד להפקיע לפי שרירות לבו זכות העבודה מהפועל היהודי? ואם למעשה כל הפועלים הערבים “הקבועים” עזבו את עבודתם במשק היהודי מרצונם, ובהתאם להשוה”צ זכותם לעבודה פקעה על ידי כך, ואם המקומות שבהם עובדים הפועלים היהודים צריכים להישאר בידיהם — גם אם המעביד מנסה לנשלם, ואם בכל משק חדש ובכל מקום-עבודה נוסף יש להילחם, כדברי אל. פ. על עבודה עברית מלאה — הריני שואל: מהו התוכן הממשי בהתנגדותו של הושה“צ לעמדתנו אנו בשאלות העבודה העברית? כלום לא נתרוקנה מתכנה כל המלחמה של השוה”צ נגד תביעת עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק היהודי?

אולם כל זה לא מנע את הח' אל.פ. לכתוב לפני שבועות אחדים את הדברים התמוהים הללו: “כל עוד היה צידוק רעיוני לסיסמה של 100 אחוז עבודה עברית היה תוכן רעיוני למלחמה שהתנהלה בינינו ובין מפא”י בשטח זה. אך משהסתלקה מפא"י מן הסיסמה הזאת (ההדגשה שלי) איננו יכולים לראות טעם אחר לדבר, אלא שיש כאן שימוש בסיסמה שנתרוקנה מתוכנה לשם מטרות מפלגתיות של מלחמה נגד ‘השומר הצעיר’ " (חוברת 24 של השוה"צ מיום 15.12.36)…כמה גדולה חריצת עטו של הח' אל.פ.: מפא“י גם הסתלקה מהסיסמה של עבודה עברית מלאה, וגם משתמשת בה, ואל.פ. גם יודע להסביר בתמימות מפליאה את הסתירה שהמציא בדמיונו: מפא”י מחזיקה בסיסמה לא מפני שהיא מאמינה בה — אלא באשר היא נחוצה לה לשם מלחמה בהשומר-הצעיר.

הח' אליעזר פראי גינה במועצה של ההסתדרות את ההסתה הפרועה של “הבוקר” נגד האכסקוטיבה. חבל מאד, שהח' א. פראי לא ידע לגנות את לזות-השפתים שנתפרסמו בעתונו הוא בחתימת אל. פ.

הסיסמה של עבודה עברית מלאה, של מאה אחוז — עומדת בתקפה, ולא רק שצידוקה הרעיוני קיים ועומד, אלא ש“המאורעות” השמיטו מידי מתנגדיה את הטענה היחידה שהיה בה כאילו איזה ממש: טענת הפועל הערבי הקבוע. עוד בראשית המהומות ידע השוה“צ, ש”עלינו להיכנס לאותם מקומות-העבודה אשר נתפנו בעקבות עזיבתו של הפועל הערבי הקבוע" (השוה"צ 12, מיום 15.6.36), והויכוח בינינו ובין השוה"צ נתרוקן מתכנו.

אין כל בטחון שהעבודה העברית המלאה שהשתלטה עכשיו ברוב המושבות תתמיד גם לאחר שיעבור זעם ויבּטל כוחה של “הסרת הטבעת”. אולם במלחמה הצפויה לנו נגד נישולו החדש של הפועל היהודי לא תעמוד מפא“י לבדה: השוה”צ המקפיד על נוסחתו המילולית הנפרדת — יהא בלי-ספק שותף נאמן של המפלגה במלחמה זו.

 

מה בין בית-לאומי למדינה יהודית    🔗

גם בשטח המדיניות הציונית הניגודים בינינו ובין השוה"צ הם בתכנם הרבה יותר קטנים מאשר בניסוחם.

יערי ניסה למצוא סתירה בין דברי על המדינה העברית בועדה המלכותית ובין דברי במועצת ההסתדרות. בועדה המלכותית כאילו “הסתלקתי” ממדינה יהודית — ובמועצה חזרתי שוב על החטא הקדמון שמצאו בי אנשי השוה“צ עוד לפני כמה שנים בקראם בספרי “אנחנו ושכנינו” ש”ציונות פירושה מדינה יהודית" (ציטטה זו של יערי היא משובשת: בספרי נאמר: ציונות פירושה בנין מדינה").

יערי סיפר למועצה ש“בפני הועדה המלכותית — התנגד (ב.ג.) למדינה יהודית, לא רק משום שזה פחות מ”בית-לאומי“, אלא משום שהמושג הזה יכול לעורר חשש של שאיפה להשתלטות עם אחד על משנהו, וגם משום שאיננו באים לארץ ריקה אלא מיושבת… אתמול סיפר לנו שוב ב.ג. שמדינה יהודית היא תחנה הכרחית להגשמת הציונות”. — — ויערי מקשה על סתירה זו שבין ההופעה כלפי חוץ וההופעה כלפי פנים. אבל סתירה זו היא אחות-תאומה לסתירה שגילה אל. פ. בין “הסתלקותה של מפא”י מהסיסמה של 100 אחוז ובין השימוש המתמיד בסיסמה זו“. בפני הועדה המלכותית לא “התנגדתי למדינה יהודית”, כאשר נדמה היה משום-מה ליערי, אלא הסברתי מדוע אנו משתמשים בפרוגרמה הרשמית שלנו במונח “בית-לאומי” ולא במונח “מדינה יהודית”, אם-כי אין כל הבדל בין בית-לאומי לבין מדינה יהודית, מלבד יתרון אחד שיש ל”בית-לאומי" על פני “מדינה יהודית” מבחינת זכות העליה של יהודי חוץ-לארץ. לא רק במועצת ההסתדרות הסברתי שהקמת מדינה עברית היא לא התחנה האחרונה בהגשמת הציונות — אלא אותו דבר קבעתי גם בעדותי לפני הועדה המלכותית בדברים האלה: “בית-לאומי לעם היהודי הרי זה יותר ממדינה יהודית — — — מדוע? מדינה יהודית דוגמת כל מדינה אחרת, משמע — ריבונותו של העם של אותה מדינה. בידו להחליט, ללא מתן אילו נימוקים שהם, מי יכָּנס ומי לא יכָּנס לגבולותיה של המדינה. אולם מאחר שבריטניה הגדולה והמעצמות האירופאיות האחרות הכירו בזכותו של העם היהודי לשוב לארצו ולבנות מחדש את ביתו הלאומי, הרי הוכרה בזאת זכותו של כל ישראל, של כל היהודים שבעולם, ולא רק של היהודים אשר בדרך מקרה ימָצאו בארץ בשעה שתקום המדינה היהודית. הללו לא יוכלו למנוע בלא נימוק מספיק כניסתם של יהודים אחרים לארץ. זכות כזו לא תינתן להם. היהודים היושבים בארץ, עם כל רוב מספרם, ועם כל שלטונם בארץ בתוקף מספרם הרב, אין להם הזכות למנוע כניסת יהודים אחרים כל זמן שיש מקום בארץ ליהודים נוספים; נמצא שמבחינה זו בית-לאומי לעם העברי הוא **מושג הרבה יותר רחב ממדינה עברית”.** "

במועצת ההסתדרות אמרתי: "כשם שרוב יהודי אינו מגדיר את משאלת הציונות — כך אין המונח מדינה יהודית ממצה את כל תכנה.

— — — מדינה יהודית של מליון וחצי יהודים, שאינה רשאית או אינה רוצה להעלות יהודים נוספים לארץ — אינה אלא סילוף הציונות וקיצוצה. אם אנו רוצים רוב יהודי, ואם אנו רוצים במדינה — הרי אנו רואים בהם רק תחנות בהגשמה הציונית. לא מטרה אלא אמצעי למטרה — הגשמת הציונות היא יותר ממדינה יהודית: הציונות היא פתרון מלא וגמור לשאלת העם היהודי".

כיצד גילה יערי בדברי לפני הועדה המלכותית “התנגדות למדינה יהודית”, או סתירה לדברי במועצת ההסתדרות? כלום אין יערי מסוגל להבין שאי-השתמשות במונח מדינה יהודית בהגדרת הפרוגרמה הציונית אין פירושה התנגדות למדינה יהודית — ביחוד כשמסבירים לועדה שהשאיפה הציונית היא עוד יותר ממדינה יהודית? כלום אין יערי זוכר את הויכוח המר שהתלקח בקונגרס הי"ז סביב הגדרת “המטרה הסופית” — כשאנחנו התנגדנו להכרזת רוב יהודי ומנענו את הקונגרס מהכרזה זו. כלום התנגדנו בזה לרוב יהודי? האם אין השומר הצעיר עצמו מבחין בין סיסמה של רוב יהודי שיש להתנגד לה — ובין השאיפה לרוב יהודי שיש לקבל אותה?

מהאמור לעיל — כותב חברו של יערי (“השומר הצעיר” מס' 15, מיום 1.8.36) — מסתברת גם התנגדותנו לנוסחה של “רוב יהודי”. שואפים אנו לישוב של מיליונים (יהודים) בחבל-ארץ זה, וכמובן שפירוש הדבר, כי יהיו יותר יהודים מאשר ערבים (ההדגשה שלי), אך מתנגדים אנו בהחלט להגדרה (ההדגשה במקור) של רוב יהודי אשר היא הגדרה פוליטית ואשר יכולה להתפרש כמכוּונת נגד הערבים".

ואם אפשר לרצות ברוב יהודי — אם-כי מתנגדים לניסוח פרוגרמטי של “רוב יהודי” — מדוע אי-אפשר לרצות במדינה יהודית — גם כשלא משתמשים במונח “מדינה יהודית” בניסוח הפרוגרמה? וכיצד יכול יערי לייחס התנגדות למדינה יהודית לעֵד המופיע לפני הועדה המלכותית וטוען שהפרוגרמה הציונית שואפת לדבר שהוא גדול ורחב ממושג מדינה יהודית?

 

עקרון אי-השתלטות    🔗

יערי בא למועצת ההסתדרות מצויד במאמרי-בקורת שהופיעו לפני שנים אחדות בחוברות “השומר הצעיר” על הספר “אנחנו ושכנינו”; יערי ספר לנו בחגיגיות רבה שבחוברות אלו הופיע גילוי-דעת של השוה“צ על אי-השתלטות עם בעם בארץ-ישראל. גילוי-דעת זה כאילו מייחד את עמדת השוה”צ ומבדיל אותה מעמדתנו-אנו. אבל אילו היה יערי קורא לא רק את הבקורת על “אנחנו ושכנינו” — אלא גם את הספר המבוקר, היה מוצא שעקרון אי-ההשתלטות נקבע בספר ההוא כמה וכמה שנים לפני גילוי-הדעת ההיסטורי של השומר הצעיר.

עוד בתחילת שנת 1918, שבועות אחדים לאחר מתן הצהרת-בלפור, כתבתי: “העם היהודי מקַוה שאומות-העולם יכירו בתביעתנו הלאומית. אולם עלינו לזכור שזכויות אלו יש גם לתושבים היושבים כבר בארץ — ואין לפגוע בזכויות הללו” (“אנחנו ושכנינו”, עמוד ל"ב). ובהרצאתי באספת-הנבחרים בטבת תפר“ו על “אבטונומיה לאומית ויחסי שכנים” הצגתי את השאלה: " מהו היחס שלנו לתושבים הבלתי-יהודים הנמצאים בארץ-ישראל, מהו היחס שלנו כיום אליהם ומה יהיה היחס הזה מחר? והתשובה יכולה להיות רק זאת: מה שאנו דורשים לעצמנו — אנו דורשים גם לאחרים. — — אנחנו איננו רוצים שזרים ישלטו בנו ובגורלנו — — ואנחנו המציגים בצדק ובלב תמים לכל העולם את תביעת שויוננו הלאומי הגמור, הרי אנו מחויבים להציג את התביעה הזאת גם לעצמנו. — התביעה הזאת מחייבת גם אותנו ביחסנו לאחרים, ואין כל הבדל אם אנחנו הננו המיעוט ואחרים הם הרוב או אם אנחנו הרוב ואחרים הם המיעוט. **היחסים הצודקים בין העמים אינם יכולים להיות תלויים בזה, אם עם אחד הוא מיעוט ועם שני הוא רוב”** (ההדגשה במקור) — יחסים צודקים, אנושיים בין עם לעם אינם תלויים ביחסי-הכוחות הכמותיים" ( “אנחנו ושכנינו” ע' ק"ב).

“כשדנו בשאלה זו בועידת עין-חרוד ציינתי שבמדינה שלנו אנו מתכוונים לשלטון על עצמנו — שאין בה כל השתלטות על אחרים” (שם, עמוד פ"ב), ובויכוחים שהיו לי עם אנשי “ברית-שלום” נגד הנוסחה של מדינה דו-לאומית, עמדתי על הצורך “לשתף את היהודים והערבים על יסודות פּריטטיים בשלטון הארץ, לא רק במוסד מחוקק, אלא קודם-כל בשלטון האכּסקוטיבי” (שם, עמוד קפ“ז, חשון תר”ץ), וגם פרסמתי הצעת קונסטיטוציה הבנויה כולה על רעיון זה של שויון פוליטי, אם-כי בהצעה זו שללתי את הפורמולה של דו-לאומיוּת — כאשר אבאר בהמשך דברי.

 

זכויות הערבים    🔗

חברי השומר הצעיר אינם מחויבים לקרוא את דברי — ואין אני מתרעם על הח' יערי שרק מעדותי לפני הועדה המלכותית נודע לו שאנו עומדים על עקרון אי-ההשתלטות. על מה אני מתרעם? על חברי השוה"צ שקוראים את דברינו — ועושים אותם פלסתר לצרכי “הויכוח הקל”.

בחוברת 20 של “השומר הצעיר” (מיום 5.10.36) עומד הח' ברנרד ו“מזכיר נשכחות” בציטטות מהספר “אנחנו ושכנינו”; ובציטטה אחת, המתיחסת לענין שנדון הרבה פעמים במועצה, כאילו דוּבר על הארץ “אשר תהיה לעם היהודי ולעם הערבי היושבים בתוכה”. עלעלתי וחיפשתי ב“אנחנו ושכנינו” — ולא מצאתי פסוק כזה. לעומת-זאת נאמר לא-פעם בספר: “ארץ-ישראל תהיה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה” (“אנחנו ושכנינו”, עמוד ק"ה), “ארץ-ישראל יעוּדה לעם היהודי ולערבים היושבים בתוכה” (שם, עמוד קפ"ה). כלום אין חברי השוה"צ תופסים את ההבדל שבין שתי הנוסחאות האלה — זו שאני משתמש בה בספרי, וזו שהח' ברנרד מייחס לי שלא מדעתי?

עמדתי על הציטטה “המשובשת” של הח' ברנרד מפני שבשינויי גירסה אלה בין מה שנאמר על-ידי באמת ובין מה ששׂם בפי סופר השוה“צ, מתמצה הבדל-הדעות שבינינו לבין השוה”צ בניסוח התוכן המדיני של הציונות. הבדל זה אינו בניסוח רוב או לא רוב. כמונו כהשוה“צ רוצים ביותר מרוב יהודי — ובאותו זמן שנינו מתנגדים לסיסמה של רוב כהגדרת המטרה הסופית. גם ההבדל שבינינו אינו מתיחס גם ליחסים המשפטיים-מדיניים שבין היהודים והערבים שבארץ — כל עוד הארץ נתונה תחת שלטון המנדט. שנינו מחייבים שויון-פוליטי של שתי החטיבות, זאת אומרת, נציגות פּריטטית במוסדות השלטון המרכזי. דברי חזן במועצה ש”ב.ג. אומר להבטיח רק זכויות אזרחיות לערבים " — שאוּבים ממיטב הדמיון שנתפסים לו חברי השוה"צ מזמן לזמן, כשהם באים לקטרג על חברי המפלגה. איש במפלגה אינו שולל ואינו מעמיד בספק את זכויות הערבים כקיבוץ לאומי.

 

אין חולקים    🔗

אין גם הבדל-דעות בינינו ובין השוה“צ בדבר המדינה העברית — לא כסיסמה, אלא כשאיפה לעצמאות מדינית. כשם שהשוה”צ אינו מתנגד לרוב יהודי — כמונו אין הוא מסתפק אך ורק ברוב ביחס לערבים שבארץ, אלא שואף שרוב העם היהודי יתרכז שוב במולדת — והוא דוחה את סיסמת הרוב, כך שאין השוה"צ מתנגד לעצמאות מדינית ולקוממיות ממלכתית של העם היהודי — אם-כי הוא דוחה סיסמת המדינה העברית הניתנת להתפרש כמכווּנת נגד הערבים. כשהתוַכחתי לפני שתים עשרה שנה עם חברי “ברית-שלום” אמרתי: "העם היהודי רוצה להיות עם חפשי ועומד ברשות עצמו, זאת אומרת: “מדינה יהודית” (“אנחנו ושכנינו”, עמוד פ"ב) וכשיערי דיבר במועצה על עתידה של הארץ ועל האפשרות של הגירה ערבית לארץ-ישראל, והגירה עברית לסוריה ועיראק, הציג כתנאי-קודם לכך קיום ישוב יהודי בארץ-ישראל הנושא את עצמו מבחינה כלכלית ופוליטית ואשר עצמאותו המדינית תובטח לו, והשלטון על העליה בארץ ימָצא בידו ויהא בכוחו להציג תנאים לעמים הערבים שבארצות השכנות. כלום אין זאת מדינה עברית?

אין גם הבדל-דעות בנוגע ליחסה של מדינה זו לתושביה הערבים. מובטחני שגם אנו וגם השוה“צ רוצים לראות מדינה עברית שאין בה דיכוי לאומי ושלילת זכויות של מישהו, בין זכויות אזרחיות ובין זכויות לאומיות, כי ,יש מדינה ויש מדינה — אנו, הפועלים, שואפים למדינה סוציאליסטית, שאינה משעבדת ואינה מדכאה עם ואין בה שלטון איש באיש ועם בעם” (שם). מסופקני אם השוה“צ יחלוק על דברים אלה — אם-כי הם יצאו מפיו של חבר המפלגה. אם חברי השוה”צ אינם משתמשים במונח מדינה עברית למען הגדיר את תכנה המדיני של הציונות — הרי אין הם אלא הולכים בעקבות מנסחי הפרוגרמה הבאַזילאית. וכל זמן שהם מודים שתכנה הפוליטי של שאיפתנו הציונית היא עצמאות מדינית לעם ישראל בארצו — אין כל הויכוח בנידון זה אלא מילולי בלבד.

 

במה מחולקים    🔗

אבל כשם שאיני רוצה להרחיב באופן מלאכותי את שטח הויכוח שבינינו — כך איני רשאי להתעלם מניגוד רציני במקום שהוא קיים, וניגוד זה מוצא את ביטויו בנוסחה של דו-לאומיות. וגם כאן אין אני טוען על נוסח ההגדרה — אלא על תכנה הפוליטי. ויכוח זה שבינינו ובין השוה"צ אינו אלא מהדורה חדשה של הויכוח שהיה לנו לפני כמה שנים עם אנשי “ברית-שלום”, ואין לי אלא לחזור על הדברים שנאמרו אז:

"הנוסחה של מדינה דו-לאומית שאנשי “ברית-שלום” הרימו על נס — אינה אומרת כלום ואין בה כל תוכן פוליטי. אם הכוונה היא לציין עובדה קיימת — שבארץ-ישראל יש ערבים ויהודים — הרי אין לי כלום נגד ציוּן זה. אבל גם ביחס לעובדה זו חוששני שיש חילוקי-דעות בינינו לבין “ברית-שלום”. עובדה זו מה טיבה — האם זוהי עובדה סטטית או דינמית? אנו מאמינים בגורמים דינמיים המשנים בלי הרף את הרכב האוכלוסים בארץ, לא שינויי-גרעון, אלא שינויי-תוספת. ואם אתם מתעלמים מהגורם הדינמי הרי אתם מתכחשים לעיקר.

— — מה אומרת, איפוא, הנוסחה של מדינה דו-לאומית? אם כוונתכם לומר שעלית היהודים והתרבותם אינה צריכה לפגוע בזכות הערבים או להביא לידי שעבודם הפוליטי, הרי לא רק שאסכים אתכם, אלא ארחיק ללכת מכם. — —

— — אבל אם בנוסחה שלכם אתם רוצים לקבוע את שויון ערכה של הארץ לגבי היהודים והערבים, הרי שוב אתם מחטיאים את העיקר ומסלפים את האמת. ארץ-ישראל בשביל העם העברי וארץ-ישראל בשביל העם הערבי אינה היינו-הך.

האומה הערבית נאחזה בהמון ארצות רחבות-ידים, ששטחן באסיה בלבד היא כשליש השטח של אירופה כולה. קיומה הכלכלי, התרבותי והמשקי של האומה הערבית, עצמיותה הלאומית וקוממיותה הממלכתית אינם קשורים ואינם תלויים בארץ-ישראל. ארצנו אינה אלא חבל קטן בטריטוריה העצומה והענקית המיושבת ערבים — אגב, בדלילות יוצאת מהכלל. רק רסיס אחד של העם הערבי יושב בארץ-ישראל וקשור בה. מה שאין כן ביחס לעם היהודי.

בשביל האומה היהודית — בכל דורותיה ותפוצותיה — זוהי הארץ האחת והיחידה אשר גורלה ועתידה ההיסטורי קשורים בה בתור אומה. — וכל מי שמטשטש אמת זו — את נפש האומה הוא קובע.

אנו מצוּוים על שמירת זכויותיהם ושויונם של שכנינו הערבים — אבל נשקר לעצמנו, אם נאמר שארץ-ישראל לגבי העם הערבי היא אותו הדבר מה שארץ-ישראל לגבי העם העברי. אם להשוואה זו מתכוונת הנוסחה של דו-לאומיות, הרי אין זו אלא סילוף אמת וסירוס מטרה. במקום נוסחה משובשת זו אני אומר: ארץ-ישראל יעודה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה" (“אנחנו ושכנינו”, עמודים קפ“ג— קפ”ד).

 

הסכנה המדינית בנוסחת הדו-לאומיות    🔗

הויכוח על “דו-לאומיות” אינו עכשיו ויכוח אקדמי בלבד. חוששני שהושה"צ אינו יודע עד כמה “נוסחה משובשת” זו עלולה לחתור עכשיו תחת עמדתנו הפוליטית. המזימה האיומה ביותר הנרקמת עכשיו נגדנו היא ביצוע התכנית הפוליטית הגלומה בנוסחה של דו-לאומיות. נוסחה זו ניתנת להתפרש בשתי פנים, ושתיהן מסוכנות כאחת; פירוש אחד: שהארץ היא אך ורק ליהודים ולערבים היושבים בתוכה. זוהי עכשיו הטענה של המנהיגות הערבית. מסקנתה — הפסקה גמורה של העליה היהודית. הפירוש השני — ופירוש זה ניתן עכשיו על-ידי צוררינו בקרב המחנה הבריטי: ארץ-ישראל נוגעת במידה שוה לעם היהודי כולו ולעם הערבי כולו; מסקנתו: זכות התערבות של מלכי-ערב בארץ-ישראל — וזכות “עליה” של קאוקג’י וחבריו לארץ-ישראל.

הנוסחה הדו-לאומית שוללת את ההבדל היסודי, הנוקב עד התהום, שבין זכויות היהודים ובין זכויות הערבים לגבי ארץ-ישראל — או שנוסחה זו ריקה מכל תוכן, וההבדל הוא בין זכויות הערבים כתושבי הארץ, ואך ורק כתושבי הארץ, ובין זכויות היהודים בין שהם בארץ ובין שהם בחוץ-לארץ, כלומר: זכות העליה יש רק לעם העברי ואין לעם הערבי. ואפילו יערי מוכרח היה להודות בויכוח שדו-לאומיות מזדהית עם פתיחת שערי הארץ לעליה ערבית. הודיה זו צריכה להביא את יערי להסתלקות מנוסחה מסולפת ומזיקה זו — כי אין יערי רוצה בפתיחת שערי הארץ לעליה ערבית, והוא נלחם יחד אתנו להעמיד את כל אפשרויות-הקליטה של הארץ לשירות העליה העברית, והעליה העברית בלבד. אולם אין השוה“צ מוותר בקלות על נוסחה שנשגרה בפיו ונתקבלה בפרוגרמה שלו, גם אם ריקנותה והפסדה הובררו לו. ויערי מצא מפלט אוריגינלי: דו-לאומיות אמנם מחייבת עליה ערבית, אבל אין השומר הצעיר גורס דו-לאומיות כענין אקטואלי מהיום למחר. דו-לאומיות כלולה בפרוגרמה רק כהגדרת המטרה הסופית. המשטר הדו-לאומי לא יתגשם אלא לאחר היאבקות ממושכת, לאחר שנעבור כמה תחנות, ובלשון השוה”צ, אַטאַפּים. ואחר האַטאַפּים היא הבטחת העצמאות המדינית של העם היהודי בארץ-ישראל.

 

דו-לאומיות לפי פירוש יערי    🔗

הפירוש הקונקרטי החדש שנותן יערי לדו-לאומיות ראוי הוא שנעמוד עליו במלים אחדות. יערי אמר: “אם יקום בארץ-ישראל ישוב יהודי נושא את עצמו מבחינה כלכלית ופוליטית ואם תובטח עצמאותו המדינית, אנו נוכל להסכים להגירה ערבית לארץ-ישראל במידה שליהודים יהיה מותר להגר לעבר-הירדן, לסוריה ועיראק”. איני יודע אם לעם היהודי העצמאי בארץ-ישראל יהיה אז כדאי חוזה כזה על זכות-הגירה הדדית עם מדינות סוריה ועיראק. כי לפי הסכם ההגירה שמנבא עליו יערי “באחרית הימים” יוכלו היהודים להגר לארצות סוריה ועיראק באותה מידה שערבי סוריה ועיראק יהגרו לארץ-ישראל. מסופקני אם לנו יהיה כדאי להכניס, נאמר, מיליון יהודים לסוריה ועיראק תמורת הגירת מיליון סורים ועיראקים לארץ-ישראל. ראשית — אין אני רואה כל טעם לדבר שיהודים יהגרו לסוריה ועיראק, בשעה שיהיה מקום בשבילם בארץ — כי לפי הנחה של יערי מידת ההגירה של יהודים לסוריה ועיראק תהיה תלויה באפשרות ההגירה של סורים ועיראקים לארץ-ישראל. לשם מה, איפוא, נפזר את היהודים בסוריה ועיראק, ולא נרכזם בארץ — ונכניס לארץ-ישראל ערבים במקום יהודים? מהו האידיאל המוסרי, הסוציאליסטי, הציוני הכרוך בחליפין אלה של מהגרים — יהודים לעיראק, ועיראקים לארץ-ישראל?..האם כדאי להשוה"צ בשביל אידיאל זה, הנשגב מבינתנו, לקיים את המחיצה האידיאולוגית בינו ובין המפלגה? אולם נניח שהסוציאליזם המהפכני והציונות הגדולה מחייבים בעתיד משטר משונה זה של עליה יהודית לסוריה ועיראק ועלית ערבית לארץ-ישראל. מה ענין סידור זה של עליה יהודית-ערבית אצל נוסחת הדו-לאומיות? לפי הפירוש החדש של יערי חל הסידור הדו-לאומי לא על היהודים והערבים שבארץ-ישראל. מדבריו של יערי על “עצמאותנו המדינית” וכי “אנו נוכל להסכים להגירה ערבית לארץ-ישראל” — מוכח שהגורם השליט והמכריע בארץ-ישראל יהיה הגורם היהודי, ושבידי היהודים יהיה הכוח להחליט אם הם מסכימים להגירה ערבית ובאילו תנאים הם מסכימים. האין זאת מדינה עברית? והנוסחה הדו-לאומית לא רק שהיא נעתקה מפי יערי מההווה לעתיד הרחוק, להגדרת המטרה הסופית, אלא שהוצאה מתחומי היחסים שבין היהודים והערבים בתוך ארץ-ישראל — והועברה לשטח היחסים שבין ארץ-ישראל יהודית לסוריה ועיראק ערביות, כלומר ליחסים בין-לאומיים של מדינות עצמאיות. ועכשיו אני שואל: כלום לא נתרוקנה הנוסחה הדו-לאומית מכל תוכן — לאחר הפירוש החדש שניתן לה בפי יערי? ועוד, אין נוסחה זו עוד ענין להווה — אלא “לאחרית הימים”.

לשם מה, איפוא, מוסיף השוה"צ להתגדר בנוסחה משובשת ומזיקה זו, לאחר שלפי פירושו החדש של יערי נתרוקנה נוסחה זו מכל תכנה, גם מבחינת המקום?

איש מאתנו אינו יכול לקבוע מעכשיו את היחסים העתידים בין ארץ-ישראל העברית לבין עיראק וסוריה הערביות. כולנו רוצים שישׂררו ביניהן יחסי שלום וידידות ועזרה הדדית, בדיוק כיחסים שאנו רוצים שישררו בין כל ארץ וארץ, בין כל עם ועם. אבל הנכון הדבר לכנוֹת יחסים אלה בשם דו-לאומיות? ומדוע הוּצאה מן הכלל מצרים, הגובלת אף היא עם ארצנו והאי קפריסין ועוד ועוד?

 

מטרה סופית ואמצעים למטרה    🔗

הגדרת “המטרה הסופית” של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית. בדרך הגשמת מטרה זו אנו נתקלים בגורמים פוליטיים חיצוניים — ערבי ארץ-ישראל, אנגליה (לפני המלחמה — תורכיה), ערבי הארצות הקרובות, כמה ממדינות-אירופה אחרות. בקביעת יחסינו עם הגורמים האלה מכרעת בכל פעם ופעם ובכל מקרה הדאגה להגשמת הציונות. יחס זה או אחר עם גורם זה או אחר אף פעם אינו נהפך מבחינה ציונית למטרה לעצמו — אלא אמצעי למטרה. בדרך-כלל אנו שואפים ליחסים כאלה אשר יעשו את הגורמים הפוליטיים החיצוניים למסייעים ובני-ברית למפעלנו הציוני. אולם בקביעת היחסים אין אנו הגורם היחיד, ואין אנו תמיד הגורם המכריע. לצד שכנגד יש רצון משלו, דרך משלו, אינטרס. ולא תמיד אלה עולים בקו הרצוי לנו. ואי-אפשר לקבוע מראש מסמרות בכיוון היחסים החיצוניים. לנו ברורה רק פחות או יותר המטרה אשר אנו חותרים לקראתה. מטרה זו קבועה ברצוננו ומכוונת את מאמצינו. אולם יחסינו עם הגורמים החיצוניים אינם נתונים וקבועים מראש ברצוננו אנו — כי הם מושפעים ומותנים מרצונות העומדים לגמרי מחוצה לנו, ואין לערבב את הגדרת המטרה שלנו, סופית או לא-סופית, (כלום יש בהיסטוריה דבר-מה סופי?) בהגדרת האמצעים שאנו נוקטים בהם מזמן לזמן כדי להגיע למטרה. המטרה שלנו ניתנת להגדרה מתוך צרכינו, סגולותינו, יכלתנו ורצוננו. כל האלמנטים שבהגדרה מצויים בתוכנו, בהוויתנו ובהתהווּתנו, מובנים וברורים לנו. מה שאין כן בהגדרת היחסים שלנו עם גורמים חיצוניים. כאן אנו עומדים לפני אלמנטים נעלמים, מתחלפים, בלתי-נתפסים, והעיקר — בלתי תלויים בנו. ויש שאנו נאלצים לקבל יחסים העומדים בסתירה גמורה למשאלותינו אנו.

היחסים הקיימים בשעה זו בינינו ובין הערבים הם לא פרי רצוננו ומשאלותינו אנו — אלא פרי ההכרח שהמציאות הערבית כפתה עלינו. אין איש מאתנו יכול לדעת מה תהיה המציאות בעיראק וסוריה בשעה שתקום בארץ “העצמאות המדינית” של העם היהודי. אנו יכולים להגדיר מבחינה ציונית “עצמאות” זו כמטרה סופית, אבל אין אנו יכולים להגדיר את קביעת ההסכם עם סוריה ועיראק כמטרה סופית שלנו או כחלק אורגני שלה. אם גם אנו שואפים להסכם עם סוריה ועיראק על זכות הגירה הדדית — כיצד אפשר להכניס שאיפה זו להגדרת המטרה הסופית שלנו? — כלום לא נצטרך להיעגן לרצונן של סוריה ועיראק בענין זה — גם אם נניח שמבחינת האינטרסים שלנו הסכם כזה רצוי? כלום יוציא יערי מכלל ציוני את היהודי, את הפועל היהודי ואת הסוציאליסט היהודי אשר יפקפק בנחיצותו או באפשרותו של הסכם כזה עם סוריה ועיראק? מהי, איפוא, “ההתנגדות” הפוליטית המיוחדת של השומר-הצעיר?

 

פּריטט — מה טיבו?    🔗

חזן התפלא בויכוח “למה טרח ב.ג. להוכיח את האבסורד” של הדו-לאומיות. “אם זוהי שאלה של מלים” — מוכן חזן למצוא מלה אחרת. מניתוח עמדתו של יערי בויכוח אפשר היה להגיע לידי מסקנה כי אמנם אין זה אלא ויכוח של מלים. אולם לחזן, על אף הדרך הקולקטיבית הרעיונית המרתקת את אנשי השוה“צ, יש עמדה משלו ופירוש משלו בהבנת הדו-לאומיות. חזן אומר: “אם אנחנו אומרים חברה דו-לאומית, אנחנו מתכוונים לדבר אחד: לשווי-זכויות נצחי בין הערבים אשר נמצאים בארץ-ישראל ובין העם היהודי, לא בין 300 אלף היהודים הנמצאים כאן” (ההדגשה שלי). זהו פירוש אחר לגמרי לנוסח הדו-לאומיות מהפירוש שנתן לה יערי. כאן מדובר לא על העתיד הרחוק, לאחר שתובטח העצמאות המדינית שלנו, אלא לשעה זו, לעתיד הקרוב והרחוק ולנצח נצחים, ולא על היחסים שבין ארץ-ישראל היהודית ובין סוריה ועיראק הערביות — אלא על היחסים שבין ערבי ארץ-ישראל ובין העם היהודי. לפי פירושו של חזן אין הנוסחה הדו-לאומית קשורה בזכות הגירה הדדית של ערבים לארץ-ישראל ושל יהודים לארצות ערב — אלא כוונתה למשטר של פּריטט נצחי בין היהודים והערבים. וכאן אמנם יש ניגוד בין עמדת השוה”צ בנוסח חזן ובין העמדה שלנו. כשאנחנו אומרים פּריטט פוליטי אנו מתכוונים לנציגות שוה של יהודים וערבים במוסדות השלטון של זמן שהארץ נתונה תחת שלטון המנדט. לדעתנו הפּריטט מוגבל בזמן — מוגבל בתקופת-המעבר של המשטר המנדטורי, כי משטר פּריטטי מחייב מציאות כוח שלישי מכריע. בלי הכרעת צד שלישי עלול פּריטט פוליטי להביא לשיתוק והרס גמור של המכונה הממלכתית. נקח לדוגמא שאלה העליה — איך תצויר עליה יהודית לארץ אם הכוח השלטוני המחליט בשאלה זו מחולק כולו באופן שוה בין היהודים הרוצים בעליה גדולה ובין הערבים שאינם רוצים בעליה לגמרי. מי יכריע? כלום יש בעולם דוגמא אחת של משטר כזה המורכב משני צדדים שווים, ובכוח כל צד לשתק לגמרי ולחלוטין צד שני? ושיתוק זה בנידון דידן מסוכן קודם-כל לצד היהודי. כי בעיקר אנו מעונינים בחידושים ושינויים, בשעה שהצד הערבי להוט אחר הסטטוס קווֹ ומתנגד לרוב השינויים שאנו נזקקים להם. התקום מדינה על יסוד רעוע זה; ואם תקום — התתקיים? תביעת הפּריטט מופנית מצדנו לממשלת-המנדט — ולא לערבים. כל זמן שיש צורך במשטר מנדטורי, ז“א כל זמן ש”הבית הלאומי" לא הוקם על תלו, או בנוסח של יערי — כל זמן שלא הובטחה עצמאותינו המדינית בארץ, מוטלת האחריות העליונה לכל הנעשה בארץ לא על תושבי הארץ אלא על ממשלת המנדט. היא הקובעת והיא האחראית — במסגרת סעיפי המנדט. אולם אין תושבי הארץ צריכים אף בתקופה זו להיות משוללים זכויות פוליטיות, והם צריכים להיות משותפים במוסדות השלטון, בלי לפגוע כמובן בסמכותה ובאחריותה העליונה של ממשלת-המנדט. כיצד תתגשם השתתפות זו של תושבי הארץ במוסדות השלטון? לכאורה, אפשר לומר: על יסוד פּרופּורציונלי — זהו היסוד הדימוקרטי היחידי. אולם יסוד זה הולם לארץ היעודה אך ורק לתושבים הנמצאים בתוכה ולא לארץ זו שיש זכויות ואינטרסים לאלה שעדיין אינם נמצאים בתוכה, וזכויות אלה מהוות את הנושא המרכזי — אם כי לא היחיד — של תפקידי השלטון. ולפיכך אין למנות את הגולגלות — אלא יש לראות את הישוב הערבי והישוב היהודי כשתי חטיבות, כשתי יחידות השוות בנציגותן הפוליטית בכל מוסדות השלטון. אולם סידור זה אינו יכול להיות נצחי — מפני שמשטר-המנדט לא יהיה נצחי, ובלי הכרעת הצד השלישי אין סידור פּריטטי יכול להתקיים. אך לא מפני זה בלבד אין לדבר על נצחיות הפּריטט. מי יערוב לנצח הזה? מי יערוב לסידור נצחי זה מצד הערבים — אם הערבים יהיו רוב לאחר ביטול המנדט? ומי יערוב לסידור נצחי זה מצד היהודים אם היהודים יהיו רוב לאחר ביטול המנדט? סידורים מיוחדים, יוצאים מגדר הרגיל והמקובל, יתכנו במשטר מנדטורי, כי עצם משטר זה הוא בלתי-רגיל ויוצא מגדר המקובל. ומי יקבע עכשיו, מראש, את המשטר הנורמלי בארץ — לאחר ביטול המנדט וביטול הגורמים והנימוקים המיוחדים שהתנו את קיום המנדט?

עם ביטול המנדט יד רק שתי אפשרויות: או שהמשטר העצמאי נקבע מתוך הסכם הדדי, הסכם יהודי-ערבי — וכמעט נעלה מכל ספק שההסכם לא יחול על פּריטט פוליטי, מפני שאין מדינה, כאמור, יכולה להתקיים על יסוד כזה — או אם לא נגיע להסכם בין היהודים והערבים, יקָבע משטר חדש (אם לא לקחת בחשבון פעולות מהפכניות) על-ידי ממשלת-המנדט באישור חבר-הלאומים. וברור שגם אז לא יונח ביסוד החוקה החדשה הפּריטט הפוליטי מפני אותו הנימוק. אבל נניח לרגע שבגמר תקופת-המנדט יסכימו היהודים והערבים להמשיך את הפּריטט או שחבר-הלאומים יטיל את הפּריטט על שני הצדדים. האפשר לדבּר בּרצינות על סידור זה כעל סידור נצחי? היכול לדבּר על נצח הפּריטט סוציאליסט הבונה הכל על דיפירנציאציה מעמדית ושותפות-אינטרסים מעמדית החותכת את קו החלוקה הלאומית ומוחקת אותו? היש לדבּר ברצינות על משטר של שתי קוּריות לאומיות בארץ כמשטר נצחי? וכלום אין כל סידור קונסטיטוציוני איזה-שהוא — סידור זמני, חולף, משתנה? ומניין האדיקות הזאת של חזן הסוציאליסט בנצח הפּריטט? המאמין הוא באמת “בפריטט נצחי”, והסבור הוא שימצא אף ערבי אחד בארץ שיאמין ב“פּריטט נצחי” זה? פּריטט, ככל סידור פוליטי, הוא דבר זמני, לתקופת-מעבר, לתקופה מסוימת — לחמש שנים, לעשר או לעשרים? איש אינו יכול לקבוע זאת מראש, כשם שאיש אינו יודע עכשיו כמה זמן יתקיים המנדט. הדבר הברור והוַדאי היחיד הוא שאין זה סידור נצחי. ואם חזן אומר: "אינני מאמין שבאופן אחר (כלומר, בלי “פּריטט נצחי”) נוכל ליצור יסוד להסכם בינינו ובין הערבים, הריהו מעיד על עצמו שאינו מאמין במה שהוא וחבריו מדבּרים על הסולידריות המעמדית של המוני העמלים משני העמים. כי בארצות שבהן נתגלתה או נתקיימה הסולידריות הזאת — לא היה הפּריטט הפוליטי יסוד ליחסי-עמים.

 

סיכומו של הויכוח    🔗

אני יכול עכשיו, כמדומני, לסכּם את הויכוח שבינינו ובין השוה"צ בדבר הגדרת התוכן הפוליטי של שאיפתנו הציונית: אין חילוקי-דעות בשאלת הרוב. שנינו רוצים שהיהודים יהיו פה במספר הרבה יותר גדול מהערבים, ושנינו איננו מסתפקים ברוב ביחס לערבים, אלא רוצים ברוב ביחס לעם היהודי. אולם שנינו איננו דוגלים בסיסמת הרוב.

אין חילוקי-דעות בשאלת המדינה. השוה“צ רוצה כמונו ב”עצמאות מדינית" של העם היהודי בארצו — וכמונו הוא מתנגד לכל משטר שיש בו דיכוי לאומי ושלילת זכויות של מישהו, בין כיחידים ובין כקיבוץ לאומי. ושוב, אם-כי שנינו רוצים במדינה עברית שאין בה דיכוי והשתלטות — אין אנו דוגלים בסיסמת המדינה העברית ואין אנו רואים אותה בלבד כתחנה האחרונה וכמטרה הסופית שלנו.

אין חילוקי-דעות בשאלת הפּריטט — בתקופת המנדט. השוה"צ כמפלגה מחייב פּריטט פוליטי בנציגות היהודים והערבים בכל מוסדות השלטון — כל עוד ההכרעה נמצאת בידי הממשלה המנדטורית.

לאחר ההכרזה של יערי, כי “השומר הצעיר אינו גורס דו-לאומיות כענין אקטואלי מהיום למחר” — בטלו גם חילוקי-הדעות לפי-שעה בענין הדו-לאומיות.

אם יש עוד אילו חילוקי דעות — אינם מתיחסים להווה ולעתיד הקרוב, אלא ל“אחרית הימים” הציונית. אליבא דיערי — קשורה המטרה הסופית שלנו עם הסכם “דו-לאומי” בין ארץ-ישראל היהודית ובין עיראק, עבר-הירדן וסוריה, שיכיל גם זכות הגירה הדדית. אליבא דחזן קשורה המטרה הסופית עם “פּריטט נצחי”. מסופקני, אם לרגל “חילוקי-דעות” אלה מותר לפלג את תנועת-הפועלים הארצישראלית. אם חזן ויערי, הכרוכים שניהם ב“קולקטיביות רעיונית”, רשאים לפרש באופן שונה את המטרה הסופית ואת ה“דו-לאומיות” — מדוע ימָנע דבר זה מחברי המפלגה וחרבי השוה"צ? מדוע לא יהיה מקום לחילוקי-דעות אלה במפלגה מאוחדת — כשם שיש חילוקי-דעות בקיבוץ ארצי מאוחד?

 

שאלת האורינטציה המדינית    🔗

ונדמה לי שגם חילוקי-הדעות בדבר ה“אורינטציה” הפוליטית, לא-פחות מהניגודים בדבר המטרה הסופית, הם מנופחים באופן מלאכותי ויותר משיש בהם הבדלים רעיוניים, יש בהם אי-הבנה הדדית. היה כאן ויכוח רב על אורינטציה אנגלית או אורינטציה ערבית. היש ממש בויכוח זה? מלבד פלג אחד של פוע“צ שמאל, אין פה אף אחד ששולל את המנדט הבריטי והמשטר המנדטורי. וגם לשלילת פוע”צ שמאל מותר להתיחס בספקנות מרובה. אינני יודע אילו היתה ההכרעה בידי ניר ואֶרֶם — אם היו נוקפים עכשיו אצבע קטנה למען סילוק אנגליה… והקמת “ממשלה מקומית” מארץ. ואם יש כאן שלטון מנדטורי אנגלי — ומעונינים אנו לרכוש עזרתו וסיועו — האם שומה עלינו לפעול פעולה פוליטית לשם כך? היש מי שיענה על שאלה זו בשלילה?

אין איש בתוכנו דוגל באורינטציה חד-צדדית. רק מתוך אי-ידיעה או זדון אפשר לייחס לנו התעלמות מחשיבות הגורם הערבי ופסיביות פוליטית בשטח הערבי. דוּבר כאן על מרכז ההכרעה בשעה זו. כולנו מאמינים — והשוה“צ יחד אתנו — שכוחנו, מאמצינו, מפעלנו הם המשען העיקרי והראשוני שאנו נשענים עליהם. ואשר לכוחות ולגורמים החיצוניים — הן גם אליעזר פראי הודה בויכוח, כי “אין כל ספק כי אנגליה קובעת כיום בארץ-ישראל”. וכשא. פראי אומר “כיום” אינו מתכוון להיום ממש, שמונה בפברואר 1937, אלא לתקופה זו שאנו עומדים פה עכשיו, למספר השנים הקרובות. אין דבר זה תלוי בנו כל-כך; ואם אנגליה קובעת — עלינו להפנות את מאמצינו הפוליטיים כלפי צד זה, ואם אנו רוצים להציל את העליה — וזוהי הסכנה האיומה הצפויה לנו “כיום” בחזית האנגלית — עלינו לרכז את פעולתנו בחזית האנגלית. אולם אין זאת אומרת שאנו מתעלמים מהחזית הערבית ומזניחים אותה. — במשך ארבע השנים האחרונות, לפני הגיאות הגדולה, בשעת הגיאות ולאחריה, ואפילו בימי המהומות, התנהלה על-ידינו פעולה בלתי-פוסקת בחזית הערבית, וכל הזמן קיים מגע עם מנהיגי הערבים גם בארץ וגם בארצות השכנות. שום הזדמנות למשא-ומתן ולבירור בינינו ובין שכנינו לא הוזנחה. והמשא ומתן, כמובן, מתנהל עם באי-כוח הערבים הנוכחים, כמו שבאנגליה מתנהל המשא-ומתן עם הממשלה הקיימת. הפולמוס הזול של יצחקי ² וחבריו נגד האורינטציה שלנו, כביכול, על הפיאודלים והאַפנדים הערבים — אינו ראוי לתשובה רצינית. גם בנידון זה נדמה לי אין חילוקי-דעות בינינו ובין השוה”צ. שום איש רציני נבון וישר לא יציע לנו להחרים את באי-כוח הערבים הנוכחים בארץ זו או בארצות השכנות, רק מפני שעדיין באוּת-כוח זו אינה בידי פועלים ערבים, כמו שאיש לא יאמר לנו שלא נבוא בדברים עם הממשלה האנגלית מפני שבראשה עובדים שמרנים ולא פועלים. “ההסתדרות הציונית, כותב אל. פ. בחוברת 16 של השוה”צ (15.8.36) כמסגרת מדינית, אינה רשאית לוותר על זכותה לעמוד גם בקשרי משא-ומתן עם המנהיגות הערבית הקיימת, כשם שהיא מופיעה כגורם פוליטי לגבי כל הכוחות המדיניים של המשטר הקיים“. ואל. פ. אינו יחיד בעמדה זו בתוך השוה”צ. דעה זו הביע גם אליעזר הכהן בחוברת 17 של השוה"צ (1.9.36): “האם — — — צריך להינזר מכל מגע, מכל משא-ומתן עם ההנהגה הנוכחית של הערבים? לפי-שעה זוהי ההנהלה ואין זולתה, ואין לוותר, אפילו תוך המאורעות הללו, אף רגע, על כל נסיון של מגע ומשא-ומתן. יש לזה ערך תכסיסי, פוליטי וחינוכי רב”.

 

היחס לציונות אינו נקבע לפי הקו המעמדי    🔗

אין בידינו לקבוע מי יהיו הנציגים של העם הערבי, כשם שאין בידינו אנו לקבוע מי יהיו נציגי העם האנגלי. אגב, אין זה כל-כך מתאים למציאות לקבוע שהיחס בקרב עמים אחרים לציונות מתחלק לפי קו מעמדי. בתוך העם היהודי גופו אין קו מעמדי ביחס לציונות. לא רק הציונות מאחדת בתוכה מעמדות שונים בקרב העם היהודי — אלא גם האנטי-ציונות בנויה על כלל ישראל. ה“בונד” ³, הפּלוטוקרטיה היהודית באמריקה ואנגליה, “אגודת ישראל” החרדית — עשו הרבה שנים יד אחת במלחמתן נגד הציונות. הקונצנטרציה האנטי-ציונית אינה מכירה ב“מלחמת-מעמדות” — גם בקרב העם היהודי וגם מחוצה לו. לפני המלחמה היו מנהיגי הסוציאליזם האינטרנציונלי בארצות מזרח אירופה ומרכזה בקרב מתנגדי הציונות המובהקים. הסוציאליסטים בצרפת, בלגיה, איטליה, אנגליה היו הראשונים שעמדו לימיננו, — אבל בעמדה זו היה מעין מדיניות “לאומית”: גם חוגים אחרים בצרפת, בלגיה, איטליה ואנגליה תמכו בציונות. במפלגת-העבודה הבריטית מצאנו כל השנים עזר וסעד. אבל אין לשכוח ש“הספר הלבן” משנת 1930 נכתב על-ידי סידני ואַבּ⁴ — מורה ורבה של תנועת-הפועלים האנגלית. וסידני ואַבּ הוא עכשיו השמאלי ביותר, כמעט קומוניסט, בתנועת-הפועלים הבריטית. אמנם, מפלגת-העבודה וחבריו של ואַבּ בקבינט-הפועלים השני⁵ התנגדו לדרכו של לורד פאספילד, והמנוח הנדרסון כמעט ביטל את “הספר הלבן” על-ידי האגרת שנערכה על-ידו כמיניסטר לעניני-חוץ, הידועה כאגרת מקדונלד (מפני שהוא חתם עליה כראש-הממשלה), אך במלחמה נגד “הספר הלבן” נעזרנו גם על-ידי מנהיגי מפלגות השמרנים והליברלים. אף פעם לא רצינו להפוך את היחס לציונות לשאלה מפלגתית אנגלית, תמיד שאפנו לרכוש את תמיכת כל החוגים באנגליה למפעלנו הציוני. האורינטציה של המדינאים האנגלים בעד ונגד הציונות אינה עולב בקו החלוקה המעמדית או המפלגתית. יש בקרב כל המפלגות תומכים בציונות ומתנגדים לה — מלבד המפלגה הקומוניסטית, שכולה צוררת לציונות. הפשטנות של כמה מחברי השוה“צ על העזרה הבטוחה הצפויה למפעל הציוני בקרב “הסוציאליזם המהפכני” היא יותר פרי הרהורי לבם מאשר פרי המציאות. אם יש מפלגה אחת בעולם העומדת נגדנו כאויב וצר, ונלחמת בנו לא רק בנשק אידיאולוגי ופוליטי, אלא תומכת להלכה ולמעשה בהסתה האפנדית והמוּפתית ובמעשי הרצח והשוד של כנופיות-הליסטים, הרי זוהי מפלגת “דיקטטורת הפרוליטריון”. רוצחי חברון וצפת בשנת 1929, שבכל העולם התרבותי, הפועלי והבלתי-פועלי, גינה את תעלולי-הזוועה המתועבים שלהם, זכו לתואר לוחמי מהפכה לאומית לא רק מידי עתוני המופתי, אלא קודם-כל מידי העתונות הקומוניסטית. ולא רק הפ.ק.פ. הפלשתינאי — אלא כל האינטרנציונל הקומוניסטי תמך ותומך במעשי השוד והרצח של שיך קאסים⁶ ותלמידיו. ומשונה לראות כיצד אנשים שקוראים לעצמם מרכסיסטים, מתעלמים מעובדות חיות — מפני שהן מרות. אין זה אלא עיוורון או פחדנות מוסרית ואינטלקטואלית להתעלם עכשיו מהעובדה המתועבת ש”הסוציאליזם המהפכני" לפי נוסח מוסקבה הקים חזית מאוחדת עם המופתי, האפנדים וכנופיות השודדים הערבים להשמיד את הישוב היהודי ולהצמית את תקוות הגאולה של העם היהודי. אין להתעלם גם מהעובדה שמאחרי חזית בזויה ונתעבת זו עומדת רוסיה הסוביטית. ולא רק הקומאינטרן, הסוטה בענין זה, לפי דעת השוה“צ, מהקו הנכון של “הסוציאליזם המהפכני”. ההבחנה האיסטניסית הזאת של חברי השוה”צ בין הקומאינטרן ובין רוסיה הסוביטית, מתנכרת לעובדה יסודית, שגם בקומאינטרן וגם ברוסיה הסוביטית יש רק כוח שליט אחד ויחיד, המכוון הכל ואחראי לכל: המפלגה הקומוניסטית ברוסיה. היתכן שעובדה זו אינה ידועה לחברי השומר הצעיר?

 

התגברותנו בארץ תקרב רחוקים    🔗

מובן, שאין להעריך את רוסיה הסוביטית אך ורק מבּחינת יחסה לציונות, כמו שאין להעריך את גדלותו הספרותית של דוֹסטוֹייבסקי ⁷ רק מבחינת יחסו ליהודים, אבל אין להתעלם מיחס זה, ואין לטשטש אותו. אין עלינו להוציא מכאן מסקנה שרוסיה הסוביטית תהיה לעולם-ועד ולנצח-נצחים בעלת בריתו של המופתי. גם כאן אין אני מאמין ב“נצח”. אם נגדל, נתרבה, נתגבר ונהיה לכוח ממשי — תשנה גם רוסיה את יחסה אלינו. אין אני מאמין שההתנגדות לציונות בקרב הקומוניסטים הרוסים מעורה באידיאולוגיה ובהערכה מוסרית. לא האידיאולוגיה הסוציאליסטית — אלא האינטרסים הפוליטיים קובעים את יחסה של רוסיה הסוביטית לכל גורמי-חוץ. “החטא” האמיתי שלנו בעיני רוסיה הסוביטית הוא — חולשתנו. הקומוניסטים הרוסים מסוגלים ונוהגים להתקשר עם השטן עצמו — אם קשר זה עלול לדעתם לסייע לצרכיהם הפוליטיים. הקומוניזם תומך במופתי ובפוזי קאוקג’י — לא מתוך הכרת צדקתם, אלא מפני שהוא סבור שיש בידו להפיק תועלת פוליטית ממהומות-הדמים שבארץ-ישראל. כשנהיה לכוח לא כדאי יהיה לקומוניזם להילחם בנו — ובחינת ה“כדאי” היא המכרעת בתכסיסים ובתמרונים המדיניים של המפלגה הקומוניסטית — כלומר של רוסיה הסוביטית. המלחמה, מלחמת רצח ושוד, המתנהלת נגדנו בארץ ובעזרת הקומוניזם, אינה מכוּונת רק נגד מעמד יהודי אחד — נגד בעל-הבית היהודי — אלא נגד היהודי באשר הוא יהודי, או כפי הנוסח שלו, באשר הוא ציוני. אין הקומוניזם שומר כאן לגמרי על הקו המעמדי.

 

אידיאולוגיה סוציאליסטית בלבד אינה ערובה ליחס חיובי לציונות    🔗

אין אני גורס גם את הפּשטנות של אל. פראי בנוגע לסוציאליסטים הערבים שהיו קמים אילו רק רצינו בכך. לדעת אל. פראי “הדרך העיקרית בכיוּון זה (של שמירה על עצמאות פעולתנו המדינית) היא ההישענות על הגורם הערבי”. מניין הבטחון הזה שהגורם הערבי ישמש לנו משען? יערי מדבר קצת ביתר זהירות. הוא אומר: “אילו פעלנו ברציפות במשך כל השנים יתכן שהיתה כיום מתקיימת מפלגה ערבית סוציאַליסטית בעלת בריתנו. שליחי המפלגה הזאת היו עושים בכפר הערבי פעולה הרבה יותר חזקה מאשר המסיתים ואנשי הכנופיות”. אולם ב“אילו” זה של יערי יש השערות מפוקפקות הרבה יותר משמניח יערי בעצמו. זוהי השערה מסופקת מאוד — כי תקום מפלגה סוציאליסטית ערבית אך ורק מתוך התעמולה שלנו והצרכים הפּוליטיים שלנו. וכי על מה נוסדת סברתו של יערי שאין מפלגה סוציאליסטית ערבית אך ורק מפני שאנו “לא פעלנו ברציפות במשך כל השנים?” יודע אני כוח “מהפכני” שפּעל ברציפות בקרב הערבים במשך כל השנים, וכוח לא-קטן כלל וכלל, כוח שברשותו יש כסף רב, ותועמלנים מומחים ומנגנון אורגניזציוני ועוד דבר-מה — ועדיין אין אנו רואים את הגדולות שהוא עשה בשטח ארגון מפלגה “מהפכנית” בקרב הפלחים או הפועלים הערבים. אבל נניח, שאנחנו היינו מצליחים במקום שהקומאינטרן לא הצליח, ובלי האמצעים הכספיים והפוליטיים העומדים לרשותו של הקומאינטרן היה עולה בידינו להקים מפלגה סוציאליסטית ערבית — מניין הבטחון הזה של יערי שמפלגה זו היתה נעשית ל“בעלת-בריתנו”, בלי לדבר כבר על המפלגות הקומוניסטיות? מדוע דוקא מפלגה ערבית מחוייבת להיות בעלת-בריתנו — אם היא רק תהיה סוציאליסטית? אין אני שולל אף לרגע אפשרות ברית בינינו ובין מפלגה ערבית, פועלית ואפילו לא-פועלית, כי רואה אני יסוד פוליטי לברית זו, אבל מפקפק אני אם האידיאולוגיה הסוציאליסטית כשהיא לבדה היתה מספיקה למען הבטיח את בריתה של המפלגה הערבית אתנו, ואין לי הבטחון הזה שיש ליערי, כי שליחי מפלגה סוציאליסטית יפעלו בכפר פעולה יותר חזקה מאשר המסיתים ואנשי-הכנופיות. לי לא ברור כלל וכלל אם יפעלו שליחי סוציאליסטים נגד כנופיות, כל עוד יהיו בארץ תנאים פוליטיים המכשירים מציאות כנופיות כאלה; ואם יפעלו נגדן — אין אני בטוח כלל שפעולתם תהיה יותר חזקה מפעולת המסיתים. אם נניח שהממשלה האנגלית לא תפריע לפעולת הכנופיות, ולא עוד אלא שתאַמץ את ידי המנהיגות הערבית העומדת למעשה מאחרי הכנופיות, ואם נניח שהארצות הערביות השכנות יוסיפו לשלוח נשק וכסף ואנשים לארגון הכנופיות וציודן, והשודדים יורשו לעשות פעולתם בלי מפריע ובאין עונש, ובקרב המוני הפלחים תתפשט ההכרה שלית דין ולית דיין — מסופקני אם הפלחים ישמעו אז לתעמולה של שליחים סוציאליסטיים ערבים — אם יהיו אז כאלה — אשר ייעצו אותם להילחם לא ביהודים אלא במופתי. גם אז — כשתהיה מפלגה סוציאליסטית כזו — דאגתנו העיקרית תהיה מופנית ליצירת משטר בטחון על ידי ממשלת-המנדט (אם באותו זמן הארץ תימצא עדיין בידה), ומרכז-הכובד של פעולתנו הפוליטית החיצונית יהיה שוב, כמו עכשיו, בחזית האנגלית.

 

לפני תמורות    🔗

אבל גם כאן עלינו להזהר מאשלית ה“נצח”. אין “נצח” פוליטי. עם גידול כוחנו בארץ עלולים הרבה דברים להשתנות. ולא רק שיחולו שינויים באורינטציה שלנו ביחס לאחרים — יתכנו גם שינויים באורינטציה של אחרים ביחס אלינו. ועלינו להכשיר את הקרקע לשינויי-אורינטציה אלה. אנו חיים בעולם דינמי. בארץ וסביבותיה מתחוללים שנויים. סוריה שלפני שנה אינה סוריה של עכשיו. ועיראק של ימי המהומות — אינה עיראק של ימינו. ובנסיבות המשתנות עלינו לחפש בני-ברית חדשים. (לאו-דוקא לפי דוֹגמה אפּריוֹרית). השינויים המתחוללים במזרח בלי-ספק יש להם מצע סוציאלי. ההמונים נעשים יותר ויותר לגורם פוליטי. אולם האֵבוֹלוּציה הפנימית, הסוציאלית אינה ממצה בארצות אלה, כבארצות אחרות, את כל המציאות הפוליטית. גורמים מדיניים בין-לאומיים הם כרגע המכריעים והקובעים את האורינטציה המדינית של העמים אשר מסביבנו. בשטח עולמי אפשר למצוא בנקל את ה“שתי וערב” הסוציאלי הטבוע בהתרוצצות הפוליטית המחלקת כמעט את כל העולם כולו לשני מחנות אויבים. אולם במידה שהשטח הטריטוריאלי מצטמצם — מסתבך הסבך הפוליטי; ובחלק קטן זה של פינת-העולם — קטן מבחינת כדור הארץ, אולם גדול ורחב מבחינת עניננו בארץ-ישראל — אינם קובעים עדיין הניגודים הסוציאליים הפנימיים אלא הגורמים הפוליטיים החיצוניים. ענין אַלכּסנדרתה מאפיל בסוריה על הרבה שאלות פנימיות. והסכנה להתפוררות סוריה אינה מסתיימת בגבולות הסנג’ק ⁸. הסכנה מאיטליה, אחרי כיבוש חבש, הכריעה את הכף במצרים — בקרב כל המפלגות המצריות בלי יוצא מן הכלל — בסידור ההסכם האחרון עם אנגליה. האֵכּספּנסיה של האימפּריאַליזם האיטלקי אינה הגורם היחיד שמערבב עכשיו את ה“יוצרות” במזרח הקרוב. גם האֵכּספּנסיה התורכית נותנת את אותותיה הברורים בסוריה ועיראק — ועל ידן בכל העולם הערבי. ופרס (איראן) החדשה הולכת בעקבות תורכיה של מוסטפא כּמאַל⁹ — עד עכשיו במדיניותה הפנימית ובקרוב, אולי גם במדיניותה החיצונית. ועיראק עלולה לעמוד בקרוב בפני לחץ כפול: של תורכיה מצפון ושל פרס ממזרח. המדיניות הציונית אינה יכולה להסיח דעתה מכל השינויים האלה. אנו עומדים בלי-ספק לפני ריאורינטציה כללית בארצות-המזרח, ובתנאים ידועים עלול הגורם היהודי למלא תפקיד לא-קטן בריאוֹרינטציה זו. ופעולתנו הערבית — כוונתי לפעולתנו המדינית — אינה רשאית להצטמצם רק בשטח “הארגון המשותף”, אם-כי אין איש בתוכנו מזלזל בחשיבות הארגון הזה. החזית הערבית שלנו אינה מכוּוצת רק בתחומי הארץ בלבד, כאשר נדמה לחברי השוה“צ המעמידים את הדגש על הארגון המשותף. אל. פראי רוצה להפקיע את מדיניותנו הציונית מתלות באנגליה על-ידי חשיפת גורמים פוליטיים אחרים שיעמדו לימיננו. דברים מעין אלה אנו שומעים מזמן לזמן מאת הריביזיוניסטים. אני מניח שהח' פּראי אינו מתכוון לאותם הגורמים שהריביזיוניסטים רוצים להישען עליהם. הח' פּראי סבור שהגורם אשר ישחרר אותנו מתלות במדיניות האנגלית הוא הגורם הערבי. על גורם זה, מאמין פראי, נוכל להישען בהיאבקותנו המרה עם ממשלת-המנדט — ולא “באחרית-הימים” אלא בזמן הקרוב. אולם פּראי בעצמו מציין ש”הננו נמצאים ערב מלחמה עולמית ואנגליה צריכה להבטיח לעצמה את “העורף” בארץ-ישראל על ידי רכישת הריאקציה הערבית ועל-ידי הידוק הקשרים עם הארצות הערביות השכנות". איני יודע מדוע סבור פּראי שנוכח הסכנה של מלחמה עולמית יש צורך לאנגליה להבטיח לעצמה רק את העזרה של “הריאקציה הערבית”? פּראי שכח שלאַואַל הריאקציוני דאג להבטיח לצרפת למקרה של מלחמה לאו-דוקא עזרת המדינות הריאַקציוניות — אלא כריתת ברית צבאית עם רוסיה הסוביטית. מדוע זה לא תדאג אנגליה להבטיח לעצמה גם את “הפּרוגרס הערבי” — אם יש כזה? האם תבדוק אנגליה — או איזו מדינה אחרת שהיא — בטיבם הסוציאלי של בעלי-בריתה במקרה מלחמה?

 

עיני אנגליה לחזית מאוחדת נגד איטליה    🔗

אבל העובדה כשהיא לעצמה — שציין פּראי — היא בלי ספק נכונה. אנגליה רוצה להדק את קשריה עם הארצות הערביות, אבל רצון זה הוא לא תוצאה אלא סיבה של הנטיות האנטי-ציוניות באנגליה. לא באשר אנגליה רוצה להילחם בציונות היא מתקשרת עם הארצות הערביות — אלא באשר יש לה צורך להתקשר עם הארצות הערביות, והארצות הערביות עוינות לציונות — מתגלות באנגליה נטיות אנטי-ציוניות.

האינטרס של אנגליה בארצות-המזרח הוא לא קידום “הפּרוגרס הערבי” או תמיכה ב“ריאקציה הערבית” — כפי השיגרה הרוֹוחת בהשוה“צ — אלא הקמת חזית מאוחדת נגד השאיפות האיטלקיות. לא הכיוון הפנימי של המדיניות הערבית מעסיק את אנגליה — אלא כיווּנה החיצוני, יחסיה הבין-לאומיים, ובמידה שיעלה בידינו להחליש בקרב הארצות השכנות את ההתנגדות לציונות — כן נחליש את הנטיות האנטי-ציוניות במדיניות האנגלית. “הפעולה הערבית” שלנו צריכה מפני זה להקיף את כל ארצות-ערב באשר הן. ואם אל. פּראי אינו רוצה לחכות — ובצדק — ל”אַחרית הימים" בהפעלת הגורם הערבי לטובת הציונות — הריהו מוכרח יחד אתנו לפעול בקרב העמים הערבים באשר הם, לדון עם המפלגות והאישים העומדים בראש החיים המדיניים והציבוריים בארצות השכנות, ורק מתוך שיגרה מליצית אפשר לזהות פעולה זו עם פעולת “הארגון המשותף”. הפעולה שלנו בקרב הפועלים הערבים בארץ — אנו חייבים עליה לא רק מתוך נימוקים פוליטיים. אבל אין פעולה זו ממצה את כל תוכן מדיניותנו הערבית.

 

אל תנח ידך מזה ומזה    🔗

אין אנו מציגים את האורינטציה הערבית מול האורינטציה האנגלית. שתי האורינטציות האלה אינן סותרות זו את זו אלא משלימות אהדדי. המדיניות החיצונית שלנו שואפת לקואופרציה משולשת — יהודית-אנגלית-ערבית. הפעולה בקרב העמים הערבים דרושה לנו לא למען מציאת משען בהיאבקותנו עם אנגליה — אלא למען חסל את הצורך בהיאבקות זו ולהביא לידי קואופּרציה יותר אמיצה ונאמנה בין ממשלת-המנדט ובינינו. ושוב עלי להזכיר שאיני מדבר על נצח — ואיני מאמין בשום פרוגרמה פוליטית “נצחית”. אני מדבר על התקופה הקרובה העומדת לפנינו. ובתקופה זו אנו רוצים וצריכים לרכוש הבנה ואהדה בקרב הארצות השכנות — לא בניגוד לאנגליה, אלא בקואופּרציה עם אנגליה. מצבנו היה רע מאוד אילו העמים הערבים סביבנו היו צריכים לבחור בין העם היהודי ובין האימפּריה האנגלית. הברירה הפוליטית העומדת לפניהם למעשה — היא אנגליה או איטליה, ובברירה זו אין ניגוד מוכרח בינינו ובין אנגליה, בינינו ובין שכנינו הערבים. כל אורינטציה חד-צדדית במדיניותנו החיצונית תהיה בעוכרינו. אנו רוצים בברית עם אנגליה וגם עם העמים הערבים. כל ברית עם אחד מהצדדים מסייעת לשניה. לא זה לעומת זה — אלא מזה ומזה אל תנח ידך. זוהי המדיניות החיצונית היחידה ההולמת את צרכי הציונות בתקופה זו של ההיסטוריה העולמית והיהודית.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.