© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

 

פרט ביוגראפי מכריע בחייו    🔗

מאה שנה להולדת יעקב פיכמן מקבילה כמעט לתאריך הולדתה של השירה העברית החדשה. אם ניתן דעתנו על כך, שביאליק נולד בתרל“ג ופיכמן בתרמ”ב, כלומר, שהקדימו בתשע שנים, ואם ננקוט הגירסה, שהשירה העברית החדשה תחילתה המובהקת בביאליק, תינתן לנו הרשות לקבוע, שתאריך זה כוחו יפה לשניהם. והבא להעריך את יצירתו הפיוטית של פיכמן ואישיותו, חייב לראותו במסגרת הזמן המסויים הזה, באווירה הרוחנית שאפפה אותו ולאור המפה הספרותית והאנושית המקיפה. שכן צומת המגעים עם סופרי התקופה הזאת והשפעות-הגומלין, שפעלו באותה מאה, טבועים, כמובן, יפה בפיכמן כאדם וכיוצר. אבל זוהי סוגיה נרחבת, שאין בדעתי לייחד את הדיבור עליה כאן. כנגד זה רואה אני צורך וחובה להבליט ארוע אחד בביוגראפיה הרוחנית של פיכמן, שרישומו ניכר במיוחד בעיצוב דמותו האישית ומהלך חייו. פרט מכריע זה, אף-על-פי שהיה ידוע לבני-דורו ולבאים אחריהם, לא הודגש, לדעתי, די הצורך ונמצאנו חסרים אחד המפתחות לשערי-הסתר של פיכמן. לדיגוש הכרחי זה מוקדשים דברי להלן.

יעקב פיכמן שייך, כאמור, לפי סדר הזמנים והופעתו, לדורו של ביאליק. בין החבורה הקטנה של משוררים צעירים, שביאליק הריע תרועה גדולה עם עלייתם על הבמה בספרי-ביכוריהם (יעקב כהן, יעקב שטיינברג וזלמן שניאור), לא נזכר פיכמן כלל וכלל, אף-על-פי שפיכמן היה בין קשישי הצעירים. בן-גילו של כהן וגדול מן השאר בכמה שנים. מסה יפה זו, “שירתנו הצעירה”, שהעלתה על נס חבורה זו של “הגידולים הראשונים, הבכורות הנאות של ספרותנו החדשה”, קבעה, כידוע, את מעמדה בפסקי-שבח-והערכה נלהבים, קצובים וממצים, שיצאו מפי ביאליק, ונשמעו כ“מי שברך” אדיר במשך דורות. יעקב פיכמן, שיצק מים על ידי ביאליק וכבר היה אז במחיצתו כמוזמן לסייע לו בעבודות ספרותיות שונות ובהוצאת ספרי-לימוד, כאילו הוסט אז מתוך ראייתו של ביאליק, ואין צורך בדמיון מופלג כדי לאתר את מיכוות-הבשר-והרוח שנכווה פיכמן אותה שעה, שלא נרפאה לעולם. רמז לאפלייה זו מצד ביאליק אנו מוצאים בספרו של פיכמן “שירת ביאליק” (עמוד של"ה) בכמה משפטים אופייניים:

"כאן, בדירה מעוטת-אור (של ביאליק) זו, נפגשתי באותו קיץ בראשונה עם שניאור ויעקב שטיינברג. שניהם היו עוד נערים. שניאור כמעט ילד. – – – כשאין ביאליק בבית, הוא קורא לי את שיריו הקטנים, המילודיים, שיש בהם מן החן של צמחים מוקדמים. – – – ביאליק האמין בו, כנראה, מן הרגע הראשון שהכיר אותו. – – – כל ימיו ראה את שניאור כבנו ואף שהיו ביחסו אליו גם רגעים קשים, היו עיניו עליו תמיד עיני אב אוהב ".

בנידון זה אפשר לומר על פיכמן בדין, שהיה לו תסביך-אב במסתרי נפשו, ואפילו הסיח דעתו והדחיקו לשעה, לא פסק מלהרגיש עצמו כמי שנגזלה ממנו חסות-אב. ימים רבים גדולה היתה כמיהתו להיכנס תחת כנפי ביאליק – האב. ¹

מן המעט הזה נראה לנו, שהשבחים שהעתיק ביאליק במסתו על שניאור לא עלו בקנה אחד עם דעתו של פיכמן, שהיה זקוק לכיבוש-יצר ולמידת טאקט רבה, כדי לדחוס אכזבתו בתיאור פיליטוני מנומס זה. ולא שביאליק לא אמר פה ושם כמה דברים טובים על שירי פיכמן. נורית גוברין בהקדמתה לספר “מבחר מאמרים על יצירתו של פיכמן”, ליקטה וצירפה את אמירותיו של ביאליק על פיכמן בע"פ ובמכתבים. ואומנם סופרים כברנר, צ. שארפשטיין, ש. פרלמן ואחרים כתבו על שירתו שבחים, ועל כל פנים בחיוב. ולא באתי להשלים כאן את הרשימה, אלא להדגיש שני דברים: א) שלא מבקרים רגילים, שנתעלמו ממנו או שמתחו עליו ביקרות שלילית, הכאיבו לו, אלא הסתייגותו של ביאליק, שבאה לידי ביטוי בשתיקה, ברמיזה שוללנית, ואפילו בפגיעה מפורשת, קלה או חמורה. ב) שעובדה זו היתה לו חווייה טראומטית מתמשכת, שהשפיעה על בטחון-עצמו ועל הערכת-עצמו והיה זקוק מפעם לפעם לכוחות-נפש עצומים, כדי להשתחרר מן המועקה.

לחיזוקה של הנחה זו ראוי להביא כמה גילויים נוספים. תא ושמע: במכתבו משנת תרס"ט כתב ביאליק לפיכמן: “עוד אחת. חנון ורחום וטוב לב אתה יותר מדי בפיליטוניך. יפה הזהירות; אבל מן הזהירות – שלא להיזהר יותר מדי. יחזק נא קולך ותתחזק דעתך” (אגרות ביאליק, חלק ב‘, עמ’ ע"ד). במקום אחר חזר על אותה עצה.

באותו מכתב מסיים ביאליק כך: “נ.ב. שלח לי דבר יפה בשביל “השילוח”, חוברת ינואר. הדבר הפרוזי שבידך – דע לך, שלי הוא. אין לך רשות לתתו לאחר”.

והרי מכתב אחר על ספר “גבעולים” לפיכמן: “קבלתי את ‘גבעוליך’ בזמנם ואעבור עליהם. את דעתי על שירתך אתה יודע מכבר. עתה – כששיריך יהיו מקובצים במקום אחד – בודאי יקבעו את פרצופך המיוחד לך בספרות. יש ביניהם שירים מצויינים ויש גם שורות ובתים קלושים קצת, אבל ריח אחד דק נודף מכולם. הוא הריח המיוחד רק לשיריך – – – הרבה היה לי להעיר על כמה משיריך. עתה יצאו הדברים מלבי ואני מתעצל לחזר אחריהם” (אגרות חלק ב‘, עמ’ קכ"א).

בשבט תרפ"ח כתב ביאליק לפיכמן בין השאר: “והנני שמח מאד על הבטחתך לשלוח דבר בשביל ‘כנסת’. ויהי רצון שתתן גם מאמר טוב ונאה. שירה יש לנו לרוב, ואין אנו חסרים אלא מאמרים טובים”. (כרך ד‘, עמ’ ס"ג).

הרגלו זה של ביאליק לחוות את דעתו עליו בצורה כזאת פגעה בו מאד, ולפי שאהב את ביאליק ודבק בו בכל נפשו ומאודו – השלים עם כך והגיע לידי מסקנה דלהלן, המסופרת בספרו “שירת ביאליק” (עמ' תל"ה):

“זוכר אני את הקיץ של שנת תרס”ט. כשנקראתי לאודיסה על דיד לוינסקי לעבוד ב’מוריה', בעיקר שלם סידורם של כתבי יהודה שטיינברג. ביאליק ורבניצקי היו אז בארץ-ישראל, ואני עסקתי עד בואם בעריכת החומר שנתקבל מסופרים שונים, בעד מאסף לילדים לזכר שטיינברג. – – – עשיתי לילות כמים ובחדשי הקיץ המעטים אספתי את כל החומר לארבעת הכרכים של כתבי שטיינברג, ערכתי את הסיפורים והאגדות שלנערים, וגם כתבתי את המבוא למהדורה שנועדה לגדולים. עבודה זו הניחה את דעתו של ביאליק, כמנהגו הירבה לשבח את מלאכת המבוא. מאז, אולי, נתחבבה עליו הפרוזה שלי חיבה גדולה כל כך".

ואנו רשאים להוסיף: הפרוזה נתחבבה עליו, אך לא השירה, וזה שחולל בו זעזוע נפשי, שגם נחמה פורתא זו, הנזכרת לעיל, ספק אם היה בה כדי לבטלו לחלוטין.

באותה שנה (תרס"ז), שבה נדפסה המסה “שירתנו הצעירה” כתב פיכמן שיר, שביתו הראשון הוא:

לֹא לַצְּלָלִים אֶכְמַהּ וְלֹא הַבָּצִיר זְמַנִּי,

לִנְגֹהוֹת שַׁחַר לִבִּי וּלְהוֹד הַסַּעַר שִׁירִי;

אַךְ עוֹד מִבֹּקֶר חַיַּי עֶצֶב נֶעֱלָם לִוַּנִי,

וּבֵין חֲבֵרַי הִתְהַלַּכְתִּי עֲרִירִי.

(“גבעולים”, עמ' 83).

אכן, גדולה היתה אכזבתו של פיכמן מהשמטת שמו מן “הכת הרביעית” האומרת שירה צעירה וחדשה, כדרך שסבל מאופן-התקבלותו של כינוס-שיריו הראשון “גבעולים” שיצא לאור בשנת תרע"א. ויש מקום לשער, שהעובדה, שעבר כחצי יובל שנים מכינוס-שירים ראשון לשני (בשנת תרצ"ד), נעוצה באותה אכזבה.

 

תלמידו של ביאליק, אבל מקורי בשירתו    🔗

לזכותה של הביקורת ולשבחם של המבקרים יש לומר, שהשפעתה החיובית של “שירתנו הצעירה” התמידה יותר משהשפיעה הסתייגותו של ביאליק כלפי פיכמן. לאט-לאט ניטשטש חותם זה שהטביע ביאליק על הערכת פיכמן, והמבקרים התחילו לתהות על מהותו הייחודית של המשורר והמבקר פיכמן. תהייה זו הביאה עימה שינוי-ערכין בתחום זה. ואני נוטל רשות לקבוע, ששינוי זה כלפי פיכמן הוא אח-תאומים לשינוי אחר, שאינו פחות ממנו בחשיבותו. שניהם נולדו בלידה אחת. עד תקופה מסויימת היה מקובל שיש “דור של ביאליק” וכל משורר חשוב נמנה עימו. פיכמן עצמו סייע לא-מעט להשגרת גירסה זו כלפי עצמו, בהדגישו בכל עת את השפעת ביאליק עליו. במכתבו לביאליק בראשית שנת 1909 הגיב פיכמן על הביקורת שמתח ביאליק על השיר “מלודיות הבציר”, ששלח לו, וזו לשונו: “בנוגע ל’מלודיות הבציר', שכמדומה שמינוס אחד הוא משפט רך יותר מדי, בו יש בודאי אריכות, וכזו שנקל להרחיקה. אם אינני מרגיש על גבי את רצועתך או את רצועתו של פרישמן, הריני נעשה חפשי ושוטף יותר מדי”.

ובעיקר נגרם הדבר הזה מחמת ריבוי כתיבתו על ביאליק, שהשתמש בכל סולם התארים, הצבעים והדרגות, כדי להאדיר את שמו וממדי השפעתו. לפי עדותו של מ. אונגרפלד, כתב פיכמן למעלה ממאה מאמרים ורשימות על ביאליק. אך אליבא דאמת, קשה היה למצוא בשירת פיכמן סימני זהות ברורים לזו של ביאליק. במילונו הפיוטי של פיכמן אינם מצויים אלא עקבות מעטים של שירת ביאליק. רק אדם כברנר, שהיה בעל חוש הבחנה, מצא עוד בראשית דרכו של פיכמן הגדרות שכוחן יפה עד ימיו האחרונים. ויובא כאן רק ציטוט זעיר: “בגבעולי פיכמן בלבד יש לפרנס את הנפש הבודדת וההומיה ימים רבים”. או “האמן קודם בהם לאדם, הפייטן קודם בהם ליהודי. אמנם, אין כל ספק שבשדה שלנו צמחו ועלו הגבעולים האלה, למרות מה שמוטיבים לאומיים באופן ישר אינך מוצא בהם אלא מעט מזעיר”, ועוד ועוד. הוא היה הראשון שהבחין, שטבע זה של שירתו של פיכמן הוא “שונה ורחוק מזה, שהדור הצעיר העברי גדל בו”. ויורשה לי לצטט את עצמי ממאמר על שירת פיכמן, שנתפרסם ב“מאזנים” בשנת תרצ"ו:

“והנה י. פיכמן משורר, שמשום-מה מונים בין הפמליה של ביאליק, ולאמיתו של דבר, על כל פנים לפי עניות דעתי, אין לשירתו אח וריע בספרות העברית, הן מבחינת צורתה והן מבחינת בנינה ורוחה. אין לראות בה צד-דמיון למשהו מן המשוררים העברים. הוא כולו שירת הייחוד או ייחוד השירה. בדרכים המיוחדות רק לו כבש את מלכות התפארת והשקט לשירה. הוא העניק למלים ולמשפטים שבלשוננו רוך וגמישות של חן, שלא היו לה קודם אלא בכוח. בדקות הסתכלותו חדר למחוזות ולמראות חדשים בטבע ובנפש והִגישם לפנינו ביצירות פיוטיות חפשיות. הוא העגין הרגשות וחוויות בחיים שהיו וטבע את דמויות התנ”ך טביעה חדשה, שבזכותה נתקרבו אלינו וקפצה לתוך עולמנו כשהן מאירות ושמחות ומתערבות בין הבריות של דורנו" (“לחשבון נפשה של הספרות העברית”, “מאזנים”, כרך ד' תרצ"ו).

מיום פירסומם של דברים אלה עברו 45 שנים, ואין ספק שהיום הייתי מנסח אותם קצת אחרת, אבל ההערכה היסודית בעינה עומדת: פיכמן איננו מפמליית ביאליק, אף-על-פי שהשפעת ביאליק והשראתו עליו אינן מוטלות בספק. אבל מיזוגן של השפעות אלו ושמירתו על המהות העצמית והמקורית של פיכמן אף הוא בחזקת-ודאי. יש לו לפיכמן לוז-יצירה משלו, שאין שום כוח-מחץ מן החוץ שליט בו. איסטניס גדול היה פיכמן, ונרתע מדין-ודברים על מידת מקוריותו וחירותו מביאליק. מכאן יחסו החיובי, שלא היה מקובל על שאר אנשי החבורה שלו, לחידושי סופרים מאסכולה אחרת, מסיטרא דשמאלא, יחס, שזכה לא פעם לביקורתם. אולם רוחו החופשית הביאה אותו לידי “סטייה”. בשעה שנתפרסמו דברי הנ"ל עליו, נזדמנתי עמו לבית-קפה, ולאחר שהיית-מה הרים את ראשו מעל כתב-היד שלפניו ואמר לי בקול כבוש: “ידעתי, שרק לאחר שיעלו על הבמה מבקרים צעירים וחדשים יכירו ברשות-היחיד שלי ובעמידתי העצמית. כל ימי הם חוזרים ואומרים עלי שאני עומד על כתפי ביאליק וניזון ממנו”. נדהמתי מן הדברים ושמרתי אותם בלבי.

במשך הזמן הגיב פיכמן בחרוזי שיר מפורשים על האיפיון המוטעה של שירתו:

רַבִּים דִבְּרוּ סָרָה בִי, כִּי אֵינֶנִּי

שָׁלֵם עִם הֶחָדָשׁ, וְכִי עֵטִי

תְּאוּם-הַקַּו אֵינֶנּוּ עוֹד לְרוּחַ

זְמַנֵּנוּ הֶעָקוּם. – – –

הַדִּין עִמָּם – נִבִי אַחֵר וְאַחֶרֶת

נְגִינָתִי. אֶת זֶה אֵין לְשַׁנּוֹת!

(דמויות קדומים, עמ' 160)

לפי תחושתי, נהיה לא רחוקים מן האמת אם נייחס תגובתו זו לא רק לטענה “שאינו שלם עם החדש”, אלא גם לזו המבליטה מושפעותו מן החוץ ומעלימה את עצמיותו.

 

משורר לירי צרוף    🔗

בחמדה רבה אנו נכנסים לשערי היצירה של פיכמן וברחשי-ציפייה אנו מהלכים בחדריה. והחדרים רבים ומלאים מזן אל זן. שירה ופרוזה, וליריקה ואפיקה, דמויות-קדומים ופואימות דראמטיות, שירי אהבה ושירי נוף, רשמי-מסע ושירי ילדים, דיוקנאות וביוגראפיות, בלאדות ואגדות, תרגומים ועיבודים, זכרונות ואמרות, סונטות ושירי-שואה וכיוצא בזה. כמעט שאין לך סוג שאינו מצוי בבית-גנזיו של פיכמן. אף-על-פי-כן, ניתנה רשות לומר, שעל שני עמודים עומדת יצירתו של יעקב פיכמן: על השירה ועל מסת-הביקורת. הם היכין והבועז שלו. בשתי ספירות-יצירה אלו התחיל ובהן סיים. בזכותן זכה בחיי-הווה ארוכים ובזכותם מזומנים לו חיי עולם הבא בספרותנו. השירה העברית עתידה לקלוט לתוכה צורות חדשות, מיקצבים ותשמישי פואטיקה חדשים, ושבעה משיבי-טעם עתידים להתווכח בלהט על עדיפות חידושי-עיצוב אלה – אבל שירת פיכמן תחיה ותקסום לקורא כמות שהיא, והוא יעריך אותה וייהנה ממנה, ושום חידוש לא ימעט דמותה ולא ידחה ממקום כבודה. זה גורלה הטוב של שירה הנעשית קלאסית. הוא הדין בביקורת של פיכמן. כבר בימיו השיגו על שיטת הביקורת שלו אם בשם “הביקורת החדשה”, או בשם בביקורת האידיאית, הפסיכואנאליטית או הסינתטית, אבל בסופו של דבר הודו בערך ביקורתו של פיכמן, התבשמו ממנה והוקירו את מחברה. שתיהן, שירת פיכמן וביקורתו, זכו ויזכו להשארת-הנפש מפני שיש בהן – אם להשתמש בביטוי שהיה חביב מאד על פיכמן – “הרכב מופלא של יסודות שונים”, של דם ומוח, אמונה ואמנות, רגש וחכמה.

דוק ותמצא: אף-על-פי שפיכמן הוא סופר רב-צדדים, חכם הכולל, הרי הליריקה היא יסוד נפשו וסודה, שורש-נשמתו, מזג-רוחו, אב-הצבע שלו. ובין שהוא כותב שירה או פרוזה, ביקורת או זכרונות – הכל שקוי ליריקה, שנגינה פיכמנית עולה מהם. הן כך לימד אותנו: “מהותו של משורר איננה בשטח הרעיונות, שלו יקדיש את עטו, כי אם בבושם ניבו ובניגון הנפשי העולה מתוך שירתו”. מפני זה לעולם אין אנו יוצאים מאוכזבים מלפניו. כי תמיד אנו מקשיבים לו, נפעלים ממנו, ומברכים ברכת-הנהנין.

פיכמן קשר כתרים לליריקה וראה בה חזות-הכל. “גדולה הבעה לירית נאמנה – אמר – משום שאין כמוה מבקיעה אל לב הדברים”, ואולי גם אין כמוה “מפלסת דרך להכרת-העולם העליונה”. עם זה הודה, ש“ליריזם” זה בצירופו הגמור הוא מעשה-נס הרבה יותר מכל סוג ספרותי אחר. אמצעיו האמיתיים אינן המלים, אינו אפילו המשך, כי אם איזו יכולת מופלאה להדליק ניבים ולהעלימם כאחד, לגלותם ולהבליעם בנגינת עצמם" (“בבית היוצר”, עמ' 162).

ואומנם שירת פיכמן לירית היא למופת. כל הנושאים הנוגעים לאדם: שמחה ועצב, סערה ושלווה, מראה-עיניים והלוך-נפש, תקווה ואכזבה, בדידות וחברותא, חלום ופתרונו, טבע ונוף, יסורי היחיד וצער האומה – שקויים ליריות זכה וצרופה, הנוסכת על הקורא רוח רוננת ועליית-נשמה. מעטים הם המשוררים העברים, ששירתם הלירית היא אספקלריה לתנועות-הנפש הדקות והמגוונות ביותר של הווייתם. הוא היה שׂר השירה הלירית ומשתקפות בה לא רק חוויות שלמות ומעוגלות, אלא גם קמטים קלים, שברי רגש, מצבי-רוח מתחלפים, ניצוצות מתלקחים, מעלות ומורדות וערפילי נפש, שאין להם שם. אפשר לומר, ששירת פיכמן היא, בלי שנתכוונה לכך, כעין ביוגראפיה של חיי נפש המשורר. מכאן גם הביטויים הציוריים המנוגדים, המצויים בשירתו, שהם בבואה למערכי-הלב ולאקלים הנפשי המשתנים של המשורר.

צביונה הארוטי של שירת-הנוף    🔗

כשם ששאף לשיר על כל-עצמו, על הגלוי והסמוי, ולחזות את נשמת נשמתו, כך ביקש תמיד לערטל את הבריאה וליהנות מחמודותיה בלא מחיצה, ואומנם זו נענתה לו ונתגלתה לפניו בכל מערומיה. לדוגמה נביא כאן קטעים מעטים משיריו, וקום כל מן השיר הנפלא “אלול” אשר בספר “צללים על שדות”:

אֱלוּל יָרַד לְפֶתַע. נְאוֹת הַקַּיִץ

שׁוּב עֲזוּבִים – – –

הַבֹּקֶר רִאשׁוֹנָה הָרֵי-הַתְּכֵלֶת

גִלּוּ אֶת כִּתְפֵיהֶם שׁוּב הַכֵּהוֹת,

וְהַמֶרְחָק, יָמִים רַבִּים מֵעַיִן

נִסְתָּר, בְּעֵירֻמּוֹ הֵאִיר עָצוּב. – – –

מֵאָז אָהַבְתִּי עֵירֹם זֶה ראשׁוֹן,

כִּי תָּקוּם רוּחַ סְתָו מֻקְדֶּמֶת וּמַרְעֶדֶת

עִשְּׂבוֹת הָרִים כְּמוּשִׁים וְדַרְדָּרִים

לְיַד הַדֶּרֶךְ מַלְבִּינִים, בְּעָבְרָהּ

עַטְרוֹתֵיהֶם הָאֲדֻמּוֹת תִּקְרעַ,

וּבְלֵב הַחֹרֶשׁ תִּנָעֵץ

ְוכָל זַלְזַל יִרְעָד לְמַגָעָהּ…

---

וָאָבִין אָז: עוֹלָם בְּכַוָּנָה

נֶחְשַׂף בּעֵירֻמּוֹ: רְאוּ, הֲרֵינִי

פֹּה לִפְנֵיכֶם כֻּלִי –

וַאֲהַבְתּוּנִי כָּכָה!

(“צללים של שדות”, עמ' סה-סז)

ובשירו “יהודה”:

מֵאָז שָׁבַנִי עֵירֹם זֶה תָּמוּהַּ,

וָאֹהַב דְּמִי הָעוֹלָם, הַזָּרוּעַ

כְּאוֹר עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ זֹה מֻפְלָאָה.

פֹּה תּוּגַת-אֵל, כְּדֶשֶׁא רַעֲנַנָּה,

תַּשְׁקְ רֹךְ כָּל צוּר, כָּל חֶלְקַת-הַר מִתְעַנָּה,

וְצֵל הַחֻרְבָּן יַלְבִּין מִמַּגָּעָהּ.

(שם, עמ' קסב)

הצביון הארוטי עובר כחוט-השני בשירים רבים, הן בתיאור חוויותיו ודרך קליטתו והן בציור מחשופי הנוף. וסימנים רבים לכך, אלא שצר המרום לפורטם, ונוסיף עוד כמה קטעים:

בשיר “באור” (“צללים על שדות”, עמ' ק"ג) נאמר:

וְיוֹם עַל יוֹם מְעַרְטֶלֶת שְׂפַת-הַנַּחַל

אֶת לֹבֶן עֵירֻמָּהּ לעֵינֵי כֹל…

וכן בשיר “מקשאה” (“ימי שמש”, עמ' קפ"ח):

נוֹף חַדְגוֹנִי. אַָכֵן מוֹשְׁכֵנִי רֹחַב

עֵירֹם זֶה, אֲדָמָה זֹה מְבֻקַּעַת

וּמְחֻמָּמָה חֹם-קַיִץ מְאֻחָר.

הנופים היו בשביל פיכמן, כלשונו, “גרעינו של עולם, יסודו של עולם”. והוא תיארם ביד-אמן ובדמיון יוצר. הם משרים עלינו כליון-נפש, עגמומיות, חלומיות, הרגשת עונג, רחשי-תפילה ומתיקות, כן מתיקות ואפילו החדגוניות, המתגנבת לפעמים בתיאורים אלה, מעוררת בקורא הרגשת אחדות-הבריאה והתמזגות בכיבשונו של עולם.

רבות נכתב על שירת הנוף של פיכמן, שהיא ייחודית בצורתה ובתוכנה בדימוייה ובצבעיה. נוף-מוצאו בבסראביה ונוף מולדתו בא"י, וכן נופים בארצות שונות, שראה בדמיונו או במסעותיו, כולם נסכו בו שיכרון, ולא היה שיעור לכוח קליטתו ולעושר לשון הבעתו. אנו חשים ממש בתאוות-ההתבוננות שלו ובהנאת החשיפה, בשעת ראייה ובשעת גילומן השירי. המשורר עצמו תהה הרבה על ענין הנוף בכלל ועל שירת הנוף שלו בפרט. פיכמן היה מן הראשונים המעטים, שתפסו את ייחודו של הנוף הארצישראלי. הוא נתן אותו לנו מתן ראשון, מקורי, שאין בו משום העתק של נוף אחר, בחינת נוף לועזי בלשון העברית. מן המידה היא להביא כאן את השיר הנלבב והמורה-דעת “רזי נוף”, שמקופלת בו חכמת הנוף להלכה ולמעשה:

אֵין דַּי לְצַיֵּר וְלִבְחוֹשׁ וְלָשִׂים

בְּיָד תּוֹאֲמָה אֶת הַכְּחוֹל בַּוָּרֹד,

וְכֹה הַעֲלוֹת בִּצְבָעִים תּוֹסְסִים

נוֹפִים עַל הַבַּד וּתְמוּנוֹת וּמַרְאוֹת;

כִּי יֵשׁ לְהַשְׁהוֹת רְגָעִים נֶחְפָּזִים

וּזְכֹר וְהַקְשֵׁב וֶאֱסוֹף הַפְּזוּרוֹת,

כִּי נוֹף הוּא לְכֹד פִּלְאֵי-אֶרֶץ כְּמוּסִים,

וֹהוּא גַם חִדּוּשׁ הָעוֹלָם בַּנִּרְאוֹת;

וְיֵשׁ, כִּגְרוּטוֹת, מִכְמַנִּים כְּנוּסִים –

חֵן שָׁוְא, זֶה יַתְעֶה, לְהַשְׁלִיךְ לַמְּדוּרוֹת,

וּכְבשׁ הַמְעַט, הַשָּׁמוּר בִּרְמָזִים,

בְּחִידוֹת תּוֹךְ דָּמְךָ הָאָפֵל עֲצוּרוֹת,

וּבוֹ הַנְּצוּרוֹת וְהַהוֹד הַגְנּוּזִים;

וְיֵשׁ תָּו אֶחָד מִתְעַלֵּם, – הוּא יִקְרוֹת

תֵּבֵל לָךְ אַבְדוּ יַחֲשׂף בְּלִי מֵשִׂים, –

אל נָא תִּתְיָאֵש וְהוֹסַפְתָּ לִכְרוֹת,

בְּשַׁגָּם בּוֹ אַתָּה. וְהוּא כְּתָב-הָרָזִים,

וְהוּא שֹׁרֶשׁ כָּל חֵן וּמִבְחַר אוֹצָרוֹת.

(“פאת שדה”, עמ' 30)

במקום אחר ביטא פיכמן השקפה זו לגבי שירה בכלל, שאף היא אינה מתמצית בסממנים ובתשמישי-עזר חיצוניים יפים, אלא היא סוד-הנפש היוצרת וזקוקה לכלי-שיר. וכה אמר:

“משורר איננו דוקא מי שלשונו מנוסחת בצבעים וגדושה בציורים ומשלים. שירה היא כל אחדות גדולה שבביטוי, כל התרכזות מלאה שברוח. משורר הוא מי שחוצב את ניבו ויחפרהו ממטמונים. גם חרוז של משורר אמיתי אינו אלא פרי מאמץ קיצוני להבעה מדוקדקת, להגדרה עליונה של הרגש, שאין בו אף קוצו של יוד מיותר” (“אמת הבנין”, עמ' 186).

פיכמן חי חיים קוסמיים שלמים. עם זה גמע את הדר היקום וגוניו בכוס הפרטים. לפיכך אין דומה לו בשירה העברית במכלול הנושאים שבבריאה. הוא שר על פריחה וכמישה, אור וחושך, אביב וקיץ, סתיו וחורף וכמעט על כל חודש מחודשי השנה אקלימו ועולם החי שבו; על גשם ושלג, הר וגיא, אדמה ושמיים יאוש ותוחלת, וכיוצא בזה. בדיבור אחד: כל מה שטעם בחייו ונתרשם בנפשו נהפך בו לשירה צלולה. ולכן יאה לו התואר: נעים זמירות הנוף.

 

חזרות שיש בהן חידוש    🔗

ידועה הטענה כנגד חזרותיו של פיכמן מצד קצת סופרים, מי בקול ומי בלחש. פיכמן עצמו נדרש לסוגיה זו ברשימה קטנה שבה כתוב בין השאר:

“יש דברים חוזרים שאינם חזרה – שכל מה שנאמר קודם בדומה להם הוא בחינת חזרה. חזרה כזו היא החידוש הנכסף, הואיל וכל מה שקדם לה לא יצא מכלל נסיון. יש מי שמנגן מאה פעמים רק כדי שיגיע בפעם המאה ואחת למלוא ניגונו. – – – פעמים אין אדם מעלה את ניגונו בנערותו אלא מתוך תחושה קודמת, מתוך נבואת-לב, ורק לאחר כמה גלגולים, לאחר ששבע חיים ונסיונות, הוא מגיע לכל עצמו. הניגון גדל עמנו, ולא תמיד יש לראותו אסור וגמור, רק משום שכבר הושר קודם” (“בבית היוצר”, עמ' 134).

ואמנם חזרות רבות מצויות בשיריו של פיכמן, אך המקטרים טעו בהבנת העילה האמיתית לכך. פיכמן המוכתר, ובדין, כאמן השיר הלירי הקטן והמגובש, שהפליא לעצבו בלשונו ובניגונו, הקפיד מאד במידת הדיוק בין ההתרשמות וביטויה. הוא לא רצה לאבד אפילו טיפה אחת ממה שנספג בתוכו ותבע מעצמו הבעה שלמה. כל ניד-אוויר וכל בדל-מראה, כל רחש פנימי וכל בת-קול שהיו בחוג חווייתו, חתרו בפיכמן להתלבש בביטוי פיוטי. אולם הטבע החיצוני ונפש האדם אינם קופאים, אלא חלות בהם חליפות ותמורות, גלויות וסמויות. גם התרשמות המשורר אינה סטאטית, אלא מתבשמת מהן כל פעם מחדש והוא נתבע על-ידי קול פנימי לחזור ולתת ניב שונה, חדש או מתוקן לחוויותיו. אלה הם רזי-החזרות של פיכמן. אותו נוף ואותו מראה או נחל או ירח מירחי השנה, שנחזו לו למשורר בזמנים שונים, טעונים מולד פיוטי חדש וצירופי-מבע חדשים. וכשם שאין שיעמום בחזרות הטבע והנוף, כך אין שיעמום בשירים עליהן. אנו מאמינים למשורר “שכל שיר לירי שלו הוא התנעצות חדשה בלב העולם”, ומרגישים באמיתו הפיוטית ונהנים ממנה ומכל תוספת אות או תיבה, והשיר כולו זורח ומאיר במהדורתו החדשה כנתינתו הראשונה, ולפרקים אפילו יותר מכך. פיכמן הוא תמיד בחינת “תנא ושייר” או שר ושייר, ומשיירים אלה מתרקם שיר חדש, שהוא אח-תאומים לשיר הקודם. וכדי לרשום אותו תו וללכוד אינו פרוזה או פאה שכוחה, צריך המשורר להוסיף לכרות ולחשוף. ברוכה החזרה המשכילה לעשות זאת!

הבה נדגים סוגיה חשובה זו. ספר שיריו הראשון “גבעולים” (עמ' 12), כתוב:

לֹא חָלַמְתִּי הַחֲלוֹם, לֹא הֵנַפְתִּי הַדֶּגֶל.

אַךְ גַם בִּי פָּגַע חֵץ. אַף כְּמוֹכֶם נִפְצַעְתִּי.

לֹא אָנֹכִי אָסַרְתִּי הַקְּרָב, לֹא אָנֹכִי

חָלַמְתִּי הַחֲלוֹם, אַךְ פִּתְרוֹנוֹ יָדַעְתִּי.

ואולם בספר “צללים על שדות” (עמ' י"ד) אנו מוצאים נוסח אחר.

אֶת הַחֲלוֹם חָלַמְתִּי לֹא אֲנִי,

אַךְ בָּרָמָה דִגְלְכֶם נָשָׂאתִי.

וְהַחֵץ הָרִאשׁוֹן פָּגַע בִּי.

לֹא אֲנִי אָסַרְתִּי אֶת הַקְּרָב.

אַךְ חֶרְפַּתְכֶם גַם אֲנִי נָשָׂאתִי,

וּבִקְרָעַי, רְאוּ, אָנֹכִי שָׁב.

נאמן למה שכתב פיכמן על הצורך בשינויים, נמצאים כאן בנוסח שני תיקונים יסודיים. במקום “לא הנפתי הדגל” תיקן: “ברמה דגלכם נשאתי”. בן החמישים תיקן את הנוסח של בן העשרים. ועוד דוגמה. בשיר “עם קריאת הומרוס”, שנדפס ב“גבעולים”, נאמר בשורה האחרונה:

אָכֵן יֵשׁ עוֹד מָה בָאָרֶץ וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי.

ואילו בנוסח שני כתוב (“צללים על שדות”, עמ' מ"ח):

אָכֵן יֵש עוֹד מָה בָּאָרֶץ, וְהִיא לֹא יָדְעָה.

כלומר, בשנת החמישים כבר לא יכול היה לכתוב “אני לא ידעתי”, אלא: “והיא לא ידעה”, תיקונים כאלה אינם מעטים.

הרוצה לחוש בעליל את טעם החזרות של פיכמן יבדוק את הנושא “סתיו”. לעונת-שנה זו נודעת ממנו חיבה יתרה. הוא ראה בסתיו “תפארת מאוחרת”, ואולי גם בשל המזיגה שבעונה זו. שהרי יש בסתיו מחומו של קיץ ומצינתו של חורף, מן הערפל העכור ומקרן-האור האחרונה, כמאמר פיכמן: “שוב אפל, צוהל, סתוי, ורסיסי קצפו זורע באבק-עדנה סביבי” (“ים של סתיו”). אתה עובר משיר לשיר ומשתכר מצבעי הנוף ומצבעי הנפש המרגשת בסתיו. פיכמן המשורר, כפיכמן האדם, לא אהב קיצוניות, והסתיו סימל לו “עצבות צחורה”, התאפקות ושוויון-משקל. אולם כל פעם כשהרגיש שלא מיצה את מהותו של הסתיו על כל פרטיו ודיקדוקיו ולא את ריבוי מראותיו וצדדיו, חיבר שיר חדש, שיש בו ניב שירי חדש, או קו נוסף, לחי, לצומח ולדומם.

דוגמה אחרת לשינויים, שהטיל המשורר ביצירתו, היא הפואמה הדראמטית שלו “רות”, שהתחיל לכותבה בשנת תרע“ט והשלימה ותיקנה בשנת תש”ז, לאחר עשרים-ושמונה שנים. תיקונים אלה נעשו לא רק לשם העברת הפואמה להברה ולנגינה הספרדיות, אלא יש בהם גם שינויי-תפיסה-וניסוח עיקריים, שניקנו לו במרוצת הימים ושבאו במקומם של ניסוחיו הקודמים. על “רות”, למשל, אומר פיכמן בהקדמתו לספר “דמויות קדומים” שנערכה מחדש: “ראוי לציין כמה מן השינויים במהדורה זו. הפואמה ‘רות’ נכתבה לפני עשרים ושמונה שנים – – – (המהדורה) נערכה עתה מחדש, ואגב שינוי הנגינה תוקנו כמה פגימות שלא השגחתי בהן עם כתיבה ראשונה. – – – שינוי יסודי חל רק ב”שירת שמשון". גם הפרוזאיזמים שהובלעו בנוסח האחרון, מעידים על תמורה שנתהוותה בגישתו.

 

דמויות-קדומים ארכיטיפיות    🔗

כאמור, ראה פיכמן את שליחותו כמשורר ואת יסוד כוחו ביצירה הלירית. אולם לפרקים הרגיש כאילו שירתו נתונה במיצר וחתר למרחב-מחיה פיוטי חדש וגדול יותר, שיש בו מקום גם ליסוד נאראטיבי, לדו-שיח, למציאות דינאמית ממשית או דמיונית, המדובבים את נפש המשורר באמצעות נפשות אחרות. הרגשה זו פתחה לפניו אופק יצירה רחב, וכך יצר יצירות פיוטיות – פואמות, אידיליות, באלאדות ודיוקנאות היסטוריים, שאיפשרו לו חופש הבעה רב. ביחוד ראויים לציון בהקשר זה הנושאים המקראיים וחיבורים על אישים מתקופות מאוחרות, שבהם ברא עולמות פיוטיים חדשים.

פיכמן הלך שבי אחרי דמויות-קדומים, אחרי הארכיטיפים של האומה, בכל תולדות ישראל. הם העסיקו אותו כבני-אדם, כאנשי-מופת, ולכן עיצב אותם במתכונת הומאנית, והישרה עליהם ועל נסיבות חייהם אווירה לירית צחה וכובשת. ליריקה יתרה זו פוגמת לפעמים בעיצוב הדמויות ובסיפור ההתרחשויות, אבל פיכמן הליריקן איננו יכול לשנות את טבעו היצירתי, וכל יצירה שלו, יותר משהיא משקפת את הנושא התנ"כי האובייקטיבי, משקפת את נפש המשורר.

במסתו על “המקרא כנושא לשירה”, אומר פיכמן:

“בויכוח על בעיה זו הבעתי את דעתי כמה פעמים. בהשגתי הכריעה העובדה, שהתנ”ך היה לנו תמיד מקור לשירה ומקור למחשבה. כל דור חידש אותו ונתחדש עמו, חיזק אותו וחוזק על ידיו – – – כל דור שר את נפשו בשוררו את התנ"ך, גילה את הגיגי עצמו ושיקעם בתוכו – – – כמה הרנינו דורות החרוזים החביבים האלה על האהבה, משום ששמעו מתוכם את קול לבם, את קצב דמם. – – – יצירה על נושא מקראי היא עולם-קדומים בצירוף השגה מודרנית ".

נמצאנו למדים, שפיכמן לא נטה לפרשנות למדנית מייגעת, הבאה להסביר פרקי תנ"ך. לא העולם העתיק עניין אותו בנושא המקראי. הוא ביקש לחדש את פני האבות והאמהות הארכיטיפיים ולעשות מקור לחוויות ולמחשבות של הדור. הוא ראה בהם סמל ליחיד ולכלל, כנפשות חיות ופועלות, המשמשות מופת לדור ההווה. במסתו על קוהלת אמר: “ואולם רגע שני וקולו של אדם קרוב לנו קרבת רוח וזמן ומקום מגיע אלינו פתאום, והקול הזה לא יעזוב אותנו, כי אם ילך הלוך וחזק. מקץ רגעים אחדים ושכחנו כי קוראים אנו דברי ספר, אשר תקופה ארוכה של אלפי שנה מבדילה בינו ובינינו. ויש אשר נאמין, כי מלבנו הוציא אדם קדמון זה את מליו השוקטות והמהממות כאחת”. הוא שיחזר הוויות וחזיונות-עבר גדולים, שהיו והווים, שאמת-הבראשית שלהם חיה וקיימת ומאירה לכל הדורות. היא גם מעידה על אחדות-הגורל של האדם בכל עת ובכל מקום. ופיכמן מרעיף, בחן וחסד, את חווייתו מדמויות-קדם אלו לתוך נפש הקורא, המתבשמת מן האמת המיתית-הלירית, שהמשורר מושיט לה בנדיבות אמנותית.

 

על הפואמה “רות”    🔗

להמחשת הנחתו של פיכמן והנאמר על ידינו, אביא כאן כמה דוגמאות: נפתח בדמות-קדומים אשר בשיר, “בצאת נוח מן התיבה”. בבאלאדה זו אין עניינו של המשורר במבול שבא על העולם, ולא בשחיתות האדם שגרמה לו, אף אין זכר לזעף אלוהים, ולא לשבועתו שלא יוסיף עוד להביא מבול. זוהי קאטאסטרופה קוסמית אלמונית, “טבעית”, שסיבתה נעלמת, בחינת גילוי מחזורי, המחייב שיבה לקדמותו. לאחר השוֹאה הנוראה, כאשר “זעק-העולם אבד בדממה”, התחילה הארץ פורחת מחדש והכל קם לתחייה, והלל העולם נתמלא תרועה, ששון ותשוקת חיים – או-אז התנערו ניצולי הפורענות, שיצאו מן התיבה. והשאלה שעמדה לפניהם היתה: “איך יחודש העולם, ובתהום בו צללו ילד ואֶם שכולה?”

אָז הָאָדָם מִיגוֹנוֹ הִתְנַעֵר

קָם וְלָקַח בְּיָדוֹ הַמַּעְדֵּר,

וּבְהִתְרוֹנֵן בּוֹ דָמוֹ, כֹּה מִלֵּל:

כֶּרֶם אֶטַּע לִי פֹּה, אֹהֶל יָרֹק,

צֵל יְכַסֶּה עַל תְּהוֹם וְאֵימֶיהָ

אוֹ אָז יְגוֹן הָעוֹלָם יִבָּלֵעַ,

אוֹ אָז תִּפְרַח גַם קִרְבִּי הַחֶדְוָה.

(“פאת שדה”, עמ' 108 בהשמטות)

כיוצא בו הפואמה המקסימה “רות”. כל העלילה, המעוגנת בקדמוניות היהודים, אינה מורגשת כלל. ניטל העוקץ הטראגי של כליון משפחה, שבחרה לעזוב את מולדתה, לצאת לגולה ולמות מיתה חטופה. תלאות המשפחה מסופרות בתמצית ובשפה שלווה וזוהרת, כמעט אידילית. טושטש כל ניגוד בין ערפה לרות. ערפה זו, שמדרשי חז"ל הרבו כל כך לגנותה ואמרו עליה דרושים-של-דופי, יוצאת בפואמה של פיכמן בפנים אחרות:

עָרְפָּה הָיְתָה אַחֶרֶת, לָהּ הוֹכִיחַ

גַם אֵל גּוֹרָל אַחֵר. הִיא לֹא לְעֶצֶב

נוֹצְרָה. – –

לֹא נָאווּ לָהּ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ.

אַךְ טוֹב כִּי יֵשׁ כָּאֵלֶה. ²

(“דמויות קדומים”, עמ' 27 בהשמטות)

הכל מתרחש בשופי ונחת, אם כי לעתים בעגמומית דקה. אין זכר למטרה המובלעת בין השורות של מגילה זו, להראות את מוצאו של דוד המלך. פיכמן התעלם מכל הכוונות שבמגילה והעמיד אותה על פמלייה של נפשות אצילות ורבות-בינה, שהגורל קשר אותן בקרי-דם-רוח ועיטרן עטרת-תפארת של אהבה טהורה ועמוקה. כל אחת מן הנפשות הפועלות היא יחידה חיה לעצמה, המשיחה עם חברתה, וכולן יחד מהוות מחרוזת של מעין “מונולוגים פנימיים”, בנוסח ג’ויס, המבטאים רצף של רגשות, הירהורים וזיכרונות, המתלבשים בדימויים נאים ומושכים. הקשר בין מונולוג למונולוג מתגלה בשאלה קצרה שאין כל פרופורציה בינה לבין התשובה, המעניינת כשלעצמה, אבל אורכה מסיח את דעת הקורא מן השאלה.

בדיקה מדוקדקת של הפואמה ודרך הרכבתה הביאה אותי לידי השערה, שהפואמה “רות”, ביחוד אחרי עיבודה אחרון, היא בבואה למאורע אינטימי בחיי פיכמן, שהירבה לספרו ולשוררו: הלא היא פרשת יחסי-הגומלין בינו לבין רעייתו בת-שבע בתקופות שונות בחייו. הוא, הביישן והצנוע, שעטף את סודות חייו עטיפה של גבי עטיפה, חשף אירועים פרטיים מכריעים בשירים ליריים ובפרוזה שירית, שנתפרסמו במדור “זכרי-אהבה”, הכלולים ב“כל כתבי פיכמן”, בהוצאת “דביר”. בקראנו את “רות” ואת “זכרי-אהבה”, מזדקרת לעינינו, דַמיוּת גדולה בגילוי אהבתו לרות ולבת-שבע, הניכרת בציורי נוף ונפש ואפילו במלות התרפקות וכיסופין. ובמידה שיש בה עלילה הרי ניתן למצוא בה ביטויים מקבילים מובהקים.

ננסה להדגים. ב“זכרי אהבה” מְתַנֶה פיכמן בפרוזה שירית:

כְּתֹם הַקָּצִיר בָּאָה. וְהָעֶרֶב הָיָה שָׁקוּי רֵיחוֹת הַצְּבָתִים וּמְתִיקוּת עֲשָׂבִים שֶׁיָּבְשׁוּ. הַכֹּל נִבָּא אֶת רֶגַע הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל, הַמַּכְרִיעַ.

(“כל כתבי”, עמ' 3)

ובועז, המתוח לקראת רות, אומר:

הַקָּצִיר תַּם. כֻּנַּס גָּדִישׁ לַגֹּרֶן

וִיגִיעַ יְרָחִים בָּא אֶל קִצּוֹ.

גַּלֵּי קָמָה לֹא עוֹד יָנוּעוּ חֶרֶשׁ

לְרוּחַ עֶרֶב צוֹנְנָה, נוֹשֵׂאת

עוֹגֶמֶת חֶדְוַת-סֵתֶר צְעִירָה

וּבְכָל מַגָּע שִׁבֹּלֶת מְשַׁכֶּרֶת.

(“דמויות קדומים”, עמ' 33)

ודוגמה אחרת:

יוֹם יוֹם סָמוּךְ לִשְׁקִיעָה, הָיינוּ יוֹצְאִים לְפִנַּת-הַיַּעַר הַמֻזְהֶבֶת שֶׁגִּלִּינוּ בִּמְסִבֵּי הַנַּחַל: וְכָל פַּעַם שֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת אֵלַי מְחַדְרָהּ רְחוּצָה, דְּמוּמָה, טְהוֹרָה עִם הַזֹּהַר השּׂוֹחֵק בְּעֵינֶיהָ, הִכָּה הָאֹשֶׁר עַל לִבִּי בְּחָזְקָה כָּל כָּךְ, שֶׁהֶאֱמַנְתִּי כִּי הִנֵּה מָלְאוּ יָמָי; כִּי הִנֵּה בָּאוּ עָלַי כְּתֻמָּם כָּל פִּלְאֵי חַיַּי, וְלֹא יָדַעְתִּי מַה נִּשְׁאַר עוֹד, מַה מִּנָּה עוֹד אֱלֹהִים לִי עֲלֵי אֲדָמוֹת.

(עמ' צ"ג)

והרי קטע מן השיר המקביל “בלכתך”:

יָד בְּיָד הָלַכְתְּ עִמִּי עַד הֵנָּה,

וְעִם עֶרֶב הִשְׁאַרְתִּנִי יְחִידִי. – –

לֹא עוֹד אֶרְאֵךְ בְּזֹךְ רֹאשֵׁך כְּפוּפָה

עַל עֲרוּגוֹת צִמְחִי בְּאַהֲבָה;

וּשְׂחוק עֵינֵךְ, פִּנוֹת בֵּיתִי הִזְהִיב,

עַד הָעוֹלָם לִזְרוֹחַ יוֹסִיף.

וְאֵיךְ אֵלֵךְ? מַה לִי יָאִיר בִּלְתֵּךְ?

כֹּה מְעַט נִשְׁאַר לִי פֹּה בְּלֶכְתֵּךְ.

(“דמויות קדומים”, עמ' 269)

ויורשה לי לבסוף הערה, שאף היא, לדעתי, מחזקת את ההשערה בדבר מקור השראתו של פיכמן לפואמה “רות”: גם מי שהיתה אחר-כך אשתו, בת-שבע, נפלה בחלקו כעין רות מעיירה קטנה בפודוליה. בחורה צעירה, יפה ונלבבת, הופיעה אצלו באחד הימים בשליחות המורה שלה לעברית, כדי להפקיד בידי פיכמן מחברת שסיפור כתוב בה. יופיה של אותה עלמה, חן-הליכותיה וגילויי תרבותה, כבשו את לבו של פיכמן כיבוש-תמיד. האהבה ניצתה אז ולא כבתה לעולם. וכך היתה לבת-לווייתו הנאמנה, שלושים-וארבע שנים של חיי-יחד מאושרים. האורחת שנזדמנה לביתו נעשתה לגברת-ביתו. הציפיות המתוחות לבואה לעיירה, שהתרגשו עליו פעמים אחדות, וגעגועיו לעלייתה ארצה, שעוכבה על-ידי מכשולים שונים, בבוּאתם עולה לפנינו בבהירות במונולוגים של רות ובועז בפואמה של פיכמן. ³

 

מבקר ועורך: משנת הביקורת של פיכמן    🔗

הביקורת לא היתה תחום צדדי או נושא-נלווה ליצירתו של פיכמן, אלא עיקר מעיקריה, מלכוּת לעצמה. השירה והביקורת ירדו כרוכות בחייו. ניתנה רשות לומר, שבאמצעות הביקורת למד את עצמו ושיכלל את יצירתו. והיו לו כמה הנחות-יסוד לכתיבת ביקורת. הוא חיווה לא פעם את דעתו, שביקורתו של מבקר יוצר היא שבח לו שבח למבוקר. מי שמתייסר בעצמו ביסורי-יצירה מיטיב להבחין בטיב יצירתו של הזולת. ואלה דבריו:

"אין ספק בדבר, שלכתוב ביקרות על דברי שירה עשויים רק אלה, שהם בעצמם קרובים אל מקור-השפע. לא אגיד, שהם בעצמם צריכים להיות משוררים; אבל התפעלות אמיתית מדברי שירה אינה יכולה שלא להיות גם היא מעין דברי שירה. להתיך את הזהב יכולה רק השלהבת. רק בהזדווג שני היסודות ⁴  

האלה, הם יוצרים משהו של יש, ביקורת אחרת רק מקימה מחיצה, וכמעט תמיד נוח לה שלא באה משבאה" (“על הביקורת היוצרת”).    🔗

גם בשיחתו עם גליה ירדני אמר: “המשורר מכניס בביקורת נימה משלו, והביקורת של אמן היא יותר מביקורת. כמובן, אם הוא משקע בה את נפשו כמו בשירה” (“ט”ז שיחות עם סופרים", עמ' 11). עם זה לא התעלם מהיתרון שיש ביכולתו של מבקר מקצועי. עמו בשירה כך גם בביקורת שיבח פיכמן דווקא את ההתרשמות הסובייקטיבית. הוא גרס נעימה לירית גם בביקורת: “המסה בביקורת – אמר פיכמן – היא לפי צורתה ותוכנה, מעין הליריקה בספרות היפה. – – – היא פרי ראייה פנימית ואינה מודיעה אלא על עולמו הפנימי של בעליה”. ואם השירה זקוקה לתום לירי, הרי הביקורת זקוקה – אם להשתמש בלשונו של פיכמן – גם לבינה לירית.

לפיכך חזר פיכמן והדגיש את חשיבות היחס של המבקר ליצירת המבוקר. אין המבקר רשאי לחתוך בבשר החי של המבוקר, כמטורף שקורבנו מוטל לפניו. גם האדישות איננה מידה שמכשירה את המבקר לעשות מלאכה טובה ושלמה. “אינני יודע” – כתב פיכמן – “מה יכול לעורר את המבקר לכתוב, אם לא אותה הרגשת-התודה, אותה חדוות-היצירה, שמביאה עמה כל אמנות. מעיד אני על עצמי, שכמעט כל מה שכתבתי בחיי במקצוע זה היה רק ביטוי של הודייה, ברכת-לב ליוצר. אינני משער לעצמי, שאוכל לטפל במי-שהוא, אם אין לי יחס פנימי אליו – אם אינני חייב לו משהו. זהו מקור החוב” (שם).

שורת הדין ביקורתי נותנת, איפוא, שהביקורת תהא שרויה באקלים של אהדה למבוקר ולמפעלו היצירתי. לא אהדה במקום ביקורת, ולא לשם ריכוכה, אלא אהדה כסימן שהמבוקר ויצירתו נוגעים לו למבקר, וכאות לגישה רצינית, שקדמו לה עיכול ושיקול כהלכה. מבקר שאין לו אהדה למבוקר, הריהו דומה לבית-דין של מושבעים, הלובש מלכתחילה סבר חמור וחושש מפני חיוך משחד. מבקר כזה רואה בכל מלה משפט סופי, שאין לשנותו ואין לבודקו. על דרך זו אנו מוצאים בפיכמן המבקר התלהבות רב-יתר מאשר בפיכמן המשורר. בשירה היה מבקש זוך ונקיון, שירה צרופה משמץ של יסוד זר, חיצוני, ולא חשש להתאכזר אל עצמו ולהחמיר חומרה בתוך חומרה. מה שאין כן פיכמן המבקר, שידע כי כל משפט משלו נוגע לאדם חי או למשפחה חיה. וכבר הבאנו לעיל מובאה מדברי ביאליק – והוא לא היה יחיד – שלימד חובה על מדיה זו. אכן, יקרה לנו עכשיו חלקת-הביקורת של פיכמן כשם שהיתה אז, בחייו. וכל סופר, שכתב עליו פיכמן לפני כך וכך שנים, וכל ספר שבוקר על-ידו בשעתו, דבריו עליהם עדיין חיים וקיימים והם מהנים ומשפיעים עלינו ביפי לשונם, בנקיון הבעתם ובאמיתותם המשכנעת. ולא תוכן דבריו בלבד ראוי לעיון וללימוד לדור המבקרים החדש, אלא גם – ואולי בראש ובראשונה – תורת המידות שלו כמבקר. כדי לסבר את האוזן, ברצוני לומר, שלאחר קריאת דברי האזהרה של פיכמן למבקר, אנו מתרשמים שפיכמן מחייבו לומר, לפני שייגש למלאכתו, תפילת “לשם ייחוד”, או: “הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות-עשה של ביקורת”. עד כדי כך היתה לו יראת-כבוד ליוצר ולמפעלו ויראת-הוראה כלפיהם, שחשש שמא יפסוק את פסקוֹ שלא כהלכה. וכבר הוראינו לדעת, שמידה זו נדרשה כלפיו לגנאי. חס לנו לייחס מידה טובה זו לפחד או להיסוס, מפני שמקורה באחריות גדולה – במוסר אישי חמוּר.

ודאי חלו שינויים בעקרונות הביקורת ובדרך ההערכה והניתוח של המבקרים היום. ברם, שיחת פיכמן וביקורתו אינן נתפסות לנו רק כשלב היסטורי בספרותנו, שחובה ללומדן למען דעת העבר. אלא כחוליית-יצירה חיה, החשובה לעצמה. לא רבים הם המבקרים בני גילו ובני דורו, שאתה מוצא בהם סגולה זו. נאמן לתפיסתו של פיכמן עצמו, שכל מבקר חייב למסור התרשמותו שלו, לא גרסתי מעולם ששיטת הביקורת שלו היא בעלת תוקף כללי. ידעתי שחותמו האישי טבועה בה והיא נובעת מהשקפת עולמו ומתפיסתו האסתטית. אולם כזאת היא גם כל שיטת ביקורת אחרת. עוד בשנת ת"ש פירסמתי מאמר בשם “יסוד ההלכה בביקורת”, שבו עסקתי בסוגיה זו.

גדולה יצירתו הביקורתית של פיכמן גם בכמותה. הוא היה העין הצופיה על-פני שדמות הספרות וראה כל שיבולת ירוקה וכל גפן שעלו בהן, קרא הרבה ואף היה כותב סיכומים ספרותיים שנתיים. שום גילוי ספרותי של סופר צעיר או בכיר לא היה זר לו. ולא עוד ⁵## אלא שראה את כל הגילויים הספרותיים כחלקים של מסכת אחת גדולה, כצלעות של יהלום אחד. פיכמן דן את הסופר המתחיל רק לפי מה שכבר נתן ושישנוֹ בעין. הוא לא היה – כפי דברי אברהם ברוידס – בין העורכים המעניקים מיקדמות לכשרונות צעירים. הכרתו בסופר באה רק לאחר שזה הוכיח את עצמו. אבל כשמצא הוכחה לכשרון, נענה לו בהערכתו במלוא-הלב-והקולמוס. לצורך המחשת נקודה זו בגישתו העיונית והמעשית של פיכמן אביא מובאה קצרה מרשימתו של פיכמן על ספר חדש, “טבעות עשן” של לאה גולדברג. הרשימה נתפרסמה בשנת תרצ"ה, בהיות גולדברג בת 25, היינו, בראשית הופעתה. ומחלוקת האסכולות היתה אז בכל תוקפה. פיכמן כתב בין השאר: “זה כוחה של הבעה לירית אמיתית, שהיא מקרבת בבת-אחת, שהיא משתפת אותנו על-כורחנו”. ועוד: “מתינות זו שבדפיקות שבלב, מתינות האמן, היא אולי הקו היקר ביותר בשירה זו. – – – ודאי שמתינות זו של החרוז החדש היא יקרה גם לנו, המתנגדים, כביכול, לאסכולה החדשה”.

פיכמן ראה חידוש בשירתה של לאה גולדברג, ועם זה שילב אותה באהבה ובהחלטיות בתוך יצירת קודמיה, שכן אמר בהקדמתו למאפו: “החידוש האמיתי אינו עומד לעולם בניגוד לקליטת העבר”. הוא קבע איפוא, בעוז עמדה “בין חדש ומורשת”. והסכמה לבבית כזאת למשוררת מאסכולת שלונסקי אינה יחידה, ומקורה באהבת החדש, בראייתו הכוללת ובאמונתו ברציפות התפתחותה של הספרות העברית. ועם היותו חבר לאסכולה אחרת, של ותיקים, לא הושפע בשעת הערכה ושפיטה מעובדה זו, אלא נהג לפי מצוות לבו ומוחו ולא חשש מפני “סטייה”, כמאמרו של נתן אלתרמן בשירו על פיכמן:

כִּי יָשָׁר וְשָׁלֵם לְמוֹפֵת אַתָּה קָם לִבְלִי-חָת מוּל שׁוֹפֵט.

 

על שני ספרי ביקורת    🔗

הואיל ואין זה בגדר האפשר לדון כאן בכל ספרי הביקורת והפרשנות של פיכמן, נפקוד כאן לטובה שניים מספריו: “אלופי ההשכלה” ו“שירת ביאליק”. פיכמן שקד הרבה על לימוד ספרות ההשכלה, עמד בדקדוק רב על ערכיה החיוביים וצדדיה השליליים וסלל לה מסילה ללב דורו והדורות הבאים. הוא הסיר הוא הסיר לעזים שהוציאו עליה סופרים שונים וציחצח את תוכנה וטיהר את שמה. הוא מודה, שלא היתה זאת מלאכה קלה ופשוטה. הוא ניסח את פרקי הביקורת שלו, שיצאו לאור “בהוצאות שונות, ניסוח אחר ניסוח, והשלימן כפעם בפעם בפרקי-מילואים נוספים. פרט למאפו נשתנתה ההערכה עצמה מניסוח לניסוח, וגבר החיוב על השלילה. היה זה אות הזמן, אבל בעיקר היה זה פרי ידיעה נוספת – פרי מאמצים לשוב ולכבוש את הדרך אל פסגות ההשכלה” (מבוא ל"אלופי ההשכלה. עמ' 6).

ברם, מלאכה רבה זו של פיכמן היתה כדאית. ספרו על ההשכלה הוא מפעל

ספרותי חלוצי, ובו קיים את הכלל שקבע ברשימתו “על הקלוּת”: “הנורמה לאמן היא עמל אין קץ”. פיכמן, המשורר והמבקר, ידע להעריך לא רק השראה עליונה, אלא גם עבודה וזיעה, בתנאי, כמובן, שעקבות הזיעה יימחקו, כמאמרו של אחד-העם. אכן, ספרו של פיכמן על “אלופי ההשכלה” הוא פרי ליבון וזיקוק, צירופים ושיקולים, שינויים וחידושים, של משורר ומבקר שהאמת נר לרגליהם.

הכתר הראשון והראשי הושם, כמובן, על ראשו של מאפו ש“לעומת כוח השפעתו לא היו כל סופרי ההשכלה שקדמו לו אלא מבשריו”. עם כל ההשפעה שקיבל מקודמיו, כגון רמח“ל, נפתלי הירץ וייזל ואחרים, היתה הופעת מאפו כולה חידוש. הרוח שהתהלכה ביצירתו, הנושאים והלשון היו שונים תכלית שינוי מאלה של רבותיו. הוא היה ראשון למספרים בדורו, ובדור שקדם לו, שברא את הסיפור העברי בריאה חדשה. לא פואמה, לא דראמה ולא פרוזה מחורזת, אלא סיפור כהווייתו, שיש לו תחילה וסוף, ודמויותיו מגולפות, חיות וקיימות. ב”אהבת ציון" מצויה קליטת-עולם חדשה. המשכילים הראשונים לא היה להם צורך לספר. הם חתרו בפיקחות יתרה לסאטירה ולאלגוריה ולחריזת-הפתעה. ואילו מאפו סיפר, רקם עלילה, מתח התרחשות. ובקצב תנ“כי עשה זאת. כהמשך לחיי התנ”ך, כרציפות להווייה לאומית שהיתה ושצריכה להתחדש. התנ“ך היה דוגמה קלאסית, מקור לתרבות החדשה. לא על גיבורים תנ”כיים סיפר מאפו, אלא על מאורעות תנ“כיים, על הווייה תנ”כית. חידושו היה בהשלמת המראות המרומזים במקרא, וברצונו הסמוי והגלוי לטעת כמתכונתם על אדמת ההווה. ואמנם, אומר פיכמן, שהספר “אהבת-ציון” חולל מהפכה במושגי הדור. הוא קרא לחיים חדשים. “אהבת-ציון” היה לדור ספר מבשר, ספר הנחמה. ומסקנתו של פיכמן היתה: “סופרי ההשכלה היו מבשרי השירה העברית לא פחות משהיו מבשרי התחיה”. הפרקים על מאפו בספרו של פיכמן נקראים כפרקי שירה ואגדה גם יחד.

גם אלופי ההשכלה, יל"ג, סמולנסקין ואחרים, מתוארים במלוא זיוום ודיוקנם. ואף-על-פי שדבריו עליהם נכתבו בזמנים שונים ונצטרפו למסכת שלמה, לאחר שעברו דרך כוּר-המצרף של הזמן וכוח השופט, אנו קוראים, לומדים ונהנים. ופיכמן מתגלה בספר זה בכל יפעת ביקורתו היצירתית!

ספרו השני של פיכמן הוא “שירת ביאליק”. על זיקתו העמוקה של פיכמן לביאליק, על ההשפעה שינק ממנו עול גודל-ההערצה שלו אליו, כבר הובאו לעיל דברים ואסמכתות שונות. פיכמן כתב ספר זה כל ימי חייו, כשם שלא חדל מלזכור את ביאליק בכל עת. וכה אמר במבוא לספר זה:

“כל מה שכתבתי עליו היה פרי אהבה ופרי הכרה ביעוד – לא יכולתי עוד להבדיל בין רגעי-הפלאים שהעניקו לי גילויי יצירתו, ובין רגעי האושר שהשפיעו על נפשי מגעינו בחיים. אכן תמיד קלטתי את אורו במלוא לבי, במלוא חיי”. ובמכתב לביאליק מנמירוב, בראשון לדצמבר 1914, כתב בין השאר לביאליק: “ארבעה הימים שביליתי אתך בפעם האחרונה, לא יישכחו מלבי. לבי ניבא לי, כי הולך אני לקראת אושר, וכל הדרך כמעט רעדתי ממתיקות הרעיון, שעוד מעט ואראך. היה לי תמיד כך, יקירי! אתה אולי אינך משער כלל את אשר אתה נותן ללבבי. וכי צריך אני עוד פעם להבטיחך, כי כל מחשבותי עכשיו מכוונות רק לזה, שאתישב סמוך לך באופן שנוכל לעבוד יחד ובמחשבה אחת את עבודתנו!”

וידויים כאלה ודומים להם ממלאים ספר זה ומאמרים אחרים, ואין לך מנוס מן המסקנה, שכל חייו לתקופותיהם היו שרויים במזל קיומו ויצירתו של ביאליק. ואמנם, הספר “שירת ביאליק” איננו ספר-ביקורת רגיל, אף-על-פי שמצויים בו דברי ביקורת, והערכה וניתוח והשוואות וגם פירכות. אלא זהו ספר, שכל פסוקיו ופרקיו ועמודיו שקויים אהבה ליצירת ביאליק ופרשנות ליסודות יצירתו וסודותיה, ואילו הנעימה הבוקעת מתוך הספר ותכוּלתו היא שבח והודייה, אישית, לאומית ותרבותית, על הזכייה הגדולה שזיכנו הגורל, שתלה על שמינו ועל אדמתנו שבע שמשותיו של ביאליק, כדי להאיר את חיינו לדורו ולדורות הבאים.

גם מבנה הספר איננו בקו-השיגרה. אין בו משא-ומתן נמשך ומסקנות הנובעות ישירות ממנו, ולא המושכלות הם עיקר בו; הספר “עשוי” לפי מתכונת ספרינו העתיקים. פה ושם מנסרות בו הלכות-ביקורת ושיקלא וטריא עליהן, ובין חטיבה לחטיבה מצויים סיפורים ביוגראפיים ואוטוביוגראפיים, שיחות ושמועות, עתים קצרים ועתים ארוכים, המספרים, כמו האגדות בתלמוד ובמדרשים, על אירועי-עולם ואירועי-שעה, שמהם אנו למדים על האיש ביאליק ושירתו, ועל האיש פיכמן שנצמד בדבקות גדולה לאביו הרוחני ולמורה-הדרך שלו בחייו וביצירתו. ומכל אלה עולה חמימות פנימית ולחלוחית חיונית, שגם הקורא מרגיש בהם סם-תחיה. ואפילו ניכרים פה ושם שמץ של טפלים והפלגות, אין הם פוגמים לא באמת האישית של פיכמן ולא בתיאור גדולתו של נערצו – ביאליק, אף לא בקומפוזיציה של הספר, הכובש את ליבנו גם בתפארת בניינוֹ הייחודי.

 

העריכה כיעוד    🔗

עוד לי קצת דברים על יעקב פיכמן העורך. הוא היה עורך יחיד ומיוחד. מסופקני אם התכוּנוֹת, שהכשירו אותו לאוּמנוּת זו, כבר תוארו כראוי להן. אבל, לאמיתו של דבר, אי-תשומת-לב מספיקה לצד זה בפיכמן, מקפחת את דמותו כסופר וכאדם. תנאי חייו עשאוהו עורך עוד בנעוריו. שיחק לו מזלו ויצאו לו מוניטין בלכ העולם העברי, שפיכמן הוא עורך ספרותי מצטיין, הנענה להזמנות מכובדות; וכך אירע שבעת ובעונה אחת פנו אליו ממקומות שונים ובזמנים שונים, בחו"ל ובארץ, בבקשה שילבש איצטלה של עורך. והוא נענה להם.

מן הצורך הוא להזכיר, ולוּ גם בקצירת האומר קצת מתחנותיו החשובות כעורך. תחילה נקרא על-ידי א. ל. לוינסקי לערוך את כתבי יהודה שטיינברג, והוא אף כתב מבוא להם. וכן נתבקש לערוך מאסף לילדים לזכר יהודה שטיינברג. אחר-כך היה עורך “הביבליותיקה הגדולה” של “תושיה”, לפי הזמנת בן-אביגדור בשנת תרס“ט, אף כתב מבואות לספר הלל צייטלין ולשירי ק. א. שפירא. יוסף לוריא הזמינוֹ לבוא לארץ-ישראל לערוך את הירחון-לנוער “מולדת”. באותו זמן הוזמן ע”י יוסף אהרנוביץ, בשם מפלגת “הפועל הצעיר”, לערוך את “מעברות”. בקיץ 1914 הוזמן פיכמן לברלין, ע“י בן-אביגדור וש”י איש הורביץ, לעריכת ירחון עברי גדול, בכוונה להעבירו אחר-כך לא“י. בהגיעו משם לרוסיה מסר לו ביאליק, בשנת 1917, הזמנה של שטיבל לבוא ולערוך את “התקופה” ושאר ספרי ההוצאה. בתרפ”ב שוב הוזמן ע“י שטיבל לערוך את “התקופה”. בשובו ארצה בתרפ”ו נמסרה לו עריכת המדור הספרותי ב“השילוח” המחודש. וכן ערך אז את האנתולוגיה “ספר הארץ”. בתרצ"ד קיבל פיכמן (יחד עם פ. לחובר) את עריכת “מאזניים”. וכן ערך את “ספר ביאליק” במלאות שישים שנה למשורר. ואין אלה אלא ראשי-תיבות של עבודת העריכה, שאף הם מעידים על שפעת העריכה.

גם בעריכה שימש לו אחד-העם למופת, אף-על-פי שהוא לא דיבר בפומבי על מלאכת-עריכתו, אלא במכתביו לסופרים, שהופיעו בשישה ספרים. ⁶ פיכמן סבל רבות משום שרבים מן הנערכים עלידו תקפוהו וגינוהו. ואמנם חמש שנים לאחר שפרש פיכמן מן העריכה פירסם ב“דבר” את ה“אני מאמין” שלו כעורך. ולא פעם השיח את לבו על יסוריו כעורך, אולם כלל-זהב היה נקוּט בידו: “עורך בישראל אינו רשאי להיות איסטניס. עליו להשקיע את עצמו בנדבך”. אחרי-ככלות-הכל, קיבל באהבה את היסורים, מפני חובת המקצוע ובזכות הרגשתו, שלפי גורלו ויעודו עליו להיות עורך. לפיכך אין זה נכון לומר, שרק תנאי הזמן והחיפוש אחר עורכים הביאוהו למקצוע זה; האמת היא, שגם תנאי-הנפש של פיכמן הכשירוהו לכך. פיכמן ראה בעריכה שליחות ספרותית ויעוד לאומי, ונסיונו הפרטי המוצלח נטע בו אמונה בסגולה שבו להיות עורך, שהיא מתת-יה ולא רבים ניחנו בה. על דרך הפארפראזה הייתי מסביר הרגשה זו במאמר בבראשית רבה פרשה י"א: “כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא צריך תיקון. אפילו אדם צריך תיקון”. ובוודאי היה מקובל על פיכמן הכלל: “כל מה שנכתב טעון עריכה ותיקון. הכל צריכים למרי דעורכא, אפילו טשרניחובסקי…” אף-על-פי שראה אותו כמורו ורבו. פיכמן מצטט מכתבו של אחד-העם לברדיצ’בסקי, שבו הוא אומר לו בגלוי: “כמה אני עמל עד שאצליח לתת למאמרך צורה, שתהא, לפחות, במקצת לפי טעמי ורוחי” (“אמת הבנין”, עמ' 193). ואף-על-פי שאחרי ציטוט זה הוא מלמד זכות על ברדיצ’בסקי וחושד באחד-העם, שהיה לו בעניין זה “צמצום ההשגה”, הרי הוא עצמו נהג כאחד-העם, והיה משכלל דברי סופרים, שנראו לו פגומים.

אמונתו בחיוב מציאותה של עריכה היתה עמוקה עד כדי כך, שבהערכת כמה מספרי המקרא הוא מבליט את העריכה שנעשתה בתוכנם ובלשונם. בדברו על מוּרכבוּתוֹ של ספר הוֹשע אמר: “מה שהפרק הראשון כתבו בלשון נסתר, והוא מספר דברים מתמיהים על הנביא ועל חיי משפחתו, מוכיח ברור, שיד עורך חלה בו, שהשלים, כמנהג העורכים, מה שהיה חסר במקור. עורך זה לא היה, כנראה, אף הוא מ”קטלי קניא“, והפרק הראשון שהוסיף משלו, מסוגנן יפה, אבל מהסיפור כולו עולה ריח אגדה, וגומר בת דבליים זו, שמסוּפרים עליה דברים, שאינם נאים כלל לבת ישראל כשרה, ושאחד ממשוררינו הצעירים הקדיש לה שירה לוהטת כל כך, ספק גדול הוא, אם היא אישיות היסטורית. השמות האלה, “לא-עמי” “לא-רוחמה”, הומצאו על-ידי העורך החריף על יסוד ניבו הציורי של הושע (בפרק ב')”.

כיוצא בזה אומר פיכמן על עריכת ספר-דברים:

“ברם, קסם הספר (גם קסם העורך, שידע לצרף את חלקיו צירוף משוכלל כל-כך) בזה, שאיזו אחדות של קצב נטועה בו – אחדות ריתמית ההופכת רננה” (“ערוגות”, עמ' 249).

אכן, יש בדברי פיכמן אלה על עורך ספרי התנ"ך, שבלי-ספק אפשר להבדילו מעורכים אחרים ולכנותו בשם “עורך אלוהי”, לא רק שבח והלל לעורך הנפלא, אלא גם פירוט מעשי העורך, שהם כעין הוראות-קבע לכל עורך וציון חובותיו: השלמת החסר במקור של המחבר, סיגנון מדוקדק יותר, הוספת פרק שלם או פיסקאות, שינוי מגמה, תיקון פגימות והמצאות אחרות של העורך הממונה מטעם עליון. פיכמן מדבר כאן על העבר הרחוק ועל ספר מקודש, אבל ניתנה רשות לראות בדבריו הרמזה גם לחובותיו של בן-דורנו ולזכויותיו, בתנאי, כמובן, שהעורך יהיה מוכשר ובר-סמכא ויהא חש ביעודו. אפשר ללקט עוד ראיות להשקפתו הפנימית של פיכמן על העורך, שאינו בעל-מלאכה סתם, אלא מזלו חזה לו תעודה זו, שבלעדיה יהא עולם הרוח פגום וחסר שלמות, בלא ספירת התיקון. העורך מזומן, איפוא, מטעם ההשגחה הספרותית העליונה, לתפקיד חיוני ונעלה זה. אנו זוכרים את התמדתו של פיכמן באומנוּת זו ואת להיטותו אחריה וכן את רגישותו לפגיעה קלה ביותר בתחום זה. נמצאנו למדים, שהעריכה היתה בעיניו אומנות, הדורשת חוכמה, בינה ודעת. היא מלאכת-מחשבת, אמנות, והעורך הוא אוֹמן, מחנך, ממלא את שהחסיר הטבע מן הנערך. הנערך חב תודה לעורכו, שהצילוֹ מן הטעות והשיבוש.

מידה תרומית אחרת היתה בו בפיכמן כעורך, בהתנהגותו כלפי סופרים שנעלבו מפני שלא הדפיס את דבריהם, או שראה צורך לתקנם. משה גליקסון מביא בספרו על אחד-העם ציטוט קטן ממנו, שיש בו משום איפיוּן דרכו. וזו לשונו של אחד-העם. “לא ניסיתי אף פעם אחת לפנות אליהם בדברי פיתוי וריצוי”, אלא הניח את הקובלים בקובלנותיהם שנפגעו, בדברים רכים ובהסברות של טעם, כדי להמתיק להם את הדחייה או את מעשי-העריכה. פתקאות קטנות, למאות רבות, נמצאות בארץ, שאפילו אין להן ערך ספרותי, יש להן ערך כעדוּת לתכונתו האנושית של פיכמן העורך.

בספרו “אלופי ההשכלה” אמר פיכמן על מאפו דברים אלה, שכוחם יפה לו לעצמו:

“כל סופר גדול, יוצר חדשן, שרישומו ניכר בדורו וכוח השפעתו מתמשך גם על הדורות הבאים, הוא כמעט תמיד גם יורש גדול. גדול הוא, כמובן, לא רק בזה שהוא נוטל בשופע, כי אם במה שהוא משופע – בכוחו להשלים את שהוחל על-ידי קודמיו, להבליט מה שנרמז עד בואו. לא שהוא זוכה בכיבושי אחרים ומעבירם לרשותו, אלא הוא העושה את מאמציהם, אפילו את תבוסותיהם, לכיבושים. לא זה בלבד שהוא משתמש בנסיונותיהם, שהוא משקיע את החומר שנחצב ממחצביהם בבנינו החדש, אלא הוא האיש, שאליו כיוונו שלא מדעת כל אלה שיצאו בדמדומי-שחרית. הוא הנותן תיקון לחומר מפורר ומפוזר זה בהשקיעו אותו ראשונה בנדבכי יצירה, שאליה נמשך ואליה נועד” (“אלופי ההשכלה”, עמ' 12).

כך אנו רואים, שעולם-השירה ועולם-התיקון של פיכמן נושקים זה לזה.

כסלו תשמ"ב נובמבר-דצמבר 1981

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

---

---