רקע
אורי ניסן גנסין
סעודה מפסקת

 

(תמונה)    🔗

חרש פתח רבי נוח את הדלת למקצת, הכניס את ראשו וזקנו המלבינים, הרטובים עוד מן הטבילה, אל החדר וילחש בקול חלש רצוץ.

– גיטל…

גיטל שכבה באלכסון על מיטתה, ידיה מתחת לראשה המוּטה, ותחלום.

בחדר נפקד סדר, על הקוֹמוֹדה השחורה והמתנוצצת לנוכח הפתח צוּבּרוּ חומרים חומרים ספרים מכורכים ובלתי-מכורכים, גליונות עתונים ומחברות; על הרצפה התגוללו פה ושם קטעי נייר כתובים ובלתי-כתובים, מכוּוצים וחלקים; על יד המיטה למראשותיה כרע ספר פתוח וגבו למעלה; על השולחן, הנשען אל הראי בין שתי החלונות לנוכח המיטה, התנוסס גלוֹבּוּס בטבּורו, אטלס גדול בקצהו ועליו חוברות נייר כתוּבות, חלקות ומחוקות, ספרים דקים, שלמים וקרועים; על הקיר מעל לקוֹמוֹדה היתה תלויה התמונה של וֶרֶשצ’אגִין: “על שִׁיפְּקָה הכול שָׁלֵיו”… כל האוסף המרגיז הזה היה מואר באור שמש הצהריים, אשר הפיל עליו פה ושם רצועות, רצועות צהובות מבהיקות.

רבי נוח התאנח חרש ויסגור את הדלת בלאט.

– אָח, ריבונו של עולם! – מילמל לנפשו באנחה רועדת, ותמונתו הגבוהה מעט מבינונית ועטופה בגד אָפור מוארך עד למעלה מהברכּיים, מכנסיים כאלה ארוכים, ומכוּסה ממעלה מגבעת של משי קלה – נעקרה ממקומה, רועדת עקב בצד אגודל.

בראשונה חלפו את לבו באור כהה נעים-מָרְעָל, כּהד מלת-נעורים ממרחקי העת: חדר קטן, בית בודד, ביער עומד למכירה… שעה מאוחרת בלילה, אור מנורה, גמרא חביבה משוררת ללבב, עוצמת-עלומים והנאה מאושרת; אחר כך ביטאו שפתיו שנית במרירוּת עוקצת:

– אָח, ריבונו של עולם, אב שבשמים!

אחרי כן ניגש אל השולחן, המכוסה מפה צחורה לכבוד יום הדין ובקצהו סדורות הכן מנורות-כסף עם נרות צחורות בלתי-מודלקות עוד, ויכונן את מבטו נכחו אל החלון. באותה שעה שלחה ידו ותאחז בקצה המפה ותסירנה במהירות מעל השולחן. מנורות-הכסף שחו, השתקשקו ויפלו לארץ ברעש.

רבי נוח התעורר.

– אַח… – לחש בצער – איה המחזור…

וידיו החלו למשמש ולחפש על השולחן הריק.

לקול נפילת המנורות התפרצה החדרה תיכף, כאילו עמדה ותתחקה מאחורי הדלת, רחל, השפחה המתאנחת עוד מהבוקר…

– רבי נוח… מה זאת? – שאלה בקול רסוק וחרוד.

– נו, מה זאת! – הצטער רבי נוח – הרימי את… אֶ… איה המחזור?

ובהפנותו ללכת אל ארון הספרים, העומד אצל הדלת, נזדעזעו כתפותיו וימלמל במרירות:

– שוכבת לה… אֶחְ-חְ…

פני השפחה החיוורים-קודרים נזדעזעו ועיניה נמלאו דמעות קודחות. בבית אביה, היא זוכרת, היו בוכים עתה הרבה, חרש…

– רבי נוח איש חסיד הוא… למדן – חושבת היא באנחת-רְווחה, בסָדרה את המנורות…

– הראית את אבנטי? – שומעת היא את קול רבי נוח הנמוך-רצוץ מארון הספרים והיא עוזבת חיש את המנורות ובכל לבב היא עונה, ברוצה אל חדר-מיטתו:

–תיכף, רבי נוח…

רבי נוח כונן את צעדיו בינתיים שנית אל חדר בתו באנחה. בגשתו אל הדלת הגיע בידו כמעט ויפנה את ראשו וימלמל.

– אחר המנחה…

וזקנו המלבין רעד.

– הנה האבנט, רבי נוח! – קראה השפחה בהראותה על הסף.

רבי נוח קיבל מידה דומם את האבנט ויחל לחגור באנחה את מתניו. רחל החרדה נשארה על מקומה אצלו…

– הכבר… הגיעה עת המנחה, רבי נוח? – חפצה היא לדבר עם רבי נוח אחרי רגע-דממה וקולה חרד-צנוע.

– רבי נוח… וכי מה את חושבת? – רועד קול רבי נוח הרצוץ ותנועותיו המוזקנות נעדות חלשות-מהירות – צריך למהר… היום לא גדול…

הוא לובש את מעילו העליון השחור, מחליק במהירות-הרגילה את זקנו ומכונן את צעדיו אל הדלת.

– הכיני פה את הכול– הוא מוסיף – אִמְרִ-י…

הוא לא גמר, נשק את המזוזה ויצא.

– מ-מה? – גוועה שאלת רחל על שפתותיה הרועדות.

בחדר המנוקה ועוצר את נשימתו בציפיית-חרדה לא נשאר איש. אור יום צהוב קפא בדממה, זבוב ירקרק זימזם תחנונים ויתדפק בשמשה… רחל הרגישה את עצמה פתאום יתומה עזובה, חלשה, תוֹעה במדבר-עד… איזה צבת מלובנה לחצה פתאום את לבה בחוזקה ותצק לה עד לסנוורים. רגע אחד חשה קדחת עצומה בריסי עיניה ותפרוץ ביללה איומה קורעת לב…

הדלת, אשר נוכח השולחן, נפתחה ברעש ועל המפתן נראתה גיטל, עלמה לא גבוהה, בת שש-עשרה, שכתפותיה אך מתחילות להתפתח. פניה המלאים-רעננים היו עתה נלהבים-מפוחדים ועיניה הגדולות – לוהטות ומכונָנות.

– מה זאת… מה לך, רחל? – קראה משתוממת.

יללת רחל נעשתה יותר קורעת ותמהר לבוא אל חדר-הבישול.

בראשונה עקרה גיטל את רגליה ללכת אחריה, אולם תיכף נזכרה ותשב על עקבה.

– ערב יום כיפור! – חלפה מחשבה במוחה ושפתיה עֻווּ בלעג חרש – פתַיָה…

היא שבה אל חדרה ותשכב על מיטתה שנית.

– בוכה – לא יכלה בכל זאת לשכוח את המחזה – המוֹנוּת…

היא מזדעזעת. אשתקד הלא בכתה גם היא, גיטל…

והיא מתקנת בשקידת-קדחת את מראשותיה.

– ובכל זאת…

אשתקד היה גם החדר הזה מלא איזו חרדה משונה… האֵם היתה עוד חיה… היא התהלכה, זוכרת היא, לבושה מעילה הצחור, פזורה, חיוורת, חרדה ומתאנחת… לבה אמר לה…

ראשה מזדעזע ומחשבותיה נפסקות.

– שטויות… הֶרְגלים ישנים… היתה פשוט מאמנת… הנה גם רחל בוכה…

וגיטל מתאנחת.

עיניה נעצמות פתאום מאליהן ועל מיפלש האפלה, המכסיפה נקודות נקודות תועות, שהתרקמה לפניה, החלה מעט מעט להיתּאֵר לפניה תמונת אמה החיוורת לפני מותה… היא איננה יודעת מדוע, אבל כפעם בפעם, בהסתמן לפניה תמונת אמה, היא רואָה ראשונה בעיני רוחה את הידיים הנוראות, הצנומות כידי המוות, אשר מיששו בחולשה ויחפשו דבר-מה על השמיכה. מה חיפשו אז… הנה גם הפנים החיוורים, הנענים, המצח הנוצץ הבולט, והנה – המבט, המבט הנורא, התּהוֹמי, המבט האחרון…

גיטל נושכת בחוזקה את שפתה התחתונה ועל לחייה מופיע אודם קודח.

– עשרה ירחים… עשרה ירחים תמימים… מה נחפזת העת… היא היתה חפצה עתה להביט עליה…

גיטל מתהפכת על משכבה; אך התמונה הנוראה, האכזרייה, שהתרקמה ברגע אחד במוחה ותמלא את כל לבבה המפרכס, לא תסור ממנה:

– גוש רקוב, רטוב, תולעים זוחלים, עצמות בולטות… אמה האהובה…

נחירי גיטל מזדעזעות, גרונה מתחמם, על עפעפיה חולף זרם דק סולד. היא הופכת בהחלטה מהירה את פניה אל הקיר.

– הבלים – ממלמלת היא בצער ונוהמת-משתעלת.

– כבר בכיתי למדי – מוסיפה מחשבה נוּגָה להעיק על גרונה…

והיא זוכרת את שבעת ימי האבל. בבית אי-סדרים, הכול שלא על מקומו. הראי כובש פנים בקיר, המיטות פרועות. בטבור הבית עומד השולחן ועליו טליות ותפילים, סידורים, תהילים. על הקומודה המכוסה מפה כהה-גסה דולקים שני נרות מפיצות אור מוזר, אור חמים, אור דוקר. חלאה, רפש, עננים; באחת הפינות על יד התנור עומד הדום נמוך ועליו יושב אַבּא, דומם, בלי הגה, ובוכה… היא יושבת מוּלוֹ נענה, נרגזה, נרעשה, חולת-נזילה ובוכה גם היא… הדמעות עוקצות, שורפות, משרבות… גם הדודה, אשר ארחה אז בביתם, בוכה בלי הפוגות…

– מה הִרבה אז אבא לבכות – מתרסקת מחשבה במוחה – גבר…

– ואחר כך – היא ממלאה – בטרם היפרדו לנסוע…

והיא זוכרת את התמונה בכל בהירותה. בלשכה השנית היא יושבת על הספה בבית התחנה, ידה האחת על צקלונו של אבא והשנית על ברכיה. הלשכה הומייה. אל השולחן הארוך, המסודר פרחים ובקבוקים משונים, מסֵבּים צעירים מהירים וצעירות מקושטות, ביניהן גם מורתה הגוצה, מקשקשים בכפותיהם ובכוסותיהם ומפטפטים בהתלהבות, צוחקים ומתלחשים. קרוב אליה, בין הספה ולשולחן, עומדות כנופיות, כנופיות קטנות של יהודונים, זקנים וצעירים, ומשוחחים גם כן. אביה, אשר התחיל מלבין במשך שתי הירחים האלה, מתהלך בראש מוטה וידיים שלובות אנֶה ואנה, הופך את פניו מדי גשתו אל אחת הכנופיות… לפנים, היא זוכרת, היה גם הוא סוחר-ומוכר בכנופיות אלו… פתאום כונן את צעדיו אליה, ויקרא בקול רועד ונפסק:

– ניסע הביתה גיט’קה… כן… מחר אסע…

היא גם לא שאלה אותו לפשר הדבר.

ובכל דרך מסעם העירה, זוכרת היא, התאנח לרגעים וימחה את עיניו…

ורק בבואם הביתה והוא השתקע בכיסא מבלי השליך את בגדו מעליו פיטפט בקול חלש רצוץ פעמים אחדות:

– הלא רק צינה אחזתה… רק צינה…

– חֵלכה! – חושבת גיטל ולבה מתחמץ – אַבּא חֵלכה…

היא מתרוממת פתאום מעל המיטה וממהרת את צעדיה אל הדלת. בלבה התעוררה פתאום תשוקה אדירה, עיוורת לראות את אַבּא, לחבקהו, לנשקהו, לשוחח עמו – – –

– גיטל! – הגיע לאוזניה קול רחל הרועד מהחדר השני – התרחצי את ראשך? אַבּא הלך להתפלל ויצו להכין את הכל…

– איננו…

גיטל שכבה שנית על משכבה.

– היא לא תרחץ היום את ראשה… אַבּא בוודאי לא ישאל היום… היא גיחכה במרירות.

– גיטל! – זוחל שנית קול רחל והיא מכניסה את ראשה החדרה.

– אח, הרפי ממני! – קוראה גיטל בצער.

היא תיקנה את מראשותיה ותוסף בלחש מרוסק:

– פּתיה…

אז זכרה, כי כשיבוא אבא יהי עוד עליה לברך על הנרות ותרגיש פתאום, כי צרה לה המיטה. לה נדמה, כי הורדה התקרה והיא מעיקה באכזריות בלתי נסבלת על חזֶהָ המכה גלים. היא קפצה ממקומה, כרגע אחד חשה חום דוקר בכל גופה מראשה ועד רגליה, ותתחיל להתהלך בחדר ועיניה התועות כמו מחפשות מפלט. אח, מה תערוג נפשה לצאת, לצאת, להתפרץ מן המיצר הזה, לעמוד ברשות עצמה, לחיות באַוות נפשה, לעשות מה לבה חפץ… אַח, מה צר לה המקום…

מאין אונים ישבה על המיטה ותישען בימינה בדופן ואגרופה תמך את סנטרה. מבטה נפל על ציבור ספרי-הלימוד אשר על השולחן. עיניה נעכרו שנית והיא נזדעזעה. הנה היא יודעת חוק לימודי ארבע לשכות. היא עומדת על הבחינה. היא מקבלת תעודה – אחרי כן – – – אחרי כן – – –

ותמונת אבא החביב, אבא הערירי, החלכה, אשר זקן בלא עת וייקמט לפני בוא מועד, מופיעה לנגד עיניה בכל אכזריות חיבּתה…

– הבלים! – מחליטה פתאום גיטל ומעבירה את כפה על ראשה – אך דרך נשים היא… הלא צדקו איפוא דברי המורה חְוַסְטְמַן על הנשים… אין דבר… ובכלל – אבא יבין… אבא ירגיש… אַבּא הוא, בכלל, טוב-לב מאוד…

והיא זוכרת כיצד קיבל אבא לפני שבועות אחדים את דבר חדלה מאכול בשר מן החי…

כתפות גיטל נזדעזעו והיא נרתעה ממקומה. כעבור רגע עזבה את המיטה ותחל להתהלך שנית בחדר.

– מה משמע עיניים פקוחות – השתוממה בהרגשת-אושר – אמת כזאת, אמת קדושה כזאת – ולולא אותו הספר…

גיטל התחלחלה. זה רק שבועות אחדים עברו מיום חדלה מאכול בשר ולה נדמה, כי נצח שלם יבדילנה מהעת ההיא. היא אינה יכולה להסכים עתה, כי היא, היא בעצמה היתה אוכלת יום יום לתאבון בשר החיות העניות… פְ…

– ואַבּא? – חולפת מחשב במוחה.

– זה משפט “רוּטינה” – נאנחת גיטל – לב טהור כזה, נפש עדינה – ובכל זאת…

בימים הראשונים – היא זוכרת – היה מנסה לדבר על לבה לחדול מה“שטויות” הללו. היא עברה בשתיקה פעם, פעמיים; אבל כאשר הוסיף להציק לה, קראה בהתלהבות נמרצה:

– איני מבינה, אבא, כיצד אתה קורא שטויות לדברים, שהרבה חושבים אותם… נו, פשוט, לחובה קדושה?

הוא התאנח; אבל מאז – חדל.

רק באותו ערב, היא זוכרת, שתה אתם תּה רבי קלמן שותפם, וכשהושיט לה את כוסו, ויקרא כדרכו תמיד:

– אנא, ילדתי, עוד כּוֹסיסה…

אמר לו אבא באיום-היתולים:

– היזהר, קלמן… ילדה… מדבר אתה עם דעתנית, היודעת כבר להטיל חובות על נפשה…

רבי קלמן לטש עיניו ואבא הוסיף באנחת-נגינה:

– ילדה…

– רבי קלמן שותפם – חולפת מחשבת-אגב במוחה – הוא איש אחר, כשסיפר לו אבא את הדבר הטיל עליה מבט דוקר וקרא בחימה מקפיאה – בְרְרְ…

– פּוֹלגסים… אף המה יודעים לבחור… אַח, הייתי מראה להם…

היא גיחכה אז ואבא התאנח חרש.

אַח, מה יהיה…

גיטל הרגישה פתאום חולשה עצומה בקרסוליה ומוחה כמו הלך ונסדק בעצלתיים. בלבב נלחץ ניגשה אל החלון ותפתחהו ותשב על משקופו.

ממעל לשורת הבתים הנמוכים, אשר מעבר לרחוב השקט, נשקפה לה כיפת שמים טהורה וחופשיה, אשר השתרעה שקוֹע וצלוֹל, צלוֹל וטבוע מאחורי הצמָרות המטוּלָלות, הנאחזות בעשן-התכלת הלאה, הלאה במרחק הרוזם, במרחק המלבב, המספר ללבב, הלוחש לנשמה, המעביר עין גם מפסגת המסגד, המבהיקה עתה מקרניה העייפות של שמש שוקעת, גם מאילנות בית-הקברות, הקפואים לא הרחק ממנו, גם מנפתולי-המסילה הצרה המתפתלת והולכת מאחריהם לאין קצה ותכלית… הלאה, הלאה מהם; מעולם אחר, מעולם חדש רוזם מרחק-התעלומות ההוא… גני הבתים, אשר מעבר לרחוב הקפוא, עומדים משום-מה שחים, עמוסים, מכוּוצים, כעוצרים בעד נשימתם הזקנה, ונדמה, כי גם קרבת-השמים מעיקה עליהם, ושמה, במרומים, כמעט אשר עין לא תשיגנה, רוחצת אחת הציפורים החופשיות בגלי התכלת החופשיה, מפלסת לה נתיב וכנפיה ישאוה אל אשר יהי רוחה ללכת, נישאת ומתפללת, נישאת וגוֹועת, עד היותה לאחת עם התכלת ההולכת ומתגשמת, ועין אדם לא תשורנה עוד…

– גיטל!…

גיטל הזדעזעה. היא הפנתה את עיניה אל הדלת, על המפתן עמד אביה גבנון, חיוור, נענה; עיניו האדמדמות תועות וידיו ממשמשות בכנפי בגדו האָפור…

לבה נלחץ כמו בצבת מלובנה. לה נדמה, כי רואה היא לפניה את אביה בפעם הראשונה…

– גיטל… בּואי – גמגם רבי נוח בקול רצוץ ורועד.

– לאן?… מה? – הורידה גיטל את רגלה האחת מעל המשקוף ותישאר במבוכה:

– בּואי… סעודה מפסקת…

קולו נפסק, אך גיטל לא הרגישה.

– אַ! תיכף, אַבּא!

היא קמה ממושבה, ותחל לתקן את חגורתה.

– לא! – מיהר רבי נוח ויצעד צעדים אחדים בלתי ישרים לנוכח בתו. קולו היה מוזר – אנוכי… אִתִּי, אתּי…

גיטל הלבינה כסיד. כמכת-שמש קרעה את מוחה מחשבה שחורה אחת ותּהוּמנה. החלון, אשר נגדה, נדמה לה רגע למרובע שחור בכותל הלבן, והיא נפלה אחורנית על הספה באנחת רעל חנוקה…

– בתי – גימגם רבי נוח מתוך דמעות ויצעד על מקומו – בתי היחידה… למעני נא… ערב יום כיפור… בתי היקרה, אכלי בשר!…

ושתי יללות חודרות, מלאות עצב עולמים, הרטיבו את אוויר החדר עם דמדומי ערב – ילל האב ויללה הבת…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!