מסיפורי עולם האמת 🔗
א 🔗
על שערי גיהנום כתב דומה המלאך באש שחורה על גבי אש אדומה: “היום יובא הנה איש רע. היו נכונים!”
והקלחות מרתיחות ומעלות אבעבועות של קצף עד לקצות הררי שלג. מתחת להן מתפרצת האש מכל עבר. מסרקות הברזל והמחטים וכל כלי המשחית לובנו באש והם לוחשים כולם: “הבו את הקרבן, הבו את הקרבן.”
ומחנה של מלאכי-חבלה רצים פתאום ומבשרים: “הוא הולך. הנה הוא.”
“מה רזה הוא. מה דק בשרו,” מתאוננות בנות אגרת-בת-מחלת, “מראהו כאילו רעב כל ימיו ללחם.”
“ריח עיפוש נודף ממנו כזיעת האסירים.”
“ארור הבא!” קראה אגרת, ותאחז בתנוך אוזן האיש ותשליכהו לאחור מעל לראשה.
ואלפי רוחות בדמות נחשים מתפרצים בצחוק-חרש ופוערים את פיהם. ומתוך פיותיהם מציצים ארסי-אש והם הולכים ומשתרעים.
“למשפט! פה, פה יישפט. אל לרשע כזה להרקיע שחקים עד לפני כסא המשפט. שם המליצים רבים יותר מדי.”
וממרום נשמעה שריקת רוח קלה, ואחריה קשקוש כנפים. ומלאכי החבלה נרתעו רגע אחד לאחור ויפנו מקום. מלאך מליץ רוכב על כרוב ירד משמים להפוך בזכות הנאשם.
“הוא גנב ונאף ורצח ונשבע לשקר.”
“בלום פיך, משטין,” קרא המליץ, “על הגניבה אין עונשים אלא אם אחזו ביד בשעת הגניבה.”
“ועל החטא השני, אלמלא מת האומלל בדמי ימיו, בוודאי היה שב בתשובה שלמה בזיקנותו!”
“רציחה? אדרבה סימן טוב הוא לנפש גבוה, לאדם עילאה.”
“שבועת שקר? מי יודע אם לא מסר מודעה מראש? או אולי ביטל את דבריו בלבו בשעה שנשבע?”
“הוא לא התפלל מעולם. קרקפתא דלא מנח תפילין,” קרא מלאך בדמות סרטן ויקפוץ על מוחו של הנאשם, “לא צם בצומות ולא אכל בימי החגים.”
“וביום-הכיפורים שחל להיות בשבת שבר דלתות בית-הסוהר ויברח וירץ יותר מתחום שבת.”
טענות המליץ נסתתמו.
“אל המדור הששי הביאוהו!” יצא גזר-הדין.
“המדור הששי איננו פנוי. הקלחות מלאות. וגם בלא זה מצאו הרשעים עצה טובה, הם שותים איש איש מעט מן הרותחים עד שלא נשאר מהם מאומה.”
“אל המדור השביעי.”
“אבל הן עוד עוון גדול אנחנו מוצאים בספר חשבונו: הוא שם קץ לחייו בעצם ידו. מעט לו המדור השביעי.”
“אבל יותר משבעה מדורים אין לנו,” קרא דומה ויהי מעמיק במחשבותיו. “ואולם ראו, הנה זה מצאתי לו עונש כחטאו,” קרא בשמחה, “השיבוהו אל החיים.”
ב 🔗
על שערי גן-עדן העליון כתב מיכאל המלאך במיץ שושנים, אשר לקח מגן-עדן התחתון, על יריעת חשמל:
“היום יואיל איש צדיק לבוא הנה.”
השוערים יצאו למשוח את צירי השערים, אשר לא נפתחו זה ימים רבים ויעלו חלודה. את המסילות יישרו ויתקנו אותן, וגם העמידו שומרי מסח ודגלי תכלת בידיהם, לבשר את בוא הצדיק.
“פנו דרך!” נשמע קול קורא, “הנה הצדיק הולך ובא.”
והצדיקים אשר בגן-עדן קמו מכסאותיהם ויביטו בעד החלונות מתוך קנאה לצדיק החדש אשר בא להיכנס בגבולם.
“הנה זה צדיק,” רמזו בלעג איש לרעו, “צדיק בלי זקן ובלי פאות.”
“כנראה אין ירמולקה תחת כובעו המשונה.”
“החדר הרביעי,” קרא מיכאל."
“החדר הרביעי איננו נוי. החדר ההוא מלא מפה לפה מאלה שנהרגו על קידוש-השם, אשר לא הניעו יד ו רגל ויפשטו את צוואריהם לשחיטה.”
“החדר החמישי.”
“החמישי פנוי, אבל… ריח רע עולה מן הרביעי, מן הצדיקים ההם, שהם, במחילת-כבודם, עצלים, וכאשר שכבו על צדם בבואם, כן ישכבו גם עתה.”
“בחדר הששי.”
“בששי יושבים ממוכן וחרבונה עם כל חסידי אומות העולם, שהראו חיבה לישראל בשעת הנאתם.”
“בשביעי.”
אבל הן האיש הזה צדיק גדול. הוא חמל על שונאיו ככל אשר חמל על אוהביו. הוא הרבה לעשות טוב בחייו, לא לשם כבוד ורק מאהבה לטוב ולכל החיים, והרבה יותר החל לעשות ולא הספיק.
“הוא היה רופא חולים עניים, ונטפל לעני אומלל, ששלח יד בחייו ויעמול להשיבהו אל החיים, ולעני ההוא ספחת ממארת, והוא לא נזהר והסתכן בנפשו ותדבק בו הספחת וימת.”
“אבל את הניתוח עשה ביום-הכיפורים שחל להיות בשבת, והעני היה גנב, אשר ברח מבית-האסורים.” ניסה קטיגור אחד ללמד חובה.
המלאכים הרימו כנף כנף ויגעו בקטיגור, וכרגע נשרף ויעל בלהב אש.
ומלאך אחד צעיר הופיע, אשר חידושו היה עוד ניכר על יפיו ועל תומתו. ובשתי כנפיו שתי פנינים מזהירות באור נפלא. אילו היה עוד שם הקטיגור והביט בהן מיד היה מתעוור.
“אני נבראתי,” מספר המלאך הצעיר, "מאנחתו האחרונה של אותו צדיק. והפנינים האלה שתי דמעותיו האחרונות הן. הוא לא חפץ למות. מלאך-המות מפייסו ב’גן-עדן' וב’עין לא ראתה,' והוא בוכה ואומר: “יקרה לי שעה אחת של מעשים טובים בעולם הזה מכל גן-העדן שלך בעולם הבא.'”
“החדר השביעי מעט מכפי שכרו,” מחליטים המלאכים כולם.
“אבל יותר משבעה חדרים אין לנו בגן-עדן,” התנצל מיכאל המלאך ויהי מעמיק במחשבותיו, “ואולם ראו הנה מצאתי לו שכר הגון כפי פעלו,” קרא פתאום, “השיבוהו אל החיים.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.