(מעניני היום)    🔗

באור פני מלך חיים ורצונו בעד מלקוש (משלי שלמה).

שוש ישיש כל ישראל על הכבוד הגדול, אשר הואיל השולטן יר"ה לעשות להרב לעדת היהודים בסטמבול לעיני כל השרים וראשי הדתות אשר באו לברכהו.

כעב מלקוש אחרי ימים רבים, אשר כלאו השמים ממטר, כן יהיה רצון המלך השולטן ללבות היהודים בעת הרעה הזאת, – אשר הסכינו רק לבשורות רעות מכל עבר ופנה ויאמרו בלבם כי גם בארץ האחת אשר דמו למצוא מנוח מעט, נהפך לב המלך ושריו להם לרעה, – וראו הפעם בדברים אשר הואיל השולטן יר“ה לדבר אל הרב הי”ו, כי לא כן הדבר, וכלב כל מלכי תוגרמה מעולם ליהודים כן גם לב המלך המולך עתה בארץ הזאת רק טוב להם; ונסו מלבם המגור והדאגה מפני מדת הדין הקשה אשר נמתח עליהם בימים האלה. כי באור פני המלך חיים ובאור פני השולטן יר"ה, – אשר האיר הפעם הזאת ליהודים – ינוסו הצללים אשר החלו לעלות נגדם מכל פנה בארץ אבותיהם.

                  *     *
                      *

אבל, הנדע אנחנו להשתמש בעת הרצון הזאת?

או עזב נעזבנה ולא נשית אליה לב?

פעמים רבות יאבד אדם את טובו בידו בגלל אשר לא ידע להבין את הרמז אשר רמזה לו ההשגחה במקרה קטן אשר הקרתה לפניו ויעבור עליו, ועדים גם דברי ימי כל העמים כי יש מקרים בחיי כל עם ועם אשר רומזים המה לו מה יעשה בעת הזאת, ואוי לו לעם אשר לא יבינם ולא ישמע בקולם – כי פעמים רבות בנפשו הוא הדבר הזה.

הידע נדע, איפוא, אנחנו מה רמזה לנו ההשגחה הפעם, אם עשה נעשה כל אשר עלינו לעשות בעת הזאת?

הן אמנם נכון לבי בטוח, כי ידוע ידע הרב הגאון מה חובתו לעמו דורשת ממנו, כי כאשר יגדל איש וכאשר ירב כבודו וכחו, כן תרב חובתו לאֻמתו אשר בעבודה נשא וירום ולמענה היה לו הכבוד הזה, ולא לחנם נשא אלקים גם את ראש הרבנים בעיר המלוכה ויתן את חנו בעיני המלך להכירהו מראשי כל יתר הדתות ולעשות לו כבוד ויקר עתה בעת הרעה לישראל, אשר לא הסכין המלך לעשות לו עד היום. אצבע אלקים הוא הרומז להרב מה עליו לעשות לעמו ולארץ אבותיו, ואין ספק כי עשה יעשה כבוד הרב את כל אשר בכחו.

אבל בזה בלבדו לא נצא אנחנו כלנו ידי חובתנו, וחובת ראשי עדת היהודים בירושלם גדולה כפלים לעשות בזה דבר ולהשתמש בעת הרצון הזאת להגות מדרך ישוב הארץ את המניעות והמעצורים, אשר הושמו על כל מדרך כף רגלי היהודים, לבא במכתב לפני כבוד הרב בסטמבול ולבקש ממנו כי יואיל נא להפיל את תחינת עדת היהודים בארץ-ישראל לפני הוד השולטן ולהתחנן לפני הוד מלכותו לאמר למלאכיו עושי רצונו: “הרף” – לבלתי יכבידו עוד את ידם על היהודים הבאים להאחז בארץ אבותיהם.

הדבר הזה על ראשי עדת היהודים בירושלם, כספרדים כאשכנזים, לעשות עתה.

כי מי יודע מה יולד בימים יבאו, ומי יודע אם נמצא עוד עת רצון כעת הזאת?

אל נא נעזוב את השעה המשחקת לנו, ואל נא נאבד את הטוב אשר נוכל אולי לעשות לנו, – אם יתאחדו ראשי עדת הספרדים והאשכנזים לעשות כדבר הזה – עד אם יצליחו להפיל את הקיר אשר הוקם לפני היהודים בשערי ארץ-אבותיהם לבל יבאו בה.

ואם היה יהיו גם גדולי היהודים בעיר המלוכה בעזרתנו הפעם והצלחנו בלי ספק, ונפתחו שערי הארץ הזאת לפנינו כאשר היה מעולם.

עתה העת לעשות.

לא בעצלתים ורפיון כח, כי מי יודע מה תהי אחרית הדבר, – אם עשה נעשה עתה כל אשר בכחנו לעשות – ומה תהי אחריתו אם נחבק ידינו ולא נעשה דבר?

וכדבר כזה – ובעת הזאת – “עשה ואל תשב” – עדיף.

ירושלים, חשון, אתתט"ו לחרבן.