חבר נאמן היה למַכּס נוֹרדוֹי הסופר, חברו בספרות ומנהיגו בציוניות, והוא הד"ר תיאודור הרצל.

ד"ר הרצל בתור סופר היה בעל-יחש, לא איש צעקני, רק נוח ודעתן ומתון; רגיל היה בדבּרוֹ לראות את הדברים ממעל, כשקומתו זקופה ולבו נתון למה שלפניו.

היו ימים אצלו, שגם לשחוק אמר מהולל, ימים שבהם לעגוֹ החרוץ כתער השכירה עבר על המקרים והאנשים הפועלים; אבל בשחוק שלו לא היה רעל, לא היתה נקמת איש, שאינו יכול לעלות, הוא התיחס ביחס שירי לכל הדברים שבחברה, ביחס יחיד לדברים שברבים. – ואחר-כך באו ימים, וראינו אותו מדבּר בלשון אחרת; אחרת היה מדבּר ועושה, אם גם לא חדל להיות סופר ומשורר.

הרצל בתור מסַפר לא היה חוזה ולא היה לאֵל ידו לגלם את החזיונות שבחיים ובשירה במידה אשר ערכם והבינם בשירתם של אחרים, משאת-נפשו לברוא נפשות חיות וליצור אותן לא היתה נתונה לו; אבל בתמצית שבנפשו, יותר נכון – התוצאה שבנפשו, אחרי ראותו מחזות החיים, ידע למסור בקרירות שפתו ובחנה המיוחד.

בשירה, על בימת השירה, לא השיג מטרתו אשר הציב לו; אבל בחיים, על בימת החיים, ראה פרי. אנשיו שבכתב המה רק כצללים; אבל אלה אשר נועדו אתו בימים הראשונים לבקש דרך לתחיית עמם היו חיים לפנינו.

ברשמי אחת המועצות הציוניות, מעשי ידיו של הרצל בימים שניסו לקוץ בו, אנו מוצאים דבריו: “ההתנגדות לא הטילה עלי אימה כלל. כך היא מידתי, אינני פחדן, כאשר הייתי לציוני פשטתי את הרגל לעבר שלי, לעבר של שלושים שנה ומעלה.”

ואמנם פשיטת הרגל לעבר הוא דבר יסודי אצל איש שהיתה עליו הרוח לעבור מעולם אחד לעולם שני, לאיש שרוב ימיו היה סופר גרמני, והנה נהפך לבבו להיות למנהיג אנשים, אשר לא ידע עד כה אָרחם ורבעם; אבל הוא נשאר במקומו, אשר התבסס בו מראש.

העתון, שהיה הרצל אחד מעורכיו, אינו עתון ליהודים מפורש, כי אם נתון בראש וראשון לעניני עם אחר ולחוגים אחרים; והנה איש לאומי, איש שעמד בראש תנועה לאומית, אנוס היה לומר לנפשו: אין עוד חלקי באשר עשיתי עד היום.

אמרו, הרי לַסַל, שהיה עוסק בדברים שונים. – אבל לסל כמשורר, כפילוסוף, כמשפט וככלכלי עבד רק בעד דבר אחד וחיפש בכל מעשיו אלה דבר אחד. ללסַל לא אירע מאורע בחייו, מלבד איזה חלום עברי שירי בימי נעוריו, שהניעו לשבר את העבר שלו, להניח עבודת העבר שלו ולהתחיל מחדש, ולהצל היה כגון זה. אוּגוסטין נהפך מחוטא לקדוש; המגיד ממזריטש נהפך מרבני נלהב לאבי החסידות; אבל אוּגוסטין לא היה טובל ושרץ בידו, והרב המגיד, כיון שקיבל את ההתגלות של הבעש“ט, שוב לא היה שב לוילנה… ועוד זאת: אם גם היה כותב הרב הנ”ל “תורות” לפני חסידותו, בודאי היו אחרות לגמרי מאלה שנכתבו אחר-כך ב“אור תורתו”. המאורע ההתגלותי הגדול בחייו, פדות נפשו על ידי ההופעה האלהית, שינה גם את לבבו ביסודו, וכיון שהלב נשתנה הרי לרחשי נפשו נוסח אחר ושמועה חדשה…

הרצל היה סופר ונשאר סופר כל ימיו; אבל אם אז, בהיותו עובד לדברים שבמערב, לא שגב ממנו לעשות נצורות בחזון ושירה, כאשר איוָה, היה הדבר צריך להשתנות בנפשו, אחרי גשתו אל עבודה ציבורית עממית ואחרי שהתעשרה נפשו על ידי אותה העבודה: צריכה היתה שירת הרבים וכוח הרבים ואמונתם בו להתגלות באיזו מידה בשירתו ששר אחר זה… ותקותו זו נשארה מעל.

– – כי יקום איש ושלחוֹ אלהים להיות לפה לעמו ולכבוש לו נתיבה הוא לרוב גם ממציא ובורא אותה הנתיבה. לוּתּר סלל לו דרך ופעל בעד דרכו. הוא היה נביא דעותיו וגואל דעותיו, אם גם מצא לו גואלים לדעותיו ואנשים קרובים לפעולות דעותיו; שונה היה הדבר בבעלי המהפכה בצרפת, שהיו ברובם רק נושאי כלים של דעות, שנוצרו על ידי אחרים; שונה היה הדבר באיש כמירַבּוֹ, שקדם לו רוּסוֹ ושחשב בעדו רוּסוֹ.

הרעיון המשיחי הוא הדבר היותר חי בלב האומה העברית, העם מלא געגועי גאולה ופדות ונותן הוא נפשו למי שקורא בשם אותה הגאולה והפדות. לב האומה מלא על כל גדותיו: כל איש ואשה וכל נפש בישראל בכל זמן ועידן נותנים טיפה אחת אל הכוס הגדולה. כל דור ודור נתן את נפשו על אלה. – זאת הנחלה הרבה לעם היהודים מכל הימים, נחלה נשגבה ונוראה ביפיה וסערה. בין כל המשיחים שקמו לנו ושקראו אותנו לחירות אולי טעה והטעה אחד או שני, האומה בכללה לא טעתה בשאיפותיה להיגאל…

כר זה מצא לפניו הרצל, בתור מסדר הציוניות, וכר כזה מוצא כל איש בישראל, אשר קורא לגאולה. האומה נתבעת לזה ונותנת ונתבעת לזה ונותנת. העם המעוּנה נותן את לבבו לכל.

לאידך, יש נטיה באומה נכנעה – עם כל אשר תשמור את נפשה ושואפת היא לקיום נפשה – להביט ביראת-הכבוד על אלה אשר מבחוץ יתר מעל אלה אשר בבית. הרצל רכש לו את הלבבות לא על ידי אישיוּתוֹ לבד, כי אם גם על ידי זה שבא כמושיעו מרחוק, מרחוק ולא מקרוב. – –

ריחוק רב היה בין הרצל ובין עם היהודים, ריחוק שבא על ידי השכלתו, לשונו ומעמדו ובזה פעל יותר על הציבור העברי, מגואל קרוב לעם. רישומו היה כשֹר, כאיש אשר לפני מלכים יתיצב, ובזה קסם את לבות בני ישראל, עם יודע עוני ולא רגיל באלה.

גם הצעד הפתאומי – הדבר, כי ביום אחד יבוא איש ויפתח לעם המחכה את שערי ארצו, וכל זה בדרכים תוריים, שלא ידרשו קרבן רב מהיחיד, היה אמצעי רב למצוא אזנים לרעיון הזה; לאפשרות חזון המושיע הציוני הזה וכיבושו בקהל – חזון שהתחיל ברעש וסופו לא ברעש.

שני ספרים כתב הרצל על-אודות היהודים ויגלה שיטתו בזה אחר זה, הלא הם: “מדינת היהודים”, דרך חדשה בפתרון שאלת היהודים ו“תל אביב”, סיפור.

בספרו הראשון הוא מדבר על דבר “משכנות הפועלים” – מדבר על “המשכנות וגניהם הנחמדים שמסביב להם, אשר ישיתו הוד והדר על המקום, ואשר יתאחדו להיות לאחדים עליו. יפעת הטבע תאציל מהודה על רוח האַרדיכלים, האמנים הצעירים, ותעורר את מחשבתם לחשוב חדשות שלא היו ולבלי החזיק בנושנות; ואם לא ידע עוד העם להכיר את ערך כל המערכה בסדר ובמשטר הזה, הן למצער תתענג נפשם למראה כל אשר סביבותיהם. בתוך המחנה יעמוד בית-התפילה בנוּי לתלפיות ולמרחוק ירָאה חוסן גבהו; הן רק אמנותנו העתיקה היא שעמדה לנו לעשותנו גוי אחד בארץ. ובתי-ספר מלאים אור ונוגה ומפיקים אויר צח ובריא יעמדו על מכונם עם כל האמצעים ללימודים, הדרושים לרוח העת החדשה; ובתי-חינוך לפועלים, אשר ישתלמו בהם הפועלים הפשוטים לאמנים משכילים בכל חרושת-המעשה וידיעת חכמת המכונות ביתרון הכשר והדעת, ובתי תענוג ומשחק בעד העם, אשר ינהלם ה’מרכז' וכלכל מעשיהם, להיותם למקור נאמן לתיקון המידות ודרך-הארץ”. הכל מנוּי וספוּר וחשוב שם בחרט; גם על דבר החוקים שימשלו אז נמצא ביאור. גם הדגל הישראלי כבר יסומן; גם מהות הממשלה מסומנה, שהוא “משווה אותה לנגד עיניו בתור רפובליקה אַריסטוֹקרטית – הדבר הזה יתאים גם אל רוח עמנו, הרודף אחרי הכבוד”… ואם גם “נשיאי-המַטוֹת” יהיו ה“רבנים”, המנהלים איש איש את קהל עדתו, סלוֹח נסלח לו. ומה גם שלא נמנע מלציין, שעם כל זה “לא ינתן לכוהני דתנו למשול בנו. אמנם האמונה היא הקשר המאַחד אותנו; אולם חפשים אנו בכוח החכמות והמדעים” ¹.

ואותה היראה עילאה לחכמות והמדעים ולחרושת-המעשה וסידור העבודה ושיתוף העבודה הוא מביא אתו גם בספרו השני “תל-אביב”, אבל פה כבר היתה יד התולדה, הציוניות, באמצע. הנה פה הכל חשבון הגיוני מלאכותי – מה שהיה שם באיזו מידה הכרחי-נפשי. “אם תרצו אין זה דברי אגדה”; אם תרצו… אם תרצו בכך.

איזו רוח אמונה מרחפת גם על הדברים האחרונים האלה; אבל מה שחסר לשניהם יחד הוא – הכרת הכוח המניע את הציבור, הכוח הבונה באמת והמצרף את האישים הפרטיים לאותו הבנין הגדול; חסר להם חשבון תולדתי וידיעת הדברים ביסודם, חסר להם חשבון תולדתי הווי-עממי בדבר כיבוש הארץ, שסוף כל סוף “לא תפול משמים” ארצה, חשבון שמצטרף גם מדברי ימי עם ישראל וצרכיו ומדברי ימי שאר העמים והלשונות אשר מסביב.

אין שאלת ישראל החברתית-העממית וקלקלתה תלויה בזה, שאין לנו חברה מתוקנה בצדק וביושר, אלא בזה, שאין לנו חברה עממית כלל ואין לנו האלפא-ביתא העממית-חברתית לצירוף המלים הגדולות, אשר אליהן ישא העם את נפשו…

“ועל זה אין להתפלא כלל – אמר אחד-העם באחד מפרקי ילקוטו הקטן, בהתוַכּחו על דבר התוכן של הספר “תל-אביב”. – אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו. צעירינו רגילים לעסוק ולהתוַכּח כל הימים כל כך בשאלו תיקון עולם, עד כי לרבים מהם היתה שאלה זו באמת למרכז רוחם ושלא מדעתם היא באה ומתיצבת גם במרכז כל יתר השאלות, המעסקות אותם וגם הציניות בכלל; אבל מנהיג הציונים – מסופק אני, אם יחזיק טובה למפרשיו אלה, שרוצים למשכו לחברתם בעל-כרחו; הוא לא נתכוון בספרו להראות דרך פתרון שאלת החברה בשאלת היהודים; לו העיקר הוא, לא לעשות שלום בין הכלל והפרט על ידי חברה של שותפות, אלא – לעשות שלום בין ישראל ואומות העולם על ידי מדינה יהודית. ואם ניסה עם זה לבנות מדינתו על יסוד תורת השותפות, לא עשה כן אלא בשביל לצאת ידי חובתו גם להשאלה הסוציאלית; אבל מובטחני בו, שאף אם היה יודע בבירור, כי סדרי הכלכלה במדינת היהודים לא יהיו שונים מאלה שבשאר המדינות, וגם בה, כמו באירופה, עוד תימשך המלחמה בין הרכוש והעבודה עד עידן ועידנים – לא היה כל זה משנה כלום בהשקפתו על שאלת היהודים ובשאיפתו לשום קץ לה על ידי יסוד המדינה. הוא הגיע לרעיון “תל-אביב” לא מחפצו לעשות נסיון חדש בתיקון החברה האנושית (כמו שעשה הרצקא ב“ארץ החפשית”), אלא מחפצו לתקן מצב היהודים בחברה זו, כמו שהיא בקלקלתה, שלא יהיו הם סובלים בה יותר מאחרים בגלל יהדותם”.

וביאוּר זה או היתוּלי הוא או אינו מאוּמת, כי הן במוחו של הרצל ניקרה ברב שאלה החברה, ולרחוק זה שׂם לבו בטרם מצא תשובה אל הקרוב.

בנוהג שבעולם, שכל חלום מדיני חברתי יעשה לו לעיקר שאלה אחת, שעליה הוא דן. הנה שאלת העבדים, בעת שהחברה לא יכלה עוד לצייר לה מצב חברתי בלעדי עבדים תמידים נכנעים, יכלה לעורר אחד מבעלי הגאולה, לסדר לו בדמיונו מצב חברה חדשה, שכל אישיה הם בני-חורין. שאלת העניים והעשירים ואי הצדק בחלוקת הנכסים עוררה לציורים דמיוניים, אשר תיארו לנו מצבים חברתיים כאלה, שבהם מצאו כל השאלות החמורות האלה את בירורם. ועוד זאת: עם כל החומר שבשאלות הללו, הלא יש דוגמאות להן בדברי ימי כל העמים התרבותיים, ועל האדם המדיני התורי רק לחקור ולדרוש וללמוד מהנסיונות שכבר נעשו על אותם שלהבא. שאלת מוקדון, למשל, היא שאלה קשה, אבל הרי היתה גאולת סרביה, בולגריה, רומניה ויוָן, הרי מקרים רבים כאלה בשאר דברי ימי העולם. אבל ל“שאלת ישראל” בגלותו לא תמצאו דוגמה, אחרי שהעם ניתק כולו מעל אדמתו ומפוזר ומפורד הוא בין עמים שונים, ואין לו דבר מדיני קיים, לקשר בו שוב חוט תולדתו במקום שנפסק… ומצד שני הן אין לו אפשרות אחרת להתקיים, רק לעשות שוב את הקשר הזה… זאת היא שאלה מדינית ועממית קשה, הדורשת חוק חדש בתולדה ונסיון חדש עממי. שאלת החברה המופשטת היא לא יתירה משאלת התרבות המופשטת, ואם עברה מעל הבימה שלנו, בשביל שאין לה עוד כל יסוד בחיים, בחיינו אנו, אין גם מקום לשאלת החברה החלומית. טען אחד העם על רעיון “תל-אביב”, שהוא חָמרי יותר מדי; אבל עוד יש לטעון יותר שהוא תרבוּתי ורוחני יותר מדי, רצוני לומר, שנוגע הוא בדברים שיכולים אנו לדון על-אודותם רק בעת שכבר נהיה לעם היושב על אדמתו ולו הרשות והיכולת לסַדר אז שאלת העבודה, אבל העיקר, איך יגיע העם היהודי למצב כזה ובאיזה אופן יגיע? דבר זה חסר…

משל אחר: הרי אדם פלוני מוכרח לעשות איזה דבר, נאמר – מוכרח לנטוע לו ולביתו גן שם על הגבעה מעבר לנהר; והנהר סואן במימיו, יכה גלים וגשר אין, גם אני-שיִט לא ימצא; ואם גם יעבור את הנהר, עוד לפניו עבודה קשה, לשׂדד את האדמה, למצוא עשבי נטיעה טובים, ובזה הנה מצא מדריכים ומלמדים לו את הדברים, אשר יעשה אז, בעת כבר עבר את הנהר, וכולם מורים בלשון – נניח: נניח שכבר עברת את הנהר, הלא עוד הדברים קשים וכו', ובתוך כך הוא עודנו עומד לפני הנהר ואינו יודע איך לעבור… כמו כן ה“טשרטר” של הרצל והמלה אשר ברא לתפוש את הלבבות מתחילים מעבר לנהר. הוא פתר את השאלה החמורה הישראלית, שאין לה דוגמה, איך ינתן לעם שנותק מעל אדמתו כולו בסיס מדיני באותה האדמה שכבר כבשוה אחרים ומיוּשבה היא מאחרים – מאותה נקודה שכבר נתבררה, כלומר, נניח שאותם אחרים קראו לנו לשוב, והשיבו לנו את אשר אבד מאתנו, או קנינו מאִתם בכסף מלא את אשר לוקח מאתנו ושוב אין מצבנו עוד בלתי-דוגמאי…

הרצל האמין בצדק המוחלט של העמים, שמטוב לבם בלבד יתנו לעם ישראל ניר בארץ אבותיו, והאמין גם בצדק היסודי של בני ישראל שבבואם להתישב בארצם, יהיה קיבוצם סמל היושר והצדק וייסדו מדינה שכולה צדק ומישרים. תום דמיוני משחק חברתי-נביאי בידו של סופר. – –

שלושה דרכים היו להרצל, בעת שהחל למצוא לו נתיבות ללב העם ואולי גם למעשי העם, לוּ היה איש-המעשה בכּל ולא גם סופר ובעל-דמיון. כשיצא אל המערכה היה שטף האנשים העברים, העוזבים את ארצם ומולדתם לבקש להם ארץ-מולדת חדשה, גדול ורב במספר. זה היה החומר ההיוּלי לפועל עממי ולגיבור עממי, לברוא ממנו דבר של קיימא, להרכיב אישים נפרדים בעת יציאת עם והתפזרותו במקומות שונים לציבור עממי היושב במקום אחד וקשור אל מקום אחד. מעיסת הגולים, מאלה הנותנים ספר-כריתות לעבר הכלכלי והאזרחי שלהם והולכים לבקש חיים חדשים באשר ילכו ויבואו – מעיסה זו היה אפשר ללוש את הבצק העממי החדש ולהכינו למטרה אחת, לבנות לו בית; אבל לא מאלה, שנשארו על מקומם בתור ציוניים מופשטים; מאנשים שאין להם בעולמם אלא שאיפותיהם בלבד, בלי יכולת ורצון לשתף לזה חייהם עתה, חייהם וצרכי חייהם הפרטיים עתה, מאלה המעמיסים הסבל על שכמם, שמים נעליהם ברגליהם ולוקחים מקלם בידם ללכת, מאלה יוָסד ציבור מדיני-כלכלי-עממי חדש, העומד על קרקע חדש; מהולכים יבּנה עם ויתבסס עם, שאין לו עוד ארץ נושבת, אבל לא מהיושבים חוצה לאותה הארץ המקוּוה, אם גם מדברים על-אודותיה במועצות רבות ושואפים לבוא אליה על ידי מועצות ודיבורים…

והדרך השני לציוני מנהיג הוא להיות בעצמו בציון, להניח את עברו המקומי ולתקוע ביתו ונחלתו בארץ, להיות לפה ולמנהיג לכל המתנחלים בארץ, לבסס כחלוץ את הישוב הישראלי לאט לאט על היסודות מהיום, כדי להכין את המחר הגדול – בקצרה: לבנות את הבנין בשבתו בבית, ולא בעמדוֹ רחוק מבחוץ.

והדרך השלישי, המדיני גם הוא, הוא הנסיון הקיצוני של התּרת הקשר הגרדי המדיני והארצי בבת אחת לפתרון שאלת ההווה: כלומר, להתחיל חיים חדשים מדיניים בארץ חדשה לגמרי. התרה כזאת כשמה כן היא. היא מתירה. היא עשויה לבלי חת, היא קיצונית לפי רוחה ומהותה, היא שואפת לחיים חדשים וליסודות חדשים המתאימים אליה ומתחילים עמה. מסיעה היא אנשים בלב אחד ולא צירופים של אנשים… בוראת היא רצון אחד ולא צללים של רצונות.

כיבוש ארץ חדשה עם מסורה מדינית חדשה, שלטון בית לעם על אדמה לו ניתנת דורשים גם לבות נתונים אליהם, דורשים אנשים שיודעים המה מה הם נותנים, אבל יודעים המה גם מה הם לוקחים.

התרת הקשר הגרדי בתולדות עם תיעשה על ידי התרה ולא על ידי קישורים ולולאות. התרת הקשר תיעשה על ידי אנשים בני-חורין, על ידי אנשים היודעים את אשר לפניהם, יודעים לוַתר; – וכל האומר לעשות דבר חדש בעזרת הציונים וכל “התרמיל הארוך” שעל שכמם, כאשר עשה הרצל באחרית הימים, כששב מהציוניות לבקש ארץ חדשה בעזרת הציוניות וקדשי הציוניות ובשותפות הציוניות, כל האומר להתיר את הקשר על ידי עניבות ולולאות על כל פנים אינו מתיר עוד…

הרצל אמר פעם אחת: “מונים אותנו, שאנו מדברים ושואפים, אבל כל תנועה שואפת לאיזו מטרה מדברת בתחילה לפני המעשים וזאת ראשית המעשים”. השיב על זה דברים נכוחים סופר אחד, אם גם בנדון אחר, לאמור: “במה דברים אמורים, אם הרעיון או התנועה נולדה על ברכי אומה, שיש לה אחוזה קבועה של השתלשלות תולדתית טבעית בקרקע של ארץ מולדת לצורך מורגש של התפתחות ענפי עץ החיים הכלכליים או לצורך התבצרות מדינית, לבל תוסג גבולה בעתיד קרוב או רחוק, אז הסתעפות הדעות הנוגעות אל חיצוניותו, אל אפני אפשריותו לצאת לפעולה מביאה לידי תנועה, והתנועה היא הסימן המובהק לחיים וכו‘, מה שאין כן אם הוא נולד על ברכי אומה שאין לה קפיצין ועיקרו נוסד על יסוד השאיפה גופא וכו’” (“הצפירה”).

בשאר התנועות השואפות והעומדות על הקרקע, שלהן יש שיטת חיים בין היום והמחר, יש קשר אחד בין אותו היום והמחר, שם הדברים המה ראשית המעשה, באשר עומדים הם בהיקף מקומי ^{2 3}עם המעשה. ובמקום שאין ההיקף המקומי הזה, עלינו ליצרו מראשית ולעשותו; אבל במקום שאינו, אז רק המעשה מביא לידי מדרש ולא מעשי הכלל, שאינם שוב אלא אמירה ושאיפה תקותית, כי אם מעשיו של היחיד, המתחיל בעצמו ובונה בעצמו.

הרצל הציוני והארצי שם לבו לכך, שכל עולם המדיני מסביבו עושה הרבה על ידי אמצעי האסיפות ועל ידי קהילות-עם; הוא ראה, כי השבטים הנכנעים והלאומים המבקשים חופשה מדינית, או מפלגת העובדים המבקשים חירות והזכות השלמה על העבודה ועל הלחם, מאספים אסיפות, מיסדים חברות ומועצות ונלחמים בכלי-זין אלה להשגת חפצם, וינסה גם הוא להשתמש באמצעים כאלה ולא התבונן, כי אלה הלוחמים מלחמת-הקיום או מלחמת העם עומדים בראש מעשיהם במקום יעמדו גם בסוף מעשיהם, ושאצל העמים הקטנים האחרים ההווה והעתיד עומדים בשורה אחת ושהפעולות והמועצות מעתה ומהיום המה כבר חלק מהעתיד וראשית העתיד, תחת שעם היהודים, אם כה וכה, עומדים הם מחוץ לארץ שאיפותיהם. השאיפה היהודית לחירות-עם אינה בנויה על יסודות חיי האישים הפרטיים במקום שהם עומדים, כי אם מופשטת היא, בלי כל אחיזה יסודית בארץ המבוקשת, היא מחרפת ממעל לחיים היומיים וממעל למעשים בני יומם ואינה החשבון האחרון שלהם. לוחמי עמים אחרים מאַחים בכל פעולה ופעולה את הקרעים בחייהם, תחת שאצלנו יעָשה על ידי כך קרע חדש ופירוד חדש בחיינו עתה…

“ועוד מעט תיסגר האסיפה של ראשי שבטי ישראל, סיים באנחה סופר עברי אחד, בכלות אסיפה ומועצה גדולה ציונית, עוד מעט ויאָלם קול נידחי העם מעל הבימה הגבוהה ויתפזרו האחים, שלימים אחדים התקבצו, לכל רוח, איש לעברו יפנה; ומי יודע, אם ההשקפות השונות, שהביאו הצירים מהמועצות, בהתנגשן בחיים המעשיים לא תקרענה את האחים האלה זה מזה ולא תיערכנה כשתי מחנות, שאחת צוררת את רעותה”. יכול היה עוד לאמור: מי יודע אם לא ההשקפות השונות והתקוות העתידיות שם, מעבר לחיים ההוֹויים, שאינן קשורות בהם כל עיקר, בהתנגשותן בבית עם אותם החיים בני-יומם הדורשים את תפקידם, לא תיערכנה שתי מחנות בחיי כל איש ואיש, גם מהשואפים בעצמם, שצוררות אשה את אחותה…

בשני דרכים ינועו תולדות עם ויעשו את פסיעותיה הגדולות: הגה סיגים ברוחו מצד זה וחיים חדשים חברתיים מצד אחר. תחיה חירותית ותחיה מדינית הולכות שלובות. לפרנץ קשוט, לגריבּלדי, לא היו צריכות מידות לוּתּר והוּס; העם על אדמתו, עם כי נעשה לו עוול בארצו התולדתית על ידי עם אחר, יחכה לשופטים, לגיבורים, למושיעים, למדיניים; אבל התאמינו, שלביסמַרק היתה שייכות בנפשו לרוח האשכנזי ולאלהות רוחו פחות מגיטה? התאמינו, שלגריבּלדי לא היה צירוף נפשי גדול עם דנטה? מה היה קרוֹמבל עם כל תגבורת רצונו ועוז רוחו, בלי הרוח הפוריטני והדתי, שנעשה בסיס למעשיו? מה היה עולה בידי המכבים, לולא שיתפו לגבורת נפשם את קנאת ה' אלהי צבאות?

התנועה הכלכלית-החברתית הלא היא בודאי תנועה חָמרית ומטרתה הטבה חָמרית של החברה, ובכל זאת תבנה לה חשבון עולמי רוחני חתום בחותמה וקבוע בגבוליה ותשעבד את נושאיה לחשבון עולם רוחני, אשר יאַחד כל השאיפות הכלכליות עם השאיפות האישיות והמוסריות והיו לעצם אחד. לכל “מלכותא דארעא” יש נטיה רבה וצורך לקיומה בשיטה קבועה ב“מלכותא דשמיא”. בני-אדם בעלי אחדות הם, שאופים הם לבוא לידי אחדות ושלמּות.

כאשר התחיל הרצל להיות איש מדיני במעשיו, בוַתרו על כל השאיפות הרוחניות הפנימיות, שיש לכל אדם לעשות בזה כרצונו ובלבד שיהא ציוני, כלומר – מאמין בדבר שנוכל לשתפו לכל דבר אשר בנפשו, אמנם עשה זה על צד תחבולה חברתית: רצה להרחיב על ידי כך את חוג הציוניות, רצה לעשותה סגולה לכל האנישם ולכל הדעות, אבל הוא לא שמר בזה את מדינות הנפש וכיבוש הנפש, שדורשת אדיקות, שדורשת דבר שלם, מסירות בכל, לא למחצית או לרבע … לא יפלא הדבר, שכיון שנחלש הרבע או המעט הזה ורוח חדש החל לנשב בתחום היהודים ממקום אחר, קמו כל האנשים, מהם גם החלוצים, וימהרו בתוך כך ללכת גם אל מקום אחר…

היה היו אצלנו שני אנשים בעלי מעשה ומתחים מעשה, שביקשו עוד לפני הרצל לתת לעמנו איזה ניר ולבסס מצבו: הראשון היה השר האנגלי והעברי משה מונטיפיורי והשני תושב צרפת, הבּרוֹן משה הירש. מונטיפיורי סבב על פתחם של מלכים ויבקש חסד לעם נענה; והירש ביקש לתת אדמה לעמו, אדמת עבודה. התולדה תשפוט על דבר מעשי שניהם, בבואה לערוך מפעליהם ולדעת תכונתם. באיזו מידה היו מושיעים לעם ישראל, או ביקשו להיות, ביקשו את הדרך ולא מצאו אותה. – ססיל רודֶס הבונה הן לא היה מלא אהבת-ציבור כמו שנים אלה – וכמה הגדיל מהם לעשות! כמה כבש הוא לעם אנגליה וכמה ברא בכוחו – והוא לא עשה ברובו אלא בעד עצמו, הוא נטע את צרכי עצמו והשקיע את רבבותיו במפעלו; הוא ברא גדולות ונצורות, יען שעמד בכל כוחו והונו במקום שברא …

נצייר לנו לרגע אחד שהבּרוֹן הירש לא אסף את רבבותיו באהבתו העצמית הגדולה במשבה כזו, כי יחלקם אחרי-כן בנפש נדיבה ולא היו שניוּת אלה ברוחו ובמעשיו. נצייר לנו, כי היה עריץ כל ימיו, מתעשר בכל האמצעים שבאו לידו עד יומו האחרון וכובש לו אדמה על ידי עשרו ומביא שמה אנשים על מנת לעבדה; נצייר לנו, שהדבר אשר בנפשו, לעשות דבר בעמו, היה יונק רק מאותה הנקודה ומכוח האהבה העצמית לברוא מה לעצמו ושתיהן עלו לו בבת אחת – אדם כזה היה יכול להיות משיחו של ישראל הארצי, ורק מעמדים כאלה בחיי עם, שבאים מאת איש כביר העושה לעצמו, היו נותנים לאותם האחרים מה שנחוץ להם, מה שמבלעדי זה אינו יכול להיות ניתן להם.

נצייר לנו, שתחת השקלים והמניות, האסיפות והמשאות וכל הדברים הטובים לשם הציבור, מעשי הרצל והקודמים לו בזה, דברים הבאים מן היחיד לשם צדקה ולא לשם אהבת-עצו, היה נברא איזה רעיון מדיני אישי אצלנו, שאינו נבנה על קרבות שמביא האדם, כי אם אל האדם בעצמו, מעשיו וצרכיו ורק צרכיו. נצייר לנו, שתחת האוצר הלאומי, שנצבר פרוטה לפרוטה, מניה למניה, שאינה גם חלק הרבבה מצרכי כל איש ועסקיו, או במקום קופת ה“צדקה-גדולה” של נחלת הבּרוֹן הירש וחבריו היתה נבראה לנו חברה בעלת כספים כמו “חברת הינדה המזרחית” בשעתה, והיא ביקשה לה את הטשרטר לעצמה, כלומר, לוּ נמצאו לנו אנשים שהעמידו את כל אשר להם וכל רכושם על כיבוש קנינים וארצות באפנים אלה או כדומה. זוהי הדרך היחידה לגאולה ארצית של העם. איש שהיה נותן לנו את אלה היה הגואל…

הרצל ביקש להיות יותר מאלה שני הנדיבים והפועלים לפי מבטם הצר ואמר לברוא דבר, שיעלה על מעשיהם, ובאמת אינו אלא שלישי ביניהם ⁴. כמוהם כן הוא לא הכיר, שלעולם לא תהיה ירושה לנו ממושיעים ונושעים, הא לחוד והא לחוד, אלא מאנשים פועלים לעצמם וסוללים בזה את הדרך לאחרים. הוא אמר להיות איש-המעשה, ואשר יצא ממפעלו – היא יצירת רעיון או חיזוק רעיון על ידי המעשה ולא עם המעשה… דבר אחד היה נחוץ לבני-ישראל הפזורים, דבר אשר יקיף את כל חיי בני הגולה ורצונם ויטה אותם בכל אשר להם, בלי כל שיור – מעשה אחד ורק מעשה אחד, ופרי תעמולת הרצל היו שניות, רק שניות – – –

 

הֶרְצְל וְאוּסִישְׁקִין⁵    🔗

א    🔗

הרצל הוא האיש שעיני רבים מישראל צפויות אליו, אבל יִקוב הדין את ההר. אם למעשים יוביל את האדם אין מַקשים, אבל אם לדין, נראה איך ידין.

בעמים קטנים נלחמים על קיומם והם צפויים, אם לשבט או לחסד, אל עם אחר יותר גדול, והתנועה הלאומית, שצררה בכנפיה את העם הקטן, עוד לא חדרה לכל אישיו, ועוד רבים בו אשר יראים מפני העתיד הלאומי המקוּוה, יען אשר יסַכן את ההווה, כלומר – ידחק את הזכויות המעטות של ההווה, יש פנים לכאן ולכאן, כלומר – יש לכל אחד מהצדדים הערכה מיוחדת למעשיו וערבון מיוחד בעד מעשיו; אבל כיון שאחד עומד כבר במחנה הלאומית שוב אינו יכול לטעון כבעלי תרעומות ההווה. – הרצל אמר לדחות את ההווה מפני העתיד, ובכל זאת הוציא מפיו את הדברים האלה: “חפץ אני לקוות, כי אלה החיים תחת שלטון טורקיה, שהשתתפו במועצה הצנועה, לא יוכרחו לסבול לרגלי השתתפותם במועצה הארצי-ישראלית תוצאות בלתי-נעימות… חפץ אנכי להצדיק את זאת רק בחסרון הנסיון המדיני של האדון אוסישקין, כי במסע-הביקור שלו בפלשתינה הביא את אחיו החיים שם בתמידות בסכנה”…

ומה יאמר מנהיג הציונים, כי יבואו אנשים ויקראו באזניו כל אום הדברים עצמם נגדו ונגד מועצותיו, שאינן משונות במאומה מאותן של אוסישקין, ומה ישיב לתלונת האנשים נגד הציונים לאמור: חותרים אתם במעשיכם חתירה באדמה שמתחת רגלינו. מה יאמר לאלה שאמרו, שבזל וכדומה הקשו ירושת ארץ-ישראל, תחת להתקרב אליה, שהקריאות בלא עתן – חפצים אנו להיות בארץ-ישראל אזרחים ממדרגה הראשונה ולא של מדרגה שניה, הן הן עוצרות לאחרים להיות על כל פנים אזרחים בעלי מדרגה שניה… שתפישת המרובה סיכנה את המועט…

“בכל אופן הנני מזהירם, לבל יעשו שנית את המעשה בבלי דעת זו, הוסיף הרצל אז, כי הנה אין אני יכול לצייר היטב בנפשי, כי ממשלת טורקיה תתן רק ליהודים בפלשתינה הרשאת עם עומד ברשות עצמו, בעת שאינה נותנת עמידה ברשות עצמם כזו גם לעמים המושלמנים והנוצרים בממשלתה, גם תחת השפעת המועקה של צבא מכל הממשלות הכבירות”. ודברים כאלה נשמעו מפי איש, אשר הסיע את העם להאמין בציורים עממיים ואמונות עוד גדולות מאלה. ומה יאמר, אם ישיבו לו ולהועד הציוני מעשי-ידיו מלה במלה כדבריו: אין אנו יכולים לצייר היטב בנפשנו, כי ממשלת טורקיה תתן רק ליהודים בפלשתינה שלטון בי, דבר שלא תעשה וכו' וכו'.

“ואולם יש אנשים, הוסיף הרצל עוד, האומרים לטעון בעד בעלי ה’גאולה', שחושבים את קניית הקרקעות לעבודה-מעשית, יען כי הקניה והמכירה הן מקרים תמידיים בחיים המעשיים; אולם בזה מונחת השקפה מוטעית. אני מתחשב בטעות זו רק באותה המידה, עד כמה היא מביאה מבוכה בין בני מפלגת הציונים. כי נמצאים אנשים מהירים, המוציאים כסף לדברים חסרי-הגיון, בזה אין עוד הרעה גדולה כל כך, אסון אבידת כסף איננו עוד גדול ונורא, אולם רק אז נעשה את הדבר לרעה, אם התנועה הציונית תהיה אשמה בזה.”

וההאשה היא – “כי אותה רכישת הקרקעות מעוררת לתחיה ספיקוּלנטים וכו' והגאולה תיקָנה במחיר יקר מאד וכו‘. הלא בקניות חפשיות אין המוכר צריך לדעת כלל איזה ערך נותן הקונה לקנייתו זאת וכו’. סיפור המעשה לזה: פעם אחת הוכיח אותו אחד מחברה הנהגת יק”א, כי הציוניות עוררה את התחרות בעניני רכישת הקרקעות בפלשתינה וכו'; באופן מוצלח יכול היה לענות לו, כי בציוניות אין מקום ליסודות לא נקיים כאלה".

השתוממו למקרא הדברים האלה. האם ההתחרות בקרקעות ארץ-ישראל ויוקר המחיר, ידיעת המוכרים למפרע את הערך שנותנים הקונים העברים לקניות, הן רק תולדות חברה כה“גאולה” לבד? והציוניות גופא, אשר השכם והערב הערב והשכם דיברה על-רודות גאולת הארץ וכדומה והפיצה שאיפותיה בכל כנפות הארץ, עד כי גם לאזני הערבים מוכרי הקרקעות הגיעו, האם לא די היה בה לעורר את המוכרים, שיעלו את המחיר עשרת מונים? והאם אין זאת תולדה מוכרחת מכל שאיפה כגון דא? וגם אם יתן השולטן באיזה זמן מן הזמנים לעם היהודים שלטון בית, האם יכול הוא לכוף על היחידים בעלי הקרקעות, שלא יעלו את השער? האם בעצמו לא יעשה את המסחר המביא תועלת למכור אדמת הממשלה במחיר רב? לעם אשכנז יש בלי ספק שלטון-בית על אדמת פוֹזנה ואגפיה ומטרה מדינית בידו, להנחיל את הארץ הזאת לבניו האשכנזים ולהרבות את השבט האשכנזי שם כל מה דאפשר, וגם כוח מה לזה… ושער הקרקעות יוקיר ויוקיר דוקא על ידי זה, שמרגישים הפולנים שאיפה זו. בכל חושיהם יוסיפו לבצר מעמד אומתם; וכי ימכרו, יקחו עשרת מונים מכדי שוי הארץ ואין לעצור בעדם.

ובאמת אין השער החָמרי עושה בדברים עממיים כלום. קנין קרקעות לשם מטרה לאומית לא יוכל להיערך לפי ערך השער, לפי סכום העבודה ופרי הארץ, השווי ואַמַת-המידה של השוֹוי והערך אינם שקולים כלל. הציוניות, תהיה של אוסישקין או של הרצל, צריכה לדעת, שרכישת קרקעות בארץ-ישראל תעלה לה ביוקר גדול, בהתחרות מעלה את השער וקרבנות חָמריים מרובים; ואם באמת חיה היא, אז תביא את הקרבנות האלה היום או מחר, אם בקניות קרקעות לאט לאט או במידה מרובה. הציוניות צריכה היתה לדעת, שכל רצון גדול דורש את קרבנו. עליה היה לברר לאנשים הפרטיים קצרי-הראות, כי לקניותיהם יש יסוד כלכלי-עממי, כלומר – שיש לקרקעות הנקנית בארץ-ישראל ערך אחר, ערך רב מערכו החָמרי בלבד. היא היתה צריכה להרחיב את המבט ולברוא את הרצון והיכולת, לאַבד תשעים ממאה בארץ-ישראל כדי לזכות באותו החלק העשירי … ואין זה דבר מוסרי, אלא ענין של קיום לאומי והכרחי. והנה בא אז מנהיג הציוניים בעצמו והגדיל את הפחד מפני ההתחרות ויוקר המחיר וירידת האלפים לטמיון…

הרצל אמר: “הצד הנכבד שבדבר הוא התחדשותה בכל-תוקף של הטעות הנושנה, שאפשר לרכוש את הארץ על ידי קניית נחלות וקרקעות וכו'”. וביאר הרבה פעמים “כי יש הבדל בין זכויות היחיד על איזה קנין וזכויות העם, והנה רק לרגלי ההבדל הזה נולד בתנועה הציונית הכל!” וחפץ הוא לבאר עוד זאת, “כי לוּ קנה אדם אחר בעצמו את כל הקרקעות ביקטרינוסלב, או עיר אחרת, אז אינה שייכת עוד לו במובן המדיני, רק לשלטון וכו'. כל תלמיד לתורת המשפטי יאַשר, כי הוא, הרצל, מגיד בזה את האמת”.

והאמת היא, כי בעלי הקרקעות הם רק הם המושלים, והמה אדוני הארץ בכל מקום והיסוד הראשי של הממשלה בכל מקום. האמת היא, שאם אין אנשים נאחזים בארץ, כל ממשלה היא רק מופשטת, האמת היא, שגם הממשלות בעצמן, בכל מקום אשר הן יורשות ארצות חדשות, ישלחו אנשים להתאחז, או עוד יותר מזה – ישלחו אנשים להתאחז, ואחרי-כן יבואו ויירשו…

גם בארץ אשכנז כבר היו דברים נשמעים: הסוחר האשכנזי והעובד הוא החלוץ ובעקבו יבואו כלי-התותח. אמנם יש הבדל בין זכויות אישיות-פרטיות ובין זכויות עמים, אבל יסוד הזכויות העממיות הן הזכויות האישיות, זכויות עממיות בלי אזרחיות – כלומר – בלי קרקעות, הן כנשמה בלי גוף, כגג בלי כתלים…

ואנו רואים, למשל, כי אסונה של ארץ אוסטריה הוא, שהסתפקה בממשלה מופשטת ולא שמה לבה ברב להושיב את שבטיה בארצותיה הנכבשות. המלחמה בשלזיה העליונה בעלת שבטים שונים היא רק מלחמה חָמרית, הממשלה היא ממשלת אשכנז התקיפה והאדונים המה אלה אשר להם הארץ.

ילמד לנו התלמיד למשפטים את תורת בית רבו, אבל לא ישנה בזה: הקרקעות והאחוזות הם האלפא-ביתא של כל ישוב ממשלתי, ומהם רק מהם יצרף לו עם את המלים…

בא הד"ר הרצל אל השאלה החמורה, אל השאלה המדינית והוא דן: “להאדון אוסישקין יש דעה קדומה נגד הדיפלומטיות והמדיניות וכו', והדבר הזה מזכיר לו את הדעה הקדומה, שיש להרבה אנשים פשוטים וישרים נגד האנשים שלמדו בבית-מדרש מדעים בחשבם, כי יש יתרון לאנשים לא-נאורים על אנשים נאורים. והאם בדבר בעל תכונה מדינית, שאותו יכולים להביא קדימה רק בדרך דיפלומטית, צריכים להתנהג בדרך אחרת **ולא דיפלומטית?”**

אמנם הדברים שאמרו הציונים להשיג הם באמת בעלי תכונה מדינית גדולה; אבל השאלה במקומה עומדת, אם להם כבר הכוח לעבודה כזו.

לארצות שלזויג-הולשטיין, למשל, יש בלי תפונה כוח חיוני בפני עצמן ושאיפה להיות למדינה מיוחדה; אבל לפי מצב הענינים עתה, צריכים המה לחשוב חשבונותיהם עם עם אשכנז.

אמנם הצורך לעם ישראל בארץ ובבית עצמי הוא קיים ומוחשי; אבל כי אותה ארץ, אשר אליה הוא נושא את נפשו, כבר בידי אחרים היא, הוא גם כן דבר מוחשי וקיים.

מדוע תתן הממשלה הטורקית לאנשים חדשים אשר מקרוב באו את אשר בידה? מדוע תן לעם להיאחז באחת מן ארצותיה ולהוסיף יסוד עממי דתי שלישי על שני היסודות העממיים והדתיים שכבר יש בגבוליה, זאת היא השאלה, שעדיין אין לה פתרון, ושבעיקר שאלה הרצל גם הוא לגבי אחרים.

הדברים של היום, כלומר – הדברים המוחשיים בארצות טורקיה היום, מחסור הכסף וכו' אמנם נותנים לחשוב, שתעשה טורקיה זאת מפני תכלית חָמרית, להרים קרן אחת מארצותיה וכו'; אבל הדברים מדאתמול, כלומר – סקירה על מהלך הענינים המדיניים-העולמיים ותגרות הכוחות הפועלים בממשלת העם הזה ומלאכותו יתנו להענינים מהלך אחר. מחסור הכסף בטורקיה אינו אלא תוצאה אחת משינוי המהלך התולדתי. הטורקים לא יגָאלו באיזו רבבות, או בענף מסחרי חדש, וכל עוד כוחם במתנם ישמרו בכל תוקף על הדברים כמו שהם.

הציונים המדיניים צריכים לדעת תולדות ארץ-ישראל בלי עמנו, לא פחות מתולדות עמנו בלי ארצנו ואת אשר נעשה בינתים … צריכים המה לדעת, כי ארצנו הקדושה כבר נעשתה לקנין לעמים רבים ולשתי דתות גדולות; עליהם לדעת, כי נחלת ארץ-ישראל ביד האיסלאם אינה מוסד פחות-הערך להם מהחזקת קוֹנסטנטינוֹפּול. ולהפך – שאיפות מסעי-צלב מדיניים עוד לא כבו לגמרי בלבבות הנוצרים, אם גם באיזה שינוי. די להראות, כי גם אנשים גאונים כראש צבא אשכנז, מוֹלטקֶה, ששום איש לא יחשדהו בחלומות-שוא, עוד חשב זמן-מה על דבר יסוד ממלכה נוצרית על האדמה הקדושה…

כה עוד היה מקום למחשבות אצלנו לפני המעשים ויחד עם המעשים.

ואותו הצד שבו החזיקה הציוניות של הד"ר הרצל, כלומר – לחזור על פּתחן של ממשלות אחרות, שתתערבנה בעניני ממשלה אחרת, האם זה הועיל? והאם לא היה גם בזה חשש סכנה גם לאותם שמבית גם לאותם שמבחוץ…

ב    🔗

אוסישקין הוא אחד מן העשרה הראשונים של חובבי-ציון, החובבים שמסגרת פּעולתם המעשית נכללה בפעולת ה“ועד לתמיכת עובדי אדמה בארץ-ישראל” אשר באודיסה וביצירת מוסדות ה“כרמל” ובדומה לאלה.

הוסיף אוסישקין לרדת פעם לארץ-ישראל לזמן-מה, וכתב לו אז אחד מחברי ועד הפּועל: בשמחת לב קראתי מפעולת ההסתדרות שלך בארץ-ישראל, וכשביב אור היה הדבר בין המבוכות, שבאו בתנועת הציוניות על ידי ההצעה הארצית. מידך תעלה רפאוּת לנו."

“עם שהוא חי ושואף לחיות – פתח אוסישקין אז את אסיפת המועצה להסתדרות הענינים בארץ-ישראל, בזכרון יעקב, – מטרתו תמיד אחת היא; אבל האמצעים, שהוא משתמש בהם, צריכים להתחלף לפי דרישת הזמן.”

"גם אבותינו השתוקקו תמיד להושיב את ארצנו, שגלינו ממנה, ולמטרה זו שלחו שמה את זקניהם, מטרת אבותינו היא גם מטרתנו; אבל במקום זקנים, אנו רוצים לשלח לארצנו אנשים חיים, למען יחיו בה.,

"אנחנו האחרונים לא באנו חלילה לגרוע ממטרת הראשונים, אלא להוסיף עליה! כן רק להוסיף אנו מבקשים ולא לגרוע. על הדברים: אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בונים בו, אנו רוצים להוסיף את הדברים: וברכתיך בכל אשר תעשה "…

“אנחנו עשינו את המוטל עלינו, הוסיף שם לאמור, אנחנו באנו אליכם ועשינו הכל מה שהיה בידנו לעשות, בכדי להביא אתכם לחיים, ועתה גורלכם בידכם”…

והוא לא ידע, כי אנשים היושבים בראש אסיפה של הסתדרות בארץ-ישראל בתור בני חוץ-לארץ והולכים אחרי-כן לחו"ל, תחת להישאר בארץ ולהמשיך את התחלת המעשים על ידי מעשיהם בעצמם בכל יום, עוד אינם יכולים לומר: אנחנו באנו אליכם.

“כלל גדול הנכם צריכים לזכור, אמר אז, ואותו אל תשכחו לנצח, ואז תהיה הצלחתכם בידכם. שימו נא תמיד לנגד עיניכם לא את מטרותיהם הפרטיות, כי אם מטרת הכלל, ואז יקום הדבר, שאנו שואפים אליו”.

והכלל הזה אינו מאוּמת כלל ואינו בר קיימא. אמנם לרגעים נעלים אחדים יעזוב היחיד את צרכי חייו הפּרטיים ויעסוק בטובת הכלל; אבל החיים התדיריים דורשים את תפקידם, והיד הפועלת בתולדה וחפצה לפעול בתולדה היא מַכּרת את האדם ויסודות נפשו ואינה נלחמת עם האהבה העצמית של האדם; היא תשתדל להעמיד את שאיפות האדם הפרטי בחוג הכלל, באופן שמעשיו, שהוא עושה לטובת עצמו, יעלו לסכום טובת הכלל ולחשבון הכלל.

לא זו היא המאֵרה בחיינו, שאין אצלנו אנשים הרבה מוכשרים לדחות את חייהם הפּרטיים מפּני טובת הכלל, רק זה – שאנו נתונים בתנאים כאלה, שעושים את חיי הפּרט ושאיפותיו בעדו ובעד ביתו מובדלים מחשבון הכלל ואינם מצטרפים לכלל, כלומר – אינם יכולים להצטרף לכלל; לא על קרבנות יחיה עם ולא מהם יבּנה. האם יצטרף מאישים פּרטיים החיים לעצמם ועומדים כל אחד במקומו, איש בביתו ונחלתו. וכל הנחלות שיסודן צרכי הבית של היחיד והמשפחה, הן הן עושות את הציבור והיו ליסוד מוסד לאפשרות יסוד הציבור.

⁶אצילים בעלי נחלאות גדולות בכל עם, הם בודאי בעלי אהבה עצמית יתירה, שלרוב גם גודשת את הסאה על חשבון הכלל; אבל הם בוראים דבר קיים על ידי הרגש היסודי הזה, שעזר להם לתקוע יתד בארץ ולכבוש להם נחלה, להם ולבניהם אחריהם, והם הם יסוד כל מדינה וארץ. “אֶגוֹאיסטים” כאלה נחוצים לנו, הם כובשים את הארץ ולא טובת-הכלל מופשטת.

לוּ היה אוסישקין, בתור בעל אחוזה בארץ-ישראל, איש שגם שאיפותיו הפרטיות והכלכליות היו נבלעות שם בארץ ההיא, הוא ועוד כאלה, – לוּ עשו לכאורה הכל בעד עצמם ובעד ביתם, המה היו מכוננים את הדבר של ציבור והיו מניחים איזה יסוד לבנין ציבור ולשכלול ציבור כלכלי-עממי. – אבל הציוניות של אוסישקין וחבריו וגם ההסתדרות שלהם, אם גם ממשית יותר מעט מאותה של הרצל, אינה פוריה ממנה, באשר גם היא עוד קורעת את האדם העברי לשני גזרים, לעובד פרטי בעד חייו בחוץ-לארץ ולעובד בעד הכלל בארץ האבות, מכריחה אותו להיות עם המעשים העצמיים כאן ולהיות עיניו צופיות לשם.

בעולם החיים, יותר נכון – בכיבוש החיים, יהיו של איש פרטי או של עם וקיבוץ לעם, מתחילים במעט ובאים קמעה קמעה להרבה, מתחילים בצעד הראשון על מנת לעשות את השני. – המשל אומר: פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, ואין זה משל, כי אם זהו מהות ההתהווּת ביחיד ובחברה. נפשות אחדות מצטרפות למשפחה אחת, משפחות אחדות נעשות למושבה, ממושבות אחדות נעשה קיבוץ גלילי, והגלילים האחדים מתקשרים לחלקת ארץ נושבת. – מה שלא יעשה היחיד בעצמו, בעדו ובעד ביתו ובעד הדור הבא, לא יעשה הכלל בעדו. הכלל הוא רק סכום חָמרי ורוחני, המתהווה ממעשי יחידים ובא מכוחם של יחידים. נאמין בגאולת העם, בכל צורה שתהיה, את ההתחלה יעשו היחידים ובאה היא רק על ידי יחידים. היחידים, הבונים להם בימה לאומית ואזרחית בחייהם, רצוני לומר – בהיקף כל חייהם, המה מכינים את מעשי הציבור והם הם אבני-הפינה להציבור. אמנם הסתדרות קיבוצי אחינו בארץ אבותינו על ידי אישיים פרטיים, נאמר על ידי יחידים המתחילים בעצמם בבנין בים, היא מעטה ודלה לעומת הכלל; אבל היא היא ראשית הכלל והבנין היחידי המוחשי שיבּנה בידים, באשר הוא בנין פּנימי ולא חיצוני, מופשטי, באשר יש לו היקף מקומי ונצחי ואחיזה בארץ ואינו תלוי באויר או בגלגול מחילות…

אחד מחלוצי דְבַר הרצל מצא כי ישוב קטן מסוכן לציוניות מהצד הפוליטי והכלכלי, כי ישוב קטן לא יברא לעולם את התנאים הכלכליים ה“נורמַליים” ותמיד ימָצאו המתישבים האלה ברעה; ואם את המתישבים הראשונים תשיג הרעה, אז יאשימו את הציוניות וכו'. – אבל לא כן הוא: ישוב גדול אינו אלא סכום המצטרף מישובים קטנים; המהלך הכלכלי ה“נורמַלי” הוא הנעשה איש אחר איש, צעד אחר צעד ולא בקפיצה בפעם אחת מבחוץ. אחיזת אנשים בארץ, אחיזה ביתית לחוד בנויה על האגרוף ועל המחרשה, היא היא תתן את היסוד לתרבות חָמרית ורוחנית עממית, ובזה גם למשפטית-לאומית, שלא תהיה אלא חתימה על שטר שכבר ישנו…

כדברים האלה אמר גם אוסישקין: “עוד קודם יצירת המדינה צריכה הארץ להיות קנינו המוחלט של העם, הבורא את המרכז במובן הקוּלטוּרלי והכלכלי” (הפרוגרמה הציונית שלנו"). הוא החליט, כי “יותר נקל לקנות קרקעות בארץ-ישראל קודם התקבלות הטשרטר”, וגם ידע הוא לאמור, כי "איניציאטיבה פּרטית כוחה יפה מכוח מוסדות ציבוריים "; ובכל זה דרש מאת אישי העם “אומץ-רוח כזה, להיות נכון להקריב את האינטרסים הזמניים על מזבח הטוב המקוּוה בעתיד”.

ובעשותו זאת, כלומר – בחשבו, שיש כאן “אינטרסים” ארעיים המונעים את בן-האדם מהאושר הלאומי המדיני הנצחי, ולאידך – יש דברים שמובילים אותו לאותו עתיד, אם רק יתגבר על אהבתו העצמית, – בזה עזב אוסישקין את היסוד הברור האחד לקנין מדיני-חברתי, יסוד הנבנה על צרכי האדם היום-יומיים ולא בניגודו אליהם, ויחל לחלום דברים, שלא ניתנו לנו…

כה הוא בא לידי כך, להעמיד על ידי הסעיף האחרון מ“הפּרוגרמה שלו”: ישוב הארץ על ידי וכו', – שגם הוא צריך לפשוט מעליו מעטפתו הכללית ולישא עליו מטבע זו: התישבות האדון אוסישקין בארץ-ישראל – את הסעיף הזה: הכנת לב העמים והממשלות אל רכישת ארץ ישראל על ידי היהודים.

ועוד הוסיף זה, אם גם לא בתור “סעיף”, אבל בתור הצעה קלה, כי עלינו לדרוש מן הממשלה הטורקית בעזרת הקונסולים האירופיים, העומדים ומחכים ליום שנפתח פינו להרצות לפניהם בקשותינו, וימהרו לעשותן ובדם לעשותן, “כי תשיב לנו את זכויותינו בארץ-ישראל אשר נשללו ממנו”. ויחד עם זה באה עוד הצעה, שאמנם מתנגדת מעט להצעה האמורה והיא, כי ה“דיפּלוֹמַטיה שלנו צריכה לעמוד על המשמר בבירת תוגרמה ולהשתמש בכל שעת-הכושר – ושעות כושר תזדמנה הרבה – כדי להרבות את השפעתה ולבצר מעט מעט (מעצמנו על ידי קונסולינו שם ולא עוד על ידי אחרים) את מעמדנו בארץ ישראל” (שם).

ניסה האדון אוסישקין לנתק לשעה את עבותות הרצל מעליו ולעמוד על המוחש והאפשר ונמצא כי הוא רק בעיקר נושא כליו…

 

מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ סְתָם…    🔗

ה' מ. מ. אוסישקין בקונטרסו “הפרוגרמה הציונית שלנו”, האמורה, “הוצאת ציוני ארץ-ישראל”, בדבּרוֹ מארץ-ישראל ליהודים מצא לנחוץ להקדיש גם פרק מיוחד להערות אלה: ממי יקבלו אותה היהודים? – ושם נשמע, אם איני טועה, בפעם הראשונה מפורש, שישנם גם ערבים בארץ אבותינו, ושלהם חלק רב מן האדמה; אבל הוסיף לאמור “שהערבים האלה חיים בשלום ואחוה עם היהודים, הם מודים בזכותם ההיסטורית של בני-ישראל על הארץ” – הערבים מודים בזכותנו התולדתית בארץ שהיתה לאבותינו. ולנו, בני עם מפקפק, הנה שעות של יאוש, שנפקפק בהן בזכויות הללו. כי אן אבותינו לא היו ילידי הארץ ברובם, כי אם כובשי הארץ, והזכות, שרכשנו לנו בזה, רכשו להם גם הכובשים שכבשוה אחר-כך מידינו. לא לנו הארץ בכל, שכאלף שנים היתה עזובה מאתנו, ועמים אחרים כבשוה בדמים וריווּ אותה בדמים. כה מדבר לפעמים הספק בלבנו ונוספה לנו עוד אבן מעמסה אחת.

והנה החלו להישמע גם בגלוי ספקות בוַדאיות של אוסישקין. מסופרים בני ארץ-ישראל שמענו בירור דברים על דבר התנועה הערבית ובני הערבים. לא מודים המה בזכויותינו, הערבים ההם, כי אם כופרים – לא קרקע בתולה ארץ-ישראל לפנינו, כי אם קרקע מיושבת על ידי גוי עובד אדמתו ויש גם לו זכויות על אדמתו… הסופר א. חרמוני, יליד ארץ-ישראל, עורר במאמריו על דבר התנועה הערבית ב“השילוח” על אלה הדברים; ועוד יותר מפורש שמענו מפי תושב ארץ-ישראל אחר, שגלל באסיפת ה“עבריה” בימי האסיפה הציונית השביעית בבזל את השאלה הרַבּה הזאת לפנינו, שאלת יחס בני-ישראל הבאים להשתקע בארץ-ישראל אל הערבים…

“שאלה נעלמה” קרא לה המרצה, וה“עובדה, שאפשר היה להסיח את הדעת משאלה יסודית כזו, ושאחר שלושים שנה של עבודה ישובית צריך לדבר עליה כעל חקירה חדשה, עובדה מעציבה זו מוכיחה לו למדי את קלות-הדעת השוררת בתנועתנו וכו'”.

“מיום שצמחה התנועה הלאומית וכו', אמר המרצה הנ”ל, לא חדלו העסקנים הציונים מלהתענין בסדרי הארץ ובחוקיה וכו‘. על הכל דנינו והתוַכּחנו וכו’; אך דבר אחד שכחנו: שכחנו, כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים, ומעולם לא היה בדעתו לעזבה".

והוא הולך ומתאר לנו את העם החי הזה בתור עם “בעל לב רגש ונפש אוהבת”, שקשוּר הוא במולדתו בעבותות חזקים" וש“יש לשער, שהרבה ממנו הם נידחי עמנו ופליטיו, שהתבוללו בעמים בימי הרדיפות והחורבנות”, וגם בדמם חלק ממנו. “אם יש איכרים, המרטיבים את שדותיהם בזיעתם, הם הערבים”. “בהתפתחותו הגופנית עולה הערבי על כל עמי אירופה”. “ואין לעם הזה צורך בתנועה: עצום ורב הוא ואינו טעון תחיה, כי מעולם לא מת ולא חדל לחיות אף רגע.”

“כבר הגיעה השעה, אמר הציר הלז, לשרש את הדעה המשובשת, שנתפשטה בקרב הציונים, כי בארץ-ישראל יש אדמה בלתי נעבדת מחוסר ידים וכו'”. “אין שדות שוממים, ולהיפך, כל פלח משתדל להוסיף על חלקתו מאדמת הבור הסמוכה לה וכו'”. “ובכן, כשאנו באים להיאחז בארץ, הלא מתעוררת מיד השאלה: מה יעשו הפלחים, אשר את שדותיהם נקנה אנחנו? – ואנה יפנה המודח? – אמנם המושבה העברית ממציאה לכזה לפעמים עבודה וכו'; אבל ראשית, הלא אין יכולים להתחייב להספיק לו עבודה בקביעות, ושנית – בזאת נרע לעשות. כי כשתינתן לפלח עבודה במושבה המיוסדת על אדמתו, תינתן לו גם היכולת לבלי היפרד מעל האדמה, שגידלתהוּ וכילכלתוּ מיום היוָלדוֹ, והוא יוסיף להבי עליה גם אחר-כך כעל נחלתו, שנעשקה לפי שעה על ידי זרים”…

הוסיף המרצה לאמור: “נניח כי בארץ אבותינו אין לנו לדאוג לאחרים וכי מוּתר לנו, או אולי גם חובה מוטלת עלינו, לקנות קרקעות מכל הבא בידינו. האומנם יכול אופן-קניה זה להתמיד? האומנם יחרישו המנושלים הללו ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף סף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף מה ששללו מהם בתוקף הזהב! הלא משפטים ידברו עם הזרים, שנתשו ⁷ אותם מעל אדמתם. – ומי יודע, אם לא יהיו אז לתובעים ולשופטים גם יחד… והאנשים אמיצי-לב, מזוינים כולם, קַלעים נפלאים, רוכבים מצוינים, קנאים לאומתם וביחוד לדתם. – והעם הזה הלא הוא אך חלק קטן של הגוי הגדול, המחזיק בכל סביבות ארצנו: בסוריה, בארם-נהרים, בערב ובמצרים”…

"ואַל לנו לזלזל בזכויותיו של העם הזה – קרא – וביחוד חלילה לנו להשתמש ברשע עושקי-אחים. אַל לנו לבטוח באפר המכסה את הגחלת: זיק אחד יתמלט – ויהיה לתבערה שלא תכבה ". – – –

בתור תשובה, אם לא על שאלה זו, כי היא טרם נשאלה, אבל על שאלות מעין זו על דבר העם המושל לפי שעה, עם הטורקי, שלא נאות להוציא בלעו מפיו ולתתו לעם היהודים, כאשר חשבו מראש – בא הרצל והציע במועצה אחת רבה הצעה חדשה, לאמור: נעזוב את ארץ אבות, שהדרכים אליה מלאים חתחתים ונבחר בארץ אחרת … ו“מדינת היהודים”, חזונו של הרצל, הן היתה בראש וראשון בנויה ביסודה על חיפוש ארץ אחרת בעד עם ישראל ולאו דוקא ארץ אבות. וכה נולדה אז על יד הציוניות במחנה היהודים תנועה שניה: תנועה ארצית, לאמור: הבו ארץ לעם היהודים, עם גולה.

הקיבוץ המדיני והארצי, הארץ העצמית והתולדתית, פועלים הרבה בביסוס עם; ואם נראה, שעם יעבור גבולו ויכבוש לו ארצות זרות, אין זה כי אם כמרחיב את גבולות

ועם כל זה יש להודות, שברצון זה נולד אצלנו דבר חדש, שחסר לנו בימי הגלות, והוא רגש הקיבוצי הלאומי. כל ימי הגלות וכל הטלטולים הגדולים מארץ לארץ היו רק שינוי מקומי. אנחנו למדנו לבוא רק למקום, שכבר באו אנשים אחרים; למדנו להיות כרוכים כבנים קטנים בסינר אמם, מבלי נסות לעמוד בפני עצמנו… ראו תולדות היהודים באמריקה, ראוּ תולדות היהודים בשאר הארצות החדשות. ואם התעורר העם לדעת, כי היציאה והטלטול צריכים לקבל צורה חדשה, ושטוב לנו אנשים חיים כשהם לעצמם וכובשים להם את הדרך בארץ בתולה מלעבור אלפי אלפים יחד למקום מדרס ומיושב כבר מאחרים, אין בזה כי אם אות חיים…

הכוח התרבותי אינו רק בקריאת ספרי חושבים ומשוררים, כי אם בכיבוש הארצות והפצת התרבות. טוב שנילחם עם פראים משנמכור “בגדים ישנים” לבעלי השכלה. אבל הנה בגוף ההצעה הרבה דברים לעמוד עליהם. באחת אין אורח מכניס אורח, והן העם האפריקני גם ישמיע קולו… והרי זה דבר שלטון בית במלאכות שמבחוץ הישוב היהודי המתבסס שם לוקח עליו את המלאכות האנגלית המדינית באפריקה המזרחית להפצת התרבות האנגלית ו“ממשלת העולם” שלה; והרי יוצא מזה בריטניות מרובה גם לאותם שבבית, והרי זו “עבודה זרה” לעתיד… ושנית אין מוכשר לזה ברב עם שכתב על דגלו: קשים גרים לישראל! עם שלא יפנה לו את הדרך לעמים פראים על ידי מסיתים דתיים, שהמה היסוד הראשי בכל מיני כיבושים בארצות רחוקות. אוגנדה נכבשה בעיקר על ידי בעלי שלוש הדתות: הקטולית, הפּרוֹטסטנטית והאִיסלאם. מלחמת הדתות שם קשתה, והיהודים, שלא יבחרו להם נשים מבין הכושים ולא יבואו עמהם בתערובת דתית ואישית, יחיו “ככבשה בין הזאבים”… שאין במספר שלושים אלף או חמישים אלף, גם מאה אלף יהודים הבאים לשם, ולוּ גם ראש המזרחי הולך לפניהם עם רבניו ושוחטיו ושאר מנהיגי העם – לבסס לנו שם תרבוּת יהודית עצמית, זה דבר מובן מאליו.

קשה גם לצייר, שבדרך המלאכותי הזה נבנה לנו בית. קשה לצייר, שהציבור הישראלי, יותר נכון – האישים הפרטיים, המבקשים את לחמם ולחם ביתם באופן נאות להם על פי טבעם, יהפכו בּן-לילה מאנשי-בינַים, המסוגלים לתווך בסחר ישובים קודמים להם, לאנשים עומדים על הקרקע בראשונה. וגם זה, מלבד ששלטון-בית תחת ממשלת אנגליה, שאינו נותן כל זכיה תולדתית גם למתישבים במדינתם, כלומר – להרחיב משלתם וכוח ממשלתם – מה שהוא הנשמה היחידה של כל ישוב מדיני חי, – לא יהיה פורה ברב, בהיותו עומד על מעמדו כל הימים ואינו מתפתח, הנה גם השפעת השכלת אנגליה, אדוני הארץ, שלהם גם מפתחות הארץ ותרבות הארץ, לא תהיה יותר מעטה על בנינו אז מהשכלת רוסיה או אשכנז וצרפת. ומי יודע, אם גם שם לא יהיו נעשים אחינו לבעלי דו-פרצופים בחייהם וברוחם? שלטון-בית עברי באפריקה תחת אַדנוּת אנגליה ושאיפותיה הגדולות התרבותיות, לוּ גם יצלח, יהיה לבני-ישראל לכל היותר מעין “אלכסנדריה של מצרים” בימיה; הוא יתן לנו אנשים עברים-אנגליים, אם תאבו או לא תאבו. אבל תאבו – והדור הבא לשם יאבה…

ובאו “ציוני ארץ ישראל” וטענו – אחר שרעיון אוגנדה אמנם נפל, אבל פּינה מקומו לרעיון טריטוריאלי פשוט – “את אשר יגורנו בא לנו. אם האוגנדיסמוס לא היה אלא טעות מסוכנת, הנה הטריטוריאליסמוס שוב אינו טעות כלל, אלא היא שאיפה ברורה ומכוונת לקרוע את עם ישראל מעל העבר שלו, לאַבד מלבו את הכרתו ההיסטורית הלאומית – ולעשותו לעם אחר, שיש לו תקוות לאומיות אחרות וקנינים לאומיים אחרים” ⁸, כאילו הם בעצמם, לוּ באמת יאחזו ברעיון התחיה עד קצהו, לא יבואו לידי שינוי-ערכין גמור בכל מכמני הגלות ובכל אשר עשה אותם מראש לבני גלות… ובאו ה“ציונים הטריטוריאליים” וקראו ⁹: לא כן! הציוניות היא תנועת שחרור וגם היא הלא רוצה היא בשחרור וכו'.

והתוצאות? עם כל השניות שבין המפלגות בענין הארץ המקווה הנה הדרך לשניהם רק אחת… גם הארציים התחילו להשמיע על השקלים, ליסד מועצות ולשלוח צירים ויהי גם להם הכל לשאיפה מופשטת מרחפת על גבי הדברים ולא לחלק מן הדברים. ויהי הללו מושכים לכאן והללו מושכים לכאן, ובעיקר שניהם יושבים בבית ועושים מעשיהם בני היום, כאשר עושים שאר בני היהודים, שלא פנו לשניהם גם יחד, בלי הבדל…

התוצאות היו, שבשעה שהתחילו הרוחות להתנגש בארץ רוסיה והעם קיווה לחירות ולזכויות, החלו הציונים כהארציים, וגם החלוצים במשמע, לשתף רוחם אל הענינים בארץ ולקש אוכל מפרי הארץ. – כ – כ – כ

 

עוֹד בִּדְבַר הָאָרֶץ    🔗

“ההתישבות הפּעוטה בפלשתינה בצורתה עתה, אמר הד”ר הרצל בנאומו הראשון באולם המכבים בלונדון, לא תפגוש מעצורים חדשים, כפי שיש לשער, מצד הממשלה הטורקית העליונה; ובכל זאת דומה אני, כי לנדידה בהמון תתנגד טורקיה בהחלט. אפשר לה להממשלה להתיר נדידה בהמון, רק כשתהיה על יסוד אידיאה מדינית, ואם אפשר בכלל ליסד מדינה יהודית בלתי תלויה, במדרגה זו או אחרת, אי אפשר שיִנתן לנו הדבר הזה, החשוב לנו כל כך מבלי שילומים מתאימים מצדנו. בעד הטריטוריה שתינתן לנו – תהא זאת פּלשתינה או ארץ אחרת איזו שהיא – הננו צריכים להביא למושלי קושטא הנאות חָמריות גדולות; אבל במקרה זה עלינו להתנות, כי יתנו לנו את הערובות, הדרושות לבטחון קיומנו הלאומי בעתיד" (תרגום עברי של “כל כתבי הד”ר הרצל הציוניים“, קובץ ראשון, עמוד י”ד, ט"ו).

ובא נורדוי ואמר במאמרו “תעודת הציונים” ב“לוח אחיאסף” משנת תרנ“ט: חלילה לבני עמנו להאמין, כי בבוקר לא עבות אחד יקבלו פּתאום בשורה טובה מאת ההנהגה הציונית המרכזית, כי גאולתם באה וארץ-ישראל ניתנה בידיהם”…

“אני נותן, למען תתן אתה, הוא הכלל והחוק, אשר על פיהם תחיה הפוליטיקה – הוסיף לאמור. – למען תתן אחת הממשלות איזה דבר לאחרים, אז עליה לדעת מראש בדיוק מה תקבל במחירו”.

“אנחנו, בתור יהודים פרטיים, אין לנו מה לתת לממשלות במחיר הארץ אשר אנו שואפים אליה וכו'”.

אחד מתושבי ארץ-ישראל במאמרו ל“שאלת הישוב בארץ-ישראל” ב“השילוח” אמר: “במה אנו יכולים להוכיח את כשרוננו להשתמש כראוי ברשיון הגדול הזה? איזה יסודות יש לנו להאמין בעצמנו ולהוכיח לאחרים, כי חפצנו יעלה בידינו וכי לא נביא את הממשלה הטורקית לידי עסק-ביש”. ובא אוסישקין, שאמנם אינו מדיני בעל-דמיון ביותר ומבקש לרוב את המוחש, והעמיד ליסוד ב“הפרוגרמה הציונית” האמורה: הכנת לב העמים והממשלות אל רכישת ארץ-ישראל על ידי היהודים; ובביאור לאותו חוק אמר: “עלינו לדרוש מן הממשלה הטורקית בעזרת הקונסולים האירופּיים, כי תשיב לנו את זכוּיותינו בארץ-ישראל, אשר נשללו ממנו”.

ובא פלוני ציוני במאמר “על עסקי ממונות” ב“השילוח” וטוען: להד"ם! “הן כל הגויים פותחים את פיהם כקבר לבלוע את ארץ-ישראל להם לעצמם.” והוא מזכיר את העובדה, כי כאשר “הגישו חובבי-ציון הראשונים בראשונה את כתב-בקשתם אל שר העיר באודיסה, לתת להם רשיון ליסד חברה יהודית לישוב ארץ-ישראל, השיב להם, לאמור: פלשתינה היא ארץ הנצרות וכו'. ואת ההשקפה הזאת של הנוצרים על ארץ-ישראל יכיר כל איש היודע ומתבונן אל כל מעשי הנוצרים השונים בארץ תקותנו”.

ואחד-העם בא והוציא את הסכום למפרע ואמר: “אילו היה איפוא מנהיג הציונים שם לבו מראשית פעולתו, לא היה צריך להמתין, עד שיבואו גדולי העולם וילמדוהו, איך עושים היסטוריה וכו', אלא היה מבין, כי עיקר ההתקדמוּת צריך לבקש בלב העם עצמו, בשינוי השקפותיו המוסריות על ערך חייו בגולה ובהכרתו את החובה הגדולה המוטלת עלו לברוא לעצמו תנאי חיים, – וכי כל זמן שהשינוי הזה בלב העם לא הגיע עוד למדרגה הדרושה, לא יועיל הרבה מה שמלכים ושׂרים ידברו טובות על הציוניות” (“ילקוט קטן”, סימן ל"ו).

וכולם לא נתנו אל לבם, כי גם ה“שינוי בלב העם פנימה” או, “הכנת העם”, כפי שמכנה דבר זה נורדוי, גם המה עוד לא יחייבו ויוציאו דבר חי, כל עוד לוּקח מאתנו אשר היה לנו ואבדנו שורש נשמתנו בארץ…

הארץ תחזק יחסי יושביה אליה, החלשים יהיו לחזקים והנחשלים יאמצו ידיהם, כל עוד יש קשר בין מקום ובין יושביו, בין הרבים להיחיד; היחיד לא יברא את הרבים ביודעים, כי אם הוא אבר נאחז בו ונשפע ממנו.

עם כי ילך לרשת ארץ חדשה, יחידים שנעשו לעם או לגון-עם חדש על קרקע חדש, הן אמנם דבר כזה נעשה, גם בזמן ששערי התולדה כבר פתוחים לפנינו ואינם עלוטים עוד בערפלי קדם. הרי ארצות-הברית הדרומית והצפונית, הרי עם הבּורים ועוד כאלה רבים; אבל היהודים ביניהם לא יתחשבו, הם לא ביקשו להתחשב, לא ביקשו להתאחז בקרקע ולא יבקשו זה עד היום, אם גם יכריזו בראש כל חוצות לאמור: התנער ישראל, הוא מבקש אדמתו!

“חבר ועד גאולה – אומר הסופר מרדכי בן הלל הכהן במאמרו “שני מיני ישוב” ב”השילוח" – מבשר אותנו, כי כל הנחלאות שלהם נמכרו; אבל השמחה אינה גדולה, כי לא איכרים עברים נוספו על ידי זה בארץ-ישראל, לא עברים עובדי-אדמה באו להתישב על הנחלאות האלה, אלא כסף ישראל עבר אל הערבים העשירים במחיר האדמה, וכסף ישראל יעבור אל הערבים הפלחים במחיר העבודה, אשר יעבדו הם; הם יעבדו ויחרשו ויזרעו ויקצרו ולא אחינו בני-ישראל"…

“בתוך עמי אנכי יושב, הוא קורא, ועיני צופיה על חיי בני עמנו ועל דרכיו. **אין חלק לציונים בחיי בני עמנו!”**

יש להוסיף: לא היו לנו גם ציונים כלל במובן האמיתי, לא היו לנו אנשים שידעו, כי אין תכנית הציוניות, מה שהטעים הרצל וראה “נקודת-הכובד” שלה, – “שיעברו העניים לארץ מולדת חדשה, ארץ האבות הקדומה, בעזרת העשירים, שלא יפסידו על ידי זה מאומה, ולהיפך עוד ירויחו” (כל כתבי הנ“ל, ע' י”א) – לא היו לנו אנשים שילַמדו אחרת ויעשו אחרת.

לא לימדו אותנו לדעת, כי אין רוַח מאומה לאומה רעועה, שעוד בה עשירים ועניים, כי העשירים עושים בעד אחרים ולא עושים בעד עצמם; שאין רוַח לאומה, כי חדלה להיות אומה ואין נחלה לה בארץ ויושביה עמה.

“לישועות ונחמות יִחַלנו בכל עת, התחיל סופר אחר מאמרו “אחרי הרעש”, בכלות אסיפה רבה ציונית, הישועות והנחמות היו לשמות נרדפים עם נסים ונפלאות, כי באמת אך תקוה אחת עודדתנו תמיד, שיבוא הנס מכל מקום; וכה הסכין העם כולו עם הדעה, כי לא בידו טובתו, וכי רק ביד אחרים לעשותו למאושר או לאומלל בארץ החיים”.

השתנו הדברים: “זאת ראו ראשי הציוניות, ונתנו אל לבם, כי חדל העם להאמין בנפשו וירשמו על דגלם את הפתגם התלמודי: אם אין אני לי, מי לי? לאמור: אין סומכים על מעשי נסים. ואת התורה הזאת לימדו וחזרו ולימדו לכל, עד אשר יכולים היינו לחשוב, כי כבר חרותה היא על לוח לבם. רבים הנוהים אחרי תנועת העם ויודעים הם, כי רק בהם ובהתמכרותם אל הרעיון תלויה הצלחת הרעיון, כי רק לפי ערך האמצעים, אשר ימציאו אל ועד הפּועל, יכול זה לפעול ולעשות גדולות, כזאת יכולנו לחשוב על דבר ידיעתו של העם בציוניות”.

ואנו חשוֹב חשבנו, שכיון שאדם מבין כבר דברים כאלה, מבין מה בין גאולה הבאה בידים ובין זו של המשיחיות הדמיונית, חשוֹב חשבנו שהוא גם יבין, שאין עזר תלוי ב“ועד-הפּועל” כלל. רק העם בעצמו, אישי העם בעצמם, יכולים לעשות כל אחד ואחד בעדו ובעד ביתו; ואותה ציוניות, שסומכת רק על שתדלנות מופשטת, מבלי הצטרפות האישים הפרטיים ומבלי עבודת כל אחד ואחד בכל חייו, היא סוף כל סוף אינה אלא נסית ואין לה מעמד קיים גם באותם האנשים עצמם וחייהם, בציונים עצמם, באשר לא תמלא את חייהם בכל, באשר אינה מתחלת בחייהם…

תנועת העם, רצוני לומר – תנועה בכלל ושאיפה כללית שאינה נוגעת בחיי כל איש ואיש ומעמדו ובכל היקף עולמו ולא תסיע חיי כל איש ואיש מעצמו, היא בריאת יש מאין, היא מַתחלת מן הגג בטרם ירו אבן-פינה…

 

מִן הַמַּחֲנֶה    🔗

לפני איזו שנים נדפס מאמר אחד בשם “מדוע הנני ציוני?” מאת הרופא הידוע מַכּס מַנדלשטם. “וידוי של אחד מזקני הציונים” היה רשום עליו, והוא התחיל בדברים פּשוטים: “אני הגבר ראה עוני! ומידעי את עני עמי ואת גורלו המר, אשר כמעט אפסה לה כל תקוה, נשגבה ממני להבין, איך ימצאו עוד יהודים, שאינם עוד ציונים”… תום מסרי ומחשבתי. לא היו בדברים האלה רעיונות פּוריים, חידושים – רק הרוח האישי הנושב בהם.

“אך עלי להודות, קראנו שם, כי ימים רבים היתה לי אהבתי לציון כעין סמל העתיד: כי יבוא יום ועמנו יסיר, באיזה אופן שיהיה, את עול הגלות מעל צוארו ויבקש לו מפלט באחת מארצות תבל הגדולה והרחבה, למצוא מרגוע לנפשו העייפה. מכאוב עמי היה גם מכאוב לבבי, אשר כרקב היה לעצמותי וימרר כל שמחת חיי, בכל רגע נראה לי, כאילו ירדו אלפים שנות הגלות של עמי כעיט על בשרי ואין מציל. אולם זה שנים אחדות קיבלה אהבתי לציון צורה. העליתי עליה בשר והפחתי באַפיה נשמת חיים; והארץ, אשר אני נושא את נפשי אליה, היא פלשת”.

“לולא ידעתי אל נכון את ערכם המוסרי של בני עמנו, למרות אלפי נגעיהם ופצעיהם הרוחניים, אשר הוכו בית שונאיהם בנפש, לא הייתי ציוני; אולם בטוח אני, כי יהפכו היהודים בארחות אבותיהם על אדמת החופש והדרור ללאום העומד במוסרו לנס עמים, כי בהשתנות דרכי חייהם לטובה יוכלו לאַחד את הקולטורה היותר רחבה עם מצב מדיני-מוסרי בתכלית השלמוּת, אשר בכלל לאֵל יד בן-תמותה להגיע אליה; בטוח אני, כי מארץ פלשת תצא בפעם השנית, ואולי עוד בהוצאה מתוקנה ביותר, תורת-חיים לכל המין האנושי, לכן הנני ציני אדוק, מדיני מכף רגל ועד ראש”…

והוסיף שם לאמור: “המלחמה, אשר ניכּוֹן לה אנחנו, היא פשוטה מאד ובלתי מסוכנת ביותר, אנחנו קרובים אל עבודה מתונה, עבודה שאין בה שפיכות דמים, רק קולוניזציה קולטורית; חרבנו וקשתנו המה עבודה חרוצה ושקידה רבה וכו'. אלה מאהבה ואלה משנאה יתמכו בידנו! סוף כל סוף איש לא יעמוד לנו לשטנה. לא נפול לאיש למשא, כי, להיפך, חפצים אנו לעזוב פה המקום לאחרים”.

מנדלשטם מחייב את המתבוללים העברים בני-גילו בארץ רוסיה, קראו אז. בישראל לא יבוש, לתחיית עמו ישא עיניו; ישא עיניו לחלצו מן המיצר ולבנות לו בית במקום נאמן ולציוניות המעשית יקדיש כוחו, שמו בעצמו כבר מכיל בקרבו איזו ערובה בעד הדעה הציונית; והוא גם עוסק בה ופועל ונותן לה כל אשר ביכלתו. הוא עזר לבנין אוצר-הלאומי ולמוסדו הנאמן. הוא נשא באסיפות הציוניות הגדולות משאו על דבר “הרמת המצב הגוּפני של עם היהודים”. וכן לא ימנע את רגלו מכל הכנסיות הגדולות, שהיו בעניני הציוניות והארציות ובעניני בנין העם. הוא עבד לטובת בנין ישראל המעשי גם בבזיליאה גם בקיוב, גם בלונדון גם בוַרשה. רופא הוא מנדלשטם, אחד מרופאי חולי-העינים היותר מצוינים ונודעים, מכל אפסי ארץ ינהרו אליו חולים המונים המונים לבקש עזרתו בצר, אתותיו נתונות לכל נגועי אלהים והוא לא ינום ולא יישן, לבצע לא ישים לבו, תמוך יתמוך את הדל, עשיר ורש יחד נפגשו אצלו, כי יבקשו תרופתו. זהו יומו ועבודת יומו; ועתידתו וכל הרהוריו נתונים המה לארץ אבותיו, יסוד עמו בארץ, להרים אותו בגשם וברוח ולתת לו אחוזה בארץ, בארצו.

והנה באו ימים, שבהם חגגו בקיוב את חג יובלו, יובלו של רופא, כעבור עליו תקופה ארוכה בשדה עבודתו. חג היה ליושבי קיוב עיר מושבו ולכל יודעי שמו; ובין מכבדיו באו גם הציונים, השתמשו במקרה זה להביע לו כבוד.

“אנחנו הציונים, אמרו הצירים האלה, משתמשים במקרה זה, ביום מלאת שלושים וחמש שנה לעבודתך במקצוע הרפואה, להביע לך את ברכתנו העמוקה ואת רגשי הכבוד הנאמנים לך בתור מלומד, רופא; וביחוד בתור עובד בלתי-עייף על שדה העבודה הלאומית העברית, יען כי במשך התקופה הזאת, מלבד העבודה המדעית והמעשית במקצוע שלך, הקדשת לא מעט כוח ואנרגיה לשאלות הציבוריות הלאומיות של העם העברי”.

והברכה האחת, “כי ראש עמנו בעתיד, ה’אייכנשטם' העתידי, שאת צורתו הנעימה והמעוּלה תיאר הדמיון העשיר של מנהיג הציונים ב’תל-אביב', יהיה באמת דומה לך”.

משה סמילנסקי מדפּיס זה ימים רבים מכתבים מארץ-ישראל בכל מכתבי-העתים אשר לבני-ישראל, ואנו קוראים בשום לב את אשר יודיע, והוא מודיע אותנו לפעמים מה.

והנה העיר פעם על איזה ענינים מעניני ארץ-ישראל וביניהם נמצאה הוספה קטנה בת איזה שורות, שבה היה כתוב לאמור: “בראשון-לציון גברה בימים האחרונים מחלת-העינים, המחלה גורמת הרבה צער ועמל למושבתנו. פּליאה בעינינו, מדוע לא יטריחו את עצמם אף פעם ציונינו הרופאים, שיש בהם מומחים מפורסמים במחלת-העינים, לבוא לאיזה חדשים לארץ-ישראל, לחקור את מחלת-העינים פה ולהורות לרופאים את הדרך ילכו בה”. –

ורופא-העינים מנדלשטם לא נסע שמה, להושיע את אלה בארץ-אבות; והוא איש בר-לבב ויודע, כי מעשה קודם למדרש, ויודע גם נגעי עמו. – – –

לפני איזו שנים קרה, כי הציונים באודיסה נחלו נצחון ויבשרו על-אודותיו בכתבי-העתים, לאמור: אחד-העם נבחר בתור חבר לסניף של חברת מפיצי השכלה אשר שם. המלחמה היתה רבה מצד הציונים נגד החברה הזאת מימים ימימה, אחד-העם ודוּבּנוב פּתחו בדבר והסיעו כל כוחם ליהד את החברה הזאת ולהכניס אליה כוחות יהודיים; קשים היו המעצורים, הנלחמים את הלאומיים השתמשו בכל האמצעים לגבור חילים ולהזדיין נגד האויב, אבל לא יכלו לו. – אחד-העם, איש שדעותיו ושאיפותיו להם לרועץ, לסמל ה“ריאקציה”, הנה יחלוק אתם את ממשלת ההשכלה ויחַוה להם דעוֹ… ואחרים התפלאו ואמרו לנפשם: ולשמה מה זו עושה? הם אמרו לעצמם, כי חברת מפיצי-השכלה עם בסיסה הרוחני והאזרחי וחשבון עולמה העברי היא כל כך שונה מעולמם של הציונים, עד שלכאורה אי אפשר כלל להציונים לחַלק עמהם את המפעל הזה ולהיכנס עמהם לישיבה אחת…

“צרת היהודים”, אמר הד“ר מנדלשטם במאמרו “שאלת הגיטו”, לוח אחיאסף תרס”ג, “היא כל כך ניכּרת ובולטת, עד כי לא יכחיש אותה כיום שום איש, כאויב כאוהב. כבידי מצרים כן גם בימינו אלה יהודי הגיטו עושים לבנים ומביאים בידם עצמם תבן לבנין אוה החומה הגודרת עליהם ומבדילתם מכל שאר בני-האדם”.

והגואלים עומדים על גבי עושי הלבנים. – –

 

מִזֶּה וּמִזֶּה    🔗

“ובשביל כל אלה, אמר ה' אוסישקין בהרצאתו אשר בכנסיה הגדולה במינסק, הנני עומד כעת על הבימה הזאת ואומר לכם: כי אנחנו חייבים לתקן הרבה את כל סדרי עבודתנו, ליסד לנו אורגניזציה כזו, אשר לחזיונות מעציבים לא יהיה בה מקום. – והיסודות הראשיים, שעליהם תיבּנה האורגניזציה, איך לבכּר את האיכות על פני הכמות. יש לנו ציונים לאלפים, אגודות למאות; אבל אנשים אך מעט לנו, מעט מאד. אמנם גם אנשים רבים לנו, אבל רק לגבּאוּת, לקטנוּת-המוחין, לסכסוכי כבוד, אבל לעבודה – אין איש – המעטים הנמצאים הנם כשבלים בודדות בין המון הנרפים”.

ולוּ נמצאו באמת אז אותן השבלים הבודדות, לוּ היו נמצאים אצלנו אז אנשים היודעים את אשר לפניהם והיו להם הצדקה והכוח לדעת את אשר לפניהם, כי אז אולי גם היו נמצאים אותם הנדרשים, נמצא אז ההמון המאמין, ההמון המקבּל – לוּ רק נמצא מי שנותן לו דבר שלם, ולא למחצה… לא נמצאו אז נותנים דבר של היום ושל המחר בשוה, מבלי לחכות, כי יבוא היום ויבלע מה שלמחר.

והנה אחרי הדחיפה הראשונה בארץ-רוסיה נגד היהודים נדפסו בעתון הז’רגוני היומי “הידיד” מעין הדברים האלה: המקרים האחרונים לימדו אותנו לדעת, שלעבודתנו עד עתה חסר הסדר הנכון. חשוֹב חשבנו אנו רק לעתידתנו ורק מעט שמנו לב להווה ולצרכי ההווה… אמת הדבר, שגם בעד העתיד עשינו מעט, אבל העד ההווה עשינו עוד פּחות ממעט. – הימים האחרונים הראו לנו, שאנחנו צריכים לחשוב גם בעד היום… נעזוב את הארץ, אם יהיו בידינו האפשרויות לזה, נלכה בעת שהעמים אשר בצלם נשב יאמינו בנו ובתועלתנו להם, נלכה ברצון, אבל לא באונס וכו'. – ובא קורא מסתתר ושאל אז לתומו באותו מכתב-עתי על השינוי הגמור בין הבת-קול, אשר נשמעה בספרות אחרי ימי הרעמים הראשונים, ובין זו, שנשמעה בימי-המשבר האחרונים. אז החלו סופרינו להעתיק את לבבנו משאלות ההווה ומתקוַת ההווה, שהיו למפח נפש, ולטעת בנו תחתם מחשבות ורצונות רק על-אודות עתידתנו, שם שם הרחק ממושבנו עתה, שלא יהיה לנו בו מנוחה, וכל הפעולות והמעשים מצדנו לבסס את אזרחיותנו לא יועילו, ועתה יתחילו לומר להיפך; ועוד זאת, נניח שהבת-קול החדשה צודקת היא, שבאמת אין דוחים חיי שעה כולם מפני חיי הווה, מי זה לידנו יתקע, כי שלום יהיה לנו, שבאמת יכירו העמים בתועלתנו להם, ואחינו בארצות המערב יוכיחו.

ואז בא בית-המערכת והקדים להשיב ממחרת היום לאותו השואל, שבאמת אפשר לצרף שני אלה הדברים יחד, ושאין הנידון מארצות המערב דומה לראיה, מפני שהם עשו שקר בנפשם, להכחיש בלאומיותם, תחת שאנו יהודי רוסיה, לא נכחיש בכך. – וכה התחילו לדון על השניות שבנוּ ועל הסתירות אשר בחיינו עתה בזו המסקנה, מסקנה מראש שאין בהם סתירה. – –

אפשר לעתיד ולהווה גם יחד, בהיות עבודת ההווה נותנת לאט לאט השארה גם לדורות הבאים, שחיים באותה סביבה מקומית ומביאה להם את הסכום הכולל; לא כן הדבר בהיותם שניהם רחוקים במקום, ובהיות כל עבודתנו עתה שונה במהותה ובהשארת הקרן הקיימת מן אותה של העתיד…

הווה ועתיד! היום נעבוד בעד המחר והמחר יבוא מהיום, מסכום עבודתנו אתמול נבוא להיום, וכן פּרוטה פּרוטה בהווה מצטרפת לחשבון גדול בעתיד; ולעומת זה, אין לך עתיד קיים, אם אינו בנוי על ילדי היום ועל כוח היום. הערת רוח לאומי על עם נכנע, אבל עוד יושב על אדמתו, תתן לו את החירות הדרושה לעתיד וגם צרכי היום; לא כן הדבר בעם שבגולה הוא יושב ומפרי אדמה אחרת הוא אוכל ואנוס הוא לאכלם עוד… לא כן הדבר בשעה שאנו יושבים כאן ועינינו לשם…

“אנחנו לא עשינו עד כה מאומה להרמת מצבנו הגשמי, קרא הד”ר ח. ד. הורויץ באסיפה אחת לאומית, היהודי נעלה ונישא בין כתלי בית-הכנסת, שם הוא מתנשא על כנפי דמיונו, נפשו מתיפחת ומשתפכת ברגשות-קודש; אבל בצאתו מעון אלהים, מבית תפילתו, אך צעוד יצעד בשוק החיים – מיד והיה לאיש פרוטה, לזוחל ומנשק כפּות רגלי כל הפושט לו יד עזרה כל שהיא. אין לנו אידיאל עממי, אשר ימלא את לבבנו בבית ובחוץ."

אבל גם זה לא אידיאל עממי שלם הוא, אשר יפלג גם בעת ה“תחיה” את חיינו למבית ולחוץ, בעת שעלינו לבקש את שניהם, את שניהם יחד…

ובא גם מו"ל “הצפירה” והתחיל לדבר בימים האלה על “חצי האמצעים”. “ודע מה שתשיב”! קרא. “גם זו היא אחת מהתחבולות, להביא, למצער, הצלה פּורתא. אין לבטל בהבל-פּה את כל ערך הסניגוריה; הדברים שעושה, למשל, החברה Abwehr באשכנז אינם דברים עיקריים, ויש ספק אם הם מועילים הרבה, אבל אין זה מהיושר והאמת לבטלם לגמרי”. “אם חפצים בני עמנו לצאת בהם ידי חובתם, הוסיף לאמור, אם חצאי-דברים האלה מעכבים מעשות דברים שלמים ומהתבונן אל מעמד הענינים כהויתם, אז בודאי הם מביאים רעה, אבל אם הם רק הוספות והוראת-שעה, אז אין לבטלם ולדחותם, כי אם לקיימם”. והוא לא שם לבו אל ההבדל העיקרי והיסודי, לא שם לבו לזה, כי דוקא בשביל שאחינו במערב עושים את הדברים החצאים בעינינו הם אינם עושים גם את השלמים ואינם יכולים עוד לעשותם… או גם זה, שבשביל שאינם עושים את הדברים השלמים ומרגישים עצמם בתור אזרחים אשכנזים גמורים, מבלי לרצות כלל לנטות לשאיפה אחרת, יכולים המה להגֵן על זכוּיותיהם בכל כלי-נשק הארציים ואם גם חצאים. מעשיהם של אלה בנויים על חשבון אחר לגמרי משלנו, על חשבון אחד ברובו; ואם נחשוב באמת אחרת מאִתם, עלינו גם לעשות אחרת. – –

ולאידך, בקשת שיווי-זכוּיות בארץ נשב בה, גם ההתבוללות העממית, אם נבין אותה במובן הגיוני, כלומר – בתור נתינת מקום לחיי בני-ישראל בארצות פזוריהם בהווה ונתינת האפשרות להם, איזו אפשרות רוחנית גם חָמרית לחיות באשר הם שם, היא תקשור על כל פנים בחיים מעתה והתנאים המדיניים מעתה; היא תתן פּתרון, לפי דרכה, לכל השאלות בנות-יומן ולכל הצרכים בני-יומם, באשר תניח לכל אדם באשר הוא שם להתחיל במעשיו, באשר לו ומסביב לו. להיפך הוא הדבר בצד שכנגדה, בלאומיות המופשטת. היא תבנה עליות בלי תחתיות, נושאה היא משׂוּאוֹת בעניני דשמיא, בעוד שעניני דארעא סותרים אותה מכל צד. ראו אדם אוהב את שפתו העברית בלבו ונתון הוא גם לשפה אחרת; הוא דורש רמות על נחלת אבותיו והשכלתם, ועמל הוא ברב, להכניס את בניו להשכלה אחרת. אותה השאיפה אינה מניחה את ידה מזה ומזה, מהעתיד ומההווה גם יחד, ולפיכך אין בידה מאומה. עובדת היא ביחד לעגל ולמשכן, לעניני-בית ולעניני-חוץ, ואלהיה של אומה קיימת הוא רק אחד ואין שני לו…

 

הַצִּיוֹנִיּוּת וְהַסַּבְלָנוּת    🔗

חיי כל עם ועם עומדים על החיים המתגלים, הנראים ומתנועעים ונעשים בחברה וביחיד, כאותם הנארגים בסתר, הנארגים במקום שלא תשורם עין הקהל הגדול. יש דברים, שהם המשך להאתמול ובנויים הם על החיים מדאתמול, ולהיפך כאלה, שסותרים המה למה שהיה וכל כוחם מונח בסתירתם. לא ניתן לכל אדם לכייל בכל מאורע ומעשה את מעשי כל הדורות מראש, אבל ליחידי-סגולה ניתן דבר זה. היום דורש רק צרכי היום בכל אמצעי היום; אולם המחר דורש חשבון אחר, את החשבון הגדול… החיים הפשוטים וחיי המסורה הם לרוב שני דברים שונים, ואצלנו הם אינם שני דברים. – בחיוב, בחיוב תמידי לכל ירושת העבר ושותפותם הבלתי נפסקת ובלתי משתנית עם עניני היום, נבוא לידי זה, שנסגור בעצמנו את הדרך בעדנו, ובשלילה אולי נמצאהו. – אלף פעמים נשנה לנו: טוב מעשה עם המדרש ועל יד המדרש, בלי שום לב לזה, שהמעשה נתפוצץ על ידי המדרש והיה רק כצל בנו. – –

והנה בא סופר ציוני אחד ומבקש אחוָה ורעות בין ה“מסורה והחיים” אצלנו, אחוָה ורעות בדברים סותרים אהדדי… והכל הוא עושה בסיעת “המבט הרחב”, ועל כל מקרה ומאורע מדהיום הוא “משביע” רוחות תולדות ישראל מהחל ועד כלה. ודוקא על ידי המעטה המדעי הכולל, שבו הוא משתמש, לא נבין את הפרטים, דוקא על ידי האתמול הארוך, כל כך ארוך, לא נבין מה יתן לנו היום. – –

אם המזרחיים “ביקשו היתר-עיסקא בעד עסקי אוצר-הכספים שלנו ובקשתם נתמלאה; אם דרשו הגפת דלתות אוצר הזה בשבת ויו”ט ודרישתם נעשתה“, אין עוד כל צורך בדבר להתחיל בביאורים עמוקים: “צעיף תעלוּמה ומעטה עלטה פרוש על כמה דורות אחרי דור עזרא ונחמיה, תקופה בת מאתים שנה עד בוא הקץ לממשלת פּרס, ובמשך הדורות הללו החלה המסורה להתפתח על ידי אנשי פלא 'אנשי כנסת הגדולה’…” כמדומה, שבין ימי אנשי כנסת הגדולה ובין ימי ה”מזרחיים" שלנו מונח זמן רב; כמדומה, שבינתים הרבה דברים נעשו לנו ונשתנו בנו…

“ובכן תלך המסורה שלובת-יד עם החיים בכל מקום”. תלך! גם המזרחיים הולכים. אם היישוב הדתי של עזרא ונחמיה היה על כל פּנים פּרי מעשיהם בעצמם באיזו מידה, באים המזרחיים “נכדיהם”, לפי פירוש דורשי הימים אצלנו, לקחת תחת חסותם דברים לא להם שנעשו בראש וראשון בניגוד להם. זוהי הליכה עם החיים, לבקש היתר-עיסקא רבני על האוצר הישראלי לישוב ישראל! זוהי נקרא הליכה עם המזרחיים, לקחת את האבנט הקדוש ולשימו על צואר האומה!

“המסורת לא תורה חתומה ניתנה אלא מגילות מגילות ניתנה, לפי חשבון יריעות ספר החיים הנגלות מתקופה לתקופה ומדור לדור”. והלא הדורות אצלנו נגולו לכל כספר, בחוט אחד נקשרים ובמסכה אחת נדרשים.

“הן בפירוש הכריזו העומדים בראש ההנהגה הכללית הציונית, כי דבר אין לה עם הדת. רק אמנם, לעת עתה, בעוד שהציוניות היא במצב החומר ההיולי, לא תוכל להיות כל התנגשות עם הדת, מפּני כי ה’אין' לא יתנגש עם ה’יש'”. השומעים אתם! תנועה חדשה עממית, תנועה שבאה לחתוך חיים לעם הישראלי ולבקש לו פּדות חברתית ותולדתית, תנועה שבאה להפסיק את החוט הגלותי הארוך ולהתחיל חיים חדשים בהרכבה חדשה, היא במצב ההתהוות שלה, היא ה“אין” לעומת התקופות הקודמות, שבא זמנן להשתנות ולפנות מקום לחיים חדשים וצרכים חדשים עממיים; והן הן בבחינת “יש”, עתה, בעת שבאה העת למתוח את הקו בין החדש והישן, בין הצרכים החדשים, שבהם תלוי עתידנו בתור עם ואדם, ובין אותם הישנים, שעשו אותנו ללא-עם וללא-אדם. לעת עתה ישלימו יחד וילכו בצותא חדא, ואחר-כך, אחר-כך אולי יתגלע הריב; ואז בלי ספק לא תימלט מהתנגש בכמה דרכים עם המסורת, אבל אין לפחד שמא תגרום ההתנגשות איזה זק והפסד לאחד מן הצדדים"… ולבנו יאמר לנו, ששינוי תולדתי עיקרי, שינוי כזה, שכמוהו לא היה בכל זמן הגלות, צריך לגרום על פי טבעו הפסד לדברים העתיקים ואינו מתמלא, ככל בנין חדש, על משׁוּאוֹת ישנות רק מחורבנם. לבנו יאמר, שכל בנין חדש סותר את הישן…

ועוד סופר אחד, יותר תורי מהקודם, מַזה לבית מַזה, קם לסייע לפשרות בציוניות המעשית עם הדת והוא קרא: “אמרו להעם, כי הציניות תתן לו חיים, הכריזו בשופרותיכם תרועת קול תחיה, העם ינוע ויעמוד מרחוק; אך אם הוא יטה את אזנו לשמוע קול צלצל הד המסורה, אז הוא בידכם ורוחו הולך שבי אחר הקסם הנפלא הזה, אשר כוחו וגבורתו ממלאים את דברי ימינו”.

לוּ היה חשש, כי מכסף הקופה הלאומית יוקחו אמצעים להשגת שאיפותיהם של החפשים בציוניים, אז לא נקף הקהל הגדול העומד תחת השפעת המזרחי אף אצבע לטובת המוסד הזה; ולאידך גיסא, לוּ היתה הציוניות כולה על פי הרוח ההיסטורי של האומה, אז היתה התנועה הזאת מַקפת את כל האומה בכל מפלגותיה, כי בעיקרה אין כמוה מַתאמת להתורה ורגשי העם" (“הסבלנות החיובית”).

והן לדַבּר מהציוניות בהחלט על פי הרוח ההיסטורי של רוב האומה, נאמר מפורש – על פי הרוח הדתי, אינו משפט מאומת מצד ההיסטוריה שלנו בעלת דו-פרצופים. ההיסטוריה המשיחית אצלנו וביטול המצוות לעתיד לבוא אינם הולכים שכם בשכם עם זו שעשתה לה לעיקר וליסוד הכל קיום המצוות והחוקים התוריים: ההיסטוריה של יבנה אינה במהותה אותה של ירושלים. הקהל הגדול הדתי נוצר בעד הגלות ומבוסס הוא בגלות. חשבון-עולמו ושורש נשמתו לא תלוי בירושלים של מטה, רק בירושלים של מעלה, הוא לכל היותר דתי-ציוני, אבל אינו ציוני-דתי.

סבלנות שלילית ומה גם חיובית לא בראה תולדה ולא תכונן תולדה כל הימים. כיבוש הארץ בודאי לא בא על ידי סבלנות; וגם זאת התורה לנו מורשה, שלא תדע אלהים אחרים על פניה, גם כן לא התחזקה על ידי סבלנות. בין הגלות והציוניות, רצוני לומר – בין ביכור הרוחניות על כל דבר מדיני ארעי, ובין עשות הבסיס המדיני והעממי לראש וראשון גם לדברים שברוח, מונח שינוי גמור והולדה חדשה לגמרי; ומדרך השינוי שלא להיות סבלן, מדרך השינוי לדחות ולכבוש באמת…

ההשכלה בשעתה, להיותה חיה נושאה את עצמה ומתקיימת רק על ידי עצמה, לא יכלה בשום אופן להשלים את היראים. החסידות, המהפכת קערת הרבנות על פיה, לא יכלה לדור עמה בכפיפה אחת. הפרושים התנגדו לצדוקים, הקראים לרבנים והקבלה ותורת הנסתר לנגלה. גם בעלי התורה בעצמה, שרצו לשפּוך רוחם על כל העם, נעצו חרב בבית-המדרש והבדילו את החברים מעמי-הארץ. זאת אומרת: ** אין דבר אמיתי מתקיים אלא במפלגה אחת קיצונית**, שעושה את הדבר בכּל, אבל לא בפשרנות סבלנית, שמכניסה הכל בה, מפני שאינה דורשת הכל…

“השלום! המתינות! דעת זקנים נוחה ומיושבת! אלה הם העמודים, אשר הציוניות בונה עליהם בנינה”, יותר מפורש – בנינו של הסופר ההוא. ולא זו בלבד, התורה מסייעת על ידו, המסורת עומדת על ידו, כל קדושת נחלת אבות עומדת על ידו. שואף הוא להיות נלוה על אלה שהלכו לפניו, שואף הוא ל“האמת החברתית” והדורית, בעוד שהבא בשם “האמת האישית” הוא כמביא שטר בלי חתימת עד נאמן; והוא, כלומר – מַזה לבית מַזה, שואל למי שאין לבבו לכ: מי שָׂמך? מי שׂמך, אותך היחיד, לשׂר ושופט עלינו, הרבים?

מי שׂמך? הלב ישים אותנו – והצער שבלב. אנשים האומרים הן למסורה בכל חללה, ואלה שאינם אומרים הן לכּל, שניהם כאחד אסורים המה בחבלי הדורות שקדמו להם ושניהם יחד מדברים על נפש הגוי ועל מלחמת לבו. – האמת החברתית אינה ביסודה אלא אמת אישית, שנטבעה לרבים, וסערת היחיד שהיתה לשאון הרבים…

“ישעיה הנביא דיבר בשם המסורת, והוא מעיד וכו', הלא מספר הפסוקים בדברי נביאנו הם מספר הקריאות בשם המסורת אשר לפי השקפת מחזיקי המסורה היא החיים האמיתיים, החיים שבחיים”. ובכן לאותו סופר הצדקה. – אבל נביאי ישראל לא דיברו בשם המסורת, שהיתה מקובלה בימיהם, אלא באו להנחיל את ישראל מסורת חדשה ולטעת מטעים אלהיים אחרים בנפשו, הסותרים למסורת ההמונית האלילית הקדומה.

האלהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אשפּוך עליהם רוחי! כה דיברו, כה נלחמו בשם האמת האישית שלהם עם האמת החברתית, שעל כל ראש הר בנתה מזבחות לבעלים. “סבלנות של אמת” מדהיום הם טרם ידעו.

“השלום! המתינות! דעת זקנים נוחה ומיושבת! אלה הם העמודים, אשר הציוניות בונה עליהם בניניה, ואיזה הדרך עבר הרוח להתאכזר כל כך על האידיאל הכללי של האומה ולקבעו נפש?”

איזה הדרך? הרוח האכזר! הרוח שבא לכבוש לו דרך ולטעת חפצים חדשים באדם ובעם לא ידע חַנוֹת לחפצים אחרים.

“בהיקף של שלום, אהבה ורצון מתפּתח האדם בכל סגוּלותיו; שם משכן העבודה, מנוחת הנפש, בריאת הגוף והנשמה”. אבל לפעמים קוראת בריאת הגוף והנשמה העממית דוקא לריב. – השעות הגדולות התולדתיות של עם, שבָּן יחתם אם לשבט או לחסד, הן דוקא נושאות בחוּבן ריב פּנימי מוסרי, והנן באות דוקא בתגרת הדעות ומלחמות הדעות…

הציוניות, אם היא באמת “דבר חי נושא את עצמו”, אם באמת נושאה היא בחוּבּה שינוי הבסיס הלאומי ויסודו מחדש, היא גם תבנה הכל מחדש; היא אמנם מולידה את היום בחבלי האתמול, אבל מגלמת היא את האתמול לפי צרכה ומהותה… שעה תולדתית גדולה יוצרת באמת ואינה רוצה שאנשיה יהיו מלחכי פּנכּה בלבד, כי אם רוצה היא לגדל דור חדש עומד על עצמו ומוליד מעצמו.

לא במספר יִוָשע עם, כי אם בחַיל, לא בסבלנות ואמת עשויה, כי אם בחיים וכיבוש דרך לחיים.

ועוד הפעם בא הסופר הזה להמשיך את דבריו בדבר “סבלנות ואמת”, והוא מתח את דינו הקשה ואמר: “אין איש שׂם מחסום לפי כל חוקר והוגה, יאמר מה שיאמר; אבל אין רשות לו לשום את דעתו בפי אוֹטוֹריטט בגילוי פנים שלא כהלכה, למען הונות את האנשים הנמשכים אחריו, הדבר הזה מרמה היא”. כלומר – מרמה היה בידי איש, בהוציאו משפט, שהגלוּת היא בּיכּוּר הרוחניות על כל דבר מדיני וארעי קיים. והוא השיב ואמר: “הרוחניות של תורתנו לא תלך לעולם נגד החיים וישובו של עולם. הדבר המדיני, שהוא נגד התורה, הוא גם נגד השיטה המדינית. המשפט הזה הוא כללי; ואם יש דברים ואיזה מצבים ותנאים הסותרים אוו, נשמע נא מפי הדנים אתנו דברים ברורים ונראה אם כן הוא”.

“סופרים, היזהרו נא בדבריכם, קרא, לא כבד הוא הדבר לנסח בסגנון פילוסופי כל מיני משפטים רחוקים מן המציאות וכו'” – ועוד לא שׂם אל לבו, שהמאמר “כי הרוחניות של תורתנו לא תלך לעולם נגד החיים וישובו של עולם”, אינו אלא מנסח בסגנון פילוסופי כולל את המציאות שביסוד הגלות והמִשמרת שבגלות. סופרים ממין הזה שכחו, שאין זאת לא-שמועה על המציאות, לאמור, שהיהדות שבגלוּת בויתורה והתפשרותה לחיי הגלות עשתה אותנו בדבר אחד עיקרי ללא-עם, ללא אדם-עם ושאבדה בהתקיימותה וברצונה להתקיים בכל אופן את הבסיס הראשי לישובו של עולם, כלומר – את הקנין הארצי-מקומי ואת הערובה-הנחלית על כל הדברים הרוחניים המתנחלים, שהיא אשר עשתה לנו כל זה, לא תלך לעולם נגד החיים וישובו של עולם… סופרינו התוריים מביאים בכל פּעם לאות חיבת הארץ בפי חז“ל את המאמר “כל הדר בחוץ-לארץ הרי זה דומה כמי שאין לו אלוה”! – אמנם דיבור יפה, אבל אין ממנו ראיה כלל. דיבור שרק נאמר ונכתב, לא יבוא בחשבון תכונת העם ומעשיו – כל עוד לא התגלם בחיים ולא היה לכוח פועל בחיים ובמעשה. התולדה הארוכה לא היתה חתוכה על פי המאמר התלמודי הנ”ל וגם לא ביקשה כלל להיחתך על פיו… בעם ישראל ובתולדתו שבגלות חי מאמר אחר: אילמלי שמרו שתי שבתות מיד היו נגאלין! או כדומה לו. האם מרמה היא או הגיון נאמן הוא לקרוא: “אילמלי קיימו בני ישראל את המאמר התלמודי הראשון: כל הדר בחוץ-לארץ וכו', אז היו נגאלין”. האם זיוף הוא לגבי אלה, שמכירים בזה ורק בזה את היסוד החי לכל עם באשר הוא עם ומחפּשים דוקא ב“שולחן ערוך” ובפנקסי העם הדתיים את ההטעמה “יהרג ואַל יעבור!” בדבר הארץ וחיבת הארץ.

“אבל שאלה היא ותהי לשאלה: מה העבודה, כלומר – עבודת החקירה ודרישה במהות העבר לאלה היוצאים ביד רמה כנגד העבר? למה לנו ציטטים וראיות מדברים – מאלה שבמקום אחר בעצמם מטפחים הם על פניהם?” כן משיבים אותנו לאמור. למה? לפי שאין העבר רק קנין כספם של אנשי היהדות התוריים שלנו בלבד ואינו רק להם לדרשוֹ כמין חומר…

נקל לומר, כי “חטא הוא להאמת, לקחת מאמר המתפרש לכמה כונות ולגות בו פנים שלא כהלכה וכו'”, או זה “שלדַבר מהציוניות בהחלט, על פי הרוח ההיסטורי של רוב האומה – מפורש, על פי הרוח הדתי, אינו מאוּמת מצד ההיסטוריה שלנו בעלת דו-פרצופים, באשר ההיסטוריה לא תוכל להיות בעלת דו-פרצופים ואין איש יושב על האָבנַיִם וצר צורה להיסטוריה, והיא תוצאה אחת מן המון מקרים, שורה כוללת אחת, אשר היא כמסקנה מכל תמצית החשבון העולמי; ולכן כשם שישראל אינו אלא אחד, כן אין לו היסטוריה אלא אחת”. אבל אין הנוסח הפילוסופי הזה הכולל עושה כלום נגד המציאות התולדתית אין מלכות בית דוד מסקנת מלכות בית שאול ואין ההיסטוריה של יבנה מסקנת ההיסטוריה של ירושלים – אם נאבה או לא נאבה. אם הבעש"ט מסַפּר מהקטרוג הגדול שהיה על ישראל ורגז מאד על הרבנים ואמר, כי בשבילם הוא, שבּוֹדים מלבם הקדמות שקרים, ואמר, כי עמדו למשפט כל התנאים והאמוראים ¹⁰… כמדומה לי, שזו היא בת-קול אחרת מאותה של הרבנים. ואם הזוהר יאמר: ובגין דא אתקבור משה לבר מארעא קדישא וקבורתיה דילה משנה איהי, דשלטא על מטרוניתא דאיהי קבלה! – הרי זה רק כעין סטירה על לחיה של התולדה לומר, שהזוהר הוא מסקנת המשנה.

זהו הדבר, אנו אומרים, סבלנות לא בראה תולדה ולא תכונן תולדה כל הימים; ואלה טוענים: “יודעים אנו, אשר כל אידיאל דורש ממחזיקיו קרבנות ומסירות-נפש, והאיש המתרשל בזה אינו קרוי בשם סבלן אך בשם בוגד; אבל במה הדברים אמורים, במי שמתיחס ביחס ישר להאידיאל ולא בעקשנות נפרזה של אינטרסים צדדיים על חשבונו של האידיאל”, כלומר – הם, שמשליכים כל השינויים היסודיים בתולדתנו בקדירה אחת של סבלנות, שלא תבחין ולא תבדיל, ועל כן גם בנה לא תבנה… המה מתיחסים אל האידיאל בדרך ישר; ואלה הדורשים מבנין עממי תולדתי חשבון ודעת, חשבון תאיו וחדריו ודעת שינוייו היסודיים, המה עושים זאת מתוך עקשנות נפרזה של אינטרסים צדדיים…

לנו הגיעה העת לדעת דרכינו ולא לעצום את עינינו. אם חפצים אנו באמת במסקנה אחת תולדתית, אז עלינו להבחין ולהעריך היטב את החלקים השונים, ודוקא השונים…

 

עוֹשֵׂי שָׁלוֹם    🔗

“אל תתיראו לא מן הפּרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס”.

נלחמה ההשכלה במכת-פרושים זו בכל כוחה בשירה ובחזון, בשבט ההיתול ובמלחמת-סופרים, ראשית דבר היה לה לרפא את עמנו מהמאֵרה הזאת.

טיפוס הצבוע הדתי בפימה עלי כסל שלו, בגדלותו ויהירותו, הבאות מקטנוּת-רוח – זה ידוע למדי; והוא עוד היום רועה בשושנים ברוב מקומות של בני ישראל. אבל עתה, בימי השלום, המבריח את כל בית-יעקב, ובימי הנשיקות בפומבי בין בעלי ימין ושמאל, איש לא יפקוד עוד את עווֹנו בספרותנו וינוח לו…

ובוא וראה, עוד טיפוס חדש צבועי עמד לנו עתה ולוקח את מקומו: צבוע לאומי, שמתגאה בזה בציבור ונוטל כבוד לעצמו, מפני שאוהב הוא – לא את המצוות כבראשונה – רק את עמו ואת קדשי עמו…

הצבוע הדתי היה עומד בבית-התפילה בקיר המזרחי והיה עולה לתורה ששי או שלישי, גם אם לא קרא ולא שנה וידע רק בקושי פירוש המלות בספר; דיה היתה הטלית המצויצת שעל כתפו, אבנטו של משי והעטרה של כסף על ראשו, די היה להגביה קולו בתפילתו וחקותו את הירא-שמים. הצבוע הלאומי רק שינה את צורתו, ואחד הוא בזה ובזה; גם הוא פוסע על ראשי אנשים אחרים רק משום שלובש הוא איצטלא דלאומיות; הוא מחזיק טיבותא לנפשיה, משום שהוא לאומי נלהב וכו'.

אין אני רואה בין הצבוע הדתי ובין הצבוע הלאומי שום הבדל, את שניהם שנאה נפשי… אחת היא, אם איש מתגאה בתפילין של רבנו תם וטוטפתו בין עיניו, או מתגאה במגן-דויד על חזהו; אחת היא, אם איש אוכל מצה לשם כבוד או עושה מצוה בפומבי ביינו של כרמל. אין הבדל בין זה לבין זה, כמו שאין הבדל בין המשולח, הנוסע לקבץ ממון לישיבת מיר ובין המחזיר על הבריות לשם ספרות העשויה לחיזוק היהדות… אין הבדל בין צביעות לאומית לצביעות דתית!

ודא עקא, הצבוע הדתי מצא על כל פנים בספרותנו את האנשים אשר נלחמו בו וגילו את כּיעורו לעיני השמש, והצבוע הלאומי יגדל ויעשׂ פּרי באין מוחה; להיפך – הוא מושל בסביבתו. – לפנים פתחו מכתבי-העתים את שעריהם לכל מי שבא להסיר את הצעיף מעל האנשים האלה, ועתה משתמשים הם הצבועים ההם בכתבי-העתים גופא, בתור כלי-שרת למטרתם… עתה גם לא כבד הדבר למצוא מעין אלה גם בין הסופרים בעצמם. אויר טהור תנו לנו, טהור מן הצביעות בדו-פרצופיה!

מעשה שהיה בימי אסיפה גדולה לצירי המזרחי בבזיליאה, ויבואו אנשים ונשים לשמוע אל ההרצאות, והנואם כבר התחיל את מִדברו, ויפסיקו היושב-ראש ויפנה לאורחים בקול נגיד ומצווה ובסגנון בלתי מנומס לאמור: על פי חוקי ה“מזרחי” אסור לאנשים ונשים לשבת יחד על ספסל אחד! הקריאה הזאת הטילה סער גדול באולם; ויקם הרב ריינס, שעל פני כל העם יכּבד, להשקיט את הסערה, ויאמר: “המזרחי לא יכוף הר כגיגית על מי שהוא ימאן לכסות את ראשו או להרחיקו מחברת נשים; אבל כשאנחנו לעצמנו הננו חרדים לדתנו, וכל דין תורתנו ומנהג עמנו יקר לנו ולרבים מאלה שקרבתם לנו נחוצה ומועילה מאד לרעיוננו הקדוש, בשביל זה אמרנו להיבדל לאגודה, שבתוכה לא יֵעָשה אף הדבר היותר קל שהוא למורת רוח מוסרתנו” (“הצפירה”).

נגד אמרות כאלה אין איש יכול לקטרג, אם אינו רואה דוקא באותו הרעיון ומהותו אותו השינוי הנצרך בהרבה דברים שנתאַבּנו בלבנו, ואינו רואה את הצורך לברוא רצונות חדשים, נאמר – גם מסורת ציונית. – אבל על אחת נתפּלא, בעל המזרחי אינו דתי, כי אם “מדיני”; ה“מזרחי השתדל בכל מאמצי כוחו להגדיל מספר חבריו, ובשביל זה היה מוַתר על הרבה מתקנותיו ונימוסיו” – לא דברי המה אלה, כי אם דברי סופרו של “הזמן” בבזיליאה. – נשמע מה בפיו: “ד”ר אחד מעמודי התווך של מזרחי הגיד לו, כי בפירוש אמר מראש לראש המזרחי, שהוא איננו שומר דת וכו', ובכל זאת נתקבל להמזרחים בזרועות פתוחות"…

“עלה אז על הבימה הציוני הד”ר פסמניק לקרוא את הרצאתו על דבר היחס של המזרחי להקופה הלאומית. איזה יחס מיוחד יכול להיות להמזרחי בשאלה זו? פתרון לזה לא נמצא, גם כאשר כילה המרצה את דבריו וכו', אף דיבור אחד לא נמצא בזה, שיהא מונח עליו חותם מזרחי" (“הזמן”). ואולי זהו גופא חותם מזרחי, שהמדברים על-אודות הקופה הלאומית בקהל לא ידברו בגילוי-ראש. – אבל גם זה כפי הנראה אינו נחוץ דוקא… אדם שאינו שומר את הדת יקובל בזרועות פתוחות לאגודה נבדלת מן העדה, כדי שתוכל לשמור אף את הדבר היותר קל במשמרת דתנו “לב טהור ברא לנו!”

ה“אורח לשבת” שאל במדור התחתון של מאמריו ב“הצפירה” לאמור: “במה זכה אליהו הנביא לערכו המיוחד בין יתר הנביאים? ומה הוא הדבר, אשר שת עליו את קרני ההוד העממי? הנביאים האחרים דיברו דברים רמים, שנשארו ככוכבי אור לעולם, ודברי אליהו מעטים ושמו נשוא על כל שפה!” והשיב: "כמעט כל הנביאים פּנו בדבריהם הלום והנה, והם לא חפצו במות הרשע, כי אם בשובו וחיה וכדומה; תחת שאליהו הנביא בא רק להָבֵר, שניוּת שנאה נפשו וקולו חוצב להבות אש: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה' הוא אלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו!

אליהו לא הרשה לבני שבטיו לרעת זאב וטלה כאחד, לשמש בתכלת ובקלא אילן, הוא הרגיש נחיצת ההבדלה והגוֹ סִיגים.

ועל כן קודמת ביאת אליהו להגואל, הגאולה לא תבוא עד שנדע, מי ומי לנו – והתוינו תו על מצחות המפלגות בנו, והתוינו תו…

ואנחנו רחוקים אנו מקנאת דת, מזעם וריב! אין אנו חפצים למשוך את הבריות בציציות כנפיהם או בבלוריתם, אין לנו כל טענה כנגד מי שהוא לצרינו; אבל אין אנו חפצים בצורות מטושטשות, אין אנו חפצים שירבץ עלינו ערפל של ערב רב.

מצב טהור תן לנו, אלהים!"

את כּנוֹס הוא לנו, אומרים לנו, עת תנועה בחיינו והסרת הדברים, אשר נוֹאַלנוּ בהם וחטאנו להם לעצמנו. ועם כל זה לא היו חיינו מלאים סתירות ודו-פרצופים על כל שעל ושעל כמו עתה. – על השניוּת שבלב, שגם מזה ומהזה אין מנוח לנו, לא נדבר, חרפּה שברה לבי, גם העושים והמעשים ונושאי דגל אצלנו לא נקיים הם מאלה.

באסיפה רבה ציונית, במותב כנסת איזו מאות אנשים, שעיני הרבה מישראל היו נשואות אליה, נמנו וגמרו, ליסד שתי קוּלטורוֹת זו בצד זו, קוּלטוּרת הרב ריינס והרבנים וקוּלטוּרת ההשכלה, קוּלטוּרה עממית. ובכן פּנה הנואם – והוא הוא בעל “אורח לשבת” – בהראותו לצד ימין ואמר: יסדוּ אתם ישיבה מסודרה לתורה ולתעודה; ובפנותו לצד שמאל ואמר: בנו אתם ושכללו אוניברסיטה למדעים, לאמור – עשו אתם בכך ואתם בכך ומשניכם תסתייעא מילתא. – ואנחנו חשבנו, שאמנם ימין ושמאל סותרות זו את זו; חשבנו, שאין קוּלטוּרה אמיתית אלא אחת, ואם השכלת ימין צודקת, שוּב אין מקום לאותה של שמאל, או להיפך. חשוֹב חשבנוּ כי קוּלטוּרה רבנית שכל כוחה ותעודתה לבנות עלייתה בשמיא בקשר רפוי לארעא, קוּלטוּרה שהובילה את בניה לגלות ונבנתה מחורבן הארץ, חשוֹב חשבנו שהקוּלטוּרה הזאת מתנגדת לגמרי לזו, שעושה את העממיות לה לעיקר; ולאידך גיסא אמרנו בלבנו, כי קוּלטוּרה לאומית שרוצה להפסיק את חוט הגלות הארוך ורוצה לטעת בנו ערכים חדשים ורצון חדש לגמרי מאותו בן הגלות ובן חסות הגלות, שהיא אינה יכולה, לפי טבע הדברים, לדוּר בכפיפה אחת עם קוּלטוּרה בת הגלות; חשוֹב חשבנו, שתנועה חדשה רוצה דברים חדשים לגמרי, והנה באה הפשרה וטפחה על פנינו…

אחד מהלאומיים האדוקים השמאליים נפל אז על צווארי הרב ריינס, וזה האחרון קם ויברך: ה' עוז לעמו יתן הוא יברך את עמו בשלום! וינועו אמות הספּים מקול הקורא “הידד”! ולא נשמעה אז בת-קולו של הנביא אליהו בהר הכרמל: עד מתי אתם פּוסחים על שתי הסעיפּים? – – –

¹¹:

¹²: